א המוצא מציאה מיד כשהגיע לתוך ד' אמותיו קנאה אע"פ שלא באה לידו שחכמים תקנו לאדם שיקנו לו ד' אמותיו:
ב ואם באו שנים כאחד לתוך ד' אמות או שעומדים שניהם ונפלה המציאה בתוך ארבע אמותיהן קנו שניהן:
ג וכתב הראב"ד שלא תקנו ד' אמות אלא בעומד אבל במהלך לא וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר שאין חילוק:
ד בד"א בסימטא או בצידי רשות הרבים אבל ברשות הרבים ובשדה חבירו לא תקנו שיקנו:
ה לפיכך ראה את המציאה ברשות הרבים ונפל לו עליה לקנותה לא קנאו עד שיגיע לידו ואם קדם אחר והגביהה קנאה:
ו ואין צ"ל שאם הגיעה המציאה לחצרו שקונה לו אפילו אינו עומד אצלו בד"א שמשתמרת בתוכו אבל אם אינה משתמרת בתוכו אינו קונה לו אלא אם כן עומד אצלו ואפילו אם אמר תזכה לי חצרי בכל מציאות שיבואו לתוכו היום כיון שאינה משתמרת לא קנה ואם יצא לו שם מציאה בעיר והוא אמר כן אז קונה לו לפיכך אם היה צבי או גוזלות הפקר בתוך שדהו ואחרים באין ליטלם ולזכות בהן אם הם בענין שיכול לרוץ אחריהם וליטלם כגון שהצבי שבור וגוזלות שלא פרחו או שעומד בקרוב להן נמצא שנשמרים בתוך שדהו וזוכה לו שדהו אע"פ שאינו אומר תזכה לי שדי אבל אם אינו יכול להגיע או שאינן משתמרין בתוכו אינו קונה להן אפילו אמר תזכה לי שדי והרמב"ם כתב אפילו משתמר [ס"א עומד] בתוכו אינו קונה אא"כ שיאמר תזכה לי שדי וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:
ז קטנה יש לה תורת חצר וארבע אמות לקנות לה וקטן אין לו תורת חצר ולא תורת ארבע אמות:
א סָעִיף א המוצא מציאה מיד כשתגיע לתוך ד' אמותיו קנאה וכו' בפ"ק דמציעא (י.) אמר ר"ל משום אבא כהן ברדלא ארבע אמות של אדם קונות לו בכ"מ תקינו רבנן דלא אתי לאנצויי:
ב סָעִיף ב ומ"ש ואם באו שנים כאחד לתוך ארבע אמות או שעומדים שניהם ונפלה המציאה בתוך ארבע אמותיהם קנו שניהם:
ג סָעִיף ג וכתב הראב"ד שלא תקנו ד' אמות אלא בעומד אבל במהלך לא כ"כ הר"ן בשמו: ומ"ש וא"א אומר שאין חילוק:
ד סָעִיף ד (ה) בד"א בסימטא או בצידי ר"ה אבל בר"ה ובשדה חבירו לא תקנו שיקנו לפיכך ראה את המציאה בר"ה וכו' בפ"ק דמציעא שם אהא דאמר ר"ל ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום מתיב מדתנן גבי פאה נפל לו עליה פירס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו ואי אמרת ד' אמות של אדם קונות לו בכל מקום ליקנו ליה ד' אמות דידיה ושני רב פפא כי תקינו ליה רבנן ד' אמות בעלמא בשדה דב"ה לא תקינו ליה רבנן ותו מתיב ליה מדתנן ראה את המציאה ונפל לו אליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה ואי אמרת ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום ליקנו ליה ד' אמות דידיה ושני רב ששת כי תקינו רבנן בסימטא דלא דחקי רבים בר"ה דקא דחקי רבים לא תקינו רבנן והא בכל מקום קאמר כל מקום לאתויי צידי רשות הרבים ודע דהתם בגמרא משני מקמי הכי שינויא אחרינא בהני תרי תיובתי כיון דנפל עליה גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דליקני בד' אמות לא ניחא ליה דליקני והרי"ף והרא"ש ז"ל השמיטו האי שינויא וגם הרמב"ם בפי"ז מהלכות גזילה השמיטו משמע דס"ל דכיון דבתר הכי שנינן הנך שינויא דרב ששת ורב פפא לא קי"ל כההוא שינויא והר"ן כתב על ההוא שינויא איכא מאן דאמר דדוקא בקנייה דרבנן משום דהוי כאומר אי איפשי בתקנת חכמים דשומעין לו אבל בקניות דאורייתא אע"ג דגלי דעתיה קנה אבל הרשב"א כתב דה"ה בקניות דאורייתא אבל הרא"ה חולק בדבר אפי' בקניות דרבנן דכיון דרב פפא פריק תיובתיה בפירוקא אחרינא שבקינן האי סברא לגמרי ואינו מחוור עכ"ל וכבר הוכחתי שדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כדעת הרא"ה ז"ל:
ה סָעִיף ו ואצ"ל שאם הגיעה המציאה לחצירו שקונה לו אפילו אינו עומד אצלו ארישא דמילתא קאי דד' אמות הקונות לו לאדם מדין חצר הוא וכיון שד' אמות קונות לו מדין חצר כ"ש שחצרו ממש יקנה לו. ומ"ש בד"א שמשתמרת בתוכו אבל אם אינה משתמרת בתוכו אינו קונה לו אא"כ עומד אצלו בפ"ק דמציעא (יא.) אהא דתנן ראה אותם רצים אחר המציאה אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו א"ר יהודה אמר שמואל והוא שעומד בצד שדהו ותקנה ליה שדהו דאמר רבי יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ה"מ בחצר המשתמרת אבל חצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין אי לא לא וכתב ה"ה בפי"ז מהלכות גזילה ועומד בתוך שדהו יש שפירשו עומד בצדו ובתוכו אבל בצדו וחוצה לו לא וכן מוכח לדעתם בפרק כל גגות עכ"ל:ומ"ש ואפילו אם אמר תזכה לי חצרי בכל מציאות שיבואו לתוכו היום כיון שאינה משתמרת לא קנה ואם יצא לו שם מציאה בעיר והוא אמר כן אז קונה לו בסוף פרק השואל (קב.) מתיב אהא דאמר ר' יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו מדתניא אם אמא כל מציאות שיבואו לתוכו היום תקנה לי חצרי לא אמר כלום ואם איתא להא דרבי יוסי בר חנינא אמאי לא אמר כלום הב"ע בחצר שאינה משתמרת א"ה אימא סיפא יצא לו שם מציאה בעיר דבריו קיימין ואי בחצר שאינה משתמרת כי יצא לו שם מציאה בעיר מאי הוי כיון דיצא לו שם מציאה בעיר מיבדל בדילי אינשי מיניה והו"ל כחצר המשתמרת ופרש"י יצא לו שם מציאה. שיצא קול בעיר שבא צבי שבור בתוך שדהו או מן הנהר הציף לתוכה דגים וכתב הרא"ש אהא דקאמר כיון דיוצא לו שם מציאה בעיר מיבדל בדילי אינשי מיניה והוה ליה כחצר המשתמרת והא דבעי אמירה משום דלא הוה חצר משתמרת ממש עכ"ל והרי"ף השמיט כל זה וגם הרמב"ם בפי"ז מהלכות גזילה השמיטו ולא ידעתי למה: (ב"ה) ודע שהרמב"ם כתב בפ"ו משכירות שאפי' חצר השכורה ביד אחרים קונה למשכיר וע"ש ומ"ש לפיכך אם היה צבי או גוזלות בתוך שדהו וכו' פרק קמא דמציעא (דף יא:) אמתניתין שכתבתי בסמוך ראה אותם רצים אחר המציאה אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו א"ר ירמיה א"ר יוחנן והוא שרץ אחריהם ומגיעם וכתב הרא"ש הא דנקט ואמר זכתה לי שדי לאו דוקא וה"ה כי לא אמר נמי קני כדאמרינן גבי ד' אמות אי תיקנו ליה דליקני כי לא אמר מאי הוי וכן מוכח בפרק הפרה והא דקתני ואמר זכתה לי בשביל למנוע הרצים אחריה אמר כן. ומ"ש אבל אם אינו יכול להגיע או שאינן משתמרים בתוכו אינו קונה להם אפילו אמר תזכה לי שדי שם במשנה היה צבי רץ כדרכו או שהיו גוזלות מפריחין ואמר זכתה לי שדי לא אמר כלום: ומ"ש בשם הרמב"ם שאפילו משתמר בתוכו אינו קונה אלא אם כן שיאמר תזכה לי שדי בפ' י"ז מהלכות גזילה פסק כלשון הזה חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר בד"א בחצר המשתמרת אבל בשדה וגינה וכל כיוצא בהן אם היה עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי זכה בה ואם אינו עומד שם או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה וכתב ה"ה פירוש דבעינן תרתי בחצר המשתמרת עומד בצד שדהו ושיאמר זכתה לי שדי וכן מוכיח פשט המשנה והגמרא וכן מפורש בירושלמי וכן פירשו רוב המפרשים ז"ל אבל הרשב"א חולק ואמר ה"ק מתניתין ואמר זכתה לי חצרי קנה לאו דוקא דה"ה לא אמר כיון דעומד בצד שדהו ומשום סיפא נקטה וראייתו דכיון דארבע אמות דרבנן קונות אפילו לא אמר כ"ש חצרו דאורייתא כיון דעומד בצד שדהו ול"נ דאלימא קניית הד' אמות טפי מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטלה וכן עיקר עכ"ל ול"נ טעם אחר דד' אמות שאני דכיון דמשום דלא אתי לאינצויי תקינו רבנן דליקני לא ראו לחלק בין אמר ללא אמר דא"כ אכתי הוו אתי לאינצויי ונ"י כתב מתניתין דאמר זכתה לי שדי כתב הרנב"ר ודוקא דאמר הכי כיון דצבי וגוזלות הללו מהלכים הם כל שהוא מתעורר לקנותם משתמרים לו דאי רץ אחריהם מגיען כדאיתא בגמרא ואם לא אפילו עומד בצד שדהו אינה משתמרת לו ואינו דומה לידו דידו משתמרת וזו אינה משתמרת וכך הם דברי הרמב"ם בפי"ו מהל' גזילה עכ"ל. ומ"ש שכך הם דברי הרמב"ם אינו מחוור שהרי לטעמו של הר"ן דוקא בהני שהם מהלכים הוא דבעי דלימא זכתה לי שדי אבל במציאה שאינה מהלכת כלל אפילו לא אמר הכי קני ואילו לדברי הרמב"ם אפילו במציאה שאינה מהלכת צריך שיאמר זכתה לי שדי שהרי סתם וכתב ואם נפלה שם מציאה הרי היא של בעל החצר ועל זה כתב שאם לא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה ולענין הלכה נ"ל דאע"ג דהרשב"א והרא"ש בחדא שיטתא אזלי נקטי' כהרמב"ם דכיון דפשטא דמתניתין כוותיה והירושלמי ורוב המפרשים כוותיה כעדותו של ה"ה והוא גם הוא דבתרא הוא כתב שכן עיקר הכי נקטינן: [%א] אם רשותו של אדם קונה לו לענין שאין אחר רשאי לקנות סחורה שהביאו סוחרים לביתו עיין בתרומת הדשן סימן ש"י ובכל בו סימן קכ"ג דין ט' ובמרדכי פרק קמא דמציעא ועיין בתשובת הרא"ש שכתב רבינו בסימן ר"ס: כתב המרדכי בפ"ב דמציעא עכו"ם שאבדו לו מעות בבית ישראל ומצאן ישראל אחר הרי הן של מוצאן:
ו סָעִיף ז קטנה יש לה תורת חצר וד' אמות לקנות לה וקטן אין לו תורת חצר ולא תורת ד' אמות בפ"ק דמציעא (דף י:) אמר ר"ל משום אבא כהן ברדלא קטנה אין לה חצר ולא ארבע אמות ורבי יוחנן משום רבי ינאי אמר יש לה חצר ויש לה ארבע אמות במאי קמיפלגי מ"ס חצר משום ידה איתרבאי כי היכי דאית לה יד אית לה חצר ומ"ס חצר משום שליחות איתרבאי וכי היכי דשליחות לית לה חצר נמי לית לה ומי איכא למ"ד חצר לאו משום ידה איתרבאי והתניא ידה אין לי אלא ידה גגה חצרה וקרפיפה מנין ת"ל ונתן מ"מ לענין גט כ"ע לא פליגי דחצר משום ידה איתרבאי כי פליגי לענין מציאה מ"ס ילפי' מציאה מגט ומ"ס לא ילפינן ואיבעית אימא בקטנה כ"ע לא פליגי דילפינן מציאה מגט והכא בקטן קמיפלגי מר סבר ילפינן קטן מקטנה ומ"ס לא ילפינן ואיבעית אימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ופרש"י והכא בקטן פליגי. דלא אשכחן דרבי ביה חצר מר אמר חדא ריש לקיש אמר לענין מציאה ור"י לענין גט א"נ מר אמר קטן ומר אמר קטנה עכ"ל ופסק הרי"ף והלכתא קטנה יש לה חצר ויש לה ד' אמות אבל קטן אין לו חצר ואין לו ד' אמות דחצר דקטנה משום ידה איתרבאי דכתיב ונתן בידה ותניא אין לי אלא ידה וכו' וילפינן מציאה מגט אבל חצר דגברא משום שליחות איתרבאי וקטן הואיל ואין לו שליחות אין לו חצר ואין לו ד' אמות דלא ילפינן קטן מקטנה וכת' הרא"ש דהיינו כלישנא בתרא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי או כלישנא קמא וכר' יוחנן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ז מהל' גזילה:
א סָעִיף א המוצא מציאה וכו' פי' חכמים תקנו שיקנו לו ד' אמותיו מדין חצר ובבאו שנים כא' קנו מידו מדין חצר של שניהם ומש"ה כתב הראב"ד דבהלך לא תקנו דס"ל חצר מהלכת דלא קנה אבל סברת הרא"ש כיון דמשום דלא ליתו לאינצויי תיקנו רבנן דליקני אין חילוק דאל"כ אכתי אתו לאנצויי:
ב סָעִיף ו ומ"ש ואצ"ל וכו'. ארישא דמילתא קאי דד"א קונות בתקנת חכמי' מדין חצר ואצ"ל חצרו ממש דקונה לו: אבל אם אינו יכול להגיען אז אינן משתמרין וכו' כצ"ל: ובספר ישן איתא אבל אם אינו יכול להגיען שאינן משתמרין וכו': והרמב"ם כתב אפילו (עוד) בתוכו וכו' כצ"ל. וכך הוא בסי' רע"ג סעיף י"ב בדברי הרמב"ם ע"ש:
א וכתב הר"ן פרק הזורק דף תקצ"ה ע"א מיהו אם אחד בא בראשונה הוא זכה בד' אמות ואין לאחד הבא אחריו באותן ד' אמות כלום ועיין בזה בתשובה במרדכי פ"ק דמציעא דף קל"ה ע"ג:
ב סָעִיף ב כתב נימוקי יוסף עוד במקום הנזכר מי שהפקיר דבר וזרקו לתוך חצר חבירו דינו כמתנה וזכתה לו חצירו אע"פ שרץ אחריהן ואינו מגיען וע"ש. כתב המרדכי פרק א"מ ע"ב לענין מטמון הנמצא בכותל דלא קנה לו חצירו משום דאינו דבר ההוה להיות כשאר מחיצות דפעמים דרגילין לבוא ולכן לא זכה לו חצירו כו' וכבר נתבאר ענין זה לעיל סימן ר"מ. וכתב המרדכי עוד שם בא' שקנה כסף בחזקת בדיל ומכרו אח"כ לחבירו ונודע שהיה הכל כסף ופסק אבי העזרי דלא זכה בו הראשון והוא של שני ולא אמרינן דחצירו של ראשון זכה לו מאחר שלא ידע בו כלל וכ"פ שם ר"י לענין נכסי הגר שהיה בחצר א' ובא א' והחזיק בהן דאפי' חצר המשתמר אינו קונה לאדם בדבר שאינו יודע בו וכ"פ רבי אביגדור שם בעכו"ם שאבד מעות בבית ישראל ומצאו ישראל אחר דזכה בהן המוצא ולא קנה החצר מטעם שאינו רגיל להיות וע"ש שהאריך בזה וכדברי המרדכי כתב נ"י פ' א"מ ד' ע"ב ע"א. וכתב עוד המרדכי פ"ק דמציעא ד' קל"ה ע"ב כתב ראב"ן ראובן נתאכסנו אורחים בביתו והיה שמעון מחזר אחריהם לקנות הסחורה ואמר ראובן אני רוצה לזכות בהן כי ביתי זכה לי והלך שמעון וקנאה כשלא היה ראובן בביתו ועתה תובעו ראובן פשוט דזכה לו חצירו מאחר דאמר יזכה לו חצירו ולא נהירא לאבי העזרי דשאני מציאה דלית ביה חסרון קנייה ומעות אבל הכא דילמא לא הוי מתרמי ליה זוזי למקניה ביה ומשום דינא דעני המהפך בחררה ליכא במציאה ואפי' אם אמר המוכר אי מזבנינא הסחורה לדידך מזבנינא והקנה לו לא קני הואיל ולא פסק עמו המעות וכיון דלא קנה הסחורה לא זכה גם בריוח וע"ש וע"ל סימן ר"ס בתשובת הרא"ש ובכלבו סימן קכ"ג ובתשו' תרה"ד סימן ש"י מעשה שבא סחורה לבית ראובן ואמר תקנה לי חצירי והלך שמעון וקנאה ואח"כ באה סחורה לחצר של שמעון ואמר תקנה לי חצירי ובא ראובן וקנאה ושמעון אינו רוצה להניח לראובן ליטול הסחורה ועכשיו אמר ראובן ממ"נ אי הלכתא כראב"ן תן לי הסחורה הראשונה ואם הלכתא כראבי"ה תן לי השנייה ופסק שם אם כבר נפסק הדין בין ראובן לשמעון על הסחורה הראשונה קודם שבאה סחורה שנייה לביתו זכה שמעון בב' הסחודות מכח המע"ה ואע"ג דא"ל ראובן ממ"נ מ"מ מאחר שכבר נפסק הדין על הראשונה הו"ל כממון שמעון ואין טוענין אלא על השנייה והמע"ה אבל אי לא נפסק הדין תחלה הדין עם ראובן ושמעון צריך ליתן לו ריוח של א' מהן וע"ש מדין המע"ה:
א סָעִיף א מיד כשהגיע לתוך ד' אמותיו כו' מימרא דר"ל בפ"ק דמציעא (ד"י) והני ד"א תקנו חכמים שיהא להן דין חצר שקונה לי היכא שהוא עומד בצדה אע"פ שאינה משתמרת כמ"ש בסמוך (ס"ו) וטעם התקנה מפורש בגמרא כי היכי דלא ליתו לאינצויי ועיקר אינצויי שייך במציאה ואגב תקנו שד"א של אדם יהיו חשובים כחצירו בכל דבר בקונה קנין או ניתן לו במתנה וגם צד כ"ש הוא כיון דדעת אחרת מקנה לו וכ"כ הרא"ש וכ"כ בש"ע רס"ד ע"ש:
ב סָעִיף ג וכתב הראב"ד כו' הר"ן שם כ"כ בשמו: וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר הב"י רגיל לדקדק בכל מקום שכתב רבינו היה אומר דר"ל שאמר לו כן בע"פ אבל לא כתבו לא בתשובות ולא בפסקיו גם כאן לא מצאתי שכ"כ וגם הב"י לא כתב עליו מראה מקום אבל לא דקדק כאן לכתוב שלא מצא כ"כ ושבע"פ היה אומרו:
ג סָעִיף ד בד"א בסימטא בגמרא שם ופרש"י קרן זוית הסמוכה לר"ה והוא הפקר לרבים למשוך לתוכה הצריכים לצאת מפני הדחק וכן צידי ר"ה: אבל בר"ה כו' לא תקנו כו' הטעם שהרי אין שם לשום אדם ד"א מיוחדות שהרבה עומדים אצלו:
ד סָעִיף ה לפיכך ראה כו' ונפל כו' פי' כיון שד"א בר"ה אינן קונות לפיכך אם ראה מציאה בר"ה אפי' נפל עליה כדי לקנות לא קנאה ול' הברייתא נקט רבינו דקתני נפל לו עליה כו' ע"ש (ד"י):
ה סָעִיף ו ואין צריך לומר שאם הגיע כו' ארישא דמילתא קאי דד"א הקונות לו לאדם מדין חצר הוא וכיון שד"א קונות לו מדין חצר מכ"ש שחצירו קונה לו אע"ג דאינו משומר כשעומד אצלו וכדמסיק רבינו שכתב אפי' אינו עומד אצלו בד"א כו' והו"ל לרבינו למכתב תחילה דבעינן שיהא עומד אצלו כשאינו משומר דומיא דד"א שהתחיל בו ולכתוב עליו בד"א בחצר שאינה משתמר' כו' אלא משום דסתם חצר הוא משומר ולהגדיל הרבותא התחיל בזה שקונה לו זה המשומר אפי' אינו עומד אצלו גם י"ל משום דבמציאות שאינן מהלכות כגון כסות וכלים כשהעומד בצד ד"א הו"ל כמשומר בתוכו נמצא דעומד בצד ד"א הו"ל כמו חצר המשומר מעצמו ואינו עומד אצלו והשתא א"ש שכתב ואצ"ל שאם הגיע לחצירו כו' משום דחצירו עדיף שהוא משומר בין לדעתו בין שלא מדעתו ונילף משליחות וכמ"ש בסמוך מ"מ הוצרך רבי' לכתבו שהיה מקום לטעות ולומר דגם בחצירו בעינן עומד בצדו או בתוכו דל"ת דדוקא בעומד אצל מציאה בתוך ד"א בצידי ר"ה תקנוהו משום דשם שייך ביה טפי אינצויי מאשר בא לחצירו המשתמרת אפי' כשאינו עומד בתוכה ולא בצידה קמ"ל: אפי' אינו עומד אצלו שם בגמ' (ד"י) מפרשינן דחצר קונה משום יד ומשום שליחות דהיינו אם הוא משומר קונה במתנה ובמציאה אפי' אינו עומד בצידו שזכות הוא לו ולא גרע משלוחו שזוכה לו שלא בפניו ואם אינו משומר אז א"א לו לקנות בתורת שליחות דאנן סהדי דלא ניחא ליה לאינש שיהיו חפציו ביד שליח שאינו משתמר בידו מש"ה צריך שיעמוד אצלו ואז קונה לו חצירו מטעם ידו דסמוכה לו וכ"כ רבינו ירוחם לקמן (בסי' רע"ג) והא דכ"ר בס"ס רמ"ג בסכ"ה בשם הרא"ש דבמתנה קונה לו חצירו אפי' אינה משתמרת ואינו עומד אצלה ע"ש הא כתבתי שם דר"ל דהמקבל אינו עומד שם אבל הנותן הוא דעומד שם ומשתמרת אדעת הנותן ע"ש: ואפי' אם אמר תזכה לי חצירי כו' כן מוכח בפ' השואל (דף ק"ב) ע"ש: ואם יצא לו שם מציאה כו' גם זה שם בברייתא וגמרא ופר"ש שיצא שם בעיר שבא צבי שבור בתוך שדהו דאז מיבדל בדילי אינשי ממציאתו והוה כחצר המשתמרת ומ"מ בעי אמירה כיון שאינו משתמר ממש אשר"י: לפיכך אם היה צבי כו' אדלעיל אמ"ש בד"א כו' קאי ומיירי בלא יצא לו שם מציאה: אם הם בענין שיכול לרוץ אחריהן וליטלם פי' קודם שיצאו מהשדה ונמצא דהוו דומיא דשאר מציאה כגון כסות או כלי שאינו יכול לזוז מאליו ממקומו ומשתמר בתוך השדה אם לא יטלוהו אחרים מש"ה זכתה לו שדהו מיד אפילו אינו רץ אחריהן ושוב אסור לאחרים ליטלם אפילו לאחר שיצאו מהשדה כן מוכח מהסוגיא דגמרא (דף י') ומוכח שם דלא מהני ליה הא דהיה יכול לרוץ ולהגיע אלא להשוותו למציאת כסות וכלים כמ"ש ומ"מ בעינן שיהיה עומד בצדו (וכמ"ש בדרישה) ולא בשעומד מרחוק לשדהו אף שהיה יכול לרוץ ולהגיע דהא מ"מ כשלא רץ אין שם חצר משתמרת עליו וכן מוכח ממ"ש המ"מ בפי"ז מהלכות גזילה ואבידה דכתב ז"ל יש שפירשו עומד בצידו ובתוכו אבל בצידו וחוצה לו לא וכן מוכח לדעתם פ' כל גגות עכ"ל וס"ל לרבינו דצבי רץ ועומד בקרוב לו ויכול לתפסו דינו כצבי שבור שעומד מרחוק ויכול להגיעו וצבי שבור ואינו יכול להגיע בעודו בשדהו דינו כצבי רץ שמפורש במשנה שלא קנה לו שדהו אפי' עומד בצידו משום דאינו משתמר בתוכו כמו שאר מציאה וכ"כ התוס' ובזה דברי רבינו מבוארים שמ"ש או שעומד בקרוב להן פי' או אפי' צבי רץ וגוזלות הפורחים והוא קרוב אליהן שיכול ליקחן מיד בשחייה אחת קנתא לו גם כן חצירו וע"ל (סימן רע"ג): נמצא שנשמרים בתוך שדהו פי' האי נמצא קאי אשניהם אצבי שבור ואעומד בקרוב וצבי רץ ומיירי נמי בעומד בצד שדהו וכמ"ש ואע"פ שלא הזכירו רבינו כאן סמך אמ"ש לפני זה דהא האי לפיכך אדלעיל קאי ולעיל איירי במציאת כסות והדומה לו שאינו יכול לזוז וכאן מצבי שבור ומש"ה הוסיף דבעינן שיכול להגיע וכמ"ש וק"ל. אבל אם אינו יכול להגיעו או שאינן משתמרין בס"י ראיתי שבמקום האי תיבת או כתוב שם אז וז"ל אז אינן משתמרין בתוכו ולכאורה נראה אותה הגירסא לעיקר כי הוא דבר והיפוכו עם מ"ש רבינו לפני זה שכתב ז"ל אם הם בענין שיכול לרוץ כו' נמצא שנשמרים כו' כנגד זה כתב כאן שבאם אינו יכול להגיען אז אינן נשמרין בתוכו מיהו בכל הספרים הנדפסים כתוב תיבת או שאינן משתמרין ולא אז אינן כו' לכן נראה ליישב גירסת הספרים ע"פ מ"ש דאף אם יכול לרוץ אחריהן ולהגיען מ"מ אין שם משתמר עליו כל זמן שאינו עומד בצד שדהו וע"ז כיון כאן במ"ש או שאינן משתמרין ור"ל או שיכול להגיע בו אבל אינו עומד בצד שדהו שאינו שם משתמר עליו בשניהן לא קנה וק"ל. והאי אינו יכול להגיעו ר"ל בכל אופן הנ"ל שיהיה הן שהוא כ"כ רחוק מהצבי שאף שהוא צבי שבור הן שהוא קרוב לו אלא שהצבי אינו שבור ורץ מהר וק"ל: והרמב"ם כתב אפי' משתמר בתוכו כו' בפרק י"ז דאבידה כ"כ והאי משתמר ר"ל מכח עמידתו בצד שדהו משתמר קצת אבל בחצירו המשומר ממש ס"ל להרמב"ם שקונה אפי' בלא אמירה ועבד"ר:
ו סָעִיף ז יש לה תורת חצר כו' דחצר דאשה משום יד אתרבאי דכתיב גבי גט וכתב ונתן בידה ומדלא כתיב ובידה יתנהו דרשינן וכתב ונתן מ"מ אפי' בחצירה כדאיתא בב"מ דף י' ופרש"י ומשום ידה אתרבאי דאי משום שליחות הא כבר כתיב כדתניא ושלח מלמד שהאשה עושה שליח עכ"ל ואע"ג דהאי קרא באשה גדולה כתיבה מ"מ כיון דמשום ידה אתרבאי חצרה מינה ניליף דה"ה לקטנה ג"כ יש לה יד וממילא יש לה חצר וגם ד"א שיש לה דין חצר כנ"ל משא"כ חצר דאיש דאין לו לימוד מכח יד ואמרינן דקונה כדין שליח הילכך ליתא אלא בגדול דיש לו שליחות (וע"ל סי' רל"ה):
א סָעִיף ז לפיכך אם היה צבי כו' ב"מ (דף י"א) תנן ראה אותן רצין אחר מציאה אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו היה צבי רץ כדרכו או שהיו גוזלות מפריחין וא"ל זכתה לי שדי לא אמר כלום ובגמרא א"ר יודא א"ש והוא שעמד בצד שדהו ופרש"י דאז משתמרת על ידו ראה אותן רצין אחר המציאה כו' א"ר יוחנן והוא שרץ אחריהן ומגיען ובמתנה שדעת אחרת מקנה לו אע"פ שאינו יכול להגיעו עכ"ל הגמרא בקיצור הצריך לעניינינו וביאורו כתבו רבינו וע"פ מ"ש בפרישה ולא באתי בהעתקה זו אלא ללמדך שמ"ש שמואל והוא שעומד בצד שדהו קאי אכל המשנה גם אצבי שבור דאע"ג דמסיק ר' יוחנן וקאמר דבעינן בהו שיכול לרוץ אחריהן ומגיען מ"מ בעינן נמי שיהא עומד בצד שדהו דאל"כ הו"ל לשמואל או להגמרא לפרש ולומר דברישא מיירי בסתם מציאה דהיינו כסותו והדומה לו שאינו יכול לזוז ממקומו דוקא בעינן עומד בצד שדהו ולא בצבי שבור דבעינן ביה שיכול לרוץ ולהגיעו ועוד דהרי מסקינן דבמתנה א"צ שיכול לרוץ אחריהן ואז עכ"פ עומד בצד שדהו בעינן ואי לא איירי ר"י גם במציאה בעומד בצד שדהו לא הו"ל להגמרא לסתום אלא לפרש אלא ודאי גם ר"י איירי בעומד דוקא והטעם כתבתי בפרישה ודוק: והרמב"ם כתב כו' אא"כ שיאמר כו' כ"כ בפי"ז דאבידה וכלל דבריו דתרתי בעינן בחצר שאינה משתמרת עומד בצידו ושיאמר זכתה לי שדי וכתב המ"מ ז"ל וכן מוכח פשט המשנה והגמרא ע"כ ור"ל דהתם (בדף י"א) שנינו במשנה ראה אותן רצין כו' ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ומוקמינן לה בגמרא בשעומד בצידו שמע מינה דאף על פי שעומד בצידו בעינן שיאמר גם כן תזכה לי שדי והרא"ש והרשב"א כתבו דלאו דוקא נקט אמר אלא אורחא דמילתא קאמר שדרכו לומר כן למנוע הרצים אחריו ועוד דמשום סיפא נקט לה ללמדנו שאם הצבי רץ אפילו אמירה ל"מ והקשה על הרמב"ם ממה שמצינו שד"א קונות אפילו לא אמר כ"ש חצירו דאורייתא והמ"מ תירץ דאלימא קנין ד"א טפי מפני שהוא יכול לנטות עצמו וליטלם עכ"ל וק"ל א"כ מאי פליגי הרא"ש והרשב"א עליה הרי לדידהו ל"מ עמידה אצלו אא"כ יכול ליטלה מכח עמידתו וכמ"ש ואפשר דהמ"מ ה"ק שאני ד"א שיכול לנטות וליטלה בשחייה אחת משא"כ חצר שאע"פ שעומד אצלו מ"מ על הרוב אינו עומד בקרוב כ"כ שיהיה יכול ליטלה בשחייה א' אבל מ"מ דברי רבינו הטור לא משמע כן אלא ס"ל דהרמב"ם אפילו ביכול לנטות וליטלה קאמר דצריך אמירה ע"כ צ"ל לדעת רבינו דס"ל דלהרמב"ם שאני ד"א דתקינו רבנן כדי דלא ליתו לאינצויי וכ"כ ב"י בישוב דברי הרמב"ם:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.