א כל דבר של הפקר כל הקודם בו זכה בו לא שנא היו לו בעלים והפקירוהו לא שנא דבר שהוא מופקר ועומד:
ב והוא שיפקירנו בעליו הפקר גמור אבל אם אינו מפקירו אלא לעניים ולא לעשירים לא הוי הפקר:
ג כתב הרמב"ם ז"ל ההפקר הרי הוא כנדר ואסור לחזור בו:
ד ומהו הפקר שיאמר נכסי אלו יהו הפקר לכל בין מטלטלי בין מקרקעי:
ה וכל הקודם בהן זכה ואפילו זה שהפקירו הוא כשאר כל אדם וזוכה בו:
ו הפקיר עבדיו הגדולים זכו בעצמן קטנים כל הקודם בהן זכה בהן:
ז אמר דבר זה הפקר וזה הוי השני ספק הפקר אבל אם אמר וזה כמו זה או שאמר וגם זה הוי גם השני הפקר גמור:
ח וכתב עוד דבר תורה אפילו הפקר בפני אחד הוי הפקר אבל חכמים אמרו שלא יהא בפחות משלשה וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאם הפקירו אפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר:
ט דבר של הפקר ובא אחד וישב אצלו לשמור והביט בו שלא יטלנו אחר לא קנהו אלא עד שיגביהנו אם הוא מטלטלים או יחזיק בקרקע כדרך שמחזיק הלוקח:
י ואיזהו דבר מופקר ועומד כגון המדברות והימים והנהרות וכל אשר בהן לפיכך הצד דג מן הנהרות וחיה או עוף מן המדברות זכה בהן:
יא כתב הרמב"ם ז"ל אע"פ שאין אדם רשאי לפרוש מצודה בשדה חבירו לצוד היה או עוף אפי' הכי אם פירש וצדם קנה:
יב ואם בעל השדה עומד בצד השדה ואומר יזכה לי שדי קנה בעל השדה ואין לבעל המצודה כלום אבל הצד בביבר שיש לו בעלים אפי' הוא גדול מאוד והן מחוסרין צידה הרי הן של בעל הביבר והצד ממנו הרי זה גזל ע"כ ונראה דאפי' אם עומד בצד שדהו לא זכתה לו אא"כ הוא בענין שיכול לקהתם בתוך השדה כדפירשתי לעיל ואז זכתה לו שדהו אפי' לא אמר כלום:
יג דגים שקפצו לתוך הספינה קנאם בעל הספינה ולא חשבינן לה חצר המהלכת לפי שהיא נחה על המים והמים מוליכין אותה:
יד מי שפירש מצודה לצוד וצד חיה ועוף ודגים ובא אחר ונטלם ממנה אם המצודה עשויה ככלי הרי קנו לו כליו והנוטלן ממנה גזלן הוא ומוציאין מידו ואם אינה ככלי אז אין על הנוטל דין גזלן אבל אסור לו ליטלם. עני המנקף בראש אילן ומשיר פרותיה ונפלו לארץ אם באו ליד העני קודם שנפלו לארץ קנאם ואם נטלם אחר לאחר שנפלו לארץ מוציאין מידו אבל אם לא באו לידו תחילה אין בהן משום גזל להוציאן מיד הנוטל אבל לכתחלה אסור לו ליטלם:
טו שחלים הגדלים בשדה פשתן מותרים לכל אדם ליטלם מפני שהן הפקר שמפסידין את הפשתן ואם עמדו על המיצר או שגדלו כל צרכן אסורין:
טז כל שדה שיש בו כלאים כגון שיש בו אחד מכ"ד ממין אחר כמפורש בכלאים הרי הוא הפקר וכל הקודם לזכות בזרעים שבה קנאם:
א סָעִיף א כל דבר של הפקר כל הקודם בו זכה בו לא שנא היו לו בעלים והפקירוהו ל"ש דבר שהוא מופקר ועומד פשוט הוא:
ב סָעִיף ב ומ"ש והוא שיפקירנו בעליו הפקר גמור אבל אם אינו מפקירו אלא לעניים ולא לעשירים לא הוי הפקר בפ"ו דפאה ב"ש אומרים הפקר לעניים הפקר וב"ה אומרים עד שיופקר אף לעשירים וידוע דהלכה כב"ה ופר"ש אינו הפקר וחייב במעשר ואם קדם עני וזכה לא עשה כלום כדמוכח בפרק אלו מציאות (בבא מציעא ל.) בעובדא דרבי ישמעאל ברבי יוסי:
ג סָעִיף ג כתב הרמב"ם ההפקר הרי הוא אמר דבר זה הפקר וכו'. וכתב כנדר ואסור לחזור בו וכו' עד גם השני וכו' הפקר בפ"ב מהלכות כריב"ל לגבי רבי יוחנן בפ' נדרים:
ד סָעִיף ו ומ"ש עבדיו הגדולים זכו בעצמן קטנים כל הקודם בהם זכה אין בהם בפ"ק דקדושין גבי גר שמת (כג.):
ה סָעִיף ז ומ"ש דבר זה הפקר וזה הרי השני ספק הפקר בפ"ק דנדרים (ז.) איבעיא לן אי יש יד להפקר או לא ולא איפשיטא ומפורש שם בגמרא דאי אמר האי ליהוי הפקר והאי נמי הפקר מעליא הוי כי איבעיא לן היכא דאמר האי ליהוי הפקר והאי מי אמרינן והאי נמי ליהוי הפקר קאמר או דילמא והאי למילתא אחריתא קאמר ודיבורא הוא דלא אסקיה:
ו סָעִיף ח וכתב עוד ד"ת אפילו הפקר בפני אחד הוי הפקר וכו' בפ' הנזכר טעמו מדגרסינן בס"פ אין בין המודר (כא:) אמר רבי יוחנן כל המפקיר בפני שלשה הוי הפקר בפני שנים לא הוי הפקר ורבי יהושע בן לוי אמר ד"ת אפילו באחד הוי הפקר ומאי טעמא אמרו בשלשה כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים וקיי"ל דהלכה כרבי יהושע בן לוי לגב רבי יוחנן וכן פסקו הרא"ש והר"ן ז"ל אלא שהרא"ש כתב הילכך הוי הפקר מן התורה אפילו באחד וה"ה נמי אפי' בינו לבין עצמו וא"ת דכיון דמד"ס אינו הפקר עד שיפקירנו בפני שלשה מאי נפקא מינה במה שכתב הרא"ש דאפי' בינו לבין עצמו הוי הפקר יש לומר דנ"מ לענין אם השאיל בהמתו לעכו"ם ולא החזירה לו קודם השבת שיפקירנה בינו לבין עצמו ודיו וכן מבואר שם בדברי התוס' והרא"ש ז"ל ובפסקיו שם כתב שזהו דעת רבינו שמשון והאריך לתת טעם לדבריו:
ז סָעִיף ט דבר של הפקר ובא אחר וישב אצלו לשמו' והביט בו שלא יטלנו אחר לא קנאו וכו' בסוף מציעא (דף קיח:) אסיק רבא כלישנא בתרא דהבטה בהפקר לא קני: (ב"ה) ופסקו הרמב"ם בפ"ב מנדרים ושם כתב כל דיני הפקר (י) ואיזהו דבר מופקר ועומד כגון המדברות והימים והנהרות וכו' כל אשר בהם לפיכך הצד דג מן הנהרות וכו' זכה בהם כ"כ הרמב"ם בפ"א מה' זכייה ופשוט הוא:
ח סָעִיף יא (יב) כתב הרמב"ם ז"ל אע"פ שאין אדם רשאי לפרוס מצודה בשל חבירו לצוד חיה או עוף אפילו הכי אם פירש וצד קנה ואם בעל השדה עומד בצד שדהו ואומר יזכה לי שדי קנה בעל השדה ואין לבעל המצודה כלום אבל הצד בביבר שיש לו לבעלים וכו' הרי זה גזל בפרק הנזכר:ומ"ש רבינו ונראה דאפילו עומד בתוך שדהו לא זכתה לו אלא אם כן הוא בענין שהוא יכול לקחתם בתוך השדה ואז זכתה לו שדהו אפילו לא אמר כלום אין כוונת רבינו להקשות על דברי הרמב"ם שהרי כתב בסימן רס"ח שהרמב"ם סובר דאי אמר זכתה לי שדי קנה ואי לא לא קנה ואע"ג דהרא"ש פליג ואמר שאף ע"פ שלא אמר קנה אינו בדין להקשות להרמב"ם מסברת הרא"ש לכן צריך לומר שלא בא רבינו כאן אלא לגלות דעתו ובשיטת הרא"ש אביו ורביה אמרה וכבר נתבאר בסי' רס"ח שכדברי הרמב"ם ז"ל נקטינן והראב"ד כתב על דברי הרמב"ם ואיך לא חילק בין צבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחין לשאינן מפריחין והלא המשנה חלקה בהן וכתב עליו ה"ה והלא דין שהוא במציאה כבר נתבאר פי"ז מה' גזילה ושם כתב חילוק המשנה אבל כאן דין אחר הוא זה והענין פירש מצודה ונצוד בו חיה או עוף ואחר שנצוד קודם שבא זה ונטלה אמר הלה זכתה לי שדי וכיון שהוא עומד בתוך שדהו זכה בו לפי שזה שפירס מצודה בשדה חבירו שלא ברשות לא תקנו חכמים שיהיה בהן גזל מפני דרכי שלום שלא אמרו אלא בפורס במקום הפקר שהוא רשאי לצוד שם אבל בפורס שלא ברשות ודאי לא תדע לך שהרי אמרו שם דבמצודה שיש לה תוך הלוקח משם הוא גזלן גמור ואי ברשות חבירו ודאי כליו של אדם ברשות חבירו לא קנה וקל וחומר הוא מכליו של לוקח ברשות מוכר שאע"פ שיש שם דעת אחרת מקנה דלא קנה אלא ודאי בפורס שוא ברשות אפי' יש למצודה תוך קנה בעל הקרקע ואם היא חצר המשתמרת קנה לאלתר ואע"פ שהפורס מצודה גרם להיות נצודין ואם אינה משתמרת בעומד בתוך שדהו ואמר זכתה לי קנה זה נ"ל לדעת המחבר ונכון בעצמו עכ"ל. ומ"מ עדיין צ"ע מהיכן למד הרב ז"ל חילוק זה:
ט סָעִיף יג דגים שקפצו לתוך הספינה קנאם בעל הספינה ולא חשבינן לה חצר המהלכת וכו' בפ"ק דמציעא (טו:):
י סָעִיף יד מי שפירש מצודה לצוד וצד חיה ועוף ודגים ובא אחר ונטלה ממנו וכו' פ' הניזקין (גיטין נט:) תנן מצודות חיות ועופות ודגים יש בהם גזל מפני דרכי שלום ר"י אומר גזל גמור ובגמרא (ס:) באוזלי ואוהרי כ"ע ל"פ כי פליגי בלחי וקוקרי. ופרש"י אוזלי. רשתות של חוטים שיש להם תוך: כ"ע לא פליגי. דכיון דיש להם תוך קנו לו כליו והוי גזל גמור לחי. חיכים: קוקרי. שאר מצודות ומכשולים. וידוע דהלכתא כת"ק: עני המנקף בראש האילן ומשיר פירותיה וכו' גם זה שם במשנה (נט.) עני המנקף בראש הזית מה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום רבי יוסי אומר גזל גמור ופי' רש"י מנקף חותך ובגמרא (סא.) תנא אם ליקט ונתן ביד הרי זה גזל גמור ופי' רש"י אם ליקט ונתן על גבי קרקע ביד הואיל ומטו לידיה גזל גמור הוא:
יא סָעִיף טו שחלים הגדלים בשדה פשתן מותרים לכל אדם ליטלם וכו' בפרק המקבל (בבא מציעא דף קז.) א"ר יהודה הני תחלי דבי כיתנא אין בהם משום גזל עומדות על גבולין יש בהם משום גזל ואם הוקשו לזרע אפילו דבי כיתנא יש בהם משום גזל מאי טעמא מאי דאפסיד אפסיד:
יב סָעִיף טז כל שדה שיש בו כלאים וכו' הרי הוא הפקר וכל הקודם לזכות בזרעים שבה קנאם בריש שקלים תנן באחד באדר משמיעין על הכלאים ובט"ו בו הוי מפקירים כל שדה שיש בו כלאים ובריש מ"ק מפרש דלא הוי מפקירין אא"כ מצאו בה אחד מכ"ד ממין אחר. ומ"מ יש לתמוה על רבינו למר כתב הרי הוא הפקר דמשמע דממילא הוי הפקר והתם משמע דב"ד מפקירין אותו שדה אבל ממילא לא הוי הפקר:
א סָעִיף ג כתב הרמב"ם ההפקר הרי הוא כנדר ואסור לחזור בו. פירוש שיחזור ויאמר אני חוזר מדיבורי כיון שלא עשיתי קנין אלא הרי הוא כנדר דכתיב בו לא יחל דברו ואע"פ שהוא עצמו יכול לזכות בהן זהו מדין הפקר אבל לא מתורת חזרה:
ב סָעִיף ד ומ"ש ומהו הפקר שיאמר נכסי אלו יהיו הפקר לכל וכו'. דנראה מלשונו זה דבדלא אמר אע"פ שהשליך כיסו בר"ה לא הוי הפקר לטעמיה אזיל שכ"כ בפי"א מה' גזילה והבאתי לשונו בסימן רס"א אלא דקשיא עליה מהא דקאמ' ר"פ א"מ במכנשתא דבי דרי עסקי' קב בד' אמות דנפיש טירחייהו לא טרח אינש ולא הדר אתא ושקיל להו אפקורי מפקיר להו וכו' ותו קאמר התם הכא במכנשתא דבי דרי עסקינן דאבידה מדעת היא אלמא דבסתמא נמי אמרינן דמפקיר להו ואפשר דשאני התם דכיון דנטל לאחר דישה את העיקר ונותרו אלו ולא נטלן גלי דעתיה דלא חשיבי ליה אי נמי נפיש טירחייהו לקבצן וחשוב כאילו אמר בפירוש שיהיו הפקר לכל דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שהפקירן אבל בעלמא בסתמא לא הוי הפקר אלא אם כן מפרש דליהוו הפקר ועיין במ"ש בסימן רס"א בס"ד:
ג סָעִיף ז אמר דבר זה הפקר וכו'. וכתב עוד ד"ת אפי' הפקר בפני אחד וכו'. פסק כריב"ל לגבי רבי יוחנן בפ' אין בין המודר ואיכא לתמוה לדעת הרא"ש דאפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר מן התורה דא"כ לא הו"ל לריב"ל לומר ד"ת אפילו באחד הוי הפקר אלא עדיפא מיניה הו"ל לאשמועינן דאפילו בינו לבין עצמו הוי הפקר ד"ת וי"ל דלא קמיירי התם אלא לענין שיהא זוכה בו אחר ואם לא הפקיר בפני שום אדם אלא בינו לבין עצמו לא ידעו בו שיהיו זוכים בו והרא"ש לא קאמר דבינו לבין עצמו הוי הפקר ד"ת אלא להיכא שהשאיל בהמתו לעכו"ם ולא החזירה לו קודם שבת דבמפקירה בינו לבין עצמו אינו עובר עליו אבל לענין זכייה ודאי א"א שיהא זוכה בו אחר כיון שאינו נודע לשום אדם שבעליו הפקירו:
ד סָעִיף ט דבר של הפקר וכו'. כך הוא לשון הרמב"ם ספ"ב דנדרים ונראה דגירסתו סוף פרק בתרא דמציעא הבטה בהפקר לא קני אכן מלשון רש"י שכתב שם וז"ל כגון לשמור או להשליך מעלייה לארץ דליכא הגבהה וכו' משמע דגורס חבטה בחי"ת וה"א באשיר"י לשם ומבואר כך בתוס' ר"פ אין צדין דאהך דתניא והמקושרין והמנוענעין בכל מקום אסורים משום גזל דפי' רש"י דאסורין למוצאן משום גזל דהראשון שקשרן או נענען קנאן בהגבהתן שהפקר נקנה בהגבהה הקשו תוס' דלא שייך כאן הגבהה דקישור ונענוע לאו הגבהה הוא ולכך פירשו דה"ט דקנו דחבטה קונה בהפקר הואיל ומתעסק בהן קצת ובריש מציעא (דף ב' בסוף ע"א) כתבו נמי דהבטה בהפקר דקני היינו שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן אלמא כיון דבעיא מעשה קצת דגרסינן חבטה בחי"ת אלא דמ"מ קשיא דמשמע דס"ל דהלכתא כלישנא קמא דרבא דחבטה בהפקר קנה וזה שלא כדעת כל המחברים דפסקו כלישנא בתרא דלא קנה ותו קשיא אמאי לא הביאו הפוסקים הך ברייתא דהמקושרים והמנוענעין דאסורים משום גזל ואפשר דס"ל דהך ברייתא ס"ל דחבטה בהפקר קנה דלא כהלכתא ולפי זה צ"ל דס"ל כדעת התוס' דאילו לפי' רש"י דמקושרין ומנוענעין קנאן לבהגבהה הלכתא היא מיהו צ"ע בפ"ב דב"ק (דף י"ט ע"ב) שפי' רש"י לגבי ?דלי קשרו אדם חייב הקושר דקנייה בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים עכ"ל אלמאי דקושר איכא הגבהה איברא דהתוס' גם לשם נחלקו על פרש"י אלא דנחלקו מטעם אחר ע"ש וע"ל בסימן קל"ט במ"ש על שם הרמב"ם משמע דביושב אצל הערימה ומביט בה חשיב בה מוחזק ויש לחלק דהתם בשאינו הפקר אלא באומר השלי הוא ע"ש אבל גבי הפקר בין השליכו לארץ בלא הגבהה דהיינו חבטה בין ששב אצלו והביט בו לא קנה וכ"כ רבינו בסימן רס"ט סעיף ה' דאם הטלית מונח ע"ג דף דחבטה בלא הגבהה לא קני ונפקא ליה ממה ששנינו בפרק הניזקין עני מנקף בראש הזית ע"ש ויתבאר בסמוך סעיף י"ד וע"ל בסימן של"ו סעיף ג' ובמ"ש לשם בם"ד:
ה סָעִיף יא כתב הרמב"ם אע"פ באין אדם רשאי וכו' נראה דאפילו אם עומד בצד שדהו וכו'. כבר כתב רבינו מחלוקת זה בסימן רס"ח וחזר וכתבו כאן לאורויי דאף בכה"ג שהפורס המצודה גרם להיות ניצודין במצודה שלו והמצודה יש לה תוך דאיכא למימר דכליו קונין לו אפ"ה בעל השדה הוא שקנה דבר הניצוד במצודה זו להרמב"ם כדאית ליה ולרבינו כדאית ליה:
ו סָעִיף יד מי שפירש מצודה וכו' והנוטלן ממנה גזלן הוא. פי' גזלן דאורייתא אבל אם אינן ככלי אינן אלא גזל מדרבנן וכ"כ לקמן בסימן ש"ע סעיף ט' ואיכא למידק דהכא משמע דאינו גזל אא"כ כבר צד ובפרק לא יחפור (בבא בתרא ד' כ"א) תניא מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג וכמה עד פרסה וקאמר טעמא שאני דגים דיהבי סייארא ופרש"י דגים נותנים עין בהבטתם להיות רגילין לרוץ למקום שיראו שם מזונות הילכך כיון שהכיר זה חורו ונתן מצודה ומזונות בתוך מלוא ריצתו בטוח הוא שילכדנו והוה ליה כמאן דמטא לידיה ונמצא חבירו מזיקו אלמא דהוי גזל מדרבנן אפילו לא לכדו וי"ל דהתם במכיר את חורו אבל בשאר דגים אינו גזל אפי' מדרבנן כל זמן שלא צדן: עני המנקף וכו'. עיין בסימן רס"ד סעיף ח' בדין טלית המונח ע"ג דף דנפקא ליה מדין עני המנקף:
ז סָעִיף טו שחלים הגדלים. מימרא דרב יהודא פרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ז) ומשמע דוקא בשחלים שהן מאכל אדם אינן הפקר אלא א"כ מפסידין וכו' אבל כל שאר עשבין שאינן מאכל אדם הן הפקר מתנאי יהושע כמו שיתבאר בתחלת הסימן שאחר זה:
ח סָעִיף טז כל שדה שיש בו כלאים וכו' ה"ה הפקר. בריש שקלים תנן באחד משמיעין על הכלאים ובט"ו בו היו מפקירין כל השדה שיש בו כלאים כתב ב"י ויש לתמוה על רבינו למה כתב הרי הוא הפקר דמשמע דממילא הוי הפקר והתם משמע דבית דין מפקירין אותו שדה אבל ממילא לא הוי הפקר עכ"ל ואין זו קושיא שהלא לא נמצא במשנה לשון זה שהעתיק הרב ובט"ו בו היו מפקירין אלא כך שנינו בט"ו בו קורין את המגלה וכו' ויוצאין אף על הכלאים אמר ר' יהודא בראשונה היו עוקרין וכו' התקינו שיהו מפקירין כל השדה כו' פי' דהתקינו שלאחר שהשמיעו באחד באדר שיהיו נזהרין לנקות השדה מהכלאים אז ילכו אח"כ שלוחי ב"ד לבדוק בשדות וכל שדה שימצאו שם כלאים יהיו מפקירים כל השדה א"כ כל מי שילך לבדוק בשדות ועושה שליחות ב"ד תע"ב שכבר התקינו שכל שלוחי ב"ד ילכו בשדות לבדוק והכי מוכח להדיא בתוס' סוף מרובה (בבא קמא דף פ"א) בד"ה כאן לזירים שכתבו התוס' וז"ל וא"ת כיון דאיכא איסור כלאים אמאי אסור ללקט והאמרינן בפ"ק דמ"ק התקינו שיהיו מפקירין כל השדה שיש בו כלאים וי"ל דהכא בדליכא שיעורא עכ"ל אלא דס"ל לתוס' דבדאיכא שיעורא דכלאים דהיינו אחד מכ"ד ממין אחר מותר לכל אדם ללקט אפילו נטע זה התלתן לזירים שהרי כל השדה הוא הפקר אם כן בע"כ דס"ל לתוס' כדס"ל לרבינו שמתחלה התקינו כך שאחר שישמיעו על הכלאים ושלוחי ב"ד יוצאין ומוצאין דאיכא שיעורא דכלאים הרי כל השדה הפקר לכל אדם וכל מי שמוצא כלאים בשדה הוא נעשה שליח ב"ד דשלוחי מצוה נינהו וכך הוא באשיר"י סוף מרובה אלא דמ"מ קשה דמשמע ודאי דאין עושין הפקר אלא א"כ הזהירו והשמיעו תחלה באחד באדר ואחר כך יוצאין שלוחי ב"ד מט"ו ואילך לבדוק בשדות ומפקירין כל שדה וכן כתב הרמב"ם סוף פרק שני דכלאים ורבינו לא כתב שום זמן ויש לומר דזמן שהוזכר במשנה אינו אלא בא"י אבל בח"ל אין התבואה גדילה באדר הילכך אין תלוי דין הפקר במה שמשמיעין תחלה בא' באדר אבל פשיטא שאין לשדה דין הפקר אלא א"כ הזהירו תחלה עליו בבתי כנסיות דאין עונשין אלא א"כ מזהירין ולפי שהוא דבר פשוט לא היה צריך לפרש:
א סָעִיף ב והוא שיפקירנו בעליו הפקר גמור כו' משנה הוא בפ"ו דפיאה: לא הוי הפקר פי' ואם זכו בו העניים לא עשו כלום (כדמוכח בפ' א"מ בעובדא דר"י בר יוסי) וגם חייב במעשר:
ב סָעִיף ג כתב הרמב"ם ההפקר כו' ז"ל הרמב"ם פ"ב דנדרים דין י"ז ההפקר אע"פ שאינו נדר הרי הוא כמו נדר שאסור לחזור בו ומקור דבריו הוא מפ"ק דנדרים (דף ז') דשם איבעיא ליה אם יש יד לצדקה אם אמר דינר זה לצדקה וזה ואת"ל הוי יד לצדקה יש יד להפקר אם אמר דבר זה הפקר וזה מי אמרינן הפקר הרי הוא כצדקה א"ד אינו דומה לצדקה דצדקה לעניים והפקר לעניים ועשירים ומש"ה כתב הרמב"ם נמי האי לישנא הרי הוא כנדר ואינו נדר ושם לא איפשיטא האיבעיא וכתב הר"ן דגבי צדקה אזלינן לחומרא דלהרמב"ם כל את"ל איבעיא דאיפשיטא הוא אבל בהפקר דאין לו את"ל אין מוציאין מחזקת הבעלים ומה"ט פסק הרמב"ם בהפקר לקולא ובפ"ח מהמ"ע בצדקה לחומרא וגם רבינו כאן בסמוך פסק לקולא ובי"ד (ר"ס רנ"ח) בצדקה לחומרא וק"ל: ומ"ש ואסור לחזור בו פי' אם קדם אחד וזכה בו זכה ואסור לו למחות ולומר דיבור בעלמא דברתי ומיהו אם הוא מקדים נפשו וזכה בו בהגבהה קנה וכדמסיק ומשמע מדבריו דאין בחזרה זו אלא איסור הא חזר בו הוי חזרה ושוב אין יכול לזכות בו אחר כן הוא דעת הרמב"ם שכ"כ בהדיא שיכול לחזור בו כל ג' ימים הראשונים להפקירה אבל רבינו ס"ל דאין יכול לחזור אלא שהעתיק לשון הרמב"ם ועבד"ר:
ג סָעִיף ה ה"ג וכל הקודם וזוכה בהן קנהו וכן איתא בהדיא במיימוני:
ד סָעִיף ו ומ"ש הפקיר עבדיו הגדולים כו' בפ"ק דקדושין גבי גר שמת:
ה סָעִיף ז ומ"ש דבר זה הפקר כו' בפ"ק דנדרים:
ו סָעִיף ח וכתב עוד ד"ת אפילו הפקר בפני א' כו' רמב"ם בפ' הנזכר: אבל חכמים אמרו כו' בס"פ אין בין המודר גרסינן אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק המפקיר בפני ב' לא הוי הפקר בפני ג' הוי הפקר ריב"ל אמר ד"ת אפילו באחד הוי הפקר ומ"ט אמרו בג' כדי שיהא אחד זוכה ושתים מעידין וכתב הרא"ש והר"ן דקיי"ל דהלכה כריב"ל לגבי ר"י והטעם דאף דהוי הפקר לאלתר כי ליכא אינש בהדיה מאן קא מסהיד עליה דהלה הפקירו וכאילו לא יצא מידו דמי שהרי יכול לחזור בו לכפור בהפקירו משא"כ כשיש תרי מעידין שהפקירו: ומ"ש וא"א ז"ל כתב כו' אדבר תורה קאי ולימר דל"ד אמרו בגמרא ד"ת אפילו באחד הוה הפקר דה"ה אפילו בינו לבינו ונ"מ לענין איסור שבת כגון שהשאיל בהמתו לנכרי ולא החזירו לו קודם שבת וע"ע בדרישה:
ז סָעִיף ט דבר של הפקר כו' והביט בו כו' בסוף ב"מ אסיק רבא בלישנא בתרא דהבטה בהפקר לא קנה: ואיזה דבר מופקר כו' כ"כ הרמב"ם בפ"א מה"ז:
ח סָעִיף יא אעפ"י שאין אדם רשאי כו' שם ברמב"ם כתב המ"מ פשוט הוא שאין לאדם רשות לכנוס לשדה חבירו שלא מדעתו עכ"ל:
ט סָעִיף יב ואם בעל השדה כו' ס"ל להרמב"ם כיון שפירש המצודה שלא ברשות מועיל המצודה לבעל השדה לעשותו כצבי שבור (כמפורש דינו בסי' רס"ה) שע"י המצודה יכול להגיעו אף שאינו שבור ורבינו ס"ל דאף שפירש זה שלא ברשות מ"מ לא מהני לבעל השדה עמידתו ואמירתו לענין שאם אח"כ יבא בעל המצודה ויקדום לבעל השדה ליקחנו מהמצודה אם לא שג"כ יכול לקחם בלא המצודה ואז ס"ל דלא צריך אמירה כמש"ר בס"ס רס"ח ועבד"ר: הרי הוא גזל כלומר ומוציאין בדיינים שכבר הוא חצר המשתמר וזכה בהו בעל השדה כ"כ המ"מ: ואז זכתה לו שדהו רבינו לא בא להקשות על הרמב"ם שהרי כבר נתבאר (בסימן רס"ח) דהרמב"ם ס"ל דלעולם צריך אמירה אלא רבינו בא לגלות דעתו וכשטת הרא"ש כתבו וכן פי' ב"י:
י סָעִיף יג דגים שקפצו כו' בב"מ (דף ט') ולא חשבינן ליה חצר המהלכת פי' דחצר המתהלכת אינו קונה כדלעיל סימן ר"ב:
יא סָעִיף יד מי שפירש מצודה לצוד כו' בגיטין (דף ס') והבאתי לשון הגמרא בדרישה בסמוך בסי"ב וכתבתי שם בשם המ"מ דמיירי דבמקום הפקר פירש המצודה דאילו ברשות חבירו לא הוה גזל גמור אפילו עשוי בכלי דלא עדיף מכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קני לוקח אע"ג דדעת אחרת מקנה אותו כמשר"ל סימן ר' ע"ש: עני המנקף כו' בגיטין (דף ס' וס"א) ופרש"י מנקף חותך ואם לקט מהאילן בידיו ונתנן ע"ג קרקע הואיל ומטו לידיה גזל גמור ודוקא כשחותך הפירות מהאילן ולא תפסן בידו ונפלן מיד לארץ קאמר דאין בו אלא מפני דרכי שלום עכ"ל רש"י:
יב סָעִיף טו שחלים הגדלים בשדה כו' ב"מ (דף ק"ז): או שגדלו כל צרכן כו' ואז מאי דאפסיד כבר אפסיד:
יג סָעִיף טז כל שדה שיש בו כלאים כו' כן פירשו בגמרא ריש מ"ק והוא רובע הקב מסאה שהסאה הוא ו' קבין: הרי הוא הפקר עבד"ר:
א סָעִיף ג כתב הרמב"ם ההפקר כו' כ"כ בפ"ב מהל' נדרים וכבר כתבתי בפרישה דהאי לישנא משמע דוקא איסור יש בדבר אם חוזר בו הא אם חזר בו מהני חזרתו דשוב לא מצא אינך לזכות בו אפילו בחזקה או משיכה גמורה וכן מוכח מהא דמסיק הרמב"ם שם ז"ל המפקיר את שדהו ולא זכה בה אדם כל ג' ימים יכול לחזור בו אחר ג' ימים אינו יכול לחזור בו אא"כ קדם וזכה בה הרי הוא כזוכה מן ההפקר בין הוא בין אחר האומר שדה זו מופקרת ליום אחד לשבת א' לחודש א' לשנה א' לשבוע א' עד שלא זכה בה הוא או אחר יכול לחזור בו ומשזכה בה בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו ומפני מה יש לו לחזור כאן עד שיזכו בה מפני שזה דבר שאינו מצוי הוא שאין אדם מפקיר לזמן קצוב עכ"ל והוא מפ"ד דנדרים (דף מ"ד) שמייתי שם ברייתא כתוב בה כמעט כל לשון הרמב"ם הנ"ל מהאומר שדה זו מופקרת כו' עד ומפני מה כו' והאי מפני מה כו' הוא אוקימתא דעולא שם (דף מ"ז) וכתב הרא"ש שם ז"ל כיון דאין דרכן של בני אדם להפקיר לזמן וזה שינה לכך אמרו ז"ל דלא ליהוי הפקר לאפקועי ממעשר עד דאתי לרשות זוכה ולפני זה (דף מ"ג) כתב שם הרא"ש בפירוש דברייתא הנ"ל ז"ל כל ג' ימים הראשונים יכול לחזור בו ולומר אני חוזר בי ממה שהפקרתי ושוב אין אדם יכול לזכות בו הילכך אפילו קודם שחזר בו אין שם הפקר עליו ואם אכל ממנו בין הוא בין אחר חייב במעשר כ"ז שלא כיונו לזכות לקנותו מההפקר כו' עד מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו דמיד כשהפקירו חל ההפקר ויצא מרשותו ואין לו כח לחזור בו ופטור מן המעשר והא דאמרינן דעד שלשה יכול לחזור בו מפני תקנת הרמאין שרגילין להפקיר פירותיהן ולחזור ולזכות בהן כדי לפטרן מהמעשר לכך תקנו חז"ל דלא הוי הפקר עד אחר ג' לפטרו מהמעשר אגב זה תקנו בכל הפקר שיוכל לחזור תוך ג' כל זמן שלא זכה בה אחר ואע"ג דתקנת הרמאין מפרש לקמן אליביה דר' יוסי גם רבנן אית להו הך תקנתא ואי תקשה לך לפי מאי שפירשתי דאם זכה בה לאלתר בתורת זכיית הפקר פטור מן המעשר מאי אהני חז"ל בתקנתן וי"ל שהוא ירא שאם ילקט בצד זה שאחרים ילקטו בו מצד אחר אבל אם היה יכול לחזור בו מדבורו היה מפקירו וחוזר בו מיד עכ"ל ויש ללמוד מסוף לשונו דאף אם בא לחזור ולזכות בו מההפקר אינו זוכה בכולה במה שילקוט בו מעט ולא זכה בלקיטה אלא במה שלקט וכן נתבאר במ"ש רבינו (בסי' ער"ה) דליקוט הפירות ואכילתן לא הוי חזקה אלא שאכתי ק' מה הועילו חכמים בתקנתן שמא יעשה חזקה גמורה בנעילה או פירצה או גדירה כל שהו ויפקיע מידי מעשר וי"ל בדוחק דגם לזה יש שיעור כמה קונה במכוש א' ומשכ"ר בסי' ער"ה ולא יזכה הכל בחזקה א' ויקדימנו חבירו להחזיק במקום אחר והיותר נראה דכל שלא יכול לחזור בו בדבורו מיד הועילו בתקנתן שהרמאין ייראו לנפשן שאחרי' יקדימו נפשם להחזיק בו והרא"ש חדא מינייהו נקט והנה נתבאר ממ"ש בשם הרמב"ם והרא"ש ע"פ הגמרא דעד ג' ימים אחר שהפקירו סתם יכול לחזור בו בדיבורא בעלמא הן במקרקעות הן במטלטלין וכמ"ש הרא"ש בהדיא דאגב שדה תקנו כן בכל הפקר וכיון שחזר בדיבור אין אחר יכול לזכות בו וכיון שיכול לחזור בו הוה ליה לענין מעשר כאילו לא הפקירו וחייב במעשר אם לא שכיון לזכות מההפקר בקנין חזקה גמורה ולאחר ג' ימים אינו יכול לחזור בדיבור בעלמא אם לא בקנין חזקה גמורה ועפ"ז נראה לפרש דברי הרמב"ם הנ"ל שכתב דההפקר הרי הוא כנדר ואסור לחזור בו ולא כתב אינו יכול לחזור משום דהאיסור הוא לעולם משא"כ באינו יכול דאינו בתוך ג' ימים הראשונים אלא לכתחילה לא יחזור בו אפי' בתוך ג' מאחר דהפקירו גם לעניים והו"ל עליו כנדר וק"ל אבל קשה למה השמיט רבינו ולא כ' האי חילוק לדינא דעד ג' ימים יכול לחזור בו בדיבורו בעלמא וששוב אין כח ביד אחר לזכות בו אפילו בחזקה גמורה ומשמעות דבריו אדרבה דלעולם יכולין לזכות בו כל הקודם ובא לזכות מיד אחר שהפקירו וצריך לומר דס"ל לרבי' מדהשמיט הרא"ש כל סוגיו' הנ"ל בפסקיו ש"מ דהרא"ש הנ"ל לא כן כ' אלא לפרושי לברייתא וס"ל דהברייתא לא אתיא אליבא דהלכתא כרבנן אלא כר"י הגלילי וכאוקימתא דרבה דאית' שם בגמ' או כמסקנא דגמ' דלשם ס"פ דקאמר אב"א הא דאפקרא באנפא תרין כו' וכתב הרא"ש שם ואתיא כר"י הגלילי כו' וכתב שם עוד פי' אחר לכל הסוגי' בשם ר"א ממיץ ומשמע מיני' דלהלכה אינו יכול לחזור מיד ע"ש ומש"ה השמיטו ג"כ בקיצור פסקי הרא"ש אבל הרמב"ם ס"ל כאוקימתא קמא דעולא דמוקי לה הכל כרבנן ומש"ה כתבו הרמב"ם להלכה בהלכות נדרים כנ"ל וגם בש"ע העתיק לשונו אות באות ומהתימה על מ"ו ר"ס ז"ל שלא כתב עליו כלום בש"ע וגם בד"מ ילא הזכיר מזה כלום (ולכאורה היה נראה לחלק ולומר דס"ל דוקא במעשר תקנו שיכול לחזור בו וכדי שלא יהיה עליו תורת הפקר מפני תקנת רמאין שיפקיעו ממעשר וכנ"ל וכן משמע האי חילוק כמה פעמים וכל' הרא"ש וכיון דלע"ע אין שכיח מעשר מש"ה סתם רבי' אבל ק' א"כ מנ"ל להרא"ש ולמה ליה לכתוב בפירושו הנ"ל שאגב תקנו כן בכל הפקר) ולפ"ז צ"ל שרבי' העתיק ל' הרמב"ם שכתוב שאסור לחזור בו לא העתיקו ללמוד מדיוקו דאם חזר בו חזרתו חזרה בדיבור בעלמא אלא שלא רצה לשנות ל' הרמב"ם שהעתיק כהווייתו כדי ללמוד ממ"ש לפניו ולאחריו ודוק:
ב סָעִיף ח שאם הפקירו כו' כבר כתבתי בפרישה שהרא"ש אדבר תורה קאי ועיין בפסקי הרא"ש ס"פ אין בין המודר שכתב ז"ל וקיי"ל בכל דוכתי הלכה כריב"ל לגבי ר"י הילכך הוה הפקר מן התורה אפי' בא' וה"ה אפילו בינו לבין עצמו הילכך הא דאמר' בפ"ק דשבת גיגית שפוד נר וקדרה אפקורי מפקיר להו שלא יעבור על שביתת כלים (פירוש למאן דס"ל הכי דמצווים אנו על שביתת כלים אבל אנו קיי"ל דאין אנו מצווין על שביתתן כמ"ש בא"ח סימן רמ"ו ע"מ) וכן בהמתו אם השאילה לעכו"ם ולא החזירה להן קודם השבת יכול להפקירה בינו לבין עצמו כך פי' ר' שמעון ז"ל בפ"ק דשבת ותודה לי מנ"ל לר"ש בינו לבין עצמו הוי הפקר הא לא קאמר ריב"ל אלא ד"ת אפי' בא' הוי הפקר וסברא גדולה היא לחלק בין הפקר לפני א' לבין הפקר בינו לבין עצמו דנהי דלא בעי ריב"ל כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידים מ"מ בעי הפקר שיוכל לצאת מרשותו דומיא דשביעית שיצא מרשותו ומופקר לכל דבינו לבין עצמו לא יצא מרשותו כיון שאין ההפקר ידוע לשום אדם אבל הפקיר בפני אחד במטלטלין יכול אותו שהפקירו בפניו לזכות בו ויהא נאמן לומר הפקרת לזכותי בו במגו דנתתו לי במתנה וטוב הוא שיפקירם בפני אשתו או בפני א' מבני ביתו ואפשר דטעמו דר"ש שאינו מחלק בין בפני אחד ובין בינו לבין עצמו משום דעיקר הפקר משביעית ילפינן כדאיתא בירושלמי כו' עד והילכך אר"י דבעינן ג' דבענין אחר לא יוכל קרקע לצאת מתחת ידו אם יכפור בה המפקיר וריב"ל דלא בעי ג' אם כן לדידיה הוי הפקר אע"ג דאין הקרקע יכול לצאת מתחת ידו וא"כ אפי' בינו לבין עצמו נמי והאחד דקאמר ריב"ל ל"ד ואגב דקאמר ר"י בב' לא הוי הפקר אמר איהו דאפילו באחד הוי הפקר ולעולם אפילו בינו לבין עצמו עכ"ל וצ"ע דבב"מ (דף ל') לא משמע כן דאמרינן שם ר"י בר' יוסי הוה אזיל באורחא פגע ביה ההוא גברא דרא משאוי של עצים א"ל דלי לי א"ל כמה שווין א"ל פלגא דזוזי יהיב ליה פלגא דזוזי ואפקריה הדר זכה בהו הדר יהיב ליה פלגא דזוזי ואפקריה חזייה דקא בעי למהדר למזכי ביה א"ל לכ"ע הפקרינהו ולך לא אפקרינהו ופריך מי הוי הפקר כה"ג והא תנן ב"ה אומרים אינו הפקר עד שיופקר לעניים ולעשירים כשמיטה ומשני ר"י בר' יוסי לכ"ע אפקריה ובמילי דעלמא הוא דאוקמיה עכ"ל הגמ' וקשה דכיון דלר"ש סגי בהפקר דבינו לבינו למה לא אפקריה בינו לבינו באופן שלא ישמע ההוא גברא ולא איצטריך תו לאוקמיה בדבריו ולהוציא שקר מפיו וגם היה לו לחשוש שאותו גברא ילמוד ממנו להפקיר ג"כ בכה"ג שיסבור דכיוצא בזה הוה הפקר ונ"ל שר"י בר' יוסי ודאי בפעם שניה הפקירה בינו לבינו אלא שהרגיש באותו גברא שהיה מבין הענין דמדהפקיר בראשונה ודאי הפקירה גם כן בפעם שניה ושלישית כדי שלא יכשלו בו רבים ומש"ה הוצרך לומר לו לך לא אפקרינהו מפני שאתה הוא יודע שהם שלי משא"כ אחרים שלא ידעו בדבר תדע דאל"כ אלא תאמר שהפקירו בפניו תקשה לנפשך איך א"ל שלכל עולם הפקרתי חוץ מלך הא באמת לכ"ע הפקירה או סתם כדמסיק הגמ' וא"כ גם הוא שמע שהפקירה סתם אלא ודאי לא שמע אלא היה מבין בו מדהפקירה בראשונה וק"ל ועיין שם בתוס' דכתבו אההוא עובדא דר"י בר' יוסו ז"ל וא"ת הא בעינן הפקר בפני ג' ר"ל דמדאורייתא בלא ג' סגי וכן בנר וגיגית וקדירות דאמרינן בפרק קמא דשבת דמפקירם דליכא ג' דאנן סהדי דמפקיר להו בלבו שלא יעשה איסור שביתת כלים עכ"ל (והנה אין לי ראיה ממ"ש התוס' דאפקיר להו בלבו דיכול להפקיר בינו לבינו די"ל דכוונתם דגמר בלבו להפקירו בלב שלם ולא יחזור בו) ונראה דר"ל וה"ה בעובדא דר"י בר" יוסי דלשם דאנן סהדי דהפקירה בלב שלם כדי שלא יבואו הבריות לידי מכשול ולפי זה היה נראה לומר דריב"ל דוקא קאמר דבר תורה אפי' בפני א' הוי הפקר אבל א' עכ"פ צריך כדי שיצא מרשותו שאותו אחר יקחנה וכמ"ש הרא"ש הנ"ל ור"ש הנ"ל ג"כ הכי ס"ל ולא כתב דאפי' בינו לבינו סגי כ"א בדברים שאנן סהדי שלא יחזור בו דומיא דהפקר נר וגיגית וקדירות דשבת וכמ"ש התוס' אלא שאם כן לא הו"ל להר"ש לסתום ולכתוב אדברי ריב"ל סתמא ז"ל וה"ה לבינו לבין עצמו דמשמע דבכל הפקר מיירי ועוד דאין טעם נכון לחלק בדאורייתא דאם בעינן דומיא דשמיטה שיבוא אחר ויטלנו כדפירש הרא"ש א"כ גם בנר וגיגית דשבת אף שהוא ודאי יפקירם מכל מקום ליכא מאן דידע מההפקר דיבוא [ויטלם] אלא ודאי בדאורייתא אין חילוק בזה ורבנן הוא דגזרו משום שמא יחזירנו ובכה"ג שפיר שייך לומר באיסור שבת וכיוצא בו ליכא למיחש להא ודוק ועיין בא"ח (סי' רמ"ו) ודוק:
ג סָעִיף יא כתב הרמב"ם ז"ל אע"פ כו' דברי הרמב"ם המה בפרק א' דהלכות זכייה והראב"ד השיג עליו שם למה לא חילק בין צבי שבור לצבי רץ והלא המשנה חלקה בהן עכ"ל וגם רבינו שכתב על דברי הרמב"ם ונראה דאפי' כו' ס"ל בפשיטות דאין מועיל עומד בצד שדהו כ"א כשיכול להגיעו ג"כ ואז אין חילוק בין צבי רץ ושבור והמשנה אורחא דמילתא נקטא וכמ"ש (בסימן רס"ה) אבל המ"מ כתב דהרמב"ם ס"ל דהמשנה לא חלקה בין יכול להגיע או לא אלא דוקא כשאינו נתפס במצודה וכתבה גם הרמב"ם בפי"ז מהל' גזילה אבל כשנתפס במצודה נעשה ע"י כצבי שבור ובודאי אם קדם בעל המצודה לזכות בו בידים קודם שיבוא זה לעמוד בצד שדהו לומר תזכה לי שדה הרמב"ם ג"כ מודה שזכה בו בעל המצודה ולא מהני ליה תו עמידתו בצד שדהו ואמירתו ואפי' בא ליקחנו בידים מתוך המצודה אית ביה משום גזל כיון שקדמהו בעל המצודה וזכה בו אבל השתא שלא זכה בו בעל המצודה בידים ס"ל שלא קנה לו מצודתו כלל כיון שפרסה בתוך שדה של זה שלא ברשות ואם לא היה עומד בעל השדה בצד שדהו הוה שדהו חצר שאינה משתמרת ולא קנהו בעל השדה והביא המ"מ ראיה לדברי הרמב"ם מהא דאמרי' בגיטין (דף ס') אהא דתנן מצודות חיה ועופות ודגים יש בהן משום גזל מפני דרכי שלום (וכתבו רבי' בסמוך) דמסיק הגמ' עלה וקאמר דהיינו דוקא באין להמצודה תוך אבל יש לה תוך יש בה משום גזל גמור והא דביש להן תוך יש בו משום גזל גמור ע"כ איירי כשפרסה במקום הפקר דאי בשדה חבירו המשתמר לא עדיף מכליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה אע"פ שיש דעת אחרת מקנה ק"ו בהא וא"כ הא נמי דאמרו דבמצודה דלית לו תוך יש בו משום ד"ש נמי לא איירי אלא כשפרסה במקום הפקר הא בשדה חבירו לית ליה משום ד"ש וממילא קנהו בעל השדה כן מפרש המ"מ דעת הרמב"ם ע"ש ושניתי לשונו לתוספת ביאור ונראה דהראב"ד ורבינו ס"ל דאפילו בכה"ג שירד שלא ברשות בעינן יכול להגיעו דאל"כ אף שלית ביה משום ד"ש אם קדמו ולקחו מהמצודה שפרסה בו מ"מ ג"כ לא מהני ליה עמידתו ואמירתו לענין שאם קדם בעל המצודה ולקחו מהמצודה כל זמן שלא היה יכול ליקחם מתוך השדה ולזה אין ראיה להמ"מ ודוק:
ד סָעִיף טז כל שדה שיש בו כלאים כו' ז"ל ב"י בריש שקלים תנן באחד באדר משמיעין על הכלאים ובט"ו בו היו מפקירין כל שדה שיש בו כלאים ומ"מ יש לתמוה על רבינו למה כתב הרי הוא דמשמע דממילא הוי הפקר והתם משמע דב"ד מפקירין אותו שדה אבל ממילא לא הוה הפקר עכ"ל ודע שלא כל' שהביא ב"י איתא שם במשנה אלא ז"ל באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים כו' עד ויוצאין אף על הכלאים ופי' הרמב"ם ור"ע מכריזין שימעטו הזרע האחר עד שלא ישאר מרובע הקב לסאה כדתנן בפ"ב דכלים כל סאה שיש בה רובע הקב ממין אחר ימעט כו' עד יוצאין שלוחי ב"ד אף על הכלים ואע"פ שכבר הכריזו עליהם בא' באדר לא היו סומכין על ההכרזה דשמא לא עקרום עדיין והיו הם יוצאין ועוקרים אותם עכ"ל ואחר משנה זו יש משנה אחרת ז"ל אמר ר' יודא בראשונה היו עוקרים ומשליכים לפניה (פי' כשיצאו בט"ו באדר על הכלאים במקום שמצאו היו עוקרים כו') משרבו עוברי עבירה היו עוקרין ומשליכין על הדרכים התקינו שיהיו מפקירין כל השדה כולה ע"כ ע"ש בפי' המשניות ויהיה תיבת התקינו כאילו כתב והתקינו וכן היא מפורש שם בברייתא ויליף לה מקראי דהפקר ב"ד הפקר והנה הב"י הרכיב סופא דמשנה שניי' על רישא דמשנה ראשונה כדי לקצר כדרכו וסבר הב"י דגם מ"ש התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה ר"ל שבכל ט"ו באדר היו שולחין ויוצאין ובמקום שימצאו כלאים בשדה הפקירו אותו אבל רבינו ס"ל דאחר שראו שנתרבו עוברי עבירה ולא היו משגיחין בעקירת הכלאים לחוד והוצרכו לתקן שיהיה כל השדה הפקר ומשם והלאה לא היו שלוחי ב"ד יוצאים בט"ו על הכלאים לעקרו והיתה תקנה קבועה ועומדת בשעה שהכריזו בר"ח על הכלאים אז הכריזו ג"כ שכל מי שיעבור ולא יעקור כלאים שבשדה שיהיה שדהו הפקר וס"ל ג"כ שדוק' בשעה שהיו ישראל יחד בעריהן והיו משמיעין על השקלים היו מכריזין ומזהירין גם על הכלאים אבל בזמן הגלות כמו שאין מכריזין על השקלים כך אין מכריזין על הכלאים אלא תקנה קבועה ועומדת מזמן הבית שכל איש ואיש צריך ליזהר שלא ימצא בשדהו כלאים אחד מכ"ד ובשאם ימצא יהיה שדהו הפקר:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.