א כל היורשין יורשין בחזקה אע"פ שאין עדות גמורה שהוא יורש אלא שהעידו עדים שהוחזק להן שהוא בן פלוני או אחי פלוני הרי זה יורש אע"פ שאינן עדי יחוס ולא ידעו אמיתת יחוסו:
ב אבל אין יורדין לנכסי המת לירש עד שידעו בעדות ברורה שמת אבל אם שמעו בו שמת או כותים מעידין לפי תומן אע"פ שמשיאין אשתו על פיהן ונוטלת כתובתה אין היורשין נוחלין על פיהם:
ג האשה שאמרה שמת בעלה אף ע"פ שנאמנת לינשא על פיה וליטול כתובתה אין האחים יורדין לנחלה על פיה:
ד כתב הרמב"ם ז"ל מי שטבע במים שאין להן סוף ובאו עדים שטבע בפניהם אם אבד זכרו אע"פ שאין משיאין את אשתו לכתחלה היורשין נוחלין על פיהם וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב אריות או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה או שנהרג ולא הכירו פניו בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה בעדות זו אף על פי שאין משיאין אשתו שאני אומר שלא החמירו חכמים בדברים אלו אלא באיסור כרת אבל לענין ממון אם העידו עדים בדברים שחזקתן למיתה והעידו שראו אותן הדברים ושאבד זכרו ואח"כ נשמע שמת הרי אלו נוחלים על פיהם וכזה המעשה עושין היום בכל בתי דינין ולא שמענו מי חולק על זה ע"כ:
א סָעִיף א כל היורשים יורשים בחזקה אף ע"פ שאין עדות גמורה שהוא יורש וכו' כן כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות נחלות וכתב ה"ה זה מפורש בהרבה מקומות ועיקר דין החזקה פרק עשרה יוחסין (ב.) ומפרש בתוס' שנים שהיו באים ממ"ה אע"פ שמשאן ומתנן ומאכלן ומשקן כאחד מת אחד מהם ואין חבירו יורשו ואם היה נוהג בו משום אחוה יורשו עכ"ל ועיין בהריב"ש סימן מ"ו: [%א] ואם צריך שיביא ראיה שאין קרוב יותר ממנו עיין בסימן הנזכר ובסימן מ"ז ובתשובת הרא"ש כלל פ"ו סי' ט' ואע"פ שנראה שהריב"ש חולק עם הרא"ש כתבתי בתשובה שאפשר שאינו חולק עמו ולא כתב כן אלא בההוא עובדא אבל בשאר גווני איכא למימר דמודה להרא"ש והכי נקטינן אח"כ מצאתי להר"ש בר צמח שחלק על דברי הריב"ש באותה תשובה והשיגו על כל דבריו בתשובה הנזכרת וכן מצאתי כתוב בשם ספר אגודה בפרק חזקת לר"י נראה גי' ר"ח לסוף אייתי ראיה דאיהו קרוב ול"ג דקריב טפי לפי גירסא זו. אם מת אדם נכרי והביא אחד עדים שהוא קרובו ואין אנו יודעים שום אחר שהוא קרובו יותן לו הנחלה עד כאן לשונו :
ב סָעִיף ב (ג) אבל אין יורדין לנכסי המת לירש עד שידעו בעדות ברורה שמת אבל אם שמעו בו שמת או כותים מסיחים לפי תומן אע"פ שמשיאה ע"פ ונוטלת כתובתה אין היורשים נוטלים ע"פ האשה שאמרה שמת בעלה אע"פ שנאמנת לינשא על פיה וליטול כתובתה אין האחים יורדין לנחלה על פיה כל זה דברי הרמב"ם בפ"ז מהלכות נחלות וכתב ה"ה אין היורשים נוחלים וכו' משנה בפרק האשה שלום (יבמות קיז.) שאף על פי שהאשה שאומרת מת בעלי מתירין אותה לינשא אין האחים נכסים לנחלה על פיה וה"ה לשאר הדינין שהאשה נשאת וכן מתבאר בסוגיא בפרק המפקיד (בבא מציעא לח:) עכ"ל ועיין בהריב"ש סי' קנ"ה ועיין בתשובת מהר"ש בר צמח מסימן ע"ג עד סימן פ"ג: וכתב עוד הרמב"ם ז"ל שם אמרה מת בעלי ונתייבמה הרי יבמה נכנס לנחלה על פיה שנאמר יקום על שם אחיו המת והרי קם והוא מימרא דרב חסדא בפרק האשה שלום (יבמות קיז:) ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:
ג סָעִיף ד כתב הרמב"ם ז"ל מי שטבע במים שאין להן סוף ובאו עדים שטבע בפניהם אם אבד זכרו אע"פ שאין משיאין את אשתו לכתחלה היורשים נוחלין על פיהם וכו' עד סוף הסימן הכל בפ' ז' מה' נחלות: (ב"ה) ומ"ש בסוף דבריו ואחר כך נשמע שמת לאו דוקא דאל"כ קשיא רישא: ועיין בהגהת מרדכי פי"א דכתובות:
א סָעִיף א כל היורשין יורשין בחזקה וכו'. משמע להדיא דכשמביא עדים שהוא מקרובים שבאים לירש אין צריך להביא ראיה שאין מעולם קרוב יותר ממנו והכי משמע בעובדא דרב אידי בר אבין פרק חזקת (בבא בתרא דף ל"ג) וע' בב"י:
ב סָעִיף ד כתב הרמב"ם מי שטבע במים וכו'. לכאורה איכא למידק דנראין הסברות הפוכות ויש לומר דהיכא דהאשה עצמה מעידה שמת בעלה אי נמי כותי מל"ת או ע"א או אשה מעידה התם הוא דמתירין אותה לינשא דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה דייקא ומינסבא אבל לנחלה אין לנו לירד אלא בעדות ממש אבל היכא דעדים מעידים דטבע בפניהם במים שאין להם סוף אי סמכינן אעדים להתירה לינשא ליכא חומר בסופה ולא דייקא ומינסבא דקסמכה אעדים התם הוא דהחמירו באיסור כרת שלא להשיאה אבל שממון סמכו אדברים שחזקתן למיתה ומיהו דוקא בששמעו בו אחר כך שמת כדכתב סוף ואף על פי שבתחלת דבריו לא הזכיר דבעינן נמי ששמעו בו שמת אסוף דבריו סמכינן והכי נקטינן:
א סָעִיף א ולא ידעו אמיתת נ"ל שצ"ל שלא ידעו בשי"ן שמפני שאינן יודעין אמיתת יחוסו אינן עדי היחוס וק"ל אבל במיימוני פ"ד דנחלות כתב ולא ידעו כו' וכ"כ בש"ע ר"ס ר"פ ע"ש ועיין בא"ע סימן י"ט שכ"ר לשון הגמרא שמלקין וחונקין וסוקלין ע"פ החזקה:
ב סָעִיף ב אבל אין יורדין כו' כל אלה דברי הרמב"ם פ"ז דנחלות: אין היורשים נוחלין עיין מ"ש בסמוך ס"ה:
ג סָעִיף ג האשה שאמרה שמת כו' כ"כ הרמב"ם שם ומסיק וכתב ז"ל אבל אמרה מת בעלי ונתייבמה הרי היבם נכנס על פיה לנחלה שנאמר יקום על שם אחיו המת והרי קם יבמות (דף קי"ז) ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ב"י ועיין בא"ע ר"ס קנ"ח שכ"ר שם להאי דינא אבל א"כ הו"ל לחזור ולכתבו כאן בדין נחלות:
ד סָעִיף ד ובאו עדים שטבע כו' וא"ת מ"ש באלו דכתב דאין משיאין אשה על פיהם אפילו שהן ב' עדים ולעיל בסמוך כתב שמעו בו שמת כו' דמשיאין אפילו אקול בעלמא ועוד מ"ש התם דאין יורדין לנחלה על פיהם ומ"ש הכא דיורדין לנחלה על פיהם וי"ל דלעיל לענין נשואין הקילו משום חומרא שהחמירו על אשת איש בסופה וזה לא שייך לענין לירד לנחלתו דאין שם חומרא בסופן אלא שהאחרונים כתבו ז"ל דלא סמכו להקל בתחילתן משום חומרא שהחמירו עליה בסופה אלא כשמעידין שודאי מת ואז כיון דיש עדות שידאי מת הקילו אע"פ שעדים מעידים ע"ז הן אשה הן עבד כו' משא"כ כשאין עדות דודאי מת לא רצו להקל בא"א החמורה אף אם יש עדים כשרים שנטבע במים או אינך וכמ"ש בא"ע סימן י"ז ואדרבה יש צד לומר שמכח דיש עדים שמעידים דברים כאלו שחזקתן למיתה תסמך היא ע"ז ולא תחקור יותר והרי לא ודאי מת אבל לענין ממון סמכו אעדים שמעידים דברים כאלו שרובן למיתה והארכתי בתשובתי בענין זה ע"ש: אע"פ שאין משיאין את אשתו לכתחלה פי' הא אם נשאת לא תצא וכמבואר בא"ע סימן י"ז: או שנהרג ולא הכירו פניו רבינו השמיט כאן ולא כתב לשון הרמב"ם ז"ל ולא הכירו פניו אבל יש בו סימנים מובהקים כו' וכתבו ג"כ בש"ע וה"ט דזה פשוט דעל פי סימנין מובהקין גמורין משיאין ג"כ אשתו וכמבואר בא"ע סימן י"ז אלא שבלשון הרמב"ם מבואר כמה פעמים שסתם סי' סי' מובהק קרי ליה לאפוקי חיור וסומק או כליו וכמ"ש לשונו בסימן רס"ז בזה אין משיאין את אשתו משא"כ שבמקום שכתב סימן מובהק מובהק ממש קאמר כגון נקב יש בצד אות פ' ועיין בסימן רס"ז שכתבתי בשם המ"מ ג' מיני סימנים: ושאבד זכרו ואח"כ נשמע שמת כלשון הזה בעינו כתב שם הרמב"ם ומשמע דתרתי בעינן עדים מעידים שראו דברים שעל ידו אבד זכרו וגם נשמע אח"כ שמת והא בלא הא לא סגי ואפילו בכה"ג לא משיאין אשתו כיון דאינו אלא קול בעלמא שמת אביו ואם כן קשה למה סתם הרמב"ם דבריו לפני זה וכתב ז"ל אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב האריות כו' בכל אלו הדברים אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה ולא כתב שצריכין לנשמע שמת ושוב מצאתי שהכ"מ תמה ג"כ ע"ז שם והניחו בצ"ע ע"ש ויש לדחוק ולומר שצ"ל להרמב"ם שכל שאבד זכרו מסתמא יצא הקול שמת ומש"ה לא הוצרך לכתבו ברישא וכאן כתבו לרבותא ללמדנו שאפילו לא שמעו בו שמת אלא אחר שהעידו על דברים כאלו והו"א שהקול שמת נתפשט מכח עדותן על דברים שהן למיתה ואפ"ה יורדין לנחלה וכ"ש אם נשמע הקול שמת קודם שהעידו על דברים כאלו שסתמן למיתה וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.