א השוכר בהמה לרכוב עליה איש לא תרכוב עליה אשה:
ב לרכוב עליה אשה מרכיב עליה איש:
ג שכרה לרכוב עליה אשה מרכיב עליה כל אשה שירצה אפילו היא גדולה מאד והיא מעוברת ומניקה וכתב הרמ"ה ז"ל דדוקא ששכרה לאשה סתמא אבל שכרה לאשה זו אינו רשאי לשנותה לאשה אחרת אלא א"כ שכרה האשה לעצמה כגון שאמרה לו השכיר לי בהמתך שלא הוצרך השוכר לומר לפלוני' זו אז יכולה לשנותה ובלבד שלא תהא כבדה ממנה:
ד ואם אין השוכר בעצמו הולך עמה או שאין הבעלים בעצמן הולכין עמה אפי' מכבד לקל נמי לא ישנה שאין השוכר רשאי להשכיר עד כאן ורוצה לומר שהשוכר בהמה למשא ידוע אינו יכול לשנות וליתן עליו משא אחר אפילו אינו כבד ממנו כדאמרינן לקמן גבי ספינה זו ויין זה אבל יש אומרים שיכול לשנותו ובלבד שלא יהא כבד יותר וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל:
ה ובמקום שמוצאין לקנות מזון בכל מלון ומלון בעל הבהמה מניח עליה תבן ושעורים ומזון של אותו היום ויותר מכן השוכר מעככ עליו:
ו ואם אין מצוי לקנות מזון בכל מלון ומלון מניח עליה מזונותיו ומזונות בהמתו של כל אותו הדרך והשוכר מניח עליה כסותו ומזונותיו של כל אותו הדרך אפילו במקום שמצוי לקנות לפי שאין דרכו לחזור ולקנות בכל מלון ומלון יותר מכן בעל הבהמה מעכב עליו:
ז השוכר חמור סתם להביא עליו משאוי טוען עליו חצי כור חטין הוסיף עליו שלשה קבין חייב ובמקום שיש מנהג הכל הולך אחר המנהג בין במשא בין בתוספת:
ח שיעור משא אדם ל' קבין וקאמר בגמרא מכדי בר דעת הוא אי לא מצי (פי' שאינו יכול לישא יותר) ישליכנו וקא מתרץ אביי בשחבטו לאלתר (פירוש מיד נפל תחתיו) רבא אמר אפילו תימא בשלא חבטו לאלתר לא צריכא אלא לאגרא יתירא שצריך להוסיף בשכרו אם הוסיף במשאו רב אשי אמר קסבר חולשא נקיט ליה ועל כן לא השליכו וכתב א"א הרא"ש ז"ל והילכתא כוותיה לאפוקי מדרבא דלא בעי ליתן ליה אנרא יתירא עד כאן וכ"כ הרמ"ה ז"ל וליתא לדרבא דאוקמיה לאגרא יתירא ומסתברא דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד אבל ארבעה דברים לא מיחייב אלא היכא דאזקיה בידים ע"כ. לשון הרמב"ם ז"ל השוכר בהמה לשאת עליה משקל ידוע והוסיף עליה אחת משלשים על הסכום שפסק עמו ומתה חייב פחות מכן פטור אבל נותן לו שכר התוספת שכר סתם אינו נותן עליה אלא משקל הידוע באותה מדינה ובאותה בהמה ואם הוסיף אחת משלשים על מה שדרכה לשאת כגון שדרכה לשאת שלשים סאין וטען עליה שלשים ואחד חייב ע"כ:
ט שכר החמור להביא המשה עשר סאין של חטין והביא עליה שעורים שהם קלים מהחטין אם הרבה בשעורים עד כדי משא המשה עשר סאין חטין חייב אע"פ שלא הוסיף בכובד המשא שלשה קבין כגון אם טען עליו ששה עשר סאין של שעורין שהם כבדים כמו חמשה עשר של חטין חייב כי הנפח של שעורין הוא יותר משל חטין והוא קשה לבהמה:
א סָעִיף א השוכר בהמה לרכוב עליה איש לא תרכיב עליה אשה לרכוב עליה אשה מרכיב עליה איש:
ב סָעִיף ג שכרה לרכוב עליה אשה מרכיב עליה כל אשה שירצה אפילו היא גדולה מאד והוא מעוברת ומניקה ברייתא וגמרא בפרק האומנים (בבא מציעא עט:): וכתב הרמ"ה דווקא ששכרה לאשה סתמא אבל שכרה לאשה זו אינו רשאי לשנותה לאשה אחרת אלא אם כן שכרה האשה לעצמה כלומר דכיון דסתמא שכרה יכולה היא לשנות לאחרת כיוצא בה:
ג סָעִיף ד ומה שאמר ואם אין השוכר בעצמו הולך עמה או שאין הבעלים בעצמן הולכים עמה אפילו מכבד לקל נמי לא ישנה כלומר דהא דאמרינן לעיל דמותר לשנות מאשה לאיש הני מילי כשהשוכר בעצמו הולך עמה כגון ששכר אותה בהמ' לאשה אחת מבנות ביתו ונמלך שירכיב עליה הוא או אחד מבני ביתו והבעלים עצמם הולכים עמם ומעכבין על ידו ובהא קאמר תלמודא דאינם יכולים לעכב אבל אם השוכר רצה ליתן בהמה השכורה לו לאחר שלא מדעת הבעלים אינו רשאי ואפי' מכבד לקל וה"פ ואם אין השוכר בעצמו הולך עמה כלומר אלא נתנה או שכרה לאחר הבעלים יכולים לעכב שלא ישנה מכבד לקל ואם אין הבעלים בעצמן הולכים עמה אסור לשוכר לשנות ולהשכירה או ליתנה לאחר מכבד לקל שאין השוכר רשאי להשכיר. כנ"ל לפרש דברים אלו ומיהו לפי מה שכתב רבינו ור"ל שהשוכר בהמה למשא ידוע אינו יכול לשנות וכו' יש לתמוה מאי האי דמסיים בה שאין השוכר רשאי להשכיר דמה ענין זה לזה ועוד דא"כ כי שוכר בעצמו הולך עמה ובעלים הולכים עמה מאי הוי: כתב ה"ה בפ"ד מהל' שכירות בשם הרשב"א דהא דאמרינן השוכר את החמור לרכוב עליה איש לא תרכוב עליה אשה לאו למימרא שאם נזוקה שיהא חייב בתשלומיה דאין שינוי מאיש לאשה פשיעה שיתחייב עליה שהחמור עשוי הוא לרכוב עליו בין איש בין אשה שלכתחלה אין לו לעשות כן ומסתברא שאם מנהג המקום להתייקר יותר בשכר רכיבת הנשים מרכיבת האנשים מוסיף לו שכר כפי המנהג ע"כ ואיפשר שרבינו חלוק בזה כפי מה שיתבאר אצל דין השוכר בהמה לשאת עליה משקל ידוע והוסיף עליה אחד משלשים וכו': כתב המרדכי לא תרכב עליה אשה פסק ריב"א בכ"ש אם הרכיב עובד כוכבים דגרע מאשה כי אינו חס על ממונו של ישראל והיכא דשינה השוכר אם נפחת הסוס והשוכר אומר איני יודע אם נפחת ישבע שאינו יודע ויפטר:
ד סָעִיף ה ובמקום שמוצאין לקנות מזון בכל מלון ומלון בעל הבהמה מניח עליה תבן ושעורים ומזון של אותו היום ויותר מכן השוכר מעכב עליו:
ה סָעִיף ו ואם אין מצוי לקנו' מזון בכל מלון ומלון מניח עליה מזונותיו ומזונות בהמתו של כל אותו הדרך והשוכר מניח עליה כסותו ומזונותיו של אותו הדרך אפילו במקום שמצוי לקנות וכו' הכל ברייתא וגמרא בפרק האומנים (שם) וכתב הרמב"ם בפ"ד מה' שכירות כל אלו הדברים בשוכר סתם ובמקום שאין מנהג ידוע אבל במקום שיש מנהג ידוע הכל לפי המנהג:
ו סָעִיף ז השוכר חמור סתם להביא עליו משוי טוען עליו חצי כור חטים זה לא מצאתי מבואר בגמ' וגם הרמב"ם לא הזכירו ואיפשר שלמד כן מדתנן בפ' האומנין (בבא מציעא פ.) גבי שוכר את החמור להביא לתך חטים והביא לתך שעורים פטור ואע"ג דאיכא למימר דהתם במתנה עמו לתך חטים מיירי משמע לרבינו דאיכא למיגמר מינה דסתם משוי חמור לתך חטים דהיינו חצי כור וכך הם דברי רש"י שם כמו שאכתוב בסמוך ומה שאמר הוסיף עליו ג' קבין חייב שם במשנה:ומ"ש ובמקום שיש מנהג הכל הולך אחר המנהג בין במשא בין בתוספת פשוט הוא:
ז סָעִיף ח שיעור משא אדם ל' קבין שם ת"ר קב לכתף ופרש"י קב. הוי תוספת לאדם הנושא בכתף וחייב דמוסיף בקלקולו מכאן אתה למד שמשא אדם בינוני ל' קב שהן ה' סאין דתנן תוספת החמור ג' קבין שהן חצי סאה ומשאו לתך ט"ו סאין אלמא תוספת א' מל' במשא הוא ומה שאמר וקאמר בגמרא מכדי בר דעת הוא וכו' וכתב א"א הרא"ש ז"ל והלכתא כוותיה ולאפוקי מדרבא וכו' ומסיים בה הרא"ש וכ"ש דאין הלכה כאביי וגם הרמב"ם סתם דבריו בפ"ד מה' שכירות כרב אשי: ומ"ש בשם הרמ"ה ומסתברא דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד וכו' דברי רבינו קצרים שלא הזכיר תחלת הענין שנחייב המוסיף בקלקולו כדי שיפול עליו לומר דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד וכו' כך הו"ל לכתוב שיעור משא אדם ל' קבין וחייב המוסיף בקלקולו ועל זה נכון לומר מסתברא דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד וכו' והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל הא דאמרינן בקב לכתף כסבור חולשא הוא דנקיט ליה דמשמע דחייב משכיר בנזקין תמהני וכי שומר הוא על גופו שישלם לו ואי בשוכר עבד מחבירו אף הוא פטור אפילו מפשיעה וא"ת שנזק אדם הן תימא הוא דהא לא מכחו אתי ליה נזקו אפילו הטעינו הוא עכ"ל: לשון הרמב"ם השוכר בהמה לשאת עליה משקל ידוע והוסיף עליה אחת מל' על הסכום שפסק עמו ומתה חייב וכו' בפ"ד מהלכות שכירות וכתב ה"ה הנראה בדברי רבינו שאע"פ שדרך הבהמה לשאת יותר ממה שהטעינה זה כיון שהוסיף החלק מל' על המשקל ששכרה חייב והרמב"ן ז"ל חלוק בזה ואמר שאם שכר החמור להביא עליה חצי לתך חטים והביא עליה יותר שעורין או חטים עד כדי משוי כל חמור כיוצא בזה אף על פי שאין לו לעשות כן וכדאמרינן לרכוב עליה איש לא תרכב עליה אשה אם עבר ועשה אינו חייב לשלם שמאחר שדרך כל חמור לישא לתך אינו יכול לומר לחצי לתך שכרתי לך ובשביל התוספת מתה שהרי דרך כל חמור לישא כך וכך אם הוסיף על הדרך כגון ששכרה לחמש מילין כיון שדרך כל חמור לילך י' מילין אם מתה פטור והאריך בזה ואמר שהוא פטור אא"כ מתה ודאי מחמת המשאוי והביא ראיה לזה אלא שאינה מכרחת עכ"ל. ועיין בתשובת הרא"ש שכתב רבינו בסימן ש"ט שהם כדברי הרמב"ם ז"ל וכיון ששניהם מסכימים לדעת אתת כוותייהו נקטינן ובשיטת תלמידי הרשב"א מצאתי דהיכא דאמר ליה משכיר שהוא השכירו לחצי לתך אם הוסיף על כך חייב דמוכחא מילתא שזה היה יודע שחמורו חלוש אבל אם אמר השוכר השכיר לי חמורך להביא עליו חצי לתך והשכירה לו סתם איפשר שאם הוסיף עד כדי משאו פטור עכ"ל ודברי טעם הם ודברי הרא"ש בתשובה מסכימים לזה וגם הרמב"ם יכולים להתפרש ע"פ דרך זה:
ח סָעִיף ט שכר החמור להביא עליה ט"ו סאין של חטין והביא עליה שעורים וכו' בפרק האומנים (שם) תנן השוכר את החמור להביא עליה חטים והביא עליה שעורים תבואה והביא תבן חייב מפני שהנפח קשה למשוי ובגמרא אביי אמר קשה כמשוי תנן נפחא כי תקלא ואי מוסיף ג' קבין חייב רבא אמר קשה למשאוי תנן תקלא כי תקלא ונפחא הוי תוספת ופרש"י והביא עליה שעורים. שהם קלים מחטים: חייב בקילקוליה. אם הוסיף שלשה קבין ולא אמרינן הואיל והשעורים קלים יש לו להוסיף עד כדי כובד לתך חטים מפני שהנפח קשה לבהמה כמשאוי וכיון דנפח לתך שעורים כנפח לתך חטים קשה לה תוספת. קשה כמשאוי כדפרישית אע"פ שאין משאו כבד כמשא החטים הרי נפחן כנפח החטים והנפח כמשאוי: ניפחא כתקלא. נפח קשה כמשקל הואיל ונפחן שוה הרי הוא כמשקל שוה: ואם הוסיף שלשה קבין. דהוא שיעור תוספת לחמור לקלקל חייב: קשה למשאוי. אם השוה כובד השעורים לכובד החטים כגון שהוסיף סאה שלם על הלתך הרי הרבה הנפח ורוב הנפח קשה למשאוי והרי הנפח זה תוספת לקלקל החמור: תיקלא כתיקלא. אינו חייב עד שישוה כובד השעורים לכובד החטים דליהוי נפח זה תוספת אבל נפח שוה ומשקל חסר לא אמרי' נפח השוה הרי הוא כמשקל וליחייב בתוספת של ג' קבין דקשה למשאוי תנן ולא קשה כמשאוי עכ"ל וידוע דהלכה כרבא: ראובן היה לו סוס ובא שמעון לביתו ולקחו לרכוב עליו לילך להציל חוב אחד שהוא נפסד אם לא ילך להצילו אמרה לו אשת שמעון אל תקחהו כי גם בעלי צריך לרכוב בעד חובו השיב אם יפסיד בעליך חובו אני אפרענו לו וגם שכר הסוס אתן ולקחו ונאנס הסוס בדרך אם חייב לשלם הסוס עיין בתרומת הדשן סימן שי"ו : כתוב בתשובת מיימוניות דספר משפטים סימן כ"ד על אחד ששכר סוס ועגלה מחבירו עד מקום פלוני רחוק שמנה ימים ונתן משכון על השכירות וכשהלך שני ימים נמלך לשוב כי שמע שהדרך מסוכן והשיב שהסוס והעבד והעגלה ברשות השוכר ו' ימים עדיין לעשות בה מה שירצה להשכירו בעיר ולהביא עצים מהיער ושאר מלאכות המצויות שם לעגלות :
א סָעִיף א השוכר בהמה וכו' ברייתא וגמרא פרק האומנים ומ"ש והיא מעוברת ומניקה פי' אע"ג דאיכא תרתי שהיא מעוברת וגם היא מניקה דאיכא תלתא גופא דכיון דסתמא קאמר לרכוב עליה אשה מרכיב עליה כל אשה וכיון דאיכא דמעוברת וגם מניקה יכול להרכיב אותה עליה וה"א בגמרא:
ב סָעִיף ד וכתב הרמ"ה וכו' ואם אין השוכר בעצמו הולך עמה וכו' נראה דס"ל דהא דאמר בשוכר לרכוב עליה איש בסתם יכול להרכיב עליה כל איש אפילו הוא גדול מאד וכן בשוכר לרכוב עליה אשה סתמא יכול להרכיב עליה כל אשה שירצה וכו' היינו דוקא שהשוכר הולך עם הבהמה בדרך כי הוא נעשה שומר עליה לבעלים א"נ אם אין השוכר הולך אלא שהבעלים הולכין עמה אבל אם אין השוכר הולך וגם אין הבעלים הולכין בעצמן אפילו מכבד לקל נמי לא ישנה פי' אף אם השכירה להרכיב עליה אשה לא ירכיב עליה איש אף על גב דמשנה מכבד לקל א"נ משנה מאיש גדול לאיש קטן דהוי נמי מכבד לקל אפ"ה אסור משום דאין השוכר רשאי להשכיר וזה לא השכיר הבהמה אלא לו ומצי משכיר למימר את מהימנת לי אידך לא מהימן לי אע"ג דהשכיר לו להרכיב עליה אשה מ"מ לא עשה את האשה שומר על בהמתו כי אם אותו ואפילו איש אחר לא מהימן ליה והלכך צריך שילך השוכר עם הבהמה כשמרכיב עליה איש במקום אשה דההוא איש דמרכיב על הבהמה אינו נאמן לו אלא דמ"ש או שאין הבעלים הוא מגומגם דלאו דוקא או ממש קאמר אלא כלומר בין כך ובין כך לא ישנה שהרי אין איסור עליו לשנות אפילו מכבד לקל אלא בדאיכא תרתי דאין השוכר בעצמו הולך עמה וגם אין הבעלים בעצמן הולכים עמה. א"נ י"ל דהאי דנקט או משום דאתא לאורויי דיוקא דבהולך עמה השוכר או הבעלים יכול לשנות במשא שאינה כבדה ממה שהתנה. ומ"ש רבינו ור"ל וכו' קאי אמ"ש הרמ"ה תחלה אבל שכרה לאשה זו אינו רשאי לשנותה לאשה אחרת דמשמע אפילו אינה כבדה ממנה לא כדמוכח ממ"ש אא"כ שכרה האשה לעצמה וכו' עד בלבד שלא תהא כבדה ממנה אלמא דבאחר ששכרה ואמר לאשה זו דאינו רשאי לשנות אפי' אינה כבדה ממנה וקאמר רבינו דהרמ"ה רצונו לומר בזה דהטעם הוא לפי שהשוכר בהמה למשא ידוע אינו יכול לשנות וכו' אפילו אינה כבד ממנו כדאמ' גבי ספינה זו ויין זה לקמן בסימן שי"א סעיף ב' ג' וכך כתב רבי' לשם ג"כ בשם הרמ"ה והלכך אף כאן בדאמר לאשה זו אינו יכול לשנות אפילו אינו כבדה ממנו אבל י"א דאפילו אמר לאשה זו יכול לשנותו אם אינה כבדה ממנו דהאי דאמר לאשה זו היינו כלומר זו וכיוצא בזו וכן דעת א"א הרא"ש וכ"כ רבינו בסימן שי"א סעיף ג' ולא דמי לספינה זו ויין סתם דמצאה קפידא לנוח ונחה ולפי זה עלו דברי הרמ"ה ודברי רבינו כהוגן והב"י השיא דבריהם לדעת אחרת ולא עלה בידו ומאי דפי' אמת ונכון כתב המרדכי פרק האומנין פסק ריב"א דכ"ש אם הרכיב עליו עכו"ם דגרע מאשה כי אינו חס על ממונו של ישראל והיכא דשינה השוכר מתנאו אם נפחת הסוס פושע הוא וחייב לשלם כל מה שדמי הסוס נפחתי' יותר מבתחילה אם ידוע שויו ע"פ עדים כשרים ואם אין ידוע וזה אומר בכה וזה אומר בכה ישבע הנתבע ויפטר ואם המשכיר אומר נפחת סוסי והשוכר אומר איני יודע אם נפחת אם לאו ישבע שאינו יודע ויפטר דמנה לי בידך והלה אמר איני יודע פטור אלא שצריך היסת עכ"ל. והב"י הביאו כאשר הוא בספרי הדפוס בטעות ונ"ל דלחכמי הצרפת בסי' הקודם ס"ו צריך לפרש כאן דהמשכיר טוען דנפחת הסוס שלא ישוב להתרפאות עוד להגיע לכחו הראשון:
ג סָעִיף ה ובמקום שמוצאין לקנות מזון בכל מלון ומלון כו' ברייתא פרק האומנין ופי' בכל מלון ומלון היינו מלון דלילה דאי אפילו בחצי היום א"כ למה מניח החמר מזונו של כל היום וכן פי' רש"י ותוספות ע"ש ומשמע דאע"פ דהמזונות הם יותר ביוקר הרבה בדרך שהוא הולך וכן בעיר שהולכין לשם הוא ביוקר אפ"ה כל אחד מעכב על חבירו שלא להניח יותר משיעור שאמרו חכמים: השוכר חמור סתם וכו' משנה שם (דף פ) להביא עליה לתך חטים והביא לתך שעורים פטור ואם מוסיף על משאו חייב וכמה יוסיף על משאו ויהא חייב סומכוס אומר משום ר"מ סאה לגמל שלשה קבין לחמור אלמא מדתני ואם מוסיף על משאו וכו' שלתך של חטים הוא משאו של חמור וכן פי' רש"י במשנה שמשא החמור לתך חטין חצי כור וכן פי' עוד בגמרא בברייתא ומביאו ב"י ופשוט הוא ונתקשה בו ב"י ולא ידעתי למה הרי מפורש במשנה בלשון משאו שזהו שיעור משאו:
ד סָעִיף ו הוסיף עליו ג' קבין חייב פי' רש"י במשנה חייב בקלקולה עכ"ל. ונראה דחייב בניזקין אלו בין באדם בין בבהמה מדינא דגרמי דכיון דהוסיף במשא בידים הו"ל כאילו הזיקו בידים. ולא ידעתי מה היה קשה להרמב"ן כמ"ש וז"ל כסבור חולשא הוא דנקיט ליה משמע דחייב משכיר בניזקין תמהני וכי שומר הוא על גופו שישלם לו וכו' ומביאו ב"י וצ"ע:
ה סָעִיף ח שיעור משא אדם ל' קבין וקאמר בגמרא מכדי וכו' תמוה לי דמשמע דאביי ורב אשי לא פליגא אדרבא דמדינא ודאי דצריך להוסיף בשכרו אם הוסיף במשאו אלא דהא פשיטא היא ולא היה צריך התנא להשמיענו ולהכי מוקי לה אביי דלענין דחייב המשכיר בקלקולו קאמר דבהוסיף קב לכתף חייב בקלקולו אבל פחות מקב פטור והא דקשה מכדי בר דעת הוא וכו' תריץ כשחבטו לאלתר אבל אי לא חבטו לאלתר פטור ורב אשי פליג דאפילו לא חבטו לאלתר נמי חייב אבל למיהב ליה אגרא יתירא פשיטא דיהיב ליה כדרבא וליכא מאן דפליג וא"כ קשה על מ"ש הרא"ש ולאפוקי מדרבא דלא בעי למיתב ליה אגרא יתירא דמניין לו לפסוק כך ואף דברי הרמ"ה שכתב וליתא לדרבא דאוקמיה לאגרא יתירא איכא לפרש דה"ק הא דרבא דאוקמיה לאגרא יתירא דשמעינן מיניה מדלא אוקמיה כדרב אשי קסבר חולשא נקיט ליה אלמא דס"ל לרבא דאינו חייב בקלקולו אם לא חבטו לאלתר וכדקאמר רבא להדיא אפילו תימא בשלא חבטו לאלתר לא נצרכה אלא לאגרא יתירא אלמא דלרבא לא אשכחן חיובא בדלא חבטו לאלתר אלא חיובא דאגרא יתירא וליתיה לדרבא בהא אלא אפילו בדלא חבטו לאלתר חייב בקלקולו דקסבר חולשא נקיט ליה כרב אשי אבל אגרא יתירא ודאי חייב כך נראה לפרש דברי הרמ"ה כפשטן. וכדי ליישב קושיא זו בדברי הרא"ש נראה לפרש דבריו בהפך ממה שמובן לכאורה וז"ל הרא"ש רב אשי אמר קסבר מחמת חולשא הוא והלכתא כוותיה ולאפוקי מרבא דלא בעי למיתב ליה אגרא יתירא וכ"ש דאין הלכה כאביי עכ"ל והאי וכ"ש ה"פ והלכתא כוותיה דרב אשי ולאפוקי מרבא משום דאביי ורבא הלכתא כבתראי וביום שמת רבא נולד רב אשי וכ"ש דאין הלכה כאביי כנגד רב אשי דהא לית הלכתא כאביי כנגד רבא וכ"ש דלית הלכתא כאביי כנגד רב אשי דכיון דהלכתא כותיה דרב אשי כנגד רבא כ"ש כנגד אביי ולפיכך הוא דאמר אביי דאינו חייב בקלקוליו אלא בחבטו לאלתר דמשמע דיוקא הא לא חבטו לאלתר פטור ליתא דאפילו לא חבטו לאלתר נמי חייב בקלקוליו וע"ד זה אמר ג"כ דלית הלכתא כרבא בהא דאמר לא נצרכה אלא לאגרא יתירא דמשמע דיוקא דוקא בהוסיף קב הא לא הוסיף קב לא בעי למיתב ליה אגרא יתירא דליתא אלא אפילו פחות מקב נמי בעי למיתב ליה אגרא יתירא לפי מה שהוסיף במשאו בין רב בין מעט וז"ש הרא"ש ולאפוקי מרבא דלא בעי למיתב וכו' הכי פירושו ולאפוקי מרבא דס"ל דלא בעי למיתב ליה אגרא יתירה דהיינו כשהוסיף פחות מקב דליתא אלא צריך לשלם לפי מה שהוסיף במשאו וכך מבואר מלשון הרמב"ם בסמוך שפסק כך דאפילו הוסיף פחות מג' קבין נותן לו שכר התוספות ולפי זה לא אצטריך לן למימר דהרמב"ם לא ס"ל הא דהרמ"ה ודהרא"ש אי נמי לחלק בין אדם לבהמה. הכי נקיטינן דבין בהוסיף ג' קבין לחמור וקב לאדם בין פחות מכאן צריך להוסיף בשכרו לפי מה שהוסיף במשאו:
א סָעִיף א ומה שכתב דבדיעבד אינו חייב לא משמע כן בתשובת הרא"ש לקמן סימן ש"ט וכן בתשובת הריב"ש שאכתוב בסמוך:
ב ובנ"י פרק האומנין דף ק"ח ע"ב דוקא שהוסיף עליו ג' קבין על חצי כור שהוא משא חמור אבל אם שכרה להביא עליו רביעי כור והוסיף ג' קבין ומתה פטור ולא אמרי' דמחמת השינוי מתה ומיהו היכא דידוע שמתה מחמת השינוי חייב אפילו בכהאי גוונא עד כאן לשונו וכן כתב המ"מ פרק ד' מהלכות שכירות בשם הרמב"ן אבל הרמב"ם כתב שם דחייב אם הוסיף על מה שהתנה עמו וכמ"ש רבינו בס"ס זו בשמו ולקמן בסי' ש"ט בתשובת הרא"ש משמע דבכל ענין חייב וע"ל:
ג סָעִיף ג ופסק אע"ג דשוכר שלא מדעת הוי גזלן כמו שואל שלא מדעת ואע"ג דסוס עומד לשכור מ"מ עכשיו שאמרה האשה שאל יטלנו הוי שוכר שלא מדעת מ"מ מאחר שנטלו להציל את שלו לא מקרי גזלן דתנאי ב"ד הוא כו' וע"ל סימן רס"ד מדין תנאי ב"ד וע"ל סי' שס"ג:
ד סָעִיף ד דומיא דנשלם לו המלאכה בחצי היום דנותן לו מלאכה אחרת כמו שיתבאר לקמן סי' של"ה ולא מקרי זה מלאכה כבידה מן הראשונה דניחא ליה דבהמתו בעירו ועושה מלאכה כבידה ממה שתלך למקום רחוק וע"ש:
א סָעִיף א השוכר בהמה כו' בב"מ דף ע"ט:
ב סָעִיף ג והיא מעוברת ומניקה פי' אפילו שניהם כאחד כך היא מסקנא דתלמודא שם: וכ' הרמ"ה ז"ל דדוקא כו' פי' הא דאמרינן דיכול להרכיב עליה כל אשה היינו כששכרה לאשה סתם אבל שכרה לאשה זו אפי' מכבדה לקלה אין יכול לשנות וטעמא כמש"ר בסמוך דמדמי ליה הרמ"ה לדין ספינה הנזכר שם בגמרא ונראה דמ"ש לאשה אחרת לרבותא נקט דאע"פ דאין כאן שינוי השם דאאשה שכר ואשה רוצה להרכיב אפ"ה אינו רשאי לשנות וכ"ש מאשה לאיש דאיכא שינוי השם שע"פ שהוא קל מאשה: אא"כ שכרה האשה לעצמה כו' פי' אע"פ שהוא דומה קצת לאשה זו שהרי שכרה לעצמה אפ"ה יפול לשנות ממנה לרבותא כיון דלא הזכירה בדבריה שום דקדוק אמכרה דוחא לנפשה ומ"מ שוכר לאשה סתמא עדיפא מזה שיכול לשנות אפי' (עדיפא) מקל לכבד:
ג סָעִיף ד ואם אין השוכר בעצמו הולד עמה או שאין הבעלים כו' כלל דבריו נ"ל שבא לומר דמה שהתירו בגמרא לשנות מכבד לקל אינו אלא כשהשוכר או הבעלים הולכים עם הרוכב דאז לא שייך לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר משא"כ אם אין אחד מהן הולך עם הבהמה דאז אפי' מכבד לקל ומאשה לאיש לא ישנה דאין השוכר רשאי להשכיר דאמרי ליה הבעלים את מהימנת לי ולפי זה ל' או שאין כו' אינו מדוקדק דמשמע או שהשוכר הולך עמה רק שהבעלים אינם הולכים ג"כ עמה וז"א דהא באחד מהם הולך עם הבהמה סגי ובס"א לא כתוב או אלא והבעלים אינם הולכים כו' ונראה ליישב דרך העולם נקט שמי שמשכיר בהמתו לחבירו יום או יומים לרכוב עליה לאיזה מקום ולחזור שאין הבעלים הולכים עם הבהמה וכן אותו ששכרה לרכוב עליה א' מביתו אין מדרכו לילך אחריה וקאמר דבזה שרוצה לעשות להרכיב עליה מי שלא השכירה על שמו דאחד מהן צריך להלוך עמו אמר ל' או לדייק מיניה שבהליכת אחד מהם סגי וה"ק ואם אין השוכר הולך עמה באשר היה מן הראוי לו לעשות או שאין הבעל הולך (ע"מ) [עמו] לשמור בהמתו אינו רשאי לשנות הא הלך עמו אחד מהן מותר לו לשנות כן נ"ל ביאור דבריו והב"י פירשו קצת בענין אחר ועבד"ר: ור"ל שהשוכר בהמה למשא ידוע כו' נ"ל פשוט דקאי אתחלת דברי הרמ"ה שכתב אבל שכרה לאשה זו אינו רשאי לשנות לאשה אחרת וד"ל אפי' אינה כבידה ממנה (כדמוכח ממה שסיים אח"כ ז"ל ובלבד שלא תהא כבידה): וע"ז כ"ר ור"ל שהשוכר בהמה כו' והב"י הבין שרבי' אסוף דברי הרמ"ה קאי ומש"ה מתמה עליו ואגב שיטפי' לא דק וק"ל: לקמן גבי ספינה בסי' שי"א בס"ג ד' וגם שם כתב בשם הרמ"ה כן ושהרא"ש חולק וכתב דל"ד ושם כתב טעם הרא"ש דל"ד לספינה זו ונשברה הספינה דשם מצאה קפידא מקום לנוח ונחה זה ע"ש:
ד סָעִיף ה ובמקום שמוצאין לקנות מזון כו' שם דף ע"ט ושם מזון קאי בין על מזונות אדם. בין על מזונות הבהמה וזהו שמסיק וכתב שהניח עליה שעורים ותבן שהוא מזון הבהמה ומזון של עצמו: ומ"ש בכל מלון ומלון פי' בכל לינת לילה וכן משמע ל' לינה וכן פירש"י על מאוונא לאוונא הנאמר בגמרא מיהו נראה דאף אם ימצא בכל אושפיזא לקנות אפ"ה מניח עליה מאכל של כל היום משום דאין פנאי לחמרים לשהות ביום עד שיהדרו לקנות מזונות משא"כ בלילה שבלא"ה שרויין כל הלילה בהאושפיזא וק"ל: ויותר מכן השוכר מעכב דדרכו לחזור אנה ואנה לחזור בכל לילה לקנות מזון של יום אחד משא"כ גבי שוכר שאין דרכו בכך:
ה סָעִיף ו ואם אין מצוי לקנות מזון בכל מלון ומלון פי' וא"כ אפשר שלא נמצא בשום מלון לכן מניח עליה מזון של כל אותו הדרך: מניח עליה כסותו התו' כתבו שם דר"ת גרס כסתו ופי' כסת שמניח תחת מראשותיו בדרך הכר הוא הגדול והכסת הוא הקטן ע"ש: יותר מרן בעל הבהמה מעכב עליו ר"ל יותר ממזונותיו וכסותו שירצה להניח על הבהמה גם שאר עניניים בעל הבהמה מעכב ולשון הברייתא הוא מכאן ואילך ורבי' שינה את לשונו לתוספת ביאור:
ו סָעִיף ז הוסיף עליו ג' קבין חייב שם במשנה הוסיף עליו ג' קבין לחמור חייב עכ"ל והוא אחד מל' דחצי כור הוא ט"ו סאין וכל סאה ו' קבין ועד"ר:
ז סָעִיף ח שיעור משא אדם ל' קבין כן למד רש"י מברייתא שם דקתני קב לכתף ופירש"י קב הוה תוספת לאדם הנושא בכתף וחייב המוסיף בקלקולו מכאן למד שמשא אדם בינוני ל' קב עכ"ל: וקמתרץ אביי כו' ר"ל הא דקתני שהוסיף לכתף קב חייב היינו בשחבטו מיד ולא הספיק להשליכו מעליו עד שנפל מתחתיו וניזוק ומשמע הא לא חבטו לאלתר אפי' קלקלו זה בתוספתו פצעים וחבורות פטור דהו"ל להשליכו מעליו ובזה אין הלכה כמותו וכמ"ש בדרישה ע"ש ורבא מתרץ דמה שאמרו קב לכתף לא לענין אם חייב בקלקולו הבא ע"י משא תוספת זו אלא לאגר' פי' שחכמים שיערו כשמוסיף עליו קב צריך להרבות לו שכרו ורב אשי אמר לעולם שיעורו דקב לכתף לענין חיוב בקלקולו הוא וכ"ת אמאי לא השליכו מעליו אפשר דאף דכאיב ליה המשא סבר אדם נושא משא כזה וגם הוא רגיל לישא משא כזה ולא ידע דזה טפי משיעור הוא ויאמר האי דכאיב משום דחלשא דלבא אתת ליה לפום שעתא ולפום שעתא יזיל מי ניה ולכך סבלו ולא השלים לכך דין הוא שישלם לו זה נזקו שהגיע לו ע"י תוספת של זה: וכתב א"א הרא"ש עד"ר: דלא בעי למיתן אגרא יתירא וא"ת מ"ש מבהמה שהטעינה יתר ממשאה שיעור ל' דחייב בהוספתו שכר וכמש"ר בשם הרמב"ם מיד אח"ז וי"ל דשאני (התם) [הכא] דהו"ל להתנות ליתן לו שכר יתר או למישדי': ומסתברא דלא יהיב ליה כו' ז"ל ב"י דברי רבי' קצרים הם שלא הזכיר בתחילת הענין שנתחייב המוסיף בקלקולו כדי שיפול עליו לומר דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד כו' עכ"ל פי' לדבריו דכך הול"ל וליתא לדרבא דאוקמיה כו' אלא כר"א דנותן לו דמי קלקולו ונראה ליישב דהרמ"ה כתב דבריו אהגמרא ורבי' ג"כ כבר למדו כמ"ש על דברי הרא"ש וכ"כ הרמ"ה והרא"ש דפסק כר"א (ודחה לרבא) בתשלומי נזק איירי ולכך קיצר רבי' במקום שאין צורך להאריך וק"ל: לשון הרמב"ם כו' בפ"ד משכירות כ"כ ונראה דהרמב"ם פי' למשנה הנ"ל דקתני להביא עליה לתך חיטים ואם הוסיף עליה ג' קבין חייב דמיירי בהתנה עליה לשכרה למשקל זה דלתך ולא כמו שפירשה רבי' והתוס' כמ"ש בדריש' ומינה למד הרמב"ם בשכרה לכל משקל שיהיה חייב בתוספת ג' קבין ומש"ה הביא רבי' ל' הרמב"ם גם חידש בל' הרמב"ם דצריך לשלם לו שכר התוס' ומסיק וכתב דה"ה בשכרה סתם והוסיף עליה אחד מל' יותר מהמנהג דחייב ור"ל חייב במיתתה בהוסיף שיעור ל' ובפחות משיעור ל' אינו חייב במיתתה דמחשב אונס כיון דאין דרכה למות בכך אבל חייב שכר וכדין שכרה לשיעור ידוע הנ"ל:
ח סָעִיף ט שכר החמור להביא עליו ט"ו סאין כו' גמרא שם: י"ו סאין כו' שהן כבדים כו' כן הוא לשון הבריית' ופירש"י שם כן שי"ו סאין שעורין הן לדעת רבא כבדים כט"ו סאין חיטין ומש"ר כגון לא בא אלא לאפוקי מדעת אביי דס"ל שם דאפי' לא הטעין עליה שעורין אלא ט"ו סאין וג' קבין חייב משום דנפח הוא כמשאוי וע"ש: והוא קשה לבהמה אע"פ דלעיל כתב בס"ז דבהוספת ג' קבין דוקא חייב חד טעמא הוא וכן בכאן ס"ל לרבא דהנפח קשה לה כמו התם הג' קבין וק"ל:
א סָעִיף ד ואם אין השוכר בעצמו כו' כב"י כלומר הא דאמרינן דמותר לשנות מקל לכבד היינו דוקא שהשוכר הולך עם הבהמה והיינו ששכרה מתחלה לאשה אחת מבנות ביתו ונמלך שהוא בעצמו ירכב במקום האשה על הבהמה נמצא שאין בזה משום שאין השוכר רשאי להשכיר דהוא אסור מטעם לך האמנתי בהמה שלי ולא לאחר דהא הוא בעצמו רוכב עליה. או שמשנה ונותנה לאיש אחר לרכוב עליה ואז דוקא כשבעל הבהמה בעצמו הולך עמה דאז אין בה משום השוכר אינו רשאי להשכיר. אבל כשאין א' מב' ענינים אפי' מכבד לקל אשור לשנות זהו כלל דברי ב"י. ומ"ש ב"י שנמלך שירכב עליה הוא או אחד מבני ביתו והבעלים עצמן הולכין עמה ומעכבין כו' האי או א' מבני ביתו אדלמטה קאי ור"ל או שאינו רוכב עלה הוא אלא א' מבני ביתו והיינו דוקא כשהבעלים עצמן הולכין עמה ואז אף אם הבעלים באים לעכב אין יכולין לעכב. ונראה שנדחק לפרש כן משום שאין דרך השוכר לילך בעצמו אחר הבהמה כשרוכב עליה א' משא"כ בעל הבהמה שהולך אחריה לפעמים אף שאינו רוכב עליה כדרך המחמר אחר הבהמה. גם אפשר דבא ליישב לשון או דכתב הרמ"ה דלפי פירושו שני ענינים הן ומיהו ללא צורך פירש כן וכאשר פירשתי בפרישה עיקר ואין נ"מ בין הפירושים לדינא:
ב סָעִיף ז טוען עליו חצי כור [עיין בב"י שכתב מהיכן למד רבינו דין זה] וע"ש בדברי רש"י בד"ה קבל כתף כו' ומ"ש דאם הוסיף עליה ג' קבין חייב זה נלמד מהא דסיימו בגמרא ז"ל אמר רב פפא ש"מ ספינה בת תלתין כורין כו' ופירש"י דדייק כן מדתניא לפני זה דתוספת ספינה להתחייב עליה הוא כור וכל תוספת הוא א' מל' ממשאה ע"ש וא"כ ה"ה לחמור במשאו וכן מוכח שם מהתוספות בד"ה סתם ספינה כו' ע"ש במשא גמל:
ג סָעִיף ח וכתב א"א הרא"ש ז"ל והלכתא כוותיה לאפוקי כו' דע של' הרי"ף הוא זה מ"ש והלכתא כוותיה והביאו הרא"ש והוסיף עליו וכתב לאפוקי מדרבא ולא בעי למיתב ליה אגרא יתירא וכ"ש דאין הלכה כאביי עכ"ל ור"ל דאין הלכה כרבא דס"ל דאף אם לא נכאב ונפצע מתוספת המשוי בעי למיהב אגרא וכ"ש כאביי דס"ל דוקא בשחבטו מיד הוא דחייב ולא כשנפצע ונכאב מהמשא בעודו עליו דהו"ל למשדייה דזה נתמעט בדברי רב אשי בהדיא משא"כ דברי רבא דלא אתמעט בהדיא בדברי (רש"י) [ר"א] ומש"ה כתב הרא"ש וכ"ש מדאביי ורבינו השמיט ולא העתיק מ"ש הרא"ש וכ"ש מדאביי ה"ט כיון דכ"ש הוה וגם איתמעט בהדיא בדברי רב אשי מש"ה לא רצה להאריך ולכתבו וק"ל: ל' הרמב"ם השוכר את הבהמה לשאת עליה משקל ידוע והוסיף כו' חייב כתב המ"מ נראה מדברי רבינו שאף ע"פ שדרך הבהמות לשאת יותר ממה שהטעינה זה כיון שהוסיף חלק א' מל' על המשקל ששכרה חייב עכ"ל וכב"י דתלמידו רשב"א כתבו דהיינו דוקא דאמר ליה משכיר לשוכר שהוא משכירה לחצי לתך רש"י ודברי הרא"ש בתשובה מסכים לזה עכ"ל ור"ל התשובה שהביא רבינו בסי' ש"ט ס"ג ע"ש שמבואר שם שכיון שהמשכיר התנה עמו כך ודאי ידע בבהמתו שלא יוכל לשאת יותר וכתב ב"י ע"ז שדברי טעם הן ודברי הרמב"ם הנ"ל אפשר שיתבארו עד"ז עכ"ל ונראה שדעת רבינו כמ"ש ב"י מדכתב דעת הרמב"ם ולא כתב שהרא"ש בתשובה חולק עליו ואעפ"י שהרא"ש הביא ראיה מהא דתנן בב"מ דף ע"ז השוכר חמור להוליכה בבקעה והוליכה בהר חייב והרמב"ם השמיט רישא דאותה משנה וכב"י בסי' ש"ט י"ל הא דהשמיט הרמב"ם הרישא היינו משום דס"ל דהשוכר להוליכה בהר והוליכה בבקעה אינו חייב אבל מה שקתני ברישא להוליכה בבקעה והוליכה בהר חייב ג"כ ס"ל כוותיה אלא שזה נכלל במה שקתני הסיפא ואם מפני המעלה חייב והרא"ש מזה ששכרה להוליכה בבקעה והוליכה בהר הוא ראייתו וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.