א השוכר ספינה קטנה שיעור משאה ט"ו כור ואם הוסיף בה חצי כור וטבעה חייב ובינונית שיעורה ל' כור והתוספת כור וגדולה שיעורה צ' כור והתוספת ג' כורין:
ב השוכר ספינה להוליך בה יין למקום פלוני וטבעה בחצי הדרך אם אמר ספינה זו אני משכיר לך ושכרה השוכר ליין סתם אפילו קבל כל השכירות צריך להחזירו לו שיאמר לו הכא ספינה ששכרתי ואני אביא יין ואוליך בה אמר לו ספינה סתם והשוכר אמר ליין זה לדעת רב אלפס אע"פ שלא נתן כלום מן השכר חייב ליתן לו כולו כיון שבעל הספינה יכול לקיים תנאו ולא בעל היין וכן כתב הרמב"ם אלא שכתב צריך לנכות לו הטורח של חצי הדרך שאינו דומה המטפל בהולכת הספינה ליושב ובטל אבל הרמ"ה כתב דלא שייך למימר אינו דומה הבא טעון לבא ריקן דבטילא דהאי דאפסדיה לספינתיה קשה ליה טפי מהיכא דעביד מלאכה ודמי לאוכלוסי דמחוזא דיהיב להו כל שכרן משום דכי לא עבדי חלשי וא"א הרא"ש ז"ל כתב שלא יתן לו אלא שכר של חצי הדרך אמר המשכיר ספינה זו והשוכר אמר יין זה כל מי שהחזיק ידו על העליונה ואם קבל אפי' כל השכירות לא יחזיר לו לא נתן לו השוכר כלום לא יתן כיון שאין אחד מהם יכול לקיים תנאו אמר המשכיר ספינה סתם וגם השוכר אמר יין סתם שכל אחד יכול לקיים תנאו אם המשכיר מביא ספינה אחרת ואין השוכר מביא יין אחר צריך ליתן לו שכרו ואם השוכר מביא יין אחר והמשכיר אינו מביא ספינה אחרת אפילו שקבל הכל צריך להחזיר וכל זמן שלא יביא לא זה ולא זה נותן לו חצי השכר אע"פ שהוא מוחזק לא יוכל לומר לא אתן לך עד שתביא את שלך ואעכב אני מלהביא דמצי א"ל אידך כל זמן שלא תביא את שלך אין לי להביא את שלי שאיני מאמינך שתביא שלך ונמצאתי טורח ואפסיד מעותי בחנם וכן אפילו אם קבל כל השכר חייב להחזיר לו החצי:
ג ודקדק מכאן הרמ"ה מי ששוכר חמור או ספינה למשא ידוע אין יכול לשנות למשא אחר אפי' אינו כבד ממנו:
ד וכן המשכיר חמור זה אין יכול לדחותו וליתן לו חמור אחר או ספינה אחרת וי"א דודאי בעלמא יכול לשנות דמה לי יין זה שהתנה או אחר אלא שמצאה כאן מקום קפידא לנוח ונחה וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל:
ה השוכר ספינה להוליך בה סחורה למקום פלוני ופרקה בחצי הדרך אם אינו מוצא אחר שישכירנה ממנו צריך ליתן לו שכר כל הדרך אלא שינכה לו שאינו דומה הבא טעון להבא ריקן ואם מצא אחר השני ישלים לו השכירות והראשון יתן לו תוספת על חצי השכירות מה שנפסדה הספינה בהוצאת הסחורה של הראשון ובהכנסת הסחורה של האחרון ויש לו עוד עליו תרעומת שגורם לו לסבול דעת איש אחר שלא הורגל עמו מכר הסחורה שבה לאיש אחר ועלה הוא ונכנס האחר במקומו נוטל שכר חצי הדרך מהראשון ושכר חצי הדרך מהאחרון ויש לו תרעומת על הראשון כדפרישית:
ו ומכאן ראיה דכל מה דאמרינן שקבלן וב"ה אין יכולין לחזור בהם היינו דוקא כשיש הפסד לשכנגדו בחזרתו שאין הקבלן מוצא להשתכר ולא ב"ה לשכור אבל מוצאין יכולין לחזור בהם:
א סָעִיף א השוכר ספינה קטנה שיעור משאה ט"ו כור ואם הוסיף בה חצי כור וטבעה חייב ובינונית שיעורה ל' כור ותוספת כור וגדולה שיעורה צ' כור והתוספת ג' כורין ברייתא בפרק האומנים (בבא מציעא פ:):
ב סָעִיף ב השוכר ספינת להוליך בה יין למקום פלוני וטבעה בחצי הדרך וכו' שם (עט.) ת"ר השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך ר' נתן אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן היכי דמי אילימא בספינה זו ויין סתם אם נתן אמאי לא יטול נימא ליה הב לי ספינתא דאנא מייתינא חמרא אלא בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן נימא ליה הב לי ההוא חמרא ואנא מייתינא ספינתא אמר רב פפא לא משכחת לה אלא בספינה זו ויין זה אבל בספינה סתם ויין סתם חולקין. וכתב הרי"ף גבי ספינה סתם ויין זה אע"פ שלא נתן יתן משום דמצי אמר ליה הב לי ההוא יינא דאנא מייתינא ספינתא אחריתא דלא אוגרנא לך אלא ספינה בעלמא וכיון דלא יכול לאתויי ליה ההוא חמרא בעיניה יהיב ליה כוליה אגריה ומסתברא לן דמנכי ליה דמי טרחיה כדאמרינן התם (עו:) אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות שכירות והרא"ש כתב על דברי הרי"ף ולא נהירא מה שפירש ויהיב ליה כוליה אגריה דהא לעיל משמע דכל אונס שאירע לב"ה שלא היה לו לידע יותר מן הפועלים פסידא דפועלים גבי האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא דאמרינן אי נהרא לא עביד לאסתכורי פסידא דפועלים ולא בעל הבית אע"ג דקיימי פועלים מאחר שאנוס בעל הבית הילכך לא יתן אלא שכר חצי הדרך עכ"ל ולענין הלכה הוה ליה הרא"ש יחידאה במאי דאמר וכן הרמ"ה שכתב רבינו הוה יחידאה במאי דאמר הילכך כהרי"ף והרמב"ם ז"ל נקטינן וכתבו תלמידי הרשב"א גבי ספינה סתם ויין זה אע"פ שלא נתן יתן ע"כ בקנין דאי בלא קנין הרי יכול לחזור בו כל שעה שירצה וליכא למימר דכיון דהתחיל במלאכה אפילו בלא קנין אין שום אחד מהם יכול לחזור בו דכיון דנאנס יכול לחזור בו דדמי לאתא מיטרא דהוי פסידא דפועלים וגבי ספינה זו ויין זה כתב הרא"ש דכיון דכל חד מינייהו לא מצי לקיומי תנאיה כל חד מינייהו דתפיס אגריה מצי למימר לחבריה לית לך גבאי ולא מידי אי בעל הספינה מוחזק מצי א"ל לבעל היין לית לך גבאי ולא מידי אי משום יינך שלא הולכתיהו תנהו לי ואוליכנו ואי בעל היין מוחזק מצי א"ל לבעל הספינה לית לך גבאי ולא מידי כי מה שטרחת והולכת ייני ע"כ בזה לא הרווחתי כלום הוליכהו באותה ספינה שהתניתי ואתן לך שכרך וגבי ספינה סתם ויין סתם כתב הרי"ף היינו טעמא דחולקין דבעל הספינה מצי אמר לבעל היין הב יינא דאנא מייתינא ספינתא ובעל יין מצי אמר לבעל הספינה הב ספינתא דאנא מייתינא חמרא וכיון דהאי לא מייתי ספינתא והאי לא מייתי חמרא הו"ל מילי דידהו שקילי כהדדי וחולקין וכתב הרא"ש ע"ז מיהו כל א' מהם שהביא את שלו וחבירו לא הביא יפסיד וחולקין דקאמר הכא היינו היכא דשום אדם מהם לא קיים תנאו ואין המוחזק יכול לומר לחבירו עד שתביא את שלך ישאר הדבר כי קודם שתביא את שלך אין לי לשלם דמצי אידך למימר עד שלא תביא את שלך אין עלי להביא את שלי שאיני מאמינך שתביא את שלך ונמצאתי טורח ומפסיד מעותי בחנם וז"ל ה"ה בפ"ה מהל' שכירות גבי ספינה סתם ויין סתם חולקין פרש"י אם קבל יחזיר החצי ואם לא נתן יתן החצי שהרי ביד שניהם להשלים ואם יעכב הנתבע מליתן החצי יעשה מה שהתנה ע"כ פי' ועד שישלים חבירו תנאו יהיה פטור זה כלומר אם בעל הספינה קבל כל השכר והביא ספינה וזה אינו מביא יין אינו נותן לו כלום וכן בהיפך וכ"כ הרמב"ן ז"ל שאפילו כשתובע משלים תנאו ונתבע אינו משלים מוציאין מידו וז"ל ודאמרינן בספינה סתם ויין סתם חולקין דוקא בשאין אחד מהם רוצה להשלים אבל זה מביא יינו וזה אינו מביא ספינה אם נתן שכר נמי יטול ויוציא מתחת ידו עכ"ל:
ג סָעִיף ג (ד) ומה שאמר ודקדק מכאן הרמ"ה מי ששוכר חמור או ספינה למשא ידוע אין יכול לשנות למשא אחר אפילו אינו כבד ממנו וכן המשכיר חמור זה אינו יכול לדחותו וליתן לו חמור אחר כלומר מדחזינן בשקלא וטריא אהאי ברייתא דאומר ספינה זו או יין זה הוי קפידא ואינו יכול ליתן לו אחר למד הרמ"ה כן:ומ"ש ויש אומרים דודאי בעלמא יכול לשנות דמה לי יין זה שהתנה או אחר אלא שמצאה כאן מקום קפידא לנוח ונחה כן כתב ה"ה בפ' הנזכר בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל וז"ל הרמב"ן והא דאמר ליה הב לי חמרא לאו למימרא דמעיקרא לא מצי לשנויי ליה חמרא אלא דהתם כיון דליכא קפידא במילתא מה לי האי חמרא מה לי אחרינא אבל כיון שטבע ויש לו ריוח בקפידא מצא מקום לתבוע תנאו עכ"ל:
ד סָעִיף ה השוכר ספינה להוליך בה סחורה למקום פלוני ופרקה בחצי הדרך וכו' שם ת"ר השוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו עליו אלא תרעומת היכי דמי אילימא דקא משכח לאגורי אמאי אית ליה תרעומת ואי דלא קא משכח לאגורי כולי אגרא בעי שלומי לעולם דקא משכח לאגורי אלא אמאי אית ליה תרעומת משום רפסתא דספינה אי הכי טענה מעלייתא היא וממונא אית ליה גביה אלא מאי פרקה דפרקה לטועניה בגויה אלא מאי תרעומת משום שינוי דעתא אי נמי לאשלא יתירא ופרש"י רפסתא דספינה. ריעוע הספינה שמתרועעת בהוצאת חבילות והכנסת חבילות והא דקאמר דפרקיה לטועניה בגויה פירשו הרי"ף והרא"ש כגון שמכר הסחורה לאיש אחר והוא נותן לו שכר של חצי הדרך מכאן ולהבא ותרעומת משום שינוי דעתא שכבר הורגל עם הראשון וכן כתבו התוס' בשם רבינו חננאל וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' שכירות ורש"י פי' בע"א והא דקאמר אי נמי לאשלא יתירא פירש הרא"ש שמא ירצה זה הקונה להרחיק יותר ומנהג הספנין שצריכים לילך עם בעלי הסחורה עד שימכרו סחורתן וצריך לקנות טבלים ביוקר ומ"ש רבינו גבי אינו מוצא אחר שישכרנה ממנו צריך ליתן לו שכר כל הדרך אלא שינכה לו שאינו דומההבא טעון לבא ריקן טעמא דמסתבר הוא אבל ה"ה כתב בפ"ה מהלכות שכירות אי דלא משכח לאגורי כוליה אגריה בעי למיהב ליה פירשו ז"ל ואינו מנכה לו כלום שכיון שספינה קיימת יכול לומר אנא הא קאימנא אינו דומה לספינה סתם ויין זה וטבעה ספינה שמנכה לו לפי שלשם אין הספינה קיימת עכ"ל:
ה סָעִיף ו ומ"ש רבינו ומכאן ראיה דכל מאי דאמרינן שקבלן וב"ה אין יכולים לחזור בהם היינו דוקא בשיש הפסד לכשנגדו בחזרתו וכו' אבל מוצאין יכולים לחזור בהם פשוט הוא:
א סָעִיף א השוכר הספינה להוליך בה יין למקום פלוני וטבעה וכו' ברייתא פרק האומנין וכפי מה שעלה מהסוגיא ומ"ש אפי' קיבל כל השכירות צריך להחזיר לו שיאמר לו הבא ספינה וכו' ולא קשה מ"ש ממת החמור בחצי הדרך דנותן לו שכרו של חצי הדרך אע"ג דא"ל חמור זה ולא מצי א"ל הא קאימנא וחמורך מת וכדלעיל בסימן ש"י סעיף ב' דשאני התם דכבר נהנה השוכר שבא לכאן וכדקאמרינן אילו בעית למיתי עד הכא לאו אגרא בעית למיתב אבל הכא לא נהנה כלום שהרי נטבע כ"כ התוס' והרא"ש: א"ל ספינה סתם וכו' וכן כתב הרמב"ם אלא שכתבו וכו' כצ"ל אבל לא כספרים שכתוב בהן אלא שכתב דמשמע שהרב רבינו משה בר מיימוני הוא דכתב כך ולא הרי"ף והא ליתא דגם הרי"ף כ"כ ע"ש:
ב סָעִיף ג ומ"ש ודקדק מכאן הרמ"ה וכו' כלומר מדחזינן דבספינה זו א"נ יין זה הוי קפידא ואינו יכול ליתן לו אחר למדנו מי ששוכר וכו' וי"א דודאי בעלמא יכול לשנות דמה לו יין זה שהתנה או אחר אלא דהיכא דטבעה ספינתא ויש לו ריוח בקפידא זו מצא מקום לטעון ולומר אני מקפיד לקיים תנאי זה שהתנתי עמך דוקא ספינה זו אי נמי דוקא יין זה וז"ש מצאה כאן מקום קפידא לנוח ונחה כיון דאיכא נפקותא בקפידא זו משא"כ בעלמא דלא נפקא מינה בקפידא. וע"ל בר"ס ש"ח ס"ד: ומכאן ראיה וכו' ע"ל סימן של"ג:
א וכתבו הגהות מיימון פ"ה דשכירות בשם ראבי"ה דאם אפשר להוציאו מן המים ולשכור ספינה אחרת בדמיו או בכל מה ששייך לספינה צריך לשכור כמו בחמור וע"ש:
א סָעִיף א השוכר ספינה קטנה כו' בב"מ דף פ' וע"ל בס"ס ש"ח לענין משא אדם ומשא חמור והכל מיתני' שם יחד ע"ש:
ב סָעִיף ב השוכר את הספינה כו' שם דף ע"ט: ואני אביא יין ואוליך בה כו' ול"ד להשכיר לו חמור ומת אפי' השכיר לו חמור זה ומשא סתם שכ"ר בסי' ש"י בס"ב דצריך לשלם לו שכר הראוי דשאני התם דמ"מ ההנהו במה שהוליך לו ולסחורתו קצת הדרך ויכול למכרה או לשכור כאן כמש"ר שם בס"ס משא"כ כאן שהסחורה נטבעה ולא נתהנה כלל: וכ"כ הרמב"ם כו' בפ"ה מהל' שכירות כ"כ: אלא שכתב צריך לנכות לו כו' גם הרי"ף כ"כ דצריך לנכות לו ואפשר שבספרי הרי"ף שהיו לפני רבי' לא היה הגירסא כן וכן הרא"ש בפ' האומני' העתיק דברי הרי"ף ולא כתב בשמו דמנכין לו הטורח: ודמי לאוכלוסי דמחוזא לקמן ס"ס של"ד ושל"ה יתבאר דינייהו: דבטילה דהאי דאפסדה לספינתו כו' כצ"ל דאפסדה ולא דאפסדיה וכן הוא בס"י וה"פ הרמב"ם כתב דמנכין לו משום דאינו דומה המטפל בספינה ליושב בטל ע"ז כתב הרמ"ה דבטילה כזו אין לו קורת רוח דבטילה דהאי גברא דפסיד לספינתא קשה ליה ודמי לבטילה דאוכלוסי דמחוזא דאין מנכין להן על בטילתן ומ"ש דהאי דאפסדה ר"ל דהאי דפסיד וק"ל: וא"א הרא"ש כתב שלא יתן כו' וטעמא משום דכל אונס שאירע לבע"ה שלא היה לידע יותר מהפועלים פסידא דפועלים כדאמרי' גבי אגר אגירי לדוולא אשר"י וכ"כ התו' בשם ריב"ם ומסיק התו' ומ"מ אם כבר נתן כל השכירות אינו מוציא מידו כיון שהוא מוחזק ומזומן לקיים תנאו ובהני בבי דספינתא סתם (או יין) [ויין] זה או להיפך לא חילק בין אם הביא ספינה או יין אחר או לא משום דבספינה סתם מצי א"ל בעל הספינה ל"ל להביא ספינתי כיון שא"א לבעל היין לקיים תנאו והרי הוא כאילו קיים תנאו וכן ביין סתם וספינה זו להיפך וק"ל: אמר המשכיר ספינה זו כו' עד לא יחזיר לו דיאמר לחבירו כיון דאינך יכול לקיים תנאך מזלך גרם והמע"ה וכ"כ התו' בשם ריב"ם ובר"ס ביין סתם וספינה זו דקאמר אע"ג דבעל הספינה מוחזק צריך להחזיר הכל התם שאני כיון דבעל היין יכול לקיים תנאו אמרינן דהממון בחזקת מאריה קיימא ואף שכבר קבלה בעל הספינה הרי לא קבלה אלא אדעתא לקיים התנאי והרי הוא כאילו התנה בעל היין לומר שאם לא תוכל לקיים בספינה זו תחזיר משא"כ בשניהן אמרו זו ובעל הספינה מוחזק דמועיל לו חזקתו לחשביני' כאילו התנה לומר שלא יוכל בעל היין להביא יין וא"צ להחזיר לו כלל אפי' להרא"ש הנ"ל כיון שהוא מוחזק וכמ"ש בשם התוס': אם המשכיר כו' צריך ליתן לו שכרו פי' כל שכרו אפי' מה שלא הוליכו ואע"ג דבספינה סתם ויין זה ס"ל להרא"ש דאין נותן לו אלא שכר חצי הדרך וכנ"ל שאני התם דמיירי דלא הביא בעל הספינה ספינתו לפנינו לקיים תנאו ואפשר אפי' הביא ספינתו כיון דאתני בעל היין ואינו יכול לקיים תנאו דהא זה קאמר מש"ה פסידא לבעל הספינה בשכירות דלא הוליכו עדיין וכמ"ש משא"כ כשא"ל יין סתם דגם הוא יכול לקיים תנאו ובעל הספינה כבר קיים תנאו וק"ל וכ"ש אם בעל היין מקיים תנתו וכבר נתן לו הכל דצריך להחזיר לו הכל כדין יין סתם וספינה זו הנ"ל ומיהו אין בעל הספינה צריך להעמיד לו ספינה אחרת ואינו מפסיד מביתו כלום מטעם שאכתוב בסמוך ודקדק רבינו וכתב בזה אפי' שקיבל כו' ר"ל אע"פ שהוא מוחזק בכולו וגם כבר הוליכו חצי הדרך אפ"ה צריך להחזיר הכל וכל זמן כו' כיון שעדיין לא קיים לא אחד מהן תנאו אזי חולקים כל השכירות שהתנה עליו מתחלה ממש וכמ"ש בדרישה ע"ש ודוק ולכאורה נראה דהאי חולקין ממש קאמר דאפי' אם הוליכה פחות מחצי הדרך או טפי מחצי הדרך חולקין וכן נראה מהתו' כמ"ש בספיקתו של ריב"ם ע"פ דרכו הנ"ל ועמ"ש בסמ"ע עוד מזה מיהו אינו מוכרע וצ"ע: שאיני מאמינך שתביא את שלך ונמצאתי טורח ואפסיד מעותי עבד"ר וא"ת מ"ש ספינה סתם משוכר חמור סתם או בית סתם ונפל הבית או מת החמור דאמרי' לעיל סי' ש"י ס"ב דחייב להעמיד לו בית וחמור אחר להרא"ש ובספינה סתם אמרינן דמחזיר לו שכרו או חצי שכרו וא"ל (דלהרא"ש דיהיב טעמא לעיל משום דמהני ליה משיכתו דחמור כו') דכאן לא עבד השוכר שום קנין וחזקה בספינה דמיירי דבעל בעצמו מוליך בספינתו הסחורה למקום אחר ששכרו ואין בעל הסחורה מושך או מנהיג הספינה דהא התו' כתבו שם בד"ה אלא בספינה סתם דהמשכיר קונה השכירות במשיכת השוכר הספינה כו' ש"מ דגם בזה השוכר הוא המושך וצ"ל דשאני חמור שמת ובית שנפל שנשתעבד בעל החמור למשאר או לרכיבה של זה ועדיין הן בעין מש"ה עליו לקיים דהא השוכר תובעו ואומר שכרתיך למשא או לרכיבה סתם ולא נתת לי חמור שיש בו כדי לקיים תנאך וכן בבית שנפל משא"כ בנדון [דספינה] שגם היין נטבע ואין הדבר הנשכר בשבילו בעין אף שאמר יין סתם הרי מ"מ הטעינו יין זה ואיננו לע"ע:
ג סָעִיף ג ודקדק מכאן הרמ"ה כו' פי' מדאמרי' ביין זה אינו יכול לקיים תנאו ליתן לו אחר וכן להיפך: מי ששוכר חמור למשא ידוע אינו יכול לשנות כו' דוקא משא ידוע אבל משא סתם ודאי דיכול לשנות וכמ"ש אח"כ מיד בסחורה וק"ל:
ד סָעִיף ד וכן המשכיר חמור אינו יכול לדחותו אע"פ שכ"ש מדקדוק ראשון הוא שאם אין השוכר יכול לטעון משא אחרת וזה המשכיר מוציא שכירותו בע"כ ממנו כ"ש שזה השוכר מחזיק בשלו ואין המשכיר יכול לומר אתן לך אחר אלא הרמ"ה אשקלא וטריא דהאי ברייתא דאמרה יין זה וספינה זו קאי ומש"ה נקט לתרווייהו וק"ל: אלא שמצאה כאן קפידא מקום לנוח ונחה כצ"ל מדכתב שמצאה בל' נקיבה משמע דאקפידא קאי וכ"כ המ"מ הל' בשם הרמב"ן ע"ש ור"ל הקפידא מצאה מקום להקפיד כיון שכבר הפסיד ומש"ה נחה משא"כ במקום אחר דמיקרי זה נהנה וזה לא חסר ומש"ה לא משגיחינן לקפידתו:
ה סָעִיף ה השוכר ספינה כו' ברייתא שם ע"ב: מהשנפסדה הספינה בהוצאת הסחורה של הראשון פי' שאינה עומדת להוציאה כאן אלא במקום שיוציא שם סחורה השנייה ושם הוצאה השנייה תעמוד במקום הוצאה הראשונה: ויש לו תרעומת כו' כן פירשו שם התו' הגמרא ועד"ר:
ו סָעִיף ו דכל מה דאמרינן שקבלן ובע"ה כו' ר"ל לקמן בסימן של"ג גבי פועלים וב"ה שאינן יכולין לחזור בהן היינו דווקא כו':
א סָעִיף ב השוכר את הספינה בבבא מציעא דף ע"ט תנו רבנן השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך רנ"א אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן ה"ד אילימא בספינהזו ויין סתם אמאי לא יטול נימא ליה הב לי ספינה ואנא מייתינא חמרא אלא בספינה סתם ויין זה אם לא נתן אמאי לא יתן נימא ליה הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא אמר ר"פ לא משכחת לה אלא בספינה זו ויין זה אבל ספינה סתם ויין סתם חולקין עכ"ל הגמרא ופי' הרי"ף והרמב"ם פ"ה משכירות האי דקאמר הגמ' בספינה סתם ויין זה אם לא נתן יתן ר"ל יתן כולה והרא"ש פי' דר"ל יתן החצי כשיעור שהוליכה כיון דאנוס הוא הבעל היין וכמ"ש בפרישה ועיין בתו' שם שכתבו מתחלה כרי"ף ורמב"ם ואח"ז כתבו התוס' וגם הריב"ם כדעת הרא"ש דא"צ ליתן לו אלא שכר חצי הדרך שהלך וסיימו שם התו' וכתבו ז"ל אבל בספינה סתם ויין סתם דחולקין בהא מספקא ליה לריב"ם אם חולקים שכר חצי הדרך שהלך דוקא ונותן רביעית או חולקים כל השכירות ליתן שכר הדרך כיון שכבר הלך ועדיין מזומן לקיים תנאו עכ"ל וטעם ספיקו נראה משום דכיון דבספינה סתם ויין זה אף דבעל היין לא מצי לקיים תנאו א"צ ליתן לו אלא החצי לדעתו א"כ ביין סתם דגם הוא יכול לקיים תנאו ואיך שום א' מקיים תנאו להביא לפנינו מש"ה קאמר דחולקים באותו שכירות הראוי ליתן לו דהיינו החצי ואין נותן לו אלא רביעית או נימא כיון דעכ"פ הוליכו חצי הדרך וגם הוא מוכן לקיים תנאו צריך ליתן לו שכירות של כל מה שהוליכו ובאם כבר קבל כל השכירות בזה לא כתבו דנסתפק ריב"ם אלא ס"ל דגם בהא א"צ להחזיר לו כלום ע"ש ודעת הרא"ש בזה נראה דפשיטא ליה דבשניהם [אמרו] סתם ואין שום א' מהן קיים תנאו לפנינו דנותן לו [חצי] שכירות משלם דהרי הביא שם דעת הרי"ף שכ"כ ולא חלק עליו בזה וגם ברמזי סתם וכתב כן וכן נראה תסתימת דברי רבינו דאל"כ הוא הוה מפרש ודוק: וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' עפ"ר אבל הרי"ף והרמב"ם ס"ל כמ"ש התו' שם וז"ל ותירץ ריב"ן דשאני פועלים דלא אבדו כלום רק שנתבטלו מש"ה אינו נותן להם כלום אבל הכא שהמשכיר הפסיד ספינתו כפועל בטל מיהו אית ליה כיון שמזומן לקיים תנאו עכ"ל וזהו טעמיה דב"י דפסק כאן כהרי"ף והרמב"ם (ובשם רש"י) [ובסי' ש"י] פסק כתשו' הרא"ש דאם לא היה רגיל הנהר להתגדל הוי פסידא דבעל בהמה וק"ל: דמצי אידך למימר כו' כ"כ ג"כ הרא"ש בשמעתין וק"ק מאי הפסד ממון יהיה לו הא צריך לשלם לו הכל או להחזיר שכירותו כולו כשיקיים הא' מהן תנאו ואי ר"ל הפסד הוצאה שיהיה לזה בקניית הספינה או לזה בקניית יין תינח לבעל היין יהיה הפסד שאף שיחזיר לו שכירותו מ"מ מה יעשה זה ביינו כשלא יהיה לו ספינה להוליך למקום חפצו אבל בעל הספינה כשיקבל שכירותו מאי הפסד יהיה לו הא אומנותו בכך וא"ל דמיירי כשאינו ניחא ליה לקנות עבור זה ספינה מחדש א"כ במאי בא להוציא מיד בעל היין השכירות ולומר הרי אני מוכן לקיים התנאי הא אינו ניחא ליה בזה ולספיקא דריב"ם הנ"ל שכ' אם יביא בעל הספינה ספינתו לא יצטרך בעל היין ליתן לו אלא חצי השכירות הוה א"ש דא"ל אני אביא ספינתי ואין אתה מביא יינך ולא תתן לי אלא חצי השכירות ויהיה לי הפסד בהוצאת קניית הספינה ואם בעל הספינה מוחזק יהיה הפסד לבעל היין אף אם יחזיר לו שכרו דאין לו במה להוליך יינו וכנ"ל. ומיהו הרא"ש דכללינהו תרווייהו יחד וכתב ז"ל ואין המוחזק יכול לומר כו' וכמש"ר משמע דתרווייהו מחד טעמא נינהו ולפי מ"ש לא יהיה חד טעמא לשניהן אלא בכל חד הפסד ממון מה שאינו בחבירו וי"ל דה"ק התובע להמוחזק תן לי שכירותי כי הנני מוכן לקיים התנאי ומה שאתה אומר שאקיים התנאי תחלה אין זה אלא דחייה ממך שאין דעתך לפרוע לי וגם לאחר שאטרח ואוציא מעות לא תפרעני ואצטרך לירד לדין עמך לכן ארד עמך לדין או לפשרה עתה קודם שאוציא מעות וק"ל ומיהו גם לפ"ז ל' ואפסיד מעותי בחנם אינו מיושב כ"כ:
ב סָעִיף ה לסבול דעת איש אחר כו' ואיתא שם עוד תערומת דאשלא יתירא ופי' הרא"ש שמא ירצה זה הקונה להרחיק יותר ומנהג הספנים שצריכין לילך עם בעלי הסחורה עד שימכרו סחורתן וצריך לקנות חבלים ביוקר עכ"ל ורבי' לא כתבו משום דרבינו שינה מל' הברייתא במ"ש תחלה ששוכר הספינה להוליך לו סחורה למקום פ' ומשמע דוקא לאותו מקום ואף אם לא ימכור הסחורה לא יוליכנה משם והלאה (וא"כ לא איירי רבינו במנהג סוחרי ספינות שמשכירי' סתם שיוליכנו עד מקום שימכרו הסחורה) וממילא גם האחר הנכנס במקומו לא ילך עמו כי אם עד אותו מקום ולית ביה משום אשלא יתירא אבל בברייתא קתני שם השוכר את הספינה סתם דמשמע ששכרה שילך בה כל שיצטרך להם אלא שמסתמא לא ירחק כ"כ עוד מביתו כמו זה השניהבא עכשיו לירד להספינה ומש"ה יש בידו חבלי' לכדי צורך הראשון ולא כדי צורך השני וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.