א מי שבקש מחבירו שישכיר לו ביתו להכניס בו פירותיו ולא רצה והטעהו עד שהכניסם לביתו רשאי בעל הבית ליקח מהפירות לשכור פועלים שישליכום לשוק אפילו אם הוא חצר דקיימא לאגרא שיכול לומר איני רוצה להשכירו לו כיון שהטעני ומיהו צריך להודיעו ואם נאנס לאחר שהודיעו פטור וכתב הרמב"ם ומדת חסידות הוא שיודיע לב"ד וישכרו ממקצת דמיהם מקום משום השבת אבדה לבעלים אף על פי שעשה שלא כהוגן:
א סָעִיף א מי שבקש מחבירו שישכיר לו ביתו להכניס בו פירותיו ולא רצה והטעהו עד שהכניסם לביתו רשאי ב"ה ליקח מהפירות לשכור פועלים שישליכום לשוק וכו' בס"פ השואל (קא:) ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא לא אשכח דוכתי לאותובי א"ל להך איתתא אית לך דוכתא לאוגורי א"ל לא אזל קדשה יהבה ליה דוכתא לעיולי אזל לביתיה כתב לה גיטא שדר לה אזלא איהי אגרא שקולאי מיניה וביה אפיקתיה ואותביה בשבילא אמר הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו ל"מ חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפי' חצר דקיימא לאגרא אמרה ליה לכ"ע ניחא ליה לאוגורי ולך לא ניחא לי דדמית עלי כי אריא ארבא וכתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות שכירות ה"ה למכניס פירותיו לחצר חבירו שלא מדעתו וכתב עליו ר"י בנ"ל ח"א נראה מדבריו שלא חילק בין קיימא לאגרא ובין לא קיימא לאגרא ויש מי שכתב בדלא קיימא לאגרא יש לו רשות להוציאו דעביד אינש דינא לנפשיה אבל בחצר דקיימא לאגרא לא חפי' זולתי בדבר שעשה שלא כהוגן עכ"ל: ומה שאמר ומיהו צריך להודיעו ואם נאנס לאחר שהודיעו פטור כן כתב שם הרא"ש ז"ל: ומה שאמר בשם הרמב"ם מדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וכו' בפרק הנזכר ומשמע דהרמב"ם פליג על הרא"ש דלהרא"ש צריך להודיעו ואם לא הודיעו ונאנסו הפירות חייב ולהרמב"ם פטור אלמא שמדת חסידות הוא להודיע הדבר לבית דין ויש לתמוה על רבינו שלא כתב והרמב"ם כתב דלישתמע דאתי לאיפלוגי אלא וכתב הרמב"ם דמשמע דלא אתי לאיפלוגי:
א סָעִיף א מי שבקש מחבירו וכו'. עובדא ס"פ השואל וכתב ב"י בסי' שי"ב מס"ג מצאתי כתוב על ראובן שהיה דר בבית לאה ורצה להחזיק הבית ולא עלה בידו והיא טוענת שאינה יכולה לדור עמו שפיר טענה דדמי עליה כאריא ארבא ע"פ כל אלה התואנות והקנטורים שנעשו ביניהם אין אדם דר עם נחש בכפיפה עכ"ל ונראה דמכאן למד דין זה מדקאמר תלמודא הכא אלא אפי' חצר דקיימא לאגרא א"ל לכ"ע ניחא לי לאגורי ולך לא ניחא לי דדמית עלי כאריא ארבא ומשמע ודאי דאפי' תוך זמנו יכול להוציאו היכא דנעשה שונאו שהעביר השוכר הדרך על המשכיר ופשע נגדו במעשה שלא כהוגן אבל בנ"י כתב וז"ל דוקא כה"ג דהך איתתא שלא היה מדעתה לאוגורי להאי אלא מפני שקידשה הא אילו השכירה לו סתם קודם ואח"כ קידשה לאו כל כמינה למיעבד הכי אטו המשכיר או המשאיל בית לחבירו לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואח"כ היתה מריבה ביניהם יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או השכיר לו ודאי ליכא למימר הכי וכ"כ הריטב"א ז"ל עכ"ל והרב בהגהת ש"ע פסק כמותו בסי' שי"ב סעיף ט' ע"ש: ומיהו צריך להודיעו וכו'. כ"כ הרא"ש לשם דאם לא הודיעו שהשליכן לשוק ונאנסו חייב מדינא דגרמי ומזיק בידים ממש אבל הודיעו לאחר שהשליכן לשוק ולא השגיח להצילן ונאנס פטור דבדין עשה שהשליכן לשוק כיון דעשה עמו שלא כהוגן להטעותו בהכנסת פירותיו לרשותו: ומ"ש וכתב הרמב"ם ומדת חסידות הוא וכו'. נראה דהרמב"ם אינו חולק כלל על מ"ש רבי' תחלה דתלמוד ערוך הוא שיכול להשליכו לשוק והא דכתב הרא"ש דצריך להודיע ודאי דמודה בה הרמב"ם דאם לא הודיע חייב מדין מזיק כדפי' אלא דס"ל להרמב"ם דמדת חסידות הוא דמקודם שישליכם לשוק יודיע לב"ד וכו' כדי שלא יהא צריך להשליכן לשוק דשמא בין ההשלכה לשוק ובין ההודעה יגיע איזה אונס בפי' ויתחייב בדיני שמים וניחא השתא דאמר רבינו וכתב הרמב"ם וכו' דלא פליג אמ"ש תחלה ודלא כמו שהבין ב"י דלהרמב"ם א"צ להודיע אלא ממדת חסידות דליתא. ומיהו אם אותו שהכניס פירותיו הלך מיד מן העיר דאי אפשר להודיעו פשיטא דחייב מדינא להודיע לב"ד ולאו ממדת חסידות שהרי אם לא יודיע לב"ד וישליכם לשוק יפסידו והו"ל מזיק בידים:
א סָעִיף א מי שבקש מחבירו שישכיר לו ביתו כו' עד והטעהו כו' עובדא בפרק השואל דף ק"א ע"ש ועיין בדרישה: ומיהו צריך להודיעו כ"כ שם הרא"ש ור"ל לאחר שהשליכום לשוק צריך להודיעו שיבוא ויכניס פירותיו למקום אחר ואז אי לא אשגח ביה ונאנסו אח"כ פטור זה מתשלומיהן והא דקאמר ונאנסו גם בגניבה ואבידה פטור ונאנסו מיקרי לכל אחד כדינו כמ"ש לעיל כמה פעמים: וכתב הרמב"ם בפ"ז דשכירות: ומדת חסידות הוא כו' לראה דלא פליג על הרא"ש דמ"ש הרמב"ם שיודיע לב"ד ר"ל קודם שיוציאום מן החצר וזה אינו מחוייב מן הדין אלא ממדת חסידות והא דאינו מודיע לבעל הפירות משום שאינו רוצה שיכנס לביתו ואילו מודיעו ירא לנפשה שיכנס לביתו מאחר שעשה עמו שלא כהוגן אלא אחר שהוציאו מחצירו תייבוהו מהדין להודיע ויצילם משם וקמ"ל הרמב"ם דלב"ד מדת חסידות שיודיעו קודם שיוציאן מן החצר ועבד"ר:
א סָעִיף א אפי' אם הוא חצר דקיימא כו' הרמב"ם בפ"ד דשכירות השוה נמי הכניס פירות לחצר חבירו שלא מדעתו והטעה לחבירו אבל ממש"ר משמע דאי לא הטעהו אפילו לא קיימא לאגרא וגילה דעתו שאינו רוצה להשכיר לו וכמו שכתב רבינו בריש הסי' ולא רצה כו' ואפי' הכי לא היה רשות בידו לאפוקי בידים ומיהו אפשר לומר דהיינו דוקא לוקח מהפירות עצמן לשכור בעד דמיהן פועלים שישליכו אותן לשוק אבל הוא בעצמו מותר להוציאם אפילו לא הטעה וגם רי"ו בנתיב ל' ח"א כתב שיש חולקים וסבירא ליה דדוקא בחצר דלא קיימא לאגרא מצי להוציא משום דעביד אינש דינא לנפשיה ועביד אינש דינא לנפשיה שייך לומר כשהוציא בידים ודו"ק: וכתב הרמב"ם ומדת חסידות כו' ז"ל ב"י ומשמע דפליג על הרא"ש דלהרא"ש צריך להודיעו ואם לא הודיעו ונאנסו חייב ולהרמב"ם פטור אלא שמדת חסידות הוא להודיע הדבר לבית דין ויש לתמוה על רבינו שלא כתב והרמב"ם כתב דלישתמע דאתי לאפלוגי עכ"ל ולעד"נ דלפי' דהרא"ש מיירי כשבע"ה בעיר אז מחוייב להודיעו וכשאינו בעיר מזה לא דיבר והרמב"ם עדיפא מיניה קמ"ל דאפילו [אינו] בעיר מדת חסידות הוא שיודיע לב"ד והם ישכרו ממקצת כו' ומדת חסידות הוא דקאמר הרמב"ם קאי גם על ב"ד השוכרים מקום להציל את של זה ותדע שכן הוא שאם ב"ה בעיר למה יגידו לב"ד ולא לב"ה עצמו שודאי הוא ישתדל יותר בהצלתם מהב"ד ואי מיירי בהגידו לו ולא אשגח ביה הרי הוא אבידה מדעת ולמה יחזור ויגיד לב"ד וק"ל ועיין בפרישה שכתבתי עוד בע"א ושלא פליגי:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.