א המקבל שדה מחבירו לזרעה שומשמין והן מכחישים הקרקע יותר מחיטין גם דמיהן יקרים יותר מזרע החטין וזרעה חטין והצליח עד ששוים כאילו זרעה שומשמין או יותר אין המקבל יכול לומר אילו זרעתיה שומשמין היה נכחש הקרקע יותר וגם לא היתה מצלחת בזריעת החטין אם לא שטרחתי בה הרבה לפיכך אנכה לך מחלקך מה שהרווחת שלא נכחש הקרקע וגם אקח היתרון ששוין החטין על שומשמין אלא יחלקו לפי תנאם אם הוא בקבלנות ויתן לו כל מה שקבל עליו אם הוא בחכירות לשון הרמב"ם המקבל שדה לזרעה שומשמין וזרעה חטין ועשתה חטין ששוין כמו שהיתה ראויה לעשות מהשומשמין אין לו עליו אלא תרעומת עשתה פחות ממה שהיא ראויה לעשות מהשומשמין משלם המקבל כמו שהיא ראויה לעשות מהשומשמין עשתה חטין יותר ממה שהיא ראויה לעשות שומשמין חולקין לפי מה שהותנה ביניהם אע"פ שנשכר בעל הקרקע:
א סָעִיף א המקבל שדה מחבירו לזרעה שומשמין וכו' וזרעה חטים והצליח וכו' אין המקבל יכול לומר אילו זרעתיה שומשמין היה נכחש הקרקע יותר וגם לא היתה מצלחת בזריעת החטים אם לא שטרחתי בה הרבה לפיכך אנכה מחלקך וכו' בפרק המקבל (בבא מציעא קד:) ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי זרעה חטי עבדא חטי כשומשמי סבר רב כהנא למימר מנכה ליה כחשא דארעא א"ל רב אשי לרב כהנא אמרי אינשי כחשא ארעא ולא ליכחוש מרה ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי זרע חיטי עבדא חיטי טפי מן שומשמי סבר רבינא למימר יהיב ליה שבחא דביני ביני א"ל רב אחא מדפתי לרבינא אטו הוא אשבחה וארעא לא אשבחא ורבי' כתב בבבא אחת העולה משני המעשים: לשון הרמב"ם המקבל שדה לזרעה שומשמין וזרעה חטים וכו' עד סוף הסימן פ"ח מהלכות שכירות וכתב ה"ה אין לו עליו אלא תרעומת פי' שנותן לו חלקו מן החטים ואינו יכול לומר לו לא הכחשתי שדך כמו שהיתה מכחשת בזריעת השומשמין וע"כ נכה לי אלא אינו מנכה לו כלל ומבואר הוא בגמ' והעלה הרשב"א דבין בחכירות בין בקבלנות הדין כן עשתה פחות ממה שהיא ראויה וכו' זה פשוט שהרי זה משלם המותר כיון ששינה עשתה חטים יותר ממה שהיא ראויה וכו' מעשה שם עכ"ל:
א סָעִיף א המקבל שדה מחבירו לזרעה שומשמין וכו' מעשים הובא לשם בגמרא (דף ק"ד) ופירש רש"י במעשה ראשון קבלנות היתה וכו' ובמעשה השני כתב לשון חכירות אלמא דאין חילוק וז"ש רבינו אלא יחלקו לפי תנאם אם הוא בקבלנות ויתן לו כל מה שקבל עליו אם הוא בחכירות: לשון הרמב"ם וכו' אין לו עליו אלא תרעומת. פירוש אין לו למקבל על הנותן אלא תרעומת על מה שאין מנכה לו כלום בשביל שלא הכחיש קרקעו ולא ידעתי מנין לו לרמב"ם שיש לו עליו תרעומת הרי הנותן לא קעביד מעשה שמכחו יהיה לו עליו תרעומת וצ"ע ומ"ש הרמב"ם לשון המקבל אע"ג דמשמע ודאי דה"ה בחוכר אחז לישנא דתלמודא דקאמר ההוא גברא דקביל וכו':
א סָעִיף א המקבל שדה מחבירו וכו' [עי' בב"ח]: גם דמיהן יקרים מהחיטין כן הוא בספרים של קלף: אלא יחלקו לפי תנאם ומפרש שם הגמרא הטעם משום דליכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה: לשון הרמב"ם המקבל כו' פ"ח דשכירות והעתיק רבינו לשונו מפני שיש בהן חידוש והוא שאם עשתה פחות משומשמין דצריך לשלם הפחת ולא אמרינן דכיון דהועיל להנותן דלא כחיש לא נוציא מיד המקבל ול"ד דשוה יותר דחולקין דשם אין מוציאין מיד המקבל וגם ברישא אשמעינן דתרעומת מיהא יש להמקבל בעל השדה דצריך ליתן לו כל חלקו בחיטין (ואם) [ואין] מנכה לו עבור דלא הוכחש ארעיה ואי בעי להיות נקי מהתרעומת צריך לפייסו וכן פירשו המ"מ ע"ש ונראה דגם בסיפא להמקבל על בעל השדה האי תרעומת וצד כ"ש יש בו ומש"ה לא כתב שם אלא מה שחידש בו שם שצריך לחלוק עמו אפילו היתרון וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.