א השוכר את הפועל איזה מהם שבא לחזור הפועל או בע"ה הרשות בידו שיכול בע"ה לומר לפועל השכר עצמך במקום אחר וגם הפועל אומר לבע"ה צא ושכור לך פועל אחר אלא שיש על החוזר תרעומות בשביל הטורח ומיהו כתב ר"ת אם משך בע"ה כלי אומנות שעושין בו המלאכה נגמר קנין השכירות ואין בע"ה יכול לחזור בו ולא הפועל אם הוא קבלן בד"א שיכולין לחזור בהן כ"ז שלא משך כלי האומנות וכן בדבר דלא שייך ביה משיכה כשלא הלכו אבל אם הלכו החמרים להביא תבואה ולא מצאו או שהלכו הפועלים לעבוד את האדמה ומצאו שדה לחה נותנין להם שכרם כפועל בטל ששמין מי שהשכיר עצמו למלאכה זו וכן חמר שהשכיר חמורו להביא משוי כמה היה רוצה לפחות משכרו ולישב בטל ולכא ריקן וכן ינכה לו משכרו ואם אמר לו לך והשכר עצמך במה שתוכל ואני אשלים שכרך השיעור שפסקתי עמך צריך לעשותו וכתב א"א הרא"ש ז"ל לאו דוקא הלכו ולא הלכו אלא ה"ה נמי אם הלכו ולא שהו כל כך שעדיין מוצאין להשכיר עצמם שאין להם עליו אלא תרעומת וכן אם לא הלכו ועכבם עד שאין מוצאין להשתכר צריך ליתן להם שכרם כפועל בטל כיון שגרם להם הפסד אלא אורחא דמילתא נקט דמסתמא כשלא הלכו מוצאין להשתכר ומשהלכו אין מוצאין ומיהו לפעמים איכא נפקותא במה שהלכו אם הוא בענין שאינו מוצא להשתכר ואף אילו לא הלך לא היה מוצא להשתכר במקום אחר ואם הלך הוה ליה כאילו התחיל במלאכה ואין בעל הבית יכול לחזור בו ואם חוזר בו צריך ליתן לו שכרו כפועל בטל ואם לא הלך חוזר בו ואפילו תרעומת אין לו עליו אי נמי כגון ששאר פועלים נשכרים בג' והוא שכרם בד' כיון שהלכו הוה ליה כאילו התחילו ואינו יכול לחזור בו ואין יכול לומר השכירו עצמיכם כשאר פועלים אלא צריך ליתן להם כפועל בטל לפי התנאי הגדול שפסק עמהם או ישכירו עצמם כשאר פועלים והוא ישלים להם כתנאי שפסק עמהם:
ב במה דברים אמורים כשלא התחילו במלאכה הילכך יכול הבעה"ב לחזור בו כל זמן שאינו גורם להם הפסד אבל אם התחילו במלאכה אין ב"ה יכול לחזור ואם חוזר נותן להם שכרם כפועל בטל והפועל אם הוא שכיר יום יכול לחזור אפי' בחצי היום וידו על העליונה ושמין כמה שוה מה שעשה ונוטל אפילו אם נתייקרה המלאכה שאינו יכול לגומרה בחצי השכר הנשאר בידו כגון ששכרו בח' דינרים ליום ועשה עמו חצי היום ואפילו אם נתייקרו שצריך ליתן לאחר מחצי היום הנשאר ו' דינרין אפילו הכי צריך ליתן לראשון ד' דינרין מחצי יום שעשה ולא אמרינן לא יתן לו אלא ב' דינרין כדי שתגמר לו מלאכת היום בח' דינרין כפי מה שהתנה וה"ה נמי אם הוזלה שיכול לגמור חצי היום הנשאר בב' דינרין ליתן לו ששה דינרים ואינו מעכב עליו אלא ב' דינרים כדי שתגמר מלאכת היום כפי מה שהתנה ומיהו אומר ר"י דוקא כשחוזר בו סתם אבל אם חוזר בו מחמת היוקר אין שומעין לו ואם הוא קבלן שקבל עליו המלאכה בכך וכך גם הוא אינו יכול לחזור בו ואם חזר בו ידו על התחתונה ששמין לו מה שעתיד לעשות כפי מה שצריך לגמור את המלאכה שאם קבל לעשות המלאכה בח' דינרין ועשה חציה וחזר בו ונתייקרה המלאכה שאי אפשר לגומרה אלא בו' דינרים לא יתן אלא שנים כדי שתגמור מלאכתו בח' כפי מה שהתנה ואם אינו יכול לגומרה בפחות מח' דינרין אינו נותן לו כלום ומיהו אם נתייקרה הרבה שצריך ליתן עליה יותר ממה שפסק עמו אינו צריך לשלם לו מכיסו כלום לפיכך אם [ס"א לא] התחיל במלאכה וחוזר בו אעפ"י שהלך דהוי כמו התחילו במלאכה ונתייקרה אין מפסיד אלא טורח הליכתו כיון שאינו תופש משלו והוא א"צ ליתן לו מכיסו כלום הוזלה שיכול לגומרה בב' דינרין אפ"ה אינו נותן לו אלא ארבע דינרין וכן הדין בבעל הבית החוזר בו שידו על התחתונה שאם הוזלה המלאכה ויכול לגומרה כשני דינרין צריך ליתן לו ששה דינרין על מה שעשה ולא ישאיר לו אלא ב' דינרין כדי שיוכל לגמור בהן מלאכתו כפי תנאו ואם הוקרה צריך ליתן לו ד' דינרין:
ג בד"א שפועל יכול לחזור יותר מקבלן כשאין הדבר אבד שיכול להמתין עד שיזדמן לו פועל לגמור מלאכתו אבל בדבר האבד כגון שפשתנו לעלות מן המשרה דנפסד אם לא יעלנו וכל כיוצא בזה אין חילוק בין פועל ובין קבלן אם הם אנוסים כגון שחלה או מת לו מת יכולים להחזיר בהם וידם על העליונה לשלם להם כל מה שעשו ומיהו אין צריך ליתן להם כל שכרם וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל ה"מ שאינו נותן להם כל שכרם דוקא כשבא להם האונס בחצי היום האחרון אבל אם בא להם האונס בחצי היום הראשון ואחרי שעבר האונס קבלן
ד הבע"ה למלאכתן סתם נותן להם כל שכרן ואינו מנכה להם מה שבטלו בשביל האונס אבל אם אינן אנוסים וחזרו בהן ידן על התחתונה כיון שהוא דבר אבד ומטען אפילו אם עדיין לא התחילו במלאכה כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו ב' כדי שיגמרו מלאכתן ולא יתן להם אלא מה שקצץ להם וכתב הרמב"ם אפילו אם נתן להם ב' צריכים להחזיר לו התוספת בד"א בזמן שאינו מוצא פועלים אחרים לשכור אבל אם מוצא פועלים אחרים לשכור והטעה את אלו כתב א"א צריך ליתן להם כפי מה שפסק עמהם באחרונה ואם אינו יכול להטעותן שוכר פועלים אחרים וכל מה שמוסיף לאלו יותר על מה שפסק עם הראשונים נוטל מהראשונים אפי' עד כדי הכפל השכר הראשונים ואם היה בידו משלהם יכול לתופשו לשכור בו הפועלים לגמור מלאכתו שלא תפסיד אפי' עד [עד מ או] נ' דינרין ובכל זה אין חילוק בין פועל לקבלן בד"א כשאינו מוצא עתה פועלים אחרים לשכור אבל אם מוצא פועלים אחרים לשוכרן ואומרים לו צא ושכור לי פועלים אחרים לגמור מלאכתן שלא תאבד בין פועל בין קבלן אין לו עליהן אלא תרעומת ושמין לשכיר יום מה שעשה לפי שידו על העליונה ולקבלן שידו על התחתונה שמין לו מה שעתיד לעשות וכתב הרשב"א שמיירי ג"כ שהיה מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה ששכר אלו ועכשיו שאינו מוצא נמצא שמפסידין לו אבל אם לא היה מוצא אחרים פטורים שהרי לא הפסידו לו כלום:
ה שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן קבל לשמעון בגד לארוג ה' אמות בדינר וכשהתחיל לארוג אמר שהמטוה גרוע וגיזם לו להניח מלאכתו אם לא יוסיף לו ומפני חשש זה נדר לו להוסיף לו שכרו ד' אמות בדינר ועתה יורנו רבינו אם שמעון חייב לתת לו התוספת כי מחשיבו בדבר האבד דקי"ל שוכר עליהן או מטען ל"ש פועל ול"ש קבלן כי אם היה מניחו כך לא היה מוצא אומן שהיה נכנס למלאכת חבירו והוה ליה כדבר האבד תשובה כיון שקבלן אינו יכול לחזור בו ואם חזר בו ידו על התחתונה יכול להטעותו ואפילו בדבר שאינו אבד אם אינו מוצא פועל אחר לשכור:
ו שאלה ראובן אומר לאומן עשה לי כך וכך דבר פלוני ואקחנו ממך ועשה אותן האומן ואומר לראובן ליקח המלאכה ואם לא יקחנה מיד תפסד וראובן אומר איני צריך לה תשובה חייב ראובן לפרוע לאומן משום דינא דגרמי מידי דהוה אהלכו חמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה לחה נותן להם שכרם כיון שהפסידו על ידו מלאכת היום הכא נמי על פי דבורו הפסיד:
א סָעִיף א השוכר את הפועל אי זה מהם שבא לחזור הפועל או הב"ה הרשות בידו שיכול ב"ה לומר לפועל השכר עצמך במקום אחר וגם הפועל אומר לב"ה צא ושכור לך פועל אחר אלא שיש על החוזר תרעומות בשביל הטורח בר"פ האומנים (בבא מציעא עו:) תניא השוכר את האומנים והטעו את ב"ה או ב"ה הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומות ופירש"י אין להם זה על זה וכו'. דאומר להם תשכירו עצמכם לאחרים ואינהו נמי אמרו ליה כי הדרי בהו צא ושכור אחרים ומיהו תרעומת איכא שיהו צריכים לחזר זה אחר פועלים וזה אחר שוכרים ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו. וכתב ה"ה בפ"ט מהלכות שכירות בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דהא דאין להם עליו אלא תרעומת דוקא בשנח היו יכולים להשכיר עצמם אמש כששכרם אבל אם היו נשכרים אמש ועכשיו אינם נשכרים כלל ה"ז כדבר האבד להם ונותן להם שכרם כפועל בטל וכן אם נשכרים בפחות משלמים הפחת. ומ"ש ומיהו כתב ר"ת אם משך ב"ה כלי אומנות שעושין בו המלאכה נגמר קנין השכירות וכו' בריש פרק הזהב (בבא מציעא מח.) אהא דאמר רבא קרא ומתניתא מסייע ליה לר"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה דתניא נתנה לספר מעל וספר הא בעי לממשך תספורת כתבו התוספת מכאן אומר ר"ת דהסופר שהשכיר עצמו אם משכו ממנו קולמוס או תער שלו שוב אינן יכולים לחזור בהם וא"ת מ"ש מפועל דיכול לחזור בו וי"ל דפועל דוקא דכתיב ביה עבדי הם ולא עבדים לעבדים יכול לחזור בו ולא קבלן וכתבו הרא"ש ז"ל בפסקיו ועיין במרדכי פרק האומנים כתבו תלמידי הרשב"א דכל שבאת חבילה לידו שוכר עליהם מדמי חבילה אפי' בדבר שאינו אבד ואפי' לא התחיל במלאכה דמשבאת חבילה לידו זכה בע"ה בשכירותו כדמשמע בהזהב גבי נתנה לספר וכו' וליכח בין דבר האבוד לשאינו אבוד למי שפירש חבילה כלי אומנות אלא דבדבר האבד יכול לשכור פועלים בדמי כל החבילה ואפילו שוה כמה חם אינו מוצא בפחות מכדי דמיהן כדי שלא יפסיד וכשאינו אבד יש לו להמתין עד שימצא פועלים בזול ושוכר עליהם מדמי החבילה ואח"כ פירשו דבזול דקאמרי' היינו בנוהג שבעולם ולא אתו למעוטי אלא שלא יוסיף על שכר הראוי להם עכ"ל :ומ"ש בד"א שיכולים לחזור בהם כ"ז שלא משך כלי האומנות וכן בדבר דלא שייך ביה משיכה כשלא הלכו אבל אם הלכו החמרים להביא תבואה ולא מצאו או שהלכו הפועלים לעבוד את האדמה ומצאו שדה לחה נותנין להם שכרם כפועל בטל וכו' ברייתא בר"פ האומנין השוכר את האומנין והטעו את בע"ה או בעל הבית הטעה אותן אין להם זה על אלא תרעומת בד"א שלא הלכו אבל הלכו חמרום ולא מצאו תבואה פועלים ומצתו שדה כשהיא נחה נותן שכרם משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב ובטל. ומה שכתב ואם אמר לו לך והשכר עצמך במה שיוכל ואני אשלים על שכרך השיעור שפסקתי עמך צריך לעשותו פשוט הוא: וכתבו תלמידי הרשב"א אם אינו מוצא להשתכר אלא במלאכה כבידה מזו אם רצה לא יתעסק ונותן לו שכרו כפועל בטל :ומ"ש בשם הרא"ש לאו דוקא הלכו ולא הלכו וכו' עד והוא ישלים להם כתנאי שפסק עמהם שם בפסקים וגם התוס' כתבו אהא דתניא אין להם זה על זה אלא תרעומת קשה לר"י דהא קי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי א"כ אמאי לא יתן להכ. כפועל בטל כיון שעל ידו נתבטלו אותו היום וי"ל דמיירי שכשחוזר בו מיד ימצאו להשתכר ומ"מ יש עליו תרעומת שעתה לא ימצאו אלא ע"י טורח וכי מפליג בסמוך בין לא הלכו חמרים להככו ומצאו שדה לחה הו"מ לפלוגי אף בלא הלכו כלל בין יכולים עוד להשתכר בין חוזר בו אחר שלא מצאו עוד להשתכר אלא אורחא דמילתא נקט. וז"ל ה"ה בפ"ט מהלכות שכירות בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל דוקא הלכו הם עצמם שאז נתקיים ביניהם השכירות ששכירות פועלים נגמר בתחלת מעשה הלך שם שליח אין להם אלא תרעומת וכשאמרו אין להם אלא תרעומת בשלא הלכו דוקא בשלא יכולים להשכיר עצמם אמש כששכרם ב"ה זה אבל אם היו נשכרים אמש ועכשיו אינם נשכרים כלל ה"ז כדבר אבד להם ונותן להם שכרם כפועל בטל וכן אם נשכרים בפחות משלם הפחת ואם הלכו אע"פ שלא היו מוצאים להשכיר עצמם אמש נותן להם שכרם כפועל בטל והוא שעכשיו אינם נשכרים כלל אבל אם היו נשכרים אין להם עליו אלא תרעומת שהרי הוא אומר צאו והשכירו עצמכם וכן נשכרים בפחות משלם להם הפחת ונפטר בכך וכל אלו הדינים בשלא בקר ב"ה מלאכתו מבערב שהוא בפשיעתו אבל אם לא היתה פשיעת ב"ה בדבר כלל ה"ז אנוס ונפטר כמו שכתב רבינו וכל זה מוכרח כראיות ברורות עכ"ל: כתב הריטב"א בתשובה בשם רבותיו שלא אמרו שפועל יכול לחזור בו אלא בשוכר עצמו באמירה אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי מילתא אתא שלא יוכל לחזור בו:
ב סָעִיף ב בד"א בשלא התחילו במלאכה הילכך יכול ב"ה לחזור כל זמן שאין גורם להם הפסד כו' והפועל אם הוא שכיר יום יכול לחזור אפילו בחצי היום וידו על העליונה וכו' בר"פ האומנים אהא דתניא השוכר את האומנים והטעו את בעל הבית או בע"ה הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומת מסיים בה במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה אבל התחילו במלאכה שמין להם מה שעשו כיצד קבלו קמה לקצור בשני סלעים קצרו חציה והניחו חציה בגד לארוג בשני סלעים ארגו חציו והניחו חציו שמין להם מה שעשו היה יפה ז' דינרים נותן להם סלע אז יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים רבי דוסא אומר שמין להם מה שעתיד להעשות היה יפה ז' דינרים נותן להם שקל או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים ובגמ' רבנן סברי ידן על העליונה ורבי דוסא סבר יד בעל הבית על העליונה אמר רב הלכה כרבי דוסא ומי אמר רב הכי והאמר רב פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום וכ"ת שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות והתניא השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו אם קבלן הוא נותן לו קבלנותו מני אילימא רבנן כי לא אניס נמי הא אמרו רבנן יד פועל על העליונה אלא לאו רבי דוסא היא וש"מ לא שאני ליה לרבי דוסא בין שכירות לקבלנות ואסיקנא רבי דוסא תרתי קאמר ורב סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ופרש"י שאני ליה בין שכירות לקבלנות. דגבי שכירות איתיה להאי טעמא דעבדי הם ולא עבדים לעבדים אבל בקבלנות אין זה עבד אלא לעצמו ור' דוסא בקבלנות מיירי כדקתני קבלו קמה לקצור ודרב בשכיר יום: ומה שאמר רבינו וכן אם הוזל וכו' פשוש הוא דמהוקר נלמוד להוזל: כתב המרדכי בשם ר"מ דאפילו התחיל במלאכה יכול ב"ה לחזור בו היכא דפועל מוצא להשתכר ואין לו עליו אלא תרעומת והביא ראיה לדבר ולפי זה הא דאמרינן במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה וכו' לא איירי בשכירות אלא בקבלנות כדפרש"י עכ"ל:ומ"ש ומיהו אומר ר"י דוקא כשחוזר בו סתם אבל אם חוזר בו מחמת היוקר אין שומעין: [%א] כתב מהרי"ק בשורש קפ"ב פועל יכול לחזור בו אפילו קבל כבר דמי שכירותו ואין המעות בידו לשלם לבע"ה אפ"ה יכול לחזור בו והמעות חוב עליו:ומ"ש ואם הוא קבלן שקבל עליו המלאכה בכך וכך גם הוא אינו יכול לחזור בו ואם חוזר בו ידו על התחתונה וכו' כבר נתבאר ועיין בנ"י במתניתין דהשוכר את האומנים וחזרו בהם: ומה שאמר ומיהו אם נתיקרה הרבה שצריך ליתן עליה יותר ממה שפסק עמו אינו צריך לשלם לו מכיסו כלום. כ"כ שם הרמב"ן והרא"ש ופשוט הוא. ומ"ש לפיכך אם התחיל במלאכה אע"פ שהלך דהוי כמו התחילו במלאכה ונתיקרה אין מפסיד אלא טורח הליכתו כיון שאינו תופס משלו והוא אינו צריך ליתן לו מכיסו כלום כלומר ל"מ אם התחיל במלאכה ממש ונתיקרה וחזר בו שאינו משלם לו מכיסו ודיו שהפסיד מה שהתחיל לעשות אלא אפילו הלך להביא תבואה וכיוצא בזה שנתבאר לעיל דהוי כמו התחיל במלאכה אם חזר בו אינו מפסיד אלא טורח הליכתו בלבד וא"צ ליתן לו מכיסו כלום:ומ"ש כיון שאינו תופס משלו דמשמע שאם היה תופס משלו היה צריך לשלם לב"ה כל מה שהפסיד הוא על פי מ"ש ה"ה פ"ט מהלכות שכירות אהא דקאמר בגמרא גבי פועלים שחזרו בהם בדבר האבד שאם באת חבילת פועלים ליד בעל הבית וחזרו בהם שוכר עליהם אפילו במ' ונ' זוז שיש מי שכתב דבכה"ג שכלי אומנותם בידו אפי' בדבר שאינו אבד שוכר עליהם עליהם עד כדי שכר המלאכה אפי' נתיקרה בנתים וזה נראה דעת הרשב"א וכ"נ דעת הרמב"ן ז"ל עכ"ל:ומ"ש הוזלה שיכול לגומרה בשני דינרים אפ"ה אינו נותן לו אלא ד' דינרין מבואר דכיון דבקבלן החוזר בו יד בעל הבית על העליונה בנתיקרה המלאכה ה"ה בהוזלה:ומ"ש וכן הדין בב"ה החוזר בו שידו על התחתונה שאם הוזלה המלאכה ויכול לגומרה בשני דינרים צריך ליתן לו ששה דינרים על כל מה וכו' ואם הוקרה צריך ליתן לו ד' דינרים שם במשנה השוכר את האומנין וחזרו בהם ידן על התחתונה אם ב"ה חוזר בו ידו על התחתונה:
ג סָעִיף ג בד"א שפועל יכול לחזור בו יותר מקבלן כשאין הדבר אבד וכו' אבל בדבר האבד וכו' בין פועל בין קבלן אם הם אנוסים וכו' יכולין לחזור בהן וידן על העליונה וכו' שם ברייתא כתבתיה בסמוך (עז:) השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו אם קבלן הוא נותן לו קבלנותו ומוקי לה רב נחמן בר יצחק בדבר האבד ודברי הכל ופרש"י נותן לו שכרו. הואיל ואנוס הוא אין לקנסו ולעשות ידו על התחתונה ונותן לו חצי דמי שכרו:ומ"ש ומיהו א"צ ליתן להם כל שכרם פשוט הוא ולא כתבו אלא לסמוך עליו דברי הרא"ש שכתב בסמוך:ומ"ש בשם הרא"ש ה"מ שאינו נותן להם כל שכרם דוקא כשבא להם האונס בחצי היום האחרון אבל אם בא להם האונס בחצי היום הראשון ואחר שעבר האונס קבלן ב"ה למלאכתו סתם נותן להם כל שכרן ואין מנכה להם מה שבטלו בשביל האונס:ומ"ש אבל אם אינם אנוסים וחזרו בהן ידן על התחתונה כיון שהוא דבר האבד ומטען משנה בר"פ האומנים שכר את החמור ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילין לכלה או למת ופועלים להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר שאבד מקום שאין שם אדם שוכר עליהם או מטען ופירש"י מקום שאין שם אדם. שאינו מוצא פועלים לשכור והפשתן אבד והוא סמך עליהם שוכר עליהם בני אדם ביוקר ועליהם לשלם או מטען בגמרא מפרש כיצד מטען: ומה שאמר רבינו ומטען אפי' אם עדיין לא התחילו במלאכה כתב הרא"ש שם שכן דקדק הראב"ד ממתניתין וכ"כ הרמב"ן ז"ל:ומ"ש כיצד מטען אומר להם סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים כדי שיגמרו מלאכתן ולא יתן להם אלא מה שקצץ להם שם בברייתא (עו.) ומ"ש בשם הרמב"ם אפילו אם נתן להם ב' צריכים להחזיר לו התוספת בפ"ט מהלכות שכירות:ומ"ש אבל אם מוצא פועלים אחרים לשכור והטעה את אלו כתב א"א הרא"ש ז"ל צריך ליתן להם כפי מה שפסק עמהם באחרונה שם בברייתא אהא דקתני שוכר עליהם או מטען מסיים בה בד"א בזמן שאין שם פועלים לשכור אבל אם יש שם פועלים לשכור יאמר צא ושכור מאלו אין לו עליהם אלא תרעומות ופירש"י בד"א. דשוכר עליהם בשאינו מוצא לשכור וכתב הרא"ש ע"ז פירוש בלא תוספת אבל אם יש שם פועלים ישכור כדי שכרן אומרים לו צא ושכור וק"ל פשיטא כיון שמוצא לשכור בלא תוספת למה יעשה מעותיו אנפרות ויתן להם יותר ממה שמוצא לשכור ונראה לי דקאי אמטען דאם מצא אחרים לשכור א"ל צא ושכור ואם הטען צריך ליתן להם התוספת עכ"ל וכן כתב ה"ה בשם הרשב"א:ומ"ש ואם אינו יכול להטעותן שוכר פועלים אחרים וכל מה שמוסיף לאלו יתר על מה שפסק עם הראשונים נוטל מהראשונים אפילו עד כדי הכפל וכו' ואם היה בידו משלהם יכול לתפשו לשכור בו הפועלים וכו' אפילו עד מ' או נ' דינרין שם בגמ' אהא דתנן שוכר עליהן עד כמה שוכר עליהם א"ר נחמן עד כדי שכרן איתיביה רבא עד מ' ונ' זוז א"ל כי תניא ההיא שבאת חבילה לידו ופרש"י עד כדי שכרן. אם עשו אצלו קצת המלאכה ולא קבלו כלום שוכר עליהם כל מה שהוא חייב להם יוסיף לאחרים ויגמרו: שבאת חבילה לידו. אם יש בידו משלהן הרבה כדרך האומנים המקבלים עליהם מלאכה מביאים כלי אומנות לבית בע"ה עכ"ל. ביאור דבריו כל מה שהוא חייב להם יוסיף לאחרים על שכרם והיינו כפל שכר הראשונים ותוספת זה נוטלו מפועלים הראשונים וכ"כ הרמב"ן וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות שכירות וז"ל כל שיוסיף לאלו הפועלים האחרים על מה שפסק לראשונים נוטל מן הראשונים עד כמה עד כדי שכרן של ראשונים ואם היה להם ממון תחת ידו שוכר להשלים המלאכה עד מ' ונ' זוז בכל יום לכל פועל אע"פ ששכר הפועל ג' או ד' וכתב ה"ה לשון הברייתא עד מ' ונ' זוז ופירש רבינו שהכוונה לפועל א' ביום א' ודרך גוזמא אחזו ונכון הוא עכ"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל ואם באת חבילה לידו שוכר עליהם מדמי החבילה אפי' עד מ' ונ' זוז דקנה אותה להשתלם ממנה שכירותו ומיהו אם שכרן במנה אינו משתלם ממנה שאין זו שכירות אבל עד מ' ונ' דרך בעלי בתים לשכור כן בדרך האבד עכ"ל. ואין נראה כן מדברי הרמב"ם שכתבתי בסמוך דכיון דמ' ונ' גוזמא הוא מ"ל מ' ונ' מ"ל מנה : וכתב הרמב"ן אהא דשוכר עליהם או מטען אע"פ שכל זמן שלא באת חבילה לידו אין כאן אלא דברים חייבים לשלם עד כדי שכרן ולא יותר דסמכה דעתייהו מעיקרא ואין כאן דרך לקנין ומיהו אם לא שכר עליהם אלא הפסיד בהמתנתו אינן משלמין שהרי לא קבלו עליהם לשלם וכל זמן שלא נעשו שומרין אע"פ שפשעו פטורים עכ"ל כתוב בנ"י אמאי דמחייבינן לפועלים החוזרים בדבר האבד כתב הרשב"א דוקא כשהיה מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה שנשתכרו אלו אצלו ועכשיו אינו מוצא אבל אם לא היה מוצא אחרים פטורים ע"כ ובשטת תלמידי הרשב"א כתוב בשם הרמב"ן בדבר האבד חייבים פועלים אפי' לא היה ב"ה מוצא פועלים אחרים מתחילה משום דאין אדם רואה ממונו אבד ושותק ומסתמא טרח בתר פועלים ואי טרח ומטפי להו אאגרייהו קצת ודאי משכח מיהו היכא שפועלים לא היו מוצאים לשכור אינו חייב ליתן להם שכרם דליכא למימר גבי פועלים אנא טרחנא ומיתגרנא דאיפשר שיטרח כל היום ולא יוכל להשתכר וה"מ בשלא התחילו עדיין במלאכה אבל אם משהתחילו המלאכה חזר בו ב"ה נותן להם שכרם משלם אם אינם מוצאים להשתכר במקום אחר דבהתחלת מלאכה הוא קונה שכירותו והיינו דקתני בד"א שלא הלכו חמרים וכו' דהליכת חמרים הוא התחלה במלאכה ואע"פ שלא היו מוצאים מתחלה להשכיר עצמם נותן להם שכרם משלם אבל י"א שאף ע"פ שלא מוצאים פועלים אלו אצל מי שישתכרו מתחלה כיון שאין יכולים להשתכר עכשיו בעל הבית חייב אע"פ שלא התחילו במלאכה דא"ל אי לא אוגרתן את הוה טרחינן ומוגרין נפשין בדוכתא אחרינא כדאמרינן בדבר האבד דב"ה שאפילו לא היה מוצא ב"ה פועלים אם חזרו בהם חייבים דא"ל אנא טרחנא ומוגרנא ע"כ:ומ"ש רבינו ובכל זה אין חילוק בין פועל לקבלן כ"כ הרמב"ם בפ"ט מהלכות שכירות וכן משמע בגמרא דלא חילקו בין פועל לקבלן אלא בדבר שאינו אבד אבל בדבר האבד אין חילוק ביניהם. ומ"ש בד"א בשאינו מוצא עתה פועלים אחרים לשכור אבל מוצא פועלים אחרים לשכור וכו' בין פועל בין קבלן אין לו עליהם אלא תרעומת ברייתא שם ונתבארה לעיל בסמוך. ומ"ש ושמין להשכיר יום מה שעשה וכו' ולקבלן שידו על התחתונה שמין לו מה שעתיד לעשות כ"כ הרמב"ם בפ"ט מהלכות שכירות ופשוט הוא ע"פ מה שנתבאר בסי' זה בדין שכיר קבלן שחזרו בהן:ומ"ש בשם הרשב"ם דמיירי ג"כ שהיה מוצא פועלים אחרים לשכור בשעה ששכר אלו וכו' אבל אם לא היה מוצא אחרים פטורים שהרי לא הפסידוהו כלום נראה שט"ס הוא ובמקום הרשב"ם צריך להגיה הרשב"א שבשמו כתב דברים אלו ה"ה בפ"ט מהלכות שכירות וכן מצאתי בספר מוגה:
ד סָעִיף ד שאלה לא"א ראובן קבל משמעון בגד לארוג ה' אמות בדינר וכו' כלל ק"ד סימן ב': (ב"ה) לשון התשו' אף אם היה מוצא פועל אחר ואף אם אינו אבד יפה עשה שהטעתו וזה לפי מאי דמשמע מפרש"י אהא דתניא בד"א בזמן שאין שם פועלים לשכור דקאי אשוכר עליהם ומשמע דמאי דקתני או מטען אפילו שמוצא פועלים לשכור ורבינו כתב דברי התשובה בענין שיסכים עם מה שכתב הרא"ש בפסקים דקאי אמטען:
ה סָעִיף ה שאלה ראובן אמר לאומן עשה לי כך וכך דבר פלוני ואקחנו ממך וכו' בסוף הכלל הנזכר: [%ב] כתב הריב"ש בסי' תע"ה על ש"ץ שטען שהתנה תנאי אחד עם הברורים הראשונים בודאי אם התנה כן עם הברורים הראשונים ויש עדים בדבר או שהם מודים הרי תנאם קיים ואף על פי שאין כתוב זה התנאי בשטר השכירות לא הפסיד כיון שהם הבטיחוהו כן על פה ועל דעת כן השכיר עצמו והברורים האחרים ששכרוהו ג"כ אח"כ על דעת התנאי הראשון שכרוהו אא"כ פירשו : [%ג] כתב הרשב"א שנשאל על בני חבורה ששכרו חכם לדרוש להם בכל שבת ועכשיו חזרו בהם בני חבורה והשיב שאינם רשאים וחייבים ליתן כל שכרו משלם ולא שייך הכא אינו דומה הבא טעון לבא ריקן וכו' דאדרבא לב הדורש שמח יותר בדרשו בהקהל להשמיעם את המצות ופקודי ה' ישרים משמחי לב ועוד כי המתעסקים בלימוד התורה נוחים הם ואם אינם עושים מלאכתם ייעפו ויגעו והרי הם כאוכלוסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי וכ"כ בתשובות להרמב"ן סימן א' שנשאל [%ד] על י' תלמידים ששכרו רב אחד בעשרה. ליטרין והתנו ביניהם שכל מי שימרוד מללמוד יפרע שכרו כל השנה ונתן כ"א משכון ביד שליש ונתוספו תוך השנה תלמידים עד שעלה שכר הרב לי"א ליטרין ונסתלק אחד מהתלמידים ולא רצה לפרוע אלא כפי ערך הזמן שלמד באמרו שבלאו הכי יש לרב שכירות י' ליטרין ויותר והשיב הדין עם הרב שלפי מה שיראה מתוך כדברים רשאי היה להוסיף תלמידים אחרום כדי להרבות בשכרו שאם לא כן איך הוסיפו לרב אותו תלמיד ואם כן מפסיד הוא בחזרתו של זה וחייב לשלם ועוד שלימוד החכמה אינו כשאר מלאכות שיאמר לו צא והשכר עצמך לאחרים כי יש תלמיד מבין וקל ללמדו ויש תלמיד וטורח ללמדו ולומדי התורה אינם נהנים בביטולם אלא מצירים ודמו לאוכלוסי דמחוזא ועוד דכיון שהתנה מתחלה שאם יחזור בו יפרע משלם נ"ל שהוא חייב לשלם משום תנאו דאי אמרת לא התנה זה אלא שאם יחזור ולא ימצא הרב מי ישכרנו דאם כן לא היה צריך תנאי שאפילו לא התנה כך הוא דינו וכיון דלא צריך ואמר לטפויי אתא וכדאיתא בפרק יש נוחלין אבל לא מצד הערבון שנתן ליד שליש כדעת הרמב"ם חדא דערבון הנתון ביד שליש אינו כנתן ביד המלמד ואפילו הרמב"ם מודה בזה עכ"ל ועיין בתשובת דפוס סימן אלף ומ"ב: [%ה] כתוב בתשובות להרמב"ן סי' ק"ה שנשאל על ראובן שהעמיד בנו באומנות עם שמעון בסך ידוע בשנה ועשה עמו שני חדשים או יותר ואחר כך סירב ולא רצה לקיים תנאי אביו והשיב אם האב מעלה לו מזונות שכירותו דאב הוי והאב מתנה בשכירותו כמו שירצה אבל אם אינו מעלה לו מזונות אפשר לומר שאין במה שקצב האב בשכירותו כלום שאינו אלא כנכרי ואם סירב עכשיו הבן נוטל שכרו על שעשה כשכיר כההוא דר"פ הפועלים אלא מיהת בין מעלה לו האב מזונות בין שאינו מעלה יכול לבטל תנאי האב ובלבד שיאמר שאינו רוצה ליזון משל אב ואפשר דאפילו אין סומך על שלחן האב כל שנעשה בתנאי האב אין לו לערער במה שפסק עליו האב בשכירותו עד שעה שיחזור בו משום דמסתמא כיון שידע בתנאי האב בקיצתו ונכנס במלאכה מינח ניחא ליה במה שעשה האב כיון שלא מיחה וזה נ"ל יותר ולפיכך נוטל כל מה שעשה כפי קיצתו של אב וחוזר בו כל זמן שירצה ופועל הוא זה ולא קבלן ע"כ: [%ו] שכיר שחלתה אשתו ומתוך כך לא גמר מלאכתו חשוב אונס בכה"ג עיין בתרומת הדשן סימן שכ"ט ושם תמצא כמה דיני שכיר (ומסיים דיכול לחזור) ע"ש שכרו לעשות כך וכך חביות יין אע"ג דימי הבציר קצבתן ידועה מיקרי קבלן: [%ז] ע"ש בעל הבית השוכר משרת ורוצה לחזור באמצע הזמן מיקרי דבר האבד: [%ח] מצאתי כתוב על שוחט ובודק ששכרוהו לכך והקצבים אינם מניחים אותו לבדוק מפני ששוהא יותר מדאי בבדיקה דדרך טבחי עכו"ם להקפיד נראה דלא גרע מגניבה ואבידה דאע"ג דגניבה קרוב לאונס מ"מ מפסיד אגריה אבל אם מקפידים בדבר שאין טבחי עכו"ם מקפידים כלל ומעולם לא שמע אדם שהקפידו בכך דמי לאונסין ולא מפסיד אגריה ואם אין דרך להקפיד טבחי עכו"ם של מקוסה בודק ודרך טבחים שבעירכם להקפיד וידוע לקהל שהם מקפידים בכך איבעי לקהל לאתנויי בהדיה ואי לא אתנו פסידא דידהו הוי ויהבי ליה כפועל בטל כדאמרינן בפ' האומנים האי מאן דאגר אגירי לרפקא ומלאי ארעא מיא וכו' האי מאן דאגר אגירי לדוולא ופסק נהר בפלגא דיומא וכו' ע"כ מתשובת הר"מ: [%ט] עכו"ם ששיגר שלוחו לקרוא לו חייט וקרא לו ראובן וכשהתחיל ראובן לחתוך נכנס גם שמעון וחתך ותיקן כראשון ובעת הפרעון קבל הראשון שכר שניהם ואומר ראובן שאינו רוצה ליתן לשמעון אלא כמתלמד ושמעון תובע שיתן לו כאומן שגם הוא אומן כמוהו כתב הרא"ש בכלל ק"ד סי' ג' שהדין עם שמעו': מי ששכר מלמד לבנו ללמדו שנה א' ובתוך השנה מצא טוב ממנו ורוצה להוציאו מהראשון לתתו לו כתב הרא"ש בכלל הנזכר סימן ד' כיון ששכרו לזמן קצוב והתחיל במלאכתו אינו יכול להוציאו מתחת ידו תוך זמנו אם אינו פושע במלאכתו: הנותן מטוה לארוג וטוען שנחלף לו והאורג מודה שנחלף אך לא בידיעתו ואינו יודע כמה על מי לישבע בכלל הנזכר סימן ה': [%יא] המשכרת עצמה להניק בן ב"ה אם יכולה להניחו בכלל י"ז סי' ז' ובטור אבן העזר סי' פ' : ועיין בתשובות הרשב"א שכתבתי בסוף סימן של"ד ובסוף סימן של"ב ראובן נתרעם משמעון ששכרו לשנה ללמד תינוקת ולמד עד הפסח ואחר הפסח עמד שמעון ושכר מלמד ותובע שמעון שרוצה ללמד עד תום שנתו בתשובת הרשב"א סי' אלף וקצ"ז: קצת דיני שוכר את חבירו תמצא בטור זה בסימן רס"ד: הנותן מעות לחבירו לכתוב לו ס"ת ונמצאו בו טעיות וצריך לשכור מי שיגיה אותה כתב הרשב"א בסימן אלף ונ"ו אם הם טעיות שדרך הסופרים לטעות בכך אין הסופר חייב כלום אבל אם טעה כל כך שאין דרך הסופרים לטעות חייב ומ"מ כל כיוצא בדברים הללו תלויים במנהג המקומות אם מנהג המקום שכותבי ספרים מגיהים אותם אף זה כשקבל סתם ע"ד להגיהו קבלו ובסתם המקומות שאין על הסופר להגיה אם עמד והגיהו מעצמו חייבים הבעלים לשלם לו ע"כ:
א סָעִיף א השוכר את הפועל וכו' ברייתא ר"פ האומנים ופירש"י ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו. וע"ל סימן ר"ד דכתב דאית ביה ממחוסר אמנה וכאן לא דיבר מזה אלא לענין תביעת ממון אם חוזר בו ונסמך על מ"ש למעלה דין מחוסר אמנה אימתי הוא. ואע"ג דשכיר יום יכול לחזור בו אפילו בחצי היום הכא אשמועינן פועל שהוא קבלן חזר בו קדם שהתחילו במלאכה ולא משך בעה"ב את כלי האומנות שלו: ומיהו כתב ר"ת וכו' בפרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ח) בד"ה והא בעי: וכתב א"א הרא"ש לאו דוקא הלכו וכו' עד שפסק עמהם שם בפסקים ומ"ש או ישכירו עצמם כשאר פועלים וכו' פירוש הרשות ביד הפועלים שאם הבע"ה א"ל שישכירו עצמם והוא ישלים להם כפי התנאי והם אינה רוצים חייב לשלם להם כפועל בטל לפי התנאי הגדול שפסק עמהם ואם אינם רוצים להפסיד דבר ישכירו עצמם כשאר פועלים והוא ישלים להם כתנאי שפסק ביניהם וכל מה שנזכר כאן שיהיו נשכרין לאחר אינו אלא במלאכה שאינה כבידה מזו שנשכר עליה וכ"כ תלמידי רשב"א ומביאו ב"י:
ב סָעִיף ב ומ"ש בד"א כשלא התחילו במלאכה וכו' ברייתא ר"פ האומנין. ומ"ש כ"ז שאינו גורם להם הפסד נראה דרצונו לומר דהיינו דוקא שלא היו יכולים להשכיר עצמם אמש כששכרם אבל אם היו נשכרים אמש ועכשיו אינם נשכרים כלל ה"ז גורס להם הפסד בתורה זו וכ"כ ה' המגיד בפ"ט משכירות בשם הרמב"ן והרשב"א ומביאו ב"י: והפועל אם הוא שכיר יום וכו' שם ברייתא ת"ק ס"ל יד פועל על העליונה אפילו הוא קבלן ור' דוסא סובר יד פועל על התחתונה אפילו הוא שכיר יום ורב אמר הלכה כר' דוסא בקבלן דידו על התחתונה אבל שכיר יום יכול לחזור בו וידו על העליונה ומ"ש אפי' אם נתייקרה המלאכה וכו' שם בברייתא תנא היכא דנתייקרה המלאכה והרא"ש שם כתב דה"ה אם הוזלה המלאכה: ומ"ש בשם ר"י דוקא כשחוזר בו סתם וכו' נראה דטעמו דכיון דשכיר יום לא מצי חוזר אלא משום דכתיב עבדי הם ולא עבדים לעבדים א"כ דוקא בחוזר בסתם דתלינן שאינו חפץ לעבוד יותר אבל אם חוזר בו מחמת היוקר אם כן גלי דעתיה דניחא ליה בעבדות אם ישלם לו בעה"ב כפי היוקר ואין שומעין לו והכי מסתברא: ומ"ש לפיכך אם התחיל במלאכה וחוזר בו אע"פ שהלך וכו' כתב ב"י וז"ל כלומר ל"מ אם התחיל במלאכה ממש ונתייקר וחזר בו שאינו משלם לו מכיסו ודיו שהפסיד מה שהתחיל לעשות אלא אפי' הלך וכו' וזה דוחק דפתח בתרתי א' התחיל במלאכה ב' אם הלך ומסיים בא' שאמר אין מפסיד אלא טורח הליכתו וכו' אבל הנוסחא האמיתית בדברי רבינו הוא לפיכך אם לא התחיל במלאכה וחוזר בו אע"פ שהלך וכו' דהשתא לא איירי אלא בהלך בלחוד אבל בהתחיל במלאכה לא מיירי דפשיטא היא דדיו שהפסיד מה שהתחיל לעשות. עוד כתב ב"י וז"ל ומ"ש כיון שאינו תופס משלו דמשמע דאם היה תופס משלו היה צריך לשלם בעל הבית כל מה שהפסיד הוא ע"פ מ"ש ה"ה בפרק ט' משכירות דבכלי אומנתו בידו אפילו בדבר שאינו אבד שוכר עליהם עד כדי שכר המלאכה אפי' נתיקרה בנתיים וכו' עכ"ל. וכך פי' מהרז"ן ע"כ פסק דאם היה תופס הבעל הבית משל פועל יכול לשכור עליו. והא ליתא דהא רבינו לא ס"ל הכי מדכתב בסמוך בדין דבר האבד דאם הי' בידו משלהם יכול לתופסו לשכור בו הפועלים לגמור מלאכתו שלא תפסד וכו' אלמא דוקא בדבר האבוד יכול לתופסו אבל לא בשאינו דבר האבוד דאל"כ הו"ל לפרש כאך בדין דבר שאינו אבד ג"כ דאם תפס משל פועל דיכול לשכור עליו אבל הדבר פשוט דמ"ש רבינו כאן כיון שאינו תופס משלו אין פירושו שאין הבעה"ב תופס משל פועל כמו שהבין ב"י אלא ה"פ כיון שאין הפועל תופס בידו משל בעה"ב דאם היה הפועל תופס דבר משל בעה"ב כגון שקיבל שכירותו מידו היה חייב הפועל להחזיר הכל כדכתב לעיל בסמוך אבל כיון שלא תפס הפועל משלו כלום אין הפועל חייב ליתן לו מכיסו כלום ואפילו היה בע"ה תופס משל פועל צריך להחזיר לו מה שתפס:
ג סָעִיף ג בד"א שפועל יכול לחזור בו יותר מקבלן כשאין הדבר אבוד וכו' ברייתא שם: ומ"ש בשם הרא"ש לחלק בין כשבא האונס בתחלת היום לבא בסוף היום כ"כ לשם בפסקיו דהיינו הא דפ"ק דקידושין דעבד שחלה ג' ועבד שלש א"צ להשלים דכיון דאחר חליו קיבלו בעה"ב למלאכתו ולא אמר לנכות לו מה שחלה מסתמא מחל לו אבל היכא שהחולי היה בסוף זמנו אין הוכחה שמחל לו עכ"ל. וז"ש רבינו בשמו ואחר שעבר האונס קבלן הבע"ה למלאכתן סתם נותן להם כל שכרן וכו' דמשמע דוקא בקבלן סתם אבל אם כשחזר וקבלן היה מפרש שרוצה לנכות להם מה שבטלו בשביל האונס הרי גילה דעתו שלא מחל ומנכה להם: ואם אינו יכול להטעותן שוכר פועלים וכו' פי' כגון אם שכרן בח' דינרים יוסיף לאחרים על שכרם ח' דינרין דהיינו בין הכל י"ו דינרין והיינו כפל שכר הראשונים ותוספות זה נוטלו מפועלים הראשונים והיינו דאמרינן בגמרא עד כמה שוכר עליהן אמר רב נחמן עד כדי שכרן: ומ"ש ואם היו בידו משלהם וכו' שם מותיב רבא לרב נחמן מהא דתניא עד מ' וחמשים זוז אמר ליה כי תניא ההיא בשבאתה חבילה לידו: ובכל זה אין חילוק בין פועל לקבלן וכו' הכי משמע דבדין דבר האבד אין חלוק בין פועל לקבלן: ומ"ש במה דברים אמורים וכו' ושמין לשכיר יום מה שעשה לפי שידו על העליונה כו' ה"א בברייתא דכשידו על העליונה שמין מה שעשה ובידו על התחתונה שמין לו מה שעתיד לעשות נמשך לפ"ז דבשכיר יום שמין מה שעשה וכו':
א סָעִיף א דפועל יכול לחזור אפי' נתייקרו הפועלים ומשמע דמיהו כלי אומנתו יכול להחזיק הבע"ה וע"ש בנ"י פרק הזהב דף פ' ע"ב וע"ל ריש סי' של"א:
ב סָעִיף ב וע' בזה בנ"י פ' האומנין:
ג כתב המרדכי ריש האומנין ע"ב וע"ג דמלמד החוזר בו מיקרי דבר האבוד וכן היה דן מוהר"ם הלכה למעשה דלא כר' יואל דפסק דיכול לחזור בו וכתב וה"ה סופר החוזר בו הוי דבר האבוד דמזיק לספר שיהיה מב' סופרים עוד כתב שם דאם המלמד לא יוכל ללמוד מחמת מכת מדינה כגון שגזר המושל שלא ללמוד הוי פסידא דבעל בית וכתב שם דיש לילך אחר המנהג בענין אם צריך להשכיר ואסור למלמד לעסוק בשום מלאכה אחרת עם הלימוד ובירושלמי אסור למלמד לנעור הרבה בלילה דלמחר לא יוכל ללמוד ואין לו לסגף עצמו במאכל ובמשתה או להרבות במאכל ובמשתה וכל המשנה ידו על התחתונה ומעבירין ליה עכ"ל וכ"ה בהגהות מיי' סוף הל' שכירות וע"ל ס"ס של"ד עיין בתשובת מיימון ס"ס קניין סימן ל' ול"א כתב תשובה בדין מלמד שחלה אי מיקרי דבר האבוד וע"ל סימן ש"ו אימתי מעבירין למלמד שפשע ובתשובת מהרי"ק שורש קל"ג דאם עושה עמו בחנם יכול לחזור מתי שירצה אפי' בדבר האבוד וע"ל סימן של"א כתבתי דבריו:
ד סָעִיף ד משמע הא בלאו הכי אינו נותן לו כל השכירות ומנכה לו ימי חליו או ימי אונסו אע"פ שלא חזר בו הפועל אבל במרדכי פרק האומנין דף קמ"א פסק דאינו מנכה לו זמן חליו או זמן אונסו ואפי' בדבר האבוד מאחר שנאנס פטור ואין מנכה לו כלום אם חלה אחר שהתחיל במלאכה ולכן מלמד שחלה אין מנכין לו כלום וא"צ להשלים אח"כ מה שביטל אמנם התוספות ותשב"ץ כתבו כדברי הרא"ש דמנכה לו כל ימי חליו ואונסו וע"ש כמרדכי וכ"כ בתשובת מיי' ס"ס קנין סימן ל"א דמוהר"ם חזר בו ופסק בדברי התוס' ומיהו אם קבל פועל או המלמד שכרו א"צ להחזיר ועיין בדברי התוס' פ"ק דקידושין:
ה סָעִיף ה וכנ"י פרק האומנין דף ק"ד ע"ב ודוקא אם שכר עליהם פועלים אבל אם לא שכר אלא הפסיד בהמתנתן אינן צריכין לשלם אלא שאם רצה שוכר עליהם כן הסכימו האחרונים ז"ל עכ"ל ובמרדכי פרק האומנין ע"ד בתשובת מוהר"ם לענין מלמד שחזר בו פסק הא דיכול לשכור עליהם יותר מכדי שכרן היינו דוקא שתפס כלי אומנותו אבל אם אין בידו כלי אומנתו רק יש בידו דברים אחרים שהם של פועל אינו יכול לשכור עליו יותר מדמי שכרן ולא משמע כן מדברי רבינו בעל הטור והרמב"ם בפ"ט מה"ש אבל בת"ה סימן שכ"ט פסק כדברי מוהר"ם מיהו פסק דדוקא בדבר האבוד שאינו ממון כגון מלמד החוזר בו אבל אם הוא דבר האבוד שבממון צדיך לשלם לו כל ההפסד מדינא דגרמי וע"ש כתב הגמי"י פ"ט מהלכות שכירות מלמד ששכר עצמו על זמן יש לו דין פועל אבל אם שכר עצמו ללמוד עמו חצי ספר או בה"ג מקרי קבלן ובהגמ"ר פ' האומנין דף קנ"א ע"א בשם ר"י מפריש דמלמד אין לו דין פועל שיכול לחזור בחצי היום משום דלא שייך בזה עבדי הם כו' וע"ש ועוד כתבו שם על רבים ששכרו מלמד ורצו לחזור קודם שהתחיל במלאכה ופסק דכל דבר הנעשה ברבים א"צ קנין ואינן יכולין לחזור וג' מקרי רבים ואפי' יחיד העושה על דעתן לא יוכל לחזור כדאמרינן בנדר שהודר על דעת רבים כ"ש רבים עצמן ולכן נהגו שכל דבר הנעשה ברבים א"צ קנין אף במקום שיחיד צריך קנין וג' טובי העיר חשובין ככל העיר לכל דבר ועוד לא גרע ממתנה מועטת דאמרינן דאף יחיד לא יוכל לחזור דלגבי רבים הוי דבר זה דבר מועט ועוד במקום דאיכא ערב בלא קנין משתעבד וחייב הערב ליתן שכרו אע"ג דעדיין לא התחיל במלאכה מאחר שאינו מוצא להשתכר במקום אחר הוי כמתחיל ואם השכיר עצמו לב' שנים והתחיל שנה ראשונה מקרי התחלה אף לשנה שנייה עכ"ל:
ו סָעִיף ו ודוקא שחזר והשכיר עצמו אבל אם עמד עמו שנה שנייה בשתיקה לא אמרינן תשאר עמו על תנאי הראשון וכ"כ מהרי"ק שורש קי"ח וע"ש שהאריך בזה.
ז ע"ל סי' קצ"ב כתבתי דין מורשה שטוען שלא כראוי אי מקרי פשיעה.
א סָעִיף א השוכר את הפועל איזה מהם שבא כו' ב"מ דף ע"ו ובדרישה כתבתי לשונו ע"ש כי בה נפרשו כמעט כל דברים שבסימן זה. איזה מהן שבא לחזור כו' פירש"י דהא דברים בעלמא נינהו ותביעת ממון ליכא ומיהו תרעומות איכא שצריכין לחזור זה אחר פועלים וזה אחר בע"ה השוכרים ומדכ"ר דרשות לכ"א לחזור בו משמע לי דס"ל דאפילו משום מחוסרי אמנה לית ביה והטעם נ"ל דהא כ"ר לעיל ס"ס ר"ד דהיכא דחוזר בו משום דנשתנה השער לית ביה משום מחוסרי אמנה וה"נ זה שחוזר בו מיירי דהפועלים יכולין להשתכר במקום אחר וכן בע"ה ימצא לשכור אלא שחוזר בו בע"ה משום דא"צ פועלים או ששוכרים ביוקר ועתה מוציא פועלים בזול וכן פועלים איפכא וכדמסיק רבינו והו"ל זה כאילו נשתנה השער מיהו החולקים שם וס"ל דאפילו בתרעא אית ביה משום מחוסרי אמנה כמ"ש הב"י. ובד"מ כתב שם שיש חולקים בזה המה חולקים גם כאן ודו"ק: ומיהו כתב ר"ת כו' עד"ר: בד"א שיכולין לחזור כו' ולא מצא כו' וה"ה תם מצא ובע"ה חוזר בו והן נפסדין ע"י כך וכדמסיק בשם הרא"ש: ומצא לחה פירש"י לחה במים ואין ראויה לעידור ובהא דמצאו לחה דמשלם להן כפועל בטל חלקו שם בגמרא דף ע"ז בין סייר בע"ה ארעא מאורתא לנא סייר וכתבו רבינו לקמן סי' של"ד כי שם נקט כללא דדיני בין היכי דאמרי דהוא פסידא דפועלים או פסידא דבע"ה ע"ש גם משום דרבא אמר בהדיא אההיא מימרא דאתא מיטרא בלילה וה"ה כשהיא לחה בלא מטר ע"ש: וכתב א"א הרא"ש ז"ל לאו דוקא הלכו ולא הלכו כו' וכ"כ המ"מ בשם הרמב"ן: וכן אם לא הלכו ועכבם עד שלא מוצאים להשתכר כו' גם התוספות הוכיחו זה דאל"כ קשה הא קי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל כיון שע"י נתבטלו אותו היום: כפועל בטל לפי התנאי הגדול כו' פי' שמין מי שהשכיר עצמו למלאכה כזו שיתנו לו ד' דינרים כמה היה רוצה לפחות משכרו ולישב בטל. אבל [אין] שמין לפי ערך למה שנותנין לשאר פועלים בשכר מלאכה וו דהיינו ג' וק"ל: או ישכירו עצמן כשאר כו' נראה דהברירה בידו ליתן להם כפי מה שירצה או כפועל בטל או תשלום השכר שהתנה עמו וכן משמע לעיל בסמוך שכתב ואם א"ל לך והשכר כו' צריך לעשותו מיהו כתבו תלמידי רשב"א אם אינו מוצא להשתכר אלא במלאכה כבידה מזו אם רצה לא יתעסק ונותן לו שכרו כפועל בטל עכ"ל ומלשונו משמע ג"כ שהברירה ביד הבעלים ליתן להם כפועל בטל או להשלים על השכירות אם לא במלאכה כבידה:
ב סָעִיף ב בד"א שלא התחילו כו' זהו בד"א השני הנזכר בברייתא ואדלעיל קאי והכלל שדין התחילו במלאכה ולא הלכו או הלכו ולא התחילו שווין הן וקיצר רבינו בבא זו כי סמך אמ"ש בדין הלכו ולא הלכו וכללם בקיצור כמ"ש יכול בעל הבית לחזור כל זמן שאינו גורם להן הפסד וי"ל עד שכתב לפני זה ונקט בע"ה וה"ה לפועל וכנ"ל אלא משום דמסיק וכתב דבע"ה אינו יכול לחזור ושפיר יום דהיינו פועל יכול לחזור מש"ה נקט ברישא בע"ה לרבותא וק"ל. והפועל אם הוא שכיר יום פי' דאז הוא משועבד כל היום לעשות מלאכתו בלי ביטול כעבד: יכול לחזור דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים: ושמין כמה היה שוה מה שעשו כו' אע"ג דלפעמים שמין כפי העתיד לעשות וכמש"ם בסמוך באם הוזלו אלא רבינו לשון הברייתא נקט דקתני שמין להן מה שעשו וברייתא אורחא דמילתא קתני דאם הפועל חוזר ביה ודאי מחמת שנתייקרה המלאכה חוזר ביה ורבינו כתב בתחלה לשון הברייתא דהיינו בנתייקרה המלאכה ואח"כ כתב והה"נ אם הוזלו. ומש"ה כתב דכך אם הוזלו כאדם המוסיף מדעתו ואמר אע"פ שאינו מפורש בברייתא אלא נתייקר מ"מ נראה דה"ה הוזלו ובזה מיושב ג"כ מה שסידר רבינו דברי ר"י שחילק בין אומר סתם לבין חוזר מחמת שנתייקר אחר שכתב והה"נ אם הוזלה ולא כתב לעיל במקומו אנתייקר אלא כלומר נראה דהה"נ אם הוזלה ג"כ ידו על העליונה והא דקתני בברייתא נתייקר רבותא קמל"ן דאע"ג דמסתמא כשחוזר הפועל מחמת שנתייקרה המלאכה חוזר והל"ל דאין שמין לו (וכמ"ש ר"י) קמל"ן דכל זמן שלא אמר בפירוש שחוזר מחמת יוקר יכול לחזור. ואם הוא קבלן כו' גם הוא כו' אדלעיל קאי ור"ל כמו שבע"ה א"י לחזור כך הוא א"י לחזור ובברייתא לא נזכר דין פועל אלא דין קבלן ובע"ה ומש"ה כ"ר גם הוא כאילו כתבם סמוכים זא"ז. ששמין לו מה שעתיד לעשות גם כאן ל' הברייתא נקט וכדברי ר' דוסא דקי"ל כוותיה וברייתא מיירי בנתייקרה וכמ"ש לעיל וה"ה אם הוזלו שאין נותנים לו אלא ד' דינרים דהיינו כפי מה שעשה וכמש"ר בסמוך: א"צ לשלם מכיסו כלום פי' אא"כ בא חבילתו לידו דתפיס מידי משלו דאז שוכר עליהן כן מוכח רבינו בסמוך שכתב כיון שאינו תופס משלו כו' דמשמע כל היכא דתפיס מהני ואפילו לא תפיס כלי מלאכת אומנתו אלת ממון אחר ואין נ"מ בכלי אומנתו אלא דוקא בשלא התחיל במלאכה דאז הוה משיכתן כאילו התחילו ומיהו נראה דגם בבא חבילתו ליד ב"ה אינו שוכר עליהן אלא כדרך בע"ה השוכרים בדבר שאינו אבוד והייינו דמוסיפין קצת לפועלים שנתייקרו כדי לגמור מלאכתן מיד ואם נתייקרו טובא ונראה להן דלאחר זמן יוזלו הפועלים ממתינין עד שיוזלו ולא אמרו שלוקח מהחבילות אפי' מ' ונ' אלא בדבר האבוד והיינו שאינו יכול להמתין במלאכתו עד אחר זמן וגם בדבר האבוד לא אמרו עד מ' ונ' אלא משום דדרך הבע"ה לשכור בדבר הזה עד מ' ונ' וכ"כ בהדיא ב"י ונראה פשוט דבכלל זה נמי שיכול להטעותן שהרי לא מיעט רבינו אלא שלא ישלם מכיסו ונלמד ג"כ מהא דכתבנו דאם תפס חבילתו דשוכר עליו משל חבילתו דממונא הוא כ"ש דיכול להטעותן שאינן מפסידין בזה מכיסם וליכא נמי הוצאה מידי בדיינים וכן מוכח מתשובת הרא"ש שכ"ר בסמוך בס"ס זה: לפיכך אם התחיל כו' אע"פ שהלך כי' אין מפסיד כו' ז"ל ב"י ל"מ כו' [עיין ל' ב"י בב"ח] ויותר נראה גירסת מקצת ספרים דאית בהו הנוסחא בל' זה לפיכך אם לא התחילו כו' אע"פ שהלך כו' ר"ל ל"מ בהתחילו דמיניה איירי עד השתא דאין מפסידין מכיסן כלום דדי להם בהפסד מקצת מלאכה שעסקו בה אלא אפי' אם לא התחיל במלאכה אע"פ שהלך דאז הוה כמו שהתחילו ויתר שאת שאינו מפסיד ממלאכתו כלום אפ"ה אינו מפסיד מכיסו כלום ונוסחת הב"י הנ"ל היא דחוקה שמתחיל בלפיכך אם התחילו במלאכה ואינו מסיים מה דינו ביה אם משלם מכיסו או לא: ולא ישאיר לו אלא ב' דינרים משמע הא ב' דינרים נשארים לבע"ה והיינו דוקא אם מוצאים להשתכר נפשם במקום אחר דאל"כ ק' הא כ"ר לעיל שאם בע"ה חוזר צריך ליתן להם כפועל בטל וגם שם בקבלן מיירי הברייתא ופשוט הוא דהתחייב להן מדינא דגרמי כפועל בטל וכ"כ הר"ן בהדיא:
ג סָעִיף ג בד"א שהפועל כו' זהו בד"א השלישי הנזכר בגמרא הנ"ל אבל בדבר האבוד כו' עד וכל כיוצא בזה בין פועל בין קבלן אם הן אנוסים כו' כן הוא נוסחת דפוס ב"י וכן ציינו בדבריו הכל בבבא א' ובא ללמדינו רבינו דבדבר האבוד שוה פוענ למקבל דאינו יכול לחזור כ"א כשהוא אנוס אבל כשאינו אנוס לא ומותר להטעותו או לשכור על הפועל כמו על המקבל וכדמסיק רבינו וכתב אבל אם אינן אנוסים כו' אבל בנוסחת ספרים המדוייקים כתוב ברישא בל' זה וכל כיוצא בזה אין חילוק בין פועל לקבלן ואם הן אנוסין כר וא"ש טפי דתרתי קאמר מתחלה כתב דבדבר האבוד אין חילוק בין פועל לקבלן דכמו דבקבלן כבר כתב דאם חזר בו ידו על התחתונה כן הדין גם בפועל ואח"כ כתב דאם הם אנוסין שניהן ידו על העליונה כו' אלא שלפ"ז מה שמסיק רבינו וכתב ז"ל אבל אם אינן אנוסין וחזרו בהן ידן על התחתונה כו' מיותר הוא לפי נוסחא זו דהא כבר נלמד ממנו ברישא שאין חילוק בין פועל לקבלן וכמ"ש וצ"ל דחזר וכתב כדי לכתוב עליו דין מטען או שוכר עליהן וק"ל ונוסחות דפוס ב"י הוא מסודרת קצת טפי ע"פ ל' הגמרא ע"ש ודו"ק: ומיהו אין צריך ליתן להר' כו' כתב ב"י פשוט הוא ולא כתבו אלא לסמוך עליו דברי הרא"ש שכתב בסמוך עכ"ל: בחצי יום האחרון מיירי דלא שכרו אלא ליום א' ואחרון וראשון אאותו יום א' ששכר קאי ור"ל בחצי האחרון של אותו יום או בחצי ראשון של אותו יום ואם השכיר נפשו לימים הרבה שייך לומר שבא לו האונס בחצי ימי השכירות דאחרונים או הראשונים וכן הוא שם בהרא"ש דכתב דינו אמ"ש בפ"ק דקידושין בעבד עברי דחלה ג' שנים אינו צריך להשלים דהתם מיירי דחלה ג' שנים הראשונים ואחר חליו קבלו רבו סתם ועבד לו ג' שנים האחרונים ולא אמר לנכות לו דאמרינן מסתמא מחל לו ע"ש: ומטען אפילו עדיין לא התחילו כ"כ הרא"ש שם שכן דקדק הראב"ד ממתניתין וכ"כ הרמב"ם ב"י: וכתב הרמב"ם אפי' כו' פ"ט דשכירות כ"כ בד"א שאינו מוצא פועלים לשכור כו' כתב א"א הרא"ש ז"ל כו' בדרישה כתבתי ל' הברייתא ושהרא"ש כתב דנראה לו דהאי בד"א שאין שם פועלים לשכור כו' קאי אמ"ש בברייתא ומטען וכמש"ר והוכיח זה וכתב דאי כפירש"י דפירשו אשוכר עליהן כו' ק' פשיטא כיון שמוצא לשכור בלי תוספת למה יעשה מעותיו אנפרות ויתן להם יותר ממה שמצא לשכור אבל במטען דאין דעתו ליתן להן מותר אלא להטעותן בא עביד אינש דמהתל ומטעה לאלו שבאין לחזור בו. מיהו רבינו חזר וכתב הבד"א כו' גם אשוכר עליהן כו' ללמדינו דאף אם נתייקרו הפועלים יד הפועל על העליונה כיון דעכ"פ נמצאים לפנינו פועלים אחרים לגמור מלאכתו ותו לא הו"ל דבר האבוד ע"י חזרתו ומש"ה ניתן לפועל זה רשות לחזור וידו על העליונה כדין הנ"ל בדבר שאינו האבוד ודו"ק: וכל מה שמוסיף כו' עד אפי' עד כדי הכפל כו' עד"ר שם כתבתי שכ"כ הרא"ש ושהביא ראיה מהירושלמי. וכתבתי שם ג"כ קצת טעם למה אמרו עד הכפל ולפיכך יהיה זה ג"כ בקבלן חילוק בין דבר האבוד דשוכר עליהן עד כפל שכירתו ובין דבר שאינו אבוד דידו על התחתונה (ודוקא בכדי שכרו אין משלם מכיסו כלום) משא"כ לפי' רש"י דפי' דגם בדבר האבוד ואין חבילתו בידו אינו שוכר עליו אלא כדי שכירתו שתופס הבע"ה בידו ע"ש ועד"ר ולא כב"י דכתב דפירש"י הן כדברי רבינו ודבריו תמוהין הן ע"ש ודו"ק: ואם היה בידו משלהם כו' כן אוקמוה שם בגמרא דהא דתניא הברייתא שוכר עליהן עד מ' ונ' כשבאת חבילתו לידו ומשמע לרבינו דחבילתו ר"ל כל דבר שיש משלו בידו מהני (בהתחילו או בדבר האבוד) לשכור עליהם עד מ' או עד נ' ודלא כדברי החולקים וס"ל דוקא כלי אומנות קאמר ועיין בד"מ בעמוד שהביאם: אפי' עד מ' ונ' דינרים מסיים בזה הרמב"ם פ"ט מהל' שכירות ז"ל בכל יום לכל פועל וכתב המ"מ פי' רבינו מ"ש בברייתא עד מ' ונ' שהכוונה לפועל א' ביום א' ודרך גוזמא אחזו ונכון הוא ונראה דר"ל אלא כפי הצורך וכפי הדרך שאדם רגיל לשכור בדבר האבוד שלו וכ"כ הנ"י והרמב"ן בהדיא והב"י תמה על דברי הרמב"ן. ודברי הב"י הן תמוהין בזה בעיני וכמ"ש בדרישה ע"ש ודו"ק: בד"א כשאינו מוצא עתה פועלים אחרים כו' כבר נתבאר זה ממ"ש לפני זה בפרישה גם בדרישה באר היטב ע"ש ודו"ק: ואמר לו לך וצא ושכור פועלים מאלו כצ"ל וכן הוא לשון הברייתא וכן הוא במיימוני ובש"ע ור"ל מאלו המזומנים לפניך.
ד סָעִיף ד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל כו' כלל ק"ד סי' ב': תשובה כיון שקבלן כו' יכול להטעותו אפי' אינו דבר האבוד והוא מטעם שכתבתי בדרישה בס"ב: שתלה ראובן אמר כו' בסוף כלל הנזכר: תשובה חייב ראובן לשלם לאומן כל הפסדו משום דינא דגרמי כו' נ"ל ללמוד מדקדוק לשונו דלא הכריחו ליקחנו מידו וליתן בעדו דמיו אע"פ שע"פ עשאו מ"מ הרי לא משכו מעולם ולא חייבו אלא לשלם לו הפסדו והיינו אם הכל נפסד בשהייתו כמ"ש בשאלה צריך לשלם כפי מה שהוציאו וגם כפי מה שהיה יכול להשתכר אם לא צוה לו לעשות כליו כדין הלכו החמרין כו' דבריש הסי' ואם יכול למכור הכלי בפחות מ"מ צריך הוא להשלים לו כפי ערך שיעור הנ"ל:
א סָעִיף א השוכר את הפועל איזה מהם שבא כו' הנה אעתיק לפניך ל' הברייתא אשר עליה יסובבו דברי רבינו בכל הסימן וגם אכתוב עליו כלל דבריו בקיצור כי רבים המה וז"ל השוכר את האומנין והטעו את הבע"ה או בע"ה הטעה אותן אין להן זע"ז אלא תרעומות בד"א שלא הלכו אבל הלכו חמריה ולא מצאו תבואה. פועלים ומצאו שדה לחה נותן להן שכרן משלם אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן עושה מלאכה ליושב בטל במה דברים אמורים שלא התחילו במלאכה (פירש"י ארישא קאי ועד השתא פי' מילי דשכירות והשתא יפרש מילי דקבלנות ועד"ר. בסמוך שהוכחתי שהרא"ש ורבינו ס"ל דגם בפועל איירי) אבל התחילו במלאכה שמין להן מה שעשו כיצד קבלו קמה לקצור בשני סלעים קצרו חציה שמין להן את מה שעשו היה שוה ו' דינרין נותן להן סלע כר ע"ש בפירש"י ר' דוסא אומר (שאין) שמין מה שעתיד לעשות וקי"ל הילכתא כר' דוסא ודוקא בקבלן וכדמשמעות לשון הברייתא מיירי בהכי אבל בפועל שכיר יום לא וע"ל מ"ש. היה יפה ו' דינרים נותן להם שקל כו' אם סלע נותן להם סלע בד"א בדבר שאינו אבוד אבל בדבר האבוד שוכר עליהן או מטען כיצד מטען אומר להן סלע קצצתי לכם בואו וטלו שתים ועד כמה שוכר עליהן עד מ' ונ' זוז (ובגמ' מפרש דהיינו דוקא כשבא חבילות הפועל לידו דבע"ה אבל אי לא בא אינו שוכר עליהן אלא עד כדי שכרן) בד"א שאין שם פועלים לשכור אבל אם יש פועלים לשכור ואמר צא ושכור מאלו אין לו עליהן אלא תרעומת עכ"ל. והכלל הוא דכל פועל שהוא קבלן והיינו שקיבל עליו מלאכה זו לגמרה מיד שהתחיל במלאכה או הולך דהוה כמו התחילו במלאכה שוב א"י לחזור בו כלל וה"ה נמי אי קנו מיניה כמו התחילו דמי (וכמ"ש הריטב"א והביאה הב"י) וכן אם משך כלי אומנתו של פועל לביתו אע"פ שהחזירו אח"כ לידו הוה ג"כ כמו התחילו במלאכה כמש"ר בסמוך וכמ"ש לקמן ובכל הני אם חוזר ידו על התחתונה לענין אי מטי פסידא לבע"ה שאינו מוציא עוד פועלים לשכור כדי שכרן אפי' בדבר שאינו אבוד אי שוהה המלאכה וכדמפרש בברייתא בדברי ר' דוסא ואפילו אי גם קודם שהתחיל במלאכה או קודם שהלך לא היה מוצא לשכור וכמ"ש בשם הרא"ש ודוקא מה שעשו מפסידים אבל מכיסן אין משלמין בדבר שאינו אבוד אא"כ כלי אומנתו הוא ביד בע"ה דאז זכה בע"ה עד כדי שכרן וע"ד שיתבאר גם בסמוך אבל אי לא מטי פסידא לבעל הבית שאינו יכול לחזור וכן כתב ר"ן וראיה ממה שאמרינן גבי השוכר את הספינה ופרקה בחצי הדרך דאי משכח לאגורי אין לו עליו אלא תרעומת וכמש"ר בס"ס שי"א בהדיא אדין זה דספינה ע"ש ואם לא התחילו עדיין במלאכה כ"א יכול לחזור ביה ואין לו עליו אלא תרעומות ודוקא אם גם הפועלי' קודם שהשכירו לזה לא היו יכולין להשתכר וכן הבע"ה לא מצי לשכור וכל זה בקבלן ובע"ה שקבלן לא מיקרי עבד כיון שעושה מלאכתו מתי שירצה אבל פועל ושכיר יום אפי' כבר התחילו במלאכה או שקנו מידו חוזר ביה וידו על העליונה אם חוזר הוא חייב הבע"ה לשלם לו מה שעשה כפי התנאי שהותנה ביניהם בין הוקרו בין הוזלו אפי' כבר משך בע"ה כלי אומנתו של פועל אפ"ה אם החזירו לא ישכור עליו ויכול לחזור ביה וכמ"ש עוד מזה בסמוך בדרישה וכל זה בדבר שאינו אבוד אבל בדבר האבוד אפילו פועל ואפי' לא התחילו במלאכה אין יכולין לחזור ובזה פועל וקבלן שווין ואם חזרו בהו מטען או שוכר עליהן כדי שכרן ואי תפוס מידי מדידהו אפי' עד מ' או נ' שוכר עליהן והאי כדי שכרן מפרשי הרא"ש ורבינו עד הכפל מכדי שכרן וכמ"ש בסמוך ונראה דר"ל אם שכרן בשני סלעים יכול להוסיף ולשכור עד ד' סלעים והפועל החוזר צריך להפסיד מכיסו ב' סלעים וכמ"ש בסמוך והיינו דוקא כשאין פועלים אחרים וה"ט משום דבזה לא ניתן לפועל רשות לחזור כיון שהוא דבר האבוד וכיון דלא ברשות חזר נתנו רשות לבע"ה לטרוח ולבקש בשכר גדול ובהאי יש חילוק בפועל בין דבר האבוד לשאינו אבוד דבדבר האבוד אם ישהה מלאכתו ואפי' עד הכפול משכירתו הראשון ויחזור ויוציא שכירות זה מיד זה הפועל שחזר שלא ברשות אבל אם יש פועלים אחרים עתה בנמצא כאן אפילו נתיקרו עד שאינן לוקחין אלא עד הכפל משכירות הראשון אין הפועל החוזר מפסיד בחזרתו כלום וזה שמסיק רבינו וכתב בסוף ז"ל בד"א כשאין מוצא עתה פועלים לשכור אבל אם מוצא כו' עד ושמין לשכיר יום מה שנעשה לפי שידו על העליונה ואפילו נתייקרו וה"ט כיון דנמצאים פועלים אחרים לגמור מלאכתו לא מיקרי תו דבר האבוד ואף שנתייקרו הרי כבר נתבאר שכל שכיר יום ניתן רשות לחזור ואפי' כשנתייקרו טובא ידו על העליונה וטעם כדי הכפל כתבתי בפרישה. ואע"פ שבברייתא הנ"ל לא כתב הבד"א שאין שם פועלים כו' אלא עד אחר עד כמה שוכר עליהן כו' רבינו כתבו שני פעמים פעם הראשון אמטען כו' והשני על עד כמה שוכר עליהן כו' וה"ט משום דהרא"ש פי' הבד"א אמטען וכמ"ש בפרישה וע"ד שכ"ר והשני כתב רבינו אשוכר עליהן. ואע"פ שנראה שפשוט הוא דמאחר שישנו פועלים אחרים למה ישכור על אלו ומה"ט כתב הרא"ש שקתי אמטען וכמ"ש בפרישה מ"מ רבי' כתבו ע"פ שטת הרמב"ם דכתבו וכו' וכתב בסוף ז"ל ושמין לשכיר מה שעשה שידו על העליונה ללמדינו שאע"פ שנתייקרה וגם הוא דבר האבוד לענין זה שלא יכול לשהות מלאכתו לזמן אחר ולא היה לפועל וה לחזור עד שכבר שכר הבע"ה פועל אחר דמי יודע שמא יארע דבר שילכו אלו הפועלים ולא ימצא פועלים לגמור מלאכתו קמ"ל כיון דבשעת חזרתו הן בנמצא ניתן לו רשות לחזור וידו על העליונה והמדקדק בדברי הרא"ש יראה לו דגם הוא כתב הבד"א פעם שנית אדין שוכר עליהן אלא שיש שם השמטה וט"ס בדברי הרא"ש ע"ש ודוק. אלו הן כלל הדברים ועוד יתבארו פרטי דינין ע"פ הברייתא הנ"ל כל א' וא' במקומו ידוק בפרישה ובדרישה: ומיהו כתב ר"ת כו' בב"מ דף מ"ח אמרינן מידי דמחסרא משיכה לא מעל עד דמשך לאפוקי מידי דלא מחסרא משיכה כגון שנתן פרוטה של הקדש לבעל המרחץ ורחצו דמעל הנותן בהקדש מיד שנתנו דהא אינו יכול לחזור בדבר דלא שייך בו משיכה. ופריך והתניא נתנו לספר (פי' הפרוטה מעל) וספר בעי לממשך תספורת כו' וכתבו שם התוס' ז"ל מכאן אמר ר"ת דהסופר או ספר שהשכיר עצמו אם משכו ממנו קולמוס או תער שלו אין יכולין שוב לחזור בו. וא"ת מ"ש מפועל דיכול לחזור בו וי"ל דפועל דוקא דכתיב עבדי הם ולא עבדים לעבדים יכול לחזור בו ולא קבלן עכ"ל וכ"כ שם הרא"ש דף קכ"ו דפועל אפי' נגמר השכירות יכול לחזור בו. ונראה מזה מ"ש פועל שכיר יום יכול לחזור בו היינו אפי' כלי אומנתו ביד בעל הבית ואפילו אית ליה פסידא לבע"ה בחזרתו אם לא בדבר האבוד דהא אפילו התחילו במלאכה אמרינן דיכול נחזור וידו על העליונה וזה ודאי לא עדיף מהתחלת מלאכה כנ"ל אבל המרדכי כתב שם פ' האומנין סי' שמ"ו בשם ר"י דגם לפועל יכול לעכב כלי אומנותו ולשכור אחרים ע"ש וכתבו ג"כ מור"ם בש"ע דלפ"ז צ"ל דס"ל דהא דמחלקין בין שכיר לקבלן הוה דוקא אם לאחר שמשך כלי אומנתו החזירו לבעליו דקבלן א"י לחזור בו כיון שכבר משך והוה כהתחיל. ופועל יכול לחזור בו וגם רבינו יכול להיות שס"ל האי דינא וק"ל.
ב סָעִיף ב אבל אם התחילו במלאכה אין בע"ה יכול לחזור בו. כאן הביא ב"י דברי המרדכי שכתב ז"ל אפילו התחיל במלאכה יכול בע"ה לחזור בו היכא דפועל מוצא להשתכר ואין לו עליו אלא תרעומות והביא ראיה לדבריו ומסיק וכתב ז"ל ולפ"ז הא דאמרינן בד"א שלא התחילו במלאכה כו' לא איירי בשכירות אלא בקבלנות וכדפירש"י עכ"ל המרדכי ונראה דכוונתו במ"ש ולפ"ז כו' משום דקשה ליה כיון דאמרינן שאם מוצא פועל להשתכר אפי' התחיל במלאכה יכול בע"ה לחזור בו א"כ א"ת שהברייתא דקתני אם התחילו אין בע"ה יכול לחזור בו מיירי בפועל צ"ל דמיירי באין הפועל מוצא לשכור וק' לפ"ז מאי איריא התחילו אפילו לא התחילו נמי אין יכול לחזור בו וכמש"ר בשם הרא"ש לפני זה והוא הסכמת התוס' והמרדכי והוכיחו כן מדקי"ל כמאן דדאין דיני דגרמי אלא ודאי הא דתניא בברייתא בד"א כשלא התחילו כו' ע"כ לאו בשכירות מיירי אלא בקבלנות וס"ל דקבלן אע"פ שמוצא להשתכר יכול למימר זו קבלתי ואגמור אותו כי גנאי לקבלן שלא יגמור המלאכה שקיבל אותה לגמרה דכי לוקחים אותה מידו אומרים עליו שלא היה נאמן או אינו אומן כראוי. וי"מ דה"ק ולפ"ז דמוצא להשתכר אפי' התחילו יכולין לחזור א"כ הברייתא דקתני אבל התחילו לא צ"ל דלא איירי שהבע"ה בא לחזור כפועל דא"כ לפלוג וליתני בדידיה אלא כשהפועל בא לחזור בהבע"ה משום הפסד בע"ה דלא ימצא פועל אחד לשכרו דאף שהפועלים מוציאים בע"ה להשתכר נו"מ הבע"ה אין מוצא פועלים בכל עת לשכור וא"כ צ"ל דלא איירי בשכירות דאי בשכירות הא אמרו דפועל יכול לחזור בו אף כשהתחיל אם לא בדבר האבוד ורישא דברייתא לא איירי בדבר האבוד אלא בקבלנות איירי עכ"ל הי"א. אבל ז"א דהא הברייתא בחזרת הבע"ה ג"כ איירי כמ"ש בברייתא בהדיא דקתני בה דא"י לחזור בו ע"ש ודו"ק ונראה דרבינו לא ס"ל כדברי המרדכי דלדידיה מיירי אפי' בשכירות והא דקשה ליה מה שחילק הברייתא בין התחילו ללא התחילו במאי איירי כבר כ"ר בסמוך בשם הרא"ש דאיכא נפקותא כיון שגם קודם שנשתכרו לא היו יכולין להשתכר א"נ שגם עכשיו יכולין להשתכר בדינר פחות ממה ששכרם הוא וכן נראה בהדיא מלשון הרא"ש שפי' האי בד"א אפי' בשכירות שכתב וז"ל שלא התחילו במלאכה כלומר בשכיר יום שלא קבלו עליהם עשיית המלאכה (פי' בשכיר יום כל שקיבלו עליהם הו"ל כהלך במלאכת השדה) או קבלן שלא התחילו במלאכה אבל כו' גם מוכח כן מל' רבי' שמסיק וכתב ע"ז ז"ל והפועל אם הוא שכיר יום כו' ואם הוא קבלן כו' ש"מ דס"ל דמיירי בין בפועל בין בקבלן וא"כ יש לתמוה למה הביא ב"י לדברי המרדכי סתמא כאילו רבינו ס"ל כן והוא מבואר שלא ס"ל כן ודו"ק:
ג סָעִיף ג ואם אינו יכול להטעותן כו' עד אפילו עד הכפל משכר הראשונים כבר כתבתי לשון הברייתא והגמרא לפני זה בדרישה ושבגמרא הוא שבאין חבילתו בא לידו אינו שוכר עליהן אלא עד כדי שכרן. ודע דרש"י כתב שם ז"ל עד כדי שכרן אם עשו מקצת המלאכה ולא קבלו כלום שוכר עליהן וכל מה שהוא חייב להן יוסיף לאחרים ויגמרו עכ"ל והרא"ש כתב עליו בפסקיו ז"ל כדי שכרן פירש"י עד מה שבע"ה תפוס משכרו וי"מ בכפל שכרו כדאמרינן במקח טעות עד כדי דמיהן וכן משמע בירושלמי דקאמר כו' והנה לשיטת פי' הרא"ש החילוק שבין דבר האבוד לדבר שאינו אבוד מבואר דהוא זה דבאינו דבר האבוד אף כשלא ימצא לכנינו פועלים אחרים כלל לגמור מלאכתו בזמן הזה מ"מ יכול להמתין עד זמן שימצאו ומיהו ניתן לפועל שכיר יום רשות לחזור וידו על העליונה משא"כ בדבר האבוד אם לא יוגמר עתה דבזה לא ניתן רשות לפועל לחזור ואם חזר שלא ברשות ניתן רשות לבע"ה להדר אחר פועלים במקומות אחרים במקום שימצאן או לשכור כאן (בע"ה) שיגמרו מלאכתן ואף שצריך לשוכרן ביוקר חוזר ומוציא מיד פועל זה שחזר שלא ברשות עד כפל שכרן (וטעם הכפל נראה דהוא דומה קצת למ"ש אם הלוקח אומר להמוכר ערבוני יקון אם אחזור בי) דאם המוכר חוזר נקנה להלוקח להמקח בכפל וכמש"ר בסי' נ"ה ה"נ תקנו חז"ל באם הפועל חוזר בדבר כזה יהא מוקנה להבע"ה ממנו כפל השכירות שהיה לו ליתן לפועל אם גמר מלאכתו וגם הקבלן החוזר בכזה אינו מוציא מידו אלא על הכפל וטעם שכתבתי ואין חילוק ביניהם אלא באם נמצאים פועלים אחרים עתה לפנינו אלא שהם יקרים דאינו מיקרי דבר האבוד כיון שיוכל מלאכתו לגמור על ידו דבזה יד הפועל החוזר על העליונה ויד קבלן על התחתונה כדינא בדבר שאינו אבוד וכנ"ל. ולרש"י הנ"ל דפי' דגם בדבר האבוד אינו מוציא מיד הפועל והקבלן החוזרין אלא מנכה להן הבע"ה משכירתן בשאין חבילתו דפועל בידו דבע"ה ק"ק מה בין דבר האבוד לשאינו דבר האבוד בקבלן. וא"ל דבדבר שאינו אבוד קתני דישאר לבע"ה ד' דינרין ולקבלן יתן שנים ובדבר האבוד אינו נותן לקבלן כלום דשיבוש הוא דהברייתא לא איירי אלא כשלא נתייקרה המלאכה אלא בשנים דאז נותן לקבלן שנים אבל זה פשוט דאם נתייקרו הפועלים עד כל השכירות שבידו למה שעשו דמנכה לו כולו וכמש"ר להדיא גם א"ל דרש"י ס"ל דהא דמחלק הברייתא בין דבר האבוד לשאינו דבר האבוד לא קאי אקבלן אלא אפועל דהא רש"י פי' שם בברייתא בהדיא דאקבלן קאי ע"ש וידוע דשמין דאמר ר' דוסא אקבלן אמר כנ"ל בברייתא ונראה דרש"י ס"ל דהאי בד"א דמחלק בין דבר האבוד לאינו אבוד לא איירי אלא בקבלן וכשבא חבילתו דקבלן ליד בע"ה דאז חילוק גדול בינייהו דבדבר שאינו אבוד ס"ל דאף שבא חבילתו ליד בע"ה ונתיקרו הקבלנים טובא אינו מוציא מיד הקבלן החוזר אלא כפי שכרו שיש ביד בע"ה מה שאין כן בדבר האבוד וחבילתו ביד בע"ה דשוכר עליהן ומוציאו מחבילה אפי' עד מ' ונ' וכן דייק לשון רש"י שכתב שם ז"ל אבל בדבר שהוא אבוד אם ימתין ואינו מוצא לשכור בכדי שכר הפועלים אפילו לפי היוקר שנתייקרו (רצה לומר אף אם ירצה לשכור פועלים לגמור מלאכתו הנשארת בכדי כל שכירתו דהראשונים או כמו שישכרו שאר אנשים פועלים כאלו תמול שלשום והיום אינם נמצאים לשוכרן וצריך להדר אחריהם במקומות אחרים או לשכור פועלים בעלי בתים שהן ביוקר טובא) שוכר עליהן ביותר מכדי שכרן ואפי' עד מ' ונ' דמסיק הברייתא לאפוקי בשאין חבילתו בידו דלרש"י אינו שוכר עליהן אלא בכדי מה שתופס הבע"ה משכירתן בידו אפי' בדבר האבוד וכמ"ש רש"י הנ"ל בפי' על עד כדי שכרן האמור בגמרא. והא דפירש"י להאי בד"א אקבלן וכמ"ש ולא פירשו גם אפועל דהוה רבותא טפי דהוה נלמד מיניה דגם בפועל שכיר יום אינו יכול לחזור בדבר האבוד ואם חוזר שוכר עליו הבע"ה אפי' עד מ' ונ' בשחבילתו ביד בע"ה וכמ"ש הפוסקים (ודוחק לומר שמחולק רש"י עמהן בדין זה דהא לא אשתמע בשום פוסק לכתוב פלוגתא בזה) נראה לי דה"ט דרש"י לשיטתו פי' כן והוא אמ"ש בברייתא לפני זה בד"א שלא התחילו במלאכה כו' פי' הוא ז"ל בד"א שלא התחילו כו' ארישא קאי ועד השתא פי' מילי דשכירות והשתא פי' מילי דקבלנות כו' עכ"ל ע"ש וס"ל לרש"י דהא דקתני אחר זה בד"א בדבר שאינו אבוד כו' קאי אבד"א שלפניו ומיירי ג"כ בקבלנות. וא"ת הא איהו גופא קשיא אהבד"א בשלא התחילו כו' דקאי אקבלן ולא פירשו נמי דקאי אפועל דאף דקתני בברייתא שם נתנו לו קמה לקצור בגד לארוג מ"מ נוכל לפרשו דמיירי גם בפועל וכן פירשו הנ"י דאיירי גם בשכיר יום וכתב שלפני זה איירי בחזרת בע"ה מפועלים שהלכו ומש"ה צריך לשלם להם כל שכרם כפועל בטל. ומבד"ח ואילך מיירי בחזרת פועל בב"ה לאחר שהתחילו במלאכה חזרו כו' מה דינו ומפרש ואזיל למר כדאית ליה כו' ולפ"ז שפיר נתפרש גם הבד"א בדבר שאינו אבוד כו' שאחריו אשכיר יום שחוזר בו וי"ל דרש"י סבירא ליה לזה לדוחק דא"כ קשה למה כתב ברישא דברייתא דין חזרת בע"ה בפועלים בהלכו ואח"כ במציעתא כתב דין חזרת פועלים בבע"ה בהתחילו הול"ל שניהן בדק הלכו או בדין התחילו מש"ה ניחא ליה לרש"י לפרש דדין הלכו איירי בפועל ודין התחילו איירי בקבלן וא"ש וזהו שדקדק רש"י וכתב ארישא קאי ור"ל ששני ענינים הן ומי ששנה זו לא שנה זו אלא חד תנא כתב דינו אפועל ובהלכו ותנא השני נקט דינו בקבלן ובהתחילו א"נ ס"ל לרש"י כהמרדכי הנ"ל דפי' ג"כ הבד"א דלא התחילו כו' בקבלן וכמ"ש לעיל בדרישה לשונו וטעמו ע"ש ודו"ק. ולרש"י צריכין לומר הא דאר"נ על המשנה דקתני שכר את החמור כו' עד וכל דבר האבוד כו' שוכר עליהן) עד כמה שוכר עליהן (דהיינו לרש"י כפי מה שתפס משכרן) לא איירי אלא מפועל ואין חבילתו בא לידו דבע"ה דאילו בקבלן למה קתני המשנה וכל דבר האבוד הא אפי' בלא דבר האבוד נמי ידו על התחתונה כשאין חבילתו ביד בע"ה דשוכר עליו בע"ה עד כדי שכרו שבידו וא"ת א"כ מאי פריך רבא שם בגמ' אהא דר"נ הנ"ל מהברייתא דקתני עד מ' ונ' דהא הברייתא לפירש"י מקבלן איירי ור"נ קאי אהמשנה דאיירי דוקא מפועל לפירש"י וכמ"ש י"ל דס"ל להמקשן בדבר האבוד דלא נתנו חכמים רשות לפועל לחזור אין חילוק בין פועל לקבלן ודוק ותמצא דברי הנ"ל ברורין ומיושבין דבר דבור על אופניו בס"ד ומהתימא על הבית יוסף שאמה שכתב רבינו אפילו עד הכפל כתב הוא לשון הגמרא דברי רב נחמן ולשון רש"י הנ"ל דפירש כדי שכרן היינו כל מה שחייב להן הבעל הבית יוסיף לאחרים ויגמרו ומסיק הבית יוסף וכתב וז"ל והיינו כפל הראשונים ותוספת נוטלים מפועלים הראשונים וכן כתב הרמב"ן וכן מבואר בדברי הרמב"ם וכו' עכ"ל נראה מדברי הבית יוסף דפירש מה שכתב רבינו עד הכפל דהיינו מה שתפס הבעל הבית משכרו וכדפירש"י והוא פלאי בעיני מאוד וכי נעלם ממנו מ"ש הרא"ש על דברי רש"י די"מ בכפל שכרו ושכן משמע בירושלמי כו' וכדאמרינן במקח טעות כו' ומשני הראיות הללו מוכח דס"ל דעד הכפל ממש קאמר ולא כרש"י וגם שם מסיק בסתירת דברי רש"י וכתב ז"ל ולדבריו אם כבר פרע להן לא יטול מהן מה שעשו ע"ש גם מ"ש הב"י דכן מבואר בדברי הרמב"ם ג"ז אינו דאותן דברי הרמב"ם שהיא מפ"ט דשכירות הוא כדברי הרא"ש ורבינו שהרי כתב ז"ל שוכר פועלים אחרים וכל מה שיוסיף להן על מה שפסק להראשונים נוטל מן הראשונים עד כמה עד כדי שכרן של הראשונים עכ"ל הרי לפנינו דכתב תחלה דכל מה שיוסיף להן נוטל כו' דלשון נוטל משמע דחוזר ונפרע מכיסן דהראשונים גם לא תלה כלל במה ששכרו להראשונים ומ"ש בסוף כדי שכרן ל' הגמרא נקט ור"ל כמו שפירשו הרא"ש ורבינו דהיינו עד הכפל ממש וכן הוא משמעות הל' דעד כדי שכרן ומ"ש הב"י דכ"כ הרמב"ן דברי הרמב"ן אינן בידי אבל לא מצאתי להב"י שום חבר בדברים אלו. ועוד יש לתמוה על הב"י שכתב אהא דקתני בבריית' הנ"ל דאם באתה חבילה לידו שוכר עליהם עד מ' ונ' ז"ל כתב הרמב"ן ז"ל ומיהו אם שכרן במנה אינו משתלם ממנו שאין זה שכירות אבל מ' ונ' דרך בעלי בתים לשכור כן בדבר האבוד עכ"ל. ואין נראה כן מדברי הרמב"ם דמה לי מ' ונ' ומה לי מנה עכ"ל ב"י וגם זה פלאי בעיני הלא דברי הרמב"ן דברי טעם הן דודאי אין סברא לשכור ב"ה זה שלא בידיעת הפועל מחבילתו ביותר ממה שאדם עושה בדבר האבוד של עצמו וכ"כ הנ"י בהדיא בדברי הרמב"ן הנ"ל ומסיק וכתב ע"ז ז"ל ובכל זה הסכימו האחרונים ז"ל עכ"ל ונראה דלא ראה הב"י לא דברי הרא"ש הנ"ל ולא דברי הנ"י הנ"ל מדהשמיטה ולא הביאה כלל וצ"ע:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.