א השוכר הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מחבירו מה שההנהו ואינו יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך אפילו לא אמר שכרך עלי אלא שכרו סתם:
ב אבל אם שכרו לעשות בשל חבירו סתם יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך כיון שאין שכרו עליו אלא על חבירו אבל אם א"ל שכרך עלי אע"פ ששכרו לעשות בשל חבירו אין יכול לומר טול מה שעשית בשכרך:
ג השוכר את הפועל לעשות בשלו או ללקוט לו דבר של הפקר אינו יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך ואם נתרצה הפועל ליטלו בשכרו ואח"כ חזר בו הבעל הבית אין שומעין לו וכתב הרמ"ה דוקא דעבד משיכה או הגבהה דאי לאו הכי במאי קני אבל ודאי אי קאי ברשותיה דפועל אי נמי נקט ליה אכתפיה לא בעי משיכה אחריתי ואם שכרו לשמור לו דבר של הפקר יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך לפי שעדיין לא זכה בו בע"ה וילך הוא ויזכה בו וכתב הרמ"ה הני מילי דליכא מידי אחרינא גבי בע"ה לאישתלומי מיניה אבל אי איכא מידי אחרינא לב"ה לאשתלומי מיניה או מידי דקפיץ עליה זביני טפי אין שומעין לו ואין נראה דטעמא שיכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך כיון שעדיין לא זכה בו בע"ה נמצא שאין עליו חיוב שכר לכך יכול לומר טול מה שעשית בשכרך הילכך אפי' אם יש לו הרבה משלו יכול לומר לו כן:
ד השוכר הפועל ונאחז באנגריא לעבודת המלך אינו יכול לומר לו הריני לפניך אלא אינו נותן לו אלא כפי מה שעשה עמו:
א סָעִיף א השוכר הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מחבירו מה שההנהו ברייתא בר"פ האומנים (בבא מציעא עו.) ומה שאמר ואינו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך אפי' לא אמר שכרך עלי אלא שכרו סתם:
ב סָעִיף ב אבל אם שכרו לעשות בשל חברו סתם יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך וכו' אבל אם אמר ליה שכרך עלי אע"פ ששכרו לעשות בשל חבירו אין יכול לומר טול מה שעשית בשכרך בסוף פ' הבית והעליה (בבא מציעא קיח.) תנן השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש אמר ליה תן לי שכרי אמר ליה טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו ובגמרא והא תניא שומעין לו אמר רב נחמן לא קשיא כאן בשלו כאן בשל חבירו אמר ליה רבא לרב נחמן בשלו מ"ט דאמר ליה אגראי עלך בשל חבירו נמי שכרו עליו דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראה בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מב"ה מה שההנהו אותו אלא אמר רב נחמן ל"ק כאן בשלו כאן בשל הפקר וכתבו התוס' לעשות בשלו והראהו בשל חבירו משמע דוקא לעשות בשלו אז נותן לו שכרו משלם אבל סתמא לא ותימא אמאי איצטריך לשנויי כאן בשלו כאן בשל הפקר לישני כאן ששכרו בשלו כאן ששכרו סתמא בשל חבירו ואור"י דמש"ה לא משני הכי דהא פשיטא דאם שכרו לעשות בשל חברו דשומעין לו עכ"ל. ונתבארו דברי רבי' ואין בדברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל הכרע לדברים אלו שלא כתבו אלא משנה כצורתה ומדברי רש"י משמע שחולק על זה שכתב דכי לא אמר ליה שכרך על ב"ה שכרו עליו כ' המרדכי בריש קמא בשם הרמ"ה דוקא בתבן וקש אבל במידי דאכיל' כגון חטים ושעורים ואמר ליה טול מה שעשית בשכרך שומעין לו :
ג סָעִיף ג השוכר את הפועל לעשות בשלו או ללקט לו דבר של הפקר אינו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך ואם נתרצה הפועל ליטול בשכרו ואח"כ חזר בו אין שומעין לו במשנה שכתבתי בסמוך מסיים בה משקבל עליו וא"ל הילך את שכרך ואני נוטל את שלי אין שומעין לו: ומה שאמר בשם הרמ"ה ז"ל דוקא דעבד משיכה או הגבהה וכו' דברים נכונים בטעמם הם: (ב"ה) כתבו הגהות מיימוניות בפ"ט משכירות אהא דתנן השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן וקש ואמר לו טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו דווקא בתבן וקש דלאו מידי דמיכל הוא אבל בדבר מאכל כגון תבואה וכיוצא בה שומעין לו עכ"ל. ואיני יודע זה מנין לו ולא עוד אלא שהתוספתא שבסוף סי' שקודם זה הוי תיובתיה: ומ"ש ואם שכרו לשמור לו דבר של הפקר יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך לפי שעדיין לא זכה בו וילך הוא ויזכה בו שם אהא דרמי מתני' אברייתא ושני כאן בשלו כאן בשל הפקר איתיביה רבא לרב נחמן מציאת פועל לעצמו אימתי בזמן שא"ל ב"ה נכש עמי היום או עדור עמי היום אבל אם א"ל עשה עמי מלאכה היום מציאתו לב"ה אלא א"ר נחמן כאן בהגבהה כאן בהבטה ופרש"י בשל הפקר שומעין לו. דא"ל קני ביה את דלדידיה לא קני ליה רב נחמן לטעמיה דאמר המגביה מציאה לחבירו לא קנה. איתיביה רבא לרב נחמן למימרא דפועל לאו בכלל המגביה מציאה לחבירו הוא אלא כיד בע"ה הוא וקנייה בע"ה בהגבהה דפועל אפילו א"ל עשה עמי מלאכה סתם וכ"ש הכא דשכרו ללקט מציאות ממש: כאן בהגבהה כאן בהבטה. ואידי ואידי בשל הפקר מתניתין כששכרו ללקט תבן וקש בהגבהה דפועל וע"כ שכרו עליו וברייתא ששכרו למלאכת הבטה כגון לשמור או להשליך מעליה לארץ דליכא הגבהה דא"ל אכתי לא זכאי ביה אנא זיל את זכי ביה: ומה שאמר בשם הרמ"ה ה"מ דניכא מידי אחרינא גבי ב"ה לאשתלומי מידי וכו' וכתב רבי' ואין נראה דטעמא דיכול לומר טול מה שעשית בשכרך כיון שעדיין לא זכה בו ב"ה וכו' דברי רבי' נכונים ע"פ פרש"י והרמ"ה איפשר שהיה מפרש בענין אחר:
ד סָעִיף ד השוכר את הפועל ונאחז באנגריא וכו' אינו יכול לומר לו הריני לפניך וכו' תוספתא כתבתיה לעיל בסי' ש"י:
א סָעִיף א השוכר הפועל לעשות בשלו וכו'. ברייתא ר"פ האומנים הובאה בסי' של"ב ולשם נתבאר ע"ש הרמ"ה דאינו נוטל מחבירו יותר על מה שנותן לפועל אע"פ שהנהו ביותר מכך. ומ"ש ואינו יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך וכו' משנה סוף פ' הבית והעלייה השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן וקש וא"ל תן לי שכרי וא"ל טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו משקבל עליו א"ל הילך שכרך ואני אטול את שלי אין שומעין לו. ובגמרא טול מה שעשית בשלך אין שומעין לו והתניא שומעין לו וא"ר נחמן לא קשיא כאן בשלו כאן בשל חברו א"ל רבא לר"נ בשלו מ"ט דא"ל אגראי עליך בשל חברו נמי שכרו עליו דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו אלא אמר רב נחמן ל"ק כאן בשל הפקר ופרש"י בשל הפקר שומעין לו דא"ל קני בי' את דלדידיה לא קני ליה ר"נ לטעמיה דאמר המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו נמצא שאין פעולתו עליו ואין כאן בל תלין ולא דמי לשל חברו דהתם ליכא למימר זכי ביה את וכי לא א"ל שכרך על בע"ה על כרחו שכרו עליו אבל הכא לא עכ"ל דעתו ז"ל ליישב מאי דקשה דכי היכא דהוא קשיא ליה אשינוי' קמא דהוה משני דבשל חברו שומעין לו מהא דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו וכו' ה"נ קשיא אהך שינויא דבשל הפקר וקאמר רש"י דלא דמי לשל חברו וכו' מיהו אין ספק דלא קאמר רש"י אלא בהך דשל חברו דאיירי ביה בשינוייא קמא דהיינו בשכרו לעשות בשלו והראהו בשל חברו.
ב סָעִיף ב אבל בשכרו סתמא לעשות בשל חברו התם פשיטא דשומעין לו כיון דאין שכרו עליו וכדכתבו התוספות לשם להדיא וכך הם דברי רבינו ומה שאמר ב"י דמדברי רש"י שהבאתי משמע שחולק אדברי התוס' ורבינו נראה שהבין דרש"י מדבר בשכרו בסתם לעשות בשל חברו וזה כשגגה שיוצאה מלפני השליט דלא איירי רש"י אלא בשל חברו דאיירי ביה בשינוייא קמא דהיינו בשכרו לעשות בשלו והראהו בשל חברו וע"פ פרש"י הללו כתב רבינו השוכר הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו אינו וכו' לומר טול מה שעשית בשכרך אפי' לא אמר שכרך עלי אלא שכרו סתם דהיינו דכתב רש"י ולא דמי לשל חברו וכו' וכי לא א"ל שכרך על בעה"ב ע"כ שכרו עליו: ומ"ש רבינו עוד אבל אם שכרו לעשות בשל חברו סתם יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך וכו' היינו מ"ש התוס' בשם ר"י דהא פשיטא היא דבשכרו לעשות בשל חברו בסתם דיכול לומר טול מה שעשית בשכרך כו' ומינה דדוקא בסתם אבל אם א"ל שכרך עלי אע"פ ששכרו לעשות בשל חברו אין יכול לומר טול מה שעשית בשכרך ודו"ק:
ג סָעִיף ג השוכר את הפועל לעשות בשלו וכו' שם אהך שינויא דקאמר אלא ל"ק כאן בשלו כאן בשל הפקר מותבינן עלה מדקי"ל המגביה מציאה לחברו קצה חברו וכ"ש הכא דשכרו ללקט מציאות ממש ואסיקנא אלא אר"נ ל"ק כאן בהגבהה כאן בהבטה פי' אידי ואידי בשל הפקר מתניתין כששכרו ללקט תבן וקש בהגבהה דפועל ועל כרחו שכרו עליו כיון דזכה בה בהגבהתו של פועל וברייתא כששכרו למלאכת הבטה כגון לשמור או להשליך מעלייה לארץ דליכא הגבהה דא"ל אכתי לא זכאי ביה אנא זיל את זכי בה וז"ש רבינו לעשות בשלו או ללקט לו דבר של הפקר דכיון דשכרו ללקט לו דקני לה בע"ה בהגבהתו של פועל הו"ל שלו ושכרו עליו אם כן דינו דין שוכר פועל לעשות בשלו ממש ואינו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך אבל שכרו לשמור לו דבר של הפקר דלא זכה בו בע"ה ואין שכרו עליו יכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך ואע"ג דרש"י כתב או להשליך מעלייה לארץ לא כתב רבינו כן משום דרש"י פי' פירושו לשתי גרסאות למאן דגריס הבטה פי' לשמור ולמאן דגריס תבטה פי' להשליך מעלייה לארץ אבל רבינו תופס עיקר הגירסא דגריס הבטה כדכתב לעיל סי' רע"ג ס"ט לכך כתב כאן לשמור ועיין במ"ש בס"ד למעלה בסי' רע"ג: ואם נתרצה הפועל ליטלו בשכרו וכו' משנה שם הבאתי לעיל' בסמוך וה"ט דכיון דאית ליה אגריה גביה משקיבל עליה מיד קנייה באגריה ופשיטא דלא מצי הדר ביה ולא דמי להא דתנן באותה משנה מי שהיה כותלו סמוך לגינת חברו וכו' דכתב רבינו לעיל בסי' קס"ו דאפי' נתרצה בעל גינה בכך מצי הדר ביה כל זמן שלא פינה דהתם לית ליה אגרא גביה הילכך לא קנה חצרו שלא כיון אלא לדחותו אבל הכא דאית ליה אגריה גביה מיד כשקבל עלי' קנייה באגריה ולא מצי הדר ביה מיהו קשה באיזה דרך מדרכי ההקנאות קני ליה דלא מצי בע"ה למיהדר ביה ונראה דמש"ה כתב הרמ"ה דוקא דעבד משיכה וכו': ומ"ש ואם שכרו לשמור וכו' כבר נתבאר בסמוך: ומ"ש וכתב הרמ"ה וכו' ואין נראה וכו'. כתב ב"י דברי רבינו נכונים על פי פרש"י והרמ"ה אפשר שהיה מפרש בענין אחר עכ"ל. והנכון דהרמ"ה נמי מפרש כפרש"י אלא דמ"מ כיון דשכרו בכך וכך לשמור לו דבר של הפקר שרוצה לזכות בו ויכול לומר לו טול מה שעשית בשכרך דבכל דוכתא שוה כסף ככסף אלא דהכא גבי פועל בל תלין שכרו אתך כתיב מאי דאתני בהדיה משמע כדפרש"י במתניתין אפ"ה כיון דעדיין לא זכה בה מצי למימר ליה זיל אנת זכי בה מכל מקום ודאי מאי דאתני בהדיא ליתן שכרו וכך וכך חייב המשכיר למלאות לו שלא יחסר לו וזהו שכתב הרמ"ה ה"מ דליכא מידי אחרינא גבי בע"ה לאשתלומי מיניה הלכך מצי למימר ליה טול מה שעשית בשכרך ואע"ג שלא יהיה שכרו משלם כמ"ש לו כך וכך אבל אי איכא מידי אחרינא לאשתלומי מיניה אע"ג דמצי א"ל טול מה שעשית בשכרך אפ"ה חייב להשלים לו מכיסו מה שחסר משכרו ומ"ש או מידי דקפיץ עליה זביני טפי פי' אפילו אם התבן והקש שוה עכשיו כשיעור שכרו שקצב עמו בכך וכך אלא דלא קפץ עליה זביני טפי ואם ישמור אותו עד יום השוק או עד שימצא לוקח יתקלקל ולא יהיה שוה כשיעור שכרו שקצב עמו השתא כיון שמפסיד על ידו אי איכא לבע"ה מידי דקפיץ עליה טפי אין שומעין לבע"ה לומר לפועל טול מה שעשית ושיפסיד ע"י כך ולא יהיה שכרו בשלימותו אלא הבע"ה חייב למיתב ליה ההוא מידי דקפיץ עליה זביני:
א כתב הרשב"א בתשובה סי' תרמ"ג ראובן ששכר מלמד לבנו ולבן חבירו ונתרצה חבירו לתת לו חלקו ואח"כ בחצי זמן קם חבירו ושכר אחר חייב לפרוע לראשון ומה שטוען חבירו שלא שכרו לשנה אלא על תנאי אם יעשה מלאכתו כראוי ושלא ימשוך זמן השכירות אלא עד הפסח הרי הודה מקצת וחייב שבועה דאורייתא כו' וע"ש בסי' אלף קנ"ז כתב המרדכי פרק ז"ב דף רס"ח ע"ד אדם א' שהתנה עם בחור ללמוד עם בן חבירו בפני אבי הבן והוא שתק שתיקה כהודאה דמיא וחייב לשלם לו ע"ש על אחד שאמר לחתנו עשיר תלמוד עם בנך ואני אשלם לך דיוכל לומר משטה אני בך וע"ל סי' פ"א:
ב סָעִיף ב ועיין בנ"י פרק הבית והעלייה
א סָעִיף א השוכר את הפועל לעשות בשלו כו' ב"מ דף ע"ו ודף קי"ח: וחוזר ונוטל מבע"ה שההנהו עמ"ש ר"ס של"ב וע"ל סי' ל"ז סע"ד דכתב בשם הרמ"ה ז"ל כשאין בה פירות מעיד לו כו' עד שהמערער צריך לשלם כו' כדין השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו וקשה הא כאן אמרינן בדין זה דהשוכר צריך לשלם ואינו נוטל מחבירו אלא מה שההנהו לכן נ"ל להגיה שם וצ"ל שהמתערערים צריך לשלם והיינו כמ"ש כאן שהשוכר חייב לשלם ודוקא כשאין בו פירות דנוטל שכרו כפועל בשדה שאין בו פירות משא"כ ביש בו פירות דנוטל כאריס ששכירותו טפי מפועל: וא"י לומר טול מה שעשית בשכרך כו' עד"ר: אבל אם שכרו כו' עד כיון שאין שכרו עליו כו' והיינו דוקא כשהפועל ידע שאין השדה שלו. וסתם דקאמר רבינו פי' דלא א"ל שכרך עלי וכסתם שמזכיר רבינו לפני זה א"נ גם בענין זה השדה שכר לו סתם ולא א"ל שהוא של חבירו אלא שהפועל מעצמו ידע שהוא של חבירו ושתק. אבל. אי מסר לו השדה סתם והפועל ג"כ לא ידע מעצמו של מי הוא השוכר חייב בשכרו ואפי' לא אמר שכרך עלי. ובכלל השוכר את חבירו לעשות בשלו והראהו בשל חבירו הוא כיון דהפועל סובר שהוא שלו ונמצא שהוא של חבירו וכמש"ר בשם הרא"ש בסי' של"ט ס"ו ע"ש ועיין בב"י שכתב ז"ל ומדברי רש"י משמע שחולק ע"ו שכתב דכי לא אמר שכרך על הבע"ה שכרו עליו ע"כ. ול"נ דליכא הוכחה כלל מלשון רש"י דרש"י כתב זה דוקא כששכרו לעשות בשלו והראה בשל חבירו ובכללו הוא כל שלא ידע הפועל שהוא של חבירו וכמ"ש אז חייב עד שיאמר שכרכם על הבע"ה אבל כששכרם סתם והפועל ידע שהוא של חבירו גם רש"י מודה דבמאי נתחייב ותדע דהא דין זה כתבו התוס' דפשיטא הוא דיכול לומר טול א"כ אין סברא לומר דמאי דפשיטא לתוס' יהיה ס"ל לרש"י להיפך ועיין בדרישה:
ב סָעִיף ג השוכר את הפועל כו' השתא אתא לאשמועינן דאפי' עשה בשלו א"י לומר טול כו' דהו"א דוקא לעיל דהוא של חבירו ליכא למימר זכי ביה אתה דאין לו כח ליתן לאחר מה שאינו שלו והוא שכרו לעשות בשלו אבל הכא דשלו הוא מצי א"ל טול כו' קמ"ל והוא ממשנה שם דף קי"ח (ואם) ואיירי אפילו אם המלאכה שוה כדמי שכירותו ואע"ג דבכל דוכתא קי"ל דשוה כסף ככסף שאני פועל דכתיב בי' בל תלין שכרו והיינו מזומנים או מאי דאתני בהדיא כן פירש"י שם במשנה וה"ט גופא הוא בשכרו ללקוט לו דבר של הפקר דמיד כשלקט זכה הבע"ה ואפי' למ"ד המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו שאני פועל דיד פועל כיד בע"ה דמי והרי הוא כאילו שכרו לעשות בשלום משא"כ בשכרו לשמור דבר של הפקר דבשמירה בעלמא לא זכה ביה לא הפועל ולא הבע"ה והרי הוא כשכרו לעשות בשל חבירו דיכול לומר לא עבדי לו מידי וכל זה מבואר שם בגמרא ע"פ פירש"י ע"ש וק"ל ועבד"ר: ואם נתרצה הפועל כו' ואח"כ חזר בו אין שומעין לו שם במשנה ודומה לזה כ"ר סי' קס"ו ועד"ר: לא בעי משיכה אחריתי ל"ד קאמר דהא הטעם הוא דרשותו או כתיפו קנה ליה מיד אפילו לא משכו מתחלה כלל על דעת לקנות לו אלא כלומר לא בעי קנין אחר גם משום דכל קנין חצירו ורשותו שם משיכה יש עליו דנמשכו ע"י מרשות המוכר או הנותן ובא לרשות הלוקח או המקבל וכמ"ש דומה לזה סי' שי"ב סי"ח ע"ש ועד"ר: וילך הוא ויזכה בו נראה דה"ק כיון דהוא דבר של הפקר יכול הוא לילך ולזכות בו משא"כ כשהראהו בשל חבירו דלא יכול לזכות בשל חבירו שלא ברשותו וכעין זה פירש"י שם בד"ה של הפקר ע"ש א"נ עצה טובה הוא דנותן לו שהפועל ימהר וילך ויזכה בו הוא שלא יקדמנו אחר אז יהיה קרח מכאן ומכאן דאין לו על השוכר כלום ומינה נשמע דאף אם המלאכה לא שוי' כדמי שכירותו דמצי א"נ לך טול זה בשכרך ומפסיד המותר: אבל אי איכא מידי אחריני לב"ה לאשתלומי מיניה או מידי דקפץ כו' צ"ע ל' או דקאמר דמשמע או לית ליה מידי אחריני כו' דא"כ היאך אמר תו או מידי דקפיץ עליה זביני טפי גם ק' מ"ש מתחלה ה"מ דלית ליה מידי לאשתלומי מיניה א"כ איך קאמר ברישא דלא ישמע לו בדאמר טול מה שעשית בשכרך כיון דלית ליה מידי אחריתי לכן נראה לומר דמ"ש דליכא מידי לאשתלומי מיניה ר"ל מעות מזומני' שהוא פרעון של פועל וכמ"ש לעיל בסמוך והשתא א"ש מ"ש או כו' דר"ל או אין לו מעות אבל אית ליה דברים שקפיץ עליה זביני אלא דאכתי קשה דנראה דלדעת הרמ"ה אם אין ההפקר שוה כדמי השכירות צריך שישלם המותר מכיסו כיון שפרעון מוטל עליו וא"כ הו"ל לרבינו לכתוב גם האי פלוגתא והחילוק שביניהן דהא לרבינו מפסיד הפועל מה שלא שוויה ההפקר דמי שכירותו וכמ"ש וצריכין לומר שסמך רבינו ע"ז דהא בהא תליא דאם מציא א"ל טול את שלך מה שעשית בשכרך נשמע ג"כ מיניה דאפי' לא שווי' והוא דוחק דמ"מ לא הו"ל לסתום דבריו ועד"ר: ואין נראה דטעמו שיכול כו' ז"ל ב"י דברי רבינו נכונים המה בטעמם ע"פ פירש"י ואפשר היה מפרש סוגיית הגמרא בענין אחר עכ"ל:
ג סָעִיף ד השוכר את הפועל ונאחז כו' הוא מן התוספתא:
א סָעִיף א ואינו יכול לומר כו' ב"מ דף קי"ח ע"א תנן השוכר את הפועל כו' [עיין ל' הגמרא בב"ח] (ועיין עוד ל' הגמרא ע"ז בסמוך) וכתבו התוס' שם ז"ל לעשות בשלו והראה בשל חבירו משמע דוקא לעשות בשלו (פי' דהפועל סבר שהוא שלו) אז נותן לו שכרו משלם אבל סתמא (פי שהפועל ידע שאינו שלו אלא שלא א"ל שכרך על בע"ה) לא ותימא א"כ אמאי אצטריך לשנויי כאן בשל הפקר כאן בשלו לישני כאן ששכרו לעשות בשלו (פי' שסבר הפועל שהיא שלו) כאן ששכרו סתמא בשל חבירו (לשון של חבירו מדוייק כמו שכתבתי שא"ל שיעשה בשל חבירו או שהפועל ידעו מעצמו וקראוהו סתמא משום דלא א"ל שכרך על הבע"ה ומשה"נ תירצו התוס' דזהו פשיטא וכדמסיק ולאפוקי כאן בשל חבירו דמשני תחלה דר"ל דהפועל סבר שהוא שלו ולא היתה שלו אלא של חבירו וק"ל) ואומר ר"י דמש"ה לא משני הכי דהא פשיטא דאם שכרו לעשות בשל חבירו דשומעין לו עכ"ל ובזה נתבאר דברי רבינו בע"ש אם שכרו לעשות חבירו סתם כו' דר"ל בשל חבירו דהפועל יודע שהוא של חבירו וגם רש"י מודה בזה וכמ"ש בפרישה.
ב סָעִיף ג ללקוט לי דבר של הפקר כו' שם אהא דשני ר"נ כאן בשלו כאן בשל הפקר (וכנ"ל) מסיק הגמרא וקאמר איתיביה רבא לר"נ כו' [עיין ל' הגמ' עם פרש"י בב"ח] הנה מזה מבואר דאפילו למ"ד המגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו בפועל מודה דמציאה לבע"ה וכמ"ש בפרישה וק"ל: וכתב הרמ"ה דוקא דעבד משיכה כו' עד לא בעי משיכה אחריתי ק"ק מ"ש מהא דתנן שם הנ"ל ז"ל מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל וא"ל פנה אבניך וא"ל הגיעוך אין שומעין לו ואם משקיבל עליו א"ל הילך את יציאתך ואני אטול את שלי אין שומעין לו עכ"ל. ומוקי לה הגמרא דפינהו בעל הגינה אבל אי לא פינהו אפי' הן בחצירו של זה וא"ל פנה אותן ויהיה שלך לא קנה חצירו שלא כיון אלא לדחותו וכתבו רבינו לעיל בסי' קס"ו ע"ש וי"ל דשאני הכא דחייב לו שכירות מש"ה כשא"ל קח זה בשכירותך קנהו וזכה לו חצירו בשכירותו משא"כ התם דלא היה חייב לו כלום ומש"ה כל זמן שלא פנינהו אמרינן שכיון לדחותו וכעין זה שם בסוגיא ע"ש: וכתב הרמ"ה ה"מ דליכא כו' עד או מידי עפ"ר מ"ש ליישב הני לישני דחיקי ולכאורה היה נראה ליישבן בענין אחר ולומר דהרמ"ה בא לומר דלא קאמר דשומעין לו ליטול מה שעשה בשכרו בלבד אף שאינו שוה כ"כ וגם הפועל צריך ליטפל בו ולמכרו אלא דוקא דליכא מידי לאשתלומי מיניה פי' להשלים לו הפחות היכא שאינו שוה מה שעשה כדי שכירותו ואף שאין לבע"ה מידי אחריני מ"מ המה מחולקים בטיפול שהפועל אמר לבע"ה שהוא יטפל למכרו וליתן לו מה שיוציא ממנו דמי' ובזה אין שומעין לו אבל אם יש בה מידי לאשתלומי והמה מחולקים בהפחת שהפועל רוצה שישלם לו מה שיש בידו דקפיץ עליו זביני בהני תרתי חילוקים אין שומעין לב"ה אלא צריך להשלים לו וליתן לו מה שבידו שקיפץ עליו זביני דכיון דיש לו משלו לאו כל כמיניה לומר טול זה ורבינו פליג אתרווייהו וקאמר ואין נראה כו' עד הלכך אפי' יש לו הרבה משלו פי' שיש לו להשלים וגם בכלל זה הוא דיש לו דברים דקפץ עליה זביני אפ"ה יכול לומר לו כן ודו"ק שבזה נתיישב הכל אלא שא"כ לא היה לקצר ולסתום דבריו לכן מ"ש בפרישה נראה עיקר:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.