א אחד האיש ואחד האשה שגנבו חייבין לשלם ד' וה' אלא שאשת איש שגנבה אין לה לשלם לפיכך אם הקרן בעין מחזירין לבעלים ובכפל ממתין לה עד שתתאלמן או תתגרש ויתבענה:
ב שאלה לא"א הרא"ש ז"ל אשת ראובן השאילה לאשת שמעון כלי כסף וכלי זהב ויצא קול בעיר שנגנבו החפצים מאשת שמעון ושאלה אשת ראובן חפציה ואמרה אשת שמעון אין לי ממה לשלם שהכל של בעלי ושמעון בעלה אמר גם כן לא אשלם לך כלום שלא נתת לי כלום וגם חושדין לשמעון עצמו שיודע מה נעשה בהן ושמא הן עדיין ברשותו ומודה שבאו החפצים לרשותו ואינו יודע מה נעשה בהם. תשובה הא מילתא פשיטא שאין שמעון חייב לשלם מה שלותה אשתו אמנם אחרי שהודה שבאו אלו החפצים לביתו צריך לישבע שאינם ברשותו ושלא שלח בהן יד ושלא פשע במה שנגנבו וגם האשה תשבע שאינם ברשותה ויכתבו עליה פסק דין שחייבת לשלם לה החפצים לכשתתאלמן או תתגרש:
ג קטן שגנב פטור מהכפל ומחזירין הקרן לבעלים אם הוא בעין ואם אינו בעין פטור גם מהקרן אף לאחר שיגדיל. ועבד שגנב מחזירין הקרן לבעלים אם הוא בעין וכפל אין לו דאין לו משלו מה לשלם וגם אין בעליו חייב לשלם בשבילו ולא שאר כל דבר שמזיק כיון שהוא בן דעת ובעלים אינו יכול לשמרו שאם יקניטו ילך וידליק גדישו של חבירו ונמצא מחייב רבו מנה בכל יום אלא אם ישתחרר חייב לשלם. כתב הרמב"ם ראוי לב"ד להכות הקטנים כפי כח של קטן על הגניבה כדי שלא יהו רגילין בה וכן אם הזיקו שאר נזקים וכן מכין העבדים אם הזיקו מכה רבה שלא יהו משולחים להזיק:
ד מפני שאין דנין עתה דיני קנסות אין רצוני עתה להאריך בדין כפל ותשלומי ד' וה' אבל משום דלא מפקינן מיניה אם תפס אכתוב מהם מעט בדרך קצרה אע"פ שכתב הרמ"ה הא דאמרינן בקנסא אי תפס לא מפקינן מיניה היינו דוקא כדי נזקיה אבל טפי מכדי נזקיה כגון כפל וד' וה' מפקינן מיניה דתקנתא עבדו ליה רבנן לניזק וכי עבדי ליה תקנתא דלא ליפסוד ממוניה אבל לארווחיה ממוניה דחבריה לא תקינו ליה רבנן ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל וכתב דלאו תקנתא היא אלא דינא הוא דאדאורייתא מיחייב אלא שאין לנו דיין בבבל שיכופנו ליתן וכל כה"ג עביד אינש דינא לנפשיה ולא מפקינן מיניה עד דיהיב ליה כל מאי דמיחייב ליה מדאורייתא עד כאן ולמעלה בתחלת הספר הארכתי בדיני קנס:
א סָעִיף א אחד האיש ואחד האשה שגנבו חייבין לשלם ד' וה' בפ"ק דב"ק (טו.) השוה הכתוב אשה לאיש לכל משפטים שבתורה: ומה שאמר לפיכך אם הקרן בעין מחזירין לבעלים פשוט הוא:ומ"ש בכפל ממתין עד שתתאלמן או תתגרש ויתבענה נתבאר בסוף סימן שמ"ו:
ב סָעִיף ב שאלה לא"א הרא"ש ז"ל אשת ראובן השאילה לאשת שמעון כלי כסף וכלי זהב ויצא קול בעיר שנגנבו החפצים וכולי סוף כלל ל"ט: (ב"ה) בתשובת הרא"ש שבידינו כתוב כמ"ש רבינו ויש לתמוה למה צריך לישבע שלא פשע שמאחר שאינו שומר כי פשע מאי הוי ומצאתי בספר הזה התנופה שכתב כלשון הזה ישבע הוא וגם היא שאינם ברשותה ושלא שלח הוא יד בהם עכ"ל השמיט שלא פשע בהם וטעמו מפני מה שכתבתי כיון דאין הבעל שומר כי פשע בהם מאי הוי אבל אם שלח יד בהם אף ע"פ שאינו שומר חייב דשואל שלא מדעת גזלן הוי וחייב והאשה אינה צריכה לישבע אלא שאינם ברשותה אבל שלא שלחה בהם יד ושלא פשעה אין להם ענין דבין כך ובין כך חייבת לשלם אפי' נגנבו באוגס גמור דהא שואלת היא:
ג סָעִיף ג קטן שגנב פטור מהכפל וכו' עד אף לאחר שיגדיל כ"כ הרמב"ם ז"ל בתחלת הלכות גניבה:ומ"ש שהוא פטור מהכפל מבואר בתורה דגבי תשלומי כפל איש כתיב:ומ"ש שמחזירין את הקרן לבעלים אם הוא בעין פשוט הוא:ומ"ש ואם אינו בעין פטור מהקרן אף לאחר שיגדיל בפרק החובל (בבא קמא פז.) תנן חש"ו פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבים לשלם ומדלא קתני גבי קטן הגדיל הקטן חייב לשלם משמע דאפי' הגדיל פטור:ומ"ש ועבד שגנב מחזירין הקרן לבעלים אם הוא בעין פשוט הוא:ומ"ש וגם אין בעליו חייב לשלם בשבילו ולא שאר כל דבר שמזיק כיון שהוא בן דעת ובעליו אינו יכול לשמרו שאם יקניטו ילך וידליק גדישו של חבירו וכו' משנה בסוף מסכת ידים ומייתי לה בפ"ק דב"ק: כ' הרמב"ם ראוי לב"ד להכות הקטנים וכו' וכן מכין העבדים אם הזיקו וכו' בפ"א מהלכות גניבה:
ד סָעִיף ד מפני שאין דנין עתה דיני קנסות אין רצוני עתה להאריך בדין כפל ותשלומי ד' וה' וכו' מבואר:ומ"ש אבל משום דלא מפקינן מיניה אם תפס אכתוב מהם מעט נתבאר בסי' רצ"ה: אע"פ שכתב הרמ"ה הא דאמרינן בקנסא אי תפס לא מפקינן מיניה היינו דוקא כדי נזקיה וכו' ול"נ לא"א ז"ל וכ' דלאו תקנתא היא אלא דינא הוי וכו' עד סוף הסי' בפסקי הרא"ש ספ"ק דב"ק:
א סָעִיף א אחד האיש ואחד האשה וכו'. בפ"ק דב"ק (דף ט"ו) נפקא לן מקרא ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה ולפי דבפרשת שומרים איש כתיב ללמד איש ולא קטן כדלעיל ריש סי' צ"ו לכך הוצרך לפרש דאחד האיש ואחד האשה:
ב סָעִיף ב שאלה לא"א הרא"ש וכו'. תימה גדולה היאך פסק הרא"ש דאחרי שבאו החפצים לביתו צריך לישבע שאינם ברשותו וכו' הלא אפי' א"ל הנח לפניך אינו אפי' ש"ח ופטור מפשיעה כמ"ש בסימן רצ"א כ"ש כאן דלא א"ל אפי' הנח לפניך ונ"ל דדין זה דימהו הרא"ש למ"ש הרמב"ם ומביאו רבי' סוף סי' שמ"ו דכשהאשה שאלה או אגרה פרה מקמי שנשאת ואח"כ נשאת דבעל בנכסי אשתו לוקח הוא ואם נגנבה או נאבדה הפרה פטור הבעל מלשלם דאינו נעשה לא שואל ולא שוכר ואפ"ה אם הודיעה לבעל שהפרה שאולה או שכורה ה"ז נכנס תחתיה אף כאן מאחר שאשתו שאלה חפצים ונעשית שואל עליהם והיא הודיעה לבעלה וקבל עליו שתתקשט היא בהם אע"ג שאינו נעשה לא שואל ולא שוכר אפ"ה ש"ח מיהא הוי ועל כן חייב לישבע כל הג' שבועות שחייב בהן ש"ח לישבע וז"ש הרא"ש אחרי שהודה שבאו אלו החפצים לביתו כלומר והסכים עם אשתו שתתקשט בהם דאם לא הסכים עמה הו"ל להשיבם ליד אשת ראובן ומדלא השיבם הסכים עם אשתו שתתקשט בהם ובעל בנכסי אשתו דין לוקח יש לו ודינו כש"ח כדפסק ר"י לעיל לכן חייב לישבע כדין ש"ח ודוק נ"ל:
ג סָעִיף ג קטן שגנב פטור מהכפל וכו'. ברייתא פ' הגוזל קמא (סוף בבא קמא דף ק"ו) כי יתן איש אין נתינת קטן כלום ואין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן וכו' והסוגיא מוכחת לשם דלענין כפל ממעטו הכתוב אבל קרן ודאי חייב לשלם אם ישנו בעין וכו' עיין שם וע"ל בסי' צ"ו:
א סָעִיף א אחד האיש ואחד האשה כו' ואיש דכתיב גבי גניבה בא למעט קטן כדלקמן: ומש"ר חייבין לשלם ד' וה' דזה ג"כ כפל הוא דהא על (הכסף) [הכפל] מוסיף בצאן עד ד' ועד ה' בבקר ומשום דקרא מתחיל בד' וה' כדכתיב כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו ה' בקר ישלם כו' וסיים אם המצא תמצא בידו כו' חיים שנים ישלם מש"ה הקדימו נמי רבינו בל' וכתב אחר זה ובכפל ממתין עד שתתאלמן כו' ור"ה בחיוב ד' וה' וק"ל: עד שתתאלמן כו' עיין בס"ס שמ"ו בדריש' מ"ש בשם ב"י: ויתבענה פירוש פסק דין יקח מיד ויוציא מידה מיד כשתתגרש ועד"ר:
ב סָעִיף ב שאלה כו' תשובה זו בעינה לעיל סי' צ"ו והוא סוף כלל ל"ט ועיין בתשובת הגאונים סי' שמ"א ותמצא דומה לזה: צריך לישבע שאינם ברשותו כו' אע"ג דכ"ר בסי' שמ"ח סי"א בשם תשובת הרא"ש ז"ל מן הדין לא היה לך לחייב לשמעון שבועה כו' י"ל הא כתבתי שם דדקדק וכתב מן הדין ללמדנו הא מכח ראות עיני ב"ד משביעין לפי הענין וה"נ קאמר דהא חושדין לשמעון שיודע כו' ומשמע דגם הב"ד היו חושדין אותו בזה מכח זה פסק הרא"ש לפי הענין להשביעו ועוד שכיון שהודה שבא לרשותו ויש לפנינו ריעותא שעכשיו טוען שא"י ומצינו דמשביעין על טענת ספק כזה במקום ריעותא בכל שבועת השומרים ובזה נתיישב נמי דל"ת מ"ש שישבע שלא פשע בה דלכאורה קשה למה צריך שמעון לישבע שלא פשע בה הא אפילו אילו היה פשע לא חייב שהרי לא קיבל עליו שמירתן כלל ואפילו ש"ח לא הוה ולא גרע מאומר הנח סתמא דאיבעיא לא איפשיטא הוא ולקולא כמש"ר בסי' רצ"ה ס"ב ובש"ע לא הזכיר שלא פשע ע"ש אבל בתשובות כתב כמש"ר וכ"כ מור"ם לעיל בהגהותיו ס"ס צ"ו ולפי מ"ש ניחא ואין צריכין לפרש דמ"ש ושלא פשע אינו ר"ל שפשע בשמירה אלא שפשע כ"כ בפשיעה גדולה וגרם שנגנבה שנתחייב עליה וכמ"ש לעיל בסי' רצ"ו במ"ש בשם הרמב"ם שנשבע שלא גרם לה דבר שיהא חייב ע"י דהכא בלא"ה א"ש וכמ"ש:
ג סָעִיף ג קטן שגנב כו' [כמו בב"ח]: פטור כו' אף לאחר שיגדיל גמרא פ' החובל וטעמו כיון דהגניבה נעשה בהיותו קטן בבלי דעת ועד"ר: וגם אין בעליו כו' משנה סוף מסכת ידים ומייתי לה פ"ק דב"ק ור"ל [דאין] בעליו חייב לשלם בשבילי אפילו הקרן של גניבה כשאינו בעין גם לא שאר כל דבר שהזיק ול"ת דחייב מק"ו מה שורו וחמורו כו' ע"ש במשנה הנ"ל: וידליק גדישו של חבירו אבל בגדישו של רבו ליכא למיחש די"ל דבשעה שמקניטו ישמור רבו ממנו וירחיקהו מגדישו ומאשר לו: כתב הרמב"ם כו' בפ"א מהל' גניבה כ"כ: וכן מכין העבדים כו' פי' משום דסתם עבדים גדולים ויכולים לסבול כפי כחן מכה רבה משא"כ בקטנים דלעיל דמכין לכל א' כפי כחו: שלא יהיו משולחין להזיק פי' מורגל לכך וע"ל סי' שפ"ט:
ד סָעִיף ד אף על פי שכתב הרמ"ה כו' אע"פ שכתב הרמ"ה דבזמן הזה אפילו תפס מפקינן מיניה אפ"ה כתבתי הדינים כיון דל"נ לא"א הרא"ש ז"ל כו': וכל כה"ג עביד איניש דינא לנפשיה עיין בסמוך סימן ש"ן ס"ט:
א סָעִיף א עד שתתאלמן כו' ונראה פשוט דר"ל דאז יתבענה ויוציא מידה הכפל בפסק שלקח מיד עליה אבל אינו ר"ל שאחר שתתאלמן יתבענה לדון דאין טעם לדבר שמא ישתכח הדבר ולא יהיו אז העדים ולא הוצרך רבי' לפרש זה דיקח פסק דין מיד עליה דהא ממילא הוא דכיון דכתב שיחזור הקרן מידה ולא הכפל ש"מ דאיירי כשקבלו העדים בב"ד וממילא יתנו לו הב"ד כתוב וחתום המעשה איך היה וראיה לזה שהרי כ"ר תשובת הרא"ש מיד אחר זה שכתוב בו ז"ל שגם האשה תשבע ויכתבו עליה פסק דין וכן הוא מבואר בדבריו לעיל בס"ס צ"ו אליבא דכ"ע בהלואה ע"ש גם לקמן בסי' תכ"ד ס"ג כ"ר בא"א שחבלה באחרי' ואין לה במה לשלם עד שתתגרש דשמין כל תשלומי הדברים וכותבין ונותנין אותו ליד הנחבל כו' ע"ש:
ב סָעִיף ג אף לאחר שיגדיל כתב ב"י דלמדו כן כו' ע"ש ובאמת בלא"ה מסתבר לומר כן כיון שהטענה בפטור מפני שאינו בר דעת בשעת הגניבה א"כ למה יתחייב לאחר שיגדיל בשלמא עבד ואשה שהטעם שפטורין הוא מפני שאין להם ממה לשלם א"כ נתגרשה האשה ונשתחרר העבד אזדא ליה טעם זה אלא שקשה לי למה לא הזכיר רבינו ג"כ דחרש ושוטה פטורין מכפל אם גנבו דהא גם הם לאו בני דעת נינהו ואפשר לומר דנקט קטן שהוא נלמד מקרא דכתיב איש ממילא נשמע בשוטה וחרש שדינן שוה בכל מקום וחד טעם להו:
ג סָעִיף ד הא דאמרינן בקנסא כו' היינו דוקא כדי נזקו כו' כ"כ הרא"ש בשמו בספ"ק דב"ק ע"ש והא דלא כ' רבינו לדברי הרמ"ה לעיל סימן רצ"א דשם מיירי ג"כ מתפיסת כפל משום דכאן הוא הגוף דדיני גנב וטבח ומכר שיש בהן קנס משא"כ שם דלא נקטה אלא (במושלם) [באם שלם] כפי הדין שנתבאר וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.