א הלכות גזילה אסור לגזול אפי' כל שהוא לא שנא מישראל ול"ש מעכו"ם שגזל העכו"ם אסור:
ב וכל הגוזל את חבירו אפילו שוה פרוטה כאילו נוטל נפשו:
ג ואסור לגזול אפילו ע"מ לשלם וכתב א"א ז"ל דווקא שאין התשלומין בעין כההיא דמייתי עלה שרצו אנשי דוד ליקח גדיש של שעורים ולתת במקומו של עדשים ועדיין לא היו בידם העדשים אלא רצו ליקח גדיש של שעורים של ישראל ולכשיזדמן להם גדישי עדשים של פלשתים יתנו לישראל במקום גדיש השעורים אבל אם היו מזומנים העדשים אפילו אין בעלי גדיש שעורים לפנינו מותר לזכות להם גדישי עדשים [ע"י אחר] דעדיפי מהשעורים וזכין לאדם שלא בפניו ודוקא שידוע שזכות הוא לו כגון בדבר העומד לימכר אבל מחפצי ביתו לא:
ד ואפילו אם הוא בסכנת מות ובא לגזול את חבירו ולהציל את נפשו אסור לו לגזול אם לא על דעת לשלם דודאי אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש לכך הוא רשאי ליטלו ולהציל נפשו אבל לא יקחנו אלא על דעת לשלם:
ה ואפילו הלוקח מחבירו בתורת שאלה אם אינה מדעת הבעלים נקרא גזלן:
ו וכתב הרמב"ם אפילו החוטף משכון מיד חבירו למשכנו שלא ברשות ב"ד נקרא גזלן ואצ"ל אם נכנס לביתו למשכנו והראב"ד השיג עליו וכתב שאינו נקרא גזלן בכך:
ז וכשם שאסור לגזול כך אסור לעשוק:
ח ואיזהו גזל ואיזהו עושק גזל זה הלוקח של חבירו בחזקה כגון שחוטף מה שבידו או נכנס לביתו שלא ברשותו ונוטל משלו או תוקף בעבדיו ומשתמש בהם או נכנס לתוך שדהו ואוכל פירותיו ועושק זה שבא ממון חבירו לידו ברצון חבירו כגון בהלואה או בפקדון או שכירות וכשבא לתבעו אינו מחזירו ומחזיק בו בחזקה:
ט ואפילו אם כופהו שמוכר לו משלו ומקבל דמיו אם הוא שלא מרצונו אסור אבל אין לו דין גזלן ליפסל מדאורייתא אלא מדרבנן כתב הרמב"ם ז"ל כל החומד עבדו או ביתו של חבירו או כל דבר שאפשר שיקחנה ממנו והרבה עליו רעים והפציר בו עד שלקחו ה"ז עובר בלא תחמוד ואינו עובר בלאו עד שיקנה החפץ שחומד:
י כל המתאוה ביתו או את אשתו או כליו או שדהו של חבירו וכיוצא בהם משאר דברים שאי אפשר לו לקנותו ממנו כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה עובר בלא תתאוה שאין תאוה אלא בלב בלבד התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל שאם לא ירצה הבעל למכרו לו בדמים יבוא לידי גזל והגזל מביא לידי שפיכת דמים כי כשהבעל ירצה להציל ממונו מן הגזלן יבוא לידי שפיכת דמים צא ולמד ממעשה דאחאב ונבות הא למדת שהמתאוה עובר בלאו א' והקונה דבר שמתאוה בו בהפצר שמפציר בבעלים או בבקשה מהם עובר בשני לאוין לכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוה ואם גזל עובר בשלשה לאוין:
א סָעִיף א אסור לגזול אפי' כל שהוא כן כתב הרמב"ם בתחלת הלכות גזילה אסור לגזול כל שהוא דין תורה וכתב ה"ה זה מתבאר בסוגיא דפרק ד' מיתות מיהו כתבו קצת מהמפרשים דוקא כשיעור מאי דקפדי ביה קצת מן האנשים אבל ליטול מן החבילה או מן הגדר לחצות בו שיניו דליכא איניש דקפיד בכי הא שרי ואף זה אסרו בירושלמי ממדת חסידות עכ"ל וטעם הירושלמי מפני שאילו היה עושה כן כל אחד ואחד נמצאת החבילה כולה כלה וכן הגדר נהרס:ומ"ש לא שנא מישראל ל"ש מעכו"ם שגזל העכו"ם אסור בפרק הגוזל ומאכל (קיג.) אמרי' הכי ופסקו כן הרי"ף והרא"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל בתחלת הלכות גזילה:
ב סָעִיף ב ומ"ש וכל הגוזל את חבירו אפילו שוה פרוטה כאילו נוטל נפשו בפ' הגוזל ומאכיל (בבא קמא קיט.) ומייתי לה מקראי:
ג סָעִיף ג ומ"ש ואסור לגזול אפילו על מנת לשלם בר"פ איזהו נשך (בבא מציעא סא:) דריש לא תגנוב ע"מ לשלם ובפרק הכונס (בבא קמא ס:) דריש קרא דויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער וכו' דגדישים דשעורים דישראל הוי וגדישים דעדשים דפלשתים וקא מיבעיא ליה מהו ליטול גדישין שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו ע"מ לשלם גדישים של עדשים של פלשתים שלחו ליה חבול ישיב גזילה ישלם אע"פ שגזילה משלם רשע הוא אבל אתה מלך אתה ופורץ לעשות לך דרך ואין מוחין בידך:ומ"ש רבינו בשם הרא"ש דוקא שאין התשלומין בעין כההיא דמייתי עלה שרצו אנשי דוד ליקח גדיש של שעורים ולתת במקומו גדיש של עדשים ועדיין לא היו בידם העדשים וכו' כ"כ שם הרא"ש וז"ל יראה דמיירי שעדיין לא היו מזומנין אלא רצו ליקח גדישין של שעורים דישראל וכשיזדמן להם גדישין דעדשים דפלשתים יחזירו להם אבל אם היו גדישים דעדשים מזומנים אפי' אין בעלי גדישי שעורים לפנינו מותר לזכות להם גדישין של עדשים ע"י אחר וליקח גדישים של שעורים דזכות היה לו דעדשים עדיפי טפי וכן משמע לישנא דקרא חבול ישיב רשע גזילה ישלם דמשלם אחר שכבר גזלו עכ"ל ופשט דבריו הם שמסברא אומר שהתשלומין לא היו בעין דאל"כ זכות הוא להם וזכין לאדם שלא בפניו וא"כ אין דברי רבי' מדוקדקים שכ' דוקא שאין התשלומין בעין כההיא דמייתי עלה וכו' דמשמע דההוא דמייתי עלה מבואר בה דלא היו התשלומין בעין והא ליתא דלא מפרש בה הכי אלא מכח זכין לאדם שלא בפניו שמעינן לה והכי הול"ל ודוקא שאין התשלומין בעין אבל אם הם בעין ועדיפי מהדבר שנוטל מותר לזכות לו בתשלומין דזכין לאדם שלא בפניו ומיהו אפשר שסמך רבינו על מה שכתב הרא"ש וכן משמע לישנא דקרא חבול ישיב רשע גזילה ישלם שנראה דמקרא דמייתי גבי האי עובדא יליף לה:
ד סָעִיף ד ומ"ש ואפי' אם הוא בסכנת מות ובא לגזול את חבירו וכו' בפרק הכונס (שם) אקרא דבסמוך רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מיטמרי פלשתים בהו וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו אבל אתה מלך אתה ופורץ לעשות דרך ואין מוחין בידך וכתב הרא"ש גדישין דישראל הוו ופלשתים טמונים בהם ומיבעיא ליה מהו למיקליי הא לא מיבעיא ליה אי שרי למיקלינהו להצלת ישראל דמילתא דפשיטא היא ואין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא הכי מיבעיא ליה מהו למיקלינהו אדעתא דליפטר מתשלומין וא"ל אסור להציל עצמו בממון חבירו דליפטר אלא יציל עצמו וישלם ומ"ש ודוקא שידוע שזכות הוא לו כגון בדבר העומד לימכר אבל מחפצי ביתו לא:
ה סָעִיף ה ומ"ש ואפי' הלוקח מחבירו בתורת שאלה אם אינו מדעת הבעלים נקרא גזלן בפרק המפקיד (בבא מציעא מא.) גבי מתניתין דחבית אמר רב ששת הב"ע כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות וקא סבר שואל שלא מדעת גזלן הוי ודין זה דהשואל שלא מדעת הוי גזלן כתב הרמב"ם בספ"ג מהלכות גזילה וכתב ה"ה עיקר המחלוקת בפרק הספינה (בבא בתרא פח.) דר"י וחכמים ופסק כחכמים וכ"כ הרב ז"ל בהלכות שם ובפרק המפקיד עכ"ל:
ו סָעִיף ו וכתב הרמב"ם אפי' החוטף משכון מיד חבירו למשכנו שלא ברשות ב"ד נקרא גזלן וא"צ לומר אם נכנס לביתו למשכנו בספ"ג מהלכות גזילה וכתב ה"ה יצא לו לרב מהמשנה שבפרק הנשבעין (מד:) דקתני הנגזל כיצד נכנס למשכנו שלא ברשות וכו' והר"א העמידה בדאשתכח דלא הו"ל כלום ואין נראה כן מלשון המשנה דאמר שלא ברשות וכן נראה מדברי הרב ן' מיגא"ש ז"ל שפירש שם שלא ברשות בעלים ושלא ברשות ב"ד עכ"ל. דין סלע חסרה אימתי אסור לקיימה כדי שלא יבוא לרמות בה בסי' רנ"ז. בן האוכל אצל אביו ועבד האוכל אצל רבו אם יכול ליתן פרוסה לבנו של אוהבו בטור יורה דעה סימן רמ"ח:
ז סָעִיף ז (ח) וכשם שאסור לגזול כך אסור לעשוק ואיזהו גזל ואיזהו עושק גזל זה הלוקח של חבירו בחזקה וכו' ועושק זה שבא ממון חבירו לידו ברצון חבירו וכו' וכשבא לתבעו אינו מחזירו ומחזיק בו בחזקה כל זה דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות גזילה וכתב ה"ה לפי דעת הרב הסוגיא שבפרק המקבל (בבא מציעא קיא.) דמסקינן התם זהו גזל וזהו עושק ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין פירוש בעושק וגזל האמורים גבי שכירות דלעיל מינה אמר כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות משום בל תגזול ומשום בל תעשוק וגבי שכירות א"א לגזול כעין ויגזול את החנית בשום צד אבל באמת לא נתחוור לי ענין זה לפי פשט הסוגיות שהרי בכתוב לא מצינו כי אם פסוק אחד מלא תגזול ואוקימנא פרק איזהו נשך (בבא מציעא סא:) בכובש שכר שכיר דגזל גמור במיבעיא דרבית ואונאה אתיא ואם כן היאך נעשות מצות חלוקות וצ"ע והרב סמך על הסוגיא דפרק מרובה (בבא קמא עט:) דאמר ה"ד גזלן כעין ויגזול את החנית וכו' ואינה מכרחת עד כאן לשונו: (ב"ה) ודע שכתב הרמב"ם בפרק הנזכר דגם הכותי אסור לעשקו וכתב איזהו עושק כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או שכירות וכו' ויש לתמוה על זה מפרק הגוזל (בבא קמא קיג.):
ח סָעִיף ט (י) ואפי' אם כופהו שמוכר לו שלו ומקבל דמיו אם הוא שלא מרצונו אסור בפרק הכונס (בבא קמא סב.) ובפרק הגוזל בתרא (שם):ומ"ש אבל אין לו דין גזלן ליפסל מדאורייתא הכי משמע בריש מציעא (ה:) אהא דקאמר לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו: ומה שאמר שהוא נפסל מדרבנן בפ' זה בורר (סנהדרין כה:) הוסיפו עליהם החמסנים: כתב הרמב"ם כל החומד עבדו או ביתו של חבירו וכו' ה"ז עובר בלא תחמוד וכו' עד סוף הסי' הכל בפ"א מהלכות גזילה וכתב ה"ה כל החומד וכו' זה מבואר במכילתא ואמרינן בפ"ק דמציעא (שם). מורי ואמר דמי יהיבנא והא קסבר בלא חחמוד וכתב עליו הר"א ולא אמר רוצה אני דעתו ז"ל מפני שאם אמר רוצה אני מקחו קיים ולא גרע מתליוהו וזבין דאסיקנא בפ' חזקת הבתים (בבא בתרא מח:) דזביניה זבינא וכיון שכן אין בו לאו ולא כן דעת הרב ז"ל אלא מקחו קיים ואע"פ שעבר. וכתב עוד כל המתאוה וכו' מבואר במכילתא לחייב על התאוה בפני עצמה ועל החימוד בפני עצמו ונראה לו שדעת הר"א שחיוב התאוה זו היא שיתאוה לקנות בדמים שלא ברצון הבעלים. וכתב עוד התאוה מביאה לידי חימוד וכו' שם במכילתא עכ"ל. עיין בתשובת הרא"ש שכתב רבינו בסימן שע"א:
א סָעִיף א אסור לגזול אפילו כל שהוא וכו'. עיין תחלת סימן שמ"ח מ"ש בזה בס"ד:
ב סָעִיף ג ואסור לגזול אפי' ע"מ לשלם. ה"א פרק הכונס (סוף בבא קמא דף ס') ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים וכו' רבנן אמרו קא מיבעיא ליה מהו ליטול גדישין של שעורים של ישראל ליתן לפני בהמתו על מנת לשלם גדישין של עדשים דפלשתים שלחו ליה חבול ישיב רשע גזלה ישלם אע"פ שגזלה משלם רשע הוא וכו': ומ"ש בשם הרא"ש. שם בפסקיו: ומ"ש ודוקא שידוע וכו'. זהו מדברי רבינו דמפרש דאין אומרים זכין אדם שלא בפניו אלא דוקא בידוע שזכות הוא לו דאם אינו ידוע שמא חוב הוא לו ואין חבין לאדם שלא בפניו ואין להקשות דבגנבה אסור ע"מ לשלם אפי' זכות הוא לו כגון על מנת לשלם תשלומי כפל כדאיתא ר"פ א"נ רבינו ריש סי' שמ"ח כתב סתם דאסור דהתם ה"ט כדי שלא ירגיל עצמו בכך כדכתב הרמב"ם ריש הלכות גנבה וכ"כ רבינו לעיל סי' שמ"ח וטעם זה לא שייך אלא בגנבה שהיא בסתר ושכיחא ליה טובא משא"כ בגזלה בפרהסיא דלא שכיחא:
ג סָעִיף ד ומ"ש ואפי' הוא בסכנת מות וכו'. שם רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוו ומיטמרי פלשתים בהו וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו ופירשו התוספות והרא"ש דאיבעיא ליה מהו למיקלייה דאע"ג דמילתא דפשיטא היא דשרי למיקלייה להצלת ישראל דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ג' עבירות קמיבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פיקוח נפש ופשטו ליה דאסור להציל עצמו אדעתא דליפטר אלא יציל עצמו וישלם:
ד סָעִיף ה ואפילו הלוקח מחבירו בתורת שאלה וכו'. ע"ל בריש סי' רצ"ב.
ה סָעִיף ו וכתב הרמב"ם אפי' החוטף וכו'. בספ"ג מגזילה כתב כך ה"ז גזלן אע"פ שהוא חייב לו וכדאיתא סוף שבועות הנגזל כיצד נכנס למשכנו שלא ברשות וכו' והראב"ד שם בהשגותיו אמר התם הוא דאשתכח דלא הוי חייב אבל היכא דיכול לברר דחייב לו אין זה גזלן אם משכנו שלא ברשות:
ו סָעִיף ט ואפילו אם כופהו וכו' אם הוא שלא מרצונו אסור. פי' דאמר בפי' שמוכר שלא מרצונו אלא מחמת אונס אבל בדשתק וקיבל דמים רוצה אני קרינן ביה כדלעיל ריש סי' ר"ה ע"ש: כתב הרמב"ם כל החומד וכו' במכילתא לא תחמוד יכול בדברים ת"ל לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך עד שיעשה מעשה ומכאן למד הרמב"ם דבלא תחמוד דוקא דגלי לן קרא דעד שיעשה מעשה מכלל דבלא תתאוה דלא גלי לן קרא אפילו במתאוה בלב בלחוד בלא מעשה נמי עובר בלאו והסמ"ג בסי' קנ"ח בלאוין השיג עליו ואמר ולא יתכן לומר כן כי כתוב בדברות לא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך ולפי דבריו החמיר בבית מבאשת איש אלא החימוד והתאוה הכל אחד ואינו עובר אלא עד שיעשה מעשה ואפשר דהרמב"ם ז"ל כדי ליישב קושיית הסמ"ג דקדק וכתב תחלה כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו וכו' כלומר קרא דבדברות הראשונות דכתיב לא תחמוד אשת רעך ועבדו וגו' אתא לאורויי דאף בבית ועבד ואמה דאפשר לו שיקנהו ממנו וכו' כלומר שיקנהו ממנו בהיתר על ידי הפצרת רעים שיכבידו עליו אפ"ה עובר בלא תחמוד כשקנה החפץ שחמד כל שכן אשתו שאי אפשר שיקחנה לרשותו אלא באיסור ואח"כ כתב כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכן כל כיוצא בהן משאר דברים שאי אפשר לו לקנותן ממני כיון שחשב בלבו וכו' כלומר קרא דבדברות האחרונות שכתוב בו ולא תחמוד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך מיירי בחמדת הלב ומיירי אפי' דומיא דאשתו שאי אפשר שיקחנה ממנו אלא באיסור וכך הם שאר דברים היכא דאי אפשר אלא באיסור ואפילו הכי עובר בחמדת הלב וכ"ש היכא דאפשר בהיתר מפני שיגיע מזה בקרוב דיבוא מן תאות הלב לידי חימוד במעשה. ובמקצת ספרי רבינו כתוב משאר דברים שאפשר לו לקנותו וכך הוא בספרי הרמב"ם שבידינו ולפי זה רצונו לומר דקרא דקאמר לא תתאוה בית רעך הוא לפי שדבר זה הווה תמיד שאדם יעלה על לבו לקנות דבר שאפשר לקנותו ולעולם ה"ה דבר שאי אפשר לקנותו כגון אשתו נמי קא עביר על לא תתאוה כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה וכו'. ואין חילוק בדין בין הנוסחאות:
א סָעִיף א אסור לגזול אפילו כל שהוא ומן התורה אסור דחצי שיעור דאורייתא וכמ"ש לעיל ר"ס שמ"ח וכ"כ הרמב"ם ריש הל' גזילה והמ"מ כתב שם דדבר מועט דליכא אינש דקפיד ביה כגון ליקח מהחבילה או מהגדר דבר לחצוץ בו שיניו מן הדין מותר אבל ממדת חסידות אוסר בירושלמי עכ"ל וטעם החסידות כתב ב"י מפני שאילו היה עושה כן כל א' וא' נמצא החבילה כלה והגדר נהרס עכ"ל:
ב סָעִיף ב כאילו נוטל נפשו בב"ק דף קי"ט ילפינן לה מקרא ופליגי בו אי נפשו של נגזל או של גזלן קאמר וכמ"ש ג"כ לעיל סי' של"ט גבי פעולת שכיר ושם פליגי בה בפ' המקבל ריש (בבא מציעא דף קי"ב:) (ג)
ג סָעִיף ד ומש"ר ואסור לגזול אפילו כו' בר"פ א"נ דריש לא תגנובו ע"מ לשלם ובפ' הכונס דריש קרא דויתאוה דוד כו' כמ"ש בסמוך: ומ"ש ע"מ לשלם ר"ל הטוב ממנו ומחשש שמא לא יהא לו לשלם אסור וכדמסיק: וכתב א"א הרא"ש ז"ל דוקא כו' שם: אבל אם התשלומין בעין מותר ולא חיישינן לשמא ירגיל בכך וכמש"ר בסי' שמ"ח דשאני גבי גניבה שכל הגונב במסתרים איכא למיחש לה"ט דמילתא. דשכיח הוא משא"כ גזלן שהוא גוזל בפרהסי' מרשות בע"ה לפני כל והוא מילתא דלא שכיח דהרואים שבא לגזלו מונעי' אותו ממנו בחזקה ולא שייך ביה לשמא ירגיל: כההיא דמייתי עלה שרצו כו' בפ' הכונס דרשו מקרא (דשמואל ב' כ"ג) [ועב"ח שמביאו] ועיין בפרש"י דלשם ושם מוכח דלא היו עדשין בידן וכמ"ש בדרישה ע"ש. עוד איכא שם לפני זה בגמרא מ"ד דלא היה המעשה כן אלא שדות של שעורים ושל עדשים שניהם הוו של ישראל ומעשה כך היה דהוו מטמרי בשניהן פלשתים ובעי דוד למקליי לאותן שדות כדי להציל נפשם מפלשתים הטמונים שם ולא היה כוונתם לשלם וע"ז שאל לסנהדרין אי מותר אי לא ושלחו להגיד לו דאסור להציל עצמו בממון של חבירו אבל אתה מלך אתה ופורץ גדר לנפשו ואין מוחין בידו ואין שם בגמרא באוקימתא זו ובאוקימתא שלפניה דקאמר טמון באש קמיבעיא ליה כו' דהשיבו לו חבול ישיב רשע גזילה ישלם אלא אדרבה באוקימתא דטמון איתא שם בגמרא בהדיא ז"ל ופשטו ליה מאי דפשטו ליה ובאוקימתא זו השניי' קאמר שם דשלחו ליה אסור להציל כו' אבל אתה מלך כו' ובזה דברי רבי' מבוארים במ"ש ז"ל ואפי' היה בסכנת מות ובא לגזול כו': ומ"ש דודאי אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש כו' כ"כ הרא"ש ע"ש ודוק:
ד סָעִיף ה ואפי' הלוקח מחבירו בתורת שאלה כו' מימרא דרב ששת פ' המפקיד וכ"כ רבינו לעיל ר"ס רצ"ב ושם נתבאר:
ה סָעִיף ו וכתב הרמב"ם ואפילו החוטף משכון כו' בספ"ג דגזילה כ"כ: והראב"ד השיג עליו וכתב שאינו נקרא גזלן כו' פי' אפי' לבית למשכנו שלא ברשות והא דתנן נגזל נשבע ונוטל כיצד או שנכנס לבית חבירו למשכנו שלא ברשות (וכ"כ רבינו לעיל סי' צ' אליבא דכ"ע) מפרשו הראב"ד שם בהשגות דמיירי במשכנו ונמצא שלא היה חייב לו וכן כתב בהדיא המ"מ שם בשמו:
ו סָעִיף ח ואיזהו גזל כו' כל זה דברי הרמב"ם בפ"א מגזילה ועד"ר:
ז סָעִיף ט אבל אין לו דין גזלן כו' הכי משמע בריש מציעא כי לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו וע"ל סי' ל"ד מ"ש שם והרמב"ם שכתב איזהו גזל כו' קאי אהגזל הנכתב בפ' אשם גזילות א"נ ס"ל דלא תגזול הכתוב בתורה אף שאינה צריכה לגופא אשכירות מ"מ אין המקרא יוצא מפשוטו וקאי אגזל דעלמא ומש"ה כתב הרמב"ם איזהו סתם גזל אלא שא"כ ק"ק דלא הול"ל רבא אמר בל' פלוגתא אלא אמר רבא ודוק: כתב הרמב"ם כל החומד כו' בפ"א דהל' גזילה כ"כ: ואינו עובר בלאו עד שיקנה שנא' לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת חימוד שיש בו מעשה:
ח סָעִיף י וכיוצא בהם משאר דברים שא"א כו' במיימוני כתב גם בזה אפשר לקנותו ולפי אותה נוסחא צ"ל דרבותא קאמר אפי' הן באופן שא"א לקנותן כגון שאין לו מעות כ"כ או א' משאר הנמנעות אפ"ה עובר בבל תתאוה ומה ששינה רבי' הגירס' אפשר משום דהיה ק' ליה דאי גרסי שאפשר לקנותו א"כ למה האריך הרמב"ם לכתוב בבא אחרת הו"ל לכללן בחדא בבא וק"ל גם י"ל ששתי הגי' כוונה א' לשתיהן שכאן איירי בדברים שק' לאדם המוכר להיות זולתן וא"א למכרן כ"א בקושי ומ"מ הוא אפשר לקנותו במפייס אותו ברצי כסף טובא שהרי מסיק וכתב דעובר בלא תחמוד כשקנאן וגי' אפשר לקנותו ג"כ להכי נתכוין דאע"פ שק' לקנותן מ"מ הוא אפשר ואם א"א לגמרי לא היה בא לידי לא תתאוה דלא היה מתאוה דבר שא"א לבוא לידו ולכך חלקם לשני בבות דברישא איירי שבקל יכול לקנותן מיד ממנו וג"כ לא שייך בזה לא תתאוה מה"ט אלא לאו לא תחמוד ואף דברישא נקט ג"כ ביתו י"ל דמיירי במוכר שיש לו בתים הרבה ואפשר לקנות ממנו בקלות אבל בסיפא מיירי באין לו בתים הרבה וכן אינך הם דברים הצריכין לו דצריך לחשוב מחשבה איך יכול לפייסו ולקנותו בזה דוקא שייך לא תתאוה וק"ל: עובר בלא תתאוה שאין כו' כצ"ל וכן הוא ברמב"ם ובש"ע: ואם גזל כו' פי' שלקח ממנו בחוזק ולא שילם לו בעדו אז עובר על ג' לאוין וע"ל ס"ס שע"א מ"ש הרא"ש בענין חימוד וגזילת קרקע:
א סָעִיף ג וכתב א"א הרא"ש ז"ל דוקא שאין התשלומין בעין כו' עיין בהרא"ש שם ומ"ש ב"י עליו ולעד"נ פשוט דמוכח מיניה וביה מההוא עובדא דעדיין לא היו בידן העדשים דא"כ ל"ל להנהו שלשה גבורים דדוד לסכן נפשם ולילך דרך מחנה פלשתים לבית לחם לשאול לסנהדרין אי מותר אי אסור הו"ל לשלוח אחר בעלי השעורים ובודאי נתרצו בחילוף זה לקבל עדשים משעורים כיון דעדיפי נינהו אלא ודאי לא היו בידן. עדיין העדשים ולזה אין פשוט שיתרצו הבעלים ואף אם יתרצו שמא מחמת מורא מלכות יתרצו ויש בו צד גזל ולכך הוצרך לשאול והא דכתב הרא"ש אי הוו בידן היו מזכים כו' לאו להוכחה כ"כ דודאי אינה הוכחה כ"כ לדבריו דדילמא לא אמרו זכין כו' אלא בבא ליתן לו מתנה ולא בחילוף דכה"ג אלא קושטא דמילתא לדינא כ"כ וה"ק יראה לי דעדיין לא היו מזומנים כו' וזה מוכח ממ"ש דאל"כ לא היו צריכין לשאול לסנהדרין ומסיק וכתב לדינא דאם היו בידן לא מיבעי' דלא הוצרכו לשאול לסנהדרין אלא אפי' הבעלים לא היו צריכין לשאול דזכין לאדם שלא בפניו והשתא א"ש מש"ר כההיא דמייתי עלה משום דמוכח כן מיניה וביה וק"ל:
ב סָעִיף ח ואיזהו גזל ואיזהו עושק כו' דברי הרמב"ם פ"א דגניבה וז"ל המ"מ לפי דעת הרב הסוגיא שבפ' המקבל (בבא מציעא דף קי"א ע"א) דאסיקנא התם בשם רבא זהו גזל זהו עושק ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין קאי דוקא אעושק וגזל האמורין גבי שכירות דלעיל מיניה שם בגמ' קאמר כל הכובש שכר שכיר עובר בה' לאוין (וכמ"ש לעיל סי' של"ט) משום בל תגזול ומשום בל תעשוק דגבי שכירות א"א לגזול כעין ויגזול את החנית בשום צד כו' אבל גזל דעלמא ס"ל להרמב"ם שהוא מחולק מעושק אבל לא נתחוור לי ענין זה לפי פשט הסוגיא שהרי בכתוב לא מצינו כ"א פסוק א' מלא תגזול ואוקמינא בפ' א"נ דף ס"א סע"ב בכובש שכר שכיר (ולעבור עליה בב' לאוין) דגזל גמור מרבית ואונאה אתיין (וא"ל דלגופא דגזל איצטריך ולעבור עליו בב' לאוין דלמנ"מ הב' לאוין בגזל כיון דאין לוקין עליו שהרי ניתק לעשה תוס' שם) וא"כ היאך נעשות מצות חלוקות וצ"ע עכ"ל המ"מ ומן הראוי לשום לב אל קושיא גדולה כזו שק' על הרמב"ם וגם על רבי' שכתב דברים הללו בסתם והסכים עמהם ונראה ליישב זה כאשר נעמוד על ביאור דברי התוס' דשם בפרק המקבל אהא דאמר רבא זהו גזל זהו עושק ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בב' לאוין כתבו התוספות שם ז"ל לאו משום דכתיב גזל ועושק ששינה בלשון דייק אלא משום דכתיב ב' לאוין תימה בשלמא הכא חלקן כדי לעבור עליו בב' לאוין אבל גבי אשם גזילה למה נכתבו שניהן או בגזל או בעושק עכ"ל התו' ונראה דה"פ לאו משום דשינה בל' דייק דא"כ הוה משמע דרבא פליג אכל אמוראי קמאי וס"ל דאין חילוק בין גזל לעושק מצד עצמן אלא דנכתבו אלא כדי לעבור בשני לאוין וזה ודאי אינו דגם רבא מודה דיש חילוק ביניהן כמו שמצינו בעלמא שיש חילוק בין גזל ועושק דגזל הוא ל' מדובר על כשבא ממון חבירו לידו שלא מדעת חבירו וכמו שנא' ויגזול את החנית מידו משא"כ עושק דהוא ל' המדובר כשבא ממון חבירו לידו ברשותו ובדעתו דחבירו וכמ"ש הרמב"ם כאן וזהו פשוט לכ"ע והא דפליגי שם רב חסדא ורב ששת ואביי במהו גזל ומהו עושק ל"פ אלא בגזל האמור גבי שכר שכיר עובר בלא תגזול ובלא תעשוק (ואף דלא תגזול לא כתיב בהדיא בשכירות הא אמרינן בפ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"א) דאם אינו ענין לגזל גופא דנילף במה הצד דרבית ואונאה נוקי' לשכירות כנ"ל בדברי המ"מ) ובלה"נ צריכין לומר כן דהא שם פריך אביי לאוקימתא דר"ח ורב ששת ומסיק וקאמר אלא לא שכרתיך מעולם זהו עושק נתתי לך זהו גזל עכ"ל וק' הא בכ"מ גזל הוא מתפרש כעין ויגזול את החנית כו' וכן ק' זה לאוקימתא דר"ח ורב ששת דלשם ועוד דדברי הרמב"ם הכא בפירושו איזה גזל ועושק הוא לא כדברי שום אחד מהאמוראים דלשם אלא ע"כ צ"ל דכל אמוראים דלשם לא קאי אלא אחילוקים דגזל ועושק דשכירות והוא דבר שבא לידו ברשות אבל בחילוק גזל ועושק דעלמא ל"פ ופשיט להו דפי' הוא כדברי הרמב"ם שבכאן מש"ה כתבו התוספות שפיר לאו משום דשינה בל' גזל ועושק קדייק כו' דגם רבא מודה דמש"ה שינה בל' משום דיש חילוק ביניהן גם בשכירות וכחד מהאמוראים דקאי עלייהו שם וכנ"ל אלא דקשי' לרבא למה נכתבו שניהן בשכירות לכתוב בל תעשוק בשכירות ומינה נילף במכ"ש ללא תגזול דשכירות לכל מר כדאית ליה וע"ז קאמר רבא דלא נכתבו שניהן אלא ללמדנו דעובר עליו בב' לאוין ומסקי התוס' וכתבו אבל תימה איך יתורץ זה בפרשת אשם גזילות למה נכתב ושניהן דהו"ל לכתוב הקל וכ"ש החמור דשם לא שייך לומר לעבור בב' לאוין וכמ"ש בדברי המ"מ הנ"ל אבל שינוי הל' א"ש גם שם דהא לחייבו אשם וחומש הן אגזל שלקח מתחלה שלא ברשות הן אעושק שבא לידו ברשות:
ג סָעִיף ט ואפי' אם כופהו שמוכר לו כו' בפ' הכונס (בבא קמא דף ס') ובפ' הגוזל בתרא דף צ"ו:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.