א כלב שנטל חררה ובה גחלת והלך לגדיש של בעל החררה ואכל החררה והדליק הגדיש משלם על החררה נזק שלם ועל הגדיש חצי נזק ואם הניח החררה על הגדיש משלם על מקום החררה נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק ואם זרקה על הגדיש משלם על כל הגדיש חצי נזק אפילו על מקום שזרק הגחלת בד"א כששמר בעל הגחלת את גחלתו אלא שהכלב חתר הדלת ונטל החררה אבל אם פשע ולא שמרה כתב הרמב"ם בעל הגחלת חייב על שרפת הגדיש ובעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה וכן כתב הרמ"ה ז"ל שבעל הגחלת לבד חייב על כל הגדיש ולא נהירא אלא אם הניחה על הגדיש על מקום החררה משלם כל אחד החצי ועל שאר הגדיש משלם בעל הכלב רביע ובעל הגחלת שלשה חלקים ואם זרקה על הגדיש אז משלם בעל הכלב רביע בין על מקום החררה בין על שאר הגדיש ובעל החררה ג' חלקים:
א סָעִיף א כלב שנטל חררה ובה גחלת והלך לגדיש של בעל החררה ואכל החררה והדליק הגדיש משלם על החררה נזק שלם ועל הגדיש ח"נ משנה וגמרא בפ"ב דב"ק (כא.) ונתבאר שם דבעי' שיהא גדיש דבעל החררה כי היכי דליהוי שן בחצר הניזק דאל"כ פטור על החררה יותר ממה שנהנית דבעינן וביער בשדה אחר וליכא:ומ"ש ואם הניח החררה על הגדיש משלם על מקום החררה נ"ש ועל שאר הגדיש ח"נ ואם זרק על הגדיש משלם על כל הגדיש ח"נ וכו' שם (כב.) בגמרא איתמר רבי יוחנן אמר אשו משום חציו ור"ל אמר אשו משום ממונו תנן הכלב שנטל החררה וכו' בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דכלב הוא אלא למ"ד אשו משום ממונו האי אש לאו ממונו דבעל הכלב הוא אמר לך ר"ל הב"ע דאדייה אדויי דעל החררה משלם נ"ש ועל מקום גחלת משלם ח"נ ועל גדיש כולו פטור ורבי יוחנן דאנחה אנוחי על חררה ועל מקום גחלת משלם נ"ש ועל הגדיש משלם ח"נ וידוע דהלכה כר' יוחנן ופירש"י ורבי יוחנן דאמר אשו משום חציו מוקים לה בדאנחה כי אורחיה דעל החררה נ"ש דשן הוא ועל מקום גחלת נ"ש דאורחיה הוא ובידים עבד ואגדיש כוליה ח"נ דחציו דכלב הוא היינו צרורות וכתב הרשב"א ה"ה דהו"מ לאוקמא בדאדייה אדויי ועל כולו גדיש ח"נ ובהכי הוה מיפרשי מתניתין טפי שפיר שאין משלם על הגדיש אלא ח"נ ואילו השתא דאוקמינן בדאנחה אנוחי איצטרכינן לחלק בגדיש עצמו על מקום גחלת נ"ש ועל שאר הגדיש ח"נ אלא מסתברא דמשום דאוקימנא אליבא דר"ל דוקא בדאדייה אדויי אמר בדרבי יוחנן דאפשר לפרושי מתניתין אפילו בדאנחה אנוחי וה"ה וכ"ש בדאדייה אדויי עכ"ל וכך הם דברי רבינו אבל הרמב"ם כתב בפ"ב מה' נזקי ממון כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש אם הניחה בגדיש ואכל את החלה והדליק את הגדיש על החלה ועל מקום החלה משלם נ"ש ועל הגדיש ח"נ ואם היה מגרר את החלה על הגדיש והולך ושורף משלם החררה נ"ש ועל מקום הגחלת ח"נ ועל שאר הגדיש פטור וכתב ה"ה הושג ממה שאמר בסוף על שאר הגדיש פטור א"א דצרורות ע"י שינוי מרביע נזק מיהא לא מיפטר ע"כ איני יודע לתרץ ואולי שהוא ז"ל סובר כיון שהניח כולו חציו ושוב אינו מחוייב על הגרירה כיון שלא נשרף הגדיש אלא מחמת הגרירה וצ"ע עכ"ל ונראה מדבריו שהיא ז"ל מפרש שמה שכתב ואם היה מגרר את החלה וכולי מיירי בשהניח החררה תחלה וכולי מיירי בשהניח החררה תחלה ואח"כ גירר ואין נ"ל כן אלא כשמשעה ראשונה לא הניח אלא היה מגרר והולך מיירי והיינו אדייה אדויי דאמר בגמרא וכדברי הרמב"ם ז"ל מבואר בדברי התוספות שכתבו ורבי יוחנן בדאנח אנוחי לא מצי למימר בדאדייה אדויי ועל כל הגדיש ח"נ דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור עכ"ל: ומ"ש בד"א כששמר בעל הגחלת את גחלתו וכו' אבל אם פשע ולא שמרה כתב הרמב"ם בעל הגחלת חייב וכו' שם בגמרא (כג.) אהא דתנן על החררה משלם כו' מאן חייב בעל כלב וליחייב נמי בעל גחלת בששימר גחלתו אי כשומר גחלתו מאי בעי כלב התם בשחתר ודברי הרמב"ם הם בפ"ב מה' נזקי ממון וטעמו דכיון שאמרו וליחייב נמי בעל הגחלת היינו לומר דנהי דבעל הכלב חייב על אכילת החררה ועל מקומה בעל גחלת ליחייב בשריפת כל שאר הגדיש ורש"י פי' וליחייב נמי בעל הגחלת דהא בין מר ובין מר משום ממונו אית להו הילכך לר"י דאמר לעיל על הגדיש משלם ח"נ דצרורות הן לישלם בעל הגחלת חצי האחר דהא ממונו הוא:ומ"ש רבינו ול"נ אלא אם הניחה על הגדיש על מקום החררה משלם כל אחד החצי כלומר דכששימר גחלתו על מקום החררה משלם בעל הכלב כל הנזק וכשלא שימר גחלתו מיחייבי תרוייהו בכל הנזק כל א' החצי ועל שאר הגדיש משלם בעל הכלב רביע דכיון דכששימר גחלתו אינו משלם בעל הכלב על שאר הגדיש אלא חצי נזק כשלא שימר גחלתו כיון דאיכא שותפא בהדיה אינו משלם אלא חצי מה שהיה חייב דהיינו רביע ובעל הגחלת ג' חלקים מדר' נתן דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ובספרי רבינו כתוב ובעל הגדיש ג' חלקי' וט"ס הוא שנתחלף לו בעל הגחלת בבעל הגדיש וכן מצאתי בספר מוגה בעל הגחלת במקום בעל הגדיש ומ"ש ואם זרקה על הגדיש בעל הכלב משלם רביע בין על מקום החררה בין על שאר הגדיש מבואר ממה שכתבתי דכיון דכי לית ליה שותפא לא משלם על הכל אלא חצי נזק השתא דאית ליה שותפא לא משלם אלא פלגא דהיינו רביע ובעל החררה דהיינו בעל הגחלת משלם ג' חלקים משום דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי כדרבי נתן:
א סָעִיף א כלב שנטל חררה וכו' משלם על החררה נ"ש ועל הגדיש ח"נ. משנה פ"ב דב"ק (כ"א): ומ"ש ואם הניח החררה וכו'. כלומר הא דתנן על הגדיש ח"נ איכא לחלק בין אם הניח החררה וכו' ובין אם זרקה על הגדיש וכו' ופליגי בה ר"י ור"ל שם ר"י אמר אשו משום חציו ור"ל אמר אשו משום ממונו ולר"ל לא אשכחן דחייב על הגדיש ח"נ אלא בזרקה על הגדיש דהשתא על מקום גחלת חייב ח"נ דצרורות של כלב הן ועל גדיש כוליה פטור דאשו משום ממונו והאי לאו ממונו דבעל הכלב הוא וצרורות ליכא למימר דהא ממקום גחלת ואילך דלקה אש ממילא אבל לר"י בזרקו חייב ח"נ משום חציו בכוליה גדיש דהיינו צרורות ואם הניח החררה חייב נ"ש אמקום גחלת דאורחיה הוא ובידים עבד ועל שאר הגדיש ח"נ דחציו הוא והיינו צרורות והלכה כר' יוחנן וכך הם דברי רבינו ובסימן תי"ח יתבארו שרשי הדברים בס"ד: כתב הרמב"ם וז"ל כלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש אם הניחו בגדיש ואכל את החלה והדליק את הגדיש על החלה ועל מקום החררה משלם נ"ש ועל הגדיש ח"נ ואם היה מגרר את החלה על הגדיש והולך ושורף משלם על החררה ועל מקום הגחלת ח"נ ועל שאר הגדיש פטור עכ"ל והשיגו הראב"ד על מ"ש ואם היה מגרר וכו' דעל שאר הגדיש פטור דליתא דצרורות ע"י שינוי מרביע נזק מיהא לא מיפטר עכ"ל וה"ה כתב וז"ל ואולי שהוא ז"ל סובר שכיון שהניח כלו חציו ושוב אינו מחוייב על הגרירה כיון שלא נשרף הגדיש אלא מחמת הגרירה וצ"ע עכ"ל וכתב ב"י ונראה מדבריו שהוא ז"ל מפרש שמ"ש ואם היה מגרר את החלה וכו' מיירי בשהניח החררה תחלה ואח"כ גירר ואין נ"ל כן אלא כשמשעה ראשונה לא הניח אלא היה מגרר והולך מיירי והיינו אדייה אדויי דאמר בגמ' וכדברי הרמב"ם ז"ל מבואר בדברי התוס' שכתבו ורבי יוחנן בדאנחה אנוחי לא מצי למימר בדאדייה אדויי ועל כל הגדיש ח"נ דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על שאר הגדיש פטור עכ"ל ונראה מדברי ב"י דעת התוס' היא דלרבנן דפליגי אסומכוס וקיי"ל כוותייהו דבצרורות ח"נ משלם נמי מיבעיא ליה לרב אשי אי כח כחו ככחו דמי אם לאו וכיון דעמדה בתיקו פטור אכח כחו והא ליתא דהא בהדיא קאמרי' בעי רב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי או לא וכו' מבואר להדיא דלרבנן פשיטא ליה דכח כחו ככחו דמי ומשלם ח"נ אלא דלסומכוס קמיבעיא ליה מי גמיר הלכה למשה מסיני בח"נ צרורות ומוקי לה בכח כחו או לא גמיר דאפי' בכח כחו נמי משלם נ"ש וכן פי' הרא"ש דלרבנן פשיטא ליה דככחו דמי וכדפסק רבינו בסי' ש"ץ ס"ב דאין חילוק בצרורות בין כחו לכח כחו ומשלם ח"נ אלא דברי התוס' הללו תלויים בסוגיא דלעיל מיניה (דף י"ח) דר"א קאמר בברייתא דעל הגדיש משלם נ"ש ופליג אמתני' התם דר"א ס"ל כסומכוס דצרורות נ"ש משלם ואפי' את"ל דס"ל לר"א כר"ט דאמר משונה קרן בחצר הניזק נ"ש משלם והכא כגון דשני בגחלת שנטלה בפיו והניחה דהיינו שינוי ומש"ה ס"ל לר"א דנ"ש משלם וכר"ט אפ"ה צ"ל דס"ל כסומכוס דאי הוה ס"ל כרבנן דצרורות כי אורחייהו ח"נ א"כ בצרורות ע"י שינוי לא יתחייב נ"ש כיון דבצרורות שן ורגל בחצר הניזק אין משלם אלא ח"נ לרבנן גם צרורות דקרן לא ישלם כי אם ח"נ אלא בע"כ ס"ל כסומכוס דצרורות כי אורחייהו בחצר הניזק משלם נ"ש הילכך בצרורות בשינוי דהוי קרן נמי משלם נ"ש ברשות הניזק דס"ל כר"ט וכמ"ש התוס' להדיא (בדף י"ח) בד"ה בין לרבנן וכו' והשתא לפ"ז דר"א ס"ל כסומכוס אי איתא דכח כחו לסומכוס לאו ככחו דמי קשה אמאי ס"ל לר"א דמשלם נ"ש על הגדיש דכיון דפליג אמתני' ולא ס"ל ח"נ משלם א"כ על כל הגדיש פטור אלא ודאי כח כחו לסומכוס ככחו דמי ולכן ס"ל לר"א דעל הגדיש משלם נ"ש וא"כ תפשוט מיניה דכח כחו ככחו דמי לסומכוס וקאמרי התוס' דלהכי לא מוקי לה לרבי יוחנן באדייה אדויי אלא באנחי אנוחה דהשתא על כל שאר הגדיש ליכא אלא כחו בלחוד וניחא דס"ל לר"א דעל הגדיש נ"ש משלם וכסומכוס דסבר דצרורות דהיינו כחו בלחוד נ"ש משלם ופליג ר"א אמתני' דתנן על הגדיש משלם ח"נ אלא משלם נ"ש אבל כח כחו לסומכוס מיבעיא ולא איפשיטא אבל למאי דקיי"ל כרבנן וכר"י פשיטא הוא דהיכא דזרקה על הגדיש משלם ח"נ על כל הגדיש דכח כחו לרבנן ודאי ככחו דמי וכדפי' וא"כ אין שום יישוב לדברי הרמב"ם בדברי התוס' כמו שעלה ע"ד ב"י: ומ"ש בד"א כששמר בעל הגחלת וכו'. שם (בדף כ"ג) מאן חייב בעל הכלב וליחייב נמי בעל הגחלת כששימר גחלתו אי כששימר גחלתו מאי בעי כלב התם בשחתר א"ר מרי בריה דרב כהנא זאת אומרת סתם דלתות חתורות הן אצל כלב ולא אמרינן משונה הוא שחתר את הדלת ופלגא נזקא משלם אלא אורחיה הוא ומשלם נ"ש ופשט הלשון דקאמר תלמודא וליחייב נמי בעל הגחלת משמע דבלא שימר גחלתו בעל הגחלת חייב ג"כ על שאר הגדיש וכפרש"י והראב"ד בהשגות והיינו כדברי רבינו דעל מקום החררה משלם כ"א החצי ועל שאר הגדיש דהוי חציו דהיינו צרורות משלם בעל הכלב רביע שהרי שותף הוא עם בעל הגחלת בחצי נזק דצרורות ובעל הגחלת משלם ג' חלקים מדר"נ דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וכדלעיל גבי דליל בסימן ש"ץ ס"ג אבל הרמב"ם והרמ"ה היו גורסים וליחייב בעל הגחלת וכדפי' ה"ה ע"ש וס"ל לתלמודא דבאשו כיון דכתיב כי תצא אש אפילו מעצמה כל שלא שימר גחלתו בין שדלקה ע"י רוח מצויה או ע"י חש"ו או ע"י כלב חייבתו התורה לשלם נ"ש על שלא שימר את אשו ויש להקשות דכיון דהגחלת יש לו בעלים אין כאן דין צרורות כמ"ש בסימן ש"ץ ס"ג גבי דליל ותו קשה מאי קאמר דבעל הגחלת נמי חייב על הגדיש הלא בגמרא קאמר דאכלה היכא אילימא דאכלה בגדיש דעלמא הא בעינא וביער בשדה אחר וליכא ל"צ דאכלה בגדיש דבעל חררה וא"כ כיון דבעל החררה והגחלת הוא בעל הגדיש מאי קאמר דליחייב בעל הגחלת על הגדיש דנפשיה וצ"ל דהלשון לאו דוקא אלא ר"ל דבעל הכלב הוא פטור מחלקו של בעל הגחלת דאשו הוא שהדליק את גדישו ולא ישלם בעל הכלב כי אם רביע על שאר הגדיש ועל מקום החררה המחצה לדעת רבינו והיא דעת רש"י והתוס' ע"ש ולהרמב"ם והרמ"ה הא דאמר דליחייב בעל הגחלת כלומר בעל הכלב לא ישלם כלום:
א סָעִיף א כלב שנטל חררה ובה גחלת כו' משנה בב"ק דף כ"א הכלב שנטל חררה והלך לגדיש ואכל החררה והדליק הגדיש על החררה משלם נ"ש ועל הגדיש ח"נ ובגמרא דף נ"ג גרסינן אר"י אשו משום חציו פירש"י השולח בעירה דחייבו הכתוב משום חציו חייבו דאיהו קעביד דהו"ל כזורק חץ ומסיק בגמרא דאליביה חיובו דאש הוא ג"כ משום ממונו פי' כשורו ובורו שהזיקו ומש"ה היכא דלא שמר גחלתו חייב נמי בעל הגחלת אלא אי משום ממונו בלחוד היכא דהניחו על הגדיש לא היה חייב בעל הכלב כ"א על מקום הנחתה ולא על שאר הגדיש שנשרף מאליו מכח הנחתו שם דל"ד לשור ובור ומפרש שם בגמרא דאליביה מתני' דקתני משלם ח"נ על הגדיש מתפרש בתרי גווני או דמיירי דהכלב נטל החררה והניחה על הגדיש ואז על מקום הנחתו חייב נ"ש דבידים עביד ואורחיה הוא ליטול חררה עם הגחלת ולאנוחי ולאכול החררה ואשאר גדיש ח"נ דחציו דכלב הוא והיינו צרורות א"נ מתפרש המשנה דנטל הכלב החררה והשליכו על הגדיש ואז על כל הגדיש קתני דאינו משלם אלא ח"נ דצרורות וחציו מיקרי ובזה דברי רבינו מבוארים דמ"ש כלב שנטל כו' עד ועל הגדיש ח"נ העתיק לשון המשנה ומשם ואילך כתב מה שאיתא שם בגמרא: ומ"ש והלך לגדיש של בעל החררה שם בגמרא דף כ"ג דאז הוה שן בחצר הניזק אבל בלא"ה אינו משלם אלא מה שנהנית: משום על החררה פי' בעל הכלב משלם: ומש"ר בד"א כששמר בעל הגחלת גחלתו כו' שם דף כ"ג וליחייב נמי בעל גחלת וז"ל רש"י ה"ג וליחייב נמי בעל גחלת כיון דר"י ס"ל דבאש גם משום ממונו חייב (וכמ"ש לעיל) ומשני כששמר גחלתו והכלב חתר את הדלת כי סתם דלתות חתורים הם אצל כלבים והו"ל לבעל הכלב לשמרו שלא יחתור ויזיק אבל לבעל הגחלת לא אטרוחי רבנן לשמור גחלתו טפי כדי שלא יוכל הכלב למצאו כשיחתור כיון שנטר לגחלתו כדנטרי אינשי כ"כ התוס' שם וכתבו עוד מ"ש לחייב בעל הגחלת ל"ד קאמר דהא מיירי דאכלה בגדיש דבעל חררה והוא בעל הגחלת וא"כ למי יחייב אלא כלומר שיפטור בעל הכלב מחלקו של בעל הגחלת ולא ישלם כ"א הרביע דגדיש במקום דתני מתני' שישלם החצי עכ"ל התוס' ובזה דברי רבינו מבוארים דמ"ש ול"נ אלא אם הניח על הגדיש על מקום החררה משלם כל א' חצי כלומר אילו שימר גחלתו מיחייב בעל הכלב על מקום החררה כל הנזק השתא כיון דאיכא שותפות בהדיה ישלם החצי ועל שאר הגדיש אינו משלם אלא ח"נ מה שהיה חייב דהיינו רביע ובעל הגחלת ג' חלקים מדרבי נתן דאמר כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ואם זרקה על הגדיש אז משלם בעל הכלב רביע מטעם הנ"ל דכיון דכי לית ליה [שותפות] לא משלם הכל אלא ח"נ השתא דאית ליה שותפות לא משלם אלא פלגא דהיינו רביע ובעל החררה דהיינו בעל הגחלת משלם ג' חלקים מדרבי נתן וק"ל וכן פירשו ב"י ופשוט הוא ע"פ מ"ש בשם התוס' דכתבו וליחייב בעל הגחלת לשלם רביע וכנ"ל וגם נתבאר משם דמש"ר מתחלה ועד סוף שחייב בעל הגחלת כו' לשון הגמרא נקט ול"ד קאמר אלא ר"ל שיפטר בעל הכלב ממה שבא לחלק בעל הגחלת גם נתבאר ממ"ש בשם רש"י הנ"ל דכתב ה"ג וליחייב נמי בעל הגחלת ש"מ די"ס דל"ג תיבת נמי וכן מציינין התוס' לשון הגמרא ב' פעמים זא"ז ז"ל וליחייב בעל הגחלת ודוק ונראה דכן נמי היה גירסת הרמב"ם ומש"ה כתב דבעל הגחלת ישלם כולה ולא ס"ל רבינו כפי' המ"מ:
א סָעִיף א כלב שנטל חררה ובה גחלת כו' וא"ת הא כ"ר לקמן בסימן תי"ח בס"ג דהשולח הדליקה ביד חש"ו פטור בדיני אדם בד"א במוסר לו גחלת שדרכה לכבות אבל מסר לו שלהבת חייב עכ"ל והוא מדברי ר"ל דקיי"ל כוותיה ולר"י פטור כדאיתא בב"ק דף נ"ט וגם בשמעתין פ' כיצד דף כ"ב ע"ש וכי על כלבו חייב בגחלת שנוטל מעצמו טפי מאשר מסר גחלתו ליד חש"ו כבר נתעוררו התוס' ע"ז בשמעתין דף כ"ב בד"ה ועל הגדיש ח"נ וכתבו ז"ל פעמים שיש גחלות הרבה בחררה א' דהוה כמו מסר לו גוזא לר"י ושלהבת לר"ל עכ"ל: בד"א כששמר בעל הגחלת את גחלתו אלא שהכלב חתר הדלת כו' עמ"ש בפרישה בשם התוס' בזה עוד כתבו התוס' ז"ל נראה מכאן לדקדק דיותר יש לאדם לשמור עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק שמחוייב לשמור גחלתו מן הכלב אע"פ שאין לו רשות ליכנס לביתו ליטול חררתו והביאו עוד ראיה לדבריהן עיין שם: (מכאן ואילך עד סוף הסימן ג"כ עדיין לא נכתב בספר מ"ו ש"ן):
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.