א הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות ונגחו שור של בעל החצר פטור וכן אם הזיקו בעל החצר פטור שיכול לומר כיון שהכניסו שלא לדעת לא ידעתי בו עד ששגיתי בו ומיהו אם הזיקו לדעת חייב לשלם נ"ש מפני שיש לו רשות להוציאו מרשותו אבל אין לו רשות להזיקו:
ב הזיק שור הנכנס לבעל החצר או לשורו דינו כאילו הזיקו בר"ה ומשלם תם חצי נזק ומועד נזק שלם:
ג קלקל את החצר כגון שחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השיר חייב בנזקי בעל החצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור שהיה לו לסתמו:
ד נפל לבור שבחצר והבאיש מימיו אם הבאיש בשעת נפילה חייב בנזקי המים ואם הבאישם אחר נפילה פטור שהרי נעשה בשאר תקלה שחשוב כבור והמים חשובים ככלים ובור פטור בנזקי כלים כדלקמן:
ה ואם הכניס ברשות בעל החצר פטור בעל השור בנזקי בעל החצר והראב"ד כתב שאינו פטור אלא מנגיחה שנגח שורו אבל לא מהבאשת המים שהרי חצר שותפין הוא ולא עוד אלא דלגבי מי הבור חצר הניזק הוא שהרי יש לו רשות לבעל החצר בחצר לשוורים ולפירות ולזה אינו אלא לשוורים ע"כ:
ו ואם הזיק שורו של בעל החצר לשור הנכנס אחר שנתן לו רשות ליכנס בהא איכא פלוגתא דרבוותא רב אלפס פסק כרבי שאינו חייב בשמירתו עד שיקבל עליו לשמרו וכן הרמב"ם ור"י פסק כחכמים דאמרי כיון שנתן לו רשות ליכנס הוי כאילו קבל עליו שמירתו מיהו דוקא בנזקין דאתו ליה מחמתיה חייב בהן אבל בנזקין דאתו ליה מעלמא אינו חייב עד שיקבל עליו שמירתו וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל:
א סָעִיף א הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות ונגחו שורו של בעל החצר פטור משנה בפרק הפרה (מז.):ומ"ש וכן אם הזיקו בעל החצר פטור וכו' מימרא דרבא שם:ומ"ש ומיהו אם הזיקו לדעת חייב לשלם נ"ש וכו' שם מימרא דרב פפא.
ב סָעִיף ב ומ"ש הזיק שור הנכנס לבעל החצר או לשורו דינו כאילו הזיקו בר"ה וכו' פשוט הוא דלגבי קרן לא שאני לן בין ר"ה לרשות הניזק:
ג סָעִיף ג ומ"ש קלקל את החצר כגון שחפר בו בורות שיחין ומערות בעל השור חייב בנזקי החצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור וכו' מימרא דרבא שם
ד סָעִיף ד ומ"ש נפל לבור שבחצר והבאיש את מימיו אם הבאיש בשעת נפילה וכו' משנה שם (מז:) נפל לבור והבאיש את מימיו חייב ובגמרא אמר רבא לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה אבל לאחר נפילה פטור מ"ט הוי שור בור ומים כלים ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים. ופירש רש"י שהבאיש בשעת נפילה. דהוי מזיק ממש ולא דמי לבור: ומים כלים. כל חפצים ככלים דלא חייב בבור על המיתה אלא על נזקי בהמה ושאר חפצים היזקן זו היא מיתתן:
ה סָעִיף ה ומ"ש ואם הכניס ברשות בעל החצר פטור בעל השור בנזקי בעל החצר ז"ל הרמב"ם בפ"ז מה' נזקי ממון ואם הכניס ברשות בעל השור פטור וכתב ה"ה ומ"ש ואם הכניס ברשות בעל השור פטור לא נזכר במשנה כלל אלא בלשון זה ואם הכניס ברשות בעל החצר משלם רבי אומר בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו ב"ה לשמור וי"א דברשות כל אחד חייב בנזקי חבירו דהוה ליה כחצר השותפין כיון שהזיקו זה את זה בידים ובהשגות אמר אברהם זה לא ידעתי למה פטור אלא בנגיחה ולא בהבאשת מימיו שהרי חצר השותפין הוא ולא עוד אלא דלגבי מי הבור חצר הניזק הוא שהרי יש רשות לבעל החצר בחצר לשוורים ולפירות ולזה אינו מיוחד אלא לשוורים ע"כ ולא ידעתי טעם לחילוק זה שחילק הראב"ד ז"ל בין נגיחה להבאשת המים דאי כחצר השותפין חשיב לה אף אנגיחה ליחייב דהא קרן ודאי בחצר השותפין מחייבת ואולי שהוא טעות סופר בהשגות וראוי להיות למה פטור לא בנגיחה ולא בהבאשת מימיו וכבר נתבאר בפ"א ברם נראין דברי התוספות והם כדברי רבינו שכתבו שכך סובר רבי כשמכניס שורו ברשות הרי היא כאילו מתנים בפירוש שיפטר כל א' בנגיחת שורו ובשאר נזקין וכן עיקר:
ו סָעִיף ו ואם הזיק שורו של בעל החצר לשור הנכנס אחר שנתן לו רשות ליכנס בהא איכא פלוגתא דרבוותא רב אלפס פסק כרבי שאינו חייב בשמירתו עד שיקבל עליו לשמרו וכו' עד סוף הסימן נתבאר בסימן רצ"א ושם העליתי דכדברי רי"ף והרמב"ם ז"ל עיקר שפסקו כרבי:
א סָעִיף א הכניס שורו וכו'. משנה וגמרא פ' הפרה (ד' מ"ז מ"ח).
ב סָעִיף ב הזיק שור הנכנס וכו' דינו כאילו הזיק בר"ה וכו'. וכ"כ הרמב"ם בפ"ז . כלומר אע"פ שלא נכנס השור מאליו אלא הבעלים הכניסוהו לא הו"ל רשות המזיק ופטור אלא רשות הניזק הוא ודינו כאילו הזיקו בר"ה וכו' וכדלעיל בסימן שפ"ט סעיף ד':
ג סָעִיף ג קלקל את החצר וכו' מימרא דרבא שם ופירש"י בעל החצר חייב בנזקי הבור אם הפקיר רשותו ואע"ג דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור ה"מ בבור בר"ה דלאו עליה דידיה רמיא למלוייה דהכא כיון דאית ליה למלוייה מקמי דליפקריה דהא בור דידיה כי אפקר בתר הכי נותן תקלה בר"ה וע"ל בסימן ת"י ס"ג וד':
ד סָעִיף ד נפל לבור שבחצר והבאיש מימיו כו'. משנה שם וכדאמר רבא לא שנו אלא שהבאיש בשעת נפילה דהוי מזיק ממש ולא דמי לבור אבל אם הבאישם אחר נפילה דהו"ל כשאר תקלה כמו דליל לבתר דנח וכן אבנו וסכינו שנפלו מראש הגג לבתר דנח דחשוב כבור ומים חשובי' ככלי' דכל חפצים ככלים ובור פטור בנזקי כלים דלא חיוב בבור על המיתה אלא על נזקי בהמה ושאר חפצים היזקן זו היא מיתתן:
ה סָעִיף ה ואם הכניס ברשות בעל החצר פטור בעל השור וכו'. כלומר בזה כ"ע מודו דפטור בעל השור ולא פליגי אלא היכא דהזיק שור של בעל החצר לשור הנכנס לאחר שנתן לו רשות וכו' כדכתב בסמוך ומה שהראב"ד מחלק בין נגיחה להבאיש מימיו הוא תימה גדול דאי כחצר השותפין הוא וחייב אהבאשת מימיו אף אנגיחה חייב כדלעיל בסי' שפ"ט ש"ו ומשום קושיא זו כתב ה"ה דט"ס הוא בדברי הראב"ד אלא ס"ל דאף אנגיחה חייב ולפעד"נ דאין כאן ט"ס אלא עיקר טעמו לחייבו יותר אהבאשת מימיו הוא לפי שהוא חצר הניזק לגבי מי בור כדמסיק בדבריו וה"ק הא דאינו פטור אהבאשת מימיו טעמו הוי משום דאינו חצר המזיק בלבד לגבי מי בור אלא כחצר השותפים הוא ולא עוד אלא לגבי מי הבור חצר הניזק בלבד הוא וכו' אבל אנגיחה כיון שהכניסו ברשות הו"ל כאילו התבה עם בעל החצר שבשעה שיהא השור הנכנס בחצר לא יהא שור של בעל החצר בחצר או יקשרנו בקשר חזק וישמרנו בשמירה מעולה ולכן פטור בעל השור אנגיחה דבשעה שהשור הנכנס הוא בחצר חשוב הוא כאילו חצר המזיק בלחוד ודוק:
ו סָעִיף ו ואם הזיק שורו של בעל החצר וכו'. ע"ל בסימן רצ"א ס"ד:
א סָעִיף ב הזיק שור הנכנס כו' דינו כאילו הזיקו בר"ה קמ"ל רבינו דכתבו אפי' בחצר הניזק אינו משלם אלא ח"נ ולאפוקי מרבי טרפון וכמ"ש לעיל בסימן שפ"ט:
ב סָעִיף ג קלקל את החצר כגון שחפר כו' שם דף מ"ח ופירש"י שם אהא דבעל החצר חייב אנזקי בורו דהיינו אם הפקיר רשותו ואע"ג דהפקיר אח"כ ג"כ בורו לאו כל כמיניה ליתן תקלה בר"ה ע"ש וכן הוא כוונת רבינו א"נ מיירי בדחפר הבור בחצר חבירו בתוך ד' טפחים סמוך לר"ה דחייב בעל החצר ג"כ לסתמו וכמש"ר בסימן ת"י ס"ב ע"ש וגם בעינן שבשעה שהפקיר רשותו לא הפקיר בורו דאל"כ היה ג"כ פטור כיון דבשעה שכרה השור לא הפקיר רשותו. דלא היה עליו למלאות ואח"כ כשהפקיר הכל יחד הוא לא חפר הבור באיסור משא"כ כשהפקיר רשותו ואח"כ בורו והו"ל לסתמו כיון שכבר הפקיר רשותו והבור היה עדיין שלו וכן יתבאר בר"ס ת"י בחופר בור בחצירו שהיה לו לסתמו פי' אע"ג דכתיב איש בור ולא שור בור מ"מ הו"ל לסתמו דהא הבור דידיה ולא סתמו חייב:
ג סָעִיף ד נפל לבור שבחצר והבאיש את מימיו משנה שם דף מ"ז: אם הבאיש בשעת נפילה כו' מימרא דרבא שאמר שם דף מ"ח אליביה דשמואל דהלכתא כוותיה בדיני: ובור פטור בנזקי כלים כדלקמן בסימן ת"י דדרשינן שור ולא אדם חמור ולא כלים אבל בשעת נפילה הו"ל כהזיק בקרן ותולדתו וחייב בו בעל השור אבל בלא ה"ט אין לפטור לבעל השור מהבאשת מים דבעל החצר משום דבעל החצר הו"ל לסלק ההיזק וכמ"ש בסימן ת"ג ס"ד דמשנודע להניזק מההיזק עליו לסלק ההיזק ועל המזיק ליתן לו ההוצאה (ודוחק לומר דכאן דבהכניס שלא ברשות מיירי כשלא נודע לניזק שנפל לשם) די"ל דדוקא שם בסימן ת"ג דשור הניזק שהומת ישאר ביד הניזק לפרעון נזקו וכמ"ש והמת יהיה לו אלא שמחוייב המזיק למסרו ליד הניזק וכמ"ש שם בזה אמרינן דעל הניזק רמיא שיטרח למכור הנבילה קודם שיפחות דמיה והמזיק ישלם לו הוצאתו משא"כ בזה שאין לבעל המים חלק בשורו של זה וגם ל"ד למש"ר בסימן ת"י דאם שור ראובן חפר בור בחצר שמעון שראובן משלם לשמעון היזק חצירו וחייב שמעון לסתום הבור אחר שנודע לו כו' דשאני התם דהחצר הוא שלו וכיון ששילם לו היזקו נקרא הוא בעל הבור משא"כ כאן בשורו של חבירו שאינו נקרא על שמו וק"ל:
ד סָעִיף ה פטור בעל השור בנזקי בעל החצר דהו"ל כאילו התנה עמו שיפטור כל א' בנגיחת שורו ובשאר היזקות כ"כ התוס' במשנה וכן ס"ל להרמב"ם דכתב בזה בפ"ו דנ"מ בזה דפטור בעל השור בנזקי דבעל החצר וגם אם הזיק שורו דבעל החצר לשורו דהנכנס ברשותו פסק כרבי דבעל החצר פטור דלא קיבל עליו שמירתו וכמש"ר בשמו בסמוך ס"ו אבל רבינו דכתב כאן דפטור ובסמוך בהוזק שור דבעל החצר בשל הנכנס פסק כרבנן דחייב צ"ל דלא ס"ל כהתוס' הנ"ל ונראה שטעמו הוא דדוקא בעל החצר דעל הרוב הוא בביתו מסתמא כי א"ל עול עול ואנטר קאמר משא"כ זה שהכניס שורו לחצר אחר ואינו מצוי שם בחצר מסתמא לא קיבל עליו שמירת שורו דבעל החצר וחילוק זה כתב הרא"ש שם בפרק הפרה והראב"ד שהביא רבינו כאן השיג שם אדברי הרמב"ם וצ"ל דהראב"ד פסק ג"כ כר' והכל תולה בחצר של מי הוא: והראב"ד כתב כו' שהרי חצר השותפין הוא כו' עיין בל' השגות הראב"ד וכתבתיהו בדרישה ונראה דה"פ דבא לומר מה שבאת לפטור ודאי לא הוה אלא משום דכיון שנתן לו רשות להכניסו הו"ל כחצר המזיק ונמצא דפטור על הכל ז"א דרשות שנתן לו לא מיחשב אלא כחצר השותפין ומכח זה היה לן לחייב גם על הנגיחה: ולא עוד כו' פירוש ואף אם תאמר שאנגיחה פטור דכיון שנתן לו רשות להכניס שורו הו"ל כחצר (הניזק) [המזיק] מ"מ על הבאשת מימיו ודאי חייב דמיחשב לענין זה כחצר הניזק כיון שהוא מיוחד ליה לבעל החצר לבד וז"ש בל' השגות הראב"ד לא ידעתי למה יהא פטור אלא אנגיחה ור"ל אפטור בהבאשת מימיו לא ידעתי שום טעם אלא אפטור דנגיחה איכא למימר שום טעם והוא דמיחשב כחצר המזיק אבל אינו עיקר בעיניו. ובב". כתוב ל' השגת הראב"ד בל' זה ז"ל א"א זה לא ידעתי למה פטור אלא בנגיחה כו' והאי לישנא מוכח ג"כ כמ"ש דהו"ל כאילו אמר זה פטור דנגיחה הוא דבר תמוה ולזה דהבאשת מים לא ידעתי שום טעם ולזה פשוט שמ"ש שחייב על הבאשת מים היינו שהבאישן בשעת נפילה וכנ"ל ודוק ועד"ר שם כתבתי ל' המ"מ מ"ש בזה:
ה סָעִיף ו רב אלפס פסק כר' כו' פלוגתת ר' ורבנן הוא שם במשנה דף מ"ז ע"ב: וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל ע"ל סימן רצ"א שהוכחתי שס"ל כן:
א סָעִיף ה והראב"ד כתב שאינו פטור אלא מנגיחה כו' ז"ל הראב"ד בהשגותיו אבל לא ידעתי למה פטור אלא מנגיחה ולא בהבאשת מימיו שהרי בחצר השותפין כו' וכתב עליו המ"מ כו' [עב"ח שהביאו] והנה כוונתו דמ"ש לא ידעתי למה פטור אלא אנגיחה תיבת אלא הוא ט"ס וצריך להיות לא אנגיחה אבל רבינו שהעתיק לשון הראב"ד והוסיף וכתב תיבת אבל אהבאשת כו' צ"ל דס"ל דאין ט"ס בדבריו ולדבריו צריכין לדחוק ולפרש כמ"ש בפרישה ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.