א תולדות הבור אבנו וסכינו ומשאו שהניחם בר"ה והזיקו במקומם בין הפקירן או לא הפקירן או שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו במקומם אחר שנחו שדומה לבור ממונו שמזיק במקום שמונח שם לפיכך יש לו כל דין בור לחייב נזק שלם מתחלתו על מיתת בהמה או היזקה ועל נזקי אדם בין נתקל באבן והוזק באבן בין נתקל בקרקע והוזק באבן אבל אם נתקל באבן והוזק בקרקע פטור ופטור בו ממיתת אדם ונזקי כלים וכן אם הניחם ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקירם ונתקל בקרקע וניזק בתקלה זו והוזק חייב בעל התקלה ואם נפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו בשעת נפילה או אפילו אחר נפילה כל זמן שלא היה לו פנאי לסלקם פטור אבל לאחר מכן חייב ואי אפקרינהו פטור אפילו לאחר מכן ואם הניחן ברה"ר ולא הזיקו במקומן אלא נתגלגלו למקום אחר ע"י רגלי אדם או רגלי בהמה אם הזיקו דרך הילוכן ע"י רגלי אדם חייב המגלגל הכל שהוא פושע בהיזק זה ובעל התקלה פטור ואם גלגלום רגלי בהמה והזיקו בהילוכם חייב בעל הבהמה החצי ובעל התקלה החצי ואם התיזה הבהמה והזיקה דרך הילוכה משלם בעל הבהמה רביע ובעל התקלה ג' חלקים ואם לאחר שנחו מגלגולם הזיקו הוה ליה בור וחייב בעל התקלה הכל:
ב הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות והטילה בו גללים וטנפה בהן כליו של בעל החצר פטור בעל השור דהוו לו הך גללים בור ובור פטור בכלים:
א סָעִיף א תולדות הבור אבנו וכו'. ה"א פ"ק (דף נ') ופרק המניח (בבא קמא דף כ"ח) ואליבא דשמואל דאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בר"ה וכן כל תקלה בר"ה בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו מבורו למדנו ופטר בהו כלים דלא כרב דאמר אפקרינהו נפקא לן מבורו בר"ה דהוי הפקר אבל לא אפקרינהו משורו למדנו מה שור שהוא ממונו ואם הזיק חייב אף כל ממונו אם הזיק חייב (ואפילו הזיק חייב) דלא קיי"ל כרב אלא כשמואל בדיני: ומ"ש והזיקו במקומם. כלומר דאילו הזיקו שלא במקומם איכא לחלק מדכתב בסמוך: ומ"ש לחייב נזק שלם מתחלתו וכו'. כלומר לאפוקי לרב דבדלא אפקרינהו משורו למדנו דאינו חייב מתחלתו נ"ש אלא לאחר שנעשה מועד בג' פעמים: ומ"ש בין נתקל באבן וכו'. מימרא דרבי אלעזר פרק המניח שם וכדר' נתן דאפילו נתקל בקרקע עולם דלית ליה בעלים וליכא לאשתלומי מן הקרקע משתלם מבעל האבן אבל נתקל באבן ונחבט בקרקע וניזוק בה פטור אפילו לשמואל דלא מחייב שמואל אלא בחבטה דקרקעות בורו: ומ"ש ופטור בו ממיתת אדם ונזקי כלים. כ"כ הרא"ש בריש ב"ק דלא כמקצת גדולים שכתבו דאבנו וסכינו בתר דנייחי למדנו במה הצד מבורו ואשו ולא מיחייב אלא מה שחייב בשניהם ופטירי מנזקי כלים וממיתת אדם כמו בור ופטירי מטמון כמו אש וליתא אלא כל דין בור להם ע"ש: ומ"ש וכן אם הניחם ברשותו והפקיר רשותו וכו' פשוט שזהו דין בור: ומ"ש וניזק בתקלה זו והוזק וכו'. כלומר בין שניזוקה בהמתו או מתה בין הוזק הוא עצמו חייב בעל התקלה: ומ"ש ואם נפלו ברוח שאינה מצויה וכו'. פ' המניח (בבא קמא דף כ"ט) פליגי בה ר"מ ור"י והלכה כר"י דבשעת נפילה או אפילו אחר נפילה ולא הו"ל פנאי לסלקו אנוס הוא ופטור אבל לאחר מכאן דלאו אנוס הוא חייב אבל במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור אפילו לא הפקירם אלא לאחר שהיה לו פנאי לסלקם: ואם הניחן בר"ה ולא הזיקו במקומם וכו'. כ"כ הרא"ש בריש ב"ק ומביאו ב"י:
ב סָעִיף ב הכניס שורו לחצר חבירו שלא ברשות והטילה בו גללים וכו'. מימרא דרבא פ' הפרה (דף מ"ח) וכדפירשה רב פפא:
א סָעִיף א תולדות הבור אבנו והכינו ומשאו כו' שם פליגי בה רב ושמואל דרב סבר דבור דחייבה עליו התורה היינו שהפקיר רשותו ובורו וכן נמי דוקא באבנו ומשאו (ואם לא הפקיר ממונו הוא דמזיק וחייב עליו אפי' על כלים דומיא דשור אבל ג"כ חייב עליו מתחלתו ודוקא בשור דאיכא למימר באקראי נגח בעינן שנגח ג"פ משא"כ בשאר ממונו) ושמואל אמר בבור חייב בהפקיר רשותו אפי' לא הפקיר בורו וה"ה באבנו ומשאו (ופטור בו על הכלים) וכן הלכה ומש"ה כ"ר בין לא הפקירו: ודוקא במקומן אחר שנחו לאפוקי הזיקו דרך נפילתן דאז הוה תולדה דאש שמזיק ג"כ דרך הילוכו כדאיתא שם דף ו' וכ"ר בסי' תי"ח: שדומה לבור כו' פי' כל אלו דומין לבור: לחייב נ"ש מתחלתו פי' בלא התראה משא"כ בשור דאינו משלם מתחלה אלא ח"נ: ועל נזקי דוקא נזקי כמו שכתב בסי' שקודם זה דבור פטור במיתת אדם: בין נתקל בקרקע שם דף כ"ח וכא"ד דלשם דחייב מדר"נ דאמר ב' שהזיקו כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וכתבו התוספות והרא"ש שם ז"ל אבל אם נתקל באבן והוזק בקרקע פטור אפי' לשמואל כיון דהחבטה היתה בקרקע עולם ואינו דומה לנפל לבור שבחפירתו הוא גילה לאותו קרקע ועד"ר: וכן אם הניחם ברשותו כו' כדין בור הנ"ל בסי' שלפני זה ואם לא הפקיר רשותו הו"ל בור בחצר המזיק דפטור: נפלו ברוח שאינה מצויה כו' פי' וע"י רוח מצוייה לא היה יכול ליפול דאל"כ תחלתו בפשיעה הוה ופשוט הוא: ואם אפקרינהו פטור כו' כרבנן דף כ"ט דאמרו המפקיר נזקיו אחר נפילת האונס פטור: ע"י רגלי אדם חייב כו' ע"ז כתב הרא"ש שם ז"ל אע"ג דאמרינן בפ' המניח אין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים היינו לענין זה שאם שבר כלי שהיה מונח לפניו בלא התבוננות פטור אבל כולי האי אין לו להשתגע בהליכתו שיתיז הכלי ממקומו ויזיק דרך הליכתו ופושע הוא בהיזק זה: ובעל התקלה פטור ואע"ג דלגבי דליל הנקשר בתרנגול וכלב שנטל חררה ובה גחלת חייבים בעל הדליל ובעל הגחלת מחצה כמש"ר בסי' ש"ץ ושצ"ב שאני התם דהכלב והתרנגול לאו בני דעת נינהו אבל אדם דבר דעת הוא ופושע והזיק מיפטר בעל התקלה לגמרי: ואם התיזה הבהמה כו' כדלעיל סי' שצ"ז דנזק צרורות משלם ח"נ והשתא דהחוב מוטל עליו ועל בעל התקלה משלם הוא החצי של ח"נ דהיינו רביע: הו"ל בור וחייב כו' פי' הוא בור המתגלגל וכל זה כתב ג"כ הרא"ש שם:
ב סָעִיף ב הכניס שורו לחצר חבירו כו' שם דף מ"ח וז"ל רש"י שם ודוקא כליו אבל הוא עצמו שהוזק חייב בעל השור ולא פטרינן ליה משום איש בור ולא שור בור דכל מידי דהוה דידיה בשעת נפילה כגון גללים וכגון שנפלה לו גמלו ולא העמידה דמחייבינן ליה משום בור אע"ג דאיהו לא כרייה אלא הגמל כרהו כיון דבשעת נפילה דידיה הוה ועליה לסלקו (ואפי' נודע לבעל החצר אין על בעל החצר לסלק כיון דאין הגללים [שלו] ול"ד לכורה בור בחצר חבירו כמ"ש בדרישה בסי' שצ"ח) כמו דכרייה איהו דמי ואע"ג דמפקיר ליה בתר שעתא ול"ד לשורו שחפר בור בר"ה דהחפירה לאו דידיה היא ולדליל הנקשר בתרנגול מאליו דדליל לאו דידיה הוא עכ"ל ועד"ר.
א סָעִיף א אבל אם נתקל באבן והוזק בקרקע פטור כבר כתבתי בפרישה דכ"כ התוס' ע"ש בדף כ"ח בד"ה ונישוף באבן כו' דמסקי וכתבו שם ו"ל ואע"ג דשור שדחף חבירו לבור וגם הניח אבן ע"פ הבור ובא השור ונתקל בה ונפל לבור. מחייבינן בפ' הפרה (ר"ל וגם בעל האבן משלם מחצה אע"ג דלא ניזק באבן) ויש לחלק כיון שיש שם תקלה על הבור מיהו ודאי לרב ק' כי היכי דקאמר רב קרקע עולם הזיקתו ה"נ נימא בעל האבן בור של פלוני הזיקו עכ"ל התוס' ונ"ל ביאור דבריהן דמחלקי דל"ד לנפל לתוך הבור דהבור שם תקלה עליו דאין לך דחפר בור שלא יהא חייב בהיזק שנעשה ע"י בורו וכיון דבעל האבן הוא התחלת התקלה דין הוא שיהא שותפו בתשלומין ומסקי אבל ק' דאין על כל בור שם תקלה שהרי החופר בור בר"ה פטור על נזקי בורו א"כ בנפל ע"י שנתקל באבן לבור שכרה חבירו פטור בעל האבן כיון שאין שם תקלה על הבור עכ"פ וגם כאן יש לו התנצלות לומר בור של פלוני הזיקו (עכ"ל) [כנ"ל] כוונת התו' הנ"ל אכן ק' מ"ש נתקל באבן והוזק בקרקע עולם דפטור ומ"ש נתקל בגובה העשוי בר"ה והוזק בקרקע עולם דחייב לשמואל כמש"ר בסי' ת"י סי"ו וכן הוא בגמרא פ' הפרה דף נ' בהדיא ועיין בתו' שם בד"ה לשמואל בגובה נמי מתחייב כו' שכתבו ז"ל ע"כ בנתקל בגובה ונחבט בקרקע דאי בנחבט בגובה מודה רב דחייב כמו באבנו וסכינו ומשאו דאמר אי דאפקריה בין לרב בין לשמואל היינו בור והיינו משום דחבטה דידיה הוא וק' דבנתקל בגובה ונחבט בקרקע מודה שמואל דפטור דקרקע עולם הזיקתו כדמוכח לקמן דף נ"ג אמר שמואל היכי דמי לאחוריו דפטור כגון שנתקל בבור ונפל אחורי הבור כו' י"ל דסבר שמואל דאין לחייב בעל הבור לעולם אפי' מדר' נתן אלא כשעשה כל התקלה אז יתחייב בעל הבור כשנחבט ואפילו נחבט בקרקע עולם או כשעשה ההיזק אע"ג שלא עשה התקלה אבל בחצי תקלה לא יתחייב בעל הבור כשנחבט בקרקע עולם ולפ"ז א"ש הא דמשמע לקמן נתקל באבן ונפל לבור דמחייב אע"ג דהאי בור לאו איהו כרייה עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם (דכתב) דטעם חיובו דנפל מן התל משום דעשה כל התקלה לחוד ובנתקל בבור ונפל לאחורי הבור מן הדין היה בעל הבור חייב אע"פ שנתקל בקרקע עולם אלא מפני שלא עשה כל התקלה לחוד כ"א בהצטרפות קול הכרייה ומינה נשמע דבנתקל באבן ונישוף בקרקע עולם חייב בעל האבן וא"כ סתרין דברי התו' והרא"ש וגם דברי רבינו אהדדי ובישוב סתירת דינייהו אהדדי היה נ"ל לומר דודאי בתר חבטה אזלינן ולהכי כאן כיון שהחבטה היתה בקרקע עולם פטור בעל האבן ובמניח אבן ע"פ הבור ונתרל עליו שור ונפל לבור חייב בעל האבן בתשלומין כיון שיש חיוב על מקום החבטה שהרי נחבט בבור וכדברי תו' הראשונים הנ"ל והא דנעשה תל גבוה י' ס"ל לשמואל דחייב אף כי נחבט בקרקע היינו משום דקרקע שסובבו שם בור עליה כיון דיש בו כדי להמית הנופל מהתל ע"פ הקרקע שסביבו נמצא דשם תקלה עליה דמה לי חפר בור ונחבט ע"י חפירתו בגובה עשרה בקרקע עולם דלמטה ומה לי עשה גובה עשרה ממטה למעלה ונחבט על ידו בקרקע עולם דלמטה ממנו דהוה ליה כקרקעית דבורו מה שאין כן בנתקל באבן ונישוף בקרקע עולם שבצדו שאין שם תקלה על הקרקע מכח האבן המונח בצדו דהרי אינו ראוי למות מכח זה וכדאמרינן בפ' הפרה דף נ"ג סוף ע"א דמצי בעל האבן למימר לבעל הבור אי לאו בירא דידך אבא דידי מאי הוה עביד אי הוה מיתקל בההוא הוה נפל וקאי קמ"ל אלא שדברי התו' אינם מיושבים בזה דא"כ למה כתבו שם דטעמא דפוטר שמואל בנפל נאחורי הבור משום דהוה חצי תקלה בלא"ה נמי פטור כיון דהוה החבטה במקום שאין שם תקלה עליו וצ"ע ודוחק לומר דמ"ש בדף כ"ח דגם שמואל מודה לא כ"כ אלא לשינויא קמא דתוס' דכתבו בדף הנ"ל דהפוסקים תפסו שינויא בתרא לעיקר ומחלקין כמ"ש בסמוך:
ב סָעִיף ב וטנפה בהן כליו כו' כבר כתבתי הטעם בפרישה בשם רש"י דכיון דגללים דידיה הוא כו' וא"ל הא כתב רבינו לעיל סי' שי"ג דכל זבל המתחבץ משאר בהמות בחצר הרי הוא של בעל החצר או אם החצר מושכר של השוכר אבל של בעל הבהמה ודאי לא הוה י"ל דשאני הכא דלא ניחא ליה שיזכה לו חצירו לדבר שיוזק על ידו והכא בדלא ידע מיניה בעל החצר מיירי כמ"ש בפרישה אבל בודאי אי כבר ידע בהן בעל החצר וניחא ליה לזכות בהן שוב פטור בעל הבהמה מהיזקן:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.