א
ב אין כותבין שטר חוב על דבר שיכול להזדייף ואם כתבו עליו פסול אפילו לגבות בו לאלתר אף ע"ג דאיכא למימר כיון שבא לגבות בו מיד אם היה בו שום זיוף היו העדים נזכרים לדבר אפ"ה פסול ור"ח מכשירו אם בא לגבות בו מיד ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל:
ג ונכתב בכל לשון ובכל כתב רק שידקדק הסופר בכתב ההוא שלא יהא בו שום שינוי ואם בא לפני דיין ורואה בו שום שינוי שאותיותיו דחוקים ויש לחוש שמא הוסיף בו או שאותיותיו מרווחין ויש לחוש שמא מחק כגון ה' או ח' שמחקה והניח רגליה במקום ו' או ז' וכל כיוצא בזה צריך לדקדק ויש לו לדיין לכוף לבעל השטר להוציא הדבר לאמתו:
ד כתב הרמ"ה צריך הסופר ליזהר בכתיבת השטר שיהא אותיותיו דומות זו לזו ויהיה הכתב מיושר ושוה בכל דבריו שלא ירחיק האותיות זו מזו יותר מדאי ואל ידחוק הכתב יותר מדאי ואל ידחוק במקום אחד וירחיק במקום אחר לפיכך אין העדים רשאים לחתום עד שידקדקו היטב בכל אותיותיו:
ה ולפיכך כשיבא השטר לפני הדיין צריך לעיין בכל אותיותיו ולדמות אות לאות ואם רואה בו שום שינוי לא יגבה בו עד שיבדוק הדבר היטב ואם צריך לכוף בעלי השטר ולהכותו יעשה כדי שיצא הדין לאמתו ומסתברא דה"מ היכא דאתי לאפוקי מיורשין או מלקוחות דקי"ל טוענים ליורשים וללוקח אבל היכא דאתי לאפוקי מלוה או ממוכר ומנותן גופייהו ולא קא טעין נתבע טענות דשייכא בההיא ריעותא דאשתכח בשטרא לא טענינן ליה אנן ע"כ ונ"ל שאפילו אם לא יטעון הנתבע חייב הדיין לטעון כדי להוציא הדין לאמתו:
ו וצריך ליזהר שלא יכתוב בסוף שיטה משלש עד עשר שמא יעשה מעשר עשרים ומשלש שלשים ואם נזדמן לו בסוף שיטה מחזיר הדבר פעמים רבות עד שיבא בתוך שיטה:
ז וכן יזהר שלא יכתוב החשבון באותיות כגון ב' או ד' שלא יעשנו כ' או ר':
ח היה כתוב בו למעלה דבר אחד ולמטה דבר אחר וסותרין זה את זה כגון שכתוב למעלה ק' ולמטה ר' או איפכא הולכין אחר התחתון ובלבד שלא יהא בשיטה אחרונה וכתב ה"ר ישעיה אם למעלה היה פורט והולך ולמטה כתוב סכום הכל כך וכך ופיחת או הוסיף בזה אנו אומרים ודאי טעה בחשבון ואחר הפרט אנו הולכים כגון אנו שכותבין בכתובה עולה למנין כל מה שהביאה כך וכך:
ט ואם נמחק מהתחתון אות אחת שאפשר להבין ענינו מן העליון למדים ממנו כגון שכתוב למעלה שנתחייב לחנני ולמטה כתוב לחנן ילמד תחתון מעליון וינתן לחנני אבל ב' אותיות אין למדין כגון למעלה חנני ולמטה חן ואפילו אם יש בתיבה העליונה ששה אותיות ולא נמחק בתחתונה אלא ב' אין למדין הימנה אבל אות אחת למדין אע"פ שאין בכל העליונה אלא שני אותיות ואנו צריכין ללמוד חצי תיבה וכיון שאין למדין וידוע שנמחק אח"כ השטר פסול ואין גובין בו אבל אם היה חסרון בלא מחק שלמעלה כתב חנני ולמטה חן ודאי חזרה היא שהסופר לא היה טועה בב' אותיות וינתן לחן:
י ואם אפשר לתלות המחק בזבוב כגון שלמעלה כתב קפל ולמטה ספל דאיכא למימר שמא זבוב מחק רגל של ק' ונעשה ס' תולין לומר שהיה קפל שהוא הפחות דיד בעל השטר על התחתונה:
יא
יב היה כתוב בו לשון שמשתמע כך וכך הולכין אחר הפחות כגון פלוני לוה מפלוני מאה זוזי דאינון עשרים סלעים אין לו אלא כ' סלעים שיש לפרש ק' זוזי גרועים שאינן שוין אלא כ' סלעים. ק' זוזי דאינון ל' סלעים אין לו אלא ק' זוזי שיש לפרש ק' זוזי ששוין ל' סלעים גרועים שאינן שוין אלא מאה זוזי דיד בעל השטר על התחתונה :
יג ואי תפיש מטלטלין מיניה לא מפקינן להו מיניה:
יד כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה דוקא כהאי גוונא שאין השטר בטל לגמרי אבל בדבר שהשטר בטל בו לא:
טו כגון שכתב בו פלוני נתחייב לפלוני מנה אחר הפסח צריך ליתנו אחר פסח הבא ראשון ואינו יכול לומר לא אתנם לך אלא אחר הפסח הבא אחרון:
טז כתוב בו מטבע פלוני דאינון ונמחק אין לו אלא שנים ממנו:
יז כתוב בו סלעין מלוה אומר ה' ולוה אומר ב' נותן לו ב' ונשבע לו היסת על השאר:
יח כתוב בו פלוני לוה מפלוני כסף נותן לו חתיכה של כסף כל דהו פחות שבמשקלות. כתוב בו מטבע של כסף אם פרוטות של כסף יוצאות באותו מקום נותן לו פרוטות ואם אין פרוטות של כסף יוצאות בו נותן לו מטבע של כסף הקטן שיוצא שם ואם כתב בו דינרין כסף או כסף דינרין נותן לו ב' דינרין של כסף ואם כתוב בו כסף בדינרי נותן לו כסף ששוה ב' דינרין זהב ואם כתוב בו זהב בדינרי נותן לו דהבא פריכא שוה ב' דינרי זהב ואם כתוב בו כסף בדינרין נותן לו שברי כסף ששוה ב' דינרים של כסף ואם כתוב בו זהב נותן לו חתיכה של זהב פחות שבמשקלות ואם כתוב בו מטבע של זהב נותן לו מהמטבע הקטנה היוצא של זהב כתוב בו זהב דינרים או דינרי זהב נותן לו ב' דינרי זהב ואם כתוב בו זהב בדינרים נותן לו זהב שוה ב' דינרי כסף:
יט ואם אין שום מטבע מפורש הולכין אחר המטבע של אותו המקום שנכתב בו אם נכתב בבבל נותן לו מטבע של בבל אם נכתב בארץ ישראל נותן לו מטבע של ארץ ישראל ואם אין מפורש בו באיזה מקום נכתב נותן לו מהמטבע הקטן היוצא במקום שמוציא אותו ואם טוען הלוה המעות שאני חייב לך הן פחותין מזה ישבע המלוה ויטול:
כ היה כתוב בו חשבון סתם הולכין אחר המגהג שרגילין לעשות בו באותו מקום סכום חשבונם כההוא שטרא דהוה כתיב ביה שית מאה וזוזא דאיכא לספוקי בשית מאה איסתרא וזוזא או בשית מאה זוזי וזוזא דאמרינן שיתן לו שית מאה איסתרא שהוא פחות אבל אין לספק בשית מאה פרוטות לפי שאין עושין סכום חשבון מפרוטות וכל כיוצא בזה:
כא כל הלשון שרגילין לכתוב בשטרות אפי' אינו מתקון חכמים ז"ל אלא לשון הדיוט שנהגו לכתוב במקום ההוא הולכין אחריו ואפ' לא נכתב דנין אותו כאילו נכתב:
א סָעִיף א (ב) אין כותבין שטר חוב וכו' בפ"ב דגיטין (כא:) תנן אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדיפתרא מפני שהוא יכול להזדייף וחכמים מכשירין ובגמרא (כב:) מאן חכמים אמר ר"א רבי אליעזר הוא דאמר עידי מסירה כרתי. ואמר רבי אלעזר לא הכשיר רבי אליעזר אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא דילמא הוה ביה תנאה וזייפיה ורבי יוחנן אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים אם איתא דהוה ביה תנאה מידכר דכירי אינשי וכ' הרא"ש והלכה כר' יוחנן דהוה רביה דרבי אלעזר ואמר רבי אלעזר לא הכשיר רבי אליעזר אלא בגיטין אבל בשטרות לא ואפילו לאלתר דכתיב ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים דגזירת הכתוב הוא דבעינן בשטרות דבר הראוי לעמוד ימים רבים ולא מכשרינן אפילו לאלתר בדבר הראוי להזדייף ורבי יוחנן אמר אפי' בשטרות והא כתיב למען יעמדו ימים רבים התם עצה טובה קמ"ל וכתב הרא"ש ובהא לית הלכתא כרבי יוחנן משום דפריך סתם תלמודא לעיל גבי שטרות והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף וכן גבי דפתרא קאמר לעיל כדי לכתוב גיטי נשים משמע אבל לא שטרות וכן פסק הרי"ף ור"ח פסק הלכה כרבי יוחנן אף בשטרות ולא מסתבר וגם הרמב"ם בפכ"ז מהלכות מלוה פסק כדעת הרי"ף והרא"ש :
ב סָעִיף ג (ד) (ה) מה שאמר ונכתב בכל לשון וכו' גם זה שם (יט:) מימרא דאמימר: ומ"ש ואם בא לפני דיין וכו' פרק גט פשוט (בבא בתרא קסז.) מביא ב' מעשים שהכיר הדיין הזייוף על ידי דוחק ב' אותיות או על ידי הרווחתן וכפתיה לבעל השטר ואודי וסבור הרמ"ה דהיינו שכפאו ע"י יסורין ולפיכך כתב ואם צריך לכוף לבעל השטר ולהכותו יעשה וסבור עוד הרמ"ה שלא עמדו דברים אלו בגמרא אלא היכא דאתי לאפוקי מיורשים וכו': כתב נ"י בפרק גט פשוט כפתיה ואודי ש"מ דאי לאו דאודי לא פסלינן שטרא ומיירי שלא היה המחק ניכר דאי לא כל מה שאתה יכול לתלות במחק תלה וש"מ דאותיות רווחות או דחוקות שאינן מקויימות כשרות ומיהו מוטב לקיימם כדי שלא יהא נראה כהערמה ויצטרכו ב"ד לכוף עליהם עכ"ל:
ג סָעִיף ו וצריך ליזהר וכולי שם מימרא דאביי וכתבו התוס' פי' אי כתב לשון נקבה דכתב תלת ולא כתב תלתא:
ד סָעִיף ז ומ"ש וכן יזהר שלא יכתוב וכו' ה"ה לשאר אותיות שהרי יכול הוא לזייף מוי"ו לזיי"ן ומה"א לחי"ת: וכתוב בנ"י מתלת ועד עשר אי כתב הכי ולא אהדריה באמצע שטרו הו"ל שטר שיכול להזדייף ופסול וכן כל שמניח ריוח חלק בסוף שיטה במקום שיכול לזייף בו כלום ואי אשכח תלתין וחמשין בסוף שיטה כשר השטר ולא אמרינן שמא תלת וחמש היה דחזקה על העדים שעושים כהוגן וכן דנתי לפני רבותי עכ"ל:
ה סָעִיף ח כתוב בו וכו' משנה שם (קסה:) כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר התחתון כלומר משום דאיכא למימר חזר בו מן העליון: וממ"ש רבינו וסותרים זה את זה משמע דס"ל כמ"ש הגהות בסוף ה' מלוה ולוה דהא דהכל הולך אחר התחתון היינו היכא דא"א לקיים שתי הלשונות שלא יהו סותרים זה את זה. אבל היכא דאיפשר לקיימן אפילו היכא דשני הלשונות מרוחקים זה מזה מקיימין אותן וכ"ש היכא דסמיכי אהדדי דלאו אורחא הוא לסתור דבריו תוך כדי דיבור: ומ"ש ובלבד שלא יהא בשיטה אחרונה שם (קסב:) מימרא דרב עמרם שאין למדין משיטה אחרונה והטעם דחיישינן שמא אחר שנחתם נכתב וזיוף הוא ועוד יתבאר סימן מ"ד וכתב נימוקי יוסף בשם הריטב"א והרא"ה ז"ל דהיינו אם כתוב מלמעלה מנה ולמטה מאתים אבל אי הוי איפכא שכתוב למעלה מאתים ולמטה מנה למדין מהתחתון אפילו שהוא בשיטה אחרונה כיון שבא להוציא מידו או מיד יורשיו וכתוב בהגה"א ואם נמחק סכום של מטה כל השטר פסול דאיכא למיחש שמא לא היה כתוב כי אם דינר אחד:
ו סָעִיף ט ואם נמחק וכו' (קסה:) סוף המשנה שכתבתי בסמוך אם כן למה כותבין את העליון שאם תמחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון (קסו:) תנו רבנן ילמד התחתון מן העליון באות אחת אבל לא בשתי אותיות כגון חנן מחנני וענן מענני מ"ש שני אותיות דלא דילמא מתרמי שם בן ד' אותיות והו"ל פלגא דשמא א"ה אות אחת נמי דילמא מתרמי שם בן שתי אותיות והו"ל פלגא דשמא אלא ב' אותיות היינו טעמא דילמא מתרמי שם בן ג' אותיות והו"ל רובא דשמא וכתבו התוספות אבל לא משתי אותיות פרשב"ם אלא יתן למי ששמו כך ששתי אותיות לא חסר הסופר ומשמע שלא היה מעמידו בנמחק האות ואתי שפיר לספרים דגרסי במתני' שאם לא כתב אות אחת וכולי אבל לספרים דגרסי במתניתין שאם תמחק אין לפרש כן דמשמע דקאי אמתניתין דקתני שאם תמחק אות אחת וכן כתוב בהג"א ויש ספרים שכתוב בהם שאם לא כתב אות אחת מלמעלה ולפי זה הוי פירוש בגמרא דקאמר אין למדין תחתון מעליון אלא באות אחת אבל לא בשתי אותיות כגון חנן מחנני וענן מענני אלא ינתן למי ששמו כך דשתי אותיות לא חסר הסופר כדפרשב"ם אבל לפי הספרים דגרסי שאם נמחק אין לפרש כן דמשמע דאמתני' קאי אלא ר"ל דבנמחק שתי אותיות מיירי דכיון שנמחק תו לא מגבינן ביה ואף ע"ג דאי לא הדר לדיבוריה לא הוה פסלינן ליה מ"מ היכא דנמחק גרוע טפי כיון דשתי אותיות אינן ניכרות בו איכא למימר שלא החזיר דבריו אלא לשנות השם עכ"ל הגה"ה ומשמע דהני לישני לענין ישוב הברייתא והמשנה הוא דפליגי דלענין דינא לכ"ע היכא דאין שם מחק אין דרך הסופר לחסר שתי אותיות וינתן למי ששמו חן ואם נמחקו שתי אותיות לכ"ע פסול ולא מגבינן ביה כנ"ל: ומ"ש רבינו ודאי חזרה היא וכו' וינתן לחן נ"ל דהב"ע במי שנתחייב במתנה או בהלואה או במכר ונתן השטר ליד שליש והשליש מצא כתוב בו חנני וחן ואינו יודע למי יתננו ינתן לחן דהא ודאי שתי אותיות לא חסר הסופר אלא שהוא צוה לכתוב חן וחזר בו מהשטר שהתחיל לכתוב לחנני והרי לא הספיקו לגמרו וכ"ש שלא הספיקו לחתמו עד שחזר בו ולכן לא זכה בו חנני וינתן לחן וה"ה אם איש אחד הוציא שטר חוב וכתוב בו מלמעלה חנני ומלמטה חנן שיגבה מחנני ולא מחנן ואם כתוב למטה חן יגבה מחן ולא מחנני דאיכא למימר אחר שהתחיל לכתוב השטר ללוות מחנני חזר בו ולא הלוהו והלוה לחן וגמר השטר ולא נזכר מחנני הכתוב למעלה כנ"ל : וכתב ה"ה בסוף הלכות מלוה ולוה ובירושלמי ר' יצחק שאיל מלמעלה כתב חנן למטה כתב נני מהו שילמד התחתון מן העליון דחנן והעליון מן התחתון נני ולא איפשיטא עכ"ל ונ"ל דלא יגבה בשטר זה משום אחד מהם ואם הוא שטר מתנה לא ינתן לשום אחד דהמע"ה :
ז סָעִיף י ואם איפשר לתלות וכו' שם אמר רב פפא פשיטא לי ספל מלמעלה וקפל מלמטה הכל הולך אחר התחתון בעי רב פפא קפל מלמעלה וספל מלמטה מי חיישינן לזבוב או לא תיקו וכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע ותלינן בזבוב ולא גבה אלא ספל ונראה שאם הוא שטר מחילה לא תלינן בזבוב דהמע"ה וספל וקפל כתבו התוס' בשם ר"ת שהם שמות של כלים ועוד פי' ל"א ספל סאה ופלגא קפל קב ופלגא: כתב הרשב"א שאלת מי שמשכן בתים לחבירו ויש בהם עליות ע"ג עליות וכתוב בשטר המשכונא איך ראובן משכן ביתו מתחתית המשכונא עד סוף עליית' ושמעון אומר שכל הבתים והעליות משכן לו וראובן טען שלא משכן לו אלא התחתית והעליה שעל גבה והסופר אומר שכוונתו לסוף כל העליות ושכן דרכו לכתוב והראה שטרי משכונא כתוב בהם לשון זה (ר"ל כלשון השטר הנ"ל) והמלוה משתמש ומחזיק בכולן ואף הוא א' מעידי השטר: תשובה מסתברא כדברי שמעון שאילו לא משכן לו ראובן אלא העליה שע"ג התחתית מאי עד סוף העליה שעל גבה דקאמר לא הו"ל לכתוב אלא תחתית והעליה שעל גבה וכ"ש אם נהג הסופר לכתוב כן במשכונות ומכירות ואכלו בעליהן כל העליות בשופי בשטרות אלו ועוד יש סעד במה שהוא עד אחד מעידי השטר ומברר עדותו ואע"פ שאינו אלא יחיד מ"מ עושים אותו סניף אל האמת. וכ"ש אם כתוב בשטר משכנתי לו כל הבתים מן התחתית עד סוף כמו שאמרתי:
ח סָעִיף יב היה כתוב בו לשון שמשתמע כך וכך כו' משנה (קסה:):
ט סָעִיף יג ומ"ש ואי תפיס מטלטלי וכו' קאי לכל מה שכתב לעיל דיד בעל השטר על התחתונה ודין זה דאי תפיס לא מפקינן מיניה כ"כ הרי"ף בסוף פרק השואל וכתב בעל התרומות בשער ס"ח שכתב הרמב"ן על מ"ש הרי"ף פירוש לפירושו ואם נתן לו מאה מעי ברשותו או שנתן לו זה המטלטלין כיון דברשותיה יהב ברשותו קיימי והמע"ה עכ"ל. וטעם הדבר פירשו הגמ"יי בסוף ה' מלוה משום דהא דאמרינן יד בעל השטר על התחתונה היינו משום דהמע"ה השתא דבעל השטר תפיס הוי אידך המע"ה. וכתב ה"ה סוף ה' מלוה ולוה דאפי' תפס בעדים לא מפקינן מיניה מדאמרינן (כתובות כ.) אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה ואי תפיס לא מפקינן מיניה ופירשו דאפי' תפס בעדים משמע דה"ה לכל ספק שטר ומ"מ שטר שכתוב בו דינרים סתם שאין גובה בו אלא שנים אם תפס יותר בעדים מוציאין מידו כנ"ל עכ"ל כלומר דאילו שלא בעדים נאמן במגו דאי בעי למימר לא נטלתי ונראה שדעת רבינו כדעת ה"ה שכתב דין הא דאם תפס קודם שכתב דין שטר שכתוב בו דינרים סתם לומר דלא קאי הא דאם תפס אלא אדלעיל. ודקדק רבינו לכתוב מטלטלי דאילו קרקעות לא שייכא בהו תפיסה דקרקע בחזקת בעליה עומדת וכ"כ רבינו סימן מ"ו בשם רבינו יונה ומהרי"ק כתב בשורש ז' כשהלשון תלוי ומסופק יד בעל השטר על התחתונה ואפילו כשהלשון משמע קצת כדברי בעל השטר ואפי' כשהוא מוחזק אם בא להפקיע בשטר מה שהוא מחוייב בדין אומרים יד בעל השטר על התחתונה (ב"ה) אני תמה אם ראה דברי הני רבוותא איך חלק עליהם:
י סָעִיף יד (טו) כתב א"א הרא"ש ז"ל וכו' כ"כ בכלל ס"ח סימן י"ד ומכלל דבריו נלמוד דהיכא שאם נפרש משמעות אחד בשטר נתבטל השטר לא אמרינן בכי הא יד בעל השטר על התחתונה וכן כתב נ"י בפרק גט פשוט גבי שטר שזמנו בשבת. וכן כתב ה"ה בפכ"ג מהלכות מלוה ולוה בשם ר"ח ור"ש והרמב"ן והרשב"א. וכ"כ הריב"ש בסימן תי"ג בשמם וכ"כ בעל התרומות בשער נ"ו בשם ר"ח ובעל העיטור. וכן כתב עוד הריב"ש בסי' שמ"ה ובסימן ת"פ ועיין במהרי"ק שורש צ"ד. והרשב"א כתב בתשובה דפסח ראשון קאמר מטעם אחר שהביא ראיות מכל הנהו דנדרים דלא תני בחד מינייהו ראשון דתנן (נז. ס.) קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג קונם שאני שותה יין עד הפסח אסור עד שיגיע ולא אמרו שיהא אסור עד שיגיע פסח אחרון כלומר עד עולם ואפילו למ"ד מעייל איניש נפשיה בספיקא לפי שאין במשמע אלא פסח ראשון והביא עוד ראיות לדבר ודע דבשטרות שלנו שנהגו לכתוב דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי בכל לשון מסופק יד בעל השטר על העליונה כך כתב רבינו ירוחם בנ"ד ח"ד בשם רבינו סעדיה וכן כתב הרמב"ן בפ' חזקת בשם אחד מרבותיו שאמר כן בשם רבינו סעדיה וכן כתבו הר"ן ונמוקי יוסף שם וכך כתב הריב"ש בסימן שמ"ה. ובריש פרק הנושא כתב הר"ן בשם הרשב"א שאם פסקה עמו לזון את בתה ה' שנים חייב לזונה ה' שנים הראשונות וכן מפורש בירושלמי. וכתב הריטב"א שמעינן מהירושלמי הזה שהמתחייב לעשות דבר שום זמן ולא פירש אימתי חייב לעשות כן בזמן הבא ראשון: דין הנשבע לחבירו לפרעו אחר הפסח או אחר הסוכות ע' בהר"ן ס"פ מי שאחזו:
יא סָעִיף טז כתוב בו מטבע פלוני וכו' משנה שם כסף זוזין דאינון ונמחק אין פחות משנים כסף סלעים דאינון ונמחק אין פחות משנים דרכמונות דאינון ונמחק אין פחות משנים ופרשב"ם ואי כתב בו כסף זוזי דאינון כך וכך חייב פלוני לפלוני ונמחק אותו סכום ואין ניכר ודאי אין זוזי דאינון פחות משנים:
יב סָעִיף יז כתב סלעין וכו' פרק קמא דמציעא (ד' ד:) איפליגו רשב"א ור"ע היכא דלוה אמר שלש ומלוה אומר חמש ואסיקנא דלכולי עלמא היכא דלוה אומר שתים פטור משבועת התורה משום שמן השטר לא משמע אלא שנים ושטר הוי שיעבוד קרקעות וכשם שאין נשבעין על כפירת קרקעות כך הודאותן אינה מביאה לידי שבועה וע"כ לא פטרינן לקרקעות אלא משבועה דאורייתא אבל לא משבועת היסת:
יג סָעִיף יח כתוב בו פלוני לוה מפלוני כסף וכו' עד ואם כתוב בו זהב בדינרין נותן לו שוה שני דינרין כסף הכל מברייתות ומשא ומתן שעליהם בפרק גט פשוט (קסה קסו) והכל מפורש שם: ודע שיש בספרי רבינו טעות סופר וחסרון הניכר שאצל מה שכתב כסף בדינרין זהב צריך למחוק תיבת זהב. ואצל מה שכתב ואם כתוב בו זהב בדינרין נותן לו שוה שני דינרין כסף צריך להוסיף תיבת זהב ולכתוב נותן לו זהב שוה שני דינרין. ואצל מה שכתב כסף בדינרין צריך למחוק אות נו"ן שכך מבואר בגמרא דדינרי משמע של זהב ודינרין משמע של כסף וצריך להוסיף ולכתוב בבא אחת וז"ל ואם כתוב בו זהב בדינרי נותן לו דהבא פריכא שוה ב' דינרין זהב וכך מצאתי בספר מוגה וכך מבואר בגמרא והרמב"ם בסוף הלכות מלוה השמיט הא דמפלגינן בין דינרי לדינרין וגם הרי"ף השמיטו וכתב ה"ה שהטעם לפי שאין אנו עכשיו מדקדקים בלשון כל כך. ועיין ברבינו ירוחם נ"ו ח"ה: כתב בעל התרומות שער ס"ח וזה שפסקנו שפעמים הולך אחר התחתון פעמים אחר הפחות שבלשונות בזה ברור טעמו של דברי הר"י ן' מיגאש דלא דמיין אהדדי דההיא דזוזין ק' דאינון סלעין ל' אין לו אלא מנה שאני התם דדיבור אחד הוא וא"א לחלק ביניהם וכיון דדבריו סותרין זה את זה אמרי' דבעל השטר על התחתונה וכי אמרינן הלך אחר התחתון היכא דהוי שני דיבורים מחולקים וכל אחד מהם דיבור בפני עצמו ואין צריך לחבירו וכיון שהתחתון סותר את העליון אמרינן מיהדר קא הדר ביה מעליון ולפיכך הלך אחר תחתון וכן ההיא דהשואל (קב:) דאמר רב נחמן דאע"ג דאפיך מיפך ואמר מדינרי זהב לחדש בי"ב זהובים לשנה כולן למשכיר ודאמרינן נמי (ב"ב קה:) בענין איסתרא ק' מעי הלך אחר הפחות שבלשונות ולא אמרי' בהו תפוס לשון אחרון התם נמי משום דדיבור אחד הוא זה אחר זה ולא הפריש ביניהם בענין אחר אבל אילו הפריש ביניהם בענין אחר שנעשה שני דיבורים בכי הא אמרינן הלך אחר לשון תחתון וכן כתב נמוקי יוסף בס"פ השואל בשם הריטב"א: ז"ל תשוב' הרשב"א בספר תולדות אדם לרשב"א סי' רס"ט כלל גדול אמרו המע"ה ולפיכך כל מוציא שטר ידו על התחתונה ופעמים שיד בעל השטר על העליונה בזמן שהלשון שאמר כולל לפי דעת השומעים ולפיכך מי שכתב סתם על דעת משמעות השומעים הוא בוטח שאילולי כן הו"ל לפרושי כיון שהוא יודע שסתמן של דברים משמע בהפך כוונתו וכאותה שאמרו בפ' חזקת (בבא בתרא ל.) ההוא דא"ל לחבריה כל נכסי דבר סיסין מזביננא לך הואי ההיא ארעא דמיקריא בר סיסין וכו' ואסיקנא כיון דכולי עלמא קרו לה בר סיסין עליה רמיא לגלויי דלאו בר סיסין היא והני מילי בדא"ל נכסי דפלניא שהוא ל' כולל אבל א"ל ארעא דבר סיסין חדא ארעא בלחוד יהבינן ליה ואפילו א"ל ארעתא לא יהבינן ליה אלא מיעוט ארעתא דהיינו שתים בלחוד וכדאמרי' בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא ס"א:) גבי ההוא דא"ל לחבריה ארעא דבי חייא מזביננא לך ואי אמר ליה ארעתא מיעוט ארעתא שתים ותנן בפרק גט פשוט זוזין דאינון ונמחק אין פחות משנים וכו' עד באתרא דלא מסגי ביה פריטי דכספא והילכך מי שמחייב עצמו לחבירו במאה דינרים ויוצאין באותו מקום מטבעות הרבה אינו נותן לו אלא פחות שבהם ואלא מיהו מהמטבע שהוא יוצא שם הוא נותן לו ואף ע"פ שלא פירש לו דסתמא דמילתא דאותו מטבע שהוא יוצא שם הוא מחייב עצמו ואין אומרין בכי הא דיד בעל השטר על התחתונה וכדאמרינן באתרא דלא מסגי פריטי דכספא ואפילו היכא דאיכא תרי לישני בשטרא סמוכים זה לזה לעולם דנין יד בעל השטר על התחתונה אפילו היה הלשון האחרון לתועלת בעל השטר והיינו דאיסתרא מאה מעי ומאה מעי איסתרא ומדה בחבל הן חסר הן יתר ומדינר זהב לחדש בי"ב דינרים לשנה בכולן הולכים אחר פחות שבלשונות וכדאמרינן בפרק בית כור (בבא בתרא ד' קה:) אבל חכמים אומרים הלך אחר פחות שבלשונות ומיהו אי מטלטלין נינהו ותפס מדעת הבעלים קננהו וכדאמרינן בפרק בית כור והיכא דאיכא תרי לישני ואנו רואים שטעו בחשבון לכ"ע אומרין בזה יד בעל השטר על התחתונה וזו היא ששנינו כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין עשרים וכו' ומיהו אם יש בשטר ב' ענינים מופרדים זה מזה בשני מקומות שבשטר לעולם הולכים אחר התנאי או אחר החיוב המאוחר דחזרה היא זו בבירור והוא ששנינו כתב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים וכו' הכל הולך אחר התחתון עכ"ל. ובתשובה אחרת שם בסי' ש"ה כתב כל שמשמעותו ניכר לב"ד מתוך הכתב שהוא כן דנין אותו ואפילו ליפוי כח של בעל השטר וכן אם דרכן של בני אדם לכתוב כן בענין שיהא בו יפוי כח לבעל השטר דנין אותו ואף על פי שאיפשר לדונו למשמעות אחר שיהא לגרעון בעל השטר וכדאמרינן בפרק גט פשוט פריטי דל מהכא דלא כתבי פריטי בשטרא עכ"ל: ובתשובה אחרת כתוב וז"ל כל היכא דאפשר לקיים לשון השטר כולו מפרשים ומקיימין ואפילו לעשות בעל השטר על העליונה ולפיכך אני אומר שיש לפ' בזה כלשון עד הכתוב בשנים אם הרוב הוא מלמטה למעלה ועד הכתוב בכולם הוא מלמעלה למטה והביא ראיה לדבר: וז"ל מהרי"ק בשורש י' דכי אמרינן תחתון עיקר דוקא היכא דמכחישים זה את זה דאיכא למימר הדר ביה וכמו שכתב הרשב"א שם אבל היכא דליכא חזרה כגון דאפשר לקיים שניהם לא עדיף תחתון מעליון ואדרבא סברא לומר שלא חש להאריך בתחתון לפי שסמך על מה שכבר כתב למעלה: וכתב בשורש הנזכר דכל לישנא יתירא בשטר לטפויי אתא אף ע"פ שלא היה הל' מוכיח כן ועיין בשורש י"ב: וכתב בשורש י' על פיטור שעשה יעקב לרחל הן ממה שהיה תובע ממנה לדור עמו הן ממה שהיה תובע ממנה לקבל גט מכל אלה ומכל תביעות וערעורים אי קאי דוקא לתביעות וערעורים דשייכי למה שכתב קודם או אפילו לשאר תביעות מעניינים אחרים ועיין שם:
יד סָעִיף יט ואם אין שום מטבע מפורש וכו' עד במקום שיוציא אותו ברייתא בסוף כתובות (קי:) וכתב הר"ן הוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל משמע ליה דהיינו טעמא דכיון שלא פירש מקום מסתמא נשתעבד הלוה לפורעו במטבע של מקום גוביינא אם לפחות ואם להוסיף אבל הרמב"ם כתב פי"ז ממלוה ולוה שאם טען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול ולפי זה משמע דהיינו טעמא משום דמסתמא אמרינן דבמקום גוביינא היה דר מעיקרא ולפיכך כל שאינו יכול להתברר אם טען הלוה שאותו כסף היה פחות ישבע המלוה ולפי זה אם הביא ראיה המלוה או הלוה שהיו דרים בשעת הלואה במקום אחר נוטל במקום הלואה ואין כל זה במשמע עכ"ל הר"ן ובעל התרומות בשער נ"ד כתב דטעמא דמילתא משום דתלינן דמאותו מקום שנכתב השטר משם היו הדינרים וכשאין בו מקום תלינן שבמקום שהוציאו היה דר בשעת הלואה ומסתבר שאם יכול להתברר שבשעת ההלואה היה דר במקום שהמטבע גרוע ממקום שדר בו עכשיו מגבהו מאותו מטבע של מקום שהיה דר בו בשעת ההלואה ע"כ. וכתב עוד כתב הרמב"ם אם טען הלוה המעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול ולא בריר לן עכ"ל ולא ידעתי למה לא בריר ליה דהא מסתמא דיינינן שנותן לו מטבע אותו מקום וכיון שזה טוען שאינו חייב לו אלא גרוע הו"ל כמי שטוען פרעתי שנשבע בעל השטר ונוטל: וכתב ה"ה פי' כל הדינים האמורים הם כשכתוב בו דינרים או סכום מטבע אחר אבל אם כתוב בו ק' כסף ולא פירש אם סלעים אם דינרים אם פונדיונים מה שירצה לוה מגבהו כל מטבע שהוא מכסף עכ"ל: (ב"ה) ולפ"ז אם אין שם שום מטבע מפורש שכתב רבינו לאו למימרא שאינו מפורש כלל דע"כ כתוב סלעים או דינרין אלא היינו לומר שאינו מפורש ממטבע איזה מקום הם: כתב נ"י בפ' גט פשוט בשם הרשב"א שמי שכתב מטבע סתם במקום שיוצאין ב' או ג' מטבעות אי כולהו מסגי כחדא נותן לו מן הגרוע שבהן אבל אם האחד יוצא להדיא ולא האחרים מאותו שיוצא להדיא נותן לו ואפילו הוא יותר חשוב וכדאמרינן הכא באתרא דלא מסגי פריטי. וכתב הריטב"א תלמידו דלא חשיב סגי אלא כשנושאין ונותנין בהן במיני מאכל וסחורה ולא משום שמתחלפין בשולחנות ומ"ש הרב להדיא לאו דוקא דלא מסגי פריטי כלל משמע וכן דעת הריטב"א ורבו הרא"ה ז"ל עכ"ל: וכתב עוד נ"י שובר שיצא והיה כתוב בו שנתפרע ממנו דינרים י"א דגבי השובר נדון הלשון על העליונה והמע"ה ודיינינן הכא דטובא קאמר ולזה נוטה דעת הרא"ה אע"פ שאינו נראה בעיני הריטב"א עכ"ל:
טו סָעִיף כ היה כתוב בו חשבון סתם וכו' פרק גט פשוט (קסו) עובדא ההוא דהוה כתוב בי' שית ק' וזוזא ואמרו דליכא לפרושי שית מאה פריטי וזוזא משום דפריטי לא כתבי להו בשטרא אלא מצרפין אותם בסכום חשבון וכותבין כך זוזים אלא איכא לספוקי אי קאמר שית ק' זוזי וחד זוזא או שית ק' איסתרא וזוזא ויד בעל השטר על התחתונה ופרשב"ם והר"י ן' מיגאש דאיסתרא היינו סלעים וזוזא היינו דינר וא"כ יתן לו שית ק' זוזי וחד זוזא ורבינו מפרש להיפך שהאיסתרא פלגא דזוזא בשיווי וחשיבות וכן פר"ח והרמב"ם וכולם שוים שאינו נוטל אלא הפחות: וכתב נ"י מכאן אתה למד כי שטר שכתוב בו ק' וה' דינרים וכיוצא בו שאף הק' דינרים ואין אומרים שהם מעות דאם כן אסוכי מסכי להו וזה ברור הריטב"א ז"ל עכ"ל: וכתב רבינו ירוחם בנ"ו ח"ה דאי תפס לא מפקינן אלא בראיה ברורה אם תפס מטלטלין אבל קרקע בחזקת בעליה עומדת ודוקא בדבר דלא עבידא לאיגלויי כך כתבו התוס' והרא"ש ויש מי שכתב דאי תפס מפקינן מיניה בשטר שכתוב בו וראשון עיקר וכ"כ רב אלפס עכ"ל:
טז סָעִיף כא כל הלשונות וכו' פרק המקבל (בבא מציעא קד:) אמרינן דתנאי טובא היו דורשין לשון הדיוט ופרש"י ל' שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו וכתבו התוס' והרא"ש שאפי' לא נכתב כמאן דנכתב דמי דאי דוקא בשנכתב מה היה דורש פשיטא שיש לו לקיים מה שהתנה דהא לאו אסמכתא היא וכן יש לדקדק מדברי רש"י שכתב לשון הדיוט שהרגילו הדיוטות לכתוב דמשמע מדקדוק לשונו שהרגילו הדיוטות וזה אף ע"פ שלא כתבו כאילו נכתב דמי וכ"כ הרשב"א בתשובה וכ"כ נ"י בשם רבינו האי ור"ח ז"ל וכתב עוד בשם הרנב"ר הילכך שמעינן משמעתין שכל שההדיוטות רגילין לכתוב אף ע"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי ואם הוא מנהג שהוא נהוג ברוב המקומות דנין בכל מקום בסתם ואם אינו נוהג אלא במקצת מקומות אין דנין בהם אלא באותן מקומות בלבד והוכיח כן מהגמרא וכ"כ ג"כ תלמידי הרשב"א וכתבו שהר"י ברצילוני פי' פירוש אחר בדרישת לשון הדיוט ודחה פירושו וכבר נזכר זה בדברי נ"י והרמב"ם כתב בפי"ו מהלכות אישות תקנו הגאונים שתהא האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה אף מן המטלטלין וכו' כבר נהגו בכל המקומות שידענו וששמענו שמעם שיכתבו בכתובה בין מקרקעי בין מטלטלי וכו' הרי שלא כתב כך אלא נשא סתם אם היה יודע בתקנה זו של גאונים גובה ואם לאו או שנסתפק לנו הדבר מתיישבין בדבר הרבה שאין כח בתקנה לדון בה אף על פי שלא נתפרשה כדין תנאי כתובה עכ"ל ומדבריו אלה נראה שחולק על דין זה דהא התם כיון שנהגו לכתוב שתגבה מטלטלי נימא אף על פי שלא נכתב כמי שנכתב דמי. וי"א דלשון שנהגו בו ההדיוטות מעצמם מבלי תקנה כיון שמעצמם נהגו כך הו"ל כתנאי כתובה אע"פ שלא נכתבו כמי שנכתבו דמי אבל כשנהגו כך על פי תקנת אחרונים לא חשיב כ"כ פשוט דנימא דאף ע"פ שלא נכתב ככתוב דמי וקשה על זה מתשובת הרשב"א דטפי עדיפא הסכמת הקהל ממנהג הדיוטות ושמא יש לחלק בין הסכמת הקהל שכולם ידעו בעשייתה לתקנת הגאונים שלא הסכימו הקהל בכך אלא שסמכו על תקנת הגאונים דדבר זה אינו מתפשט כ"כ ולא אמרו ביה אף ע"פ שלא נכתב ככתוב דמי ודוחק. ול"נ דאפשר לפרש דכי קאמר הרמב"ם הרי שלא כתב כך וכו' במקומות שלא נהגו לכתוב מטלטלי הוא דהיינו מקומות שלא שמענו שמעם דאילו במקום שנהגו אף ע"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי א"נ במקום שאין אותה תקנה פשוטה בכל המדינה כתב כן הרמב"ם שאילו היתה פשוטה בכל המדינה ודאי סבר דאף על פי שלא נכתבה ככתובה דמיא וכך מבואר בדבריו פרק כ"ג מהלכות אישות שכתב מנהגות רבות יש בנדוניא יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובות יתר על דמיה בשליש או בחומש וכו' הנושא סתם ונוהג כמנהג המדינה וכן היא שפסקה להכניס וכו' מגבין לה מה שבכתובתה הכל כמנהג המדינה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהם מנהג המדינה עיקר גדול הוא ועל פיו דנין והוא שיהא אותו מנהג פשוט בכל המדינה עכ"ל: שיש דברים שאף ע"פ שמן הדין לא קנה באותו לשון הכתוב בשטר קנה מחמת המנהג שנהגו להגבות בשטר כיוצא בזה בהריב"ש סימן שמ"ה:
א סָעִיף א אין כותבין שטר חוב ע"ד שיכול להזדייף. בפ"ב דגיטין תנן דחכמים מכשירין לכתוב גיטין אדבר שיכול להזדייף ואמרו בגמרא דמאן חכמים רבי אלעזר הוא דאמר עדי מסירה כרתי ואמר רבי אלעזר דהוא אמורא תלמידו של רבי יוחנן לא הכשירו חכמים אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא דילמא הוה ביה תנאה וזייפתיה ורבי יוחנן רביה אמר אפילו מכאן ועד י' ימים דאי איתא דהוה ביה תנאה מידכר דכירי אינשי וכתב הרא"ש והלכה כר"י דהוה רביה דר"א ותו אמרינן התם אר"א לא הכשירו חכמים אלא בגיטין אבל בשטרות לא אפילו לאלתר דבעינן דבר הראוי לעמוד ימים רבים ור"י אמר אפילו בשטרות וכתב הרא"ש ב' פירושים תחילה כתב רבי יוחנן מכשיר אפילו בשטרות כמו בגיטין ואפילו לזמן מרובה ואח"כ כתב רבי יוחנן נמי לא מכשיר מכאן ועד י' ימים אלא בגיטין אבל בשטרות שיש הרבה תנאים וחילוקי עניינים רבים לא דכירי ודוקא לאלתר מכשיר בשטרות והם דברי התוספות לשם ובפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ב) בד"ה וצריך שיחזור וס"ל לרבינו דהאי פירושא בתרא הוא עיקר והילכך גם לרבינו חננאל שפסק הלכה כר"י אף בשטרות אינו אלא בבא לגבות מיד אבל מכאן ועד י' ימים פסול גם לר"ח בשטרות ולהרא"ש דפסק בהא כר"א משום דסוגיא דתלמודא אזלא כוותיה פסול אפילו לגבות בו לאלתר:
ב סָעִיף ב וכתב רבינו אע"ג דאיכא למימר וכו'. והיינו משום דגזירת הכתוב הוא דבעינן בשטרות דבר הראוי לעמוד ימים רבים כדכתיב ונתתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים והכי נקטינן:
ג סָעִיף ג ומ"ש ונכתב בכל לשון וכו'. גם זה שם מימרא דאמימר (דף י"ט) וכן פסק הרי"ף שם והרמב"ם ר"פ כ"ז ממלוה: ואם בא לפני הדיין ורואה בו שום שינוי כו' עד להוציא לאמיתו. הכי איתא בפרק ג"פ בתרי עובדי דאתו לקמיה דאביי שאירע זיוף בריחוק אות אחת ובהרווחה וכייפינהו אביי ואודו:
ד סָעִיף ד כתב הרמ"ה צריך הסופר ליזהר וכו' נראה שלמדו הרב מהני עובדי דאביי דאם לא היה חייב הסופר ליזהר בעניינים אלו וכן העדים אם לא היו צריכין לדקדק באלה א"כ למה עלה על דעתו דאביי שדקדק בכל זה וכפה לבעל השטר וס"ל נמי דהכפייה היתה ע"י יסורין ומשום דמלישנא דהנהו עובדי משמע דאביי מעצמו דקדק בכל אלה וזה אסור משום דנעשה כעורכי הדיינין ע"כ פירש הרב דמיירי דאתא לאפוקי מיורשין וכו' ויש לתמוה על רבינו שהשיג על הרמ"ה בזה ואולי שרבינו מדמה נדון זה לשטר שזמנו בשבת דאף על גב דליכא מערער אנן טענינן ליה כמ"ש רבינו ע"ש בעל העיטור בסימן מ"ג סעיף ט"ז והיינו משום כיון דחזינן לפנינו ריעותא מבוררת מתוך השטר אלא שבעל דין אינו יודע לערער בטענה זו מחוייב הדיין להוציא הדין לאמיתו וכההיא דירושלמי רב הונא כי הוה חזי זכו לחד בר נש ולא הוה ידע ליה פתח ליה וכו' ופירש בו רבינו דלא הוה ידע לההוא זכו כלל כמו שנתבאר בסי' י"ז ומצאתי למהרש"ל שכתב על דברי רבינו וז"ל תימה הלא לא יכול הדיין למיטען ליה דעד אחד אינו נאמן למה ג"כ לא יטעון כדי להוציא הדין לאמיתו וי"ל דאולי יש לחלק בין זיוף דלית בה ממשא כלל לאם יש לו עד א' דמחייבו שבועה עכ"ל. ולי נראה דההיא דעד אחד אינו ענין לכאן דלשם מיירי דבשעה שאחד מבע"ד מביא עד אחד לא יאמר לו הדיין אין מקבלין עד אחד עד שיאמר לנטען תחילה ה"ז העיד עליך וכו' כמ"ש בסימן י"ז והיינו משום דשמא הנטען יודה לדברי העד אבל דברי הרמ"ה בכאן ודברי בעל העיטור בסימן מ"ג איירי כשהנתבע צווח לומר שאינו חייב כלום בשטר זה הילכך אף ע"פ דלא קא טעין ההיא ריעותא דאישתכח בשטרא אנן טענינן ליה להוציא הדין לאמיתו אבל ודאי היכא דלא קא טעין לוה שאינו חייב לו כלום אנן לא טענינן ליה הני ריעותא כל עיקר גם יראה דאף הרמ"ה מודה לב"ה בשטר דזמנו בשבת דטענינן ליה אנן מאחר דאיכא טענה מבוררת שכתוב הזמן בשבת וקרוב הדבר שהוא מזוייף וכדאיתא בירושלמי פרק בתרא דשביעית דמ"ד פסול משום מזוייף משא"כ כשנמצאו אותיות המרווחות כו' דלא מיפסל שטרא בהכי וכמ"ש נ"י הביאו ב"י וז"ל כפתיה ואודי ש"מ דאי לאו דאודי לא פסלינן שטרא וכו':
ה סָעִיף ו וצריך ליזהר שלא יכתוב בסוף שיטה משלש עד עשר וכו'. שם מימרא דאביי ופי' רשב"ם אבל י"א דאינו יכול לזיופיה דצריך למיכתב אחד ועשרים וכי כתב בין אחד עשר וי"ו נראה דחוק ומינכר ע"כ: ומ"ש ואם נזדמן לו בסוף שיטה מחזיר הדבר וכו'. פי' רשב"ם דהשתא אפילו אם זייף וכתב אין למדין אלא מן התחתון. ונראה מזה דאף ע"פ דכתב תחילה שלש באמצע השיטה אם חזר וכתב שלש בסוף שיטה השטר פסול דיזייף למטה וילמד עליו מתחתון ופשוט הוא. והא דקשה למה לא יהא תיקון כשיכתוב שיטה שלשה ועשרה בה"א דהשתא א"א לזייף י"ל דלכתחלה ודאי כשהלשון לשון נקבה צריך לכתוב שלש ועשר בלא ה"א כדאשכחן בקרא ואף ע"פ דדיעבד כשר אם הוסיף ה"א כשהלשון לשון נקבה ואפילו בגיטין כמבואר בא"ע סימן קכ"ו מ"מ לכתחלה צריך לכתוב הלשון כתיקונו כדאשכחן בקרא וזה פשוט:
ו סָעִיף ז ומ"ש וכן יזהר שלא יכתוב החשבון באותיות וכו'. למדו רבינו מההיא דאביי מתלת ועד עשר כו':
ז סָעִיף ח היה כתוב בו למעלה וכו'. משנה שם ודקדק רבינו לומר וסותרין זה את זה כלומר דדוקא היכא דאי אפשר לקיים שני הלשונות שלא יהיו סותרין אבל כשאינן סותרין לא עדיף תחתון מעליון וכ"כ בהגהות מיימוני סוף הל' מלוה וכ"כ מהרי"ק בשורש עשירי וכיוצא בזה כתב בעל התרומות שער ס"ח וכ"כ הרשב"א בתשובה הביאו ב"י סעיף ד' וה' במחודשין ואפילו לעשות יד בעל השטר על עליונה וכתב מהר"ש לוריא שכן הוא העיקר: ומ"ש ובלבד שלא יהא בשיטה אחרונה. כן פי' רשב"ם ופשוט הוא כיון שאין למדין משיטה אחרונה כמ"ש בסימן מ"ד ומ"מ אם כתוב למעלה ר' ולמטה ק' למדין גם משיטה אחרונה כיון שהוא חובתו של בעל השטר כמ"ש לקמן ומ"מ לדידן דכתוב שריר וקיים בכל השטרות למדין מן התחתון אפילו הוא בשיטה אחרונה ובזה מתיישב מה שפי' רש"י רפ"ק דמציעא סוף (דף י') שהקשו התוס' על פירושו מהא דאין למדין משיטה אחרונה ולא שמו על לב דרש"י מיירי דכתב שריר וקיים: ומ"ש בשם הר"ר ישעיה דברי סברא הם וכיוצא בזה בסימן מ"ג לענין טעות הזמן היכא דהטעות מוכח מיניה וביה דהשטר כשר ואינו דומה לק' זוזי דאינון עשרים סלעים דהולכין אחר פחות שבשניהם דהתם ודאי כיון דאמר דאינון ואחד תלוי בחבירו המע"ה אבל כאן אין הפרט תלוי בסכום הכל:
ח סָעִיף ט ומ"ש אבל אם היה חסרון בלא מחק וכו'. כך פי' רשב"ם לפי גירסתו במתניתין שאם לא כתב וכו' וע"ש בתוספות ומשמע דלענין דינא תרווייהו הלכתא נינהו ולפיכך פסק רבינו כדברי שתי הגירסאות והוא דהיכא דידוע דנמחקו ב' אותיות לאחר שכתב הסופר חנני פסול דכיון דאין דרך שיהיו נמחקין ב' אותיות מעצמן ודאי בכוונה נמחקו שלא ליתן לחנני אלא לחן שלא כדין או שמא נמחקו לפי שראוי הוא לחן ומש"ה פסול מספק אבל חסרו ב' אותיות מתחילה בלא מחק ודאי חזרה היא וינתן לחן וכן כתב ב"י וכתב עוד דמ"ש ינתן לחן וכו' איירי בשהשטר ביד שליש ואינו יודע למי יתננו ינתן לחן עיין עליו:
ט סָעִיף י ואם אפשר לתלות המחק בזבוב וכו'. שם בעיא דרב פפא דלא איפשיטא ותפסינן לחומרא והמע"ה וכ"פ הרמב"ם ועיין בפי' רשב"ם למה לא אמרינן כאן ממון המוטל בספק חולקין. וספל וקפל פי' ר"ת ספל ס' פלגי קפל ק' פלגי לפי שהיו רגילין לעשות חשבון מחצאין כדמוכח בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ה) ור"ח פי' ספל ספל אדירים ממש כמו שפי' רשב"ם קפל כלי אחד ששמו כן ורש"י פי' קפל טליתות שראויין לקפל לישנא אחרינא פירש ר"ח ספל סאה ופלגא קפל קב ופלגא וכתב הרב המגיד שכן פי' הרי"ף ואב"ן מיגא"ש והוא עיקר גם רבינו תופס כן שהרי כתב שקפל הוא הפחות וכ"כ הרמב"ם:
י סָעִיף יב היה כתוב בו לשון שמשתמע כך וכך וכו'. משנה שם:
יא סָעִיף יג ומ"ש ואי תפיס מטלטלין מיניה לא מפקינן להו מיניה. כ"כ הרי"ף בס"פ השואל אההיא דמאה מעי איסתרא וכו' שהביא רבינו בס"ס זה סעיף כ' וה"נ משמע בפרק בית כור (בבא בתרא דף ק"ה) דקאמר והתם טעמא מאי משום דתפיס ה"נ תפיס ע"ש והרמב"ם פי' דוקא כשתפיס מדעת בעלים וכן כתב הרשב"א בתשובה כאשר העתיק ב"י וז"ל הרמב"ם סוף ה' מלוה לפיכך כל שטר שיש בו משמעות ב' לשונות שמא כך או שמא כך אינו נוטל אלא הפחות שבשניהם ואם תפס בעליונה אין מוציאין מידו אלא בראיה ברורה וכתב ה"ה דאפילו תפס בעדים ומ"מ שטר שכתוב בו דינרין סתם שאין גובה בו אלא ב' אם תפס יותר בעדים מוציאין מידו ע"כ ונראה שטעמו כיון שלא פירש כמה הוה ליה כאילו כתוב בפירוש דינרין שנים דמיעוט רוב שנים ואין כאן ספק ולפי דעתו בשובר נמי דינרין אינן אלא שנים ונ"י כתב בזה שתי סברות כמו שהעתיק ב"י ועיין לקמן בסימן נ"ד שם נתבאר ומה שכתב ב"י דכן נראה דעת רבינו שכתב ההיא דאם תפס מקמי דכתב ההיא דדינרין סתם נראה בעיני שאין לדקדק מזה כלום שהרי כתבו גם מקמי ההיא דמאה מעי איסתרא וע"ל בסי' קל"ז ובסי' ק"נ: ודקדק רבינו לכתוב מטלטלין דאילו קרקעות אין בהם תפיסה וכ"כ הרי"ף לשם בהדיא וע"ש שמחלק הא דאין תפיסה בקרקעות דוקא במילתא דלא עבידא לאיגלויי וכדאמר בפרק המקבל וכתב רבינו ירוחם בנ"ו ח"ה שכן עיקר. ומה שהבין ב"י דדברי הר"ר יונה בסימן מ"ו סעיף ל"ג הם בקרקעות לא נהירא אלא בין במטלטלי בין במקרקעי קאמר כמו שנתבאר לשם בס"ד:
יב סָעִיף יד כתב א"א הרא"ש בתשובה וכו'. בכלל ס"ח דין י"א כלומר שאם אתה אומר אחר הפסח הבא אחרון שהוא תת"ק שנים וצ"ט באלף הששי א"כ השטר בטל ולמה נכתב השטר וצריך אתה לתלות כדי להכשיר השטר ופסח אחר לא תוכל לברר אחריו על איזה מהם התפיס הילכך צריך אתה לומר פסח הבא ראשון. ומצאתי במרדכי פרק גט פשוט וז"ל יד בעל השטר על התחתונה דוקא במקום שלא נפסל השטר אבל לעולם יש לנו לחזור ולפרש שלא נפסל השטר כדאיתא פרק קמא דע"ז בשמעתא דאי טעי תנא האי תנא דוקני הוא עכ"ל. ומהרי"ק בשורש צ"ד חילק ואמר דדוקא כשהספק נופל בכוונת הנותן וכו' וע"ש ולא משמע הכי בדברי ה' המגיד פרק כ"ג ממלוה ונימוקי יוסף פרק גט פשוט גבי שטר שזמנו שבת ע"ש ומקור דבריהם לקוח מבעל התרומות בשער נ"ז. ועיין עוד בהגהות מיימונית סוף פרק י"ט מהלכות עדות שם האריך בזה:
יג סָעִיף יז כתוב בו סלעים מלוה אומר ה' וכו'. ברייתא ומסקנא דגמרא פ"ק דב"מ (דף ד') ואע"פ דבודאי אף בכתוב בו מטבע פלוני דאינון ונמחק נמי נשבע לו היסת על השאר אפ"ה לא הוצרך רבינו להזכירו דפשיטא היא דכיון דנמחק הסכום אין זוזי דאינון פחות משנים וכיון דמן השטר משמע שנים אין זה מודה במקצת אבל בכתוב בו סלעים ולא נמחק הסכום הו"א דחד סלע נמי סלעים קרינן ליה ולוה דאמר שנים מודה במקצת הוא קמ"ל דלא דסלעים נמי אין פחות משנים ונאו מודה מקצת הוי אפילו לרשב"א דפליג אר"ע התם בפ"ק דמציעא. ועיין לקמן בסימן פ"ח סעיף ל"ג:
יד סָעִיף יח כתוב בו פלוני לוה מפלוני כסף נותן לו חתיכה של כסף כל דהו פחות שבמשקלות. ברייתא פרק ג"פ כסף אין פחות מדינר כסף ואימא נסכא אמר רבי אלעזר דכתוב ביה מטבע ואימא פריטי אמר רב פפא באתרא דלא סגי פריטי דכספא ומפרש רבינו כפר"ת דמכח הגריעותא פריך אימא נסכא דכיון דיד בעל השטר על התחתונה אימא חתיכ' של כסף כל דהו פחות שבמשקלות: ומ"ש כתוב בו מטבע וכו'. הוא אוקימתא דר"א ודרב פפא אלא שיש לתמוה במה שכתב ואם אין פרוטות של כסף יוצאות בו נותן לו מטבע של כסף הקטן שיוצא שם שזה היפך משמעות הסוגיא דמשני באתרא דלא סגי פריטי דכספא דאלמא דכל היכא דאין פרוטות של כסף יוצאות בו נותן לו דינר כדקתני כסף אין פחות מדינר כסף וי"ל דרבינו נמשך על פי שיטת התוס' בשם ר"י דמיישב ההיא ברייתא דסוף כתובות דתני בה כתוב בו כסף סתם כל מה שירצה לוה מגבהו ובפ' גט פשוט תניא דמגבהו דינר אלא צ"ל דההיא דגט פשוט מיירי באתרא דלא סגי שום מטבע של כסף פחותה מדיכר ומאי דפריך נמי ואימא פריטי לאו פריטי ממש קאמר אלא כלומר כל שאר מטבע הפחותה מדינר קורא פריטי ומשני באתרא דלא סגי וכו' שאין הולך שום מטבע של כסף פחותה מדינר באותה מדינה ולפיכך תני הך ברייתא אין פחות מדינר כסף אבל אם הולך שום מטבע פחותה ממנה אה"נ דנותן לו מטבע של כסף הקטן שיוצא שם דכל מה שירצה לוה מגבהו כדקתני בסוף כתובות ועיין בתוס' פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ה) ובפרק בתרא דמנחות (דף ק"ז): ואם כתוב בו דינרין כסף וכו'. ברייתא שם: ואם כתוב בו כסף בדינרי וכו'. בברייתא הנזכרת ובאוקימתא דרב אשי ולא כתב רבינו היכא דכתוב בו כסף דינרי או דינרי כסף מה דינו לפי שהתוספות נסתפקו בו תחילה כתבו דגם בזה נותן לו שני דינרין של כסף אח"כ כתבו דאין זה דיבור ואין שום אדם כותב כן ואיכא נמי לאיסתפוקי דשמא שוה שני דינרי זהב כסף קאמר ויחלוקו ואח"כ כתבו ואפילו לא יהיו חולקים היכא דלא תפס אלא המע"ה היכא דתפס לא מפקי' מיניה לר"י: ואם כתוב בו כסף בדינרין וכו'. הכי משמע בסוגיא לשם: ואם כתוב בו זהב נותן לו חתיכה וכו'. שם ת"ר זהב אין פחות מדינר ואימא נסכא אר"א דכתוב מטבע ואימא פריטי פריטי דדהבא לא עבדי אינשי ופירושא דהך סוגיא כפירושא דסוגיא דאברייתא קמייתא ודקדק רבינו שלא כתב כאן ג"כ אם פרוטות של זהב יוצאות בו וכו' כמ"ש אצל כסף לפי שמשמע שאין עושין פרוטות של זהב בשום מקום דאל"כ הוה ליה לתלמודא נמי למימר באתרא דלא סגי פריטי דדהבא כמו שאמר לגבי כסף אלא דעדיין אינו מתיישב יפה הלא לפי שיטת רבינו שע"פ דעת ר"י צריך לפרש דמה שאמרו באתרא דלא סגי פריטי דכספא אינו מיירי בפריטי ממש אלא בכל שאר מטבע הפחותה מדינר כסף אבל פריטי ממש בשום מקום אין עושין אותו של כסף כדאמר בסוף כתובות פריטי דכספא לא עבדי אינשי והיינו לומר דפריטי ממש אין עושין אותן של כסף וכך מפורש בתוספות דגט פשוט להדיא. ונראה בעיני ליישב דברי רבינו דס"ל דסוגיא דג"פ דקאמר ואימא פריטי אע"פ דאכל מטבע הפחותה מדינר קא מקשה וקורא אותן פריטי מ"מ עכ"פ אפריטי ממש נמי קא מקשה ועלה נמי קא משני באתרא דלא סגי פריטי דכספא ומינה דעבדי אינשי נמי פריטי ממש דכספא אלא דלא סגי בכל אתרא אלא דבסוף כתובות דלא פריך ואימא פריטי אלא בפריטי ממש להכי משני ליה נמי לרווחא דמילתא פריטי דכספא לא עבדי אינשי ולאו דוקא אלא כלומר רובא דרובא אין עושין פרוטות של כסף ודוק. אבל בשל זהב אין עושין פרוטות כל עיקר בשום מקום ולפיכך לא הזכיר רבינו פרוטות בשל זהב כל עיקר: כתוב בו זהב דינרי וכו'. בברייתא הנזכרת זהב דינרין ודינרין זהב אין פחות משני דינרין זהב וס"ל לרבינו דלאוקימתא דרב אשי הך ברייתא מיירי בדכתוב זהב דינרי ודינרי זהב אבל זהב דינרין ודינרין זהב אין זה דיבור ואיכא לאסתפוקי ויחלוקו א"נ המע"ה היכא דלא תפיס וכו' כדלעיל להיכא דכתב כסף דינרי ודינרי כסף והכי משמע לספרים דגרסי אלא אמר רב אשי אבל התוס' כתבו דלאוקימתא דרב אשי נמי דינרי לא משמע אלא זהב אבל דינרין משמע בין כסף ובין זהב ול"ג אלא אמר רב אשי ע"ש ולפי זה אין חילוק בין זהב דינרי לזהב דינרין לעולם אין פחות משני דינרין זהב וה"נ משמע מדברי הרמב"ם בסוף ה' מלוה: ואם כתוב בו זהב בדינרין וכו'. שם בברייתא הנזכרת: ואם כתוב בו זהב בדינרי וכו' הכי משמע בסוגיא לשם ויש להקשות לפי שיטת רבינו דדינרי הוא זהב ולא של כסף ודינרין הוא של כסף ולא של זהב א"כ ליפלוג בברייתא בין דינרי לדינרין אע"פ שלא הזכיר לא כסף ולא זהב וי"ל דאה"נ אלא דאתי לאפלוגי בין כסף דינרין לכסף בדינרין לאורויי שיש חילוק בין בי"ת ללא בי"ת א"נ אתא לאורויי שיש חילוק בין כסף דינרין לכסף דינר ודוק:
טו סָעִיף יט ואם אין שום מטבע מפורש עד במקום שמוציא אותו וכולי. ברייתא סוף כתובות המוציא ש"ח על חבירו כתוב בו בבל מגבהו מעות בבל וכו' ופירושו שכתוב בו מאה דינרין או מאה סלעים או סכום מטבע אחר ואינו מפורש באיזה מן הסלעים נתחייב כי אין כל המקומות שוין בהם אלא שלשון רבינו צריך ישוב למה אמר ואם אין שום מטבע מפורש דמשמע דמיירי שכתוב בו מאה כסף סתם והואיל והא ליתא דהתם נותן לו חתיכ' של כסף כל דהו וכו' וכדלעיל ואין חילוק בזה בין נכתב בבבל לנכתב בא"י אלא בע"כ דמיירי שכתוב בו מאה סלעים או דינרין או פונדיון ונראה לתקן לשון רבינו שבא להורות דמכל המטבעות שנזכרים בשטר סלעים דינרין פונדיון אין אחד מהם מפורש שאם היה מפורש רק באחד מהם כגון שהיה מפורש סלעים א"י אז אף הדינרין והפונדיון שנזכרו באותו השטר היה מגבהו ממעות א"י אע"פ שהיה נכתב בבבל דילמוד סתום שבשטר מן המפורש ודינו בזה אמת מק"ו דענן מענני ועיין בסימן מ"ג סעיף ט"ו במ"ש רבינו בשם הרמ"ה. שוב מצאתי שכתב בספר בדק הבית וז"ל ולפ"ז אם אין שום מטבע מפורש שכתב רבינו לאו למימרא שאינו מפורש כלל דע"כ כתוב סלעים או דינרין אלא היינו לומר שאינו מפורש ממטבע איזה מקום הם עכ"ל: ואם טוען הלוה וכו'. כן כתב הרמב"ם סוף פי"ז דה' מלוה ומבואר לשם מדבריו דדוקא כשלא נכתב המקום בשטר ובא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר התם הוא דישבע המלוה אבל בנכתב בבבל מגבהו ממעות בבל בלא שבועה ונראה שטעמו דבנכתב המקום בשטר תלינן בסתמא באותו מטבע שהוא יוצא שם הוא מחייב עצמו ונשתעבד לפרעו בהם אם לפחות ואם להוסיף אבל כשאין נכתב בו מקום אע"פ שנתברר המקום שהיו דרין בהם בשעת הלואה מ"מ כיון שלא נכתב המקום בשטר ולא נתברר באיזה מטבע הוא נשתעבד ואוקמוה רבנן לשיעבודא אאותו מקום שמוציאו הילכך אין זה אלא בשאין הלוה טוען בבירור המעות שאני חייב לך הן פחותין מזה אבל כשטוען כך בבירור לא יטול המלוה אלא בשבועה ונתיישב בזה מה שהיה קשה להר"ן ובעה"ת אדברי הרמב"ם כמו שהעתיק ב"י:
טז סָעִיף כ היה כתוב בו חשבון וכו'. בפרק ג"פ עובדא דאתא לקמיה דאביי ופירש בו רבינו כפי' ר"ח וכ"כ הרמב"ם בריש ה' מלוה ואתי לאורויי לן דאע"פ דאיסתרא היא פלגא דזוזא לא אמרינן אי איתא דאיסתרא קאמר תלת מאה זוזי וזוזא מיבעי ליה למכתב בשטרא אלא כיון דמנהגא הוא לכתוב איסתרא בשטרות אע"פ שזוזא מטבע גדול מאיסתרא תלינן דשית מאה איסתרא קאמר אבל לא תלינן בפרוטות לפי שאין רגילין לכתוב פריטי בשטרות אלא סומכין אותו בדינרין דבמקום קצ"ב פרוטות כותבין דינר:
יז סָעִיף כא כל הלשונות וכו'. בפרק המקבל אמרינן דתנאי טובא היו דורשין לשון הדיוט ומלישנא דדורשין דקדקו התוספות והרא"ש דה"ק שהיו דורשין ומחשיבין לשון שנהגו הדיוטות לכתוב כלשון שתקנו חכמים לכתוב דכי היכי דהתם אע"פ שלא נכתב כנכתב דמי כדתנן בפרק אע"פ לא כתב בנן נוקבן וכו' מפני שהוא תנאי ב"ד ה"נ בלשון הדיוטות ולכן כתב גם רבינו אפילו אינו מתיקון חכמים אלא לשון הדיוט וכו' כלומר דאפ"ה דינו כתיקון חכמים ואפילו לא נכתב דנין אותו כאילו נכתב. ודקדק רבינו לכתוב במקום ההוא דכיון דאין כך אלא מפני שנהגו אין לך בו אלא מקום שנהגו וכ"כ הרמב"ם בדין גביית כתובה ממטלטלין דאע"פ דתקנת הגאונים כך הוא אפ"ה במקומות שאין אותה התקנה פשוטה בכל המדינה לא אמרי' אע"פ שלא נכתב כנכתב דמי כדין תנאי כתובה עיין בפרק י"ו ובפרק כ"ג מהל' אישות וכך פי' בית יוסף דברי הרמב"ם במסקנתו ועיין עליו במה שכתב בשם נימוקי יוסף בזה:
א סָעִיף א והר"ן פ"ב דגיטין דף תקס"ד ע"ב מיהו כתב ודוקא בשטרות העומדים לראייה אבל בשטרי אקנייתא יכול לכותבן על דבר הראוי להזדייף וע"ש בנ"י ריש פ"ב דכל שטר שאינו עשוי כתקון חכמים פסולים אע"ג דאין טעם לפוסלו כולי האי ולכך אם עשה בזמן הזה שטר מקושר פסול הואיל ולא נהיגין בזמן הזה בשטרות מקושרים עכ"ל:
ב סָעִיף ב ומשמע אבל אם המלוה הוא חנני והשטר בידו אע"ג דלמטה כתב שהמלוה חן אין מוציאין מידו השטר מחנני:
ג סָעִיף ג ועיין בתשובת הרא"ש כלל ס"ח סימן כ"ט:
ד כתוב בתשובת הרשב"א ח"א סימן אלף קנ"ד שאין קפידא לכתוב כתבנו ונתננו השטר לידו אע"פ שנתנוהו ליד שלוחו דזו היינו רשותו כו' ובתשובת מיי' ספר משפטים סימן מ"ח דהכותב שטר ליתום שמגדל אצלו בביתו וכתב לבנו אין לחוש דהא המגדל יתום כאילו ילדו וראוי לקרותו בנו וא"כ גם היתום ראוי לקרות למגדלו אביו ולאשתו אמו ואם כתבו כן בשטר כשר ועוד דלשון חשיבות הוא כמו בני לדברי הקשיבה (משלי ה׳:א׳) בעטרה שעטרה לו אמו (ש"ה ג') וכתב עוד מה"ט יש להכשיר אם כתב לחמותו אמו:
ה סָעִיף ה ובנ"י פרק איזהו נשך כ' הא דיד בעל השטר על התחתונה ומפרשין אותו לתועלת המחויב היינו היכא שהל' עצמו מספיק לזה אבל לא אמרינן הכי במקום שצריך להוסיף על לשון השטר ושם מבואר כיצד. כ' בפסקי מהרא"י סי' ג' על שטר אחד שהיה כתוב בו וכל הא דלעיל קיבל עליו בקנין ולא היה כתוב בו במנא דכשר למקניא ביה ופסק דיש לחוש שקנה בקנין אחר ולא בחליפין:
א סָעִיף ב אין כותבין ש"ח ע"ד שיכול להזדייף עד"ר: אפילו לגבות בו לאלתר כו' דגזירת הכתוב הוא דבעינן בשטרות דבר הראוי לעמוד ימים רבים דכתיב (בירמיה ל"ב) למען יעמדו ימים רבים: ור"ח מכשירו כו' ול"נ כו' עמ"ש ע"ז בדרישה:
ב סָעִיף ה ונכתב בכל ל' כו' שם דף י"ט ע"ב מימרא דאמימר: שאותיותיו דחוקים כצ"ל: והניח רגליה במקום ו' או ז' י"מ מאות ח' שח' של כתיבה עושין כב' זייני"ן דא"ת שגם מה' יוסיף העוקץ השמאלי ויהיה כמין זיי"ן לא הול"ל ויניח אלא ויעשה אבל דוחק הוא בעיני דהא בסתם שטר לא נכתבו החיתי"ן בכתיבת ב' זייני"ן אלא משום דגם אות ה' צריכין לרבע בעוקץ השמאלי ויש שמוציאין אותו העוקץ קצת לצד חוץ ואז יהיה בהנחתו כמו ז': ואל ידחוק במקום א' וירחיק במקום א' כצ"ל פי' אפילו אין ההרחקה ולא הדחיקה הן יותר מדאי מ"מ מצי זייף ויוסיף אותיות ולא יהיה ניכר בדחיקתו כיון דגם מתחלה היה דחוק בקצת מקומות וכן איפכא יכול למחוק ולהרחיק בקצת מקומות מה"ט: לפיכך אין העדים כו' ולפיכך כשיבא כו' לפיכך הב' קאי אלפיכך הא' שכיון שאין העדים רשאין לחתמו אמרינן דבשעה שחתמו לא היה שינוי דא"כ לא היו חותמין ואחר חתימתן זייפו בעל השטר מ"ה צריך הדיין לדקדק היטב וק"ל: ואם צריך לכוף לבה"ש ולהכותו ר"ל כדי שיודה אם הוא זייף השטר ונפקא ליה זה להרמ"ה מהא דמייתי בפ' ג"פ (דקס"ו ע"א) תרי עובדי בכה"ג ואמרינן בהו כפתיה ואודי ליה כתב ב"י שם ש"מ דאם לא הודה אף שהוא מרוחק או מדוחק השטר כשר ובלבד שלא יהא המחק ניכר ומ"מ מוטב שיקיימו כדי שלא יצטרך לכוף לבעה"ש עכ"ל: חייב הדיין כו' להוציא הדין כו' ז"ל מור"ש תימה הלא אין הדיין יכול למטען לו דע"א א"נ כמש"ל סימן י"ז סי"ד ולמה יטעון לו טענה זו (ודוחק לומר משום דכאן יש ריעותא דהא שם דאין לו אלא ע"א אין כאן חיוב ממון דהוא גרוע יותר) ואולי יש לחלק בין זיוף דלית ביה ממש כלל לע"א דמחייב שבועה וק"ל עכ"ל גם י"ל דשאני הכא דאף דטוען לו אין השטר נפסל בזה אלא שכופין לברר וכמש"ל ולפי מ"ש בסימן י"ז לק"מ ע"ש:
ג סָעִיף ו משלש ועד עשר כו' שם (דקס"ג ע"א) אמר אביי מתלת ועד עשר לא לכתוב בסוף השיטה כו' ופירש"י דיכול לזייף לכתוב תלתין במקום תלת וארבעין במקום ארבע ובמקום חמש חמשים וכן עד עשר ומעשר עשרים וכתבו התוס' שם דהיינו דוקא אי כ' ל' נקבה דכתב תלת ולא תלתא עכ"ל ולפ"ז צ"ל דרבינו ג"כ דקדק וכתב שלא יכתוב משלש ועד עשר ולא כ' משלשה ועד עשרה משום דדוקא שלש שהוא ל' נקבה כמו תלת הוא דלא יכתוב אבל שלשה ל' זכר רשאי אלא שתימא למה השמיטו הרא"ש ורבינו ל' התוס' ולא כתבוהו. ודוקא עד עשר אבל באחד עשר ליכא למיחש והטעם פירש"י שם דבאחד עשר אם יבא לכתוב עשרים יצטרך להוסיף וי"ו בנתיים ולכתוב אחד ועשרים וזה יהיה ניכר וק"ל:
ד סָעִיף ז מחזיר הדבר כו' בתוך השיטה כן הוא ל' אביי שם ור"ל אף אם גם בפעם ב' יזדמן בסוף השיטה יחזיר הדבר עד שיבא בתוך השיטה. וא"ת לפי מ"ש בשם התוס' דבתלת או שלשה ליכא למיחש לזיוף א"כ כשיזדמן לו בסוף שיטה שלשה או ארבעה ל' זכר וק"ל. כגון ב' או ד' שלא יעשנה כ' ר' וה"ה לשאר אותיות שהרי הוא יכול לזייף מוי"ו לזיין ומה' לח' ב"י:
ה סָעִיף ח וסותרין כו' הולכין אחר התחתון שם במשנה (דקס"ה ע"א ובגמרא דקס"ו) למעלה מנה ולמטה מאתים כו' הולכין אחר התחתון (ופרש"י משום דאיכא למימר חזר בו מן העליון) ומשמע לרבינו דדוקא נקט מתניתין מנה ומאתים דהוי לשונות שסותרין זא"ז להכי אמרינן דהוי חזרה אבל היכא דאפשר לקיים שניהם בלא חזרה לא עדיף תחתון מעליון וכ"כ הרשב"א בתשובות היכא דיש לפרש ולקיים שניהם אפילו לעשות יד בעל השטר על העליונה עושין וכן עיקר וכ"כ ב"י ומורי ז"ל: ובלבד שלא יהא בשיטה אחרונה והטעם דחיישינן שמא אחר שנחתם כתב וזייף הוא ועד"ר:
ו סָעִיף ט כגון אנו שכותבין בכתובה עיין בא"ע סימן פ"ח. ואם נמחק מהתחתון כו' עד פסול זה מבואר שם (דקס"ו ע"ב) והכלל דכל היכא שנחסר או נמחק אות א' אמרינן דלא בכוונה נעשה והולכין אחר שם העליון אבל אי נמחק או נחסר ב' אותיות ואין מדרך הסופר לקצר ב' אותיות וגם אינו מצוי להמחק מעצמו ב' אותיות אמרינן דבכיון נעשה מש"ה בחסרון דלא כתב הסופר מתחלה הב' אותיות אמרינן ודאי הלוה צוה כן וחזר בו מחנני לחן אבל במחיקה דאחר שכתבו הסופר נמחק מהשם התחתון ב' אותיות השטר פסול דאין אנו עומדין ע"ד הלוה שמחקם למה מחקם אם דעתו היה לחזור מהראשון וליתנו לחן או אם דעתו היה לפסול השטר ודוקא במחיקה שייך לומר שבא לפוסלו שמוחקו ולא בחסרון שלא כתב הסופר מתחלה וזה שדקדק רבינו וכתב ז"ל וכיון שאין למדין וידוע שנמחק אח"כ כו' ור"ל אח"כ אחר שכבר כתבוהו הסופר נמחק משא"כ בחסרון וכמו שמסיק רבינו שם אח"ז וק"ל ולא כיש טועין שמוחקין תיבת אח"כ ובש"ע ג"כ אינו והנראה בעיני ברור כתבתי ובד"מ מבואר דהיינו דוקא כשנמצא ביד השליש ע"ש ובזה דברי רבי' מבוארים ודוק. ומש"ר ואפילו יש בתיבה העליונה ו' אותיות הטעם דב' אותיות פסולה דלמא מתרמי שם בן ג' אותיות והו"ל רובא דשמא מדקאמר דלמא מתרמי כו' משום הך חששא פסולין אפי' יש בתיבה ו' אותיות ורשב"ם כ' שם ע"ז ז"ל דכולי האי לא טעי סופר וצ"ל דזה תולה בזה דמכח דהוא רובא דשמא לפעמים מש"ה אמרינן דלא טעו בזה הסופרים ומש"ה נמי אין למידין אפילו היכא דליתא רובא דשמא ובזה נראה דמתיישב תמיהת התוס' שתמהו שם וכתבו ז"ל למה נגזור להפסידו משום הך חששא ע"ש (דקס"ז ע"ב) דכיון דאין סופר רגיל לטעות בזה נראה לומר דחזרה הוי. אבל באות א' למדין אע"פ שאין כו' כן הוא שם בגמרא וצ"ל דהסופר דכתב למטה אות א' לא ביקש לכתוב אלא התחלת השם לרמז בעלמא ולעמוד עליו ממ"ש לפני זה דאל"כ אמאי סמוך הא אות א' אינו שם כלל ועפ"ז יש צד פשיטות בזה דלומדין אותו ממ"ש למעלה טפי מאילו כתובים ב' ג' או ד' אותיות דלומדין אותו ממ"ש למעלה אף ע"פ שגם התחתון הוא שם בפ"ע ומש"ה אמרו בגמ' וגם כתבו רבי' גם דין הראשון דחסר אות א' מתיבה גדולה דלמדין ממש"כ למעלה ומש"ר וכיון שאין למדין וידוע כו' נראה דהאי ידוע שנמחק דכ' ל"ד הוא אלא כיון דאין הסופר רגיל לטעות בג' אותיות סתמא כידוע דמי וק"ל:
ז סָעִיף י שלמעלה כתיב קפל כו' ל' ספל אדירים הפקיד פלוני לפלוני קפל טלית שראוי לקפל רשב"ם וכ"כ התוס' וכתבו התוס' עוד ז"ל ויש פותרין גימטריא הוא ספל סאה פלגא קפל קב פלגא עכ"ל ועד"ר ואי כתב ספל מלמעלה וקפל מלמטה פשיטא דהולכין אחר התחתון אפילו הוא חשוב יותר משום דאין להסתפק שמספל נעשה קפל ע"ד הזבוב דהזבוב מוחק ואינו מאריך לעשות קו"ף וכן הוא שם בגמרא ועד"ר:
ח סָעִיף יב היה כתוב כו' משנה שם (דקס"ה ע"א) ור"ל שד' זוזין הן בסלע ונמצא ק' זוזין עולין לכ"ה סלעים: ק' זוזי דאינון ל' סלעים כו' עד שאינן שוין אלא ק' כו' הא דלא כתב רבינו בקיצור דאין לו אלא ק' זוזי שיש לפרש ל' סלעים גרועים שאינן שוין אלא ק' זוזי משום דאינון ל' דקאמר משמע דמדבר מסלעים הידועים ובא לפרש בו הזוזין שהזכיר וא"כ הול"ל דכוונתו לק' זוזי מעולין השווין ק"ך זוזים דעלמא קמ"ל דאפ"ה כיון דקי"ל דיד בעה"ש על התתתונה אמרינן דבזוזי דעלמא בא לפרש הסלעים ולא איירי בסתם סלעים וק"ל:
ט סָעִיף יג ואי תפיס מטלטלי כו' וכ"כ הרי"ף בס"פ השואל וקאי לכל מאי דמפרש לעיל שיד בעה"ש על התחתונה והטעם הוא דהא דאמרי' יד בעה"ש על התחתונה משום דהמע"ה הוא ממילא השתא דבעל השטר תפיס הוי אידך המע"ה וכ"כ הג"מ (וע"ל ס"ס ע"א בדרישה מש"ל ודוק) ומשמע מל' רבינו דאפילו תפס שלא בידיעת הבעלים מהני תפיסה ולטעמיה אזיל שכתב בסימן מ"ו סל"ג שכן דעת אביו הרא"ש אע"פ דיש חולקין ומשמע עוד מל' רבינו דאפילו תפס בעדים דליכא מגו מהני תפיסתו וכ"כ המ"מ. וכתב רבינו ואי תפס מטלטלי משום דדוקא במטלטלין שייך תפיסה ולא בקרקע דבחזקת בעליה עומדת וכ"כ רבינו שם בסימן מ"ו בשם ר"י וכתב ב"י שיש לדקדק מל' רבינו דבדין שכ' אח"ז בשטר שכתוב בו דינרים סתם שאין גובה אלא ב' אי תפס יותר בעדים מוציאין ממנו דאל"כ הו"ל לכתוב האי ואי תפס כו' אחר דין שטר שיש בו דינרין דהוי שמעינן דאכולהו קאי וכ"כ המ"מ עכ"ל:
י סָעִיף טו אלא אחר הפסח כו' ז"ל הרא"ש ועתה אין לנו לדין הזמן אלא או פסח של סוף ששת אלפים או פסח הבא ראשון דפסח אחר לא תוכל לברר אחריו איזה מהם תתפוס ופסח אחרון אינך יכול לומר דא"כ למה נכתב השטר כלל הלכך אתה צ"ל פסח הבא ראשון עכ"ל ורבינו קיצר בהעתקה ולא כתב אלא שאינו יכול לומר לא אתנם אלא אחר פסח הבא אחרון מפני שהרא"ש כתב שאין להסתפק אלא ביה ולא בפסח הבא אחריו וק"ל:
יא סָעִיף טז כתוב בו מטבע פ' דאינון ונמחק שם במשנה ור"ל דיש מחק אחר תיבת דאינון ולא נזכר סכום ואין מטבע דאינון פחות משנים רשב"ם:
יב סָעִיף יז כתוב בו סלעין כו' ולוה אומר כו' בפ"ק דב"מ פליגי רשב"א ור"ע במלוה אמר ה' ולוה אמר ג' דח"א דצריך לישבע ש"ד משום מודה מקצת וח"א משום דהו"ל כמשיב אבידה נמצא דלא הודה כלום אלא הו"ל ככופר הכל כמש"ר בסימן פ"ח סל"ג אבל לוה אמר ב' כ"ע מודו דא"צ ש"ד משום שאין השטר משמע אלא ב' אבל היסת צריך לכ"ע לישבע דמבואר שם בסי' פ"ח והכא לא בא לכתוב אלא דברים שהן מעין השטר ומוכיחין מתוכו ואשר הוא מוסכם לכ"ע ובפרטי דינים סמך אמ"ש לקמן בסימן פ"ח:
יג סָעִיף יח כתוב בו פ' לוה מפ' כו' ברייתא בפ' ג"פ (דקס"ה) ע"ש: פחות שבמשקלות דכיון דלא כתב מטבע ודאי משקל ידוע הלוה לו כדי שידע להשיב לו במשקל וכיון שאינו מבורר כמה ידו על התחתונה וק"ל: אם פרוטות של כסף כו' בבבא שאח"ז במטבע של זהב לא כתב רבינו כן משום דהגמרא קאמר שם דפרוטה משל זהב לא עבדי בשום מקום ע"ש: מטבע של כסף הקטן כו' שהולכין אחר מטבע של אותו מקום שנכתב בו או של מקום גוביינא וקיצר רבינו כאן וסמך אמ"ש אח"כ בסי"ט: ואם כתוב בו דינרי כסף כו' ג"ז שם בברייתא והבאתי לשונה וביאורה בדרישה והכלל דבסתם דינרי ר"ל של זהב ובסתם דינרין של כסף ומש"ה כשכתב כסף בדינרין ר"ל כסף שוה ב' דינר כסף ואם כתב כסף בדינרי ר"ל כסף שוה ב' דינרי זהב וכן אם כ' בו זהב בדינרי ר"ל זהב פריכא שוה ב' דינרי זהב זהב בדינרין ר"ל זהב שוה ב' דינרין כסף והיינו דוקא כשכתב בב' אבל כשכתב דינרי או דינרין בלא ב' אז אזלינן בתר התיבה המפורש בצדו הן שכתב דינרי כסף או כסף דינרי לעולם נותן לו ב' דינרי כסף המוטבעים וכן בזהב אפילו כתוב זהב דינרין או דינרין זהב ועד"ר מ"ש שם וממ"ש כאן מסתברא דגרסינן בדברי רבינו ברישא כתוב בו דינרי כסף או כסף דינרי כו' בשניהן בלא נו"ן וכאוקימתא דר"א ע"פ פי' התוס' וכמ"ש בדרישה ובסיפא גרסינן כתוב בו זהב דינרין או דינרין זהב בשניהן בנו"ן ולרבותא כ"כ ברישא ובסיפא דקמ"ל דכיון דאמר דינרי או דינרין ולא אמר בדינרי בב' אז אזלינן בתר הכתוב בצדו וכמ"ש ומש"ר גבי כסף בדינרין דנותן שברי כסף ולא כ"כ גבי כסף בדינרי לא משום דבזה אינו נותן לו שברי כסף אלא מטבע של כסף דהא יד בעה"ש על התחתונה אלא משום דל"ת כיון דאמר כסף בדינרין בב' ע"כ כוונתו היה לדינרי של זהב דאל"כ מאי מחליף במאי קמ"ל דכוונתו היה לשברי כסף וק"ל ועד"ר:
יד סָעִיף יט ואם אין שום מטבע כו' עד נותן לו מטבע הקטן כו' נראה דאדלעיל מיניה קאי אמ"ש בר"ס י"ח דאם מטבע של כסף סתם כתוב בו דנותן מהמטבע הקטנה שיוצא שם והוא ל' הגמרא דפ' ג"פ ולא פי' שם כוונתו ופירושו של מקום שיוצא שם וכאן מפרש דאם כתב בו מטבע סתם דדינו שנותן לו הלוה המטבע הפחות דהיינו של אותו מקום שנכתב בו השטר ואם לא נכתב בו מקום נותן לו הפחות של המקום שיוציא עליו השטר ולא הקטן של שאר המקומות וי"מ דמש"ר ואם אין שום מטבע מפורש דר"ל דכתב בשטר דח"ל מאה זהובים אבל לא אתפרש בו באיזה מטבע ישלם לו אותן הזהובים אם במטבע טובה שהיא חריף בהוצאה אם במטבע גרוע קאמר דמשלם הזהובים במטבע של אותו מקום שנכתב בה השטר או שמוציא בו עליו וכ"נ דעת מור"ם בש"ע סי"ד ע"ש וק"ל על פירושם דא"כ לא הו"ל לרבינו לסיים דנותן לו מהמטבע הקטן שיוציא במקום שיוציא אותו דהא לא בקטן וגדול איירי לפי פירושם אלא במטבע שהיה חריף להוציא גם מ"ש אח"ז שאם טוען הלוה המעות שאני ח"ל הן פחותים מזה כו' דל' פחותים לא שייך אזה גם לא הו"ל לסתום ולכתוב דנותן לו ממעות בבל כו' דהא ידוע דגם בבבל ובא"י ובכל מדינות יש כמה מיני מטבעות והול"ל דנותן לו ממטבע שיוציא בשופי בבבל ובא"י גם בפירש"י והמ"מ לא משמע כן וכמ"ש בדרישה ע"ש. וכתב בעה"ת שנ"ד מסתברא טעמא דמלתא משום דתלינן שמאותו מקום שנכתב השטר משם היה הדינרין וכשאין בו מקום מסתברא שבמקום גוביינא היה דר בשעת הלואה ומסתברא שאם יוכל להתברר שבשעת הלואה היה דר במקום שהמטבעות הגרועות (מגבהו ממטבע של אותו מקום) ועד"ר: ואם טוען הלוה המעות שאני ח"ל הן פחותין כו' כ"כ הרמב"ם פי"ז ממלוה ועיין מ"ש בסמ"ע ע"ז והל' משמע דהב"ד מחייבין אותו שבועה אף אם לא יטעון הלוה ישבע לי משא"כ אם טען פרעתי דאין משביעין אותו כיון ששטרו בידו אא"כ יטעון כן הלוה וכמש"ר לקמן בסימן פ"ב:
טו סָעִיף כ היה כתוב בו חשבון כו' כההוא שטרא דהוי כתוב ביה כו' עובדא זה בפרק ג"פ דקס"ו וכתבתיה בדרישה ע"ש. ומשם ית' לך דרבינו נמשך אחר פר"ח דלשם דפי' זוזי דינר צורי ואיסתרא פי' סלע מדינה שהוא שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי זוז וק"ל ועד"ר: שיתן לו שית מאה איסתרא שהוא הפחות פי' פחות מזוז ויד בעה"ש על התחתונה: לפי שאין עושין סכום חשבון מפרוטות רצ"ו פרוטות הם באיסתרא כדאיתא בר"ן בב"מ (דקכ"ג) ומצרפין אותן בסכום חשבון זוזי וכותבין כך וכך זוזי אבל איסתרא דרכן לכתוב ואין עושין מהן סכום בזוזי או בסלע צורי וכ"כ התוס' שם על פי' ר"ש דפי' דנוטל זוזי כו' ע"ש וזש"ר מתחלה דהולכין אחר המנהג שרגילין לעשות סכום חשבונו וק"ל:
טז סָעִיף כא כל הלשון שרגילין כו' בב"מ (דק"ד) אמרינן שם דתנאי טובא היו דורשין ל' הדיוט כו' וכתבו התוס' והרא"ש כמש"ר כאן דהיינו אפילו לא נכתב כאילו נכתב דמי דאי דוקא בדנכתב פשיטא דעליו לקיים מה שהתנה ומאי קמ"ל דהיו דורשין אותו דהא לאו אסמכתא ומה חילוק יש בין ל' הדיוט ובין ל' אחר וכ"כ ב"י וע"ל סימן ר"ז וסימן שכ"ח ועיין בחידושים:
א סָעִיף ב אין כותבין ש"ח וכו' עד ור"ח מכשירו כו' בפ"ב דגיטין (דכ"א) תנן אין כותבין לא על הנייר וכו' מפני שהואיכול להזדייף וחכמים מכשירין. ובגמרא שם אמרינן מאן חכמים ר"א דאמר עדי מסירה כרתי ואמר ר"א לא הכשיר ר"א אלא לאלתר ור' יוחנן אמר אפי' מכאן ועד י' ימים דאם איתא דהוה תנאי מידכר דכירי. ופסקו הרי"ף והרא"ש כר"י ואמר ר"א לא הכשיר ר"א אלא בגיטין (כלומר דאינו עשוי אלא להתירה ויכול להביא לב"ד לאלתר ותו א"צ לו) אבל בשאר שטרות (דקיימי לגוביינא ודלמא לא מפיק ליה עד זמן ארוך ושכחו ע"מ את הדבר וסמכינן אעדי חתימה והוא יזייף מה שירצה) לא דכתיב למען יעמדו ימים רבים (אלמא בעינן דבר הראוי לעמוד ולהתקיים) ור"י אמר אפילו בשטרות וקרא דלמען וכו' עצה טובה קמ"ל ע"כ ופסקו רי"ף והרא"ש דלית הלכתא כר"י בהא משום דסתמא דתלמודא פריך התם לעיל מיניה גבי שטרות והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף כו' ור"ח פסק כר"י גם בהא. ולכאורה יש לתמוה למה כתב רבינו שר"ח מכשיר אם בא לגבות בו מיד הא לפי מאי דפסק ר"ח כר"י גם בהא משמע דאפילו לאחר זמן נמי כשר. אבל אחר העיון לק"מ דהרא"ש כתב שם על דברי ר"ח הנ"ל דפסק כר"י ז"ל ולא מסתבר משום דסתמא דתלמודא דפריך והא בעינן כו' וכנ"ל לא משמע כן. ועי"ל דדוקא בגיטין הוא דמכשיר ר"י מכאן ועד י' ימים אבל בשטרות שיש הרבה תנאים וחילוקים ועניינים רבים לא דכירי ודוקא לאלתר מכשיר ופריך והא כתיב למען יעמדו ימים רבים ומשני עצה טובה קמ"ל וא"ש כר"י הא דפריך והא בעינן כתב שא"י להזדייף עכ"ל נמצא דרבינו נמשך אחר דברי הרא"ש וס"ל דלר"ת ר"י אינו מתיר גם בשאר שטרות כ"א לאלתר. מ"מ כ"ר ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל כי אף שכתב הרא"ש האי ועי"ל כו' באחרונה לא תידוק מיניה דס"ל כר"ח שהרי כבר הקדים וכתב בפירוש דל"מ דברי ר"ח. גם כתב והלכתא בהא כר"י משמע דבאידך ליה הלכתא כוותיה ולא כתב הרא"ש האי פירוש רק ליישב ביה דעת הר"ח אבל לא דס"ל הכי וק"ל:
ב סָעִיף ח ובלבד שלא יהא בשיטה אחרונה כו' אין להקשות פשיטא דהא אפילו לא הוה שום שינוי בשטר אין למדין מש"א כמ"ש בסימן מ"ד וי"ל דאיצטריך משום דבעלמא למדין מש"א דבר שהוא מהענין הנזכר למעלה כמש"ר לקמן סימן הנזכר לענין וקנינא מיניה וקס"ד דגם בכה"ג נלמד כיון דהכל מענין הלואה הנ"ל הוא קמ"ל דכה"ג שהדברים סותרים אין למדין ממנה:
ג סָעִיף ט ילמד תחתון וכולי דתלינן דנמחק מאיליו וי"ל ן' פשוטה באמצע מאי עבידתה ואין לומר דתלי' דע"י זבוב נעשה כן כמ"ש בסמוך בספל וקפל דהא שם כתב בפרישה דאין להסתפק בזבוב אלא אי נמחקה רגל הקו"ף ונעשה מקו"ף דקפל ס' דספל אבל איפכא להעשות ע"י זבוב מס' קו"ף זה לא אמרינן ועוד דהא מה דתליא ההיא דספל בזבוב איבעיא דלא איפשיטא היא שם בגמרא ולקולת הנתבע דוקא תליא בזבוב וכמש"ר בסמוך דיד ב"ה על התחתונה ולא בכה"ג ודע שיש ב' גירסאות בנוסחת המשנה וע"פ אותן הגירסות יפורש ההיא דחנני וחנן דברייתא דקאי על המשנה וכמ"ש התוס' שם דלפי רשב"ם דפי' בכתיבה לא איירי הברייתא דחנני וחנן במחיקה אלא שניכר שנכתבה מתחלה (כל) למעלה חנני ולמטה חנן וינתן (לחנן) [לחנני] מפני שהסופר מדרכו לקצר באות א' וממילא כתב חנן בנו"ן פשוטה לבסוף. ולספרים דגרסי במשנה נמחק גם הברייתא איירי בנמחק לאותו גי' צ"ל דחנן ל"ד קאמר (ורבינו דאיירי ג"כ בחסרון כתב גם במחיקה חנן אגב חסרון):
ד סָעִיף י שלמעלה כתב קפל כו' עד ב"ה על התחתונה ז"ל הגמרא שם אמר רב פפא פשיטא לי ספל מלמעלה קפל מלמטה הכל הולך אחר התחתון (ופי' נימוקי יוסף דממ"נ אם זבוב חיסר על הקו"ף שלמעלה א"כ הרי הוא כלמטה אם לאו הרי הן כשתי שמות והולכין אחר התחתון) בעי ר"פ קפל מלמעלה וספל מלמטה מאי אי חיישינן לזבוב או לא ועלתה בתיקו ולחומרא והמע"ה דאין אומרים ממון המוטל בספק חולקין (כ"כ רשב"ם ונ"י להברייתא (לסברתם) דפסקו כסומכוס אבל התוס' והרא"ש פסקו דהמע"ה (ע"ל סימן רכ"ג ורנ"ג) כ"א בדבר שא"א להתברר אבל בזה שבעל השטר ידע אי ספל אי קפל אלא שאנן הוא דלא ידעינן לפסוק הדין מש"ה הדיינין שותקין והמחזיק יחזיק במה שבידו: ספל הוא כלי שרוחצין בו קפל כמו מקפיל טליתות עכ"ל נ"י וכ"כ רשב"ם עוד כתב רשב"ם ז"ל וי"א ספל וקפל גימטריאות הוא והבל הוא עכ"ל אבל התוס' והרי"ף כתבו כי יש פירושים דספל גימטריאות סאה ופלגא קפל קב ופלגא ע"ש. והנה מלשונות דרשב"ם ונ"י דכתבו דהדיינים שותקין והמחזיק יחזיק כו' משמע דאין מוציאין מיד הנתבע שום דבר אפילו קטן דזיל הכא וזיל הכא קמדחי ליה והיינו לשיטת פירושם דפירשו ספל כלי וקפל טלית דאין מוכח מל' זה איזהו חשוב יותר או זה או שניהן שוין וגם לא נודע מתוך השטר איזהו קפל וספל (והמה) [וכמה] שוים ולא שייך לומר שיטול הפחות. ורבינו שס"ל שתולין לומר שהוא קפל שהוא הפחות נראה דתפס פי' השני דהן גימטריאות לעיקר. ודיניהם בהא דנמצא כתוב ספל למטה אבל בנמצא ספל למעלה לעולם הולכים אחר התחתון בין שהוא חשוב יותר או פחות יותר וק"ל. ובדפוס ב"י כתב תולין לומר שהוא ספל גם בב"י עצמו כתב ז"ל ולא גבי חלא ספל וט"ס הוא ובספרים המדוייקים מצאתי שנדפס תולין לומר שהוא קפל:
ה סָעִיף יח ואם כתב בו דינרין כסף כו' הנה אעתיק לך ל' הברייתא והגמרא ומתוכו נלמד דברי רבינו ת"ר כסף דינרין ודינרין כסף אין פחות מב' דינרין כסף כסף בדינרי אין פחות משני דינרי זהב כסף (פי' אינו נותן לו כסף פחות מכשוה ב' דינרי של זהב) זהב דינרין ודינרין זהב אין פחות מב' דינרין זהב זהב בדינרין אין פחות מב' דינרין כסף זהב אמר מר זהב בדינרין אין פחות מב' דינרין כסף זהב ואימר דהבא בתרי דינרי דהבא קאמר אמר אביי יד ב"ה על התחתונה א"ה רישא דקתני כסף בדינרי אין פחות מב' דינרין זהב כסף אמאי אימא כספא נסכא בתרי דינרים כספא קאמר (דיד ב"ה על התחתונה) אמר ר"א רישא דכ' דינרי סיפא דכ' דינרין ומנא תימרא דשאני בין דינרי לדינרין דתניא כו' עד מעשה ועמדו קינין בירושלים בדינרי זהב ואמר רשב"א אני נשבע אם אלין דוד שיהיו בדינרין כו' ע"ש וכתבו התוס' שם ז"ל אר"א רישא דקאמר דינרי דדינרי אינו משמע אלא של זהב אבל דינרין משמע בין של כסף בין של זהב ולהכי מוקמינן ההוא דסיפא בשל כסף משום דיד ב"ה על התחתונה כדמשני אביי ול"ג בסיפא אלא אמר ר"א דהוה משמע דלא קאתי לשנויי להא דאביי ונראה לומר דאכולהו ברייתא קמייתא קאמר ר"א דכ' דינרי ואפ"ה כסף דינרי ודינרי כסף מוכח דהוי של כסף מדלא קאמר בדינרי בבי"ת דאי מודה ר"א דברישא דקמייתא לא מיירי בדכ' דינרי א"כ אמאי לא מפליג בין דינרי לדינרין שבזה יש חילוק בכתוב בבי"ת ובזה אין חילוק אבל אין לומר דכסף דינרי ודינרי כסף הוי של זהב דזה לא הוי דיבור ואין שום אדם כותב כן א"נ בכה"ג בדינרי כסף וכסף דינרי איכא לספוקי ויחלוקו כו' (קצרתי בהעתקתי מפני שרבינו לא תפס להאי תירוצא דא"נ כו') ואסקי התוס' שם וכתבו דמ"ש ר"א ומנא תימרא כו' דתניא כו' לפי גי' הספרים הנ"ל אין ראיה משם כ"א לפי גי' דת"כ דגרסינן מעשה ועמדו קינין בדינרי זהב כו' ואח"כ לא אלין עד שיהיה בדינרין של כסף כו' דלפ"ז מוכח שפיר מדשינה וכ' דינרי גבי זהב ודינרין גבי כסף עכ"ל התוס' בקיצור עם קצת שינוי לשונם לתוס' ביאור כי נבוך הוא מאוד ומטושטש ודוק ולפי מ"ש התוס' בתחילה דדינרי הוא של זהב לעולם לא הוצרך בברייתא לכתוב זהב אצל דינרי אלא מדכ' בסוף עד שיהא קינין בדינרין של כסף ושם הוצרך לכתוב ש"כ כיון דל' דינרין משמע בין ש"כ בין של זהב כמ"ש התוס' הנ"ל ובקינים לא שייך למימר המע"ה כתב נמי ברישא עמדו הקינים בדינרי ש"ז וק"ל. וכל' התוס' כתב נמי הנ"י דדינרי הוא ודאי של זהב ובדינרין יש להסתפק והמע"ה ועפ"ז מבוארין ג"כ דברי רבינו וכמ"ש בפרישה: ואם כתוב בו דינרי כסף או כסף דינרין נותן לו ב' דונרין ש"כ כן הוא גי' מקצת ספרים בקמייתא בלא נו"ן ג"כ ובבתרייתא בנו"ן ובסיפא ג"כ גרסינן כ' זהב דינרין או דינרי זהב. ובדפוס ב"י כתב ברישא בשניהן דינרין בנו"ן וכלשון הברייתא הנ"ל ובפרישה כתבתי את הנ"ל לגרוס ברישא בשניהן דינרי בלא נו"ן וכאוקימתא דר"א ע"פ פי' התוס' הנ"ל מיהו יש ליתן טעם לגירסת הספרים הנ"ל ולומר דאורחא דלישנא נקט דכשמתחילין לומר דינרי אז דינו לפרש באיזה דינר איירי בדינרי זהב או בד"כ בדביקות וכשמתחיל לומר כסף אז דרכו לומר אח"כ דינרין אבל ה"ה אם אמר דינרין כסף או כסף דינרי נמי דינא הכי וכעין זה כתבו התוס' שם בדיבור הנ"ל אענין אחר ע"ש. ובב"י כתב ז"ל והרי"ף והרמב"ם השמיטו האי חילוק בין דינרי לדינרין וכתב המ"מ משום דעתה בזמנינו ולשונינו אין חילוק ונותן לו הפחות עכ"ל ב"י ועיין ברי"ף שבידינו שהזכירו בדף ר"מ ע"ש וצ"ל שהגה"ה היתה מבחוץ והגיה אותה מבפנים אחד מהתלמידים וטעו:
ו סָעִיף יט ואם אין שום מטבע מפורש כו' בפי"ג דכתובות (דק"י) גרסינן ת"ר המוציא ש"ה על חבירו כתב בו בבל מגבהו ממעות בבל כתב בו א"י מגבהו ממעות א"י כתב בו סתם הוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל הוציאו בא"י מגבהו ממעות א"י כתב כסף סתם מה שירצה הלוה מגבהו עכ"ל. והנה רישא דברייתא זו מתפרשת כשכתב מפורש בשטר שם המטבע שהן סלעין או דינרין אך שהסלעים או דינרין שבבבל אינן דומה לשל א"י וה"ה לשאר ארצות אם הוא כן (וכן פירש"י להדיא שם לפני זה במשנה ז"ל נותן ממעות קפוטקיא שהן גדולים ושקולות יותר משל א"י) ובבא שניי' איירי כשהמטבע שבמקומות ההן הן שוין במשקל רק שאינו מפורש בשטר איזה מטבע הלוה לו או שלא כתב מטבע כלל וקאמר דנותן פחות שבמטבעות או חתיכת כסף פחות שבמשקלות וכמש"ר לפני זה ונראה פשוט דהיינו דוקא פחות שבמטבעות של אותו מקום שמוציא עליו או של מקום הנזכר בשטר קאמר אבל לא קאמר בפחות שבמטבעות שבעולם וכן פי' בעה"ת בברייתא הנ"ל וגם המ"מ מפרש כן דבר המיימוני דספי"ז דמלוה וע"ש ורבינו כבר כתב הדין של בבא השניה דהברייתא לפני זה בסי"ח ומקור דינו הוא מפ' ג"פ ואגב שאותו בבא איירי שכ' בו סתם מטבע וכמ"ש כתב נמי אחריו בסי"ט דין בבא ראשונה דהברייתא ולא לענין שדינר של בבל רב משל א"י כפירש"י הנ"ל אלא לענין אם נכתב בו מטבע סתם ואינו מפורש בו איזהו דכתב בסעיף שלפני זה דנותן לו הפחות של מקום שיוצא שם לא אתפרש של איזה המקום וקמ"ל דחייב כמקום שנכתב בהשטר או של מקום שמוציא בו עליו השטר וכמ"ש בפריש' ע"ש. ודברי מ"ו בהגה"ה בש"ע בדין זה צריך ביאור ועיין בסמ"ע מ"ש עליו: ואם אין מפורש וכו' בפרישה כתבתי טעם הדבר בשם בעה"ת וכתב הר"ן ולפ"ז אם הביא המלוה או הלוה ראיה שהיו דרים בשעת הלואה במקום אחר נוטל כמקום הלואה ואין כל זה במשמע (כלומר אינו משמע שיהיה טעמא ודינא הכי) ומשמע לי דה"ט דכיון שלא פי' מקום מסתמא נשתעבד הלוה לפרעו במטבע של מקום גוביינא אם לפחות אם להוסיף ע"כ ועמ"ש עוד בסמוך: ישבע המלוה ויטול משמע שגם הוא סובר כטעם דבעה"ת הנ"ל אבל לפ"ט דהר"ן הנ"ל המלוה נוטל בלא שבועה שהרי אמרינן מסתמא נשתעבד לפרעו במטבע של מקום גוביינא ובעה"ת שער הנ"ל הביא דברי הרמב"ם אלו וכתב עליה ז"ל ולא בריר לן ע"כ וכתב עליו ב"י ולא ידעתי למה לא בריר לן דהא מסתמא דיינים שנותן לו מטבע אותו מקום וכיון שזה טוען שאינו חייב לו אלא גרועה הו"ל כמי שטוען פרעתי שנשבע בעל השטר ונוטל ע"כ ול"נ דס"ל לבעה"ת דל"ד לפרעתי דסתם שטר לפרעון עומד משא"כ בזה שהוא טוען דבר שהוא נגד הסברא והדין שמסתמא חייב לו המטבע של אותו מקום וע"נ דמשמע לבעה"ת דאפילו אם היה ידוע שדר במקום גוביינא נמי צריך המלוה לישבע לדעת הרמב"ם כיון שהלוה טוען ברי שפחות ממטבע הלזה הלוה לו דאל"כ הו"ל להרמב"ם למימר שאם טוען הלוה לא הייתי דר בזה המקום בשעת הלואה וע"ז הושג וכתב ולא בריר לן (דלוה) [דמלוה] לא יטול בכה"ג בלא שבועה וק"ל:
ז סָעִיף כ כההוא שטרא דהוה וכו' ז"ל הגמרא שם ההוא דהוה כתב ביה שית מאה וזוזא שלחה רב שרביא לאביי שית מאה איסתרי וזוזא או דלמא שית מאה פריטי וזוזא א"ל דל פריטי דלא כתבי בשטר אסוכי מסכין להו (ופירש"י עושין מהן סכום בדינרין מקצ"ב פרוטות עושין דינר) מאי אמרת שית מאה איסתרא וזוזי יד בע"ה על התחתונה עכל"ה ע"פ גירסת ר"ח וכר"ח יד בע"ה על התחתונה ולית ליה אלא איסתרא דאינון פלגא דזוזא והתוס' הקשו על פירושו לפי גירסתו דגרס מאי אמרת כו' דכל מה אמרת שבתלמוד לא מאי והכא קאי לפי פירושו ומש"ה כתבו דלפי גירסא דמאי אמרת צ"ל דיד בע"ה על התחתונה כפי' רש"י שנוטל זוזי וד' זוזי באיסתרא (ר"ל סלע צורי ודוקא היכא דכ' איסתרא פשיטי פי' סלע מדינה כן הוא ל' רשב"ם) אבל לספרים דגרסי אלא מאי איכא למימר אי שית מאה איסתרא וזוזא אי שית מאה זוזי וזוזא יד בע"ה על התחתונה לפי אותן הספרים יכול בטוב לפרש דאיסתרא פחות מזוזא והוי הני זוזי זוזי צורי ע"כ לשון התוס' ונראה דכוונת התוס' הוא דלגי' מאי אמרת כו' לא קאמר ליה אביי מאי אמרת בל' איבעיא וספיקא אי ר"ל שית מאה איסתרא וזוזא או שית מאה זוזי וזוזא אלא למאי דאיבעיא ליה לר"ש אי הו"ל שית מאה פריטי וזוזא או שית מאה איסתרא וזוזא השיב לו אביי לפי דבריך דלא נסתפקת אלא בפריטי או איסתרא ובפריטי פשוט לך דליכא לאסתפוקי נמצא דלא נשאר לפנינו לומר במשמעות השטר אלא שית מאה איסתרא וזוזא. אלא דבאיסתרא גופא איכא לספוקי אי ר"ל איסתרא דסלע צורי או ס"מ דהוא שמינית שבסלע צורי מש"ה א"ל דיד בע"ה על התחתונה ואיני נותן לו אלא איסתרא דס"מ שהוא פלגא דזוזא צורי ועל גי' זו דמאי אמרת ופירושו דר"ח הנ"ל קשה להתוס' דא"כ קאי אמאי אמרת לפי האמת דפירוש של שטר שית מאה איסתרא וזוזא ואין זה כשאר פי' מאי אמרת שבתלמוד וכתבו דלגי' מאי אמרת צ"ל דמה שהשיב לו ידו ע"ה אין פירושו כנ"ל אלא ר"ל דיתן לו זוזי וכך השיב לו אביי אתה לא נסתפקת אלא בפריטי או באיסתרא והשתא דפריטי פשיטא דל"ל מאי אמרת לפי דעתך דיתן לו שית מאה איסתרא והיינו לכל הפחות סלע מדינה ע"ז א"ל דז"א אלא יד ב"ה ע"ה ואינו נותן לו אלא שית מאה זוזי וזוזא וזוזי הללו זוזי מדינה שד' מהן הן בסלע מדינה כמו שד' זוזי צורי הן בסלע צורי. ואע"ג דמל' רשב"ם משמע התם דסתם איסתרא ר"ל סלע צורי התוס' לא פירשו כן לפי שיטתם ומסקי התוס' דלגירסת הספרים דגרסי מאי איכא למימר אי ת"ר איסתרא וזוזא או ת"ר זוזי וזוזא כו' ור"ל דלפי גי' זו כך השיב לו אביי חלוקתך אי ר"ל ת"ר פריטי אי ת"ר איסתרא בהני חלוקות לא תיבעי לך אלא בהא איכא לאיבעיא אי הו"ל ת"ר איסתרא או ת"ר זוזי ובין הני חלוקות אומרים דידו על התחתונה ואינו נותן לו אלא ת"ר איסתרא שהוא חצי זוזא צורי ועוד זוז וזהו שסיימו התוס' וכתבו דלגירסא זו הוי הני זוזי זוזי צורי ור"ל לאפוקי לפי' שכתב לפני זה דידו ע"ה ר"ל דיתן לו זוז דלאותו פי' ר"ל זוזי מדינה (וכמ"ש דאל"כ מה השיב לו אביי דידו על התחתונה ליתן לו זוזי צורי דלמא דעתו דרב שרביא הוה ליה ליתן איסתרא מדינה שהוא פחות יותר וק"ל) וגם לפי' ר"ח קמא דידו ע"ה ר"ל דיתן לו איסתרא ג"כ צ"ל דזוזי ר"ל צורי וכמ"ש לעיל אלא משום דאותו פי' דחו התוס' מש"ה לא כתבו כלום אליביה ודוק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.