א הנוגף האשה ויצאו ילדיה חייב בדמי ולדות לשלם לבעל ושמין אותה כמה היתה שוה קודם נגיפה בעודה מעוברת וכמה נפחתו דמיה ונותן לבעל ואם מת יתן ליורשיו וצער ונזק יתן לאשה וכיצד שמין אותו נזק שמין כמה האשה נפחתה ונכחשת יותר כשהיא מפלת ע"י הכאה משילדה כדרכה [וגם הצער שמין כמה מצטערת יותר כשמפלת ע"י הכאה מכשיולדת כדרכה] ושבת וריפוי רואין אם צריכה ריפוי או צריכה להתבטל יותר משאם תלד כדרכה ואם אינה צריכה ריפוי ולא להתבטל יותר פטור ובושת אם הוא בסתר לה שני חלקים ולו חלק אחד ואם הוא בגלוי לה חלק אחד ולו שני חלקים:
ב כתב הרמב"ם ז"ל נגף האשה אחר מיתת הבעל אף דמי ולדות לאשה וא"א הרא"ש ז"ל כתב שהם ליורשיו וכן השיג עליו הראב"ד ז"ל:
ג היתה נשואה לגר וחבל בה בחיי הגר נותן דמי ולדות לנר מת הנר פטור ואם חבל בה לאחר מיתת הגר כתב הרמב"ם שהם לאשה וא"א הרא"ש ז"ל כתב שהוא פטור:
ד וכתב עוד הרמב"ם אם היתה שפחה או כותית בשעת הריון ובשעת נגיפה נשתחררה או נתגיירה דמי ולדות לאשה ולדעת א"א הרא"ש ז"ל לא משכחת בה לאשה שאם הבעל קיים הם שלו ואם מת פטור:
ה נגף האשה ויצאו ילדיה ומתה פטור מלשלם אפילו הוא שוגג כיון שיש בו חיוב מיתה אילו היה מזיד. לא נתכוין לאשה חייב בתשלומין והראב"ד כתב שאפילו לא נתכוין לאשה פטור מתשלומין:
א סָעִיף א הנוגף האשה ויצאו ילדיה חייב: בדמי ולדות לשלם לבעל פשוט במשנה פ' הפרה (מח:) ופרש"י ונותן לבעל שהתורה זכתה לו דכתיב בעל האשה:ומ"ש ושמין אותה כמה היתה שוה קודם נגיפה בעודה מעוברת וכמה נפחתו דמיה ונותן לבעל שם במשנה כתנא קמא דרשב"ג ופסק כן הרמב"ם בפ"ד מהל' חובל וכתב ה"ה וכמה היא יפה משילדה פי' בלא מכה שילדה מאליה שאילו פחת המכה זהו נזק שהוא לאשה: ומה שאמר ואם מת יתן ליורשיו שם במשנה:ומ"ש וצער ונזק יתן לאשה כ"כ הרמב"ם בפרק הנזכר וכתב ה"ה מ"ש נזק וצער לאשה מפורש שם בברייתא ופירוש נזק מה שנפחתה גופה מחמת המכה ורש"י פירש ונזקה דהכא בחבלה בעלמא והדין קצוב באותה שמועה שיתבאר למטה ורבינו פסק כפשט הבריית' עכ"ל: ומה שאמר רבינו וכיצד שמין אותו נזק שמין כמה האשה נפחתת ונכחשת יותר כשהיא מפלת על ידי הכאה משילדה כדרכה ושבת ורפוי רואין אם צריכה ריפוי או צריכה להתבטל יותר משאם תלד כדרכה וכו' פשוט הוא: ומה שאמר ובושת אם הוא בסתר לה ב' חלקים ולו חלק א' ואם הוא בגלוי לה חלק א' ולו שני חלקים משנה בפרק מציאת האשה (כתובות סה:) אליבא דרבי יהודה וכבר נתבאר בטור אבן העזר סי' פ"ג:
ב סָעִיף ב כתב הרמב"ם נגף האשה אחר מיתת הבעל אף דמי ולדות לאשה בפ"ד מהלכות חובל:ומ"ש וא"א ז"ל כתב שהם ליורשיו בפרק הפרה אהא דתנן (מט.) גבי דמי ולדות היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור וקאמר עלה בגמרא שם אמר רבה ל"ש אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר דכיון דחבל בה בחיי הגר זכה בהו גר וכיון דמת הגר זכה בהו מן הגר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכתה לה בגווייהו ומיחייב לשלומי לה אמר רב חסדא מרי דיכי אטו ולדות צררי נינהו וזכיא בהו אלא איתיה לבעל זכה לה רחמנא ליתיה לבעל לא ופירש רש"י איתיה לבעל. או ליורשין זכי להו רחמנא ליתיה לבעל וכו' דחיובא אימת עליה בשעת חבלה והרי אין לה תובעין וכתב הרא"ש מודה רב חסדא דיורשין זכו ביה דכל מאי דאית לאינש מוריש ליורשיו וקתני נמי בהך ברייתא שמביא בסמוך אין הבעל נותן ליורשיו ומוקי לה רב חסדא בשחבל בה אחר מיתת הגר ולא פליגי אלא אהא דקאמר רבה שזוכה בהם האשה מן הפקר והלכתא כרב חסדא דמילתיה דרבה מוקי' כתנאי ורב חסדא כדברי הכל ועוד דרב חסדא היה גדול כדמוכח בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא ו:) עכ"ל: ומה שאמר וכן השיג עליו הראב"ד ז"ל בהשגות א"א אין דבר זה מחוור מן הגמרא וההלכה דאפי' לרבה דאמר בשחבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגווייהו ה"מ אשת הגר שאין לו יורשין דקיימא וקדמה איהו וזכיא בגוייהו אבל אשת ישראל שיש לו יורשין לעולם הן ליורשיו עד כאן לשונו וכתב הרב המגיד ע"ז באמת לא מצאתי לרבינו טענה ברורה להסמך עליה והסוגיא שבפ' ד' וה' אינה מכרעת לאחד מן הצדדין ואיפשר שהוא סובר כאשר ישית עליו בעל האשה בזמן שהוא בעולם בשעת נגיפה אבל אם מת לאשה דומיא דאשת גר עכ"ל ה"ה ולי נראה דטעמא דהרמב"ם משום דס"ל דהלכה כרבה משום דברייתא קתני אין הבעל נותן ליורשיו ורב חסדא אמר ליתיה לבעל לא ואף שרש"י פירש ליתיה לבעל או ליורשיו פשטא דלישנא לא משמע אלא ליתיה לבעל בלחוד וכיון דהלכה כרבה שאם חבל בה לאחר מיתת הגר זכתה האשה בהם ה"ה לשאר אשה דעלמא ואפי' אינה אשת גר ומשמע דטעמא דרבה משום דכי היכי דאשכחן דקרא זכי לבעל דמי ולדות מדכתיב בעל האשה ה"נ אשכחן דזכי לה מדכתיב ויצאו ילדיה ולא כתיב ויצאו הילדים וע"כ אית לן לאוקמיה בשחבל בה לאחר מיתת בעלה וטעמא דמסתבר הוא דבשלמא כשחבל בה בחיי הבעל זכה הבעל מיד בדמי ולדות אע"פ שלא גבה כיון שמת מוריש ליורשיו אבל כשחבל בה אחר מיתת הבעל היאך בעל זה מוריש ליורשיו דבר שלא ברשותו הילכך ע"כ של האשה דקרינהו קרא ילדיה ולישנא דברייתא הכי דייק דקתני אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותן ליורשיה מה אין האשה נותן ליורשיה לא משכחת אלא בשחבל בה בחייה אף אין הבעל נותן ליורשיו ליתיה אלא בשחבל בה בחיי הבעל:
ג סָעִיף ג היתה נשואה לגר וחבל בה בחיי הגר נותן דמי ולדות לגר מת הגר פטור כך פרש"י שם אהא דתנן היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור וכן מבואר שם בגמ':ומ"ש ואם חבל בה לאחר מיתת הגר כתב הרמב"ם שהם לאשה וא"א ז"ל כתב שהוא פטור כבר נתבאר בסמוך שזהו פלוגתא דרבה ורב חסדא ופסק הרמב"ם כרבה והרא"ש פסק כרב חסדא:
ד סָעִיף ד וכתב עוד הרמב"ם אם היתה שפחה או כותית בשעת הריון וכו' דמי ולדות לאשה בפ"ד מהל' חובל וכתב ה"ה דעת הרב בזה דבשפחה וכותית לא קרינן בה בעל האשה שאין קדושין תופסין בהן ואע"ג דאמרינן בגמרא (ב"מ מג.) התורה זיכתה ולדות לבעל ואפילו בא עליה בזנות ה"מ באשה שיש לו בה קדושין הא לאו הכי לא ואמרינן בירושלמי שא"ל ר"ע בא על אמו בא על אחותו יכול אף הוא בעל [ת"ל בעל] מי שהוא ראוי ליקרות בעל יצאו אלו שאינן ראויין ליקרות בעל עד כאן לשונו וכ"ש באלו שאין קרוי בנו לכל דבר וכיון שכן זכתה בהן האשה זה דעת הרב ז"ל ועיקר עכ"ל:ומ"ש ולדעת א"א ז"ל לא משכחת בה לאשה וכו' כבר נתבא' בסמוך:
ה סָעִיף ה נגף האשה ויצאו ילדיה פטור מלשלם אפי' הוא שוגג וכו' לא נתכוין לאשה חייב בתשלומין כן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות חובל וז"ל הנוגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה אע"ג שהיה שוגג הרי זה פטור מן התשלומין ואינו משלם כלום שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד בדבר שיש בו מיתת בית דין לפטרו מן התשלומין בד"א שנתכוין לאשה אבל אם נתכוין לחברו ונגף את האשה אע"פ שמתה הואיל והמיתה בלא כוונה ה"ז כדבר שאין בו מיתת ב"ד ומשלם דמי ולדות וכתב ה"ה דעת הרב ז"ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין מהתשלומין כדאסיקנא בהדיא בפרק אלו נערות (כתובות לה:) וכדתניא דבי חזקיה בזה החלק שאין חילוק בין שוגג למזיד וסובר כרב אדא בר אהבה דאסיק בפ' ד' וה' (מב.) אנשים שנתכוונו זה לזה אע"ג דיש אסון לאשה יענשו וכרבי דאמר הכי בפרק הנשרפין (סנהדרין עט.) ודלא כתנא דבי חזקיה בזה החלק ואין הא' תלוי בחבירו ואע"ג דרב אדא בר אהבה ס"ל כר"ש דאמר נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ורבינו ז"ל כבר פסק כר"ש בפ"ד מה' רוצח ונראה כי מכאן יצא לו דמדמקשי רב אדא בר אהבה בפ' ד' וה' בפשיטות על אביי ורבא וס"ל כרבנן דאמרי חייב וכדפרש"י ז"ל אלמא משמע דהלכה כר"ש ותו דמסקנא הכי הוא סתם כרב אדא ואמר דרב חמא כי אתא מדרומא אייתי מתני' כוותיה ומ"מ שיטות אחרות יש עכ"ל:ומ"ש בשם הראב"ד שאפי' לא נתכוין לאשה פטור מתשלומין שם בהשגות:
א סָעִיף א הנוגף האשה וכו'. משנה פ' הפרה (סוף דף מ"ח) ור"ל שאין שמין מה שנפחתה האשה מחמת ההכאה שהפילה הולד שזה הוא נזק שהוא לאשה אלא שמין כאילו הפילה הולד בלא הכאה דכמה נפחתו דמיה עכשיו מחמת שהפילה ונותן לבעל דהתורה זכתה לו דכתיב בעל האשה:
ב סָעִיף ב כתב הרמב"ם נגף האשה וכו'. שם (דף מ"ט) פליגי רבה ורב חסדא באשת הגר דלרבה חבל בה לאחר מיתת הגר זכתה האשה בדמי ולדות ולרב חסדא לא זכתה האשה והרי אין לחבלה זו לאחר מיתה תובעים ופטור החובל ופסק הרמב"ם כרבה דזכתה בה האשה וה"ה באשת ישראל אם נגפה לאחר מיתת הבעל זכתה בה האשה והשיג עליו הראב"ד ואמר דאין זה מחוור דרבה נמי לא קאמר אלא באשת הגר שאין לו יורשין דקיימא איהי וזכיא בגווייהו אבל אשת ישראל שיש לו יורשים לעולם הם ליורשיו ע"כ וכתב עליו ה' המגיד ובאמת לא מצאתי טענה ברורה לרבינו להסמך עליו והסוגיא שבפ' ד' וה' אינה מכרעת לאחד מן הצדדים ואפשר שהוא סובר כאשר ישית עליו בעל האשה בזמן שהוא בעולם בשעת נגיפה אבל אם מת לאשה דומיא דאשת גר וצ"ע עכ"ל ועוד נלפע"ד דלהרמב"ם ס"ל דהא דקאמר תלמודא אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגווייהו ומחוייב לשלומי לה לדידה אין פירושו כיון דגר אין לו יורשין קדמה איהי וזכיא בגווייהו כמו שפי' הראב"ד אלא ה"פ כיון דחבל בה לאחר מיתת הגר א"כ לא זכה בה הבעל בחייו ולפיכך אפילו הוה ליה יורשים אין ליורשיו זכות בה מכח הבעל כיון דבעל גופיה לא זכה בה דענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה כתיב דפירושו כשיתבענו הבעל בב"ד להשית עליו עונש על כך ואין זה אלא כשחבל בחיי הבעל אבל לאחר מיתת הבעל זכתה האשה בדמי ולדה ולפ"ז ה"ה באשת ישראל ולא פליגי באשת גר אלא לאורויי דלרב חסדא באשת גר פטור דכיון דאין לה תובעים זכה בה החובל בין חבל בה בחיי הגר ומת הגר בין חבל בה לאחר מיתת הגר דאילו באשת ישראל אפי' חבל בה לאחר מיתת הבעל זכו בה יורשי הבעל ואצ"ל אם חבל בה בחיי הבעל ומת אחר כך דזכו בה יורשיו והסוגיא דפרק ד' וה' מכרעת כך כדברי הרמב"ם דמהך ברייתא דתני בה הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותן ליורשיה פי' אם אין הבעל קיים נותן החובל דמי ולדות ליורשיו ולא לאשה ואם אין האשה קיימת נותן החובל דמי נזק וצער ליורשיה פריך מינה תלמודא להא דמוקמינן התם דבשאר נזקין דלאו כופר ירית לה בעל דהא בהך ברייתא תני בה דאף בשאר נזקין דלאו כופר הוי נמי נזקיה ליורשיה ולא ירית לה בעל ומשני רבה דהך דאין האשה נותן ליורשיה בגרושה אבל ביושבת תחת בעלה נזקיה דבעל וכופר שאני כיון דהוה ליה ראוי אין הבעל נוטל בראוי ונזקיה ליורשיה ומותבינן עליה דרבה גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות ומהדר רב פפא התורה זכתה דמי ולדות לבעל אפילו בא עליה בזנות מאי טעמא אמר קרא כאשר ישית עליו בעל האשה פירוש בעל האשה משמע דאבועלה קפיד ואפילו בא עליה בזנות וכיון דבזנות בעל כרחך ליכא למימר דהוי לבעל אלא אם כן חבל בה בחייו ותבעו בב"ד להיות עליו עונש דאי לא חבל בה אלא לאחר מיתת הבעל מי הוא שיתבענו דהיורשים אין טענתן בברי שזה הולד של מורישן הוא דדילמא כי היכא דאפקרה נפשה לגבי האי אפקרה נפשה נמי לגבי אידך אלא בע"כ קרא דכאשר ישית עליו בעל האשה לא מיירי אלא בחבל בה בחיי בועלה ותבעו בב"ד בברי אם כן דכוותה אף בבעל האשה בנישואין נמי לא קאמר קרא דדמי ולדות לבעל וליורשיו אא"כ חבל בה בחיי הבעל אבל חבל בה לאחר מיתת הבעל דמי ולדות לאשה הוא כי היכא דפשיטא דהוי לאשה בבא עליה בזנות דולדה דידה הוא ה"נ בבעל האשה בנשואין דמקרא מלא דיבר הכתוב אין לפרשו לצדדין בבא עליה בזנות כך ובנשואין כך אלא הכל בצד אחד כנ"ל ליישב דעת הרמב"ם גם הסמ"ג בעשה ע' (דף קמ"ז ע"ב) פסק כדעת הרמב"ם ע"ש:
ג סָעִיף ג היתה נשואה לגר וכו'. כבר נתבאר דהרמב"ם פסק כרבה והרא"ש פסק כרב חסדא ולפ"ז נמשכה מחלוקתן גם בהיתה שפחה או כותית וכו':
א עיין בזה בטור א"ה סימן פ"ג:
א סָעִיף א הנוגף אשה ויצאו ילדיה כו' משנה וגמרא סוף הפרה דף מ"ח ומ"ט ע"א: ומ"ש חייב בדמי ולדות לשלם לבעל שהתורה רבתה לו דכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה וגו' ומיירי שהולדות מתו מכח ההכאה אלא שבלאו ההכאה נמי לפעמים הנשים מפילות מש"ה אינו צריך לשלם לו דמי ולד אשר כבר נולד אלא שמין מה היו נותנין בעד אשה מעוברת שבאם תלד ולד בר קיימא יהיה הנולד שלו והוא היתרון ממה שנותנין בעדה לאחר שכבר יצא ממנה הולד מת (וע"ד שכתבתי לעיל ר"ס שנ"ד) ואותו היתרון נותנין לבעל אבל מה שהאשה נפחתה מצד עצמה מכח צער שהפילה מכח ההכאה זהו נקרא נזק ונותנין אותו להאשה כמש"ר אחר זה וכן מבואר באשר"י שם דף קל"ד ע"ב ע"ש שכתב דינו אשפחה ומינה נלמד לשאר אשה וק"ל: וצער ונזק יתן לאשה ל' מור"ש ז"ל אע"פ שבשאר חבלה אין כל הנזק שלה אלא שבזמן שבסתר כו' כמ"ש בא"ע ס"ס פ"ג גבי נגיפה שאני כמ"ש בספרי בפ' הפרה סי' ס"ז עכ"ל ע' בא"ע סי' פ"ג שם כתב דאם אחד חתך ידי אשה דנזק הגדול הוא בכלל פגם והוא שלו ושלה ואח"כ כתב שם דבושת ופגם בזמן שבגלוי לו ב' חלקים ולה חלק אחד ובסתר לה ב' חלקים כו' וא"כ עיקר קושייתו של מור"ש ז"ל מפגם שגם כאן מה שנכחשת ונפחתת אף שאינו נזק גמור דומיא דקציצת יד שהוא נזק עולמית מכל מקום בכלל פגם הוא ועל זה כתב גבי נגיפה שאני ואפשר דכוונתו הוא דכיון דאין זה דנכחשת ונפחתת הוא היזק גמור שהרי קרוב לודאי שתחזור לכמו שהיתה די לו במה שזיכתה לו התורה דמי הולדות ועיין מה שכתב באבן עזר: ושבת וריפוי רואין כו' והא דלא כתב רבינו תחלה דשבת וריפוי חייב גם כן לשלם משום דקאי אמ"ש בריש הסי' הנוגף אשה והנוגף אשה לא גרע משאר מכה דחייב עליה ה' דברים אלא שנוסף עליה עוד שחייב גם דמי ולדות ומסיק וכתב ע"ז ושבת וריפוי ור"ל הן ג"כ חייב לשלם ומ"ש רואין הו"ל כאילו אמר ורואין בוי"ו א"נ זה פשוט דחייב לשלם ג"כ שבת וריפוי ולא בא רבינו אלא ללמדנו של"ת שחייב בהן אף שאינה צריכה הריפוי וכמש"ר בסי' ת"ך סל"ב דיש הכאות כו' עד אם צריך לרפואה בין אין צריך כו' והא דלא פי' רבינו כאן למי נותנין אותו לפי שהריפוי פשוט הוא שנותנין להרופא ושבת פשוט דנותנין אותו לבעלה שהרי מעשה ידיה שלו וכ"כ רבי' בהדיא בא"ע סי' פ"ג: ובושת אם הוא בסתר לה ב' חלקים כו' משנה בפרק מציאת האשה (כתובות דף ס"ה) וכתבו רבי' ג"כ בא"ע סי' פ"ג לענין החובל באשת חבירו ושם נתבאר בשם הרמב"ם שבסתר היינו שהכה אותה במקומות המוסתרים שבגופה (היה) וצ"ל כאן סתר וגלוי על המקום שנעשה שם הנגיפה אם היתה בחדר מקום שאין רואה או בפרהסיא וכן צ"ל שם בא"ע שכתב שם חילוק זה ג"כ בחרפה בדברים ושם ודאי צ"ל סתר וגלוי על המקום שנעשה שם המעשה:
ב סָעִיף ב כתב הרמב"ם נגף האשה כו' בפ"ד מהל' חובל כ"כ: אף דמי הולדות לאשה כב"י טעמו משום דס"ל כרבה דפ' הפרה דף מ"ט דפליג עם רב חסדא באשת גר ומינה נלמד לאשת ישראל דעלמא שמת וטעמא דרבה כתב ב"י שצ"ל דכי היכי דאשכחן דקרא זכי דמי ולדות לבעל מדכתיב בעל האשה אשכחן דזכו לאשה מדכתיב ויצאו ילדיה ולא כתיב הילדים ועוד דטעמא דמסתבר הוא דבשלמא כשחבל בה בחיי הבעל דזכה הבעל מיד בדמי ולדות אע"פ שלא גבה כיון שמת מוריש ליורשיו אבל כשחבל בה אחר מיתת הבעל היאך בעל זה מוריש ליורשיו דבר שלח ברשותו הילכך [ע"כ של האשה] דקרינהו קרא ילדיה עכ"ל (והמ"מ כתב טעם אחר לדברי הרמב"ם ע"ש) והרא"ש והראב"ד פסקו כרב חסדא שם דאמר דאין לאשה זכייה בולדות והלכתא כוותיה לגבי רבה דגדול ממנו הוה עכ"ל וע"ל בסי' תכ"ד סי"א שפסק ג"כ הרמב"ם הלכה כרבה והרא"ש כרב חסדא דפליג עמו ע"ש בדין חבל בבנו הקטן יעשה לו סגולה:
ג סָעִיף ג היתה נשואה לגר כו' שם במשנה וגמרא: ואם חבל בה לאחר מיתת הגר כו' בזה פליגי שם דף מ"ט ע"א רבה ורב חסדא ופסק הרא"ש כרב חסדא והרמב"ם כרבה וכנ"ל ומש"ה חזר וכתב רבי' משום דבזה פליגי גם י"ל דקמ"ל בזה רבותא דהרמב"ם דאפי' כאן דאיכא אפוקי ממונא ס"ל להרמב"ם דהן לאשה ול"ת דוקא אחר מות הבעל דעכ"פ הנוגף צריך להוציא ממון וליתן או לאשה או ליורשיה אבל בגר יחזיק הממון הנוגף לנפשו כיון דיש סברות לכאן ולכאן קמ"ל:
ד סָעִיף ד נשתחררה או נתגיירה דמי ולדות כו' ז"ל המ"מ ס"ל לרבי' דבשפחה וכותית לא קרינן בה בעל האשה שאין קדושין תופסין בהן ואע"ג דאמרי' בגמרא התורה זכתה לבעל דמי ולדות אפי' בא עליה בזנות שאני התם דאיירי באשה שהקדושין תופסין בה עכ"ל ומבואר מדבריו דהרמב"ם מיירי אפי' כשהבועל קיים בשעת נגיפה: שאם הבעל קיים הם שלו טעמו כנ"ל דהלכה כרב חסדא:
ה סָעִיף ה נגף האשה ויצאו ילדיה ומתה כו' ג"ז מדברי הרמב"ם שם: ומ"ש כיון שיש בו חיוב מיתה אילו היה מזיד מסיים בה הרמב"ם ז"ל שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש לא חילק הכתוב בין שוגג למזיד בדבר דיש בו מיתת ב"ד לפטרו מן התשלומין וכתב הרב המגיד דעת הרב כדאסיקנא בהדיא בפ' אלו נערות וכדתנא דבי חזקיה דאמר כן אבל במה שאמר חזקיה שם שאין חילוק בזה בין נתכוין ללא נתכוין בהא לא ס"ל להרמב"ם כוותיה אלא כרב אדא בר אהבה דמסיק בפ' ד' וה' אנשים שנתכוונו זה לזה אע"ג דיש אסון לאשה יענשוהו וכר' דאמר הכי בפ' תלו הנשרפין עכ"ל ודעת הראב"ד כסתם תנא דבי חזקיה דאין חילוק בין שוגג למזיד ובין נתכוין ללא נתכוין:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.