א מעשר תקנות שתקן עזרא שיהו ב"ד יושבין בשני ובה' והאידנא קביעות כל הימים שוין וכ"כ ה"ר יהודה ברצלוני אע"פ שעיקר קביעות של בתי דינין בב' וה' אם יש שום עיר שצורך לישב בה ב"ד בכל יום מושיבין בה בתי דינין בכל יום הכל לפי צורך השעה:
ב דבר תורה כל הימים ראוים לדין אבל חכמים אסרו לדון בשבת ויו"ט משום גזירה שמא יכתוב ואם עבר ודן בהם בין שוגג בין מזיד דיניו דין:
ג וכן בע"ש וי"ט אין דנין שטרודין להכין לצורך שבת וי"ט ואם הזמינו לבעל דין לבא לב"ד א"צ לבא ואפילו אם הזמינו בע"ש וי"ט לבוא אחרי כן ולא בא אין קונסין אותו:
ד וכן אין קובעין זמן לבא לדין בניסן ותשרי מפני טרדת המועדות:
ה אבל אם הזמינו בניסן ותשרי לבא אחרי כן ולא בא קונסין אותו וכתב הרמ"ה הא דאין קובעין זמן בניסן ותשרי ה"מ לבא מעיר לעיר אבל מי שהוא בעיר קובעין לו זמן ודנין אותו:
ו אין דנין בלילה בד"א בתחילת דין אבל אם התחילו לדון ביום גומרין בלילה:
ז זמן ישיבת הדיינין מהבקר עד חצי היום מכאן ואילך אין צריכין לישב:
ח אין יושבין בדין סמוך למנחה גדולה דהיינו מתחלת שעה ז' עד שיתפלל וכתב ר"ת דוקא בתחלת דין אבל בגמר דין יכול להתחיל סמוך למנחה גדולה ואם התחילו אפילו תחילת דין סמוך למנחה גדולה כגון שהתחילו בעלי הדינין לטעון או שנתעטפו הדיינין אין מפסיקין אפי' לכשיגיע מנחה קטנה ובלבד שיהא להם שהות להתפלל אחר שיגמרו הדין אבל אם התחילו סמוך למנחה קטנה דהיינו מתחילת שעה עשירית מפסיקין ולרב אלפס אפי' לגמר דין אין להתחיל אפי' סמוך למנחה גדולה וכן מסקנת א"א ז"ל:
א סָעִיף א מעשר תקנות שתקן עזרא שיהיו ב"ד יושבים בשני ובחמישי בסוף פרק מרובה (בבא קמא פב.) והטעם שנתייחדו שני וחמישי יותר משאר ימים נתבאר בסימן א': ומ"ש והאידנא קביעות כל הימים שוים בריש כתובות (ג.) אמר רב שמואל בר יצחק לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך שאין בתי דינים קבועים אלא בשני וחמישי אבל קודם תקנת עזרא שבתי דינים קבועים בכל יום אשה נשאת בכל יום קודם תקנת עזרא מאי דהוה הוה ה"ק אי איכא בתי דינים קבועים האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום ופרש"י שבתי דינין קבועים בכל יום כלומר שקביעות כל הימים שוה וכ"כ הר"ר יהודה אלברצלוני אע"פ שעיקר קביעות של בתי דינין בב' וה' אם יש שום עיר שצורך לישב בה ב"ד בכל יום מושיבין בה ב"ד בכל יום ודבר פשוט הוא:
ב סָעִיף ב ד"ת כל הימים ראויום לדון אבל חכמים אסרו לדון בשבת וי"ט גזירה שמא יכתוב משנה וגמרא בפרק משילין (ביצה לו: לז.): ומ"ש ואם עבר ודן בהם בין בשוגג בין במזיד דינו דין. ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש ז"ל בפ' הנזכר:
ג סָעִיף ג וכן בע"ש וי"ט אין דנין לפי שטרודין להכין צורכי שבת ירושל' פרק משילין ופ' אחד דיני ממונות רב אחא ור' חזקיה בשם ר' אבהו אסור לדון בע"ש והא מתניתין פליגא לפיכך אין דנין לא בע"ש ולא בערב י"ט דיני נפשות הא דיני ממונות דנין ותני ר' חייא כן דנין דיני ממונות בע"ש אבל לא דיני נפשות בע"ש אמר כאן להלכ' וכאן לד"ת וכתבוהו הרי"ף והרא"ש ז"ל בפרק אחד דיני ממונות וכתב סמ"ג פי' שבמשנתינו מדבר מדבר תורה שדנין אבל מדברי סופרים אין דנין. וכתב הר"ן בריש כתובות ולישא בחמישי איכא למימר דשרי אע"ג דאמרי' בירושלמי בפירקין אסור לדון דיני ממונות בע"ש איכא למימר שלא אסרו אלא למיקבע זימנא וכדאמרינן בפ' הגוזל (בבא קמא קי"ג.) לא קבעינן זימנא לא במעלי שבתא ולא במעלי יומא טבא. אבל אי אתו מנפשייהו צייתינן להו ומקבלים טענותיהם וטעמא דמלתא משום דלמקבע זימנא ולדון בלחוד אסרו לפי שהדין צריך מתון ועיון ואתי לאמנועי מצורכי שבת ויו"ט אבל לקבל טענותיהם אי אתו מנפשייהו שרי הילכך אפילו בששי מכנפי ב"ד ויתבי לקבל טענות עד כאן לשונו : ואם הזמינו לבעל דין לב"ד אין צריך לבא ואפילו אם הזמינו בע"ש ויו"ט לבא אח"כ ולא בא אין קונסין אותו:
ד סָעִיף ד (ה) וכן אין קובעין זמן לבא לדין בניסן ותשרי מפני טרדות המועדות אבל אם הזמינו בניסן ותשרי לבא אח"כ ולא בא קונסין אותו בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קיג.) אמר רב יהודה לא יהבינן זימנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי לא במעלי י"ט ולא במעלי שבת אבל מניסן לבתר יומי ניסן ומתשרי לבתר תשרי קבעינן ממעלי שבתא לבתר שבתא לא קבעינן מ"ט בעבידתיה דשבת טריד ופירש רש"י לא יהבינן זימנא ביומי ניסן אין מזמנין אדם לדין לא בניסן ותשרי שהם זמן קציר ובציר והרמב"ם ז"ל כתב בפרק כ"ה מהלכות סנהדרין שהטעם שאין קובעין זמן לא ביומי ניסן ולא בתשרי הוא מפני שהעם טרודים במועדות: ובנוסחת הרי"ף שבידינו כתוב לא קבעינן זמן לא ביומי ניסן ותשרי ולא ביומי סיון וזה כפי טעמו של הרמב"ם ז"ל שהוא מפני טרדת המועדות דאילו לטעמו של רש"י אינו ענין לסיון והרמב"ם דלא גריס ליה היינו משום דחג השבועות שאינו אלא יום או ב' ימים אין טרודים בשבילו ואהא דאמרינן ממעלי שבתא לבתר שבתא לא קבעינן וכו' כתב הרא"ש משום דטריד בשבתא וישכח שהזמינוהו: וכתב הרמ"ה הא דאין קובעין זמן בניסן ותשרי ה"מ לבא מעיר לעיר אבל מי שהוא בעיר קובעין לו זמן ודנין אותו כ"כ רבינו ירוחם בשמו. ונראה דע"כ צ"ל כן מדתניא בפרק אלו מגלחין (מועד קטן יד:) דנין דיני נפשות ודיני ממונות ודיני מכות בחול המועד ופסקוה הפוסקים: כתוב בהגהות מיימון ובמרדכי פרק הגוזל ומאכיל נהגו קדמונים שאין קובלין בבית הכנסת בניסן ובימים הנוראים ואם הם בני הכפרים הבאים למנין קובעין להם זמן לאחר הרגל לדון ואם יש בו חשש דחייה ורמאות דנין לאלתר עד כאן לשונו :
ה סָעִיף ו אין דנין בלילה במה דברים אמורים בתחלת דין אבל אם התחילו לדון ביום גומרין בלילה משנה פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לב.) ומבואר שם דהיינו דוקא דיני ממונות אבל דיני נפשות צריך לגמור נמי ביום ובגמרא יליף כל הני מילי מקרא. ומתוך שאין דיני נפשות נוהגים בזמן הזה סתם רבינו דבריו וכתב אבל אם התחילו לדון ביום גומרין בלילה. ובר"פ י"נ כתב הרא"ש רשב"ם כתב שאם קבלו עדות בלילה יש לדון אותה על פי אותה הקבלה והכי נמי איתא בירושלמי אם טעו ודנו בלילה דיניהם דין. והרמב"ן כתב דגמרא דידן פליגא מדאמרינן בסנהדרין פ"ק (יא:) אין מקדשין את החודש אלא ביום ואם קדשוהו בלילה אינו מקודש ויליף לה ממשפט מה משפט ביום אף קדוש החדש ביום ש"מ שאם עשו תחלת דין בלילה אינו כלום וה"ה קבלת עדות דאמרי' בפרק ראוהו ב"ד (ראש השנה כה:) דקבלת עדות בתחלת דין ועוד אמרינן ביבמות חלצה בלילה חליצתה כשרה ור"א פוסל ומפרשינן עלה בגמרא מר סבר חליצה בתחלת דין ומ"ס חליצה בגמר דין עכ"ל. ודעת הר"ן נראה שהיא כדעת הרמב"ן ז"ל וכן סתם רבינו דבריו בסימן רנ"ג:
ו סָעִיף ז זמן ישיבת הדיינים מהבקר עד חצי היום כו' בפ"ק דשבת (י.) עד אימתי יושבין בדין אמר רב ששת עד זמן סעודה ושם בסמוך אמרו ששעה ששית היא זמן סעודת ת"ח וכ"כ הרי"ף והרא"ש ז"ל בפ"ק דסנהדרין עד מתי יושבין בדין אמר רב ששת עד זמן סעודה והיא שעה ששית שהיא זמן סעודת ת"ח. ויש לתמוה על רבינו למה כתב עד חצי היום דמשמע עד סוף שעה ששית ולא הוה ליה לכתוב אלא עד תחלת שעה ששית כדי שיסעדו בששית. וכן יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ג מהלכות סנהדרין שיושבין בדין עד סוף שש שעות ביום:
ז סָעִיף ח אין יושבין בדין סמוך למנחה גדולה כו' בפ"ק דשבת (ט.) תנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס למרחץ ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין. ופירש רש"י טעמא דכלהו משום שמא ימשך עד שיעבור זמן תפלה ובגמרא הי סמוך למנחה אילימא סמוך למנחה גדולה אמאי לא הא איכא שהות ביום טובא אלא סמוך למנחה קטנה אם התחילו אין מפסיקין נימא תיהוי תיובתא דריב"ל לעולם סמוך למנחה גדולה ובתספורת דבן אלעשה כו' ולא לדון בתחילת דין רב אחא בר יעקב אמר לעולם בתספורת דידן לכתחלה אמאי לא גזירה שמא ישבר הזוג ולא לדין בגמר הדין לכתחלה אמאי לא דילמא חזא טעמא וחזר וסתר דינא ופרש"י וסתר דינא. יסתור מה שפסק ויחזור בדין וחוזר להיות תחלת דין. ופסקו התוס' כלישנא קמא וכתב הרא"ש שזה דעת ר"ת ור"י אבל רב אלפס פסק כרב אחא בר יעקב וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' תפלה ומ"ש רבינו שכן מסקנת א"א הרא"ש ז"ל הוא ממה שכתב דעת ר"ת ור"י תחלה ואח"כ כתב דעת רב אלפס ושכן נראה לה"ר יונה ז"ל ומאחר שהביא דעת רב אלפס לבסוף משמע ליה שכך הוא מסקנתו: ומ"ש ואם התחילו אפילו תחילת דין סמוך למנחה גדולה כו' אין מפסיקין שם אהא דתנן ואם התחילו אין מפסיקין כתבו התוס' והרא"ש והר"ן ז"ל והמרדכי ז"ל דמוכח בגמרא שם ופרק לולב הגזול (לח) דאפילו בהתחילו באיסור נמי אין מפסיקין ומ"ש ובלבד שיהיה להם שהות להתפלל אחר שיגמרו הדין כן כתבו שם המפרשים הנזכרים דהתם משמע הכי ובפרק לולב הגזול ומוקי בהדיא מתני' בדאיכא שהות וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות תפלה: ומ"ש אבל אם התחילו סמוך למנחה קטנה דהיינו מתחלת שעה עשירית מפסיקין כ"כ שם הרא"ש דלר"ת ור"י אם התחיל לאכול סמוך למנחה קטנה מפסיק כשיגיע זמן תפלת המנחה ומשמע דה"ה להתחילו בדין ומשמע לי דאפי' בגמר דין אם התחיל לגמור הדין סמוך למנחה קטנה מפסיקין דהא אפילו התחיל לאכול סעודה קטנה סמוך למנחה קטנה מפסיקין כמבואר שם בדברי הרא"ש וגם בדברי רבינו בטוא"ח סי' רל"ב ודין גמר דין שוה לדין סעודה קטנה: ומ"ש כגון שהתחילו בעלי הדינין לטעון או שנתעטפו הדיינים שם (י.) מאימתי התחלת דין ר' ירמיה ורבי יונה חד אמר משיתעטפו הדיינים וחד אמר משיפתחו בעלי דינים ולא פליגי הא דעסקי ואתו בדינא הא דלא עסקי ואתו בדינא ופרש"י דיינים מתעטפים בטליתן כשפותחין בדין מאימת שכינה שלא יפנו לכאן ולכאן ותהא דעתן מיושבת עליהם: עסיקי ואתו. בדין אחר וכבר מעוטפין הם וכשנגמר אותו דין באים לפניהם דין אחר סמוך למנחה הויא התחלתן משיפתחו בעלי דינים בטענותיהם דהכא ליכא למימר משיתעטפו:
א סָעִיף א מעשר תקנות וכו' בסוף פרק מרובה וטעמא משום דשכיחי בהו רבים ע"ל בסימן א' סעיף ג': ומ"ש והאידנא קביעות כל הימים שוין. נראה דלפי דבימיהם היה עם רב מישראל בערים ובכפרים ובאין בני הכפרים בב' וה' למקרי בספרא לפיכך תיקן עזרא שיהא קבועים בב' וה' ודבר זה לא שייך האידנא הלכך קביעות כל הימים שוין והיינו דקאמר בפ"ק דכתובות אי איכא ב"ד דקביעי האידנא כקודם תקנת עזרא שב"ד קבועים בכל יום אשה נשאת בכל יום כלומר כיון דקביעות כל הימים שוין ויכול להושיב ב"ד בכל יום לפיכך אשה נשאת בכל יום אלמא דאין זה כנגד תקנת עזרא שלא תיקן עזרא אלא בעיירות שלא היו ב"ד קבועין בכל יום ותיקן דבכל עיר ועיר יהיו קבועים בב' וה' אבל לא בא עזרא לבטל שלא יהיו קבועים בכל יום אלא בב' וה' וכדכתבו התוספות בס"פ מרובה והלכך אי איכא צורך מושיבי' ב"ד בכל יום הכל לפי צורך השעה ועל זה מביא רבינו שכך כתב הרי"ב אע"פ שעיקר קביעות וכו':
ב סָעִיף ג וכן בע"ש ועי"ט אין דנין שטרודין להכין לצורך שבת וי"ט ואם הזמינו וכו' יש להקשות מאי אם הזמינוהו הא ודאי כיון דאין דנין לא יזמינוהו ואפשר דה"ק אין דנין שטרודין להכין והדין צריך מתון ועיון ואם יהיו דנין אתי לאמנועי מצרכי שבת וי"ט הילכך אין דנין דלא ליתי לאמנועי מצרכי שבת וי"ט ואם אינן טרודין דכבר יש להם בני בית שמכינים צרכי שבת וי"ט דהשתא אין כאן איסור מצד הדיינים אפ"ה אם הזמינו וכו' א"צ לבא כיון דהבעל דין יש לו התנצלות דטרוד בצרכי שבת וי"ט ולפ"ז אם שני בע"ד אתו מנפשייהו לפני הדיינים והדיינים אינם טרודים מותר לדון להם והא דכתב הר"ן בריש כתובות ומביאו ב"י דלקבל טענותיהם שרי אי אתו מנפשייהו אינו אלא כשהדיינים טרודים דלית להו בני בית דמכינים לצרכי שבת אי נמי דעבדי כהנהו רבנן דפרק כ"כ דשייפי נורא ומצלחי ציבי ועבדי כל צרכי שבת בנפשייהו ואפ"ה לקבל טענותיהם בלבד שרי דא"צ מתון ועיון ואי לא אתי מנפשייהו אין יכול להזמינם אפילו לקבל הטענות ולפ"ז ניחא הא דתנן ר"פ אד"מ דאין דנין ד"נ לא בע"ש ולא בעי"ט דר"ל אפילו אתו מנפשייהו נמי לא דבד"מ אי אתו מנפשייהו שרי אבל בד"נ אסור ובירושלמי תירץ בע"א ומביאו ב"י ע"ש: כתב בהגהות אלפסי פ' הגוזל בתרא דקביעות זמן בין שקבעו זמן לבא לדין בזמן כך וכך ימים או שיפרע לזמן כך וכך יום השבת וי"ט בכלל מנין הימים שקבעו לו אף ע"פ שהדבר ההוא אינו יכול לעשותו בשבת וראיה מהכרזת ד' שבתות דמורדת דגם ימי נדותה עולין אף על גב דנדה אינה בת תשמיש וע"ש: כתב במרדכי פרק הגוזל בתרא ובהג"ה פכ"ה מה"ס ומביאו ב"י בני הכפרים שבאין למנין בימים הנוראים קובעים להם זמן לאחר הרגל לדון ואם יש בו חשש דחייה ורמאות דנין לאלתר ע"כ. ויש לתמוה דהא בגמרא איתא להדיא דלא יהבינן זימנא לא לבני כלה בכלה ולא לבני ריגלא בריגלא משום דמימנעי ולא אתי וי"ל דכיון דמסיק התם והאידנא דאיכא רמאי חוששין א"כ השתא דנפישי רמאין נמי חיישינן לרמאי מן הסתם והא דקאמר אם יש חשש דחייה וכו' היינו לומר היכא דאיכא אומדנא דמוכח ורגלים דמוכיחין דיש לחוש לדחייה ורמאות דנין לאלתר: אין דנין בלילה וכו' הסמ"ג בעשה צ"ו הביא הירושלמי דאם טעו ודנו בלילה דיניהם דין וכ"כ הרא"ש ע"ש רשב"ם פי"נ (דף ר"ז ע"ד) אבל התוס' פמ"ח (דף ק"ד) כתבו דט"ס הוא בירושלמי וצריך להפך הגי' וכ"כ הרא"ש לשם ובפרק י"נ כתב עוד דכך פסק הרמב"ם ונראה דאע"ג דלגבי דין חליצה יש לתפוס לחומרא דאפילו דיעבד החליצה פסולה מ"מ בממונא כדאי הוא הסמ"ג ורשב"ם לסמוך עליהם בדיעבד דדינו דין מטעמא דהפקר ב"ד הוא הפקר וכן לענין עדות כדכתב הב"י ס"ס כ"ח דאם קבלו עדות בלילה דנין ע"פ אותה הקבלה כרשב"ם דלא כהרשב"א מיהו אם קבלו עליהם הבעלי דינין שיהיו דנין אפילו תחלת דין או שיקבלו עדות בלילה מהני דלא גרע מנאמן עלי אבא וכו' וכדלקמן בב"י בס"ס כ"ח ע"ש הרשב"א בתשובה ואפילו לא קבלו עליהם בפירוש אלא אתו מנפשייהו הוי קבלה כדמוכח בירושלמי שהבאתי לעיל בסי' ג' סעיף ט' מיהו כשמזמינים אותם לבא בלילה לא מקרי כלל קבלה כיון דמכריחין אותם לבא לדון אלא שהראשים וטובי העיר נהגו לכוף לדון בלילה ואיכא למימר דע"ד מנהגם נתמנו להנהיג קהלם בכל הדברים כפי מנהגם מקדם ומאחר שתקפה עליהם צרכי ציבור ביום הכרח הוא שידונו בלילה ובזה וכיוצא בזה הפקר ב"ד הפקר:
ג סָעִיף ז זמן ישיבת הדיינים מהבקר עד חצי היום וז"ל הרמב"ם עד סוף ו' שעות הב"י תמה עליהם דלא הו"ל לומר אלא עד תחלת שעה ששית כדי שיסעדו בששית וע"פ דעתו פסק בש"ע עד סוף שעה ה' ויש לתמוה דלפי הבנתו עדיפא מינה קשיא להרמב"ם דבפ"ו מהל' תפלה פסק דסעודה קטנה נמי אסור סמוך למנחה גדולה דהיינו בתחלת שעה שביעית וא"כ היאך יושבין בדין עד סוף שעה ו' דא"כ סעודתם בתחלת שעה שביעית היא וזה אסור לדעתו ואין לפרש דלא יסעדו אלא לאחר שיתפלל תפלת מנחה דא"כ לא יתפללו הדיינים לעולם תפלת מנחה בצבור דאין הצבור מתאספים אז להתפלל ואין הדעת מקבל שחז"ל יתקנו תקנה שיהיו יושבין בדין בענין שלא יתפללו עם הצבור דכבר היה אפשר לתקן שיפסיקו בתחלת שעה ו' אלא האמת יורה דרכו דהרמב"ם עד סוף ו' קאמר ולא סוף שש בכלל דפשיטא דצריכי' לסעוד בתוך שעה ששית כדאמרי' ששית מאכל ת"ח מכאן ואילך כזורק אבן לחמת וס"ל דאפילו אינה רק בסופה לאו כזורק אבן לחמת הוא ולפיכך יש להחמיר שישבו עד סוף שש וכ"כ סמ"ג ולזה נתכווין גם רבינו עד חצי היום ואף האלפסי והרא"ש לא נחלקו בהא ודלא כמה שפסק הרב ב"י עד סוף שעה ה' דליתא: מכאן ואילך אין צריכים לישב נראה דה"ק לא תימא דאסור לישב יותר משום ביטול תורה וכדפרש"י בפ"ק דשבת אההיא דחליש ליבייהו לפי פי' השני וכדמסיק התם דהדן דין אמת לאמתו מעלה עליו הכתוב כאילו עסק בתורה כל היום:
ד סָעִיף ח אבל אם התחילו סמוך למנחה קטנה וכו' פי' אף אם התחילו בגמר דין מפסיקין וכ"כ להדיא בטוא"ח סי' רל"ב לדעת ר"ת ע"ש וכ"כ ב"י כאן דכך משמע לו ולא הו"ל לומר דמשמע לו כיון דכך מפורש בדברי רבינו בא"ח:
א סָעִיף א וכתב בתה"ד סימן רכ"ד מ"ק כתב דעכשיו הנוהגין לדון בע"ש מפני ביטול ת"ת של מלמדין אפשר דדוקא לענין ממון יש להקל משום דהפקר ב"ד הפקר אבל בדבר איסור לא דטרידי בצרכי שבת ואינן יכולין להיות מתון בדין עכ"ל:
ב סָעִיף ב וכ"ה בהגמיי' כתב מהרא"י בכתבים סימן ר"ז דיש נוהגים דאם התחילו לדון קודם ניסן ותשרי קבעינן זימנא אף בניסן ותשרי ובמקום דנהוג נהוג עכ"ל.
א סָעִיף ג שיהא ב"ד יושבים בב' וה'. בפרק מרובה (בבא קמא דף פ"ב) והטעם משום בני כפרים שהיו מכנסין ביום הכניסה לעיר או משום הוצאת ס"ת כמש"ר לעיל סימן א' ס"ג. והאידנא קביעות כל הימים כו' פי' האידנא נתבטלה התקנה משום דלא שייכי הני טעמי וכל הימים שווים לקביעות ואם נראה לצבור שום טעם לקבוע יום אחר לישיבת הדיינים שלא בב' וה' הרשות בידן ונ"מ שהנתבע צריך לעמוד לדין ביום הקבוע באותו העיר וע"ו מביא ראיה מרי"ב שכתב משום שיש בעיר צורך להושיב בה כל יום מושיבין דקשה מאי בא ר"י אברצלוני לאשמועינן. למה לא יושיבו אותן בכל יום וא"ל דקמ"ל דצריכין הקהל לתקן שישבו הדיינים בכל יום דאין הל' משמע כן. אלא ודאי בא ללמדינו דמושיבין כן והנתבע צריך לעמוד איזה יום שירצה התובע משא"כ כשלא היו הרשות בידן לקבוע יום אחר ממה שקבע עזרא דלעולם אין כח ביד התובע לתבוע ביום שאינו קבוע לפי הסכמת בני העיר אם לא שהסכימו שלא יהא להן קביעות להדיינים כלל אלא בכל עת שירצה התובע מכניף ג' ותובע לפניהם וראייה לזה ממ"ש בר"ס י"א כיצד מזמנין בעלי דינין שולחים לו ב"ד שלוחם שיבא ליום המזומן לדון כו' ושם בזמן הזה איירי וכמ"ש שם ואפ"ה כתב ליום המזומן לדון משמע הקבוע ועומד באותו העיר לישיבת הדיינים והא דמסיק וכ"ר שם ז"ל ואם הזמינו כו' עד בד"א שלא הזמינו ליום הידוע לישיבת הדיינים כו' דמשמע דאם הזמינו ע"פ שלשתן אף ליום שאינו ידוע לישיבת הדיינים צריך לעמוד אין זה קושי' דבלא"ה מוכח שם דהא ליום הידוע הכתוב שם ט"ס הוא וצ"ל ביום הידוע בבי"ת וכמ"ש שם ע"ש ודו"ק וכתבתי כל זה כדי שלא תקשה מאי מייתי רבינו ראייה מדברי רי"א דהא י"ל דילמא דוקא להוסיף על תקנת עזרא להיותם קבועים בכל יום ובכללם הם ג"כ ב' וה' בזה קאמר דמושיבין לצורך שעה. וגם בימי עזרא כן היה לדעתו לרי"א לצורך שעה אבל לא לבטל הקביעות ד' וה' מלקבוע ימים אחרים אלא ודאי עיקר הדין והראייה הוא לכפיית הנתבע וכמ"ש וא"כ אף נאמר דר"י אברצלוני סבירא ליה דהדין כן היה גם בימי עזרא לצורך שעה מכל מקום שפיר מייתי מיניה ראייה דהנתבע צ"ל מוכן לבא לב"ד בכל עת שהב"ד קבוע ודו"ק ועבד"ר:
ב סָעִיף ד אבל חכמים אסרו לדון בשבת ביצה דף ל"ו ונתבאר בא"ח (בסימן של"ח ותתקכ"ד: בין שוגג בין מזיד דיניו דין ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש שם וכ"פ רבי' בסי' רל"ה נענין מקח וממכר בשבת וי"כ ובסימן ר"ח נענין מקח שנעשה באיסור ע"ש:
ג סָעִיף ה וכן בע"ש וי"ט כו' פי' ומש"ה אף אם נתפייסו בעלי דינים לדון לפניו אסור לדיינים לישב ולדון בע"ש כדאיתא בירושלמי כתבתי ל' בדרישה וכ"כ ר"ן בהדיא בריש כתובות והנ"י בסנהדרין וזש"ר וכן בע"ש כו' ור"ל כמ"ש שלדון בשבת יש איסור כן יש איסור לדון בע"ש. ומ"ש אם הזמינו לבעל דין א"צ לבא. ר"ל אף אם אין בו צד איסור מצד הדיינים כגון שיש להם אחרים שיטרחו בשבילם בצרכי שבת או אם לא ירצה לדון אלא לקבל טענותיהם שאז לית בה צד איסור כמ"ש הר"ן והנ"י הנ"ל מ"מ הבעל דין א"צ לבוא כי יאמר גם לזה אין לי פנאי. ומש"ר וכן אין קובעין זמן לבא לדון בניסן ותשרי כו' בוה אין בו צד איסור לדיינים מכח טירדות המועדות דהא מסיק בשם הרמ"ה דלמי שהוא בעיר קובעין לו זמן וא"כ ה"ה לדיינים שבאין לפניו בעלי דינין אף שבאו ממקום אחר אלא שמצד הנתבע קאמר דאין קובעין בהן זמן לכפות אותן לדון בב' חדשים הללו ואזה קאי נמי הגמרא דפ' הגוזל כתבתי לשונה בדרישה ע"ש ודו"ק: ולא בא אין קונסין אותו כר גם זה שם בפרק הגוזל והטעם די"ל דהיה טרוד בהכנתו לשבת ושכח שהזמינוהו:
ד סָעִיף ו וכן אין קובעין זמן לבא כו' שם ור"ל אין קובעין זמן לנתבע לא בניסן ותשרי עצמו ולא בימים שלפניו שיבא לדון בניסן או בתשרי. מפני טירדות המועדות גם הרמב"ם בפכ"ה מה"ס כתב טעם זה ואע"פ דלאחר שעברו המועדים תו ליכא טירדות מ"מ שדינן המיעוט אחר הרוב גם לפעמים הוא עדיין טרוד לפרוע הקפתו שהוציא במועד ובסיון שאין בו י"ט אלא יום א' או ב' ימים קובעים בו זמן זולת בעי"ט דאין קובעין וכ"ש לטעמו של רש"י שכתב שם הטעם משום דימי ניסן ותשרי זמן קציר ובציר הם ואין זה טעם שייך בסיון ועבד"ר:
ה סָעִיף ז וכתב הרמ"ה הא דאין קובעין כו' עבד"ר:
ו סָעִיף ח אין דנין בלילה כו' עד גומרין בלילה משנה בפ"א ד"מ דף ל"ב ד"מ דנין ביום וגומרין בלילה ואמרינן עליה בגמרא מנה"מ כדרבא דרבא רמי כתיב ביום הנחילו וכתיב ושפטו את העם בכל עת הא כיצד יום לתחילת דין ולילה לגמר דין. ופירש"י והיה ביום הנחילו משפט נחלות דהיינו ד"מ ביום וכתיב ושפטו ועיקר משפט היינו גמר דין עכ"ל:
ז מהבקר עד חצי היום פי' עד חצי ולא עד בכלל משום דצריך להתחיל סעודתו קודם שתכלה שעה ששית שהוא חצי היום ועבד"ר:
ח אין יושבין בדק סמוך למנחה גדולה משנה בספ"ק דשבת (דף ט' ע"ב) לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס לבית המרחץ ולא לאכול ולא לדון וטעמא דכולהו שמא ימשוך עד שיעבור זמן תפילה רש"י מש"ה יתפלל תחלה ואח"כ ידונו או יאכלו: ואם התחילו אין מפסיקין ואיכא שם תרי אוקימתי חדא מוקי לה דווקא בתחילת דין וכוותיה פסק ר"ת וחדא מוקי לה אפי' בגמר דין וכוותיה פסק הרי"ף והרא"ש דבסמוך. ולתרווייהו מיירי דוקא במנחה גדולה אבל סמוך למנחה קטנה פשיטא דאסור להתחיל ואם התחילו אז באיסור מפסיקין אפילו לגמר דין אליבא דכ"ע ובזה דברי רבינו מבוארים ובא"ח (סימן רל"ב) כתבתי דמן הדין זמן המנחה ראוי להיות תכף אחר חצות דהיינו תחלת שביעי אלא משום דחיישינן שמא יטעו להתפלל קודם חצות תקנו בשש ומחצה ולפיכך אסור להתחיל בסמוך לזמנה דהיינו תחילת שבע שהוא נקרא סמוך והר"ן ספ"ק דשבת כתב מנחה גדולה היא משש שעות ומחצה שהוא התחלת זמן של תמיד בין הערביים משום דמחצי שש עד חצי שבע אינה ניכרת נטיית' של חמה ומחצי שבע ולמטה נוטה החמה ברקיע למערב וסמוך לו היינו חצי שעה דהיינו מתחילת שבע עד כאן לשונו וכן פרש"י ריש פרק תפילת השחר ז"ל בין הערביים כתיב ביה משינטו צללי ערב ואמר מר חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם באמצע הרקיע עכ"ל ור"ל מכח שאין ניכרת נטייתה נראה לכל כמו שהיא עומדת באמצע רקיע ומנחה גדולה קרי לה כלומר עוד היום גדול ומנחה קטנה זמנה ט' ומחצה וסמוך לה חצי שעה קודם דהיינו מתחלת שעה עשירית: ואם התחילו אפילו תחילת דין כבר כתבתי לשון המשנה דקתני ואם התחילו אין מפסיקין ופירושה לכל מר כדאית ליה וכנ"ל. ומש"ר ואם התחילו אפי' תחילת דין סמוך למנחה גדולה כו' גם בזה כתבתי בא"ח סי' רל"ב דה"ה אם התחילו אפי' לאחר מנחה גדולה דא"צ להפסיק ולא כתב סמוך למנחה גדולה אלא משום סיפא ללמדינו דאם רואה דלא יהיה שהות ביום אחר שיגמר מלאכה זו או דין כזה להתפלל אזי מיד שהתחיל סמוך למנחה גדולה צריך להפסיק וק"ל: כגון שהתחילו בעלי דינין לטעון כו' שם בגמ' (ד' י' ע"א) תרי אוקימתות וקאמר שם דל"פ הא דעסקי ואתו בדינא הא דלא עסקי ואתו בדינא ופי' רש"י שדרך הדיינים היה להתעטף בטליתן מאימת השכינה ושיהא דעתן מיושבת עליהן ולא יפנו לכאן ולכאן ואם עסקי בדינא כבר. נמצא שישבו כבר מעוטפים ואז התחלת הדין כשהתחילו הבעלי דינין לטעון וכ"כ רבינו בא"ח (בסי' רל"ב ע"ש): אין מפסיקין אפי' כו' מדקתני המשנה אין מפסיקין סתם כ"כ וק"ל: אבל אם התחילו סמוך למנחה קטנה כו' עד מפסיקין פי' אפי' אם התחילו בגמר דין מפסיקין דומיא דסעודה קטנה כמבואר שם בא"ח (סי' רל"ב) וכ"כ ב"י: ולרב אלפס כו' עד אפי' סמוך למנחה גדולה כו' ומפרש שם הטעם דילמא חזא טעמא וסותר דינא שפסק ויחזור בדין ונמצא חוזר להיות תחילת דין וק"ל.
א סָעִיף א קביעות כל הימים שווים כו' כתובות דף ג' אמר רב שמואל ב"י לא שנו. פי' דבתולה נשאת ליום הרביעי אלא מתקנת עזרא ואילך שאין בתי דינין קבועים אלא בב' וה' אבל קודם תקנת עזרא שבתי דינים קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום. קודם תקנת עזרא מאי דהוה הוה. ה"ק איכא בתי דינין דקבועים האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום ופרש"י שבתי דינין קבועין בכל יום כלומר שקביעות כל הימים שוה. והתוס' כתבו שם ע"ז וא"ת וכי תיקן עזרא שלא יהא בתי דינין יושבים אלא ביום ב' וה' לבד ואר"ת דקודם תקנת עזרא לא היו קבועים בכל יום אלא כשהיו צריכין לשום דין יושבין בכל יום ויום ועזרא תיקן שיהיו קבועין בב' וה' וכל הרוצה לדון יבא וידון עד כאן לשונו ולפי' ר"ת צ"ל דמ"ש בגמרא שקודם התקנה היו קבועים בכל יום ל"ד קבועים קאמר אלא ר"ל שישיבתן לדון היה בכל יום ונקט קבועים אגב דנקט ל' קבועים בשעת התקנה ועד"ז נראה לכאורה לפרש דברי רבינו מ"ש והאידנא קביעות כל הימים שוה דל"ד קביעות קאמר אלא ל' הגמרא נקט וקמ"ל דלא תימא אין בידינו לבטל תקנת עזרא. וכן נראה מוכרח ממ"ש הרא"ש על מימרא דרב שמואל הנ"ל שכתב ז"ל מה שנהגו האידנא לכנוס בששי היינו משום דאף בכל ימי השבוע אין לנו בתי דינים קבועים ומי שיש לו עסק מכניף ג' ומסדר טענתו בפניהם וזה יכול לעשות אפילו בשבת כו' ע"ש. הרי לפנינו דכתב על זמי דהאידנא דאין בתי דינים קבועים אלא מכניף ג' והרא"ש ורבינו בזמן א' היו ומה שסיים וכתב רבינו ז"ל. וכן כתב ר"י אברצלוני אם יש שום עיר כו' מושיבין ב"ד בכל יום ג"כ יש לפרש כן דר"ל דמושיבין אותם בעת שבא התובע לפניהן ואף דל' מושיבין אותם בכל יום לא משמע כן מ"מ לא עדיף האי לישנא מל' הגמרא הנ"ל דקאמר שב"ד קבועין בכל יום ופירש ר"ת דל"ד קאמר וכנ"ל אלא שא"כ לא הו"ל לרבינו ולרי"א לסתום דבריהן אלא לפרש כדרך אחרונים ועוד מנ"ל לרבינו להביא ראייה מהרי"א דילמא כוונתו הוא כפשוטו דקובעים ישיבתן בכל יום ויום לצורך השעה נמצא שאין ראייה ממנו דיש בידינו לבטל קביעות דב' וה'. ע"כ נראה עיקר כמ"ש בפרישה דמש"ר שקביעות כל הימים שוים ר"ל איזה יום שיוכשר בעיני הצבור בוררין להן לקביעות הדיינים ותפס ל' רש"י הנ"ל ולפירש"י מ"ש אשה נשאת בכל יום ר"ל בכל יום שלמחרתו יהיה ב"ד קבוע לישב בה ובזה ג"כ נתיישבה קושיית התוס' הנ"ל וכן פי' נ"י והרא"ש לשיטת פי' התוס' שבכל יום ל"ד הוא דהא ביום ו' וביום השבת לא ישבו הדיינים ע"ש ודו"ק:
ב סָעִיף ג וכן בע"ש ויו"ט אין דנין כו' עד אבל אם הזמינוהו בניסן כו' בב"ק דף קי"ג אמר רב יודא לא יהבינן זמן לא ביומי דניסן ולא ביומי תשרי ולא במעלי י"ט ולא במעלי שבתא אבל מניסן לבתר יומי ניסן כו' קבעינן ממעלי שבתא לבתר שבתא לא קבעינן מ"ט בעבידתא דשבתא טריד וסיים הרא"ש וישכח שהזמינוהו וכבר כתבתי בפרישה דלדון בע"ש וי"ט איסור יש לדיינים. ולדון ביומי ניסן ותשרי אין איסור לדיינים. וא"ל לפ"ז למה כללינהו רב יודא יחד כיון דדיניהון אינן שווין. די"ל רב יודא לא איירי כאן מצד איסור אלא מצד כפיית הנתבע ובזה הן שווין ונ"מ דאם אין הדיינים טרודים כגון שיש אחרים שטורחים עבורם בעסקי צרכי שבת אבל בלא"ה איסור יש בדבר לכ"ע כדאיתא בירושלמי דפרק משילין ודפרק א' ד"מ ז"ל רב אחא ור' חזקיה בשם ר' אבהו אסור לדון בע"ש והא מתניתא פליגא אין דנין לא בע"ש ולא בעי"ט דיני נפשות הא דיני ממונות דנין ותני ר' חייא נמי דנין דיני ממונות בע"ש אמרי כאן להלכה כאן לדברי תורה ע"כ ור"ל שמדין תורה דנין אבל מדברי סופרים אין דנין וק"ל:
ג סָעִיף ד וכן אין קובעים זמן לבא בניסן ותשרי מפני טירדות המועדות כבר כתבתי ל' הגמרא דהגוזל שלא כתב בו אלא יומי ניסן ותשרי ושכ"כ הרמב"ם ולאפוקי ימי סיון אבל בנוסחאות הרי"ף שבידינו כתב שם בהגוזל הנ"ל ג"כ בימי סיון בהדייהו וראיתי בספר הרי"ף שהיה ביד הגאון מהר"ר יצחק צלאלש ז"ל שמחקו וכתב בצידו ז"ל ט"ס הוא דאם איתיה דגם בימי סיון אין דנין א"כ למאי נ"מ אמר שאין דנין בעי"ט כיון דאפילו בכל החדש אין דנין עכ"ל ואין להקשות דילמא עי"ט נקט בשביל ער"ה. דג"כ בכלל כ"ש הוא כיון דבכל חדש סיון אין דנין משום י"ט שבו אף ע"פ שאינו אלא יום אחד ק"ו לער"ה. אבל השתא איצטריך לומר עי"ט משום ערב שבועות וער"ה ללמדינו דאע"פ דאינו אלא יום אחד ולא מצינו למילף מחדש ניסן ותשרי שבהן י"ט ח' ימים. וא"ל דנקיט עי"ט דבו אפילו הזמין לבא אח"כ אין קונסין משא"כ בחדש סיון דהאי חילוק בהדיא קא"ל רב יודא וכנ"ל. וגם א"ל דנקט עי"ט דבו אין כופין לדין אפילו לבני העיר משא"כ בחדש סיון וכמ"ש בשם הרמ"ה בסמוך. דהא דינא דהרמ"ה לא נזכר בגמרא ולא בדברי הרי"ף דבחדש ניסן ואינך קובעין למי שהוא בעיר שנאמר דעליה קאי לא בע"ש וי"ט אלא הרמ"ה מסברא קאמר ליה וא"כ אפילו לא נזכר עי"ט בדברי רב יודא הוה קא"ל מסברא. ומה"ט ג"כ א"ל דנקטיה ללמדינו דבעי"ט יש בו איסור לדון ואפילו לבני העיר משא"כ בכל החודש דאין בו איסור ולבני העיר מותר לכתחילה דהא הגמרא הנ"ל לא איירי בשום היתר אלא לא יהבינן זמן כו' ובזה עי"ט כ"ש הוא וק"ל:
ד סָעִיף ה וכתב הרמ"ה הא דאין קובעין כו' ה"מ כו' ז"ל ב"י כ"כ ר"י בשמו ונראה דע"כ צ"ל כן מדתניא בפרק אלו מגלחין דנין ד"נ וד"מ ודיני מכות בחול המועד ופסקוהו הפוסקים עכ"ל. וקשה לי דלפי מאי דמשמע לב"י דדנין בח"ה היינו קובעים לדין בע"כ של בעלי דינים א"כ הו"ל לתנא דברייתא לפרש דהיינו דוקא לבני העיר ולמה תנא סתם דנין כו' בח"ה. ועוד דל' דנין לא משמע כן דקובעים דיני בח"ה מבעי ליה למימר. ולכן נ"ל פשוט דכוונת התנא אינו אלא לאשמועינן דשרי לדון בח"ה אע"ג דבי"ט אסור ובנתרצו הבעלי דינים לכך איירי ואע"ג דהא דבי"ט אסור לדון היינו גזירה שמא יבא ויכתבו. ובח"ה שרי למכתב פסקי דינין (וכמש"ר בא"ח סימן תקמ"ה) איכשר דהא גופה קמ"ל הך ברייתא דמותר לדון בח"ה משום דמותר לכתוב פסקי דינין אע"ג דשאר כתיבה אסורה ובד"נ ודיני מכות אע"ג דלא שייך בהו למימר דבנתרצה בעל דין מיירי מ"מ טעמייהו הוא משום צער דמי שנתפס על עונש מיתה ומכות אסור להמשיך דינו גם י"ל דאף בד"נ הוא סובר שיצא בדין זכאי וניחא להפטר נפשו מהמורא שעליו או מהרינון ודוק:
ה סָעִיף ז מהבקר עד חצי יום ל' רבינו הוא כלשון הרמב"ם בפ"ג מה"ס ז"ל עד סוף שעה ששית ובב"י תמה על רבינו דלא הו"ל לכתוב אלא עד תחלת שעה ששית כדי שיסעדו בששית דהכי משמע בגמרא בפ"ק דשבת וז"ל עד אימתי יושבין בדין אמר רב ששת עד זמן סעודה ושם בסמוך אמרי ששעה ששית היא זמן סעודת ת"ח וכ"כ הרי"ף והרא"ש פ"ק דסנהדרין עכ"ל ונ"ל דלק"מ דס"ל להרמב"ם ורבינו דהא דאמרינן ששית זמן סעודה לאו למימרא שיתחילו בתחילת ששית אלא לאפוקי שלא יעבור כל שעה ששית בלא אכילה (וכן יש לפרש שם כל שעות הנזכרות שם דאינם ר"ל בתחילת שעה דווקא) וכמו שאמר ומשם ואילך כזורק אבן לחמת דוקא משם ואילך קאמרי אבל משהתחיל לאכול בסוף השעה אף שעיקר הסעודה תהיה בשביעית ל"ל בה וכמ"ש וה"מ דלא טעים מידי אבל אי טעים מידי נ"ל בה והתחלת אכילה לא גרע מטעימה וכיון שכן ראוי שישב כל זמן שאפשר לדחות הסעודה דכיון דבית דין הגדול היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים כדתניא בפרק הנחנקין וכתבו הרמב"ם שם מש"ה מקרבין הזמנים במאי דאפשר וק"ל אבל אין לפרש דהרמב"ם ורבינו איירי בדטעמי הדיינים מידי קודם כניסתן לב"ד וכדרך הנכנסים לבית המדרש דטועמים מידי תחילה דאכתי לא נתיישב מ"ש בגמרא עד שעת סעודה וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.