א הלכות נאמנות לוה שהאמין למלוה שיהא נאמן לומר שלא נפרע הרי זה נוטל בלא שבועה אבל אם הביא הלוה עדים שפרעו פטור שלא האמינו אלא עליו ולא על העדים:
ב ואם כתב תהא נאמן עלי כשני עדים אפילו הביא ק' עדים הוא נאמן מהם ונוטל בלא שבועה:
ג והני מילי דא"ל מהימנת לי כבי תרי אבל אמר מהימנת לי כתלתא ופרעיה בפני ד' נאמן כיון דנחית לדעות אזלינן בתר רובא ונאמנין:
ד כתב הרמ"ה הא דמהני נאמנות בלא קנין דוקא בשעת הלואה אבל לאחר הלואה ולא קנו מיניה לא משתעבד:
ה כתב בעל התרומות טען המלוה כשהלויתיך התניתי על פה שאהיה נאמן עליך כשני עדים והלוה אומר הן אבל פרעתיך נאמן ע"כ:
ו ואם פרעו בפני עדים וצריך לפרעו שנית כתב רב האי שמביא העדים שפרעו בפניהם ומוציא ממנו וה"ר יוסף מיגא"ש כתב אפילו יש עדים על הפרעון הראשון אין עדותן מועיל לגבי הלואה זו לעולם שכיון שבתורת פרעון נתנם לו וכבר פסלן לזה אין לו עליו רק שבועת היסת כמו מנה לי בידך:
ז ודוקא שהעדים מעידים בפנינו פרע לו בהא אמרינן שנאמן יותר מן העדים אבל אם יעידו בפנינו הודה שנפרע נאמנין שלא פסלם אלא לפרעון אבל הודאה מילתא אחריתא היא ובזה לא פסלם וכ"כ רב אלפס בתשובה:
ח וכן כתב הרמב"ם זה שהאמין למלוה כשני עדים מה תקנתו כשיפרע יקרע השטר או יעיד זה המלוה על עצמו שבטל כל שטר שיש לו על פלוני או יעיד על עצמו שקבל כל חוב שיש לו על פלוני וה"ר ישעיה כתב דאפילו להודאה נמי פסולין אא"כ בפני בית דין פרעו (וכתבו בו במותב תלתא כחדא הוינא ופרעיה קמן) או הודה לו שפרעו נאמנין דנהי שהתנה עליו שלא יהו עדים נאמנין על ב"ד לא התנה:
ט והרמב"ן חילק ודאי אם א"ל מהימנת לי כל אימת דאמרת לא נפרעתי ובאו ב' עדים והעידו ואמרו בפנינו הודה שנפרע והוא אומר לא [ס"א נפרעתי] הודיתי הוא נאמן דהא הימניה כל אימת דאמר לא איתפרע והא אמר הכי אבל אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואתו סהדי ואמרו דאודי קמייהו נאמנין שהרי לא פסלם אלא לאותו פרעון והואיל ומשום תנאי הם פסולים אין לך אלא מה שהתנה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כדברי ה"ר יוסף מיגא"ש :
י וכתב בספר התרומות אבל מחילה ודאי מילתא אחריתא היא ואי אתו סהדי ומסהדי דמחליה מלוה ללוה נאמנין אע"פ שיש בו נאמנות:
יא והמדקדקין עושין שובר מכתיבת ידו של מלוה על שטר שיש בו נאמנות ותו ליכא למיחש למידי וגם במלוה בשטר שייך נאמנות ואע"פ שיש לו שטר אם טוען פרעתי צריך לישבע:
יב ואם האמינו עליו גובה בלא שבועה ואפילו לא האמינו אלא בסתם ולא פירש כשני עדים ואף אם לא פירש בהדיא שיהא פטור מהשבועה אלא כתב מהימנת לי למימר לא נפרעתי:
יג כתב בעה"ת מה שנהגו לכתוב בטופסי דשטרות בלא שום שבועה קלה וחמורה לעולם ומה צריך כיון שהאמינו כב' עדים הכל בכלל אלא נ"מ שלא יוכל להשביעו לא בתחילת הפרעון ולא בסוף הפרעון שאפילו אחר הפרעון אם אמר לו השבע לי שלא לקחת ממון זה שלא כדין זה יכול לומר לו אשבע לך מכל ממון שבעולם חוץ מממון פלוני שלא אשבע לך עליו שפטרתני ממנו מכל שבועה בעולם משא"כ בשלא כתב לו אלא שהאמינו עליו כשני עדים שאע"פ שהוא מתחייב בממון ולא יועילו לו העדים שמעידין שפרע כיון שהאמינו מ"מ יכול הוא לתבוע אחר כן ולומר לו כבר אתה יודע שלקחת ממני ממון שלא כדין ופרע ליה והדר מייתי ליה לידי שבועת היסת וכ"כ הרמב"ם זה שפרעו ב"פ מפני הנאמנות הלוה חוזר ותובע למלוה בדין ואומר לו כך וכך אתה חייב לי מפני שפרעתיך ב"פ אי הודה ישלם ואי לא הודה וכפר ישבע לו היסת שלא פרעו אלא פעם אחת ע"כ לפיכך אם כתב לו בנאמנות שיהא נאמן בלא שום שבועה קלה וחמורה וגלגול לא משתבע לא בתחלת הפרעון ולא בסוף הפרעון וכ"כ הראב"ד:
יד ואין פטור מועיל אלא לענין שלא נפרע או אם שטר שותפות הוא פוטרו משבועת השותפין אכל לא לכל דבר כמו שכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה ששאלת ראובן שנתן לשמעון מעות להתעסק בשותפות והאמין שמעון לראובן עליו ועל יורשיו וכתב בו שאם יארע בשמעון דבר המעכבו מלישבע שבועת השותפין שהוא מאמינו מעכשיו כב' עדים לומר שלא אירע הפסד באותו העסק ובכל אשר יאמר בעיקר הממון ונפטר שמעון והניח מעות ביד לוי כשיעור חובו של ראובן ובא ראובן בשטר השותפות לגבות מאותן המעות הנמצאים בעין ואומר שמממונו הם ואומר שיש להאמינו בדיבורו בלא שבועה ע"פ שטרו יראה שאין ראובן נאמן שלא האמינו שמעון אלא משבועת השותפין שהיתה מוטלת עליו לישבע אם היה טוען שאירע הפסד בממון ולא הרויח כל כך דהיינו בכלל שלא עיכב משלו כלום ואם יארע בו דבר שאינו יכול לישבע שבועה זו כגון ששמעון היה טוען טענת שמא אז יהיה ראובן נאמן בדיבורו אבל על טענה זו [אף] אם היה שמעון חי והיה טוען אלו שטרי חובות הן מממונך והיה ראובן אומר אינם מממוני אלא המעות שבתיבתך הן מממוני על דבר זה לא האמינו ע"כ:
טו וכן אין הנאמנות מועיל שלא להחרים חרם סתם אפילו אם פירשו בפירוש וכ"כ רב האי גאון בתשובה תנאה דחרם סתם והדרת ראש לא מהני בנאמנות ואין חבירו יכול לעכב עליו ולומר הוציאני מן הכלל שלא האמינו לגזול ואם לא גזל אין עליו חרם סתם:
טז וכי מחרים לא לימא כל מאן דגזליה אלא כל מאן דאיתיה לגזילה בידיה ולא מהדר הכי והכי ליהוי:
יז והוו יודעין שאין אנו רגילין ליתן רשות לכל מי שבא ויאמר כתבו לי פתקא דלטותא ותנו לי רשות להחרים בציבור אלא כך אנו אומרים לו אם אתה תובע אדם ידוע הרי דין ביניכם ואם לאו מסור אתה בביתך [ס"א בב"ד] על גוזליך וקלל אותם כרצונך אבל יתומים שבאו בטענת אביהם או אפוטרופוס ואמרו אין אנו יודעים אצל מי יש למורישנו כלום כותבין פתקא דלטותא:
יח ואם אחד רצה לצאת מב"ה כשזה מחרים יש לב"ד לומר לו למה אתה יוצא ואם לא רצה להתעכב אין מונעין אותו ואפי' שיצא בשעת החרם חל עליו:
יט וכל חרם שב"ד גוזרין אותו אינו צריך לבע"ד לענות אמן עליו ואף אם היה במצולות ים החרם חל עליו ע"כ:
כ שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת שטר שיש בו נאמנות והלוה מוציא כתב יד המלוה שקצתו פרוע והמלוה אמר שהפתקא הוא מעסק אחר והכתב עדיין בחזקתו. תשובה אין שומעין לו שהנאמנות מועיל לענין שלא יוכל הלוה לטעון שהשטר פרוע אבל אינו מועיל כנגד עדים שמעידין שנפרע אא"כ שפירש שיהא נאמן יותר משני עדים והודאת בעל דין כמאה עדים דמי:
כא שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן נתחזק לו שטר על שמעון בג' אלפים שיפרע לו מחציתם לסוף שלשה חדשים ומחציתם לסוף ו' חדשים ונפטר ראובן בתוך הזמן ותבעו יורשיו לשמעון לפרוע השטר וטוען שמעון שכבר פרע לראובן לפני מותו ומראה כתב פרעון ועדים חתומים עליו ושואל שיחזירו לו שטרו והיורשין אומדים שהעדים מעידין שקר ומבקשים מב"ד שיעשו בהן דרישה וחקירה ולכפותם ונותנין אמתלא לדבריהם שאין בין זמן השטר וזמן הפרעון אלא ט"ו יום ולא היה יכול המלוה לינצל לומר לא מצאתי השטר ואכתוב לך שובר א"כ למה לא נתן לו השטר לקרוע ועוד כי עדיין לא הגיע זמן פריעת חוב השטר אלא לאחר פטירת המלוה ועוד כל העומדים בבית ראובן מעידין שלא ידעו ולא שמעו מפרעון שטר זה מעולם ואם היה אמת היו יודעין הפרעון שכל משא ומתן של ראובן היה על ידם. תשובה אמת הדבר שאלו העדים צריכין דרישה וחקירה ע"י ב"ד מומחה מכל אמתלאות שיש בדבר ואם ידרשו ויחקרו כדת וכדאוי ויכוונו עדותן אין כח כבמתלאות לבטל עדותן אע"ג דהקובע לחבירו זמן אינו נאמן לומר פרעתי תוך הזמן אם יש עדים שפרע אין להכחיש העדים בשביל חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו ואע"פ שזמן השטר היה תוך ט"ו יום לזמן הפרעון אפשר שהשטר היה במקום אחר וראובן היה צריך למעות ושמעון עשה עמו טובה ופרע בלא החזרת השטר על ידי שובר ומה שהעומדים בבית ראובן לא ידעו ולא שמעו מפרעון זה לא ידעתי ולא שמעתי אינה ראיה וקמי שמיא גליא לב העומדים [ס"א העדים] אם לעקל אם לעקלקלות אלא שאין לפסול עדים ולהוציא מעות באמתלאות הללו ואילו היו באים העדים לפני ב"ד מומחה יראי שמים אפשר שיתברר הדבר לאמתו בדרישות וחקירות ואם אחרי כל הדרישות וחקירות יראה לב"ד שהעדות מכוונת חייבין היורשים להחזיר השטר ללוה:
כב ששאלת שטר שיש בו נאמנות וכתוב בשטר שחייב עצמו בהוצאה ושוחד וטוען הלוה שאין הנאמנות אלא בגוף השטר ולא בהוצאות. תשובה כל תנאי שבממון תנאו קיים ומועיל הנאמנות אף לענין הוצאות ושוחד כמו שמועיל לעיקר הממון שכתוב בשטר:
כג תשובה לרבי קלונימוס שטר שיש בו נאמנות ונמצא המלוה כפרן בדבר אחר וע"י עדים לא מהני ליה הנאמנות אע"ג דקיי"ל הוחזק כפרן לאותו ממון לא הוחזק כפרן לממון אחר אפ"ה בהא בטל לנאמנות דהימניה לוה למלוה ולא שקיל מיניה אלא בשבועה:
כד שטר שיש בו נאמנות ואין עדי השטר בפנינו וטוען הלוה כי לא נכתב הנאמנות כציוויו כי דרך הסופרים לכתוב מעצמן שופרא דשטרי אינו נאמן כיון שכתוב בו וקנינא מיניה על כל מה דכתיב לעיל אינו יכול לבטלו אבל אם העדים בפנינו ומעידים שלא כתבוהו בציווי הלוה אלא מפני שופרא דשטרי כמו שרגילין הסופרים לכתוב בכל השטרות אע"ג דכתיב בה וקנינא מיניה על כל דכתיב לעיל אין סומכין על הנאמנות ואין כאן מגיד וחוזר ומגיד דאיכא למימר אשאר מילי דשטרא חתימי כדאיתא בירושלמי:
כה נאמנים העדים לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו אבל אם מפורש בו שקנו ממנו על הנאמנות ואח"כ אמרו לא אמר לנו מעולם או בטעות חתמנו אינם נאמנין:
כו ועל כן כתב ה"ר יהודה ברצלוני שהוא מנהג טוב לכתוב בשטרות קנין על הנאמנות מפורש ושוב אין לפקפק ואע"פ שנהגו לכתוב וקנינא מיניה על כל הכתוב לעיל כתב בעל התרומות דלענין הנאמנות אין צריך קנין:
כז ובמקום שנהנו שלא לכתבו אלא בציווי הלוה כשמצוה הלוה מועיל אפילו בלא קנין:
כח תשובה לרב אלפס שטרא דכתיב ביה נאמנות וקבע לו זמן אע"פ שכבר עבר הזמן עדיין הנאמנות קיים וכל אימת דנפיק שטרא מידיה נאמן בלא שבועה:
כט בד"א דמהני פיטור סתם לפטרו משבועה בעוד שהלוה חי ובא לגבות ממנו אבל אם מת ובא לגבות מיורשיו לא מהני אא"כ שפירש שפוטרו ממנו ומיורשיו וה"ה נמי אם כתב תהא נאמן עלי ועל באי כחי יורשיו בכלל ופטור גם מהיורשים וכן כתב רב אלפס בתשובה מי שהאמין בשטר הוא וכל הבאים מכחו היורשין נמי נאמנים כי הם באים מכחו ומקבלי מתנה נמי באים מכחו אבל אם אמר הוא ויורשיו לא האמין אלא יורשיו בלבד אבל לא מקבל מתנה ולוקח והרמ"ה כתב אע"ג דיורשין הן בכלל הבאים מכחו אם כתב הבאים ברשותו אין היורשין בכלל אלא רק מקבל מתנה ולקוחות ולא נראה לחלק:
ל ולענין פיטור אם מועיל כשבא לגבות מלקוחות בהא איכא פלוגתא ר"ח כתב אע"פ שמועיל גבי יורשין אינו מועיל גבי לקוחות ואין גובין מהן אלא בשבועה
לא וי"א שאם קנו מידו וכתב שטר זה מועיל גם גבי לקוחות משום דאית ליה קלא והראב"ד והרמב"ם חלקו בין היכא שקדם הנאמנות ללקוחות אם לאו שאם קדם הנאמנות למכירה מועיל נמי גבי לקוחות ואם המכירה קדמה כגון לאחר שמכר כתב לו נאמנות על ההלואה שקדמה למכירה אז אינו מועיל וכתב א"א הרא"ש ז"ל והאידנא דנפישי רמאי נכון להחמיר כדברי ר"ח וכן אני דן אבל גבי יורשים מהני:
לב לפיכך אפילו מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה אם כתב לו שפטר אותו והבאים מכחו ממנו ומבאי כחו נוטלין יורשי המלוה בלא שבועה:
לג בד"א דנאמנות סתם אינו מועיל גבי יורשין כשהאמין הלוה למלוה סתם ומת הלוה אין המלוה נאמן על יורשיו אבל מלוה שהאמין ללוה שיהא נאמן לומר על השטר שהוא פרוע מועיל נמי גבי יורשין שאם מת המלוה ובאין יורשין לגבות מהלוה נאמן לומר שהוא פרוע:
לד ומיהו הלוה צריך לישבע שהוא פרוע אפילו בחיי מלוה כיון דלא כתב ליה מהימנת לי בלא שבועה דילמא הכי קאמר ליה מהימנת לי לבטולי שטרא וליהוי כמלוה על פה והוי כמאן דטעניה מנה על פה וא"ל אידך נתתיו לך דמשתבע אידך שבועת היסת דיד בעל השטר על התחתונה ולכך נאמן שלא יועיל הנאמנות אלא לבטל השטר אבל לא ליפטר משבועה אם לא שפירש:
לה כתב הרמב"ם אם התנה הלוה שיהא נאמן לומר פרעתי מועיל גם גבי יורשי הלוה שאם מת הלוה אינו גובה מיורשיו ואין צריך לומר מן הלקוחות שאין גובין אפילו אם הלוה מודה שלא פרע דחיישינן לקנוניא:
לו ואם טען הלוה פרעתי מקצתו והמלוה טוען לא נפרעתי כלום משלם המקצת שהודה ונשבע שבועת היסת ואם פטרו גם משבועת היסת אינו נשבע כלל ע"כ:
לז ובעה"ת הוסיף לומר ונאמן לוה לומר פרעתי אפילו תוך הזמן לפיכך אם מת הלוה תוך הזמן אין גובין מהיורשים שאנו טוענין שאביהן פרע שאם היה קיים היה נאמן לומר שפרע אפי' תוך הזמן מכח תנאי הנאמנות אנן נמי טענינן להו ומיהו בשבועת היסת דלא ידעי דלא פרע:
לח אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב מת הלוה ואמרו היתומים אבינו אמר לנו שהוא פרוע אין בדבריהם כלום שאומר המלוה לאביכם האמנתי כשאומר שהוא פרוע ולכם לא האמנתי ואני אומר שלא אמר אביכם מעולם כלום לכם אבל אם הביאו עדים שאביהם אמר לפניהם שהוא פרוע נתבטל השטר:
לט תשובה לא"א הרא"ש ששאלת שטר שכתוב בו נתחייב פלוני לפלוני או לפלוני והאמין למוציא השטר ואחד מהם הוציא השטר וטוען הלוה שפרע לחבירו וחבירו מודה לו כיון שהאמין למוציא את השטר לאו כל כמיניה לומר שפרע כל זמן שזה מוציא השטר ואם היו שותפין בחוב כיון שאחד מהם מודה שנפרע אם יש לו נכסים למודה ב"ד יורדין לנכסיו ופורעים לחבירו חלקו ואם אין לו נכסים לא מהימן להפסיד כיון שהשטר בידו אבל על חלקו הוא נאמן וב"ד מגבין לאחר חלקו:
א סָעִיף א (ב) (ג) לוה שהאמין למלוה וכו' עד ?ד"ו נוטל בלא שבועה כן כתב בעה"ת בשכ"ז בשם הרמב"ן: ומ"ש אבל אם הביא הלוה עדים שפרע פטור וכו' עד אזלינן בתר רובא ונאמנים הכל עובדא פ' שבועת הדיינים (שבועות מב.) ופירש כיון דנחית לדעות כיון שירד מתחלה למנין שהוא יותר מכדי עדות ודאי אמניינא קפיד ובתלת הימניה בד' לא הימניה. וכתב הרא"ש פרק הכותב בשם הראב"ד דפיטור סתם לא מהני לעד אחד מעידו שהוא פרוע דנהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מעד א' לא הימניה והרא"ש חולק עליו שם וכתב רבינו ירוחם בנ"ו ח"ט שדעת ר"ח כדעת הרא"ש ונ"י כתב בשם הריטב"א שדעת הרמב"ן כהראב"ד. וכתב עוד הרא"ש שם דהיכא דכתיב נאמנות אין משביעין אותו אפילו על ידי גלגול. ונימוקי יוסף כתב שם בשם הרמב"ן והגאונים דע"י גלגול משביעין אותו:
ב סָעִיף ד כתב הרמ"ה הא דמהני נאמנות וכו' כ"כ ה"ה בפט"ו מהלכות מלוה וכתב המרשים שכן נראה מפי' רש"י וז"ל ר"י בנ"ג ח"ב נראה לפי מ"ש רב אלפס בתשובה כשהאמינו כשני עדים שצריך קנין ויש שחולקים עליו שא"צ קנין וראשון עיקר עכ"ל:
ג סָעִיף ה כתב בעל התרומות טען המלוה כשהלויתיך התניתי עמך על פה שאהא נאמן עליך כב' עדים והלוה אומר כן אבל פרעתיך לוה נאמן בשער כ"ה וסיים בה וליכא למימר הכא מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן וכמו שכתבתי בכתיבת ידו שנאמן לומר פרעתי אם לא הוחזק כתיבת ידו אע"פ שכתוב בו נאמנות עכ"ל : כתב בעה"ת בשער נ"א סימן א' דכי כתיב בשטרא נאמנות סתם למלוה אם טעין שלא נפרע כלל מהני ואם פוגם שטרו לא מהני נאמנות סתם עד שיכתוב האמנתיו בכולו כמקצתו וי"א דבין כך ובין כך נאמן וכתב דכסברא בתרא עיקר והאריך בראיות וכתבו רבינו בסי' פ"ד:
ד סָעִיף ו ואם פרעו בפני עדים וצריך לפרעו שנית כתב רבינו האי וכו' כתב הר"ן פרק שבועת הדיינין גבי ההוא דאמר לחבריה לא תתפרען אלא באפי דתנו הלכתא וי"א אע"פ שאין העדים נאמנים והלוה יפרע למלוה אפ"ה אחר שפרעו חוזר וגובה ממנו באותן עדים שהרי לא נפסל אלא לעדות של אותו פרעון וכן דעת הראב"ד שהוא כתב שזה שנהגו לכתוב ותהא נאמן עלי כשני עדים לעולם מטעם זה כותבין דאי לא מאי לעולם ואין דברים הללו מחוורים דאם כן הפוכי מטרתא למה לי אלא עיקרן של דברים כדברי ר"י הלוי ן' מיגא"ש ובעל התרומות כתב שתי הסברות אלו ולא הכריע. ורבינו כתב בסמוך שהרא"ש כתב כדברי הר"י ן' מיגא"ש ולענין הלכה כיון דכל הני רבוותא סברי כהר"י ן' מיגא"ש הכי נקטינן:
ה סָעִיף ז ומ"ש ודוקא שהעדים מעידין בפנינו פרע וכו' כ"כ בסה"ת שער כ"ו: ומ"ש וכן כתב הרי"ף בתשובה תשובה זו כתובה בספר התרומות בשער הנזכר:
ו סָעִיף ח ומ"ש וכ"כ הרמב"ם בפט"ו מהלכות מלוה:
ז סָעִיף ט ומ"ש והרמב"ן חילק וכו' כ"כ בסה"ת: וה"ר ישעיה כתב (דהלואה) [דלהודאה] נמי וכו' הרשב"א בתשובה כתב בסימן תתקכ"ב כדברי ה"ר ישעיה וכתב על זה כן הסכימו רבותינו וכן מקובל בידינו וכן אנו נוהגים עכ"ל:
ח סָעִיף י וכתב בספר התרומות אבל מחילה ודאי מילתא אחריתא היא וכו' עד ותו ליכא למיחש למידי שער כ"ו:
ט סָעִיף יא וגם במלוה בשטר שייך נאמנות וכולי כלומר דסד"א דכיון שיש שטר בידו מה צורך להאמנתו לכך אמר דשייך נאמנות שאם לא האמינו וזה טוען פרעתי צריך לישבע ואם האמינו א"צ לישבע:
י סָעִיף יב ומ"ש ואפילו לא האמינו אלא בסתם וכו' הטעם משום דאי לאו הכי למאי הימניה וזה נלמד מדברי בעה"ת בשער כ"ו שכתב ומסתברא דאי כתב ליה בשטרא ואת מהימנת עלי לומר לא נתפרעתי ולא כתב בה כשני עדים כשרים ואף בלא שום שבועה אפ"ה אי טען לוה דפרעיה בינו לבינו לא משביעין ליה ואף על גב דאמרינן בעלמא (ב"ב ע.) מאי נאמן נאמן ובשבועה הכא ליכא למימר הכי דהא בלא תנאי נמי נאמן בשבועה וא"כ תנאי לאיפטורי משבועה אתא ואיכא מאן דפליג בסברא זו וס"ל דכל נאמן סתם בשבועה קאמר וכבר הסכים עמי בזה הר"מ וזה אשר כתב לי אצ"ל במלוה בשטר דכי הימניה בלא שבועה הימניה אלא אפילו מלוה על פה שהאמינו לומר לא נתפרעתי נוטל בלא שבועה וכולה שמעתין דפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מב:) במלוה ע"פ היא ולא מצרכינן ליה לאשתבועי כלל ויש מקום עיון במלוה ע"פ שאמר לו כן אם נאמן בלא שבועה אבל מ"מ הסוגיות מוכיחות דנוטל בלא שבועה וכן דעת הראשונים בחיבוריהם דנאמן עלי לומר לא נתפרעתי שגובה ממנו בלא שבועה עכ"ל: דין שטר שיש בו נאמנות וטוען הלוה פרעתיך והלה טוען סיטראי נינהו עיין בסימן נ"ח:
יא סָעִיף יג כתב בעה"ת מה שנהגו לכתוב וכו' בשער כ"ו: ומ"ש בשם הרמב"ם בפט"ו ממלוה ולוה: ומ"ש רבינו לפיכך אם כתב לו וכו' כ"כ בעה"ת בשער כ"ו:
יב סָעִיף יד ואין פיטור מועיל וכו' כמ"ש א"א הרא"ש ז"ל בתשובה ששאלת ראובן שיתן לשמעון מעות וכו' ברא"ש כלל ע"א וע"ש:
יג סָעִיף טו וכן אין הנאמנות מועיל שלא להחרים חרם סתם אפילו אם פירשו בפירוש וכ"כ רב האי גאון בתשובה תנאה דחרם סתם כו' תשובה זו כתובה בסה"ת שער כ"ו גם הרשב"א כתב בתשובה ח"א סימן אלף ק"ט דאפי' בשטר שיש בו נאמנות אם רצה להחרים סתם על כל מי שנוטל ממנו ממון שלא כדין הרשות בידו :
יד סָעִיף טז (יז) ומ"ש וכי מחרים לא לימא כל מאן דגזליה שאין הכוונה לקלל הגנב אלא להשיב אבידה לבעלים ולפיכך אומרים כל מאן דאיתא לגזילה בידיה ולא מהדר הכי והכי ליהוי כדי שמיראת העונש ישיב הגזילה נ"ל דלא גרסינן דהוו יודעין בדלי"ת שאין לו קשר עם מה שלמעלה ממנו אלא כך יש לגרוס והוו יודעין בוי"ו: ומ"ש אלא כך אנו אומרים לו אם אתה תובע אדם ידוע הרי דין ביניכם כלומר עמוד לדין עמו ואם לאו כלומר שאינך תובע אדם ידוע אלא אתה חושד על קצת בני אדם הבא את כולם לב"ד ושם קלל אותם כרצונך אם לא ישיבו לך הגזילה ופיתקא דלטותא למילט בציבורא לא כתבינן ליה:
טו סָעִיף יח ואם אחד רצה לצאת מבהכ"נ וכו' זו תשובה להרי"ף כתובה בסה"ת שער כ"ו:
טז סָעִיף כ שאלה לא"א הרא"ש ז"ל שטר שיש בו נאמנות וכו' בסוף כלל ע"א ואין הדברים מבוארים יפה בדברי רבינו ולכן אעתיק השאלה והתשובה בקצרה ששאלת שטר שיש בו נאמנות גמורה והלוה מוציא כתב יד המלוה שקיבל ממנו סכום פלוני וסכום פלוני ביום פלוני ולפי אותו כתב לאנשאר מהשטר אלא במאה והמלוה טען שנשאר מהשטר ק"ק והפתקא שבידו היא של עסק אחר תשובה מה שכותבים נאמנות בשטר מועיל לענין שלא יוכל להשביע המלוה שלא נפרע שטרו אבל אינו מועיל כנגד עדים דטפי מעדים לא הימניה והיכא דאיכא עדים דפרעיה לא מהימן למימר סטראי נינהו כדמשמע בפרק הכותב (כתובות דף פה.) גבי עובדא דאבימי וכן בנדון זה כתב ידו מעידו שקבל ממנו הממון ואינו נאמן לומר של עסק אחר הוא: כתב הרא"ש בתשובה כלל ק"ה סימן ח' אם יש נאמנות בשטר כיון שאין השטר בידו ויוצא מתחת יד אחר אין מועיל הנאמנות ועיין בתשובות הרשב"א סי' תתקע"א:
יז סָעִיף כא שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן נתחזק לו שטר על שמעון וכו' בתשובה שבסוף ספר חזה התנופה מצאתיה ועיין במהרי"ק סי' ס"ז: כתב בעל התרומות בשער כ"ו שיש מצריכים לכתוב בשטרות שיהא נאמן כשני עדים כשרים דאי לאו כשרים נהי דלוה לא יכול למימר אישתבע לי ואם פוגם שטרו אינו צריך לישבע אבל אם יבואו שנים ויאמרו פרוע הוא ומלוה אומר אינו פרוע הו"ל תרי ותרי ואוקי ממונא בחזקת מאריה ויפסיד המלוה אבל אחר שהאמינו ככשרים המלוה נאמן יותר מב' עדים שאם אתה אומר שב' עדים יכולים להכחישו אשתכח דלאו ככשרים הוי איהו וזהו סברת ה"ר אברהם בן ר' יצחק ואומרים לדעתו דכל היכא דלא כתב כשרים אי תפס מלוה מוקמינן בחזקתיה ולא מפקינן מיניה אבל לכתחלה לא מגבינן ביה למלוה וכתב בעה"ת ואין בנו כח להעמיד דבר זה להפריש בין עדים כשרים לעדים סתם כי סתם עדים כשרים הם גם המורים לא אחזו בלשונם כי אם האמינו כב' עדים ולא כתבו כשרים עכ"ל:
יח סָעִיף כב ששאלת שטר שיש בו נאמנות וכו' כלל ע"א סי' ח'. וכתב עוד שם בכלל פ"ה סימן ו' שטר שיש בו נאמנות אינו גובה מיתומים קטנים כי אולי כשיהיו גדולים ימצאו שובר או עדי פרעון וכן נתבאר בדברי רבינו ריש סימן ק"י:
יט סָעִיף כג תשובה לר' קלונימוס תשובה זו כתבה רבי' ירוחם בסוף נ"ו והיא כתובה בסה"ת בשם ה"ר משולם ב"ר קלונימוס ויהיב טעמא למילתיה משום דאמרינן כי הימניה לוה למלוה משום דכל ישראל בחזקת נאמנין קיימי ולהכי הימניה אבל השתא דהוחזק כפרן במקום אחר איתרע ליה נאמנותו ולא שקיל אלא בשבועה גם בתשובה אשכנזית מצאתי כן והביא ראיה מדאמרינן (כתובות עב.) גבי אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה וכו' כגון דאמרה פלוני חכם טיהר לי הדם ואשתכח שיקרא והא הכא דמדאורייתא מהימנא וכיון דמשקרא תו לא מהימנא ומפסדת כתובתה ה"נ לא מהימן וכ"ת היכי ילפינן ממונא מאיסורא כתובה נמי ממונא הוא ועוד התם מפסדת לכתובה לגמרי הכא גבי בשבועה:
כ סָעִיף כד שטר שיש בו נאמנות וכו' עד ושוב אין לפקפק הכל בסה"ת שער כ"ו:
כא סָעִיף כה ומ"ש אבל אם מפורש בו שקנו ממנו על הנאמנות וכו' ז"ל בעה"ת: (ב"ה) שטר שיש בו נאמנות ומנהג המקום שכותבים נאמנות בלא המלכת הבעלים לשופרא דשטרא הלוה טוען כי בלא רשותו נכתב: אם כתוב בפירוש וקנינא על כל מה דכתוב ומפורש לעיל ובענין הנאמנות מפורש ואח"כ אמרו לא אמר לנו מעולם נאמנות זה או בטעות כתבנוהו על זה נאמר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד: ומ"ש שאם העדים בפנינו ומעידים שלא כתבוהו בציווי הלוה אלא מפני שופרא דשטרי כמו שרגילים הסופרים לכתוב בכל השטרות אע"ג דכתיב ביה וקנינא מיניה על כל מה דכתיב לעיל אין סומכין על הנאמנות ז"ל בעה"ת אם העדים עצמן הם כאן ואומרים שלא כתבוהו כ"א מפני שהיו רואים שבשאר שטרות הוא כתוב כך ע"כ כתבוהו הם בשטר זה אע"ג דכתיב ביה וקנינא מיניה על כל מה דכתיב לעיל אין סומכים על הנאמנות. ומ"מ דברים אלו הפך תשובת הרא"ש שכתב רבינו בסימן ס"א כל דבר שנהגו במדינה לכתוב הן נאמנות הן כתבוה בשוקא הן שאר שופרי דשטרי שכבר נהגו סופרים לכתוב כל מי שמקנה בסודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה וא"צ לפרש שיכתבו כל לישני שפירי דאית ביה עד כאן לשונו: (ב"ה) ודבריו דברי טעם וכך הם דברי תשובת הרשב"א שכתוב בס"ס ק"א: ויש לתמוה על רבינו שכתב שם תשובת הרא"ש בלי חולק וכאן כתב דברי בעה"ת בלי חולק ואפשר לומר דבעה"ת מיירי בשאינו מנהג פשוט במדינה לכתוב כן בכל השטרות ואע"פ שבקצתן כתוב כן והרא"ש מיירי כשהוא מנהג פשוט במדינה לכתוב כן בכל השטרות א"נ הרא"ש מיירי בשאין כאן העדים שיעידו שלא כתבוהו בציווי הלוה: (ב"ה) א"נ דבעה"ת שכתב מגהג המקום שכותבים נאמנות בלא המלכת בעלים לשופרא דשטרא הכי פירושו שמנהג המקום שאין כותבים נאמנות אלא לשופרא דטשרא ולא על דעת שיהיה קיים כל שלא נמלכו בבעלים שכתבוהו והרא"ש מיירי שנהגו לכותבו על דעת שיהיה קיים: והריטב"א כתב בתשובה דבר התלוי בתנאי כל שלא פירש אינו מחויב ואינו נכלל בלשון כחומר כל שטרי אלא דברים שאין הסופר בקי בדקדוקן ודברים שהם תחת הכלל אבל תנאים לא תדע דש"ש שנתחייב באחריות שמירתו כחומר כל שטרי שכירות הנוהגים בישראל אפילו רוב ש"ש כותבים שמתחייב באונסים זה לא יתחייב אלא בגניבה ואבידה: וכ"כ רבינו האי בתשובה האי מאן דמקבל עליה למיכתב שטרא בכל לישנא דזכותא אע"ג דלא ידע ספרא לאחזוקי כראוי כיון דכתיב ביה ואחריות שטרא דנא קבילית עלי כחומר כל שטרות דנהיגי בישראל קיים לכל כללי דתחות ענייניה אבל תנאים כגון נאמנות בהלואה וביטול מודעא לא מחשבינן ליה עד דמיפרשן ע"כ והרי נאמנות וביטול מודעא שהוא נוהג בכל השטרות ואעפ"כ כיון שאינו מפורש בשטר אע"פ שכתב וקבילית עלי אחריות שטרא כחומר כל שטרות לא מחשבינן ליה וה"ה לנדון שלפנינו וזו ודאי סברא נכונה עכ"ל. ובתשובה אחרת כתב וז"ל זה שכתב בשטר חובו שיהא שמעון נאמן בעיקר החוב ובכל מיני הטענות שיטענו עליו הנאמנות ההוא מבטל עדות העדים כיון שראובן כופר בעדותן ואין לומר כי לשון הנאמנות שופרא דשטרא הוא שהעדים כותבים מעצמם שלא בצוואות בעל דבר כמו שהיו סבורים קצת מהראשונים שאין זה דעתי ולא דעת מורי הרא"ה עכ"ל:
כב סָעִיף כו ומ"ש ואע"פ שנהגו לכתוב וקנינא וכו' כתב בעה"ת וכו' אחר שכתב בעה"ת הדברים הכתובים לעיל כתב ואל תטעה לומר שקנין יצטרך לנאמנות שאף בלא קנין היכא דלא נהגו למכתביה לשופרא דשטרא אלא כתבי ליה בהמלכת לוה מהני אע"ג דלא קנו עליה והראיה ההיא דמתנה ש"ח להיות פטור משבועה דמיירי בשלא קנו מידו עכ"ל ורבינו סימן ס"ט כתב שיש חולקים והוא הסכים לדברי בעה"ת: כתב הרשב"א ח"א סימן אלף ב' שנשאל על שטר פקדון שכתוב בו והאמינוהו בעיקר המעות הנזכרים נאמנות שלימה כשני עדים כשרים והשיב מה שאמרו שאין בכלל אותו נאמנות פרעון כדין אמרו לפי שלא האמינוהו אלא בעיקר המעות המופקדים ואילו האמינוהו אפילו על פרעון לכתוב נאמנות סתם ומאי בעיקר המעות המופקדים דקאמר אלא ודאי אינו אלא שלא יטעון בעיקר הפקדון אמנה היו דברינו או רבית עכ"ל: ובסימן תתקכ"א כתב על שטר שכתוב בו תהא נאמן עלי בכל ענייני שטר זה כדרך שרגילים לכתוב כותבי שטרות שאין הנאמנות אלא בענין השטר ממש כגון שזה אומר מנה שכתוב כאן נתתיו לך וזה אומר לא קבלתיו עדיין או שטען שטר אמנה היה וזה אומר לא היא וכל כיוצא בזה אבל שיהא נאמן לומר לא נפרעתי אינו נאמן שאין זה מענייני השטר אא"כ כתב לו מפורש אלא שכל שבאו והעידו שהאמינו על הפרעון נאמנים ואם רצו קורעין אותו שטר וכותבין אחר בנאמנות דקי"ל דלא עשו עדים שליחותן עכ"ל: וכתב עוד מה ששאלת אם ראובן נאמן לומר החזרתי מגו דאי בעי אמר נאנסו דבר ברור הוא זה האמינו כשני עדים כשרים ואילו באו שנים והעידו שלא החזיר אינו נאמן במגו דנאנסו דהא קיי"ל כמ"ד מגו במקום עדים לא אמרינן וזה כבר הודה שלא נאנסו והאמינו על החזרה וכן אינו נאמן לטעון שהוציא לו במזונות ופרנסה ופריעת מס דכל שנתן או הוציא בפרנסתו או שנתן לאחר בשבילו היינו חזרתו עכ"ל:
כג סָעִיף כח תשובה לרב אלפס שטרא דכתיב ביה נאמנות וקבע לו זמן וכו' בסה"ת שער כ"ו:
כד סָעִיף כט בד"א דמהני פיטור סתם וכו' משנה בפרק הכותב (כתובות דף פו:) כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה אבל יורשים משביעין ומ"ש לא מהני אא"כ שפירש שפוטרו ממנו ומיורשיו ג"ז שם במשנה ועיין בטור האבן העזר סי' כ"ח: ומ"ש וה"ה אם כתב תהא נאמן עלי ועל הבאים מכחי יורשיו בכלל וכו' עד אבל לא מקבל מתנה ולוקח בסה"ת שער י"ד: כתב הרא"ש בתשובה כלל ע"א סי' ז' שטר שכתוב בו שהאמין הלוה למלוה ואת יורשיו עליו ומת המלוה היורשים גובים בלא שבועה שלא פקדנו אבא:
כה סָעִיף ל ולענין פיטור אם מועיל כשבא לגבות מלקוחות בהא איכא פלוגתא וכו' בפרק הכותב (דף סז) תנן אשה הבאה לגבות כתובתה מנכסים משועבדים לא תפרע אלא בשבועה. וכתב הרי"ף ואע"ג דכתב לה בעלה נאמנות לא תפרע אלא בשבועה דלא מהניא נאמנות אלא היכא דהימניה לוה למלוה עליה דידיה ועל ירתיה בתריה אבל היכא דאיכא עליה חוב לאינש אחרינא או כתובת אשה או לוקח דזבן מיניה לא מהניא והביא ראיה מדאמרינן פ"ב דכתובות (דף יט:) המלוה אומר שטר אמנה הוא והמלוה חייב לאחרים ואין לו ממה לפרעם אינו נאמן כיון דחב לאחרים דהשתא מוציאין מזה ונותנין לזה כדרבי נתן וכתב הרא"ש ומקשים על דבריו מהא דתנן במתניתין דמועיל נאמנות שכתב לאשה אף על הבאים ברשותה ותניא בתוספתא ואלו הן הבאים ברשותה כל שמכרה או נתנה לאחר וא"כ הבאים ברשותו נמי הוי שמכר לאחרים וקתני שמועיל נאמנות וגובה האשה מהם בלא שבועה ויש לתרץ דבריו דהא דקאמר דלא מהניא נאמנות היינו אחר שמכר נכסיו דומיא דשטר אמנה דלאו כל כמיניה לגרועי כח הלקוחות אחרי שמכר להם כבר אבל אם קדם הנאמנות ללקוחות לא פקע בשביל שמכר נכסיו לאחרים וכן חילק בעל המאור אבל מתוך דברי הרי"ף משמע שלא ירד לחילוק זה דמשמע דמפליג בין ירתיה ללקוחות דומיא דירתיה וכ"כ ר"ח ומעשים בכל יום שאין נפרעין מן הלקוחות אע"פ שיש להם נאמנות אלא בשבועה ומן היתומים שלא בשבועה ואפשר דטעמיה משום דחיישינן לקנוניא שמא פרעו והחזיר לו את השטר אע"ג דמפרש בתוספתא דבאים ברשותה היינו לקוחות באים ברשותו לאו היינו לקוחות אלא אפוטרופוס שמינה על נכסיו והראב"ד והרמ"ה ז"ל חילקו גם הם בין קדמו הלקוחות ובין קדם הנאמנות והאידנא דנפישי רמאי נכון להחמיר כדברי ר"ח ורי"ף עכ"ל. ובתשובה כלל ע"א סי' ח' כתב וכיון דאיפליגו בה רבוותא לא מפקינן ממונא עד שישבע המלוה ומיהו אם מת המלוה היורשים גובים בשבועת היורשים שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע וכגון זה אמרינן הבו דלא לוסיף עלה כיון דשבועה זו אינה אלא משום תשש רמאות עכ"ל: ועי' עוד בכלל הנזכר סימן ו' וכתב הרמב"ם פט'"ו ממלוה ולוה שאפילו התנה בפירוש שיגבה מהלקוחות בלא שבועה אין תנאו מועיל שאין זה יכול להתנות לאבד ממון חבירו וכתב בעל התרומות בשער כ"ה בשם הרמב"ן שהגאונים פה אחד כתבו שאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות אפילו קדמה נאמנות למכירה וטרח להעמיד דבריהם ולענין הלכה כיון דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת וכל הנך רבוותא סברי כוותייהו הכי נקטינן : כתב בעה"ת בשער כ"א בשם הרמב"ן מצינו בגליוני הראשונים שאין נאמנות מועיל אלא לנפרעת בפניו ממנו אבל שלא בפניו לא מהני לה דכי הימנה דוקא בפניו משום דאמר אינה מעיזה פניה בי או שמא מפני הנאמנות פרע בעדים ובשובר ואין אנו יודעין לפיכך בית דין משביעין אותה וכשפירש ולא לבאים ברשותו אין ב"ד משביעין אותה שרצה ליזוק בנכסיו עכ"ל ועיין בסי' ק"ו: כתב הרשב"א אפילו לא כתב לו נאמנות אינו יכול להשביעו אלא על דבר שהשטר עומד לכך כגון טענת פרעון אבל על דבר שאין השטר עומד לכך כגון טענת רבית וכיוצא בזה לא וכ"כ הרא"ם בשבועות וטענת מחילה כיוצא בזה היא לפי שהשטר לפרעון עומד ולא למחילה ולפיכך אינו יכול להשביעו לפי דעתי עכ"ל וכבר כתב רבינו סברות בזה בסימן פ"ב:
כו סָעִיף לב לפיכך אפילו מת לוה וכו' זה פשוט שכיון שלא היה המלוה חייב שבועה לבני לוה לא מצי למפטריה מטעם אין אדם מוריש שבועה לבניו וכ"כ בתשובת הרשב"א סימן אלף נ"ט וכ"כ הר"ן פרק הכותב וכתב עוד זהו דעת הרי"ף והרמב"ם והגאונים והרמב"ן ז"ל אבל דעת ר"ח וכל חכמי נרבונא דאפילו נאמנות מפורש לא מהני בתובעת כתובתה כדמשמע פשטא דמילתיה דאבא שאול לפיכך האשה כשתובעת כתובתה חייבת לישבע וכן המלוה כשבא לגבות מבני לוה הילכך אם מת מלוה אחר לוה אין בני מלוה יכולים לגבות כלום מבני לוה שהרי אביהם היה חייב לישבע ואין אדם מוריש שבועה לבניו עכ"ל: (ב"ה) ואפי' שבועה שלא פקדנו אבא אינם צריכים: ועי' במש"כ בטור אה"ע סי' צ"ח:
כז סָעִיף לג בד"א דנאמנות סתם אינו מועיל וכו' אבל מלוה שהאמין ללוה שיהא נאמן וכו' עד אם לא שפירש כ"כ הרי"ף בפרק הכותב וכן פסק הרמב"ם בפט"ו מהל' מלוה. וכתבו הרא"ש והר"ן דהכי שדר רב האי גאון והטעם שאינו צריך לפרש נאמנות יורשיו משום דכשבא ליד היתומים הרי הוא כקרוע מטעם הנאמנות דמאי טענית ליה היה לך למקרעיה או למיכתב שובר אמר להו אהימנותא דכתב לי סמכי וכתב ה"ה בפרק הנזכר וראיתי לקצת מפרשים שאמרו אפי' מת לוה תוך זמן אינו גובה מן היורשין וכתבו רבינו בסמוך בשם בעה"ת עיין במישרים נכ"ו ח"ג:
כח סָעִיף לה כתב הרמב"ם בפרק הנזכר וכן כתב בעה"ת בשער כ"ו:
כט סָעִיף לו ועל מ"ש ונשבע שבועת היסת כתב ה"ה דאפילו לא הודה במקצת הוא נשבע שבועת היסת ולרבותא נקט הודה במקצת דאעפ"כ אינו נשבע אלא היסת וגרע מטוענו מלוה על פה והטעם מפני שהאמינו:
ל סָעִיף לז ובעל התרומות הוסיף וכולי בשער כ"ז: (ב"ה) ומיהו בשבועה דלא ידעי דלא פרע יש לתמוה דהא אין משביעין היסת אלא על טענת ודאי וכמו שכתב הרמב"ם בפ"י מה' טוען ונטען ורבינו בסימן דהכא כיון שאינם יכולין לטעון ודאי שהם יודעים שפרעו אין עליהם אלא חרם סתם ואפשר דלא נחית השתא בעה"ת לפלוגי בהכי ונקט שבועת היסת במקום חרם סתם ולא דק א"נ מיירי שהלה טוען שהוא יודע בודאי שהם יודעים שלא פרעו. א"נ האי שבועת היסת לאו דוקא אלא היינו שבועת היורשים שלא פקדנו אבא ואזדא בעה"ת לטעמיה שהיורשים ליפטר צריכים לישבע שבועת היורשים וכמ"ש רבינו בסי' ס"ט בסמוך וכבר נתבאר שם שא"כ דעת הפוסקים:
לא סָעִיף לח אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב שאם מת הלוה וכו' בפ' הכותב:
לב סָעִיף לט תשובה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת שטר שכתוב בו נתחייב פלוני וכו' כלל ס"ז סימן ו': שטר שיש נאמנות שנפל כתבתי משפטו בסימן ס"ד בשם בעה"ת: דין לוה ומלוה האדוקין בשטר שיש בו נאמנות ע"י בסס"ה: כתב במישרים נ"ו ת"ט שטר שכתוב בו שיפרע לזמנים ידועים בכל זמן דבר ידוע אפי' אין בו נאמנות אינו נאמן לומר פרעתי בכל זמן: כתב הריטב"א בפ' מי שהיה נשוי אמתני' דמי שהיה נשוי ד' נשים ש"מ שמלוה מוקדם שבא לגבות תחלה לב"ח מאוחר שנשבע המוקדם בנקיטת חפץ שאינו פרוע כאילו בא ליפרע מנכסים משועבדים ואין נאמנות שטר מועיל בזה כדמוכח ממאי דכתיבנא בפרק הכותב עכ"ל ועיין בסי' פ"ב: כתב הר"ן בפ' הכותב אמתני' דכתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה כתב לה לאו דוקא דהוא הדין דבאמירה בעלמא סגי: וכתב עוד דדוקא באשה צ"ל נדר ושבועה אין לי עליך אבל בעלמא כל שחייב לחבירו שבועה ופטרו ממנה הרי הוא פטור מכל נדר וכן איפכא:
א סָעִיף א לוה שהאמין למלוה שיהא נאמן לומר שלא נפרע הרי זה נוטל בלא שבועה. פי' אע"פ שהחוב הוא בעל פה והו"א דלא האמין אותו עליו אלא שלא ישבע הלוה ויפטר אלא המלוה יהא נאמן מיהו לא האמינו עליו אלא בשבועה קמ"ל דנוטל בלא שבועה והיינו טעמא דכיון שאמר מהימנת לי עלי כל אימת דאמרת לא פרענא משמעות הלשון הוא דנאמן בלא שבועה קאמר מדלא פירש דוקא בשבועה וכ"כ בעל התרומות על שם הרמב"ן ע"ש שער כ"ו סוף סימן א'. ועיין בסמוך סעיף י"ב דכתב רבינו דגם במלוה בשטר שייך נאמנות וכולי מכלל דכאן בתחלת הסימן לא מיירי אלא במלוה ע"פ: ומ"ש אבל אם הביא הלוה עדים שפרעו פטור וכו'. פסק כרב פפא פרק הדיינים דלא כאביי ורבא ע"ש (דף מ"ב):
ב סָעִיף ב ומ"ש ואם כתב תהא נאמן עלי כב' עדים וכו'. שם כרב הונא בריה דרב יהושע ולא כר"פ ואיכא למידק אלישנא דרבינו שאמר ואם כתב תהא נאמן עלי וכו' מדתנן בפרק הכותב כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה וכו' וכתב עלה הר"ן וז"ל כתב לאו דוקא דהוא הדין באמירה דכל שהוא פטור או מחילה באמירה בעלמא סגי כדאיתא בפרק קמא דקידושין וכ"כ הריטב"א ז"ל עכ"ל ונראה דדוקא בסתם נאמנות סגי באמירה בעלמא ורצונו לומר בלא קנין וכמו שכתב הר"ן גופיה בריש פרק הכותב דסתם כתיבה היא בקנין וסתם אמירה בלא קנין אבל בנאמנות כבי תרי בעינן קנין ואם כן הא דאמר רבינו ואם כתב תהא נאמן עלי כב' עדים וכו' רצונו לומר דקנו מיניה בקנין וזהו שהביא אח"כ מה שפירש הרמ"ה הא דמהני נאמנות בלא קנין דוקא בשעת הלואה וכו' כלומר נאמנות כבי תרי דמהני בלא קנין דוקא בשעת הלואה אבל לאחר הלואה ולא קנו מיניה לא משתעבד בנאמנות כבי תרי אבל בסתם נאמנות אין צריך קנין אפילו שלא בשעת הלואה כדלעיל בסימן נ"ב סעיף ד' וסימן ס"ט סעיף י"א ותדע דהכי הוא שהרי רבינו אינו מדבר כאן אלא במלוה על פה כדפרישית וא"כ מאי ואם כתב דקאמר אלא בעל כרחך דרצה לומר ואם קנו מיניה דקנין קרי ליה כתיבה ודו"ק: כתב המרדכי פרק הדיינים וז"ל וכן נמי הא דאמר את מהימנת לי כבי תרי גם זה פי' רשב"ט הכל בקנין ולא נראה לראבי"ה שהרי מחילת ממון אין צריך קנין ובפ"ק דקידושין אמר נימא ליה באפי תרי זיל אין צריך קנין משמע ומפי' ר"ח ורב אלפס פרק ד"מ זוטא משמע דמיירי בקנין עכ"ל. ונראה דמה שמדמה ראבי"ה הך דהכא למחילה היינו מפני שהלוה שהאמינו למלוה עליו כבי תרי הוא מוחל לו על הממון שהעדים מעידים שנתן לו כבר והמלוה מוחזק בו וכההיא דקידושין דאומר לעבד עברי באפי תרי זיל דהעבד מוחזק בגופו והוא מוחל לו במה שהוא מוחזק. ותו דהר"ן בר"פ הכותב כתב דמחילה ופטור כי הדדי נינהו וכי היכי דמחילה א"צ קנין ה"נ פטור נמי א"צ קנין זו היא דעת ראבי"ה. אבל דעת רשב"ט והרי"ף ור"ח דלא דמי מחילה לפטור דנאמנות והכי משמע מפי' רש"י שכתב וז"ל ההוא לוה דאמר למלוה בפני עדים בשעת הלואה נאמן אתה עלי וכו' עכ"ל אלמא דבלא קנין בעינן דוקא בשעת הלואה אבל שלא בשעת הלואה בעינן קנין על הנאמנות כבי תרי גם מדעת רבינו שהביא כאן דברי הרמ"ה בסתם יראה שהסכים לכך והא דקשה ממ"ש רבינו לעיל סימן כ"ב דהרא"ש חולק על זה כבר כתבתי לשם דקרוב לפרש דגם הרא"ש מודה לדינו של הרמ"ה ובדבר אחר הוא חולק ע"ש:
ג סָעִיף ה כתב בעה"ת טען המלוה וכו'. פי' שלא היו עדים בשעה שהלוה לו ולפיכך הוא נאמן במגו ודוקא בסתם נאמנות אבל בנאמנות כבי תרי כתב הרשב"א דאע"ג דאית ליה מגו דלהד"ם קיי"ל דמגו במקום עדים לא אמרינן וכיון דהאמינו כבי תרי חשוב כאילו עדים מעידים שלא החזיר עיין בב"י לקמן בסימן זה במחודשים סעיף כ"ו:
ד סָעִיף ו ואם פרעו בפני עדים וצריך לפרעו שנית כתב רב האי שמביא העדים שפרעו בפניהם ומוציא ממנו והר"י מיגא"ש כתב אפילו יש עדים וכו' אין עליו רק היסת כמו מנה לי בידך וכו' עד והרא"ש כתב כדברי הר"י מיגא"ש. וכן פסק ב"י וכ"כ בש"ע. ולי קשיא על סברא זו דהר"י מיגא"ש ודעימיה מהא דתנן בפרק הכותב ע"א מעיד שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה ובגמרא מסיק רבא שבועה זו מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעל א"ר פפא אי פקח הוא מייתי לה לידי ש"ד ומסיק דיהיב לה כתובתה באפי סהדא קמא וסהדא בתרא ומוקים לה להנך קמאי במלוה אלמא דאע"פ דנתן לה מתחילה לשם פרעון מ"מ יתבענה פרעון הראשון ויאמר לה מלוה הן אצלך שהרי נפרעת כתובתך שנית וכו' והכא נמי דכוותה שאחר שפרעו שנית מוקים להו להנך קמאי במלוה ואם יכפור הרי יש עדים ויאמר מלוה הן אצלך שהרי נפרעת חובך שנית ואע"פ שנתן לו מתחילה לשם פרען מ"מ למפרע נעשית מלוה אצלו כדאמר בכתובה וזה ראיה ברורה לדברי רבינו האי ואפשר לומר דהר"י מיגא"ש ודעימיה ס"ל דהכא שהאמינו כבי תרי א"כ פרעון הראשון שנתן לו בפני עדים הו"ל כאילו לו מתנה או מחל לו וכסברת ראבי"ה שהבאתי בסמוך אע"ג דראבי"ה לא אמרה אלא לענין זה דלא בעינן קנין מ"מ הר"י מיגא"ש תופס סברא זו אף לענין דלא יוכל לתבעו ולומר מלוה הן אצלך דכבר מחל לו מה שנתן לו כיון דהאמינו כבי תרי. והר"ן הקשה על סברת רב האי דאם כן הפוכי מטרתא למה לי ומביאו ב"י. ולי נראה דנפקא מינה טובא היכא דאיכא לחד עידית ובינונית ולחד זיבורית וכדרב נחמן בפרק ב' דייני גזירות ויתבאר לקמן סימן פ"ה סעיף ג':
ה סָעִיף ט וצ"ע במ"ש רבינו בסוף וא"א כתב כדברי הר"י מיגא"ש דמה שייך זה לכאן לעיל בסוף דברי הר"י מיגא"ש הו"ל לכתוב דהרא"ש כתב כדבריו ונראה דמ"ש רבינו אחר דברי הר"י מיגא"ש ודוקא שהעדים מעידים בפנינו פרע לו וכו' האי ודוקא הוי נמי מדברי הר"י מיגא"ש וכתב אח"כ שכ"כ הרי"ף והרמב"ם ושהר"ר ישעיה כתב דאפי' להודאה נמי פסולים כו' והרמב"ן חילק ושהרא"ש כתב כדברי הר"י מיגא"ש בכל דבריו וכך פי' מהר"ם איסרלש ז"ל:
ו סָעִיף יא ומ"ש והמדקדקים וכו'. פי' כל שובר הוא ע"י עדים וכאן לא מהני עדים בשובר שהרי האמין למלוה עליו כבי תרי אבל כשכותב שובר בכתיבת יד מלוה עצמו וחותם שמו למטה ונתקיים בבית דין שוב ליכא למיחש למידי: וגם במלוה בשטר שייך נאמנות וכו'. אתחילת הסימן קאי שכתב דכשהאמין למלוה נוטל בלא שבועה ומיירי במלוה על פה כדפי' לשם וכתב עכשיו דבמלוה בשטר שייך נמי נאמנות דאי לאו נאמנות היה חייב שבועה ואחר כך גובה שטרו אבל כשיש בו נאמנות גובה בלא שבועה אפילו בנאמנות בסתם מיהו ודאי אפילו בשטר לא מהני נאמנות סתם אלא כנגד הלוה אבל לא כנגד עדים אא"כ דהאמינו כבי תרי כדלעיל גבי מלוה ע"פ וכ"כ הרב המגיד בפט"ו ממלוה ובעה"מ בשער כ"ו ע"ש הרמב'"ן. ואיכא למידק לאיזה צורך כתב רבינו דגם במלוה בשטר שייך נאמנות כמו במלוה ע"פ הא פשיטא היא דלא גרע מלוה בשטר ממלוה ע"פ ונראה דמשום דהוה אמינא דבמלוה בשטר עדיף טפי דנאמנות מועיל דלא יוכל להשביעו אפילו לאחר פרעון ואפילו ע"י גלגול לכך כתב וגם במלוה בשטר שייך נאמנות כמו במלוה ע"פ אבל לא עדיף ממלוה ע"פ וזהו שהביא אח"כ מ"ש בעה"ת מה שנהגו לכתוב בטופסי שטרות וכו' ושכן כתב הרמב"ם ולפיכך אם כתב לו בנאמנות שיהא נאמן בלא שום שבועה קלה וחמורה וגלגול לא משתבע וכולי כלומר אבל אם לא כתב לו כן משתבע אפילו במלוה בשטר ועל זה נמשך רבינו וכתב עוד דאף בנאמנות בשטר אין פטור מועיל אלא לענין שלא נפרע וכו' אבל לא להאמינו בכל מה שיאמר בלא שבועה על פי שטרו וכן אין הנאמנות בשטר מועיל שלא להחרים סתם חרם אפילו אם פירשו בפירוש בשטרו דחרם הוא קללה סתם על כל מי שגזלתו בידו ואינו מחזירה וכו' כל זה נמשך אחר מ"ש דגם במלוה בשטר שייך נאמנות כמו במלוה ע"פ אבל לא עדיף ממלוה ע"פ כנ"ל:
ז סָעִיף טז ומ"ש וכי מחרים לא נימא כל מאן דגזליה וכו'. פירוש דאין כוונתינו להחרים על שעבר על לא תגזול דא"כ נקלל גם על שאר עוברי עבירות ותו דכתיב לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב אלא כוונתינו להשיב הגזילה והילכך לימא כל מאן דאיתיה לגזילה בידו ולא מהדר הכי והכי ליהוי:
ח סָעִיף יז ומ"ש ואם לאו מסור אתה בביתך דין על גוזלך וכו'. כך כתוב בספר התרומות והכי פי' ואם אין אתה תובע אדם ידוע אלא אתה חושד מבני ביתך שגנב לך גניבה מתיבתך ואי אתה יודע מי הוא מבני ביתך אומרים לו קלל בביתך את בני ביתך מי שגנב כך וכך ולא מהדר ואל תקלל בציבור וכן הוא הלשון בהגמ"ר דשבועות ואם לאו קלל בני ביתך וכו' ולשון מסור אתה בביתך דין על גוזלך נמי כך פי' ובמקצת ספרים כתוב מסור אתה בב"ד על גוזלך וכו' וה"פ דאין לך לקלל בציבור אלא מסור הדברים לב"ד שהרי הוא יודע את מי הוא חושד ויכול להביאם לב"ד והם יקללו אותם כרצונך במקום מושב ב"ד וא"צ לקלל בציבור בבהכ"נ אבל יתומים וכו' כיון שאינן יודעים כלום מקללין בציבור והה"נ היכא דאינו יודע את מי יהא חושד בגניבה זו ואצל מי בציבור הוא הגניבה מקללין אף בציבור וכן מעשים בכל יום אע"פ שאינן יתומים:
ט סָעִיף כ שאלה לא"א הרא"ש ז"ל וכו' אלא א"כ שפירש שיהא נאמן יותר מב' עדים והודאת בעל דין כמאה עדים דמי. לפי לשון זה משמע דאם היה כתוב בו נאמנות כבי תרי דהיה נאמן המלוה לומר סטראי נינהו האי פיתקא וזה ודאי טעות דהא פשיטא דלגבי כתב יד מלוה לא תועיל אפילו נאמנות כבי תרי כדלעיל בסעיף י"א שכתב והמדקדקים עושים שובר מכתיבת ידו של מלוה וכו' וא"כ לא מצי טעין סטראי נינהו כיון דחשוב כאילו קיבל לפני עדים דהודאת בעל דין כק' עדים דמי וכדלעיל בסי' נ"ח אלא דעת הרא"ש בכתבו להוציא מלב השואל דקס"ד דלא תועיל פיתקא כנגד הנאמנות וע"ז השיב כי היכי דאינו מועיל נאמנות כנגד ב' עדים אלא א"כ שפירש שיהא נאמן יותר מב' עדים ה"נ אינו מועיל כנגד כתב ידו אפילו כשפירש נאמנות כבי תרי דהודאת בעל דין כק' עדים דמי. אבל המעיין בגוף התשובה יראה דהרא"ש השיב בקצרה לשואל דהמעש' היה שהיה כתוב בשטר נאמנות סתם והשיב כי היכי דאין מועיל נאמנות כנגד עדים ה"נ אין מועיל נאמנות כנגד פיתקא שלו דכק' עדים דמי ולא מצי טעין סטראי נינהו אי פרעיה בפני עדים כדלעיל בסי' נ"ח אלא דבסוף התשובה כתב להשלים הדין דנאמנות בעלמא דאם פירש בו שהאמינו יותר מב' עדים אז נאמן אפילו כנגד ב' עדים ודבר זה לא היה צריך לכתבו לענין השאלה אלא להתלמד במקום אחר אבל לפי לשון התשובה שהביא רבינו כאן צריך לפרש כדפי':
י סָעִיף כא שאלה לא"א הרא"ש ראובן נתחזק לו שטר על שמעון בג' אלפים וכו'. וצריך לומר דס"ל דאמתלאות דבנדון דידן אינן כ"כ ברורים ואין כאן ידים מוכיחות שלא נפרע השטר כהני אמתלאות שהביא הרא"ש בנפילת השטר לעיל בסימן ס"ה ס"כ ע"ש:
יא סָעִיף כב ששאלת שטר שיש בו נאמנות וכולי וטוען הלוה שאין הנאמנות אלא בגוף השטר וכו'. פי' הלוה טוען שאין מועיל הנאמנות אע"ג דכתב נאמנות אף על ההוצאות והשוחד אפ"ה אינו מועיל עד שיברר בעדים כמה הוציא ואפשר דהלוה היה תופס סברת י"א שהביא רבינו בסי' ס"ט שצריך שיקנה בקנין על הנאמנות והשיב דמועיל הנאמנו' אף על ההוצאות בלא קנין דכל תנאי שבממון קיים וצ"ל דמיירי הכא בהוצאות שהוציא לכופו לדין ע"ל בסוף סימן י"ד וסי' ס"א סעיף ח':
יב סָעִיף כג תשובה לרבינו קלונימוס וכו'. פי' אע"ג דנמצא המלוה כפרן בדבר אחר מ"מ אמרינן ודאי כי הימניה משום דבחזקת נאמן היה אבל כיון שהוחזק כפרן בעדים איתרע חזקתיה ואנן סהדי דאדעתא דהכי ודאי לא האמין ולא שקיל אלא בשבועה:
יג סָעִיף כה שטר שיש בו נאמנות וכו'. כתב ב"י דהא דכתב רבינו בסי' ס"א ע"ש תשובת הרא"ש דכל מה שנהגו הסופרים לכתוב כל מי שמקנה בסודר לכתוב דעתו שיכתוב כמנהג המדינה מיירי כשהוא מנהג פשוט לכתוב כך בכל השטרות ובעה"ת כאן מיירי כשאינו מנהג פשוט לכתוב כך בכל השטרות ואע"פ שבקצתם כתוב כן עיין עליו וכ"פ בש"ע לחלק בין מנהג פשוט לשאינו פשוט:
יד סָעִיף כז ואע"פ שנהגו לכתוב וקנינא וכו'. פירוש אל תטעה לומר שלא תועיל נאמנות בלא קנין דאם היה מועיל לאיזה צורך כותבין וקנינא מיניה על כל הכתוב לעיל כדי לכלול הקנין גם על הנאמנות דהא ליתא דודאי נאמנות א"צ קנין ו?מלכת לוה לחוד מועיל אלא שנהגו כן לרווחא דמילתא והכי מפורש בדברי בעה"ת ומביאו ב"י. וכתב מהר"ם איסרלש בהגהותיו סעיף ט"ו דהא דמועיל נאמנות בלא קנין דוקא שאמר כן בשעת הלואה כמו שנתבאר בסעיף ב' סימן ז' עכ"ל ושרי ליה מאריה דבסעיף ב' הם דברי הרמ"ה שהביא רבינו ואינם אלא בנאמנות כבי תרי והתם דוקא בעינן שאמר כן בשעת הלואה כיון שקבל עליו פסול כבי תרי וכמו שנתבאר בסימן כ"ב אבל בסתם נאמנות דמיירי הכא בסעיף ט"ו אפילו שלא בשעת הלואה משתעבד בלא קנין כמבואר לשם בסי' כ"ב ובתחלת סימן זה ופשוט הוא:
טו סָעִיף כט בד"א דמהני פיטור וכו' עד וכ"כ רב אלפס בתשובה מי שהאמין בשטר הוא וכל הבאים מכחו היורשים נמי נאמנים וכו'. פי' ואף א"צ לישבע שלא פקדה דמשבועה זו פטרם ואין שבועה מוטלת עליהם אלא שלא פקדנו ומשבועה זו פטרם וכ"כ רבינו בסימן ק"ח ס"ט בשם הרא"ש ומביאו ב"י כאן שכ"ב כלל ע"א ס"ז: והרמ"ה כתב אע"ג דיורשין הן בכלל הבאים מכחו אם כתב הבאים ברשותו אין היורשים בכלל אלא רק מקבל מתנה ולקוחות ולא נראה לחלק. ולפעד"נ דהרמ"ה דכתב לחלק בכך למד מל' המשנה בפרק הכותב דתנן אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה כו' דאלמא דיורשיה אינן בכלל הבאים ברשותה אע"פ דיש לדחות דלעולם יורשיה הוו נמי בכלל הבאים ברשותה אלא דכיון דמקבל מתנה ולקוחות הבאים ברשותה אינן בכלל יורשיה לכך שנה התנא יורשים בפני עצמם ואת הבאים ברשותה בפני עצמם מ"מ פשט המשנה כדברי הרמ"ה והכי נקטינן:
טז סָעִיף ל (לא) ולענין פיטור אם מועיל וכו'. נראה דטעמו של ר"ח דאין ביד הלוה לפטרו משבועה היכא דחב לאחרים והכי משמע מדברי הרי"ף פרק הכותב א"נ דחיישינן לקנוניא שמא פרעו והחזיר לו את השטר כדכתב הרא"ש שם לפר"ח ודעת הי"א דפשיטא דיש ביד הלוה לפטרו משבועה אפי' כנגד הלקוחות ולא חיישינן נמי לקנוניא כיון דלא איתרע בנפילה אלא דאיכא למימר דלית ליה קלא להאי פיטור ולא ידעו לקוחות ליזהר הילכך אם קנו מידו דאית ליה קלא מועיל גם גבי לקוחות: והראב"ד והרמב"ם חלקו בין היכא שקדם הנאמנות ללקוחות וכו' וכתב א"א הרא"ש והאידנא דנפישי רמאי כו'. פי' דחיישינן לקנוניא ואע"ג דמדינא לא חיישינן לקנוניא כיון דלא איתרע בנפילה מ"מ נכון להחמיר להשביעו כדברי ר"ח כיון דנפישי רמאי: ומ"ש אבל גבי יורשים מהני. פירוש היכא דמת מלוה ובאין יורשין לטרוף מהלקוחות מהני הפיטור דגובין היורשין בשבועה שלא פקדנו אבא ואין אומרים בזו אין אדם מוריש שבועה לבניו מאחר דאביהם ג"כ לא היה חייב בשבועה מן הדין אלא מחששא דרמאות דנפישי רמאי וכ"כ הרא"ש להדיא בתשובה ומביאו ב"י ומשמע להדיא דדוקא היכא דפטרו מן השבועה אבל אם לא פטרו מן השבועה אין היורשין גובין בשבועה שלא פקדנו מן הלקוחות וה"ט דכיון דאביהם היה חייב שבועה מן הדין אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו ומיהו אין זה אלא היכא שמת לוה בחיי מלוה אבל אם לא מת לוה בחיי מלוה יורשי המלוה גובין מן הלקוחות בשבועה שלא פקדנו ואין אומרים בזה אין אדם מוריש שבועה לבניו ואע"פ שאביהם היה חייב שבועה מן הדין ללקוחות ועיין לקמן בסי' ק"ח סעיף כ"ט. וכל זה דוקא בדלא ידעינן אם יש ללוה אחריות נכסים במקום אחר דהשתא אפשר דכשיגבה הב"ח מן הלקוחות יחזרו הלקוחות איורשים והו"ל יתומים מן היתומים דאמרינן בהו אין אדם מוריש שבועה לבניו אבל כשידוע דלא שביק לוה אחריות נכסים כל עיקר השתא אפילו מת לוה בחיי מלוה גובה ב"ח מן הלקוחות כיון דלא אפשר לוה לגבות ממטלטלין דשבק אבוהון אפילו לאחר תקנת הגאונים כמו שיתבאר בס"ד בסי' ק"ח סעיף ל"ב:
יז סָעִיף לב ומ"ש לפיכך אפילו מת לוה וכו'. חוזר אדלעיל שכתב דפיטור מועיל לגבי יורשין כשפירש שפוטרו ממנו ומבאי כחו דיורשיו בכלל וכן כשהאמין למלוה ובאי כחו היורשים נמי נאמנים כי הם באים מכחו השתא נמשך דאפי' מת לוה בחיי וכו' נוטלין יורשי מלוה מיורשי לוה בלא שבועה דליכא למיפטרינהו ליורשי לוה מטעם דאין המלוה מוריש שבועה לבניו שהרי לא היה המלוה חייב שבועה ועי' בא"ע סימן צ"ח: לשון הש"ע סעיף י"ח מת לוה בחיי מלוה בשטר שיש בו נאמנות סתם ואח"כ מת מלוה היורשים גובים בשבועת היורשים שלא פקדנו אבא ששטר זה פרוע ואם כתוב בשטר זה נאמנות מפורש שפטר אותו ואת הבאים מכחו ממנו ומבאי כחו גובים בלא שום שבועה כלל עכ"ל וצ"ל דברישא קורא נאמנות סתם כשלא כתוב בו בפירוש שפטר אותו ואת הבאים מכחו אלא כתב בסתם שפטר אותו אבל ודאי דמיירי שכתוב בו שהאמינו עליו ועל הבאים מכחו שאל"כ אלא כתב סתם מכל צד דהיינו שכתוב בו שהלוה האמין למלוה עליו ותו לא א"כ היה המלוה חייב שבועה ליורשי לוה וכיון שמת מלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו ולא היו גובין יורשי המלוה אפילו בשבועה אלא ודאי כדפי' וע"ל בסימן ק"ח סעיף י"ב בש"ע ובמ"ש לשם בס"ד:
יח סָעִיף לג בד"א דנאמנות סתם אינו מועיל גבי יורשים כשהאמין הלוה למלוה סתם וכו'. כ"כ האלפסי בפרק הכותב וכ"כ שאר פוסקים וכתב הרא"ש והר"ן דהטעם הוא דבהאמין מלוה ללוה חשוב ליה כמלוה ע"פ וה"ה כקרוע מכח הנאמנות של לוה דכתיב ביה:
יט סָעִיף לד ומ"ש ומיהו הלוה צריך לישבע וכו' דיד בעל השטר על התחתונה. פי' הלוה בעל השטר על התחתונה. פירוש הלוה שהוא בעל השטר במה שכתב בו זכותו שיהא נאמן כנגד המלוה ידו על התחתונה דאיכא למימר דה"ק ליה מהימנת לי לבטולי שטרא וכו' ולכך נאמן המלוה בדבר זה שלא יועיל הנאמנות ללוה אלא לבטל השטר משא"כ כשהאמין לוה למלוה בשטר דעל כרחך כי הימניה בלא שבועה הימניה דאי בשבועה לא הוה צריך לנאמנותו אלא אפילו במלוה על פה נמי סתם נאמנות לוה למלוה בלא שבועה ואי בשבועה הוה ליה לפרש ומדלא פירש משמע אפילו בלא שבועה:
כ סָעִיף לה (לו) כתב הרמב"ם אם התנה וכו'. כתב ה"ה ס"פ ט"ו ממלוה וז"ל לא תימא מפני שהודה במקצת הוא נשבע אבל אם אמר פרעתי כולו לא יהא נשבע אלא ודאי אפילו אמר פרעתי כולו נשבע היסת כמ"ש הרי"ף בפ' הכותב ותדע דאי מדין הודאה במקצת הוא ש"ד הו"ל לישבע אלא לרבותא כתב הודה במקצת דאפילו הודה במקצת אינו נשבע אלא היסת וגרע מטוענו ע"פ והטעם מפני שהאמינו וכן עיקר עכ"ל וכבר תמהו דמה מועיל שהאמינו הלא לא האמינו אלא לבטולי שטרא אבל לא האמינו לפטרו משבועה וא"כ למה יהא גרע ממלוה ע"פ ולפע"ד ל"ק כלום דהא טעמא דש"ד במודה מקצת אינו אלא משום דבכוליה בעי דליכפריה אלא שאין אדם מעיז והכא שהאמינו מעיז ומעיז הילכך אפי' מודה מקצת נמי נאמן בהיסת במגו דאי בעי כפר כוליה ונשבע היסת ועיין במ"ש התוספות ר"פ קמא דמציעא בד"ה מפני מה (בדף ג'):
כא סָעִיף לז ובעל התרומות הוסיף וכו' ומיהו בשבועת היסת דלא ידעי דלא פרע. נראה דבעה"ת שכתב דנשבע היסת אזיל לטעמיה דלעיל בסי' ס"ט דהיורשין נמי נשבעין ליפטר אבל כבר כתב לשם רבינו דהרא"ש חולק דאין היורשין נשבעין אא"כ שבאו לגבות אבל לא לפטור את עצמן ע"ש ורבינו לא חשש לכתוב כאן דעת הרא"ש שחולק בזה אבעה"ת לפי שכבר כתב כך למעלה בס"ס ס"ט. ותו אדרבה כאן חולק הרא"ש אבעה"ת וסובר דאפילו בשבועה אינן נאמנים דאין בדברי היורשים כלום. ובש"ע כאן סעיף כ"ב דקדק בדבריו כשכתב דין זה דהאמין מלוה ללוה ומת הלוה תוך הזמן יש מי שאומר שאינו גובה מהיורשים שאנו טוענין שאביהם פרע ומיהו בחרם סתם דלא ידעי דלא פרעיה עכ"ל דאע"ג דסברא זו היא דעת בעה"ת ואיהו כתב דהיורש נשבע היסת לא כתב המחבר אלא דמטילין חרם סתם לפי שכבר נדחו דברי בעה"ת במה שפסק דהיורש נשבע ליפטר:
כב סָעִיף לח אבל א"א הרא"ש כתב מת הלוה וכו'. כתב מהר"ש לוריא וז"ל וא"ת הא לעיל בסימן ס"ט כתב דכל מאי דאבוהון מצי טעין ונאמן בשבועה אנן טענינן ליתמי ונאמנים בלא שבועה ואפילו שלא פקדנו א"צ לישבע לפטור עצמן וא"כ ה"נ כיון דאבוהון הוי מצי טעין פרעתי גם הב"ד יטענו נגד היורשים שאביהן פרע וי"ל דכיון דאין הלוה נאמן אלא מטעם שהמלוה האמינו יכול לומר לאביכם האמנתי וכו' ולא טענינן ליתמי דקיימי במקום אביהם אלא היכא דאביהם היה נאמן בדין עצמו כגון שטר בכתב ידו דנאמן לומר פרעתי עכ"ל:
כג סָעִיף לט נתחייב לפלוני או לפלוני וכו'. בתשובת הרא"ש כלל ס"ח סימן ו' כתוב לפלוני ולפלוני וכו' והא דכתב הרשב"א בתשובה סימן אלף פ"ב ומביאו ב"י סוף סי' ע"ז דכל מי שהשטר בידו גובה בו ואפי' אין בו נאמנות התם מיירי שאין השני אומר שנפרע כגון שאינו לפנינו אבל הכא שהשני אומר שנפרע לא היה גובה בו אם לא היה כתוב בו שהאמין למוציא השטר וע"ע בתשובת הרשב"א סימן אלף פ"ו:
א סָעִיף א וכ"כ הרשב"א סימן אלף קמ"ט. ועיין לעיל סוף סימן זה מ"ש ב"י בשם הר"ן פרק הכותב:
ב וצ"ע דמה שייך דברי הר"ר יוסף מיגא"ש לכאן ואפשר דמה שקאמר ודוקא שעדים מעידים כו' גם הוא מדברי ר"י מיגא"ש דאף ר"י מיגא"ש קאמר דלענין הודאה נאמנים וכדבר המחלקים בהא אך קשה א"כ מנ"ל לב"י דהרא"ש ס"ל כדעת ר"י בן מיגא"ש לענין דבריו הראשונים כמו שכתבתי לעיל בדבריו דלמא מה שכתב רבינו וא"א הרא"ש כתב כדברי ר"י ן' מיגא"ש לא קאי רק לענין אם יש חילוק בין הודאה להלואה ולכן נראה דדעת ב"י דמדלא חילק רבינו וכתב סתם כדברי ר"י מיגא"ש משמע ליה דאכל דבריו קאי:
ג אבל מחתימת עדים לא מהני שובר דהא לא עדיף מאילו העידו העדים שפרעו שאינן נאמנים וכ"ה בתשובת הרשב"א סימן תתקכ"ג:
ד סָעִיף ד כתב הרא"ש בתשובה כלל ע"א ס"ה ראובן שהיה לו שטר נאמנות על שמעון והאמין לו ולכל באי כחו ואח"כ נתן כחו ליהודה ובא לגבות משמעון והוא משיב שכבר פרע ליהודה קודם שהיתה לו הרשאה מראובן ופסק דאין נאמנות ראובן מועיל לגבי יהודה אבל אי לא טעין שפרע ליהודה קודם לכן רק לראובן או ששלחן ע"י אחר אינו נאמן וע"ש:
ה סָעִיף ה שם סימן ו' כתב דאין היורשין גובים וע"ש:
ו סָעִיף ו ועי' בריב"ש סי' תצ"ד:
א סָעִיף א לוה שהאמין למלוה כו' כ"כ בע"ת בשכ"ו בשם הרמב"ם וכתב שם דמיירי אפי' במלוה על פה. ואפילו בסתם נאמנות נאמן בלא שבועה וכתב שהכי דייקי כולה שמעתתא דפרק כל הנשבעין וכ"פ בש"ע. ועד"ר שם כתבתי ל' דבע"ת וטעמו. ומש"ר אח"ז ואם כתב תהא נאמן כו' בספרים מדוייקים לא גרסינן כתב אלא אמר וכ"מ בח"מ של קלף. ואם פוגם שטרו ע"ל ספ"ד: ומ"ש אבל אם הביא הלוה עדים כו' עד אזלינן בתר רובא ונאמנין מימרא ועובדא בגמרא פרק שבעת הדיינים (דף מ"ב) ע"ש וכתבתי לשונו כאן בדרישה גם לעיל בסכ"ב סעיף ד' בפרישה ע"ש:
ב סָעִיף ג כיון דנחית לדעות דומה לזה כתב רבינו לקמן סר"ו לענין שומא:
ג סָעִיף ד ולא קנו מיניה לא משתעבדי ז"ל מור"ש כבר כ"ר לעיל סכ"ב שדעת הרא"ש חולק וסבר דבקבלה סגי עכ"ל. ולכאורה היה נראה לחלק ולומר דרבינו סתם כאן משום דהרא"ש אינו חולק אלא כשהאמינו כבי תרי דאמרי' מדעלה על לבו להימניה כ"כ ודאי גמר בדעתיה להאמינו ופסל מיד כל עדים המעידים נגדו אבל בסתם נאמנות מודה הרא"ש להרמ"ה ואף שלהרמ"ה אין חילוק. מ"מ רבי' דהביא סתימת ל' הרמ"ה דמשמע דאיירי בסתם נאמנות והביאו אמ"ש בר"ס זה דאיירי ג"כ בסתם נאמנות וק"ל וזהו דוחק דא"כ לא הו"ל לרבינו לסתום אלא לפרש וסתימת לשונו הכא והתם לא משמע הכי לכן נראה עיקר כמ"ש בדרישה לעיל בסכ"ב ע"ש שכתבתיהו באריכות וכאן אכתבהו בקצרה והוא שנראה דרבינו לא הביא שם דברי הרא"ש לאפלוגי אדברי הרמ"ה וגם הרא"ש עצמו לא כתב דבריו אדברי הרמ"ה כ"א אדברי הרי"ף בפרק ז"ב וכתבתי לשונם לעיל סכ"ב ע"ש. אלא הביא רבינו שם דברי שניהן ללמדינו דאע"ג דמי שקיבל עליו קרוב או פסול לשנים אין קיבולו קיבול כ"א בקנין ולא מהני קבלה לחוד לא בתחלת הענין ולא בגמר הענין. אין ללמוד מינה דה"ה להאומר להמלוה מהימנת לי כבי תרי כו' להיות צריכין דוקא קנין אלא דינו כמ"ש הרמ"ה דסגי בקנין או שא"ל כן בתחילת הלואה: וע"ז מייתי ג"כ דברי הרא"ש להוסיף אדבריו שם וזה דבא (לו אמר) [לומר] וא"א כתב מילתא דהרמ"ה דא"צ דוקא קנין בטעמא והוא דכיון דקיבל עליו הלוה כו' והכלל דכל תנאי שבממון קיים מיהו קבלה בתחלת הענין לפחות צריך כמ"ש בסי' ע' מטעם דאל"כ איך יהא נאמן הוא לבדו כ"כ ועמ"ש מזה עוד שם בסכ"ב ושבזה מיושב ג"כ הג"א:
ד סָעִיף ה כתב בעה"ת טוען המלוה כו' בשכ"ה כ"כ: והלוה אמר הן אבל פרעתיך נאמן ומיירי דהלוה לו בלא עדים ומש"ה נאמן במיגו דלא היה מודה לו הנאמנות ובס"א המדוייקים נדפס כן בפנים וז"ל נאמן וצריך לפרש דבריו שלא היו עדים בשעת הלואה וע"כ הוא נאמן במיגו דלהד"ם. ונראה דאפילו בעל העיטור שחולק על הבה"ת בכת"י שאינו מקוים בסס"ט סי"ב וגם בשטר בעדים שאינו מקוים לעיל ר"ס מ"ו מודה בהכי כיון דאין כאן כתיבה כלל כ"א ע"פ:
ה סָעִיף ו וצריך לפרעו שנית מכח שהימניה כבי תרי כו'. כתב רב האי שמביא העדים שפרעו בפניהם טעמו שלא נפסלו אלא לעדות של אותו פרעון: ומוציא ממנו לכאורה נראה דמיירי שבשעת פסק דין לא היו עדיו לפנינו דאם היו בכאן מיד כשיפסקו הדיינין שצריך לפרוע למלוה יחזור ויתבע המלוה בעדים ואפוכי מטרתא ל"ל וע"ל סכ"ד בענין נזקקין לתובע תחלה אכן מדכתב הר"ן פרק שבועת הדיינים אסברא זו דאינה מחוורת דא"כ אפוכי מטרתא ל"ל ש"מ שס"ל דלבעל סברא זו אפילו אם הם לפנינו צריך לפרוע תחלה ואפשר דה"ט משום דיש נ"מ דאם יטעון המלוה אח"כ סטראי נינהו הוא נאמן וא"צ להחזיר הדמים שקיבל ואע"ג דפרעו בפני עדים שהרי פסל כבר העדים לפרעון זה ומ"ש ומוציא ממנו היינו כשאינו טוען סטראי נינהו. ומש"ר בסנ"ח דאם נתנם לו בפני עדים א"צ לומר סטראי נינהו ומפורש שם דאפילו ביש בו נאמנות מיירי התם איירי בנאמנות סתם אבל כשהאמינהו כשני עדים ובאו עדים שפרע לפניהן יכול לומר שקיבל המעות אמה שהיה חייב לו ממקום אחר: שכיון שבתורת פרעון נתנם לו פי' העדים מעידים שמתחלה בתורת פרעון כו':
ו סָעִיף ז ודוקא שהעדים מעידים כו' בסמוך סעיף ט' מוכח דזה מדברי הר"י מיגא"ש וע"ש בדרישה: אבל הודאה מילתא אחריתא כו' לכאורה היה נראה הטעם דבשלמא כשמעידים על הפרעון דתרווייהו אממונא קמסהדי והמלוה אומר לא נתפרעתי חוב זה וכיון דהימניה הלוה מהימן טפי מינייהו אבל הודאה הו"ל מכי אמרו דהוא עצמו הודה קמייהו דנפרע חוב זה לא מצי למימר לא אמרי לכו מידי דומיא דעדים הניזומים בסל"ח ס"ו דאמרינן דאינן נאמנין על עצמן לומר לא עשינו כך וכך. אבל היותר נראה דטעם הדבר הוא כפשוטו כמש"ר דהודאה מילתא אחריתי היא ולזה לא האמינו:
ז סָעִיף ח והרר"י כתב כו' ראייתו כתבתי בדרישה:
ח סָעִיף ט והוא אמר לא הודיתי יש מגיהין הספרי' ואומרי' דצ"ל לא נפרעתי משום דמסיק וכתב ז"ל דהא הימניה כל אימת דאמר לא אתפרע והא אמר הכי כו' דל' והא אמר הכי משמע דאמר לא נתפרעתי דקאמר דהימניה עליה וטעות הוא בידם דהא התחיל וכתב דהרמב"ן חילק כו' עד ובאו ב' והעידו ואמר בפני הודה כו' והאי הודה ודאי ר"ל אפילו בהודתה גמורה באתם עדי ואפ"ה מהימן נגדם ומה לי שאומר שלא נפרע או שלא הודה אלא שאינו מן הדרך שהמלוה ישיב לא הודיתי לחוד אלא משיב ג"כ ולא נתפרעתי ומש"ה יש ספרים שכתוב בהן לא נתפרעתי אבל א"צ להגיה. אבל א"ל אל תפרעני כו' בזה דחה ראיית הרר"י כמ"ש בדרישה: ואתו סהדי ואמרו דאודי קמייהו נאמנין משמע אבל אמרי דפרע קמייהו אינן נאמנים וכדעת הרי"ף שהביא רבינו לעיל ס"ס ע' מכאן מוכח שמ"ש שם בר"ס דעת ר"ח והרמב"ן נאמן הוא טעות וצ"ל הרב רבי משה בר מיימוני במ"ם וכמ"ש שם בדרישה. וא"א הרא"ש ז"ל כתב כדברי הרר"י מיגא"ש נראה דר"ל שמחלק בין אם אמרו בפנינו פרעו לאמרו בפנינו הודה וכמש"ר שם בשמו ודוקא כו' ועד"ר:
ט סָעִיף י וכתב בסה"ת אבל מחילה כו' בשכ"ו כ"כ:
י סָעִיף יא והמדקדקים עושין שובר מכת"י של מלוה על שטר כו' ר"ל אפי' אם כתוב בשטר נאמנות כב' עדים אפ"ה מועיל שובר מכ"י לבטל השטר ונראה דוקא אם כתוב בשובר בפי' שהוא נכתב על שטר כך וכך [אבל] לא היה כתוב בשובר אלא סתם שקבל ממנו מעות סך מה לא היה מבטל השטר דיכול לומר סטראי נינהו דשובר סתם לא עדיף מעדים שראו הפרעון וכן מוכח לקמן בתשובת הרא"ש שהביא רבינו בסעיף כ': וגם במלוה בשטר כו' הואיל והזכיר בדברי התרומות שטר כתב רבינו וגם במלוה בשטר כלומר דסד"א כיון שיש בידו שטר מה צריך לנאמנתו הא יכול לומר לו אם פרעתני שטרך בידי מאי בעי וז"ש ואע"פ שיש לו שטר מ"מ צריך לישבע אם אין נאמנות ובס"א כתוב בהדיא דאע"פ בדל"ת. אם טוען פרעתי צריך לישבע פי' אם יטעון הלוה שישבע לו:
יא סָעִיף יב ואם האמינו עליו גובה כו' אע"פ דכבר כתב רבינו דברים אלו בתחלת הסימן סתם ומשמע דאפילו במלוה ע"פ דינא הכי וכמ"ש שם מ"מ הדר רבינו וכתבו גבי שטר לומר לך דאפי' נאמנות הכתוב בשטר ל"מ ליה אלא לגבי לוה ולפוטרו בשבועה. אבל אם מביא הלוה עדים ל"מ למלוה נאמנות סתם ונפטר הלוה: גובה בלא שבועה פי' אפי' היסת:
יב סָעִיף יג כתב בעה"ת מה שנהגו כו' שם בשכ"ו כ"כ: בלא שום שבועה קלה וחמורה לעולם שמעתי וראיתי מפרשין דעיקר דקדוק הוא במה שכותבין תיבת לעולם וס"ל דאי לא כתב לעולם יכול לחזור ולתבעו אח"כ אע"ג דכתב ליה בלי שום שבועה קלה וחמורה. ולע"ד לא משמע לי הכי דהא מסיק רבינו וכתב בשם ב"ת ז"ל ולפיכך אם כתב לו שיהא נאמן בלי שום שבועה קלה וחמורה וגלגול לא משתבע ליה לא בתחלת הפרעון ולא בסופו. ולא הזכיר שצריך ג"כ לכתוב תיבת לעולם. ועוד שכתב בסמוך משא"כ כשלא כתב לו אלא שהאמינו עליו כו' והול"ל משא"כ כשלא כתב לו לעולם כו' אלא ש"מ דמ"ש בה"ת לעולם הו"ל כאילו כתב בעולם וכלומר דפטריה (אף מגלגול) ואף שבעה"ת הזכיר בהדיא בלי שום גלגול והזכיר ג"כ תיבת לעולם וכן בש"ע הזכיר שניהן אכתי איכא למימר חר"ל אכל שאר צדדי שבועה שבעולם והוא שופרא דשטרא אבל לא שצריך שניהן. והא ראיה שבתיקון שטרות שלנו לא נזכר בו תיבת לעולם: אלא פעם אחת ע"כ פי' ע"כ דברי הרמב"ם ועל דבריו סיים בעה"ת הנ"ל וכתב לפיכך אם כתב לו כו' וכ"כ שם בע"ת בהדיא: בלי שום שבועה קלה וחמורה וגלגול כו' משמע דכתב נאמנות אינו מועיל לענין שלא יוכל לגלגל עליו וכ"כ נ"י בשם הגאונים והרמב"ם אבל הרא"ש כתב דאפי' סתם נאמנות מהני דלא יכולים להשביעו ע"י גלגול עי' בד"מ שהביאו בריש הסימן וי"ל דגם הבע"ת לא הזכיר כאן גלגול אלא לענין להיות פטור ממנו אפי' לאחר הפרעון דומיא דשבועה קלה וק"ל:
יג סָעִיף יד ואין פטור מועיל פי' פטור זה שפטרו משבועה אינו מועיל כו' כמ"ש א"א הרא"ש בתשובה כ' בכלל ע"א סי' ד' כ"כ ע"ש: ראובן שנתן מעות לשמעון להתעסק בשטרות בתשובה כתב שם ז"ל ראובן שנתן מעות לשמעון להתעסק בהן בשטרות ובמשכונות כו': כשיעור חובו של ראובן פי' ועוד הניח שטרות וחובות בידו כדאיתא שם בתשובה בטענות שהיו ביניהן: שלא האמינו שמעון אלא משבועת השותפין כו' פי' במה שהוסיף על סתם נאמנות הנ"ל וכתב לו שאם יארע בשמעון דבר המעכבו לישבע כו' שיהא הוא נאמן אין כוונתו היה גם לענין כזה אלא כו' אבל סתם נאמנות שיהא ראובן נאמן לומר שלא החזיר לו המעות בזה ודאי ג"כ נאמן וזהו נכלל בע"ש תחלה שהאמינו עליו ועל יורשיו וק"ל: אם היה טוען שאירע הפסד פי' אם היה שמעון טוען כן אז היה צריך לישבע שכן הוא: ואם יארע כו' נ"ל דצ"ל דאם בדל"ת ור"ל דע"ז האמינו דאם יארע דלא יכול לישבע כו':
יד סָעִיף טו שלא להחרים חרם סתם פי' כמו שסיים שיאמר כל מאן דגזל ואינו מהדר ליהוי עליה כך קללות ועונשין: וכ"כ רבינו האי בתשובה כו' בעה"ת כתב ג"כ תשובה זו בשכ"ו: והדרת הרא"ש בהגהות ר"ף פי' דר"ל דור לי בחיי ראשך ועי' במישרים נ"ז ח"ט שכתב ג"כ האי דינא בשם ר"ה גאון ולא נזכר שם הדרת ראש גם בש"ע סימן זה סעיף ז' לא הזכירו ע"ש ונראה דמש"ה לא הזכירוהו דס"ל דדוקא חרם סתם אין למחותו ביד הלוה מלהחרים מטעם שכתב דאם לא גזל כו' אבל שהמלוה בעצמו ידור בחיי ראשו או יענה אמן על דברי לוה אינו יכול לכופו אבל בספר התרומות איתא ג"כ כמ"ש רבי' וצ"ל דס"ל דהדרת ראש לא קאי על המלוה אלא על הלוה ר"ל שהלוה יכול להדיר המלוה בחיי ראשו ולומר כך יהיה ראשך חי ובבריאות כמו שאתה טוען אמת:
טו סָעִיף טז לא לימא כל מאן דגזליה כו' ז"ל ב"י שאין הכוונה לקלל הגנב אלא להשיב אבידה לבעלים ולפיכך אומרים כל מאן דאיתא לגזילה בידיה ולא מהדר הכי והכי ליהוי כדי שמיראת העונש ישיב הגזילה עכ"ל ר"ל שאם לא יאמר אלא כל מאן דגזליה יחשוב הרי כבר החרם חל עלי שהרי החרים מאן דגזל ואני גזלתי ומאי יועיל שאחזירנו לו. ולפ"ז צ"ל דמש"ה כתב דין זה כשיש נאמנות בשטר משום דכשאין בו נאמנות לא שייך לומר חרם סתם שהרי כשאומר לבעל השטר השבע לי שלא פרעתיך הוא מחויב לישבע לו שבועה חמורה אבל אין דברי ב"י מספיקים מדסיים וכתב אלא יאמר כל מאן דאית לגזילה בידיה ולא מהדר ולפי דברי הב"י הול"ל לא יאמר כל מאן דגזליה לחוד אלא יאמר ג"כ ולא מהדר ולמה שינה הל' וכתב שאמר כל מאן דאיתא לגזילה בידיה לכן נראה דמש"ה שינה הל' ללמדנו שלא לגזלן לחוד הוא מקלל אלא גם למי שבא לידו מהגזלן ולא מהדר דכיון דלא נתייאש ממנו לא קנאה בשינוי רשות:
טז סָעִיף יז ה"ג והוו יודעין שאין אנו כו' ולא דהוו בדל"ת ב"י: רשות להחרים בצבור ע"ל ר"ס כ"ח: אם אתה תובע אדם ידוע הרי הדין ביניכם ז"ל ב"י כלומר ועמוד לדין עמו ואם לאו כלומר שאינך יודע אדם ידוע אלא שאתה חושד קצת בני אדם הביא את כולם לב"ד ושם קלל אותם ברצונך אם לא ישיבו לך הגזילה ופיתקא דלטותא למילט בצבורא לא כתבינן ליה עכ"ל ונראה שהב"י היה גורס ב"ד במקום בביתך ולפי נוסחאות שלנו שכתוב בהן בביתך ר"ל בבית שלך קלל אותם כרצונך או מסור דין עליהם לשמים מאחר שאין לך משפט ידוע בפני הדיינים אין אתה יכול לקלל אותם בב"ד ובצבור ועד"ר:
יז סָעִיף יח ואם אחד רצה לצאת מבית הכנסת כ"כ בעה"ת שם בשכ"ו בשם תשובה להרי"ף ע"ש וע"ל בספ"ב סט"ו:
יח סָעִיף כ שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת שטר כו' בסוף כלל ע"א כתב שאלה ותשובה זו ע"ש ורבי' שינה וקיצר בל' השאלה ותשובה ודבריו מבוארים שם דלא היה כתוב בשובר שקיבל המעות ע"ז השטר רק סתם שקיבל ממנו מעות ובזה נתיישב דלא תקשה הא כתב רבי' לעיל בסי"א בפשיטות בשם בה"ת דשובר מכ"י מועיל אפי' אם כתוב בשטר שיהא נאמן כשני עדים ולמה כתב כאן אא"כ שפירש שיהא נאמן יותר מב' עדים ור"ל דאז אינו נאמן דל"ד דההוא שובר דלעיל מיירי שכתוב בו בפירוש שקיבל המעות ע"ז השטר וכמ"ש שם ומ"ש בהאי תשובה אא"כ שפירש שיהא נאמן יותר מב' עדים צ"ל דל"ד קאמר יותר דגם אם כתב לו שיהא נאמן כב' עדים סגי וכמש"ר בר"ס זה:
יט סָעִיף כא שאלה ראובן נתחזק כו' בתשובה שבסוף חזה התנופה ב"י: ומ"ש ונפטר ראובן בתוך הזמן פי' בתוך ג' חדשים שהוא זמן הראשון: דרישה וחקירה ולכפותם ר"ל וגם לכפותם בשוטים ובמיני מרדות והרא"ש השיב בסוף התשובה וכתב ואם אחרי כל הדרישות והחקירות כו' חייבין כו' כלומר ואין לכפות במיני מרדות כמו שבקשו היורשים: שאין בין זמן השטר וזמן הפרעון פי' זמן הפרעון הנכתב בכתב שמוציא שמעון: לינצל לומר לא מצאתי נ"ל דצ"ל מצאתיו בוי"ו ור"ל שלא מצאתי השטר: לב העומדים ס"א לב העדים: אם לעקל אם לעקלקלות ל' הגמרא פרק ז"ב (דף כ"ו) תפס וז"ל ר"ל חזא לההוא גברא דהוה כסח בכרם בשביעית א"ל לר"ש בן יהוצדק חזי דזה זמיר בשביעית א"ל יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך א"ל הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות ופי' כסח זמר לעקל אני צריך לבית הבד לקשור את תפוח הזיתים כשעוצרין אותו בקורה: הלב יודע לבו יודע אם לעקל נתכוין אם לעקלקלות לעבור על ד"ת עכ"ל:
כ סָעִיף כב ששאלת שטר שיש בו נאמנות כו' בכלל ע"א ס"ח כ"ב: ומועיל הנאמנות אף לעניין ההוצאה ושוחד פי' וחייב ליתנה לו כשנשתעבד לו כן בקנין בפני ב"ד חשוב כדלעיל סס"א ומשום דלא איירי השתא בהכא קיצר ולא בא אלא לומר לך דהנאמנות קאי גם ע"ז כנ"ל ועד"ר:
כא סָעִיף כג ונמצא המלוה כפרן בדבר אחר כו' פי' אפי' אינו מענין ש"ח זה וכן ב"י הביא תשובה זו בשם ס"ה וכתוב שם והוחזק כפרן במקום אחר. וע"ל סע"ט מוכח כן להדיא. ולא שקיל מיניה אלא בשבועה ובבעה"ת יהיה טעמא דהא דהימניה בלא שבועה משום דכל ישראל בחזקת כשרות ונאמנין הן והאי הואיל והוחזק כפרן במקום אחר איתרע ליה חזקתו וצריך לישבע והא דאמרינן הוחזק כפרן לדבר זה לא הוחזק כפרן לדבר אחר היינו דנאמן מיהא בשבועה אבל לענין שיהיה נאמן אפי' בלא שבועה לא וק"ל:
כב סָעִיף כד שטר שיש בו נאמנות כו' כ"כ בבעה"ת שכ"ו. כיון שכתוב בו וקנינא עמ"ש בסמוך. אלא משום שופרא דשטרא כמו שרגילין כו' ז"ל ב"י וא"ת הלא כתב רבינו לעיל סימן ס"א בסתמא דעת הרא"ש דכל דבר שנהגו במדינה לכתוב הן נאמנות הן כתבוה בשוקא הן שאר שופרא דשטרי שכבר נהגו הסופרים לכתוב כל מי שמקנה לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה וי"ל דבעה"ת מיירי כשאינו מנהג כשוט במדינה לכתוב כן בכל השטרות עכ"ל. ודברי הב"י א"ש לל' בעה"ת דלא כתוב בו כמו שרגילין לכתוב בכל השטרות אבל לא לרבינו שכתב שרגילין לכתוב בכל השטרות מיהו י"ל דכוונתו דאין כותבין כן בכל המדינה ויש חילוק בין בכל המדינה ובין אותה העיר לחוד וכמו שחילק הרא"ש בתשובה הביאה רבינו בסימן ס' ס"ה בין מנהג אותו מקום למנהג כל הארץ ע"ש והא הרא"ש דקדק וכתב במדינה ואין מל' הרא"ש לכתוב מדינה במקום עיר כל' המשנה וכרמב"ם ועד"ר:
כג סָעִיף כה ע"ז חתמנו וע"ל סימן מ"ו: אבל אם מפורש בו שקנו ממנו על הנאמנות כו' עד לכתוב בשטרות קנין על הנאמנות מפורש כו' בסמוך כתב רבי' בשם בעה"ת דנאמנות א"צ קנין וכ"כ רבי' לעיל סימן ס"ט סי"א ע"ש אלא שבמקום שנהגו הסופרים לכתוב נאמנות בלא ציווי הלוה ויכולין העדים לומר לא ע"ז חתמנו כדי לתקן זה נהגו לכתוב וקנינא גם על הנאמנות וה"ה אם היה כתוב בשטר ואנחנו עדים מעידים דגם בנאמנות נתרצה הלוה דהוה מהני בלא קנין אלא שהוא אריכות בשטר משא"כ עתה שכותב הסופר בקיצור וקנינא על כל הכתוב לעיל וגם על הנאמנות מפורש ר"ל שהתנה כן בין הלוה והמלוה ומש"ה סיים וכתב דבמקום שנהגו שלא לכתבו אלא בציווי הלוה כשמצווה הלוה מועיל בלא קנין ואינו ר"ל שיש עדים ע"ז שציוהו הלוה אלא כל שבא השטר לפנינו וכתוב בו כן לא יוכלו העדים להתנצל ולומר לא על זה חתמנו כיון דאין מדרך באותו המקום לכתוב בלא ציווי הלוה ובשטר זה כתוב כן וכן חתמוהו עליו אמרינן דודאי ברצון הלוה ובציוויו חתמוהו וק"ל ועמ"ש בסמ"ע עוד מזה פי' בע"א וכאשר כתבנו כאן כ"ה עיקר:
כד סָעִיף כו ואע"פ שנהגו כו' האי ואע"פ נמשך עם מ"ש למטה כתב בעה"ת כלומר ואע"פ שכותבין בשטרות שקנו מיניה אל תטעה לומר דנאמנות צריך קנין שז"א שבעה"ת כתב דאין צריך קנין וכן משמע מל' בעה"ת שכ"ו ע"ש וכן עיקר ועד"ר:
כה סָעִיף כז ובמקום שנהגו כו' כשמצוה כו' פי' באותו מקום כשיצוה הלוה מועיל אפי' בלא קנין דהרי קיבל עליה הלוה:
כו סָעִיף כח וקבע לו זמן פי' זמן הפרעון וכ"כ בש"ע בהדיא: אע"פ שעבר הזמן עדיין הנאמנות קיים כו' יש לדקדק פשיטא דנאמן אפילו לאחר זמנו דאי בתוך זמנו נאמנותו דכתב ל"ל דהא בלא נאמנות נמי אינו יכול לטעון בתוך הזמן פרעתי ודוחק לומר דהו"א דלא יועיל הנאמנות אלא ביום שנשלם הזמן דאז נאמן לומר פרעתי וי"ל דהו"א דהנאמנות קאי אתוך זמנו דוקא ונ"מ אם האמינו כב' עדים והלוה הביא עדים שפרע לו דאז בלא נאמנות היה הדין עם הלוה אבל השתא מהני ליה הנאמנות לפסול העדים שהביא על הפרעון וצריך לשלם לו החוב עוד פעם אחרת ויותר נראה לומר דמ"ש כבר עבר הזמן ר"ל שכבר זה ימים רבים שעבר הזמן וקמ"ל דאפ"ה מועיל הנאמנות ואינו נאמן לומר פרעתי וכן משמע קצת בבעה"ת:
כז סָעִיף כט אא"כ פי' שפוטרו כו' מקור דהאי דינא מהא דתנן בפרק הכותב לענין כתובה ועיין בא"ע סי' צ"ח בדין כתובה ושם כתבתי ל' המשנה והגמרא ועמ"ש בסמ"ע חידושי דינים בזה: וכ"כ רב אלפס בתשובה מי שהאמין בשטר כו' פי' כמ"ש לענין יורשי לוה כ"כ הרי"ף בתשובה ביורשי המלוה: היורשין נמי נאמנים כו' וכתב הרא"ש בתשובה דא"צ לישבע שלא פקדנו אבא: ומקבלי מתנה נמי באים מכחו ר"ל מקבלי מתנה של מלוה שהמלוה נתן להם שטר זה וכן מ"ש לוקח ר"ל לוקח של מלוה שקנה שטר זה: והרמ"ה כתב כו' קאי אמ"ש אח"כ ולא נ"ל לחלק וטעמו דהרמ"ה נראה משום דל' באים ברשותו לא שייך ביורשים דיורשים א"צ לרשותו אבל ל' באי כחו ודאי נופל בהם שהרי כחו הם וק"ל:
כח סָעִיף ל ולענין פיטור כו' גם עיקר דין זה ממה דאמרינן בכתובה הוא ועיין בא"ע סימן צ"ח ואע"ג דכבר כתב רבינו דגם לקוחות הן בכלל מ"ש באי מכחו או באי ברשותו מ"מ לא כתב שם דמהני הנאמנות גבייהו דאע"ג דכוונת הכותב הלוה אז המלוה הזה גם על הלקוחות פליגי בהו אי מהני הנאמנות ול"מ ל' זה דבאי כחו או ברשותו דהלקוחות נכללין בו אלא אפי' כתב בפירוש נאמנות גם על הלקוחות פליגי ביה אי מהני וכן הוא מבואר בפוסקים שהביאו דבריהן. וגם בבעה"ת שכ"א דין ה' ע"ש שהאריך בזה ועמ"ש מזה עוד לקמן בסימן פ"ג ס"ב בפרישה: ואין גובין מהן אלא בשבועה כ"כ בפרק הכותב ויהיב טעמא דבכל מקום שחב לאחרים חיישינן לקנוניא ואינו נאמן ואפי' כתב לו בהדיא בשטר שיהא נאמן ג"כ נגד הלקוחות וכ"כ הרא"ש שם ועד"ר:
כט סָעִיף לא שאם קנו מידו וכתב שטר זה פי' וכתב שטר ע"ז בפירוש שהאמינהו דהו"ל קלא וכ"כ בא"ע סימן צ"ח בהדיא ע"ש (ומשמע דבקנין לחוד בלא שטר לית ליה קלא ועיין מ"ש לעיל בסימן ל"ט ומ"ג) וכיון דטעמייהו די"א משום קלא הוא מבואר דגם לדידהו לא מהני אלא אם כן קדמה הנאמנות ללקוחות כדעת הראב"ד והרמ"ה אלא שהחמירו טפי מהם במה שהצריכו קנין על הנאמנות לענין טריפה מלקוחות משא"כ להראב"ד והרמ"ה דלדידהו בכתיבה בעלמא סגי ול' רבי' שכתב והראב"ד והרמ"ה חלקו כו' אינו מדוקדק דבהא לא פליגי עם הי"א ובא"ע סימן הנזכר הקדים דברי הרמ"ה לדברי הי"א והוא מדוקדק טפי ע"ש: שאם קדם הנאמנות למכירה נראה דוקא קדם אבל שניהן שוום יד בעה"ש על התחתונה ואין יכול לטרוף מהן בלי שבועה: ואם המכירה קדמה כגון כו' פי' לאפוקי אם המכירה קדמה להלואה דאז לא טרף כלל מלקוחות אפי' בשבועה וע"ל סימן ס':
ל סָעִיף לב לפיכך אפילו מת לוה בחיי מלוה כו' פי' ואם לא היה מהני נאמנות גבי היורשים היה המלוה חייב שבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים וכשמת אח"כ המלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו ולא היו גובים כלום לכך כתב לפיכך כו' פי' הואיל שאין המלוה צריך לישבע גם כנגד היתומים מכח נאמנותו ב"י. ואפי' אם לא כתב בשטר שפטר להבא מכחו רק שפטר אותו ממנו ומיורשיו דהלוה ג"כ צריכים יורשי הלוה לשלם דהא אין המלוה הוי חייב שבועה. ולא נקט שפטר אותו והבאים מכחו אלא כדי לכתוב שיורשי המלוה גובים בלא שבועה לאפוקי אם לא כתב והבאים מכחו דהיו צריכים לישבע שלא פקדנו אבא וכתבו כאן ללמדנו דלא זו דמהני נאמנות דהמלוה נגד יורשי הלוה אלא אפילו נאמנות דיורשי המלוה מהני נגד יורשי הלוה וגובין מהן בלא שבועה וק"ל. ועיין בש"ע בדין זה מ"ש בסמ"ע שם שנ"ל שיש שם ט"ס או שסתם במקום שהיה לו לפרש ועמ"ש בסמוך בדרישה:
לא סָעִיף לג אבל מלוה שהאמין ללוה כו' כ"כ הרי"ף בפ' הכותב והטעם שא"צ לפרש נאמנות יורשיו משום דכשבא ליד היתומים הרי הוא כקרוע מטעם הנאמנות דמאי אמרת היה לך למיקרעיה או ליקח שובר א"ל אהימנותא דכתב לי סמכי ב"י:
לב סָעִיף לד ומיהו הלוה צריך לישבע כו' פי' שבועת היסת וכדמסיק שעשאו מלוה ע"פ וכ"כ רבינו אח"ז בסמוך דאף במודה הלוה מקצת אינו נשבע אלא היסת וק"ל: וליהוי כמלוה ע"פ כו' עיין מ"ש בר"ס זה: דיד בעה"ש על התחתונה ר"ל זכותו של לוה שנכתב בשטר דהיינו שהמלוה האמינו לנגדו שיהא נאמן לומר פרעתי באותו זכות הכתוב אמרינן דידו על התחתונה ועיין בדרישה: ולכך נאמר שלא יועיל כו' כצ"ל נאמר ברי"ש:
לג סָעִיף לה כתב הרמב"ם כו' בפ' ט"ו מה' מלוה כ"כ והמשך ל' רבינו כך הוא בתחלה כתב דין נאמנות הלוה נגד יורשי המלוה והוא לד"ה ואח"כ כתב שהרמב"ם כתב שסתם נאמנות הלוה מועיל אפי' ליורשיו נגד המלוה ושבעל התרומות הוסיף כו' אבל הרא"ש חולק עליהן וס"ל דלא מיבעיא דאנן לא טענינן להו אלא אפי' אם היתומים עצמן טוענין כן ואפי' לאחר זמן ל"מ מיהו דוקא כי טוענין אבינו אמר לנו שפרע הוה דינא הכי אבל אם טוענין אנחנו פרענו לכם לכ"ע לא מהימני: אינו גובה מיורשיו ואצ"ל מלקוחות הטעם ג"כ כמ"ש לעיל דכשבא לגבות מן היורשים יכולין לטעון פרוע הוא מאי אמרת שטרך בידי מאי בעי הם משיבים אבינו סמך אהימנותך והוי כקרוע בידך:
לד סָעִיף לו משלם המקצת שהודה ונשבע שבועת היסת ה"ה דבלא מודה מקצת נמי נשבע שבועת היסת כדלעיל ולרבותא נקט מודה מקצת דאעפ"כ אינו נשבע אלא היסת וגרע מטוענו מלוה ע"פ כיון שהאמינו כ"כ המ"מ. ומור"ש ז"ל כתב ע"ז ובספרי בפרק הכותב שדיתי בו נרגא לדמות למלוה ע"פ וצריך שבועה דאורייתא ועד"ר:
לה סָעִיף לז שאנו טוענין שאביהם פרע שאם היה קיים כו' ואע"ג דפרעון תוך הזמן מילתא דלא שכיחא הוא דכך אמרינן חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו ומילתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי כדמוכח בכמה דוכתי מ"מ הכא שהאמין מלוה ללוה שיהא נאמן לומר פרוע נעשה תוך זמנו כלאחר זמנו גבי הלואה זו ולא מיחשב מילתא דלא שכיחא ודוק: ומיהו בשבועת היסת דלא פרע בעה"ת לטעמיה אזיל וס"ל דשבועת יורשין איכא נמי לפטור וכבר כתב רבינו לעיל סימן ס"ט שהרא"ש בתשובה חולק וס"ל דאין נשבעין שבועת היורשין אלא לגבות אבל לא לפטור את עצמן. ומה שלא הזכיר רבי' כאן דעת הרא"ש משום דבלא"ה לא ס"ל להרא"ש כבעה"ת בזה כמ"ש ואזיל ובהך דינא סמך אמ"ש לעיל סימן ס"ט:
לו סָעִיף לח אבל א"א ז"ל כתב מת הלוה כו' כצ"ל: ואני אומר שלא אמר אביכם לכם מעולם כלום ז"ל מור"ש ז"ל ותימה לי מה שכתב מהא דכתב לעיל סימן ס"ט דכל היכא דאביהם היה קיים היה טוען היה נאמן בשבועה טענינן להו ליתמי ונאמנים אפי' בלא שבועה שלא פקדנו וצריכין לחלק דלא טענינן דקיימי במקום אביהם אלא היכא דאביהם הוי נאמן מצד הדין כגון שטר בכ"י אבל היכא שזה האמין ללוה לפנים משורת הדין בזה לא טענינן ליתמי והוי כאילו לא האמין כלל והשטר בנאמנות קיים וצ"ע עכ"ל והיינו נמי מטעם שכתבתי לעיל דאין אדם מאמין אלא לאדם שבטוח בו שלא יעיז נגדו ויכול לומר דוקא באביכם הייתי בטוח: אבל אם הביאו עדים כו' נתבטל פי' ולא אמרינן דלא הימניה אלא כשיאמר כן לפניו שלא היה יכול להעיז נגדו וק"ל:
לז סָעִיף לט תשובה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת כו' בכלל מ"ד סימן ז' כ"כ: שטר שכתוב בו נתחייב פלוני לפלוני או לפלוני והאמין כו' כצ"ל וכן הוא בש"ע ור"ל שכתוב בשטר פלוני או פלוני איזה מהן שיוציא עלי ש"ח זה יהיה נאמן נגדו אבל גי' לפלוני ופלוני ע"כ לא א"ש דא"כ משמע שהם משותפין וממ"ש בסוף דבריו ואם היו שותפין משמע דעד השתא מיירי באינן שותפין וע"ש בתשובה: כיון שהאמין למוציא את השטר ז"ל מור"ש ז"ל ואע"פ שכתבתי לעיל סימן ל"ט בהג"ה שאף בלא נאמנות כל מי שהשטר בידו גובה היינו כשהשני אינו מודה שנפרע ודוק והעיקר כתבתי בפרק מי שהיה נשוי עכ"ל: ואם היו שותפין בחוב כיון שאחד מהן מודה כו' דוחק לומר שנקט שותפין בחוב משום סיפא לחוד דהיינו דנאמן להפסיד חלקו דא"כ שם הול"ל שאם הם שותפין ולא ברישא ללא צורך אלא נלע"ד דדוקא משום שהם שותפין דאז היתה תחלת הנתינה לא' מהם קצת ברשות כיון שהם שותפין לכך כ"ז שיש לחבירו נכסים שיוכל להוציא מידו מניחין הלום ומוציאין מהשותף שהודה שקיבל משא"כ כשלא היו שותפין דאז היו מגבין מיד הלוה והוא יתבע ויוציא מזה שהודה שנפרע. ואין שייך אפוכי מטרתא ל"ל שיש נ"מ אם יש ללוה מעות או מטלטלין ולזה שקיבל אין לו כ"א קרקעות: אבל על חלקו הוא נאמן שם בתשובה מסיק וכתב ז"ל וב"ד מגבין לאחר חלקו אע"פ שכתוב בשטר שכל מי שיוציא השטר יגבה כל החוב כיון שידוע שהיו שותפין כו' ובזה מיושב דל"ת פשיטא דנאמן על חלקו וק"ל:
א סָעִיף א לוה שהאמין למלוה כו' כבר כתבתי בפרישה דמיירי אפילו בהלואה ע"פ וצ"ע מ"ש ממלוה שהאמין ללוה שיהא נאמן באמרו פרוע השטר שבידו כ"ר בס"ס זה סל"ד דאעפ"כ צריך לישבע היסת משום שהנאמנות אינו אלא לבטולי שטרא ולעשותו מלוה ע"פ ה"נ נימא בנאמנות במלוה ע"פ דאינו אלא לענין זה שיהא המלוה נאמן להוציא בשבועה לאפוקי בלא נאמנות דהלוה נשבע היסת ונפטר. וא"ל דגם כאן צריך לישבע היסת כמו התם חדא דבע"ה כתב שם דא"צ לישבע היסת כלל. ועוד אכתי קשה למה לא יצטרך לישבע בנק"ח כדין נשבע ונוטל. ונלע"ד ליישב דנאמנות שנותן הלוה למלוה מסתמא היה משום שהמלוה לא רצה להלוות ללוה מחשש שמא יכפור ויאמר שפרע ומה לו לצרה הזאת להוציא מעותיו מתחת ידו אם לא בבטחון גמור ומבלי היזק וא"כ אם יצטרך לישבע היסת אכתי לא ירצה להלוותו אבל בנאמנות דהאמין מלוה ללוה מסתמא לא היה אלא משום שאירע בסיבה שנתחייב כבר לוה למלוה בלא שטר ואח"ז ביקש המלוה מהלוה שיתן לו שטר ולא רצה ליתן לו שטר דבשטר ישבע המלוה לטול ובלא שטר הלוה נפטר בהיסת ונתפשרו יחד לכתוב שטרא ולפרש בו שהלוה יהא נאמן וכיון שנאמנות דלוה לא היה אלא כדי שיהיה נאמן כמו בלא שטר בהיסת לכן א"כ אלא בהיסת וק"ל:
ב סָעִיף ב ואם כתב תהא כו' בפ' שבועת הדיינים ההוא דא"ל לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לי לא פרעת כו' ומסיק דנאמן לגבי הלוה לחוד ולא לגבי ב' עדים. תו גרסי' שם ההוא דא"ל לחבריה מהימנת לי כבי תרי אימת דאמרת לא פרענא אייתי סהדי דפרעו בפני ג' ומסיק רב כהנא דתרי כק' וז"ל בעה"ת שכ"ו ויש שמקשים אמאי סמכינן עליה דמלוה כיון דהימניה כבי תרי והלא בעובדא דלעיל דהימניה ולא א"ל כבי תרי אמרינן נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי לא הימניה ה"נ נימא נהי דהימניה כסהדי ואפילו כמאה טפי מסהדי לא הימניה והוי תרי לגבי תרי וליהוי עדות מוכחשת ואוקי ממונא בחזקת מריה ואיכא דמתרץ לה הכי דלא מיבעיא היכא דאיכא שטרא דליכא למימר מאי חזית דסמכית אהני סמוך אהני דאשטרא קא סמכי ואוקי שטרא אחזקתיה אלא אפי' ליכא שטרא לא הוי מוכחשת דאנן אאיהו (פי' אהלוה) סמכינן דהימניה כבי תרי ומדהימניה לא מתכחש איהו והני דאמרי פרוע הוא אינהו נינהו דקרינן מוכחשין דכמאן דפסל לכולהו סהדי דעלמא דמי. עוד מסיק הבעה"ת כתב דיש מתרצין דא"כ כבי תרי דקא"ל מאי אהני דהא אפילו אם לא אמר כבי תרי אלא מהימנת עלי בלבד הכי הוי דינא אלא לטפויי בנאמנות כתב לו כבי תרי שאפילו בהכחשת עדים האמינו עכ"ל והיינו כדעת הרא"ש פרק הכותב ורי"ו ל"ו ח"ט בשם ר"ח דס"ל דאפילו סתם נאמנות נאמן טפי מע"א כמ"ש ב"י (והכ"מ) בר"ס זה בשמם וכ"מ ל' רבי' שכתב אבל אם הביא הלוה עדים שפרעו כו' משמע דע"א לא מהני ליה כלום כיון שהאמין למלוה ואע"פ דבתשובה כלל ס"ח כ' הרא"ש להיפך דמהני ואין המלוה נאמן צ"ל דבתשובה איירי בעדי ההודאה שהודה בפניהם ועוד דיש שם עוד טעמים אחרים ע"ש אבל הראב"ד והרמב"ן דס"ל דאם האמינו סתם והלוה מביא ע"א אין (ע"א) המלוה נאמן לדידהו לא נתיישב בזה ושם בבעה"ת כתב שמפני קושיא זו נדחק הראב"ד ותיקן לכחוב בשטרות שהאמינו כשני עדים כשרים כו' ע"ש שהאריך בשיטת הראב"ד ולבסוף מסיק ואין בנו כח להעמיד דבר זה להפריש בין עדים כשרים לעדים סתם כי סתם עדי' כולן כשרים הם כו' עכ"ל ונלע"ד דלהראב"ד יש עוד תיקון אחר במה שיכתוב שהאמינו יותר מב' עדים אבל ג"ז לא נזכר לא בגמרא ולא בשום פוסק לכ"נ דשינויא קמא דבעה"ת עיקר ולק"מ:
ג סָעִיף ח והרר"י כתב דאפי' כו' וכ"כ הרשב"א סתתקכ"ב והרז"ה והביא ראיה מדאמרינן ההוא דא"ל לחבריה לא תפרען אלא באפי סהדי דתנו הילכתא ופרעי באפי אחריני ואיתנסו זוזי אתא לקמיה דר"נ ואמר אין קבלתינהו ואמינא ליהוו גבאי פקדון עד דמקיים תנאו וא"ל כיון דקא מודית דקבלתינהו פרעון הוי מאי אמרת לקיומי תנאי זיל אייתינהו דהא אנא ור"ש דתנינא הלכתא וכו' ע"כ ואי איתא דהודאה מילתא אחריתא הוא כדעת הרי"ף והרמב"ם א"כ ל"ל למימר זיל אייתינהו הא כבר הודה בפני ר"נ שקבלם. והתוס' שם דחו ראיה זו וכתבו דלבדיחותא השיב לו כן אבל לא שצריך לקיים תנאו. וגם הרמב"ן בספר מלחמות ה' דחה דברי הרז"ה הנ"ל ומסיק וכתב כמש"ר בשמו וכן הוא בבעה"ת:
ד סָעִיף ט וא"א ז"ל כתב כדברי כו' מלשון זה מוכח דמש"ר לעיל אחר דברי הרר"י מיגא"ש ז"ל ודוקא שהעדים כו' הוא מדברי ר"י מיגא"ש וע"ז מסיק שהרא"ש כתב כדבריו ואני יגעתי ולא מצאתי להאי ודוקא בשום מקום מהפוסקים על שם הרר"י מיגא"ש ואדרבה מל' הר"ן פ' שבועת הדיינין משמע קצת דלר"י מיגא"ש אין חילוק ואפילו בהודאה אינם נאמנים ע"ש וגם באשר"י לא מצאתי שחילק בין הודאה להלואה אלא חילוק אחר כתב שם גם מדברי הב"י מוכח שלא מצא כתוב כן בשום מקום באשר"י שהרי אדברי רבינו האי ור"י מיגא"ש כתב ז"ל ובעה"ת כתב כסברות האלו ולא הכריע ורבינו כתב בסמוך שהרא"ש כתב כר"י מיגא"ש עכ"ל ש"מ שהוא עצמו לא מצא כתוב כן באשר"י. ולכאורה משמע מב"י דמש"ר וא"א כתב כר"י מיגא"ש לאו אדסמיך ליה קאי אלא אפלוגתת ר"י מיגא"ש ורבינו האי קאי ולאפוקי מסברת רבי' האי לחוד קאתי ובאידך פלוגתא לא הכריע כלום שהרי בתחילה כתב אפלוגתתם ורבי' כתב בסמוך שהרא"ש כתב כהר"י מיגא"ש ואח"כ התחיל דיבור בפני עצמו ז"ל ומ"ש ודוקא כו' כ"כ. בס"ה כו' ומשמע כאילו אינו קאי אדברי ר"י מיגא"ש. ולפ"ו א"ש הכל אלא לפ"ז ק' למה איחר רבי' לכתוב הכרעת הרא"ש ולא כתבו מיד לעיל. וראיתי בכל הספרים המדוייקים ובכולהו איתא כגרסתינו. וע"ק הא גם הרי"ף והרמב"ם ורבי' ישעיה והרמב"ן ס"ל דלא כרבי' האי. לכן נלע"ד שרבינו ס"ל פשוט שר"י מיגא"ש ס"ל ג"כ כרי"ף ורמב"ם שיש חילוק בין עדי פרעון לעדי הודאה ואע"פ שלא כ"כ בהדיא מ"מ הוא כמשמעות דבריו שהרי כתב ז"ל שאפי' יש עדים על פרעון הראשון וכו' וכבר פסלם לוה כו' הרי שדקדק שמש"ה א"נ כיון שפסלם לזה שהעידו דהיינו פרעון הא אם מעידים על ההודאות ודאי מודה דנאמנים דאין לך בו אלא חידושו וע"ז כ"ר שהרא"ש הביא ג"כ דברי הר"י מיגא"ש ובהך לישנא. ומשמע ודאי מלשונו שמחלק בין הודאות להלואה וכ"כ לאפוקי מדעת רבי' ישעיה והרמב"ן ודברי הר"ן הנ"ל אינן מוכרחין כ"כ בדעת הר"י מיגא"ש ע"ש ודוק:
ה סָעִיף יז ואם לאו מסור אתה בביתך כו' בהגהות מרדכי סתשפ"ב כתב ג"כ האי דינא וכתב שם ואם לאו קלל בני ביתך נראה שהיה מפרש מ"ש רבי' האי על גוזליך ר"ל הן בני ביתך שהיו עמך ומסתמא אחד מהם גזלה:
ו סָעִיף כב ומועיל הנאמנות כו' ז"ל מ"ו ר"ש וע"כ האי הוצאות איירי לכופו לדין ודוק ונראה שר"ל משום דאמרינן לעיל ס"ס י"ד שא"צ לשלם ההוצאות אלא מעת שמסרב מלירד עמו לדין ע"ש. ול"נ דמיירי הכא בכל ההוצאות ושאני הכא דאיירי שכתוב בשטר עצמו בהוצאה ושוחד ואז חייב לשלם לו אף ההוצאה שקודם סירובו דכל תנאי שבממון קיים והשאלה לא היה אלא אם המלוה נאמן לומר שהוציא ונתן שוחד כך וכך אם הנאמנות קאי ג"כ ע"ז או לא והא דכתב לעיל בסס"א בשם תשובת הרא"ש ז"ל ואם היה בא לידי מעשה לגבות ההוצאה לא הייתי פוסק לגבות אם לא נעשה הקנין בב"ד חשוב כו' היינו משום דשם היה כתוב בשטר ההוצאה על הכפל שאם לא נעשה הקנין בב"ד חשוב הוא אסמכתא שחייב את עצמו יותר ממה שהוציא המלוה אבל באמת א"צ לכל זה אלא העיקר כמ"ש בפרישה:
ז סָעִיף כד אלא משום שופרא כו' כבר כתבתי בפרישה מה שהקשה ב"י ומה שתירץ בה וכתב עוד תירוץ אחר ז"ל א"נ הרא"ש מיירי שם כשאין כאן העדים שיעידו שלא כתבוהו בציווי הלוה עכ"ל ומשמע דכוונתו דב"י הוא בהאי שינויא בתרא דא"צ לחלק בזה אלא גם הבעה"ת איירי כשהמנהג לכתוב כן בכל שטרות אלא שבעה"ת מיירי כשיש עדים והרא"ש בלא עדים וקשה א"כ למה הוצרך רבינו לכתוב ברישא באין עדים דא"נ כיון דכתוב בו וקנינא מיניה על כל הנ"ל בלה"נ א"נ כיון שמדרך העולם לכתוב בו נאמנות כדלעיל ועוד האיך כתב שאם העדים בפנינו ומעידים שלא כתבוהו בציווי הלוה כו' מה לי ולציווי הא אמרינן דכל מי שמקנה בק"ס דעתו שיכתבו כמנהג המדינה אפי' אינו כתק"ס אלא לשון הדיוט שנהגו לכתוב במקום ההוא הולכין אחריו ואפילו לא נכתב כדאיתא בסמ"ב. ודוחק לומר דמ"ש הב"י א"נ הרא"ש כו' קאי אמ"ש בשינוייא קמא דהרא"ש מיירי כשהוא מנהג פשוט ור"ל פשוט כן בכל המקומות ע"ז כתב א"נ אפי' תאמר שגם הרא"ש היה מדבר באין רגילין לכתוב כן בכל המקומות אפ"ה י"ל דאיירי באין עדים וק"ל וזה נראה להב"י עיקר וכן בש"ע פסק כאותו תירוץ):
ח סָעִיף כו ואע"פ שנהגו לכתוב וקנינא כו' י"מ דהאי ואע"פ דבק למה שלמעלה ממנו. ומ"ש וכתב בעה"ת תחלת דבר הוא ול' ואע"פ הוא כמו אע"פ בלא וי"ו כלומר אע"פ שנהגו לכתוב כו' מ"מ טוב הוא לכתוב בפירוש שקנו מיניה כו' על הנאמנות דשוב לא יכלו העדים לומר שלא מדעת הלוה כתבנו שהרי העידו שקנו מיניה על זה בפי' וכן מצאתי בספרים מדוייקים מ"מ כמ"ש בפרישה נ"ל עיקר כי כן משמע מל' בעה"ת ועוד דלפי פי' זה מיושב שפיר ל' ואע"פ בוי"ו ועוד דא"כ האי ואע"פ שנהגו כו' מיותר הוא דהא אזה קאי ודו"ק:
ט סָעִיף ל ר"ח כתב אע"פ כו' וכ"כ רבינו ג"כ בשמו בא"ע סצ"ח וקשה דבא"ע בסימן הנזכר כ"ר דר"ח ור"י פסקו כאבא שאול דנאמנות ל"מ כלל לגבי יורשיו וכ"כ ב"י בסימן זה סל"ב בשם הר"ן דר"ח סבר דאפי' נאמנות מפורש ל"מ נגד יורשי לוה ונגד יורשי בעל לענין כתובה ועוד דהכא והתם בא"ע כתב בשם הרא"ש והאידנא דנפישי רמאי נכון להחמיר כדברי ר"ח משמע אבל לענין דינא מהני נאמנות אפי' לענין לקוחות ומכ"ש לענין יורשים ובא"ע שם כתב דהרא"ש הסכים כאבא שאול דנאמנות ל"מ כלל גבי יורשים וי"ל הא דכתב בשם ר"ח דנאמנות מהני לגבי יורשים היינו היכא דקנו מיניה אבל היכא דלא קנו מיניה ל"מ והיינו כאבא שאול דמיירי בדלא קנו מיניה וכ"כ בהדיא רבי' בא"ע שם חילוק זה בשם ר"ח עצמו ואע"ג דסתם רבי' דבריו כאן גם שם בא"ע סתם דבריו תחלה וע"כ צ"ל כן כדי של"ת שם דבריו מיניה וביה דכמ"ש שם בשם מור"ש ז"ל ע"ש ודוק. אלא שקשה דהר"ן כתב בפרק כל הנשבעין דאפילו החולקין על הרי"ף מודים כיון דאית ליה נאמנות גם על היורשים דהלוה דיינינן כר"א דפליג עם רב ושמואל וס"ל דאדם מוריש שבועה לבניו ונשבעין היורשים שבועה דלא פקדנו (ואע"ג דבעלמא קי"ל כרב ושמואל מ"מ הכא דאיכא נאמנות גם על היורשים פסקינן כרבי אליעזר משום דתרי קולי לא עבדינן ליורשי הלוה ע"ש) והביאו ב"י לקמן סק"ח סכ"ב ובפרק הכותב לא כ"כ וכמ"ש ב"י כאן בשמו. גם על הב"י יש לתמוה שבשני המקומות סתם דלא כהדדי:
י סָעִיף לד דיד בעל השער כו' כ"כ האלפס בפרק הכותב וצ"ע דכאן לא שייך שפיר למימר יד ב"ה על התחתונה דהא הטעם דיד ב"ה ע"ה משום דהמע"ה ומש"ה כ"ר לעיל סמ"ב דאי תפיס לא מפקינן מיניה וכתב ב"י שם שהוא מדברי הרי"ף פ' השואל וא"כ קשיא רי"ף ארי"ף ורבינו ארבינו. ונ"ל דע"כ לא קאמרי הרי"ף ורבי' לעיל דלא אמרינן יד ב"ה ע"ה היכא דתפס אלא כגון ההיא דק' זוזי דאינון כ' סלעים דאין השטר מסייע לא' מהן כלום להכי אי לא תפיס ידו על התחתונה ואי תפיס תפס. אבל הכא שיש למלוה שטר גמור על צד היותר טוב אלא שיש ללוה בתוכו נאמנות ואין ל' נאמנות מבואר כל כה"ג אע"פ שהלוה תפיס ומוחזק ידו על התחתונה כיון שיש למלוה שטר מעליא בידו הא למה זה דומה לשובר דאמרינן ביה נמי ידו על התחתונה אע"פ שבעל השובר מוחזק מה"ט וכמש"ל בסימן הנזכר בשם הריטב"א ומהרי"ק וע"ש בש"ע ס"ח בהג"ה ובסמ"ע מ"ש שם ומכאן סתירה לדברי ב"י ומור"ם שם דלדידהו אין תירוץ בקושיא זו ודוק היטב:
יא סָעִיף לו משלם מקצת שהודה כו' בפרישה כתבתי לשון דהמ"מ ושלרבותא נקט מודה מקצת כו' ע"ש וא"ת מאי רבותא וגם למה כתב המ"מ הטעם דסגי בהיסת הא בלאה"נ כיון שהאמינו אין נשבעין ש"ד על שיעבוד קרקעות והכא הואיל שיש לו שטר הוי ש"ק כמש"ל ספ"ח וי"ל דכאן אין דין שטר עליו דהא אין גובין בשטר זה מלקוחות כמ"ש הרב רבי משה בר מיי' בהדיא ורבי' בשמו ועוד דהא אמרינן דבהנאמנות שנתן לו המלוה כוונתו היה לעשות ממנו מלוה על פה להאומר שדינו כמלוה ע"פ וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.