א אמר לחבירו מנה לי בידך א"ל הן ובפני עדים למחר אמר ליה תנהו לי והשיב משטה הייתי בך כמו שהשטית בי לשאול ממני דבר שלא היה לך בידי כן אני השטיתי בך להודות לך בדבד שלא היה בידי נאמן:
ב וצריך לישבע שהוא כדבריו שכוונתו היתה להשטות בו:
ג ולא עוד אלא אפילו החביא לו עדים אחורי הגדר וא"ל מנה לי בידך וא"ל הן ואמר ליה רצונך שתודה לי בפני עדים והשיב לו הייתי מודה לך בפני עדים אלא שאני מתיירא שמא תכפני שאשלם לך מיד והעדים שומעין כל זה פטור:
ד ואפילו לא טען משטה הייתי בך אלא טען להד"ם פטור ולא הוחזק כפרן ואע"פ שהודה בפני עדים כיון שלא היתה הודאתו הודאה לא נזכר דמילי דכדי לא דכירי אינשי:
ה בד"א בבריא אבל בשכיב מרע שתבעוהו והודה אינו יכול לומר משטה הייתי בך שאין דרך האדם להשטות בשעת מיתתו ואפילו בבריא דוקא שהוא בעצמו טען משטה הייתי בך אבל אי לא טען לא טענינן ליה:
ו בד"א שהוא קיים אבל אם טענו חבידו מנה לי בידך כשהוא בריא והודה ומת טענינן להו ליתמי שלא כיון אלא להשטות בו דכל מה דמצי איהו למיטען טענינן להו ליתמי:
ז כתב בעה"ת אם התובע תופס ממון הנתבע בשעת הודאתו כנגד המנה שהוא מודה לו בו אף על פי שיש עדים שהוא ממונו של זה הנתבע שוב אינו יכול לטעון טענת השטאה שהתפישה עושה להודאתו הודאה גמורה:
ח ואם כשתבעו הודה בפני ב"ד או בפני עדים שיחדום לעדים בין שאמר להם הנתבע אתם עדי בהודאה זו או שאמר התובע אתם עדים ואמר הנתבע כן תהיו לי עדים או ששתק הנתבע שוב אינו יכול לומר משטה אני בך אבל יכול לטעון פרעתי:
ט אבל אם שלא בפניו אמר הלוה לעדים אני חייב לפלוני מנה והוו עלי עדים לאו כלום הוא כיון שלא היתה ההודאה בפני המלוה:
י והא דמהני אתם עדי דוקא כשתבעו מנה ואמר לו הן ואח"כ אמר אתם עדי ושתק לוה אבל אם אמר לו מנה לי בידך והלה שתק ואמר לעדים אתם עדי ושתק הנתבע אין שתיקתו כלום:
יא דלא הוי שתיקה כהודאה אלא כשהודה לו תחלה ואמר לו הן וכשאמר התובע אתם עדי שתק אבל כששתק מתחילה ועד סוף יכול לומר לא חששתי להשיבך:
יב כתב הרמ"ה דה"ה נמי אם אמר הריני מודה בפניכם אין צריך לומר אתם עדי דעד כאן לא אמרינן דצ"ל אתם עדי אלא כשלא אמר בלשון הודאה אבל אם אמר בלשון הודאה אצ"ל אתם עדי דתו לא מצי לומר משטה הייתי בך:
יג והיכא שמודה בפני עדים כשרים הודאה גמודה וחזו ליה סהדי אחריני אע"ג דליתנהו לעדי הודאה כי אתו עדי ראיה ומסהדי דאודי קמי הנך מיחייב דהודאה כהלואה דמיא וכי היכי דגבי הלואה לא בעינן עד דמקבל להו להני סהדי אנפשיה אלא מכי חזו ליה מהימני לאסהודי עליה גבי הודאה נמי אף על גב דלא מקבל לאחריני עליה מהימני דמשעת הודאה איחייב ליה והני גילוי מילתא בעלמא נינהו ע"כ וכ"כ הרמב"ם:
יד הודה בפני שנים שיש לו לפלוני אצלו מנה דרך הודאה גמורה ולא דרך שיחה אף על פי שלא אמר אתם עדי ואע"פ שאין התובע עמו הרי זה עדות גמורה תבעו בדין ואמר לא היו דברים מעולם אין שומעין לו אלא משלם על פיהם עד כאן וא"א הרב רבינו אשר ז"ל כתב דלא מהני אלא באתם עדי כדפרישי' לעיל:
טו וכתב בעה"מ שהודאה בפני ע"א לאו כלום הוא אפי' א"ל אתה עד ולא משתבע אפומיה אם כפר בהודאתו ולא מיחייב אם הודה בהודאתו דמילתא דכדי נינהו עד דאמר לשנים אתם עידי וכ"כ הראב"ד משום גאון אבל הרמב"ם כתב דהוי הודאה בין לישבע על פיו אם כפר בין לפרוע אם הודה וכ"כ רב אלפס וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל בתשובה:
טז ההוא דאכמין סהדי לחבריה בכילתא וא"ל מנה לי בידך א"ל הן א"ל ערי ושכבי ליהוו סהדי עלך א"ל לא ואסקינן דלא הוי הודאה כיון דא"ל לא אבל אי שתק הויא הודאה ודוקא כהאי גוונא דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיש שם עדים דלמה א"ל עדי ושכבי ליהוו סהדי אם לא שהיו שם אבל אי לא איבעי לאסוקי אדעתיה שיש שם עדים כגון שאמר אתם עדי וזה אינו יודע שיש שם עדים ושתק לא הוי הודאתו הודאה:
יז לא תבעו שום אדם אלא הוא בעצמו הודה מנה לפלוני בידי בין שלא בפניו בין בפניו שא"ל מנה לך בידי ואח"כ תבעו וא"ל תן לי המנה שאתה חייב לי וא"ל אין לך בידי כלום שלא הודיתי אלא שלא להשביע את עצמי שלא אראה כעשיר נאמן ופטור בין בבריא בין בשכיב מרע:
יח והרמב"ם כתב דוקא שלא בפניו שכתב הודה לו בפני עדים וכשתבעו אח"כ טען שלא להשביע את עצמי הודיתי נאמן ונשבע היסת:
יט ואם כשהודה בפניהם היה התובע עמו אינו יכול לטעון שלא להשביע את עצמי הודיתי אבל אם טען פרעתי נאמן וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה ולענין שבועה כתב א"א הרא"ש ז"ל אם טען תן לי המנה שאתה חייב לי ואם תרצה לכפור הרי פלוני ופלוני שאמרת בפניהם שאתה חייב לי צריך לישבע היסת דדל מהכא עדים חייב לישבע על תביעתו:
כ אבל אם אמר תן לי מנה שאמרת בפני פלוני ופלוני שאתה חייב לי אף שבועה א"צ:
כא כתב הראב"ד אפילו אמר אתם עדי ושתק יכול לחזור ולטעון שלא להשביע הודיתי כיון שמעצמו הודה ולא נהירא לי מהא דאמרינן שכיב מרע שהודה א"צ לומר אתם עדי דמשמע אבל בבריא צריך שיאמר אתם עדי ומכי אמר מיהא אינו יכול לחזור בו:
כב וטענת שלא להשביע אינה מועלת אלא כשמודה מעצמו אבל אם תבעוהו והודה אינו יכול ליפטר בטענה שלא להשביע שלא היה לו להורות לטענת חבירו כדי שלא להשביע את עצמו אלא טענת משטה אני בך שייכא כשתובעין אותו שכן דרך להשטות בחבירו להודות לו כשתובעו מה שאינו חייב לו וזה הכלל כשתובעין אותו שייך לומר השטאה ולא שלא להשביע וכשמודה מעצמו שייך לומר שלא להשביע ולא השטאה:
כג וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה שאם הודה בכתב ידו שחייב מנה לפלוני או כתב יד אחר והוא חתום עליו וחתימתו ניכרת אינו יכול לטעון שלא להשביע הודיתי דכולי האי לא הוה עביד שלא להשביע עצמו:
כד כתב הרמב"ם המודה לחבירו מעצמו ועדים שומעין אותו מבחוץ וכן האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר הן כל אלו הדברים וכיוצא בהם כשיבאו לפני ב"ד אומרים לנתבע למה לא תתן לפלוני מה שאתה חייב לו ואם אומר אין לו אצלי כלום אומרים לו והלא אמרת בפני אלו כך וכך אי משלם מוטב אם לא טען אין טוענין לו אבל אם טען להד"מ או משטה הייתי בך או שלא להשביע עצמי כוונתי פטור ונשבע היסת וי"א אפי' לא טען שלא להשביע אלא שתק כשזה חזר ותובעו טוענין לו שלא הודה אלא שלא להשביע את עצמו והראב"ד כתב חס ושלום שנפתח לו אנחנו להשיב דבריו לבטלה ולשנותן שלא בטענה אבל אם חזר ואמר איני חייב לך כלום אנו טוענין לו:
כה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל אפילו לא טען אלא כשזה תובעו במנה שהודה לו אמר איני חייב לך כלום הדיין פוטרו ותולה הודאתו במה שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו אף ע"פ שהוא לא טען כן:
כו הודה בקנין או במעמד שלשתן שוב אינו יכול לטעון טענת השטאה ולא טעות השבעה:
כז תשובה לגאון אם הודה בב"ד ל"ש אם הודה מעצמו ל"ש תבעו והודה אינו יכול לחזור אלא תכ"ד והני מילי בפני ג' אבל בפני יחיד אפילו הוא מומחה אין הודאתו בפניו כלום ואני כתבתי למעלה שיחיד מומחה דינו כג' הדיוטות:
כח לרבינו האי תבעוהו בדין בחפץ פלוני והשיב אינו שלך אלא של פלוני אינו הודאה להוציא השני מידו אפי אמר הודאה זו בב"ד וכי אמרינן הודאה בב"ד אצ"ל אתם עדי ה"מ דכי מכוין לאודויי בהא מילתא אבל הכא שיחה בעלמא היא ולא היתה הודאה שהרי יכול לומר אינו שלך ולא היה צ"ל אלא של פלוני והרבה דברים שיהה בעלמא הם ואינו מזיק לו כלום:
כט וכתב בעה"ת ראובן שאמר לשמעון חייב אתה מנה ללוי ואמר שמעון כן ואמר ראובן אתם עדי דהוי הודאה וכשיבא לוי לתובעו אינו יכול לטעון לא טענת השטאה ולא טענת השבעה אע"פ שלא בא ראובן בהרשאת לוי ולא עוד אלא אפי' לא אמר ראובן אתם עדים אינו יכול לומר ללוי משטה אני בך שהרי לא תבעו לוי ולא השטה בו שישטה בו בהודאתו גם הוא:
ל שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת ראובן שאמר לשמעון ולוי מנה לי בידכם וא"ל שמעון הן ולוי שתק אי הוי הודאת שמעון ושתיקת לוי הודאה גבי לוי או לא. תשובה לגבי שמעון שאמר הן אם אמר ראובן לעדים אתם עדים ושתק שמעון הוי הודאה אבל לגבי לוי לא הוי הודאה דהודאת שמעון אינה הודאה לגבי לוי וגם בשתיקתו לא הפסיד כלום וכ"כ בעה"ת אפילו אם היו שמעון ולוי שותפין אין הודאת האחד מחייב את חבירו בהודאתו:
לא אמר מנה לפלוני בידי ולא אמר אתם עדי וקפץ זה ונשבע על הודאתו בפני עדים ובא המלוה ותבעו והשיב שלא להשביע את עצמו כיון ונשבע לשקר אין שומעין לו וכן אם יטעון שכחתי כשנשבעתי והייתי סבור שהייתי חייב לו ועכשיו נזכרתי שאיני חייב לו כלום אין שומעין לו דחזקה אין אדם נשבע אלא באמת ובבירור:
לב המודה לחבירו בפני עדים קבלתי ממך כך וכך מחוב שיש לי עליך אצ"ל אתם עדי ל"ש מלוה בשטר ל"ש מלוה ע"פ שאין כאן לא השטאה ולא השבעה הא למה זה דומה לפורע חובו בפני עדים שהמעשה נגמר בראייתם ואצ"ל אתם עדי אף כאן ההוראה נגמרת בעדותו ואצ"ל אתם עדי:
לג וה"ה נמי למוחל חובו בפני עדים שאצ"ל אתם עדי שהמחילה היא כפרעון וכשם שאצ"ל אתם עדי כך אצ"ל כתובו שאצ"ל כתובו אלא כשהוא מחייב עצמו בהודאתו שלא תהא עליו כמלוה בשטר בלא שיצוה לכתוב אבל בענין מחילה ופיטור א"צ:
לד המתעסק בשל חבירו ונותן לו ריוח בכל שנה ולבסוף טען כי לא היה שם ריוח ורוצה לחשוב מה שנתן לו בשביל קרן כתב הראב"ד שאם נתן הריוח בפני עדים ואמר אתם עדי אינו יכול לחזור בו אבל אם לא אמר אתם עדי בין שאמר לשם ריוח בין שאמר סתם ישבע עכשיו שלא היה ריוח וכל מה שנתן לשם ריוח יעלה לו לשם קרן ובעל העיטור כתב אי יהיב ליה רווחא באפי סהדי א"נ מודה ליה דכי יהיב בשם רווחא קא"ל לאו כל כמיניה למיחשב ליה השתא לשם קרנא וגבי ליה כולה אף ע"ג דלא אמר אתם עדי אבל אי יהיב ליה בסתמא משתבע דלא הוה ביה רווחא וזקיף קרנא ארווחא:
לה שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ראובן נתן מנה לשמעון ולוי להתעסק ועשו עליהם שטר ונשבעו שיתנו לו חצי הריוח שאל ראובן את מעותיו ונתנו לו מנה שאל מהם הריוח אמרו לו כך וכך הרווחנו ולא יותר אמר ראובן לשמעון אתה אמרת לי שהרווחתם נ' ואמר ליה שמעון לא אמרתי לך כלום ונשבע ראובן שכך א"ל שמעון וכיון שנשבע שכך א"ל ושיתנו לו כ"ה זהובים ומפני כח השטר שהיה לו עליהם ולא היה כתוב בו שום פרעון הוצרכו ליתן לו כפי מה שאמר עתה בא לוי ותבע לראובן בדין ואמר לקחת ממנו כ"ה זהובים שלא כדין כי לא הרווחתים והוצרכתי לפרוע בכח השטר והשיב ראובן מה שלקחתי מריוח לקחתי כפי מה שאמר לי חבירך תשובה יראה כיון שהלוה ראובן לשמעון ולוי בשותפות נעשו אחראין וערבאין זה לזה והיה כח לראובן לתבוע כל החוב מאיזה מהם שירצה והנה תבע לשמעון ונשבע ראובן ששמעון אמר ליה שהרויח נ' זהובים ונתנו לו מהם חלקו אחר שנשבע ראובן שכך אמר לו שמעון הרי נסתלק ראובן משמעון ולוי כי פרעו לו חובן מדעתם על פי מאמר שמעון שאמר הוא עצמו לראובן שכך וכך הרויחו ומה שטען לוי שאנוסים היו מחמת השטר לאו טענה היא כיון שלא מסר מודעא בפני עדים קודם שיפרע:
א סָעִיף א אמר לחבירו מנה לי בידך וכו' הכל נתבאר יפה סימן ל"ב:
ב סָעִיף ז כתב בעל התרומות אם תובע תופס ממון הנתבע וכו' כן כתב בשער מ"ב:
ג סָעִיף ח ומ"ש ואם כשתבעו הודה בפני ב"ד וכו' שוב אינו יכול לומר משטה אני בך בספר התרומה בשער הנזכר בשם תשובות קמאי וסיים בה כדברי רבינו וה"מ בפני ג' אבל ביחיד אפי' מומחה לא ועי' לקמן בסימן זה: ומ"ש או בפני עדים ויחדום לעדים בין שאמר להם הנתבע אתם עדי וכולי נתבאר בסימן ל"ב:
ד סָעִיף י והא דמהני אתם עדי וכו' עד לא חששתי להשיבך הם דברי בעה"ת בשער מ"ב וכתב שכן הוא סברא דקמאי:
ה סָעִיף יב כתב הרמ"ה דה"ה אם אמר אני מודה בפניכם וכולי וכ"כ הרמב"ם הודה בפני שנים וכולי וא"א ז"ל כתב דלא מהני אלא באתם עדים הכל נתבאר בסימן ל"ב:
ו סָעִיף טו וכתב בעל המאור שהודאה בפני עד אחד לאו כלום הוא וכו' וכ"כ הראב"ד בשם גאון בפרק חזקת אהא דאמרינן הודאה בפני שנים כתבו כן הרמב"ן והר"ן בשם הראב"ד ז"ל והם ז"ל חלקו עליו והעלו דהודאה בפני אחד מהניא וכדבריהם כתוב בנמ"י סתם בשם המפרשים: ומ"ש בשם הרמב"ם בפ"ז מהלכות טוען ונטען ומ"ש בשם רב אלפס ומ"ש וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה וכבר כתבתי בסי' ל"ב דכיון דכל הני רבוותא חולקים על בעל המאור נקטינן כוותייהו:
ז סָעִיף טז ההוא דאכמין סהדי לחבריה בכילתא וכו' בפרק זה בורר (סנהדרין כט:) ואסיקנא א"ר כהנא הא אמר לא וכתב נמ"י ש"מ דאי שתיק הוו עליה סהדי אע"ג דלא חזי להו ולא ידע דאיכא איניש התם והיינו דמייתינן בגמרא אידך עובדא דאכמין ליה עדים בקברא דלא תימא בכילתא הוא דמהני היכא דאישתיק משום דעבידא דאית בה אינשי וכיון דאישתיק ניחא ליה אבל בקברא דלא שכיחי אינשי ביני קברי אימא הא דשתיק משום דדעתיה דליכא איניש התם הוא קמ"ל עכ"ל בשם המפרשים: ומ"ש ודוקא כה"ג דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שיש שם עדים וכו' אין זה סותר מה שכתבתי בסמוך בשם נמ"י דשאני התם דא"ל חיי ושכבי ליהוו עלך סהדי דהו"ל לאסוקי אדעתיה דאיכא התם חיי :
ח סָעִיף יז ומ"ש עוד רבינו לא תבעו שום אדם וכו' בפרק זה בורר (שם) בעובדא דההוא דקרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כתב הרא"ש ונראה דאפילו בפניו אם אמר מנה לך בידי בלא תביעה שייך לומר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו מדקתני במתניתין איש פלוני אמר לי שחייב לו מנה דמשמע דשלא בפניו אמר לו כן. וא"כ אין אדם תובעו וקתני לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו דהיינו אתם עדי דמשמע דבכה"ג אפילו בפניו לא אמר כלום עד שיאמר אתם עידי דאמר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אפילו הודה בפניו בלא תביעה:
ט סָעִיף יח והרמב"ם כתב דוקא שלא בפניו וכו' פרק ז' מטוען:
י סָעִיף כא כתב הראב"ד אפילו אמר אתם עדי וכו' ול"נ מהא דאמרינן שכיב מרע וכו' לא ידענא מאי קשיא לרבינו דמנ"ל דבריא מכי אמר מיהא אינו יכול לחזור בו דילמא ה"ק אבל בריא צריך שיאמר אתם עדי ושישיב הלה ולא ישתוק ועוד שכבר כתבתי בסימן ל"ב בשם התוס' דהא דאמר שכיב מרע שהודה אצ"ל אתם עדי היינו כשתבעו והודה לו דלא שייך טענת שלא להשביע ועוד דדיוקא דדייק הא בריא וכו' דמכי אמר מיהא אינו יכול לחזור בו איכא למימר דהיינו דוקא כשהנתבע עצמו אמר אתם עדי דומיא דש"מ שהודה אצ"ל אתם עדי דמשמע לכאורה דאצ"ל אתם עדי אש"מ קאי אבל אם אמר תובע ושתק נתבע אה"נ שיכול לחזור בו ובסימן ל"ב כתבתי בשם המרדכי כדברי הראב"ד:
יא סָעִיף כב וטענת שלא להשביע אינה מועלת וכו' עד ולא השטאה כך כתב הרא"ש פ' זה בורר בעובדא דעכברא דשכיב אדינרי:
יב סָעִיף כג כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה כלל ס"ה סימן א':
יג סָעִיף כד כתב הרמב"ם פ"ו מטוען המודה לחבירו וכו' ליכא למידק מהכא דהרמב"ם סבירא ליה דמצי למיטען שלא להשביע אפילו כשהלה תובעו דאמאי דכתב ברישא וכן האומר לחבירו מנה לי בידך ואמר לו הן כתב אם טען משטה הייתי וכו' או שלא להשביע את עצמי נתכוונתי דאפשר דטענת משטה ולהד"ם קאי אאומר לחבירו מנה לי בידך ושלא להשביע עצמי נתכוונתי לא קאי אאומר לחבירו מנה לי בידך: וי"א אפילו לא טען שלא להשביע אלא שתק וכו' והראב"ד כתב ח"ו שנפתח לו אנחנו להשיב דבריו לבטלה ולשנותן שלא בטענה וכו' בספר התרומה שער מ"ב:
יד סָעִיף כה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל אפילו לא טען וכו' כך כתב פרק זה בורר וכבר ביארתי סימן ל"ב דעתו ודעת החולקים עליו:
טו סָעִיף כו הודה בקנין וכו' כ"כ בעה"ת שער מ"ב משום דקנין אלימא מילתא כשטרא ומעמד שלשתן כקנין דמי:
טז סָעִיף כז תשובה לגאון אם הודה בב"ד וכו' בספר התרומות שער מ"ב: ומ"ש ואני כתבתי למעלה שיחיד מומחה דינו כשלשה הדיוטות בסימן ג' וע"ש:
יז סָעִיף כח לרבינו האי תבעוהו בדין בחפץ והשיב אינו שלך אלא של פלוני אינו הודאה וכו' בספר התרומות שער מ"ב:
יח סָעִיף כט וכתב בעה"ת ראובן שאמר לשמעון חייב אתה מנה ללוי וכו' עד שישטה בו בהודאתו גם הוא בשער מ"ב וכתב עוד שטענת שלא להשביע ליכא דהא איכא תובע:
יט סָעִיף ל שאלה לא"א הרא"ש ז"ל בסוף כלל ס"ה. וכ"כ בעה"ת בשער מ"ב שכך מצא בתשובת שאלה לקמאי:
כ סָעִיף לא אמר מנה לפלוני בידי וכו' ג"ז מדברי בעה"ת שער מ"ב וז"ל מי שאמר מנה לפלוני בידי ונשבע בכך בפני עדים אבל לא אמר אתם עדי ורצה לטעון כי השטאה היתה וכשאמרו לו מה תאמר על השבועה הוא אומר הניחו לי כי אני יודע שנשבעתי לבטלה והשם יפרע ממני אתם מה לכם בכך ע"ז השיב הרי"ף בתשובה כיון שאמר דבר זה בשבועה כאילו נטל לאותם עדים קנין על כך שכך השיבו ממתיבתא הקדושה כגון ענין זה: (ב"ה) ורבינו הפך דבריהם מטענת השטאה לטענת שלא להשביע מפני מ"ש בסימן זה דטענת השטאה לא שייכא אלא כשחבירו תובעו: ומ"ש וכן אם יטעון שכחתי וכו' כן כתב שם בעה"ת שנראה בעיניו והכי סברא דקמאי:
כא סָעִיף לב המודה לחבירו בפני עדים וכו' זה נלמד ממה שכתבתי סי' ל"ב דלא שייך טענת השטאה ולא שלא להשביע אלא בנתבע אבל לא בתובע. ודברי רבי' עד אבל בענין מחילה ופיטור א"צ הם דברי בעה"ת בשער מ"ב וכ"כ ר"י בשם ה"ר יונה ורבותיו. וכ"כ הריב"ש בסימן. תצ"ג בשם ה"ר יונה דבהודאת פרעון לא בעינן אתם עדי שאין אדם עשוי לפגום שטרו ולהודות שנפרע ממנו מחמת השטאה וטעמא דמסתבר הוא עכ"ל. וכ"כ נ"י בפרק חזקת מכאן משמע דאין יכול לומר משטה הייתי בך אלא במחייב עצמו אבל במודה לפטור חבירו במה שבידו אין לומר כן הריטב"א בשם כל רבותיו:
כב סָעִיף לג ומ"ש שאצ"ל כתובו אלא כשהוא מחייב עצמו בהודאתו וכו' כך יש ללמוד ממ"ש הרא"ש בסוף פרק קמא דמציעא:
כג סָעִיף לד המתעסק בשל חבירו וכו' עד וזקיף קרנא ארוותא גם אלה דברי בעה"ת שער מ"ב ודעת בעה"ת כבעל העיטור ומיהו כתב שיכול לטעון טעיתי בחשבוני ואם בירר הדבר בעדים טענתו טענה וכעובדא דגינאי (גיטין יד.) וכתוב עוד שם כסברת העיטור ודכוותא האומר לחבירו מנה לך בידי והילך מהם חמשים ולא אמר אתם עדי יכול לומר משטה אני בך לענין החמשים שעדיין לא נתן אבל מה שנתן נתון וכסברת הראב"ד כתוב שזה דומה למי שהודה בעדים חייב אני לך מנה והילך מהם חמשים שאם לא אמר אתם עדי לאו כלום הוא ויכול לומר משטה אני בך עכ"ל. ויש לתמוה על מ"ש הראב"ד ישבע עכשיו שלא היה ריוח דכיון דאין זה טוענו ברי שהיה בו ריוח היאך יכול להשביעו ואפשר שאין שבועה זו באה מחמת טענתו אלא מחמת שנתעסק בממונו משביעו מספק כדין שבועת השותפין:
כד סָעִיף לה שאלה לא"א וכו' כלל ס"ו סימן ז': כתב הרא"ש בכלל ס"ו מה שטוען ראובן על שמעון שיתן לו ריוח החוב שהיה לו עליו מכמה שנים ואמר שהתנה עמו ליתן לו ריוח ושמעון אומר שלא התנה ליתן לו ריוח נראה לי ששמעון פטור מליתן לו ריוח ואף שבועה אינו צריך כי נראה לפי הענין שאף לדברי ראובן לא היה תנאי זה בשעה שנתחייב שמעון החוב ואף אם אמר שמעון אח"כ אני אתן לך ריוח דברים בעלמא הם בלא קנין ויכול לחזור בו וכיון שהוא כופר אינו צריך שבועה מאחר שהיה יכול לחזור בו אם היה מודה עכ"ל: ראובן שנתן עסק לשמעון ומת ראובן ולו שני בנים ונטל האחד חלקו ועכשיו טוען שמעון שבא לו הפסד מצד העסק ורוצה לקחתו מחלק האח הנשאר בידו עיין בתשובת הרא"ש כלל פ' סימן ז': כל המודה מחמת האונס לראות אם יוכל לפתות את חבירו שיודה אינו חייב בכך נ"י פרק חזקת: מאן דאמר לחבריה קבל האי פרקמטיא בחובך דאית לך עלואי ואי לא כפרנא לך כוליה חובך היינו מעשה דפרדיסא (ב"ב מ:) עיטור גבי מודעא:
א סָעִיף א אמר חבירו וכו'. מימרא דרב ור' יוחנן ותנ"ה ס"פ ז"ב:
ב סָעִיף ב ומ"ש וצריך לישבע וכו'. פי' שבועת היסת משום שלכל טענה שהוא עוען לפטור את עצמו תיקנו שבועת היסת כ"כ הרא"ש והמרדכי לשם בשם מהר"ם ע"ש רבינו סעדיה ור"ל דנשבע שאין חייב לו כלום שמה שהודה לו לא נתכוין אלא להשטות:
ג סָעִיף ג ומ"ש ולא עוד וכו'. ברייתא שם ורבותא קאמר דאע"ג דאמר מתיירא אני וכו' ומשמע דחייב ל' אפ"ה מצי טעין דגם זה לא אמר אלא להשטות בו:
ד סָעִיף ד ומ"ש ואפי' לא טעין משטה הייתי בך אלא טען להד"ם וכו' הכי אסיק רבא התם דלא כאביי מיהו הכא אינו נשבע דלהד"ם כמו שטען שהרי העדים מעידים שהודה בפניהם ותלינן דכיון דהודאה זו דברי רוח היו לאו אדעתי' הילכך אין עליו אלא שבועה שאין לו בידו כלום שוב מצאתי כך להדיא בספר התרומות שער מ"ב סי' א':
ה סָעִיף ה ומ"ש בד"א בבריא וכו'. ה"א ס"פ ג"פ וכתב במרדכי ס"פ זה בורר ע"ש ראבי"ה דה"ה כשתבע הוא לאחר והודה לו הוי כמו אתם עדי ולא מצי טעין משטה אני בך: ומ"ש דאי לא טעין לא טענינן ליה ברייתא פרק זה בורר למאי דקאמרינן חסורי מחסרא והכי קתני: ומ"ש בד"א שהוא קיים וכו'. כ"כ התוס' והרא"ש פרק זה בורר:
ו סָעִיף ז כתב בעה"ת אם התובע תופס וכו'. נראה דטעמו משום דאנן סהדי דאין אדם מודה לחבירו בחנם דחייב לו אם חבירו תופס ממונו בידו דמתיירא פן יחזיק בממונו באמרו אתה חייב לי כננד זה כמו שהודית בפני עדים. שוב ראיתי דבעה"ת בשער מ"ב הביא ראיה לדין זה מטענו חטים והודה לו בשעורים שהוא פטור ואם תפס משלו ואפילו בעדים וראה משוי ליה הודאה גמורה וזוכה במה שתפס וצריכה התפיסה להיות קודם ההודאה:
ז סָעִיף ח ומ"ש ואם כשתבעו הודה בפני ב"ד וכו'. גם זה מדברי בעה"ת בשער הנזכר ולמד כך מדתנן פרק זה בורר עד שיאמר בפנינו הודה לו דמשמע שהיו שניהם המלוה והלוה בפנינו ולהודות לו נתכוין להיות לו עדים בדבר דאל"כ עד שיאמר בפנינו הודה מיבעי ליה מדתני הודה לו אלמא דא"ל אתם עדי דהודה לי בפניכם וכפי' רש"י לשם להדיא במשנה מיהו בהודה בפני ב"ד א"צ שיאמר אתם עדי כדלעיל בסימן ל"ט סעיף ח'. ואמרינן נמי בגמ' בהנהו עובדי דערי ושכבי ודחיי ומיחי דהא דצריך שיאמר לעדים אתם עדי ל"ש אמר לוה ל"ש אמר מלוה ושתיק לוה:
ח סָעִיף ט ומ"ש אבל אם שלא בפניו וכו' עד לא חששתי להשיבך. כל זה בבעה"ת ולכאורה משמע דשלא בפניו אינו כלום ה"ט דמצי טעין משטה אני בך דמתחילת הסימן עד סעיף י"ז מדבר הכל בטענות השטאה אלא דקשה עובא דהלא בהודה שלא בפניו אין התובע תובעו וכשאיני תובעו אין מקום לטענת השטאה ואפילו היה תובעו איש אחר שחייב לפלוני והודה לא מצי טעין משטה הייתי בך כדלקמן בסעיף כ"ט ע"ש בעל התרומות גופיה כל שכן כשאין אדם תובעו אלא מעצמו הודה שלא בפני חבירו דפשיטא דלא מצי טעין משטה הייתי בך. ונראה ודאי דמ"ש כאן לאו כלום הוא דהכי קאמר דאע"פ דלא מצי טעין טענת השטאה מ"מ מצי טעין שלא להשביע וכיון דאנן טענינן ליה דשלא להשביע אמר כך לפיכך אמר דלאו כלום הוא כלומר דפוטרין אותו מיד ואפי' שבועה א"צ וס"ל לבעה"ת דאפילו באומר אתם עדי נמי טענינן ליה שלא להשביע כשהודה שלא בפני המלוה וכ"כ רבינו לעיל בסי' ל"ב סעיף ט"ז דכך הוא דעת הרא"ש דלא כהרמב"ם והרמ"ה דס"ל דבדאמר דרך הודאה ולא דרך שיחה אפי' לא אמר אתם עדי ואפי' שלא בפני התובע אמרי' ליה זיל שלים דליתא אלא כל שאינו בפני התובע אפי' אמר אתם עדי לאו כלום הוא וזו היא דעת בעה"ת שהביא רבינו בסמוך סעיף כ"ט דטענת שלא להשביע ליכא התם דהא איכא תובע אלמא דאי לא הוה תובע מצי טעין שלא להשביע אע"ג דקאמר אתם עדי כיון דאינו בפני המלוה אלא דקשה אמאי כתב רבינו דין זה כאן בתוך דין השטאה ונראה דלפי שהביא דברי בעל התרומות כתב כל לשונו ולא רצה להשמיט מאמצע דבריו במ"ש לענין טענת שלא להשביע אע"ג דמדבר כאן בטענת משטה וכ"כ גם המרדכי ע"ש ר"י דפסק כך ע"ש פרק זה בורר וכבר הארכתי בזה בסימן ל"ב סעיף ח' וסעף י"ז:
ט סָעִיף יב כתב הרמ"ה דה"ה נמי אם אמר הריני מודה בפניכם וכו'. כ"כ רבינו לעיל בסימן ל"ב סעיף י"ז ע"ש הרמ"ה והרמב"ם דבהודה בפני עדים שלא בפני המלוה אפילו לא אמר אתם עדי הוי הודאה כל שאינה דרך שיחה אלא בהודאה גמורה ושהרא"ש חולק וס"ל דאפילו אמר אתם עדי שלא בפני התובע לא הוי הודאה והוא דעת בעה"ת שהביא רבינו בסמוך סעיף ט' וכ"כ ר"י במרדכי פרק ז"ב ולפי זה אין להבין ממ"ש רבינו כאן על דברי הרמ"ה והרמב"ם שהרא"ש כתב דלא מהני אלא באתם עדי כדפרישית לעיל דרצונו לומר אבל באתם עדי מהני אפי' שלא בפני התובע שהרי אמר כדפי' לעיל ולעיל בסעיף ט' פי' להדיא דשלא בפני התובע אפי' אמר אתם עדי לאו כלום הוא וכדכתב להדיא בסימן ל"ב ע"ש הרא"ש אלא צריך להבין דה"ק דהרא"ש כתב דלא מהני ככל אלא באתם עדי אפילו בפני התובע כדפי' לעיל כ"ש שלא בפני התובע אבל ודאי דאפי' באתם עדי לא הוי הודאה שלא בפני התובע:
י סָעִיף טו וכתב בעל המאור וכו'. אבל הרמב"ם כתב וכו'. ע"ל בסימן ל"ב סעיף י"ט דלא הביא אלא דעת בעל המאור ולא הביא דעת החולק עליו ולשם כתבתי טעמו:
יא סָעִיף טז ההוא דאכמין וכו'. ע"ל בסי' ל"ב דכתב ע"ש הרא"ש דאי לא בעי לאסוקי אדעתיה דיש שם עדים אפילו אמר הן לא הוי הודאה דלא כהרמ"ה:
יב סָעִיף יז לא תבעו שום אדם וכו' ה"א פרק ז"ב וע"פ מ"ש הרא"ש לשם:
יג סָעִיף יח ומ"ש והרמב"ם כתב דוקא שלא בפניו וכו'. כ"כ בריש פ"ז דטוען וע"ל במ"ש בזה בסל"ב סעיף י"ז:
יד סָעִיף כא כתב הראב"ד דאפילו אמר אתם עדי ושתק וכו'. פירוש דכשהודה הלוה מעצמו בפני המלוה וא"ל המלוה אתם עדי שתק הלוה אפ"ה יכול לחזור בו ולטעון שלא להשביע הודיתי ועל זה השיג רבינו דכיון דהודה בפני התובע וא"ל אתם עדי אע"פ דשתק הוי הודאה כדכתב לעיל בשם בעה"ת סעיף י"א ולעיל. בסימן ל"ב סט"ו ע"ש. ועל ראיית רבינו השיג ב"י חדא דילמא ה"ק אבל בריא צריך שיאמר אתם עדי ושישיב הלה ולא ישתוק ועוד דהך שכ"מ שהודה היינו כשתבעוהו והודה מיירי כדכתבו התוס' פרק ז"ב (דף כ"ט) בד"ה כך אדם ועוד דדיוקא דדייק הא בריא וכו' איכא למימר דוקא בשהנתבע אמר אתם עדי אבל אם אמר התובע אתם עדי ושתק הנתבע מנ"ל דאינו יכול לחזור בו עכ"ד. ונראה דדעת רבינו הוא דאין לחלק כלל בין לוה אמר אתם עדי למלוה אמר אתם עדי ושתק לוה כדאיתא להדיא בפרק זה בורר ש"מ מההיא עובדא דערי ושכבי וחיי ומיתי דבדאמר אתם עדי ל"ש כי אמר לוה ול"ש כי אמר מלוה ושתיק לוה וגם כן אין לחלק כלל בין תבעו והודה דמצי טעין טענת השטאה להודה מעצמו דמצי טעין שלא להשביע והשתא כי היכי דמהך דשכ"מ דמיירי בתבעו והודה אמר דאין צריך לומר אתם עדי ודייקינן מינה אבל בבריא דתבעו והודה צ"ל אתם עדי ומכי אמר מיהא אינו יפול לחזור בו אפי' שתק דאין לומר דוקא בדאמר הן דהא מעובדא דערי ושכבי דאיירי בתבעו והודה מוכח להדיא כיון דהודה בתחלה אפילו שתק אח"כ הוי הודאה כדפי' ה"נ בהודה מעצמו דמצי טעין שלא להשביע אם אמר התובע אח"כ אתם עדי ושתק לוה אינו יכול לחזור בו כיון שהודה בתחלה בפני התובע. ואע"ג דלפי זה לא הו"ל לרבינו להביא ראייתו מהך דשכ"מ שהודה וכו' דמעובדא דערי ושכבי חיי ומיתי נמי איכא ראיה בלאו הך דשכ"מ שהודה איכא למימר דניחא ליה טפי להביא ראיה מהך דשכ"מ שהודה שמפורש בו דא"צ לומר אתם עדי משום דאין אדם משטה בשעת מיתה ודייקינן מינה דבבריא צריך לומר אתם עדי ומשמע בסתמא דמכי אמר מיהא אתם עדי אינו יכול לחזור בו אפילו אמר מלוה ושתיק לוה וא"כ ה"ה בהודה מעצמו לענין טענת שלא להשביע אפילו בשכ"מ גופיה דצריך לומר אתם עדי נמי אמרינן דאפילו היכא דאמר מלוה ושתיק לוה אינו יכול לחזור בו דתרתי שמעינן מינה דהך דשכ"מ. עוד כתב ב"י וז"ל ובסימן ל"ב כתבתי בשם המרדכי כדברי הראב"ד עכ"ל ושארי לי' מאריה דאדרבה מדברי המרדכי מבואר דלא סבירא ליה כהראב"ד אלא כדעת רבי' דבהודה מעצמו נמי אם אמר מלוה אתם עדי ושתיק לוה לא מצי טעין שוב דשלא להשביע הודיתי מתחלה דמה שאומר המלוה אתם עדי היינו תובעו והב"י גופיה כתב כך בסימן ל"ב סעיף ט"ו וסתר את דבריו הראשונים ע"ש ובמ"ש לשם באריכות בס"ד:
טו סָעִיף כג וכתב א"א הרא"ש בתשוב' שאם הודה בכתב ידו וכו'. בכלל ס"ה סימן א' כתב דין זה בשכ"מ שהודה בכתב ידו ופסק דאף אם לא היה תובעו לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע דכולי האי לא הוה עביד ומבואר לשם דהמעשה היה שהכתב יד היה יוצא מתחת יד חבירו שהרי בסוף התשובה כתב דמה שטוענים היתומים שאפשר שהיה לזה חתימתו של שכ"מ בידו וכתב עליו מה שרצה לאו טענה היא וכו' ואם תאמר אם כן פשיטא היא דלא מצי טעין מידי כדתנן הוציא עליו כתב ידו גובה מבני חרי ויש לומר דבהוציא עליו כתב ידו ולא ידעינן היאך הגיע כתב ידו לידו של חבירו מסתמא אמרי' דהלוה לו או כבר התחייב לו ומסר בידו כתב יד מקויים כדי להשתלם חובו לזמן שקבע לו והילכך גבי מבני חרי אבל בתשובה זו מיירי דאיכא עדים שהיו אצל זה שהודה מעצמו שחייב לחבירו כך וכך וחתם בחתימת ידו דאיכא למימר כיון דאין רגילות שאדם יודה מעצמו כשאין חבירו תובעו טענינן ליה דלא אמר הכי אלא שלא להשביע והכריע הרא"ש דליתא דלא אשכחן הכי אלא בדיבור בעלמא אבל כולי האי לא הוה עביד שלא להשביע. אבל אין לפרש דהמעשה שהשיב עליה תשובה זו היה שכתב בכתב ידו וחתם שמו ולא מסרו לחבירו דאם כן פשיטא דאינו כלום דאפילו שטר מתנה בקנין ובעדים וקשורה על יריכו אינו כלום כדתנן בפרק יש נוחלין ואפילו הפקיד זה השטר ביד אחר כדלעיל בסימן נ"ה סעיף י' כל שכן בכתב ידו והוא דבר פשוט וכ"כ הרב בהגהת ש"ע ודלא כמהרו"ך וע"ל בסימן רנ"ה סעיף ג' דאף בחפצים ונכסים שהן בעין כן הדין:
טז סָעִיף כד כתב הרמב"ם המודה לחבירו וכו'. ספ"ו דטוען כלומר דאילו מודה לחבירו בפניו מעצמו בפני עדים לא מצי טעין שלא להשביע כדכתב הרמב"ם רפ"ז דטוען ומביאו רבינו בסימן זה לעיל סעיף י"ט ומשמע מדברי הרמב"ם דאף ע"פ דהנתבע לא השיב בפני ב"ד מתחלה להד"ם או משטה אלא השיב איני חייב לך כלום או אין לך בידי כלום הבא ראיה שהלויתני ואח"כ כשהב"ד א"ל והלא אמרת בפני אלו כך וכך טען אח"כ להד"ם או משטה וכו' פטור אבל לפירש"י אם לא טען מתחלה בפני ב"ד להד"מ או משטה אלא טען לא אתן לך כלום הבא ראיה שהלויתני שוב לא יועיל לו שום טענת להד"ם או משטה אלא א"ל לך זיל שלם וכך הבין בנ"י וע"ל ריש סימן ל"ב מה שכתבתי בזה בס"ד. כתב ב"י דמ"ש הרמב"ם להד"ם או משטה הייתי בך קאי אהיכא דאומר לחבירו מנה לי בידך דברישא. ומ"ש או שלא להשביע נתכוונתי קאי אמודה לחבירו מעצמו בלא שום תביעה דברישא: ומ"ש וי"א אפילו לא טען וכו' פי' ג' מחלוקות בדבר להרמב"ם אי לא טעין טענת משטה או שלא להשביע אנן לא טענינן ליה ואפילו חזר ואמר איני חייב לו אלא צריך להשיב על שאלת ב"ד שאל והלא אמרת בפני אלו כך וכך דמשטה הייתי בו או שלא להשביע וכו' ולי"א אכילו שתק לגמרי ולא השיב אינני חייב לו טוענין לו שלא הודה אלא שלא להשביע את עצמו ולהראב"ד אי שתק לגמרי ח"ו שנפתח לו אנתנו וכו' כסברת י"א אלא שאם חזר ואמר איני חייב לו כלום אנו טוענין לו דשלא להשביע הודה לו וא"צ שיטעון בפי' שלא להשביע כדעת הרמב"ם וכ"כ הרא"ש וכו'. ולפי זה מ"ש רבינו בסימן ל"ב סעיף י' בטענת שלא להשביע דאפי' לא טען טענינן ליה אינו אלא בדחזר ואמר איני חייב לו כלום אבל היכא דשתק לגמרי אין טוענין לו דשלא להשביע אמר כן וכדכתב הראב"ד ח"ו שנפתח אנחנו וכו' והסכים עמו הרא"ש ואצ"ל הרמב"ם דמחמיר טפי ואינו פוטרו עד שיאמר בפירוש שלא להשביע וכולי וסברת י"א דפוטרו אפילו בשתק בטלה היא כנגד הרמב"ם והראב"ד והרא"ש. והכי נקטינן כהראב"ד והרא"ש מיהו דוקא בטענת שלא להשביע אבל בטענת משטה כשתבעו והודה לו אף הראב"ד והרא"ש מודה דאפילו חזר ואמר איני חייב לו כלום אינו פטור אא"כ טוען בפירוש בפני ב"ד משעה הייתי בו:
יז סָעִיף כט וכתב בעה"ת ראובן שאמר לשמעון חייב אתה מנה ללוי וכו'. איכא לתמוה דמה צורך באתם עדי שהרי אפילו בלא אתם עדי אינו יכול לטעון משטה הייתי בך כדמסיק שהרי לא תבעו לוי וכו' ותו דלמה הזכיר בתחלת דבריו לא טענת השטאה ולא טענת השבעה ובסוף דבריו לא אמר אלא דלא מצי טען משטה בו כיון דלוי לא תבעו ועל טענת השבעה לא יהיב טעמא מיהו בספר התרומות שער מ"ב סימן ה' לא קשיא דמבואר לשם דהשאלה הוי לקמאי בדאמר ראובן אתם עדי ומעשה שהיה כך היה ומאן דהשיב דהוי הודאה וכו' לא השיב ולא עוד וכו' דמי שאמר זה לא אמר זה אבל על לשון רבינו ודאי קשיא טובא דלא כתב דכך הוה המעשה אלא כתב דינא דהא מילתא היכי הוי דינא גם לא כתב דשנים השיבו אלא חדא היה וצריך יישוב ונראה דעיקרא דמילתא לא אתא רבינו אלא לאורויי דבאומר אתם עדי לא מצי טעין כלום לא טענת השטאה כיון דקאמר אתם עדי ולא טענת השבעה דהא איכא תובע אבל אם לא היה תובעו שום אדם מצי טעין טענת השבעה אפילו אמר אתם עדי כיון שלא הודה בפני התובע ואח"כ כתב דלענין השטאה אפילו בלא אמר אתם עדי לא מצי טעין שהרי לא השטה בו לוי ולא היה צריך לפרש כך לענין טענת השבעה דהא פשיטא הוא דלא מצי טעין טענת השבעה כיון דזה היה תובעו ולא הודה מעצמו ואף בתחלה לא היה צריך לפרש זה אלא כי היכי דלישתמע מיניה דיוקא דדוקא דזה היה תובעו חייב אתה מנה ללוי אבל אם לא היה תובעו אלא הודה מעצמו מצי טעין טענת השבעה אף ע"פ דאמר אתם עדי כדפי' וכבר התבאר זה במ"ש בתחלת סימן זה סעיף ט' בס"ד:
יח סָעִיף ל שאלה לא"א הרא"ש וכו' וכ"כ בעה"ת אפילו היו שמעון ולוי שותפין וכו'. מיהו ודאי אף ע"פ דלענין חיובא דלוי אין חילוק בין שותפין לאינן שותפין דפשיטא דלוי לא מתחייב בהודאת שמעון אף ע"פ שהן שותפין מכל מקום לענין חיובא דשמעון איכא לחלק דבאינן שותפין אין שמעון חייב לפרוע אלא המחצה שהרי לא הודה שמעון אלא שהוא ולוי יש בידם מנה של ראובן ומגיע חמשים על כל אחד אבל אם הן שותפין הרי הודה שקבלו ביחד לצורך השותפות מנה מיד ראובן והשותפין נעשין אחראין וערבאין זה לזה כדלעיל בסימן ע"ז סעיף א' דמשמע דוקא כשהם שותפין:
יט סָעִיף לב המודה לחבירו בפני עדים וכו'. כ"כ בעה"ת בשער מ"ב אע"ג דגדולה מזו כתב בעל התרומות לשם דאם תבעו מנה לי בידך וא"ל הן והתובע תפיס ממון הנתבע דלא מצי טעין טענת השטאה ומביאו רבינו בסימן זה סעיף ז' מ"מ הכא אשמועינן אפילו תפיס שטרא נמי א"צ לומר אתם עדי וכו':
כ סָעִיף לד המתעסק בשל חבירו וכו'. נראה דדעת הראב"ד הוא בדלא א"ל אתה עדי מצי למימר דמשטה הייתי בך דלפי שהיית תובע ממני ריוח בכל שנה ולא נתחייבתי לך כי לא היה שם ריוח אמרתי גם כן לך הרי לך ריוח אבל כל מה שנתתי לך אינו עולה אלא לשם קרן ובספר התרומות שער מ"ב סימן ו' מסיק בסברת הראב"ד שזה דומה למי שהודה בעדים חייב אני לך מנה והילך מהם חמשים שאם לא אמר אתם עדי לאו כלום הוא ויכול לומר משטה אני עכ"ל ומביאו ב"י ודברים תמוהים הם חדא מ"ש שזה דומה וכו' היא גופה מנ"ל ותלי דלא תניא בדלא תניא ותו דהיאך אפשר שיטעון על החמשים שנתן לו משטה אני בך דמ"ש מהמודה לחבירו קבלתי ממך כך וכך מחויב וכו' בסמוך סעיף ל"ב אי נמי מ"ש מהיכא דהתובע תופס ממון הנתבע וכו' דלא מצי טעין משטה הייתי בך כדלעיל בסעיף ז' כ"ש במוסר לידו ומשלם לו חובו דלא מצי טעין משטה הייתי בך ותו דאי איתא דס"ל להראב"ד דבהא מצי טעין משטה הייתי בך א"כ קשה דבש"ע פסק בסעיף כ"ו דלגבי חמשים שנתן מה שנתן נתון ולא מצי טעין משטה הייתי בך אלא לגבי חמשים שעדיין לא נתן דהיינו כבעל העיטור דלא כהראב"ד ואח"כ בסעיף ל' הביא דעת בעל העיטור והראב"ד ולא הכריע ולכן נלפע"ד דמ"ש הראב"ד שזה דומה וכו' מיירי במי שחייב לאחד חמשים והיה תובעו מנה והודה לו בעדי חייב אני לך מנה והילך מהם חמשים שאם לא אמר אתם עדי לאו כלום הוא ויכול לומר משטה אני בך והחמשים שנתתי לידך עולים על אותן החמשים שאני חייב לך וה"נ מצי למימר שמה שנתתי לך לשם ריוח יעלה על הקרן שאני חייב לך כי לא היה בעסק שום ריוח ולפי שהיית תובע ממני ריוח שלא הייתי חייב לך הייתי ג"כ משטה בך אבל היכא שלא היה חייב לו חמשים והודה לו במנה והילך חמשים מודה הראב"ד דמה שנתן נתון ולא מצי למימר משטה אני בך אלא בחמשים שעדיין לא נתן שזה דבר פשוט הוא וליכא מאן דפליג אהא וכדפסק בש"ע:
כא סָעִיף לה שאלה לא"א הרא"ש ז"ל וכו'. וקשיא לי היאך תלה הרא"ש דין זה דכיון שהם שותפין ונשבע ראובן ששמעון א"ל שהרויח כ"ה זהו' וכו' דמה בכך דאפילו היה אמת שכך א"ל שמעון וכמו שנשבע ראובן מ"מ מאחר שטוענים שלא הרויחו כל כך היאך יכול ראובן ליקח ריוח מעסק שלא היה שם ריוח דאפילו לבעל העיטור דוקא דיהיב ליה רווחא באפי סהדי אי נמי מודה ליה דכי יהיב בשם רווחא קאמר ליה אבל בנדון דהרא"ש דלא היה ראובן טוען אלא שא"ל שמעון שכך וכך הרוחתי ושמעון אומר לא אמרתי כלום וכך וכך הרוחנו ולא יותר ולא היו מתרצים ליתן לו יותר אלא ע"י שנשבע שכך א"ל שמעון וכיון שאין באמירה זו ממש שיתחייבו ליתן ריוח ע"י כיון שלא היה שם ריוח א"כ הדין הוא עם שמעון ולוי. וי"ל דודאי אם לא היה נותנים לראובן כ"ה זהובים ריוח היה הדין עם שמעון ולוי אע"פ שנשבע ראובן כדפירש' אבל מאחר שכבר נתנו לו כ"ה זהובים מצי ראובן לטעון שאם לא היה מגיע לי כ"ה זהובים מפני מה נתתם אותם לי אלא ודאי שכך הגיע לי בריוח וכך מבואר בסוף אותה תשובה שכתב וז"ל אפילו אמר שמעון טעיתי במה שנתתי לך והחזר לי מה שנתתי לך דאדרבא נאמר אלמלא דקדק ועמד על החשבון יפה לא היה נותן לו ומה שטען דמחמת אונס נתן לו לאו טענה היא כיון שלא מסר מודעא עכ"ל והשתא עיקר האי דינא תלי ליה הרא"ש במאי דהא דיהיב ליה שמעון כ"ה זהובים בשם רווחא קיהיב ליה ותו לא מצי טעין לוי להוציא מראובן כיון דשמעון ולוי שותפין ונעשו אחראין וערבאין זה לזה וכו' ולא נפקא לן מידי במאי דנשבע ראובן דאפילו לא היה נשבע אלא שמעשה שהיה כך היה אבל מהרו"ך הבין דהאי דינא תלי ליה הרא"ש במה דנשבע ראובן וכתב מה שכתב ונ"ל דלא דק:
א במרדכי פרק ז"ב ע"ד פסק ראבי"ה על עסק אלמנה אחת שצותה בשעת מיתתה לתת מנכסיה לקרוביה ז' זקוקים והבן שתק ועתה אחרי מותה אמר שאמו לא נשבעה על כתובתה ומה ששתק עשה כדי שלא להכעיסה והשיב דשתיקת הבן הוי הודאה וא"צ לומר אתם עדים דאין אדם משטה בשעת מיתה ואין חילוק בין הודתה היא לאחרים בשעת מיתה או שאחרים הודו לה וכתב עוד דאפי' לא היו שם עדים כלל חייב אם מודה בכך וע"ל בסי' רנ"ה:
ב עי' בזה בנמ"י פרק ז"ב דף רע"ב ע"ב דמחלק בזה וכתב הא דמהני אם נראה שכיון להודאה היינו שהודה לעדים אבל לבעל דבר בעצמו לא דכל לגבי בעל דבר משטה ודוקא טענת השטאה אבל בטענת השבעה אפילו לבעל דבר מהני וע"ש ועי' במרדכי ריש הנושא אי צריך לומר אתם עדי כשיודעים שעומדים שם עדים
ג ובנ"י פרק מי שמת דף רכ"ח ע"ב יש שכת' דאם הודה לאחד אע"פ שאנו יודעין שאי' חייב לו כלום קניא ליה הודאתו ויש חולקים וע"ל סימן מ' מדין זה. וע"ל סס"א מי שתבע ש"ח מחבירו שנתנו לו משום שהודה לו ממון והוא אמר ששטר היה של אחר והוא החזיר לו השטר וע"ש
ד וע"ל סל"ב דהכי נקטינן וכ"כ נ"י פרק ז"ב דף רע"ב:
ה סָעִיף ה כתב המרדכי ע"ד פ' ז"ב פסק ר"י דאדם שהתנה לבחור אחד ללמוד עם בן חבירו בפני אבי הבן ואבי הבן שתק שתיקה בהודאה דמיא אע"פ שלא דבר האב עצמו הואיל ושתק בדבריו לבחור הוי זה כההיא דאכמין ליה עדים כו':
ו ועי' בנמ"י פרק מי שמת דף רכ"ה ע"ב דאפילו במי שמוחזק בו שהוא עני אמרינן דשלא להשביע את עצמו הודה:
ז במרדכי פרק ז"ב תשובת מוהר"ם על היתום שתובע לבעל אמו שבא לידו מעותיו ושהודה בעצמו שהיה בידו משלו ושהיה כותב שמו עליהן והוא טוען שלא להשביע עצמי עשיתי או טענה אחרת נשבע ונפטר כו' וע"ל ס"ס ס"ה דמשמע דיכול לומר שלא להשביע אף בכתב ידו ודלא כתשובת הרא"ש שבכאן מיהו יש לחלק בין כתב ידו שנתנו ליד אחרים או שהוא כתב כך ונשאר בידיו וכנ"ל:
ח ע"ל סע"ט תשובת המרדכי דמשמע דהוי הודאה וכתבתי שם אם נאמן לומר טעיתי בהודאה במקום שיש לו מגו וע"ל סימן ע"ה מי שאמר לחבירו שחייב לו והוא אומר אינך חייב לי אי הוי הודאה:
ט סָעִיף ט וע"ל סרנ"ח מדין הודאה בטעות וע"ל בסק"ט אם יכול לומר טעיתי בהודאתי אם יש לו מגו. כתב המרדכי ריש ב"מ אם הודה ואמר ג"כ שאר דברים לא אמרינן חובתו נקבל ממנו שהרי הודה אבל זכותו לא נקבל דהפה שאסר הוא הפה שהתיר כו'. כתב המרדכי פרק ז"ב באחד שאמר לחתנו העשיר תלמוד עם בנך ואני אשלם לך פטור כיון דלאו עני הוא ובלא"ה היה מחויב ללמוד עם בנו ומצי למימר משטה הייתי בך ואי לא טען טענינן ליה אע"ג דשאר טענות ומשטה הייתי בך אנן לא טענינן ליה שאני דמלתא דלא שכיח הוא דמשטה היה בו ולכך לא טענינן ליה עכ"ל ומהרי"ו סט"ז בפסקיו דלא אמרינן אומדנא דדעתא בהודאה
א סָעִיף א אמר לחבירו מנה לי בידך כו' כלל דינים הללו כבר כ"ר לעיל בסימן ל"ב ושם פירשתים וחזר רבינו וכתבו כאן משום דכאן בהלכות טוען הוא מקום דינים הללו ומש"ה הוסיף כאן כמה פרטי דינים שלא כתבם שם ושם לא כתבם אלא משום דקאי בהלכות עדות ואתא לאשמועינן דעדים ששמעו ההודאה אינם יכולים להעיד לו סתם שחייב לו כיון שלפעמים יכול לטעון שלהשטאה או שלא להשביע הודה אלא יפרשו עדותן בב"ד איך הענין וכמש"ר שם ובסי' כ"ח ע"ש וק"ל:
ב סָעִיף ד אלא שטוען להד"ם כו' ומיירי נמי אפי' אחר שבאו עדים ואמרו בפנינו הודה אינו מתרץ דבריו לומר להשטאה הודיתי בפניכם וכמש"ר אח"כ בסימן זה וגם לעיל בסי' ל"ב ע"ש: כיון שלא היתה הודאתו הודאה כלומר לא נתכוין לחייב נפשו בהודאתו אלא שלא להשביע או להשטאה הו"ל מילי דכדי דהיינו דברים בעלמא ועביד אינש למשכחינה ומש"ה אמר להד"ם משא"כ באמר אתם עדי בהודאה (וכמ"ש) [וכ"ש] אם אמר לא לויתי ואתו עדים שראו שלוה וכמ"ש בסי' ע"ט ופ' דהני עניינים יש בהן ממש ולא עביד אינש למשכחינהו ולומר להד"ם ומש"ה נעשה עליה כפרן וק"ל:
ג סָעִיף ו בד"א שהוא קיים כו' כלומר בד"א שלא טענינן טענות השטאה עבור הנתבע להלוה עצמו אבל כו':
ד סָעִיף ז אם התובע תופס כו' כ"כ בעה"ת שער מ"ב ואיני ר"ל שתופס בשעת ההודאה ממש ושתק זה דאם כן פשיטא הוא דלא הו"ל לשתוק כיון דעיניו רואות שזה בא לגבות ממנו הודאתו ואי לא שתק אלא צעק מיד ואמר להשטות נתכוונתי ק' למה לא יוכל לטעון טענת השטאה אלא מיירי שמעון הנתבע היה תפוס ועומד בידו בשעת ההודאה שלו וס"ל דכיון דהממון הוא בידו בשעת ההודאה הוי כאילו הודה שממון זה הוא שלו וכן הוא מפורש בבעה"ת בהדיא ודלא כמ"ש בע"ש דמיירי דוקא שתופסו בשעת תביעה ומשום דלא הו"ל להודות מאחר שרוצה שזה הולך ותופס ואינו מכוין להשטות בשבועתו ועי' בסמ"ע: ומ"ש אע"פ שיש עדים וכו' דאם תפס שלא בעדים פשיטא דנאמן לומר מנה לי בידך אפילו בלא עדי הודאה במי דאין בידו כלום משלו וכמש"ר בס"ס פ"ז ע"ש:
ה סָעִיף ח ואם כשתבעו הודה בפני ב"ד או בפני עדים כו' כן הוא במקצת ספרי רבינו וכן היה הגירסא לפני ב"י אבל בספרים המדוייקים ליתא והיא עיקר דרבינו לא רצה לכלול הודאה בב"ד בהדי עדים כיון דבב"ד א"צ לומר אתם עדים וכ"ר לקמן סכ"ז לבבא בפני עצמה ע"ש גם בבעה"ת שער מ"ב סי' א' כתוב לבבא בפני עצמה ע"ש ועד"ר: אבל יכול לטעון פרעתי דלא עדיף חיוב הודאה זו מהלואה וקי"ל דהמלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים:
ו סָעִיף ט אבל אם שלא בפניו כו' לאו כלום הוא פי' ויכול לטעון שלא להשביע הודתי דאילו טענת השטאה לא שייכא אלא כשתובעים אותו וכמש"ר סל"ב ובסמוך סי"ב וכשהודה שלא בפניו לא היה תובעו ואע"ג דרבינו לא נחית עדיין לדין טענת שלא להשביע עד בסמוך סי"ז י"ל דה"ק לפעמים אפי' אמר התובע א"ע מהני והיינו כשהודה בפני המלוה ולפעמים אפי' אמר הנתבע א"ע לא מהני והיינו כשהודה שלא בפניו ומש"ה סדרו כאן וק"ל: כיון שלא היתה ההודאה בפני המלוה ודוקא כשהודה בפני המלוה אמרינן דלא הו"ל להודות הודאה ברורה כ"כ בא"ע שהו"ל לעלות על לבו שילך זה ויתבענו מה שאין כן כשהודה שלא בפניו דאדרבה בא"ע מחזיק דבריו כדי שלא יחשבוהו לעשיר ועד"ר:
ז סָעִיף י והא דמהני א"ע כו' כ"כ בעה"ת שער מ"ב ע"ש:
ח סָעִיף יב אם אמר הריני מודה כו' כלומר אם אחר שתבעו המלוה אמר הריני מודה כן צריכין לומר כיון דמסיים הרמ"ה בטענת השטאה וק"ל: כשלא אמר בל' הודאה כלומר אלא דרך ספור דברים אני חייב לפלוני כך וכך דתו ל"מ אמר משטה וכ"ש דלא מצי לטעון להד"ם ואפי' הודה שלא בפני התובע וכמ"ש בשם הרמב"ם אח"ז מיהו טענת שלא להשביע כשהודה שלא בפני התובע בלא תביעה מצי לטעון דלא עדיפא הודאה גמורה מאמר א"ע שלא בפני התובע וכנ"ל בס"ט:
ט סָעִיף יד וכ"כ הרמב"ם כו' פ"ז דטוען כ"כ ועד"ר: אע"פ שאין התובע כו' עד"ר כאן גם לעיל סל"ב דכתבתי והוכחתי דר"ל כשאין התובע לפניהם ה"ז עדות גמורה לענין תבעו כו' דאינו יכול לטעון להד"ם ואם הוא לפניהם הוא עדות גמורה גם לענין טענת השטאה והשבעה וכדמסיק שם כרמב"ם ע"ש וכל חד לפי ענינו וכמ"ש וקיצר רבי' כאן בהעתקה וסמך אמ"ש לפני זה ואחר זה ולא בא אלא ללמדנו דהרמב"ם ג"כ כתב דהודאה גמורה הוי כאמר א"ע והכל בכלל ודו"ק: ומ"ש אלא משלם ע"פ כי (אם) [הוא] לא טען שלא להשביע את עצמי נתכוונתי והרמב"ם לטעמיה דס"ל דאפי' טענת שלא להשביע אין טוענים עבורו וכמש"ר בשמו סכ"ד ע"ש: וא"א הרא"ש ז"ל כתב דל"מ כו' עד"ר שם כתבתי במאי פליגי:
י סָעִיף טו וכתב בעל המאור כו' אבל הרמב"ם כתב כו' ברפ"ז דטוען כ"כ וע"ל סל"ב סי"ט כתבתי ישוב למה סתם שם כדברי בעל המאור וכאן הביא פלוגתא בדין זה:
יא סָעִיף טז ההוא דאכמין סהדי בכילתא פי' הטמין עדים אחורי הפרוכת: ערי ושכבי פי' הנעורים והישנים וע"ל סל"ב שם פירשתי הצריך לסעיף זה עוד: וזה א"י שיש שם עדים כו' אבל אי אמר ערי ושכבי וה"ה אם מכמין ליה עדים בקברא אע"ג דלא שכיחי אינשי התם וא"ל חיי ושכבי ליהוו סהדי ושתק לא אמרינן דמאי דשתק משום דדעתיה היתה דליכא אינש התם דכיון דקאמר [חיי] ושכבי הו"ל לאסוקי אדעתיה שיש שם חיים ב"י בשם נמ"י:
יב סָעִיף יז לא תבעו שום אדם כו' עד בין בש"מ דכדי שלא להשביע את בניו אמר כן וכדר"ח דאמר הכי פרק ג"פ וכמ"ש בסכ"ו ול"ב ע"ש:
יג סָעִיף יח ומ"ש והרמב"ם כתב דוקא כו' עד"ר שם כתבתי מה שיש לתמוה על דברי רבינו בזה ושלגירסת ספרים דידן בספרי הרמב"ם לא משמע לי הכי ושכן נראה עיקר ודוק: הודה לו בפני עדים כלומר שלא בפני המלוה נאמן לטעון שלא להשביע הודיתי אע"פ שהודה דרך הודאה גמורה לא עדיף מאומר א"ע דל"מ שלא בפניו כמשר"ל ס"ס ומטעם שכתבתי שם:
יד סָעִיף יט א"י לטעון שלא להשביע א"ע הודיתי כתב בכ"מ דטעמו דכל שהתובע שם אינו עשוי להודות שלא להשביע שירא פן יתבענו זה: וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה עד"ר:
טו סָעִיף כא כתב הראב"ד כו' פי' הנתבע אמר א"ע ושתק התובע וכ"כ המרדכי בהדיא בפרק ז"ב והביאו ב"י לעיל סל"ב אבל כשהנתבע הודה והתובע אומר אתם עדי והנתבע שתק י"ל דגם הראב"ד מודה דאינו יכול לטעון שלא להשביע הודיתי דמיד ששמע שהתובע אמר אתם עדי ראה שרצה לתובעו והו"ל כאילו טענו והוא הודה ולא כב"י שכתב הסברא להיפך ועד"ר וגם מל' מ"ו ר"מ בהגהת ש"ע סט"ו מוכח שפירשו כמ"ש וכמ"ש בסמ"ע ע"ש ודוק: ול"נ לי מהא דאמרינן כו' בג"פ דף קע"ה אמרינן דש"מ שהודה א"צ שיאמר הש"מ א"ע ודייקינן מינה הא נתבע בריא שהודה צריך שיאמר הוא עצמו א"ע וממילא משמע דנתבע בריא שאמר הוא עצמו א"ע אפילו שתק התובע הודאתו הודאה דאלת"ה אלא צריך שגם התובע יאמר א"ע הכי הול"ל ש"מ שהודה א"צ שיאמר א"ע וממילא הוי נשמע דבעלמא צריך שיאמר גם התובע ובש"מ א"צ שיאמר שום א' מהן דהי מינייהו מפקית גם זיל בתר טעמא ואע"ג דההוא בהודאה ע"י תביעה איירי וכדמוכח שם בגמרא וכמ"ש בדרישה בסמוך והראב"ד איירי בהודה מעצמו מ"מ שפיר השיג עליו רבינו דודאי הודה ע"י תביעה לענין טענת השטאה והודה מעצמו לענין טענת השבעה שווים הם דכשם שלענין טענת השטאה מהני אמירת א"ע של נתבע אע"פ שהתובע שתק ה"ה דמהני אמירת א"ע בהודה מעצמו לענין טענת השבעה וזה ברור ובזה מסולקים גם ב' קושיות הראשונות שהקשה ב"י. והראב"ד שסיים בדבריו כיון שמעצמו הודה לאו למידק דכשהודה ע"י תביעה לא הוי דינא הכי אלא הוא איירי לענין טענת השבעה דלא שייכא אלא בהודה מעצמו וחדא מינייהו נקט א"נ לפי שטענת השבעה שייכא בין בבריא בין בש"מ משא"כ טענת השטאה דלא שייכא בש"מ כנ"ל ודוק:
טז סָעִיף כב וטענת שלא להשביע אינה מועלת כו' כ"כ הרא"ש בפרק זה בורר בעובדא דההוא דהוי קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי:
יז סָעִיף כג וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה כו' כלל ס"ה דין א' כ"כ: שאם הודה בכ"י שחייב כו' תשובה זו כפולה לקמן ריש סי' רנ"ה ונראה דמיירי אפי' כשהכ"י יוצא מתחת יד המודה רק שאמר בפני עדים הריני מודה שאני חייב לפלוני כך וכך והריני כותב לו כ"י ע"ז ולא מסר לו הכ"י ואח"כ תבעו זה איך שהודה לו כן בפני עדים וקמ"ל דל"מ למימר שלא להשביע נתכוונתי דכיון שטרח כולי האי ודאי לשם הודאה נתכוין ול"ד למשר"ל ס"ס ס"ה בשמו בנמצא בא' משטרותיו מכ"י שטר זה חציו לפלוני כו' עד לא עדיף מה שכתוב מאילו הודה בפני עדים ע"כ דהתם שאני דלא כתב בל' הודאה של חיוב וגם לא הודה לו בפני עדים וגם כתב על גוף השטר שכשיוציאוהו לפני ב"ד לגבותו אל יחשבוהו לעשיר שיראו כת"י על השטר שחציו אינו שלו משא"כ כאן שהודה לו תחלה לפני עדים כנ"ל מקיצור ל' רבינו ומטעמו אבל מ"ו ר"מ ז"ל כתב בד"מ ובש"ע סי"ד דמיירי כשכ"י יוצא מתחת יד זה שהודה לו וכ"מ קצת מלשון התשובה ועד"ר שם כתבתי התשובה ומה שיש לדקדק בזה וכתבתי שאין מהתשובה ראיה לדברי מ"ו ר"מ די"ל דהמעשה כך היה ורבינו למד מטעמיה דהרא"ש דס"ל שהדין כן אפילו לא בא ליד זה שהודה לו וכנ"ל עיקר ע"ש (ודו"ק) [ודוקא] כ' לו כ' מיוחד שח"ל כך וכך שודאי כל כה"ג להודאה גמורה נתכוין:
יח סָעִיף כד כתב הרמב"ם כו' בספ"ו מטוען: ומ"ש המודה לחבירו כו' ק"ק דמשמע דהמודה לחבירו ר"ל בפני חבירו דומיא דוכן האומר לחבירו כר דכ' בתר הכי וא"כ ס"ל להרמב"ם דאפי' הודה לפני חבירו מצי למימר שלא להשביע הודיתי כיון שלא הודה דרך הודאה גמורה וזה סותר למ"ש לעיל סי"ט בשמו שוב ראיתי שם ברמב"ם דליתא שם תיבת לחבירו קמא ע"ש: ועדים שומעין אותו וכן האומר כצ"ל ובי"ס כתב שומעין אותו מבחוץ אבל אינו נכון וכן ברמב"ם אינו תיבת מבחוץ: או שלא להשביע את עצמי כוונתי פטור ז"ל ב"י ליכא למידק כו' (עיין בב"ח) וטענת להד"ם ג"כ אינו יכול לטעון להרמב"ם אם הודה לחבירו בהודאה גמורה כמש"ר בשמו לעיל סי"ד מש"ה כתב ב"י דאאומר לחבירו קאי וק"ל: וי"א אפילו לא טען כו' בעה"ת שער מ"ב וע"ל סל"ב סי"ז ומ"ב: אבל אם חזר ואמר איני חייב לך כלום פי' אע"פ שאינו אומר להד"ם אלא מודה בהודאתו רק שכופר בעיקר ההלואה דבכה"ג בטענת השטאה לא טענינן ליה אם לא שהוא עצמו אמר ובטענת השבעה טענינן ליה וכ"כ ב"י לעיל סל"ב ע"ש וכ"ש אי טעין להד"ם וכפר בהודאה דא"צ לטעון טענה אחרת ופטור שהרי אפילו בהודתה ע"י תביעה אמרינן לעיל כשטען אח"כ להד"ם פטור משום דמלתא דכדי לא דכירי אינשי ואמרינן דלהשטאה כיון וק"ל:
יט סָעִיף כה ומ"ש וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל וכו' בפרק ז"ב כ"כ וע"ל סל"ב מ"ש בזה:
כ סָעִיף כו הודה בקנין כו' מכאן ועד שאלה לא"א הרא"ש ז"ל הכל ל' בעה"ת שער מ"ב ובהאי דינא דקנין ומעמד ג' יהיב טעמא משום דכל קנין אלימא מלתא דשטרא וכל מאן דמחייב נפשיה לחבריה בשטר מיחייב כמאן דאמר אתם עדי ומעמד ג' נמי כקנין דמי ע"כ ונראה דאע"ג דבכל דוכתא קנין או מעמד ג' קנה מ"מ איצטריך ליה לאשמועינן דה"נ מהני דסד"א כיון שנותן אמתלא וטעם למעשה שעשה ושלא נתכוין לשם קנין הול"ל דשומעין לו קמ"ל ובדרישה כתבתי טעם זה לעיל סכ"ג להמפרשים דהודה בכ"י דלשם מיירי דבא ליד זה שהודה לו ולא תקשה פשיטא וק"ל:
כא סָעִיף כז תשובה לגאון אם הודה בב"ד כו' לעיל בסי' ג' ס"ח כתב כן בשם הרמב"ם ואני כתבתי למעלה שם בסימן ג' בשם הרא"ש:
כב סָעִיף כט שישטה בו בהודאתו גם הוא גם טענת שלא להשביע ליכא דהא ע"י תביעה אמר כן בעה"ת שער מ"ב:
כג סָעִיף ל שאלה לא"א הרא"ש ז"ל ששאלת כו' בסוף כלל ס"ה כ"כ: אי הוי הודאת שמעון וכו' אבל בלא הודאת שמעון פשיטא דשתיקת לוי מתחלה ועד סוף ל"מ אפילו אמר התובע א"ע כמשר"ל ס"י דלא הויא שתיקה כהודאה אלא כשהודה מתחלה: אם אמר ראובן א"ע כו' אע"פ שהשואל לא שאל כלום על שמעון מכל מקום הוצרך הרא"ש להשיב להשואל כן משום שנראה מל' השואל דהיה סובר כהרמב"ם והרמ"ה דבהודאה גמורה א"צ שיאמר א"ע שהרי לא הזכיר השואל בדבריו אמירת אתם עדי ואף ע"ג דלא א"ל אלא הן סבר השואל דכשלא אמר הן בל' שיחה הויא הודאה גמורה והשיב לו הרא"ש דאפילו בהודאה גמורה לא סגי עד שיאמר אתם עדי: אין הודאת האחד מחייב כו' וכן כתב רבינו לעיל סימן ע"ז ס"ג:
כד סָעִיף לא אמר מנה לפלוני בידי ונשבע כו' גם זה מבעה"ת שער מ"ב ומדלא קאמר מנה לך בידי אלא לפ' משמע אפי' הודה ונשבע שלא בפני התובע מהני שבועתו: שלא להשביע כיון ונשבע לשקר הבעה"ת מסיים שם ז"ל והשם יפרע ממני על שבועתי ואתם מה לכם בכך: וכן אם יטעון שכחתי כשנשבעתי ר"ל שכחתי שאיני ח"ל כלום ובשעה שנשבעתי סברתי שאני ח"ל:
כה סָעִיף לב המודה לחבירו בפני עדים כו' עד אבל בענין מחילה ופטור דברי בעה"ת שם: שאין כאן לא השטאה ולא השבעה דלא שייכא אלו אלא בנתבע ולא בתובע כמו שנתבאר לעיל סל"ב גם מטעם שכתב רבי' בס"ד בשם בעה"ת שכשהתובע תופס אינו מועיל טענת השטאה לנתבע ואין לך תפיסה גדולה מזו ומטעם זה נמי מסיק וכתב דבהודאת התובע הוי כאילו ראו הפרעון ומש"ה אצ"ל אתם עדי ובהודאת הנתבע לא אמרינן דהוי כאילו ראו ההלואה וק"ל:
כו סָעִיף לג כך אצ"ל כתובו פי' ויכולים השומעים לכתוב לו הודאתו וא"צ לימלך בו ודין זה נלמד מדברי הרא"ש דספ"ק דב"מ וכ"כ המ"מ:
כז סָעִיף לד ישבע עכשיו שלא היה ריוח ז"ל ב"י ויש לתמוה למה ישבע כיון שאין זה טוענו ברי שהיה בו ריוח ואפשר שאין שבועה זו באה מחמת טענתו אלא מחמת שנתעסק בממונו משביעו מספק כדין שבועת השותפין עכ"ל: א"נ מודה ליה פי' אחר שנתן לו בפני עדים סתם דברווחא יהיב ליה ואין להקשות דנהימניה במגו דאי בעי לא הודה ליה משום דהוי מגו במקום חזקה דחזקה הוא כיון דאמר ליה כן דבודאי היה ריוח ועוד דהוי מגו דהעזה דלא היה יכול להעיז נגדו לכפור מה שידע שכבר א"ל: אבל אי יהיב ליה בסתמא פי' שהוא אומר שנתן ליה בסתמא אבל המקבל אומר שא"ל לשם ריוח: משתבע כו' ואין המקבל נאמן במגו דלא קבלתי דמיירי שיש עדים שקבל ממנו כמ"ש א"נ דהו"ל מגו להוציא א"נ מגו דהעזה:
כח סָעִיף לה שאלה לא"א הרא"ש כו' בכלל ס"ו ס"ז: ה"ג וכיון שנשבע שכך א"ל ביקש שיתנו כו' ומפני כך השטר שעליהם כו' ואף שבי"ד סקע"ז נתבאר דבעיסקא אסור לכתוב סתם שטר אפילו על הקרן אלא צריך שיזכיר בו שהוא עיסקא מ"מ אין להקשות למה לא יהיו נאמנים במגו דהפסדנו הקרן די"ל דאף אם היו אומרים כן אכתי הוצרכו לפרוע להנותן חצי דמי ההפסד שהוא עליהן והן כבר פרעו לו כל הקרן ואפשר דמש"ה דקדק וכתב בל' השאלה ז"ל ולא היה עליו שום פרעון דאם היה כתוב עליו שקבל נ' זהובים היו נאמנים במגו דהיו אומרים הפסדנו המותר ולא היו צריכין ליתן עכ"פ אלא כ"ה זהובים וק"ל: ולא היה כתוב בו שום פרעון הוצרכו כו' כלומר דאילו היה כתוב הפרעון על השטר לא היה ראובן נשבע ונוטל מהם הריוח והיה כח לראובן לתבוע החוב מאיזה שירצה הרא"ש לטעמיה דס"ל הכי אפילו באם יש להשני לפרוע חלקו כמש"ר בשמו ר"ס ע"ז: ששמעון א"ל שהרויח כ"ה זהובים לפי גירסא זו צ"ל דה"פ שראובן לחלקו הרויח כ"ה זהובים והם יחד ג"כ כ"ה זהו' אבל ממ"ש אח"כ נתנו לו מהם חלקו משמע דמאותן הזהובים הנזכרים נתנו לו חלקו וא"כ א"א לומר דהזהובים הנזכרים הם כ"ה לכ"נ להגיה נ' במקום כ"ה וכמשר"ל אתה אמרת לי שהרווחת נ': ומ"ש ונשבע ראובן כו' ר"ל דאילו לא נשבע לא היה נאמן בדבורו אף שהיה כבר מוחזק ואפילו שילם לו שמעון בלא עדים דמ"מ מידי היסת לא הוה מצי מפיק נפשיה באומר לו לוי או שמעון לקחת ממוני שלא כדין שלא אמרנו שהיה בו כ"כ ריוח ובש"ע לא הזכיר שבועה ועמ"ש בסמ"ע: כיון שלא מסר מודעא ומה"ט לחוד לא היה לו לתפוס בחלק לוי כיון שהוא לא הודה לו מש"ה הוצרך גם לטעם הראשון דאין לו עסק אלא עם שמעון דהודה לו ממנו לבדו יכול לגבות כל החוב ועיין בסמ"ע:
א סָעִיף א הודה בפני ב"ד או עדים שיחדום לעדים ז"ל המשנה פרק ז"ב דף כ"ט כיצד בודקין את העדים כו' אם אומר הוא א"ל שאני חייב לו אינש פלוני א"ל שהוא ח"ל לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא ח"ל ר' זוז ובגמרא אמרינן משנה זו מסייעא ליה לרב יהודה דאמר ר"י אמר רב צריך שיאמר אתם עדים וז"ל הרא"ש דהכי משמע ל' המשנה דקתני בפנינו הודה לו ולא קתני שמענו שהודה לו דבפנינו משמע שיחד אותנו לעדים שאמר הלוה מודה אני בפניכם ואתם העידו עלי לו (מזה ראיה למ"ש לעיל ס"ס ס"א אמש"ר ולא בפנינו הודה אלא ביאור מה שהיה במעמדינו ע"ש) או שאמר המלוה א"ע ואמר הלוה כן תהיו עדים או שתק אבל בע"א לא עכ"ל וע"פ הצעת הדברים יתבארו דברי רבינו וכמ"ש בסמוך:
ב סָעִיף ט אבל אם שלא בפניו אמר הלוה לעדים כו' לאו כלום ז"ל מ"ו רש"ל ותימה הלא מתני' איירי להדיא שלא בפניו כמ"ש הרא"ש ואינו חולק על הרמב"ם אלא במה שהרמב"ם מוקי מתני' דוקא שלא בפניו אבל בפניו לא בעי א"ע (פי' לענין טענת שלא להשביע אבל טענת משטה מצי טעין כשהוא בפניו וע"י תביעה עד שיודה בהודאה גמורה דהו"ל להרמב"ם כא"ע) והוא דקדק דאפי' בפניו יכול לטעון שלא להשביע עד שיאמר א"ע אבל לעולם מתניתין נמי איירי שלא בפניו וקתני דמהני א"ע ודע שמ"ש הטור הוא דברי המרדכי פרק ז"ב סתש"ו ע"ש) ומיירי שאפי' אח"כ לאתבעו שהוא ח"ל אלא מכח הודאתו לחוד ודוק והארכתי בספרי פרק ז"ב סי' כ"ח עכ"ל מ"ו רש"ל ולעד"נ אחר הדקדוק בל' הרא"ש דס"ל להרא"ש דסיפא דמתניתין דקתני אם אמר א"ע חייב היינו דוקא בהודה לפני התובע ואי לאו הכי לא שהרי כתב הרא"ש שם ונראה דאפי' בפניו אם אמר מנה (לי בידך) [לך בידי] בלא תביעה שייך לומר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו מדקתני במתני' איש פלוני א"ל שחייב מנה דמשמע שלא בפניו א"ל כן ומשום טענת השבעה וא"כ אין אדם תובעו (פי' וא"כ ליכא טענת השטאה אלא טענת השבעה) וקתני לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה דהיינו א"ע ומשמע דבכה"ג דקתני רישא דלא אמר כלום דהיינו כשאינו תובעו איירי וקתני דאפי' בפניו לא אמר כלום עד שיאמר א"ע וה"ט דאמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אפי' הודה בפניו בלא תביעה עכ"ל הרא"ש עם פירושו ואי ס"ד להרא"ש דס"ל דסיפא נמי איירי בשלא בפניו קשה מנ"ל למידק מיניה בפניו צ"ל א"ע דלמא סיפא נמי איירי דדוקא בשלא בפניו וכסברת הרמב"ם אלא ש"מ דפשיטא לו דסיפא איירי בפניו וכ"מ מפירש"י שם שכתב ז"ל בפנינו הודה לו שהיו שניהם בפנינו ולהודות נתכוין להיות לו עדים עכ"ל ואפשר דהרא"ש דייק הכי מל' הודה לו דקתני סיפא דל' לו משמע שהיו שניהם בפני העדים בשעת הודאה אבל רישא דקתני הוא אמר לנו משמע שרק המודה היה עם העדים והתובע לא היה עמהם ומ"ש שחייב לו משום דבשעת העדאתן בב"ד עומדים שם התובע והנתבע ואומרים שהודאתו היתה (לו) [לזה] העומד עתה בפניהם ומש"ה כתב הרא"ש ארישא דמשמע דשלא בפניו אמר כן ואסיפא כתב דאיירי בפניו וק"ל ודעת מ"ו ז"ל נראה שהיתה מדכתב הרא"ש דבכה"ג לא אמר כלום אפי' בפניו כו' דמשמע דמוקי סיפא דומיא דרישא לגמרי ומיירי נמי שלא בפניו אלא דס"ל דאפי' בפניו נמי איירי אבל לפי מ"ש לא כיון הרא"ש לדמותן לגמרי אלא לומר שגם בסיפא דמיירי בפניו אפ"ה לענין טענת השבעה מצריך אתם עדי וק"ל. ונראה פשוט דגם להרמב"ם צ"ל דסיפא דמתני' מיירי דוקא בפניו ולענין טענת השטאה דכשלא אמר א"ע או הודאה גמורה יכול לטעון השטאה ואילו שלא בפניו דליכא תביעה לא שייך השטאה ולענין להשביע (למ"ה) [ל"מ] א"ע שלא בפניו כמש"ר דאל"כ הו"ל לרבי' לכתוב דהרמב"ם חולק על סברתו וס"ל דכשאומר א"ע או הודה הודאה גמורה אינו יכול לטעון שלא להשביע בפניו ודוק ועפ"ר ודרישה בסמוך מ"ש עוד מזה:
ג סָעִיף יב כתב הרמ"ה כו' וכן כתב הרמב"ם הודה בפני שנים כו' אע"פ שלא אמר אתם עדי וא"א הרא"ש ז"ל כתב דל"מ אלא בא"ע טעם פלוגתתן הוא בפי' המשנה הנ"ל דרמב"ם מפרש דה"ק אם אמרו העדים הוא אמר לנו ר"ל דרך שיחה אמר שהוא ח"ל לא אמרו כלום עד שיאמרו בפנינו הודה כלומר בדרך הודאה וכ"כ בהג"א ר"פ הנושא דסתם מתניתין דזה בורר לא משמע דאיירי באומר א"ע והא דאמרינן בגמרא הנ"ל צריך שיאמר א"ע היינו כשאומר דרך שיחה והרא"ש ס"ל דמדאמר בגמרא מסייע ליה כו' משמע דהאי עד שיאמר כו' דקתני במתניתין היינו אמירת א"ע וכתב בכ"מ דיש ראיה לפי' הרמב"ם ולא כמ"ש במ"מ שם ע"ש מדגרסי' בירושלמי דפרק ז"ב אהך מתניתין ר"י בשם רי"א אם היה מתכוין למסור לו עדות עדותן מתקיימת ע"כ וכן מצינו דכל היכא דקאמר התם בגמרא דידן שיכול לומר משטה אני בך לא הוזכר ל' הודאה עכ"ל:
ד סָעִיף יד ואע"פ שאין התובע עמו כו' דע שברמב"ם כתב שם ז"ל דאם טען ואמר שלא להשביע את עצמי הודיתי נאמן ונשבע היסת ואם כשהודה היה התובע עמו א"י לומר כדי שלא להראות עשיר הודיתי כו' והביא רבי' לדברי הרמב"ם הללו סי"ח ודייק מיניה דלהרמב"ם כשהודה בפניו אפי' לא אמר א"ע ולא היתה הודאה גמורה א"י לטעון שלא להשביע נמצא דלהרמב"ם לענין טענת שלא להשביע אין נ"מ בין היתה דרך הודאה גמורה או לא דאם היתה שלא בפני התובע ס"ל דאפילו בהודאה גמורה יכול לטעון דמשמעות דברי הרמב"ם הנ"ל דאפי' בהודאה גמורה נמי איירי וכשהודה בפניו לעולם א"י לטעון ולפ"ז צ"ל דלהרמב"ם הא דחילקו משנה וגמרא הנ"ל בין הודאה גמורה או לא היינו דוקא לענין טענת השטאה וגם נראה פשוט דגם הרמב"ם ס"ל דלא שייך טענת השטאה אלא כשתבעו ומש"ה דקדק וכתב ה"ז עדות גמורה תבעו בדין ואמר להד"ם אין שומעין לו דפי' דבריו לענין זה דוקא הוא עדות גמורה אבל לענין טענת השטאה אין נפקותא בעדות זו דהא בלא"ה לא מצי משתמיט בטענת השטאה כיון שהודה בלא תביעה וגם לא לענין טענת השבעה דהא יכול לטוענו כמו שמסיק שם וק"ל. ואין לומר דהרמב"ם ס"ל דאפי' בהודאה בלא תביעה שייך טענת השטאה דהא הרמב"ם לפני זה פ"ו דטוען בזכרו טענת השטאה לא כתבו אלא בהודה על ידי תביעת התובע וגם כאן כשכתב אע"פ שאין התובע עמו לא זכר טענת השטאה אלא טענת להד"ם ועוד דא"כ הו"ל לכתוב גם זו לפלוגתא שבין הרמב"ם והרא"ש דהא הרא"ש כתב בהדיא דאינו יכול לטעון טענת השטאה כשהודה בלא תביעה הן שלא בפני התובע הן בפניו וכנ"ל אלא העיקר כמ"ש. ומ"ש ב"י סימן ל"ב וגם המ"מ סיים בפי' הרמב"ם אהא דכתב ה"ז עדות גמורה דהיינו לענין שא"י לטעון משטה הייתי בך כבר פירשתי דבריו שם בדרישה דהיינו כשהודה ע"י תביעה דהא הרמב"ם אע"פ שאין התובע עמו קאמר ור"ל אע"פ דגם מוכח כשהיה התובע עמו איירי ע"ש ודוק:
ה סָעִיף יז בין בבריא בין בש"מ שם בפרק ז"ב מסיק שאדם עשוי שלא להשביע את בניו וכתבו התוסשות והא דאמר בפרק ג"פ ש"מ שהודה אצ"ל א"ע משום דאין אדם משטה בשעת מיתה ולא אמרינן דאמר הכי שלא להשביע את בניו וי"ל דהתם בתבעו והודה דלא שייך טענת שלא להשביע ע"כ וכ"פ הרא"ש והיא דעת רבינו ולדעת הרמב"ם דבסמוך מיירי אפי' לא תבעו אלא שהתובע שם וכ"כ הכ"מ שם וכ"ע שם דמהירושלמי הנ"ל משמע כן דקאמר אם היה מתכוין למסור לו דתיבת לו משמע שהתובע שם והוא מודה בפניו עדותו עדות לענין שא"י לטעון שלא להשביע עכ"ל ע"ש והא דאמרינן בב"ב דף קמ"ט ש"מ שהודה על נכסיו שהן של פלוני קנאם זה שהודה לו משמע דאיירי בלא תביעה והביאו רבינו. לפסק הלכה ר"ס ר"ן ולא אמרינן דשלא להשביע את בניו הודה לכאורה היה נראה לחלק בין אם הודה שהוא חייב מנה לפלוני לבין הודה על נכסיו שהם של פלוני דכשמודה על אותו דבר שהוא של חבירו בהודאה זו נגמר המעשה והדבר שהודה עליו בכל מקום שהוא הוא נקנה לאותו שהודה לו וברשותו קאי מש"ה לא מצי יתמי לפטור נפשייהו בשום טענה אבל ז"א דאם כן בריא שהודה בכה"ג נמי ליהני ובכמה מקומות משמע דלא מהני בכה"ג בבריא ולק"מ דהא מלשון התוס' שם משמע דשאני התם דקאמר ש"מ שמודה על נכסיו דהיינו שמודה על נכסיו הידועים לכל שהם שלו ומוחזקים לו מימי קדם דלא שייך לומר שלא להשביע את עצמו נתכוין וכן נראה דעת הרא"ש ורבינו שם ושם הארכנו ע"ש:
ו סָעִיף יח וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה יש לתמוה על רבינו מנ"ל לאשווינהו להרמב"ם והרא"ש חולקים הא י"ל דהרמב"ם לא איירי כאן אלא בהודה דרך הלואה גמורה וכדמשמע לשון הודה סתם ועוד שהרי כתב טען כשבאו אלו העדים כו' ואם כשהודה בפניהם כו' מלשון אלו העדים משמע דקאי אעדים שהזכיר בתחלת הענין ובתחלתו כתב המודה וא"ל דרך הודאה גמורה כו' והודאה גמורה להרמב"ם כאומר אתם עדי וכשאמר א"ע ובפניו גם הרא"ש מודה דמהני ההודאה ואף שהרא"ש לא ס"ל דהודאה גמורה כא"ע פלוגתא זו כבר הזכירה רבינו לעיל בסמוך ולא הוה ליה למכתב בזה פלוגתא חדשה וכן יש לתמוה על המ"מ שכתב אדברי הרמב"ם אלו שלא ידע להם סמך מן הגמרא ולפי מ"ש דבהודאה גמורה איירי יש לו סמך ממשנה וגמרא הנ"ל ונ"ל דגירסת ספרי הרמב"ם שהיו ביד רבינו לא היו כתוב בהם לשון אלו העדים וכן העתיק רביכו כאן לשון הרמב"ם ז"ל דכתב והרמב"ם כתב דוקא שלא בפניו שכתב הודה לו בפני עדים וכשתבעו כו' ולא כמ"ש בספרי הרמב"ם שבידינו טען כשבאו אלו העדים ואמר שלא להשביע כו' ומלשון העתקת רבינו הלזה משמע שזה הוא בבא בפני עצמו ולא קאי אמ"ש לפני זה ומדכתבו בבא בפני עצמו ולא כתב בקיצור ואם טען כשבאו אלו העדים שלא להשביע כולי וכמו שכתוב בספרי הרמב"ם שבידונו מוכח דסבירא ליה דבפניו אינו צריך הודאה גמורה ומשום סיפא דכתב עליו ואם כשהודה בפניהם היה התובע עמו כולי דמיירי אף שלא היה בהודאה גמורה נקט גם הרישא לבבא בפני עצמו ומכל מקום כשלא היה התובע שם משמע משם דגם להרמב"ם יכול לטעון שלא להשביע אף כשהודה בהודאה גמורה מדסיים ברישא וכתב דאינו יכול לטעון להד"ם משמע הא טענת שלא להשביע יכול לטעון וה"ט דכל דהודה שלא בפניו סברא הוא שמודה בהודאה גמורה כדי שלא יחזיקוהו בעשיר וכמ"ש בפרישה ודוק:
ז סָעִיף כא כתב הראב"ד אפילו אמר אתם עדי ושתק כו' וכ"נ לי מהא דאמרינן כו' עיין בב"י מה שהקשה על רבינו שנראה מדבריו ומקושיותיו שהוא הבין דמ"ש הראב"ד אפילו אמר אתם עדי כו' פי' התובע והנתבע שתק ושע"ז השיג רבינו ומש"ה הקשה מה שהקשה ודבריו תמוהים בעיני דתובע מאן דכר שמיה בדברי הראב"ד ורבי' גם מה שסיים וכתב ובסימן ל"ב כתבתי בשם המרדכי כדברי הראב"ד ובמרדכי שם מבואר להדיא דפי' שהנתבע אומר ותובע שותק לכ"נ פשוט דמיירי שהנתבע שותק וכמ"ש בפרישה ובזה מסולקות קושיות ב"י ודוק היטב:
ח סָעִיף כג וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה כו' לא מצאתי דברים אלו בפי' בתשובותיו רק את זה מצאתי שבריש כלל ס"ה כתב וז"ל ש"מ שהודה בכת"י שכל שהיה לו של אביו מי הוי הודאה דלא אמרינן בכה"ג אדם עשוי שלא להשביע או לא. תשובה הנה אפרש לך דין הודאה כו' וכתב שם דין הגמ' הנזכר בסימן זה מקום ששייך לומר השטאה או השבעה ולבסוף מסיק וכתב ז"ל ובנדון זה אם מפורש בכ"י שתבעו או אם יש עדים שמעידים בכך אין אדם משטה בשעת מיתה והודאתו הודאה וגם אם לא תבעו נראה כיון דאיכא כ"י לא אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את בניו דלא אשכחן אלא בדבור בעלמא כגון מאן מסיק בי אלא פלניא וש"מ שאמר מנה לפ' בידי אבל היכא שיש כ"י או כ"י אחר והוא חתום כולי האי לא עביד אינש שלא להשביע את בניו ומה שטוענין היתומים בענין כתב הודאה (שהיה כולו כ"י אחר חוץ מן החתימה) כי אפשר שהו"ל זו החתימה קודם לכן שכך רגילין העולם ליתן לקרוביהם המתעסקים בשבילם והם כתבו מה שרצו לאו טענה היא דא"כ בהא דתנן הוציא עליו כ"י גובה מנכסים ב"ח ניחוש להכי אלא ודאי מלתא דלא שכיחא הוא כי העולם נזהרים מזה כדאמרינן לא ליחתום אינש אלא ארישא דמגילתא כו' הלכך לא חיישינן להכי עכ"ל התשובה ונראה דמתשובה זו למד רבינו דין זה ואף שעיקר התשובה היתה אהודאת ש"מ וגם בכ"י היה כתוב ל' הודאה על נכסיו ולא ל' חיוב (וכל זה כ"ר לק' סימן רצ"ה) ודין זה שכ"ר הוא בהודאת בריא ובהודאה בל' חיוב הא ל"ק דמ"מ מכלל אותה תשובה נלמד גם דין זה שהרי כל הראיות והטעמים שכתב הרא"ש שייכי נמי בהודאת בריא ובהודאה בל' חיוב גם הרא"ש שם לא הזכיר בכל התשובה שום חילוק בין הודאת ש"מ לבריא וגם מ"ש דרך כלל דלא אשכחן טענת השבעה אלא בדבור בעלמא ולא בכ"י משמע ודאי דאין חילוק בין הודאה בכתב לחיוב בכתב ומדסיים בתשובה שהיו טוענים שאפשר שהו"ל אותה חתימה מקודם לכן שכך רגילין ליתן כו' משמע דאיירי שהכ"י ביד זה שהודה לו וכ"כ מ"ו ר"מ בש"ע בס"ו וכתב בד"מ שבזה מיושב דל"ת תשובת הרא"ש זו אמש"ר בשם תשוב' הרא"ש בס"ס ס"ה ואין להקשות א"כ למה קיצר הרא"ש וסתם דהול"ל כיון דמסר כ"י ליד זה שהודה לו כולי האי לא עביד אינש די"ל משום דבתשובה אש"מ קאי ודברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו א"כ מיד שנכתב אף אם לא מסרו לידו כאילו בא לידו דמי ואע"ג דלא סגי בלא כתיבה משום טענת שלא להשביע את בניו מ"מ מסירה ודאי לא צריך בש"מ ועוד דסתם כ"י יוצא מיד התובע הוא ומש"ה סתמא כפירושו ומשה"נ סתם רבינו גם אין להק' אי מיירי שבא הכתיבה ליד מי שהודה לו מאי קמ"ל הרא"ש הא משנה שלימה היא פג"פ הוציא עליו כ"י גובה מנכסים בנ"ח וכמש"ר ר"ס ס"ט די"ל דקמ"ל דאף שלא היה הכ"י כתוב בל' ונוסח כ"י דעלמא אלא בקיצור מודה אני שחייב [אני] לפ' מנה או שלא כתב חתימתי תעיד עלי כעדים אפ"ה לא מצי טעין שלא להשביע כתבתי כן ובלאה"נ צריכין אנו לחלק כן בהודה במעמד ג' ובקנין שכ"ר סכ"ו דלא מצי טעין שלא להשביע כו' דק' נמי פשיטא מאי קמ"ל הא כל מעמד ג' וקנין כאילו כבר בא לידו דמיא וצ"ל דקמ"ל דהו"א דאע"ג דמהני לכל מילי מ"מ אי טען שלא להשביע הודיתי טענתו טענה אך ק"ק דמהרי"ק בש"ע סי"ז כתב האי דינא דכ"י ואח"כ בסי"ט כתב ז"ל המוסר לחבירו שטר שכתוב בו שהוא ח"ל מנה אף ע"פ שלא אמר אתם עדי הוי הודאה ע"כ והשתא כיון דשמעינן כבר דאפילו הוציא עליו כ"י מהני כ"ש שהוציא עליו שטר גמור לכן נראה שמהרי"ק ז"ל הבין הדברים כמ"ש בפרישה דבכ"י מיירי אפילו לא בא לידו ומטעם כיון דכבר הודה לו ג"כ בעדים אלא שלא א"ל אתם עדי מדטרח כו' ואח"כ בשטר גמור קמ"ל אפילו לא הודה תחלה כלל מהני וכ"נ מל' הרר"י [אדרבי] ז"ל בספר דברי ריבות שלו בתשובה סימן קי"ג שפי' ג"כ דמיירי בשאין הכ"י יוצא מתחת יד השני אלא מתחת יד הנתבע ובעיקר הקושיא מתשובה זו לתשובה דס"ס ס"ה כתב שם בדברי ריבות תירוצים אחרים ממ"ש בפרישה והם דחוקים בעיני ובפרט בדברי רבינו אינם עולים ע"ש לכן מ"ש בפרישה נראה עיקר ואף שמל' התשובה מוכח דמיירי התם שהכ"י היה ביד זה שהודה לו י"ל דהמעשה כך היה אבל מ"מ לפי הטעם דסיים הרא"ש דכולי האי לא טרח וגם כתב דלא מצינו דמהני טענת שלא להשביע אלא בדבור משמע הא כל דהוי טפי מדבור כגון שכתוב הודאתו סגי בהכי אף דלא באו לידו דומיא דדבור וק"ל אבל אין נראה לומר דמהני בכ"י לחוד אף דלא הודה לו כן בפני עדים וגם הכ"י עדיין ביד המודה ולומר דשאני ההיא דס"ס ס"ה דלא נכתב בל' חיוב וגם נכתב ע"ג הכתב כמ"ש בפרישה דמ"מ קשה איך יוציא זה בהך כ"י ולא נאמר שכתבו ליתן לו ונמלך ולא נתן לו כמ"ש בסימן ס"ה כמה עניינים דאמרינן בהו הכי וגם אמרו כן בשובר היוצא מתחת יד המלוה כשאין בו קיום ב"ד וכמש"ר ס"ו אלא מחוורתא דבעינן שיאמר לו בפני עדים ודו"ק:
ט סָעִיף כט שהרי לא תבעו לוי ולא השטת כו' מכאן נראה דגם הבעה"ת ס"ל דלא אמרינן השטאה כ"א ע"י תביעה מדכתב שהרי לא תבעו כו' שישטה כו' ומכאן ק' למ"ש ב"י בשמו סימן זה סל"א מי שאמר מנה לפלוני בידי כו' עד ור"ל השטאה היתה כו' ובאמת כי רבינו שכתב האי דינא אפילו בסמוך שינה לשונו וכתב השבעה במקום השטאה וכ"כ בש"ע סכ"ח ולפ"ז צ"ל דטעות נפל בדפוס וצ"ל גם (בכ"י) [בב"י] השבעה במקום [השטאה] א"נ דלא בדקדוק כ' בעה"ת השטאה במקום השבעה וא"כ גם לעיל סימן ע"ה במ"ש ז"ל וכן אם אמר לחבירו נתחייבת לי מנה וכו' עד שיכול לומר משטה אני בך יש לפרש כן ועמ"ש שם:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.