א הלכות פריה ורביה יתברך שמו של הקב"ה שהוא חפץ בטוב בריותיו שידע שאין טוב לאדם להיות לבדו ועל כן עשה לו עזר כנגדו ועוד כי כוונת הבריאה באדם כדי לפרות ולרבות וזה אי אפשר בלא העזר ועל כן צוהו לדבק בעזר שעשה לו לכך חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים דכתיב שופך דם האדם וסמיך ליה ואתם פרו ורבו וכאילו ממעט הדמות דכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם ואתם פרו ורבו וגורם לשכינה שתסתלק מישראל וכל מי ששרוי בלא אשה שרוי בלא טובה בלא ברכה בלא דירה בלא תורה בלא חומה בלא שלום ואמר ר"א כל מי שאין לו אשה אינו אדם וכיון שנשא אשה עונותיו מתפקקים שנאמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מיי' ומצוה גדולה היא עד מאד שאין מוכרים ס"ת אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה ומצוה על האדם שישא אשה כשהוא בן י"ח שנים דתנן בן י"ח לחופה אבל המקדים לישא כשהוא בן י"ג מצוה מן המובחר ת"ר המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וגו' ואמר אביי הא דעדיפנא מחבראי משום דנסיבנא מבר שיתסר ואי נסיבנא בר ארביסר הוה אמינא גירא בעיניה דשטנא אבל קודם י"ג לא ישיאם דהוי כזנות ובשום ענין לא יעבור כ' שנה בלא אשה דאמר רבא וכן תנא דבי רבי ישמעאל עד כ' שנה הקב"ה ממתין לו לאדם שמא ישא אשה וכיון שעברו כ' שנה ולא נשא אומר הקב"ה תפחנה עצמותיו וכתב א"א ז"ל רווק שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא ב"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פ"ו ומיהו מי שא"א לו ללמוד אם ישא אשה אינו חייב לישא בשנת כ'. לשון הרמב"ם ז"ל ואם עוסק בתורה וטרוד בה ומתירא לישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויתבטל מן התורה מותר להתאחר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בת"ת מי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו ואומר א"א הרא"ש ז"ל הא דאמר ואם א"א לו ללמוד ילמוד ואח"כ ישא אשה קצבה לאותו לימוד לא ידענא שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו שלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה ע"כ כיון שיש לאדם זכר ונקבה קיים מצות פריה ורביה היה הבן סריס או הנקבה אילונית לא קיים פריה ורביה היו לו בנים ומתו לא קיים פריה ורביה אבל אם מתו והניחו בנים כיון שיש לו לבן בן או בת או בן או בת לבת קיים פ"ו אבל מת א' מהם בלא בנים ויש לשני בן ובת לא קיים היו לו בנים בכותיותו ונתגייר הוא והם קיים פ"ו אבל עבד שהיו לו בנים ונשתחרר הוא והם לא קיים ואע"פ שקיים פריה ורביה אסור לו לעמוד בלא אשה דאמר רב נחמן אע"פ שיש לו לאדם כמה בנים אסור לו לאדם לעמוד בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו וא"ר יהושע נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בזקנותו שנא' בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך ואין חילוק בין יש לו בנים לשאין לו אלא לענין מכירת ס"ת שלעולם צריך שישא אשה בת בנים אם יש ספק בידו אפי' יש לו כמה בנים ואם אין ספק בידו לישא אשה בת בנים אלא א"כ ימכור ס"ת אם אין לו בנים ימכור כדי שישא בת בנים אבל אם יש לו בנים לא ימכור אלא ישא אשה שאינה בת בנים ולא יעמוד בלא אשה וי"א שאפי' אם יש לו בנים ימכור ס"ת כדי שישא אשה בת בנים ואין חילוק אם יש לו בנים לשאין לו בנים אלא לענין נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה שאם אין לו בנים חייב לגרשה כדי לקיים פריה ורביה ואם יש לו בנים אינו חייב לגרשה דרבי יהושע לא קאמר אלא לכתחלה ישא אשה בזקנותו שהיא בת בנים אבל אינו חייב לגרשה אם אינה בת בנים וכן היא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל: נושא אדם כמה נשים דאמר רבא נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר למיקם בסיפוקייהו ומ"מ נתנו חכמים עצה טובה שלא ישא אדם יותר מד' נשים כדי שיגיע לכל אחת עונה בחדש ובמקום שיש תקנה שלא ישא אלא אשה אחת הולכין אחר המנהג אשה אינה מצווה על פריה ורביה לפיכך אם שואלת גט בטענה שאינה ראויה לבנות ממנו אין שומעין לה כאשר יתבאר לקמן באלו שכופין אותן להוציא כדאית' בהל' גירושין:
א סָעִיף א יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שהוא חפץ בטוב בריותיו וכו' לכן חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים וכו' וכאילו ממעט את הדמות בפ' הבא על יבמתו (יבמות ד' סג:) ומה שכתב וגורם לשכינה שתסתלק מישראל יליף לה התם מקראי ואיתא תו התם אבא חנן אמר משום ר' יוסי חייב מיתה שנאמר ובנים לאו היו להם הא היו להן בנים לא מתו ולא ידעתי למה השמיטו רבינו:
ב סָעִיף א וכל מי ששרוי בלא אשה שרוי בלא טובה בלא ברכה בלא תורה בלא חומה בלא שלום כולהו מייתי התם מקראי (דף סב:) ואיתא תו התם שרוי בלא שמחה ורבינו כתב בלא דירה במקום בלא שמחה ולא ידעתי טעמו:
ג סָעִיף א ואמר רבי אלעזר כל מי שאין לו אשה אינו אדם ג"ז שם (דף סג.) ומייתי לה מדכתיב זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם:
ד סָעִיף א וכיון שנשא אשה עונותיו מתפקקין שנאמר מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מיי':
ה סָעִיף א ומצוה גדולה היא שאין מוכרין ס"ת אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה בפ' בני העיר (מגילה ד' כז.):
ו סָעִיף א ומצוה על האדם לישא אשה בן י"ח שנים דתנן בן י"ח לחופה פ"ה דאבות (דף יב.) והרמב"ם כתוב בפ' ט"ו מה' אישות אימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן ט"ז או מבן י"ז שנה וכ' ה"ה בכאן מצאתי נוסחאות חלוקות בספרי רבינו ויש מהן שכתוב מבן י"ז ובמס' אבות שנינו בן י"ח לחופה ונ"ל שאם הנוסחא הכתובה מבן י"ז היא אמיתית שפירושה משעברה שנת שבע עשרה והוא בן י"ז שלימים ומכל מקום האמיתית היא לפי דעתי מבן י"ח כל' המשנה ופירושו משנכנס לכלל י"ט עד כאן לשונו ומה שאמר רבינו אבל המקדים לישא כשהוא בן שלשה עשרה מצוה מן המובחר כן משמע מההיא דמייתי בסמוך ואי נסיבנא בר ארביסר הוה אמינא גירא בעיני' דשטנא ומשמע לרבינו דהיינו בן י"ג שלימות שנכנס בשנת ארבע עשרה. וכל זה בארצותיהם החמות אבל אנו אין לנו אלא דברי המשנה בן י"ח לחופה: אין לישא קטנה שאינה ראויה לילד. כאמור מפורש בסי' כ"ג:
ז סָעִיף א תנו רבנן המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן וכו' בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף סב:) ובפרק הנשרפין (סנהדרין דף עו:):
ח סָעִיף א ואמר אביי הא דעדיפנא מחבראי משום דנסיבנא בר שיתסר וכו' בפ"ק דקדושין (ד' כט.) אלא שבספרים דידן כתוב זה בשם רב חסדא:
ט סָעִיף א ומ"ש אבל קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות כן כ' הרמב"ם בסוף הלכות איסורי ביאה בפרק כ"א הלכ' כ"ה וטעמו מדאמינן בריש פרק חרש דקטן לא תקינו ליה רבנן נשואין ובסוף פרק האשה רבה אמרינן דאשת קטן פטורה מן החליצה ומן היבום ומשמע ליה ז"ל דכיון דלא תקינו ליה נשואין הוי בעילתו בעילת זנות ולפי דבריו הא דתנו רבנן ביבמות (דף סב.) המשיא בניו סמוך לפרקן וכו' היינו בן י"ג שלימות אבל התוספות כתבו בסוף פ' האשה רבה אע"ג דלא תקינו רבנן נישואין לקטן מכל מקום אור"י דליכא איסורא דלא חשיבא ביאת זנות ומצוה נמי איכא להשיא אשה לבנו קטן כדאמרינן בהנשרפין (דף עו.) דעליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וכו' וכן כתוב בפ' הבא על יבמתו ובפ' הנשרפין וכן דעת רש"י בפרק הנשרפין אהא דהמשיא אשה לבנו קטן עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה וכולי מיתיבי המדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וגומר סמוך לפרקן שאני פירש רש"י סמוך לפרקן עדיין קטנים הם סמוך לפרקן שאני דלאו היינו קטן כולי האי דמשום שנה או חצי שנה לא תזנה עליו :
י סָעִיף א ובשום ענין לא יעבור עשרים שנה בלא אשה דאמר רבא וכן תנא דבי רבי ישמעאל עד עשרים שנה הקדוש ברוך הוא ממתין לו לאדם כולי בפ"ק דקדושין (ד' כט:):
יא סָעִיף א וכתב א"א ז"ל רווק שעברו עשרים שנה ואינו רוצה לישא ב"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה בפרק הבא על יבמתו ו:
יב סָעִיף א ומיהו מי שאי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה וכו' בפ"ק דקדושין תנו רבנן ללמוד תורה ולישא אשה ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה ואם א"א לו בלא אשה ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה ורבי יוחנן אמר ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה ולא פליגי הא לן והא להו וכתב הרא"ש סימן מ"ב דכולהו מודו דאם אי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה ילמוד ואח"כ ישא אשה:
יג סָעִיף א לשון הרמב"ם זכרונו לברכה ואם עוסק בתורה וטריד בה ומתירא לישא אשה ו' וכולי מותר להתאחר וכולי בפרק ט"ו מהל' אישות ותחלת דבריו מבואר בבריית' שכתבתי בסמוך אלא שיש לתמוה למה לא כתב שאם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה תחלה ונרא' לי שמה שכת' בסוף דבריו והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו ארישא נמי קאי:
יד סָעִיף א ומה שכתב מי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי וכו' בפרק הבא על יבמתו תניא בן עזאי אומר כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים וממעט את הדמות אמרו לו אתה נאה דורש ואין נאה מקיים אמר להם מה אעשה ונפשי חשקה בתורה:
טו סָעִיף א ואומר א"א ז"ל הא דאמרינן ואם אי אפשר לו ללמוד וכולי קצבה לאותו לימוד לא ידענא וכו' בפרק קמא דקדושין (דף כט י) אצל מה שכתב דכולהו מודו דאם אי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה ילמוד ואחר כך ישא אשה כתב כן:
טז סָעִיף א כיון שיש לאדם זכר ונקבה קיים מצות פריה ורביה בסוף פרק הבא על יבמתו (יבמות דף סא י) תנן לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים בית שמאי אומרים שני זכרים ובית הלל אומרים זכר ונקבה שנאמר זכר ונקבה וידוע דהלכה כבית הלל:
יז סָעִיף א היה הבן סריס או הנקבה אילונית לא קיים פריה ורביה הבן סריס מבואר שם (דף סב:) בברייתא ומינה נשמע לבת אילונית והכי איתא בירושלמי וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מה' אישות:
יח סָעִיף א היו לו בנים ומתו לא קיים פ"ו אבל אם מתו והניחו בנים וכו' שם איתמר היו לו בנים ומתו רב הונא אמר קיים פ"ו ר' יוחנן אמר לא קיים ואיתותב רב הונא מדתניא בני בנים הרי הן כבנים מת א' מהם או שנמצא סריס לא קיים פריה ורביה ואמרי' תו התם בני בנים הרי הן כבנים סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא וכ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא אמר ליה לשבת יצרה בעינן והא איכא דכ"ע מיהת תרי מחד לא ומפשט דברי רבי' נראה שאם הבן ובת מתו והניח כל א' מהם בן קיים המצוה כיון דמכח זכר ונקבה קא אתו ונראה דה"ה נמי אם הניח כל א' מהם בת (וכן משמע דברי התוספות פרק הבע"י) אבל הרמב"ם בפט"ו כתב בד"א כשהיו בני הבנים זכר ונקבה והיו באים מזכר ונקב' אע"פ שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו הואיל ומשני בניו הם באים הרי קיים מצות פריה ורביה ובתרומת הדשן סי' רס"ב כתב לפרש דברי התלמוד והתו' ע"פ דעת הרמב"ם :
יט סָעִיף א היו לו בנים בכותיותו ונתגייר הוא והם קיים פריה ורביה שם איתמר היו לו בנים בכותיותו ונתגייר ר' יוחנן אמר קיים פריה ורביה ור"ל אמר לא קיים וידוע דהלכה כרבי יוחנן ומפרש בגמרא טעמיה משום דכתיב בעת ההיא שלח מרודך בלאדן בן בלאדן אלמא אית להו חייס להתייחס אחר אביהם ודקדק רבי' לכתוב ונתגייר הוא והם וכך הם דברי הרמב"ם בפ' ט"ו מה' אישות לומר דאם לא נתגייר אלא הוא לא קיים דבנים עכו"ם אינם עולים לו לקיים מצות פריה ורביה וכ"כ הרב המגיד : גרסינן בירושלמי פ"ב דיבמות אמתניתא דמי שיש לו בן מ"מ פטור את אשת אביו וכו' ובנו הוא לכל דבר אפי' לפריה ורביה כתב הריטב"א פי' דאפי' בבן ממזר יצא ידי פריה ורביה עד כאן לשונו ומצאתי כתוב על בן חרש ושוטה לא ידענא אמאי לא קיים מצות פריה ורביה וכי גרע מעכו"ם שנתגייר דקי"ל כר"י דאמר קיים והאי נמי אי משום שבת יצרה איכא שבת ויכול לישא אשה ולהוליד בן חכם ואי משום דרב אסי דאמר עד שיכלו נשמות שבגוף האי נמי נשמה יש לו ובר מצות היא ופקחים מוזהרים עליו דאי הוי כבהמה חשיב שחיטמו אפילו עומד על גביו כשחיטת עכו"ם וקוף עכ"ל:
כ סָעִיף א אבל עבד שהיו לו בנים ונשתחרר הוא והם לא קיים בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סב.) א"ר הכל מודים בעבד שאין לו חייס דכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור:
כא סָעִיף א ואף על פי שקיים פריה ורביה אסור לו לעמוד בלא אשה דא"ר נחמן אף על פי שיש לאדם כמה בנים אסור לו לעמוד בלא אשה וכו' אהא דתנן לא יבטל אדם מפריה ורביה אא"כ יש לו בנים דייק בגמרא הא יש לו בנים מפריה ורביה בטיל מאשה לא בטיל מסייע ליה לרב נחמן אמר שמואל דאמר אע"פ שיש לו לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו ואיכא דאמרי הא יש לו בנים בטיל מפריה ורביה ובטיל נמי מאשה נימא תיהוי תיובתא דרב נחמן אמר שמואל לא אין לו בנים נושא אשה בת בנים יש לו בנים נושא אשה דלאו בת בנים נ"מ למכור ס"ת בשביל בנים וגרסי' תו בגמרא (דף סב:) מתניתין דלא כרבי יהושע דתניא ר"י אומר נשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך וגומר ופרש"י מתניתין דקתני לא יבטל אא"כ וכו' הא אם יש לו יבטל דלא כרבי יהושע א"ר מתנא הלכה כר' יהושע וכתב הרי"ף והרא"ש שם סי' ט' והא מלתא דרבנן היא אבל דאורייתא כיון שיש לו זכר ונקבה קיים פריה ורביה וכ"כ הרמב"ם בפט"ו מהלכות אישות וכתב הרא"ש שם וז"ל בכל הספרים כתוב מתניתין דלא כרבי יהושע והרי"ף לא כתבה והביא על מתני' דלא יבטל אדם מפריה ורביה מימרא דר"נ דאסור לעמוד בלא אשה אף על פי שיש לו כמה בנים משמע דס"ל דאיתא למתניתין ודרבי יהושע ורב נתמן וכדמפרש תלמודא נ"מ למכור ס"ת כלומר לעולם יש לו ליקח אשה בת בנים כרבי יהושע אם ספק בידו אבל אם אין ספק בידו אם אין לו בנים ימכור ס"ת ויקח אשה בת בנים ואם יש לו בנים אינו מחוייב למכור ספר תורה כדי שיקח אשה בת בנים אלא יקח אשה שאינה בת בנים ואל יעמוד בלא אשה כדרב נחמן אבל לפי הספרים דגרסי מתניתין דלא כרבי יהושע משמע דפליגי ולרבי יהושע אפי' קיים פריה ורביה ימכור ס"ת לישא אשה בת בנים אלא דהא איכא לרבי יהושע בין שיש לו בנים ובין אין לו בנים אם נשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה אם אין לו בנים חייב לגרשה כדי לקיים פריה ורביה ואם יש לו בנים אינו חיוב לגרשה דרבי יהושע לא קאמר אלא לכתחלה ישא אשה בזקנותו שהיא בת בנים אבל אינו חייב לגרשה אם אינה בת בנים עכ"ל ואין בדבריו הכרע ומ"ש רבינו דמסקנת הרא"ש כלישנא בתרא נראה דהיינו מדכתבה באחרונה ועוד שכתב דבכל הספרים כתבו מתניתין דלא כר' יהושע ובת"ה סי' רס"ב כתוב על מי שקיים מצות פריה ורביה ונתאלמן ורוצה לישא אשה וירא מקטטה ולכן רוצה לישא אשה שאינה בת מריבה אבל אינה בת בנים ואם לא ימצא אשה כזו דעתו לימנע מלישא אשה ועיין שם ונ"י כתב (בפרק הבע"י דף רכ"ד ע"א) כלשון הזה סבר' דרבוותא דהא דרבי יהושע מדרבנן דאילו מדאורייתא כל שקיים פריה ורבי' נפטר וה"ה נמי במכיר עצמו שאינו ראוי להוליד פטור אלא שנושא אשה שאינה בת בנים מפני החטא כדרב נחמן ומסתברא דכשראוי להוליד מוכר ס"ת משום דרבי יהושע ואע"ג דהוי מצוה דרבנן דלא אפקי' הכא מס"ת אלא לענין אשה שאינה בת בנים וכן הלכה הריטב"א ז"ל עכ"ל. כתב נ"י אם יש לו בנים אפי' מפנויה כיון שקיים פריה ורביה רשאי לבטל ואין כופין משום הא דרבי יהושע:
כב סָעִיף א נושא אדם כמה נשים דאמר רבא נושא אדם כמה נשים וכו' בסוף פרק הבא על יבמתו (יבמות דף ס"ה) וכתב הריב"ש בתשובה סימן צ"א והיכא דאיפשר ליה למיקם בסיפוקייהו ורוצה לישא אחרת הדבר ברור שאינה יכולה לומר תן לי כתובתי או תן לי מטלטלים לאחריות כתובה ונדוניא וכן היכא דלא איפשר למיקם בסיפוקייהו והוא רוצה לגרשה כדי שישא אחרת והיא אינה רוצה להתגרש אינה יכולה לתבוע נדוניא וכתובה ולא מטלטלין לאחריות אלא תקבל גיטה ואח"כ תתבע כתובתה ואם אינה רוצה אין מונעין אותו מלישא אשה אחרת עליה וכתב עוד ואם שהתה עמו י' שנים ולא ילדה והוא רוצה לישא אשה אחרת אי לא אפשר למיקם בסיפוקייהו והיא רוצה להתגרש יוציא ויתן כתובה אם יש לו ואם אין לו תהיה עליו חוב כתובתה עד שיהיה לו והנה בא בכאן אדם אחד מעירכם שיש לו שם אשה שהיא זקנה ושהתה עמו כמה שנים ולא ילדה לו מעולם ורצה לישא אשה ובהיותינו נועדים קהל בשעת הקידושין מנעתיו בפני כולם עד שנתחייב בקנין ובכח נידוי ללכת אל ארצו קודם פסח ויגרש אשתו ראשונה אם תרצה להתגרש ויתפשר עמה ובכתובתה למראית דייני העיר ההיא עכ"ל :
כג סָעִיף א ומ"ש ומ"מ נתנו חכמים עצה טובה שלא ישא אדם יותר מד' נשים וכו' בפ' החולץ (יבמות דף מד.) וכתב נ"י בפרק החולץ (דף יז.) בשם הריטב"א שאמר בשם רבותיו דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אינו רשאי לישא אשה אחרת על אשתו דאומדנא דמוכח היא דאדעתא דהכי אינסבא ליה דלא לינסוב אחריתי והוה ליה כחמר שאינו רשאי ליעשות גמל :
כד סָעִיף א ומ"ש רבי' ובמקום שיש תקנה שלא ישא אלא אחת הולכים אחר המנהג פשוט הוא וכתב נ"י שם בשם הריטב"א בתוס' כתבו כי ר"ג החרים על הנושא אשה על אשתו וחייבין לכוף על החרם שלו אבל ביבמה לא החרים עכ"ל: וכתב הרשב"א בתשובה מן הדומה שלא תיקן ר"ג בכל שא"כ אפילו נשים שאדם חייב לגרשן ואפילו במקום שב ואל תעשה כאשה ששהתה עם בעלה עשרה שנים ולא ילדה סבור אני שלא תיקן בזה הרב ז"ל ומ"מ בין תיקן בין לא תיקן אותה תקנה לא פשטה בכל גבולתינו ולא בגבולות פרובינציי"א הסמוכים לצרפת לא שמענו שפשטה ומעשים במקומינו בתלמידי חכם ואנשי מעשה שנשאו אשה על נשיהם ואחרים רבים ולא חשש שום אדם בדבר זה מעולם עד כאן לשונו וכתב מהרי"ק בשמו בשורש ק"א שלא התקין רבינו גרשון אלא עד סוף האלף החמישי : וכתב עוד שם בארוסה לית ביה תקנת ר"ג וכתוב בכתבי ה"ר איסרלן סימן רנ"ו מי שהמירה אשתו נוהגי' באוסטריי"ך להצריכו לגרשה כשירצה לישא אחרת ומזכה לה גט ע"י אחר דזכות הוא לה שתזנה פנויה ולא אשת איש אבל ברינו"ס לא קפדי ונושאין אשה אחרת בלא גירושין דס"ל דאהכי לא תיקן הגאון עכ"ל : וכתב הרא"ש בתשובה כלל מ"ג סי' ז' שטוב לעשות תקנה בחרמות ונדוים על מי שישא אשה על אשתו : ולענין נשבע שלא ישא אשה אחרת ושהתה י' שנים ולא ילדה עיין בסי' קי"ח:
כה סָעִיף א אשה אינה מצווה על פרי' ורביה פלוגתא דתנאי ס"פ הבא על יבמתו (יבמות דף סה:) והלכה כת"ק דאמר הכי: ומ"ש לפיכך אם שואלת גט בטענה שאינה ראוי' ליבנות ממנו אין שומעין לה כאשר יתבאר לקמן בסימן קנ"ד:
א סָעִיף א יתברך שמו של הקב"ה שהוא חפץ בטוב בריותיו וכו' איכא למידק לאיזה צורך הקדים השבח הלז בתחלה חבורו זה שאין זה מענין החבור כי לא בא כ"א לפסוק הוראה וה"ל להתחיל לחייב אדם לישא אשה וכו' ונראה דלפי שנמצאים מקצת בני אדם מעלים בדעתם המשובשות כיון שלטובתי עשה לי את העזר כמ"ש לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו הנה אין אני חפץ בטובה זו ואי אפשי בה כי לדעתו יותר טובה הוא לו כשישב בלא אשה וממציא לו עזר ברע ואת אשר נפשו קשורה בנפשו ועל כן להוציא טעות זה מן הלב אמר יתברך שמו של הקב"ה וכו' שידע שאין טוב וכו' כי הוא יתברך היודע מה שהוא העזר לא כמחשבת לבו של אדם הטועה בדעתו להמציא לו עזר לרצונו ואמר עוד כי כוונת הבריאה וכו' כלומר בע"כ אין פי' לא טוב היות אדם לבדו שלא בא הוא יתברך כי אם להטיב לאדם לעשות לו עזר בלבד ושיכול לומר אי אפשי בה דא"כ לא היה צריך לעשותו בצורת אשה אלא היה לו לעשותו בצורת איש כמוהו אלא דבע"כ דכונתו יתעלה במה שברא האדם זכר ונקבה וקרא שמם אדם לא היתה אלא לקיים מצות פריה ורביה שהיא אחת מתרי"ג מצות ומצוה זו אי אפשר בלא עזר שעשה לו הוא יתברך כלומר אל יעלה על לב כי גם בלא נשואין אפשר בקיום פריה ורביה כשיעשה עם נשים דרך זנות כי זה א"א בלא עזר ע"ד הזנו ולא יפרוצו שאמרו בפ' הבע"י כל ביאה שאין בה פרוצה אינה אלא בעילת זנות ועל כן צוהו לדבק בעזר שעשה לו וכמ"ש רבינו בהקדמתו שלזה אמר לא טוב היות האדם לבדו כלומר אין טוב שיהא האדם מתבודד עם האשה כמו הבהמות שהן מתבודדים ואין הנקבות מיוחדות לזכרים אלא שעשה לו עזר שתהא מיוחדת לו ודבקה עמו. וכמ"ש ודבק באשתו וזהו דוקא דרך נישואין ולא דרך זנות ואמר רבינו דנמשך מכל זה שלכך חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות וכו' כלומר ויבטל רצונו ודעתו מפני רצון המקום כי חיוב ועול הוא על האדם לישא אשה ואינה משום טובתו בלבד כאשר עלה על מחשבת לבו של אדם כי על כן יאמר אי אפשי בטובה זו דליתא אלא חיוב הוא ואיסורא הוא דקא עביד אם יבטל מלישא אשה ויבטל מצות פריה ורביה ולכן הביא רבינו מאמרי רז"ל בעונשים שיחולו על מי שאינו עוסק בפריה ורביה:
ב סָעִיף א ומה שאמר שכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים וכו' ברייתות ס"פ הבע"י (יבמות סוף דף ס"ג) ע"ש רבי אליעזר ותו איתא התם אבא חנן אומר משום רבי אליעזר חייב כו' שנאמר ובנים לא היו להם הא אם היו להם בנים לא מתו ומשמע דתרי תנאי אליבא דר"א ופסק כהאי תנא דקאמר כאילו שופך דמים דהכי ס"ל לבן עזאי ומשמע דלא ס"ל דחייב כו' כאידך תנאי ולכן לא כתבו רבינו ונתיישב מה שהיה קשה לב"י למה השמיטו רבינו: ה"ג בספרים מדוייקים בלא טובה בלא שמחה בלא ברכה בלא דירה וכו' וכ"כ רבינו בהקדמת הספר ונראה שהיה גורס בלא דירה: עונותיו מתפקקין לשון רש"י בפ' הבא ע"י מתפקקין נסתמין לשון ויפק כמו פוקקין הנקבים עכ"ל: שאין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה בפ' בני העיר (מגילה דף כ"ז) ופרש"י ללמוד תורה להתפרנס בו כשלומד תורה ובגמרא קאמר דה"ט דהתלמוד מביא לידי מעשה אשה נמי לא תהו בראה לשבת יצרה:
ג סָעִיף א אבל קודם י"ג לא ישיאם דהוי כזנות כתב ב"י וז"ל כ"כ הרמב"ם בס"ה א"ב וטעמו מדאמר בפ' חרש דקטן לא תקינו ליה רבנן נשואין א"כ ה"ל בעילת זנות וכ"כ רבינו לקמן ריש סי' מ"ג ולפי דבריו הא דתנו רבנן המשיא בניו סמוך לפרקן וכו' היינו בן י"ג שלמות אבל התוס' כתבו דלא חשיבה ביאת זנות ומצוה נמי איכא כו' עכ"ל ואיכא לתמוה אם רבינו פוסק הפך דעת רש"י ותוס' שכתבו כך בשלשה מקומות גם בתשובת רבינו שמשון בתשובות מיימוני השייכים לספר נשים (סי' י"ח) פסק כך ותשובה זו כתו' גם בהגהות מרדכי דקידושין ותו דלפירוש ב"י דסמוך לפרקן היינו בן י"ג שלימות לא הוי פריך מידי בפ' הנשרפין מהך דסמוך לפרקן אהא דהמשיא אשה לבנו קטן עליו אומר למען ספות הרוה וגו' לכן נראה דמ"ש רבינו אבל קודם י"ג לא ישיאם היינו לומר קודם שנכנס לכלל י"ג דהיינו כל שנת י"ב אבל כשנכנס לכלל י"ג אפי' יום א' בשנת י"ג חשבי' ליה סמוך לפירקן ומצוה היא להשיאו דלא ה"ל בעילת זנות וכדכתבו התוס' וכן נראה דעת הרמב"ם שלא הזכיר מנין שנים אלא כך כתב מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן וכו' ואסור להשיא אשה לקטן שזה כמו זנות הוא וכו' ורצונו לומר סמוך לפרקן בתחלת שנת י"ג והא דאסור להשיא אשה לבנו קטן היינו קודם התחלת שנת י"ג וכן פי' בהגהת מיימוני פ' ששי דהלכות יבום ואין כאן שום מחלוקת בין הפוסקים כמו שהבין ב"י אלא דקשיא לי בדברי רבינו כיון דמההיא דסמוך לפירקן נפקא לן דמצוה היא להשיאו כשהו' בן י"ג ה"ל למימר דת"ר המשיא וכו' בדל"ת לא ת"ר דנראה דמילתא חדתא אתא לאשמעי' ותו כיון דמצוה להשיאו כשנכנס בשנת י"ג אמאי קאמר אביי ואי הוה נסיבנא בארביסר ה"ל למימר ואי הוה נסיבנא בתליסר ונ"ל דיש לחלק בין כשנשא אשה לדעתו ובין כשאביו משיאו אשה דבנושא אשה כל שהוא קטן דאינו בן י"ג ויום אחד אין ראוי לו לישא אשה ולא תקינו לו נישואין דנראה כעושה לשם זנות אבל כשאב משיאו מצוה קעביד מדכתב קרא וידעת כי שלום אהלך וגו' דאביו מלמדו שלא יעשה לשם זנות ומדריכו בדרך ישרה ואעפ"י שבנו קטן דכיון דנכנס בשנת י"ג לאו קטן כולי האי הוא והשתא ניחא דתחלה כתב רבינו בנושא אשה לדעתו דמצוה לישא אשה כשהוא בן י"ח ויום א' אבל המקדים לישא אשה כשהוא בן י"ג מצוה מן המובחר ובבן י"ג ויום אחד קאמר ואח"כ כתב ת"ר המשיא וכו' דמילתא חדתא קאמר דמצוה להשיא בנו סמוך לפרקו דהיינו בעודו קטן כשנכנס יום אחד בשנת י"ג אח"כ הביא מ"ש אביי ואי הוה נסיבנא בר ארביסר לראיה דהנושא אשה לדעתו יקדים כשהוא בן י"ג ויום אחד דהיינו שנכנס בשנת י"ד וכדקאמר אביי אח"כ אמר אבל קודם י"ג לא ישיאם דהוי כזנות דהיינו קודם שנכנס לשנת י"ג דעדיין לא הגיע סמוך לפרקו דאפילו כשמשיאו אביו הוי כזנות ומה שקשה מר"פ האיש מקדש דאמר רב אסור לאדם לקדש את בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה וכאן פסק דמצוה בסמוך לפרקן אע"ג דלא הגיע לגדלות יתבאר לקמן בסי' ל"ז בס"ד מיהו לפי פי' זה בדברי רבינו היה מתוקן יותר לגרוס הא דאביי מקמי הך דת"ר אכן פי' זה נ"ל אמת והכי נקטינן ובזה הפי' מתורצת קושיא לקמן בסימן קמ"א סעיף י"ח במ"ש הר"פ דאם הבעל שעושה שליח רך בשנים צריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים שאין קטן עושה שליח וקשה דאם קטן הוא אין קידושיו קידושין וא"צ הימנו גט אבל למאי דפי' ניחא דבקטן שהשיאו אביו קאמר דקידושין הן מדרבנן ואינו עושה שליח ודו"ק:
ד סָעִיף א ומיהו מי שאי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה וכו' לשון זה כתבו הרא"ש בפ"ק דקידושין ומשמע דוקא ביודע דאי אפשר לו ללמוד כגון שהוא עני ויטרח אחר מזונות אשתו ובניו ולכן הביא רבינו לשון הרמב"ם דמתוכו מבואר דאפי' אינו עני או אפי' עשיר אלא שהוא מתירא פן יתבטל מן התורה ע"י שישא אשה תחלה מותר להתאחר כתב ב"י על דברי הרמב"ם יש לתמוה למה לא כתב שאם אי אפשר לו בלא אשה ישא אשה תחלה ונ"ל מ"ש בסוף דבריו והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו ארישא נמי קאי עכ"ל וקושייתו לא היתה אלא אהרמב"ם אבל על רבינו לא קשיא דכבר כתב זה בי"ד תחלת סי' רמ"ו ע"ש:
ה סָעִיף א ומ"ש ואומר א"א הרא"ש ז"ל הא דאמר ואם אי אפשר לו ללמוד וכו' אף ע"ג דלשון זה לא נמצא בתלמוד אלא לשון הרא"ש הוא מ"מ כיון דלישנא דריחיים בצוארו ויעסוק בתורה משמעו דא"א לו ללמוד אם ישא אשה לכך כתב רבינו דאומר הרא"ש הא דאמר ואם אי אפשר לו ללמוד וכו' דהיינו הך דקאמר רחיים בצוארו וכו':
ו סָעִיף א ומ"ש שלא מצינו זה אלא בבן עזאי וכולי נראה דה"ק בע"כ הכא לא איירי במי שהוא כבן עזאי דא"כ אפי' היה אפשר לו ללמוד יכול להתבטל מפריה ורביה ואמאי תלה טעמיה במאי דאי אפשר לו ללמוד וכך צריך לפרש דברי רבינו בי"ד סימן רמ"ו כשהביא דברי הרא"ש בוה:
ז סָעִיף א כך היא הגירסא בספרי רבינו כיון שיש לו לבן בן או בת או בן או בת לבת קיים פריה ורביה משמע לפי זה דאם הניח כ"א בן או כ"א בת ה"ז קיים פריה ורביה והכי משמע מדגרסינן ס"פ הבע"י סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא כ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא א"ל רבא לשבת יצרה בעינן והא איכא וכך היא גירס' אלפסי והתו' והרא"ש ופי' התו' וכ"ש ברא לברתא אע"ג דאמר לעיל אין שני זכרים חשובי' כבן ובת הכא שבאו מכח מי שפטרו מפריה ורביה פשיטא דקאי שפיר הבן במקום הבת עכ"ל וכ"כ בנימוקי יוסף ובשלטי הגבורים אבל ברמב"ם ר"פ ט"ו מאישות כתב דבעינן דוקא בת ובת ומהרא"י בת"ה סי' רס"ב נדחק ליישב גירסת התלמוד אליבא דהרמב"ם ואין דבריו נראין אלא נראה דהרמב"ם היה גורס סבר אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא אבל ברא לברתא וברתא לברא לא א"ל רבא לשבת יצרה בעינן והא איכא וכו' ובמדוייקים בספרי רבינו כתוב כאן וז"ל אבל מתו והניחו בנים בין שיש בן לבן ובת לבת או בן לבת ובת לבן קיים וכולי והיינו כדעת הרמב"ם והשתא ניחא דכתב רבינו בסוף דבריו אבל מת אחד מהם בלא בנים ויש לשני בן ובת לא קיים וכו' דלנוסחא הראשונה קשה דהו"ל לומר ואפי' יש לשני בן ובת מדלא נקט אפילו אלמא דתחלת דבריו הם נמי בדוקא דאיכא בן ובת. וכך כתוב להדיא בי"ד סי' שצ"ב א"כ נוסחא זו בדברי רבינו כאן היא עיקר וכדברי הרמב"ם וכן פסק הסמ"ג בעשה מ"ט והסמ"ק בסימן רפ"ד. והכי נקטינן וכן פסק בש"ע:
ח סָעִיף א וא"ר יהושע נשא אשה בילדותו וכו' בפ' הבע"י ונראה דה"ק אם יודע בעצמו שאינו מוליד בזקנותו ישא אשה שאינה ראויה לילד מפני החטא ואם ראוי להוליד ישא אשה ראויה לילד אף בזקנותו:
ט סָעִיף א ומ"ש ואין חלוק כו' נראה דלפי דקשה כיון דחייב לקיים מצות פ"ו אף בזקנותו אע"פ שקיים פ"ו בילדותו א"כ לאיזה צורך נתנו גבול בן ובת לקיים מצוה זו לפיכך כתב ליישב זה דאין חילוק אלא לענין מכירת ס"ת וכו' וסברא זו כתב הרא"ש לדעת האלפסי וכ"כ התו' ע"ש ר"י בפ' הבע"י סוף (יבמות דף ס"א) וסברת י"א היא דעת בעל המאור בספרו ומדכתבה הרא"ש באחרונה נראה דכך היא מסקנתו וכתב בעל המאור דעוד יש חילוק דאם מתה אשתו ואין לו בנים דמותר לישא אשה תוך שלשים אבל יש לו בנים אסור לישא אשה עד שיעבור ג' רגלים וכ"כ רבינו ביו"ד (סי' שצ"ב) ודע דהרמב"ן בספר המלחמות כתב דלהרי"ף נמי אפילו יש לו כמה בנים הוא מוכר ס"ת כדי לישא אשה בת בנים אלא דבאין לו בנים חייב לישא אשה מדאורייתא והיו מכין אותו כו' והיו משמתין ומחרימין ועושין הרדפה אבל אם יש לו בנים דאינו חייב אלא מדרבנן אין מחרימין ואין כופין ולא נקרא עבריין אם אינו רוצה לעסוק עוד בפריה ורביה אבל מאשה לא יבטל לעולם ומוכר הוא ס"ת אפילו לישא אשה דלאו בת בנים כ"ז כתב הרמב"ן לפרש דעת האלפסי ודלא כנימוקי יוסף שכתב ע"ש הריטב"א דאין מוכרין ס"ת אלא כדי לישא בת בנים אבל לישא שאינה בת בנים אין מוכרין ס"ת ע"ש ולענין הלכה למעשה צ"ע: כתב נ"י בפ' החולץ דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אינו רשאי לישא אשה אחרת דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי אינסבה ליה וכו' עכ"ל ורצונו לומר שנהגו כך בלא תקנת הקהל אבל כשעשו תקנה איכא נמי איסור חרם ונידוי על מי שפורש עצמו מתקנת הקהל וע"ל סי' ע"ו ובב"י: כתב הרב בהגהת ש"ע סי' י' ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו יש להקל להתיר לו אשה אחרת עכ"ל. מיהו ראיתי מרבותי שקבלו גם הם מגדולי עולם שיציעו הענין לפני הגדולים שבאותו הדור ויסכימו בהיתר זה ולחתמו מאה רבנים על אותה ההסכמה וכמ"ש בספר כל בו בתקנת ר"ג מ"ה וגם ישליש סך כתובתה ונדונייתא ותוספת שכתב לה ביד ב"ד ואח"כ ישא אחרת אבל לגרשה שלא מדעתה ויניח כתובתה ביד ב"ד לא שרינן ליה אפילו היתה עתים חלומה ולגרשה בשעה שהיא חלומה נמי לכתחלה אסור משום דאין לנו לתקוע עצמינו בדבר הלכה בפלוגתא דמ"ד משום גרירה ומ"ד משום שאינה יכולה לשמור את גיטה דלמ"ד משום גרירה עתים שוטה עתים חלומה אסור וכן פסק מהרש"ל בתשובה דאסור לגרש בע"כ אפי' עתים חלומה אבל להתיר לו לישא אחר' עליה בלא גירושי הראשונה על זה לא כתב לאיסור וע"כ נראה דלד"ה מותר לישא אשה עליה וכמ"ש הרב בהגהת ש"ע ובסי' י"ט כתב עוד בנשתטי' דאפילו בדיעבד אינה מגורשת אלא א"כ שגירשה בעת חלימתה מפני שהיה נראה שתשאר כך לא מהדרינן עובדא עכ"ל התבאר דאין שום מחלוקת בין הוראת מהרש"ל ובין הוראת הרב בהגהת ש"ע דמה שאוסר מהרש"ל לגרשה לכתחלה אפילו בעת חלימתה גם הרב בהגהות פסק כך ומודה דאסור ומה שהתיר הרב בהגהותיו בנשתטי' לישא אשה אחרת על אשתו גם מהרש"ל מודה בהיתר זה שלא נמצא בדבריו שאסרו ואעפ"י שר"ג מ"ה החרי' שלא לישא אשה על אשתו במקום מצוה ודאי לא גזר והכא נמי איכא מצוה דלא תהו ברא' כדאיתא פ"ק דב"ב (דף י"ג) גבי ח"ע וחצי ב"ח דכופין את רבו ועושה אותו ב"ח משום דלא תהו ברא' שהיא מצוה רבה ומשום הכי כפינן כמ"ש התו' לשם בשם ר"י ומדינא ודאי לא היה צריך הסכמה על זה מאה רבנים אלא כל ב"ד היה רשאי לפסוק היתר לישא אשה אחרת במקום מצוה וראיה ברורה ממ"ש המרדכי בפ' מ"ח דהרב ר"א ממי"ץ היה נוהג להתיר חרם דר"ג לישא ב' נשים ליבם כדי שלא תהא חליצה פסולה וצריכה לחזר על כל האחים והיה אומר שבמקום מצוה לא נגזרה גזירה והשתא הוא עולה לייבום ולחליצה ואחרי החליצה תעמוד הגזירה במקומה ושאר רבותי לא נהגו כן עכ"ל וכתב ב"י בפירוש סדר חליצה דטעם החולקים דכיון דיבמה שרי ליבומי אלא דאריא דשבועה רביע עליה ראוי ליבם היא עכ"ל מדלא חלקו עליו דאין בהיתר חרם דר"ג מ"ה ממש דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אלמא דלכ"ע יכולין להתיר חרם זה דר"ג מ"ה במקום מצוה דייבום דר"ג גופיה כך היה דעתו עם ב"ד כשגזר גזירה זו להתיר גזירה וחרם זה במקום מצוה ומסתמא מה שנמצא בדברי האחרונים שיסכימו בהיתר חרם זה מאה רבנים כך קבלו הם מפי ב"ד של ר"ג מ"ה שכשיגיע איזה ענין בין איש לאשתו שאין ראוי להחזיק בחרם זה יהיה מה שיהיה יתירו את החרם בהסכמת מאה רבנים כדי שלא יהא דבר קל בעיני הדורות הבאים לישא אשה על אשתו וכך נהגו רבותינו בזמנינו להתיר לו לישא אשה אחרת על אשתו שנשתטי' בהסכמת מאה רבנים ונעשה מעשה כמה פעמים וע"ל סי' קי"ט:
א סָעִיף א כתב הרמב"ם בפט"ו מהלכות אישות ה"א וז"ל לא קיים פ"ו חייב לבעול בכל עונה עד שיהיה לו בנים מפני שהוא מצות עשה שנאמר פרו ורבו עד כאן לשונו. וכ' המ"מ שנינו פ' הבא על יבמתו לא יבטל אדם מפריה ורביה ופירושו שיבעול בכל עונה אע"ג דאין כאן מצות עונה כגון שמחלה לו אשתו וכמו שכתב רבינו ודבר נכון הוא דודאי יש לו זמנים ידועים עד כאן לשונו וע"ל סי' ע"ו:
ב ולא ידעתי מנין לו דדעת הרמב"ם שלא כדעת התוס' ולא כדעת רש"י שהרי לא כתב הרמב"ם רק לשון הגמרא פרק הנשרפין וז"ל מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפירקן כולי עד ואסור להשיא אשה לקטן וכמו זנות היא עד כאן לשונו וכן הוא בגמ' פ' הנשרפין דאמר המשיא אשה לבנו קטן עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה וגומר מיתיבי המשיא סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום וגומר סמור לפירקן שאני ופרש"י דסמוך לפירקן שנה או חצי שנה מותר דלאו קטן הוא כולי האי וא"כ נוכל לומר דדעת הרמב"ם בדעת הרש"י וכצ"ל:
ג סָעִיף א כתב ריב"ש בתשובה סימן מ"ו בודאי מי שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אשה שאינה בת בנים ואין לו אשה אחרת ראויה לבנים שורת הדין שב"ד מונעים אותו מלישא שהרי אמרו שמי ששהה י' שנים עם אשתו בלא בנים כופין אותו להוציא אע"פ שלא הוחזקה עקרה ודאית כ"ש הוחזקה להיות עקרה וכ"ש זקנה אמנם כל זה לפי שורת הדין לפי הגמ' אבל מה נעשח שלא ראינו מימינו ולא שמענו מכמה דורות ב"ד שנזקק לזה לכוף ולהוציא באשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה או שהיא זקנה ואף אם אין לו בנים וכן לא דאינו ב"ד שנזקק למחות במי שנושא קטנה ואע"פ שהגיע הוא לפרק חיוב פריה ורביה ואין לו בנים ואע"ג שדינה כזקינה וכן אמרו ז"ל אסור לאדם שיקדש בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה ומימינו לא ראינו מי שמוחה בזה וכן בבת כהן או בבת תלמיד חכם לעם הארץ וכן בת עם הארץ לתלמיד חכם ולזה אם היה ב"ד נזקקין לדקדק בענין הזיווגים היו צריכין לכפות את כולן ותרבה הקטטה והמריבה ולזה העלימו חכמי הדורות עיניהם בענין הזיווגים שלא למנעם ואצ"ל שלא להפרידם כל ששניהם רוצים ואין בענין הזה לא משום ערוה ולא משום איסור מצוה ולא משום איסור קדושה ולכן בנדון שלפניכם אם הזקינה חפצה בו ומצאה זה שרוצה לישא מפני דחקו אם תרצו להעלים עיניכם כאשר נהגו בהרבה קהילות אין למנוע מזה ואף אם נשאה לשם ממון והא דאמרי' פ' י' יוחסין מי שנושא אשה לשם ממון הויין לו בנים שאינן מהוגנין זהו באשה שהיא פסולה לו וכן פי' רש"י שם אמנם אם תרצו לקונסו ולמחות בו על שהתריס נגד הדיינים הרשות בידכם עד כאן לשונו:
ד והמדקדק יוכל ליישב אף דעת הטור כן ונראה לי דאף אם שני בנים או בנות הבאים מזכר ונקבה פוטרים הואיל ואתו מכח שפטרו מפריה ורביה מ"מ זכר ונקיבה שבאו מב' בנים או בנות אין פוטרים ופשוט הוא דאל"כ לעולם יפטרו ב' בנים או בנות דאי אפשר שלא יצא מהן זכר ונקיבה לעתיד:
ה וז"ל שם ונכון הוא שאם לא כן היה מחויב לישא כדי להיות לו בנים בישראל ולא יאמר ר"י דבבנים עכו"ם די לו עכ"ל:
ו ומסיים שם נראה שיפה עושה במה שנושא אשה שאינה בת מריבה אע"פ שאינה בת בנים דהא מצינו בפרק החולץ שדוחין מיבום לחליצה משום קטטה ומריבה אבל לא יפה עושה במה שרוצה למנוע לגמרי אם לא ימצא אשה שאינה בת מריבה דאסור לעמוד בלא אשה עכ"ל ועיין בי"ד סי' רט"ו במי שנשבע שלא לישא אשה אם השבועה הלה ועיין לקמן סי' קי"ח:
ז עוד האריך ריב"ש בזו סי' צ"ח וצ"ט ע"ש וע"ל הלכות גיטין סי' קי"ט אם מגרשים בזמ"הז אשה שלא לרצונה וע"ל ססי' ב' דלא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה אחרת במדינה אחרת:
ח ונ"ל דזה מיירי במקום שאין שם חרם רבינו גרשון אלא שנהגו כך דבמקום החרם נוהג איסור מטעם החרם אפי' אם תתרצה אשתו הראשונה ומימי לא ראיתי נושא ב' נשים במקום שהחרם נוהג אף אם תתרצה הראשונה:
ט סָעִיף א בהגהות אלפסי פ' הבא על יבמתו ע"א דף תכ"ד דאשה לא תעמוד בלא איש משום חשדא וכן הוא בתוס' עכ"ל ר"י א"ז:
י ועיין בב"י לקמן (סי' ע"ו) ואין נוהגין כן אלא כופין להוציא אחת אם אחד נשא ב' נשים ומ"מ נראה דבזמן הזה אין אנו צריכין מאה אנשים להתיר דהא כבר כלה זמן הגזירה וא"צ היתר כלל כמו שכתבו התוס' והאשירי ריש ביצה ולכן אע"פ שעדיין נוהגין גזירות הגאון מ"מ הגזירה כבר בטלה ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר ואי אתה רשאי להתיר בפניהם ומ"ש דביבמות לא גזר הוא דעת הריטב"א אמנם הגהות מרדכי דיבמות דף תס"ג ע"ב בתשובת ר' אביגדור דאף במקום יבום נוהג חרם ר"ג וכופין אותו לחלוץ וכן משמע בהגהת מרדכי דכתובות דף תקמ"ט ע"ג וע"ד וכ"כ נ"י פרק החולץ דף תי"ו ע"א וע"ב דף תכ"ד אמנם הריטב"א פליג שם בשם רבני צרפת וכתב דאם שהה עם אשתו י' שנים מותר לישא אחרת וכן משמע במרדכי פ' החולץ ע"ד דף תנ"ז דבמקום דיחוי מצוה לא תיקן ר"ג ובתשובת ר"י מינין הסכים לאסור וכתב כן בשם ר"י א"ז לאסור אף במקום יבום וכ' עוד דאפי' לדברי המתירין במקום יבום מ"מ בשהה י' שנים עם אשתו אין להתיר דשאני יבום דאשה הקנו לו מן השמים עכ"ל וזהו שלא כדברי הריטב"א דלעיל ומהר"מ פדווא סי' י"ט פסק באחד ששהה י' שנים עם אשתו שמותר לישא אחרת דכה"ג לא גזר ר"ג הגאון וכ"כ יח הרשב"א סי' ר"פ עכ"ל וכ"כ שם סי' י"ד ומהרי"ק הביא בשורש ק"א דברי הרשב"א ז"ל שם ע"ב לא תיקן ר"ג אלא שלא לישא אשה על אשתו הנשואה לו אבל היכא שלא נשאה ורצה לחזור בו מי יכריחנו לכתוב לה כתובה בע"כ ולהתחייב לה שאר כסות ועונה אם לא תמצא חי בעיניו דבר פשוט הוא דלא כפינן ליה להכניס אלא כפינן ליה לכנוס או לפטור שלא לעגן בנות ישראל וכ"ש בנדון זה שיוצאה מדעתה שלא נכופנו לכנוס אפילו היתה ארוסתו גמורה ולא עוד אלא אפילו בנשואה גמורה התיר הרשב"א לישא אחרת היכא שיצאה מדעתה וז"ל השאלה האשה אשר נתן ה' עמדי הוללות וסכלות ואין בה דעת והורוני אם איני רשאי לישא אחרת מחמת חרם ר"ג תשובה חרם ר"ג לא נתפשט בגבולינו והדעת נוטה שלא גזר בכל הנשים ובכל המגרשים שלא עשה אלא לגזור בפני הפריצים והמעוללין בנשותיהן שלא כראוי אבל לא על דעת שיתפשט תקנתו באותן שאמרו חכמים שיוצאים שלא בכתובה כולי עד נ"ל שלא עשה תקנה אלא בפני פרוצים כולי אבל באלו שאמרו שהוא מן הדין או מן החיוב לגרש או לישא אחרת בזה לא גזר הגאון אפי' היתה התקנה עולמית כ"ש ששמענו שלא גזר אלא לזמן ער סוף אלף החמישי ולפיכך מה שנראה באומד הדעת כי לא גזר הצדיק בכל מה שאמרנו ומותר אתה עכ"ל ומהר"ם פאדוי כתב ג"כ בתשובה סי' י"ד דר"ג לא גזר על ארוסה כדברי מהרי"ק דלעיל ועיין בתשובה שכתבתי שם דאף בארוסה יש להחמיר וע"ש ונ"ל דהמיקל וסומך על דברי המתירין לא הפסיד שהרי כתבתי לעיל שלא גזר משום חשש איסור דאורייתא ואינה אלא תקנה בעלמא ובשל סופרים הלך אחר המיקל כ"ש בתקנה בעלמא ועיין בי"ד סימן רכ"ה מי שהולך ממקום שנוהג חרם ר"ג למקום שאינו נוהג מה דינו:
יא ומשמע בת"ה סימן רל"ז דדעתו כמנהג אוסטרייך וכ"כ מהרי"ק שורש קמ"א דבמקום שנהגו נהגו אבל אין צורך לזה דודאי בכה"ג לא תיקן הגאון עכ"ל ולי נראה דאותן הנוהגין להצריכה גט לא משום חשש הגאון נהגו כן אלא דיש לחוש דתתייבם השניה והיא אסורה להתייבם משום שהיא צרת המומרת כמו שיתבאר לקמן סימן קע"ג ולכן יפה הוא במקום דנוהגין ביבום:
יב במרדכי סוף הבע"י סי' נ"ה שם מיהו בזמן הזה יש חרם ר"ג שלא לישא איש שתי נשים הלכך אם רוצה לישא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה עכ"ל ובהגהת מרדכי דכתובות דף תקמ"ד ע"ד דטעם דר"ג משום קטטה בעלמא ולא משום דררא דאיסורא דאורייתא עכ"ל וכתב הכלבו דאין להתיר חרם זה אלא בק' אנשים מג' קהלות ומג' ארצות כגון ארגו"ן צרפ"ת לומבריא"ה גם הם לא יסכימו להתיר עד שיראה טעם מבורר להתיר עכ"ל וכתב מהר"י מינ"ץ סי' י' שמסתמא בכל מקום נוהג מנהג זה אם לא מקום שידוע לנו שלא נהוג:
א סָעִיף א שידע. לשון הפסוק נקט. וכדר"ל יבמות ס"ב: מפסוק (לא טוב היות אדם לבדו [בראשית ב' י"ח]. הגה) שמי ששרוי בלא אשה שרוי בלא טובה. ואע"ג שרש"י (על התורה [שם]. הגה) פי' האי קרא שאין טוב לאדם להיות לבדו: שלא יאמר (כו' כצ"ל) הקב"ה יחיד בעליונים והאדם בתחתונים כו'. מ"מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו. ועוד כי מוכרח לפרש כן מע"ש [שם שם כ'] לפני זה ולאדם לא מצא עזר כנגדו. וע"ד שפי' הראב"ד והביאו רבינו בהקדמה. וכתב שמציאה זו אינה אחר החיפוש. אלא מציאה מחשביי כו'. ע"ש:
ב סָעִיף א שכל. נראה שהגי' הנכונה שצ"ל וכל מי שאינו כו'. עד"ר:
ג סָעִיף א וגורם. ביבמות [סד:] יליף ליה מלהיות לך לאלהים ולזרעך אחריך וגו' [בראשית י"ז ז'] בזען שזרעך אחריך כו' [ועד"ר. כ"פ].
ד סָעִיף א שרוי. ע"ל בהקדמה שמביא על כל א' פסוק א'. ומ"ש בהקדמה בלא דירה דכתיב [שם ב' יח] אעשה לו עזר כנגדו. ר"ל דלשון כנגדו משמע סביבו. דהיינו דירה. אלא שק' שזוהי אמרם בלא חומה. לכן היה נ"ל אמרם (אומרו כצ"ל) "דירה ע"ד שאמרו [שבת קיח:] ר' יוסי או' מעולם קראתי לאשתי ביתי. שכל מעשה הבית נעשית על שמה. וזוהי ג"כ קצת בכלל מ"ש עזר כנגדו %. ולכאורה נראה פשוט דט"ס נפל בס' הטור. ותמורת מלת בלא דירה. צ"ל בלא עזרה. וכ"ה להדיא במד"ר בראשית פרשה י"ז תני ר' יעקב כל שאין לו אשה שרוי כו' בלא עזר שנאמר אעשה לו עזר. וכן בילקוט שם רמז כ"ג. וע"ש עוד דרשות שרוי בלי כפרה בלי חיים. והטור דנקט דרש זה דוקא. אולי דהיה לפניו נוסחא זו בגמרא. א"נ מפני שלפי הוראת הכתוב זה עיקר כוונת הבריאה: (ועיין דרישה. כ"פ):
ה סָעִיף א אינו אדם. דכתיב [שם ה"ב] זכר ונקבה בראם (וגו' כצ"ל) ויקרא שמם אדם. ומשום דאדם הוא לשון חשיבות. כמ"ש [יבמות סא. ב"מ קי"ד]:
ו סָעִיף א עוונותיו מתפקקין. פי' נסתמין מל' פוקקין הנקבים %: הגה [צ"ל שפקקו נקביו והוא בשבת (מ.):
ז סָעִיף א ויפק. לשון פוקק. רש"י. ולפ"ז כך הוא פי' הפסוק ויפק רצון מה'. ר"ל מי שנושא אשה ועושה רצון ה' שירצה שישא אדם אשה ולקיים תכלית הבריאה. הוא גורם שה' פוקק בעד עונותיו שלא יהיו נראין. וזש"ה ויפק רצון מה'. ר"ל הרצון של ה'. (שעשה הוא גורם שפקק כו'. כ"פ). הוא פוקק בעד עונותיו %: הגה וי"מ ויפק רצון מה. ר"ל שמוציא רצון מה' ואין ברצונו של ה' אלא מחילת עון:
ח סָעִיף א בן י"ח. משמע במיי' פט"ו מה"א דר"ל כשהוא נכנס לשנת י"ח. וכ"כ המ"מ שם. ואם כך הוא דעת רבינו. לא יהיו שוין פי' כשהוא י"ת (צ"ל י"ח שנה) ומ"ש כשהוא בן י"ג שנה וצ"ע:
ט סָעִיף א אבל. והטעם כמ"ש תיכף אח"ז המשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן עהכ"א וידעת גו'. לכן כתב תיכף אח"ז ת"ר המשיא כו' להורות שלכך הוא מצוה מן המובחר. והוי כאילו כתב דת"ר המשיא כו'. שהוא נתינת טעם למעלה:
י סָעִיף א סמוך. פי' בזכר כשיגיע לשנת י"ג שלימים ונקבה לשנת י"ב שלימים הוא פרקן. וזמן של נשואיהן סמוך לפרקן. לדעת הטור היינו אחר שעברו על הזכר י"ו שנה שלימים (ויום א' כצ"ל) ועל הנקבה י"ב שנה שלימים ויום אחד. ולדברי התוס' ורש"י הוא קודם שנת י"ג לזכר ושנת י"ב לנקבה %: וא"ל לפירושם למה נאמר ואי נסיבנ' בר ארביסר כו'. הול"ל בר תחלת י"ג. די"ל המצוה מן המובחר הוא כשהוא בן י"ג שלימות. אבל בתחילת י"ג אינה מצוה מן המובחר. ועד"ר. ועי"ל דגירוי יצה"ר היינו דוקא כשהוא בן י"ג שלימות. (כ"פ.):
יא סָעִיף א בר ארביסר. פי' בהתחלת שנת י"ד:
יב סָעִיף א כזנות. דקדק רבינו וכתב כזנות. ולא כ' דהוי זנות. משמע דאינו זנות ממש אלא דהוי כמו זנות. דהואיל שנשא אותה בחופה וקידושין לא הוי זנות ממש. כמ"ש רבינו לקמן סי' ל"ז בשם תוס'. וכ"כ הרא"ש בפ"ב דקידושין [מה: סי' ח']. ומביאו הב"י לקמן סי' מ"ג. וז"ל קטן שהשיאו אביו לא חשיב כאילו היא בזנות אצלו. ואפי' היא גדולה ובת עונשין. אע"ג דלא תקינו ליה רבנן נישואין עכ"ל. ואלה"ק שרבינו שכתב שהוא כזנות. יחלוק על הרא"ש אביו. די"ל שרבינו ג"כ ס' כהרא"ש. ולכן כתב דהוי כזנות ולא זנות ממש כמ"ש. ונ"ל דלכתחילה אין להשיאו. אבל אינו מחויב להוציאו אם כבר השיאה. ועד"ר:
יג סָעִיף א וכ' א"א הרא"ש רווק שעברו כו' כצ"ל. וכ"פ).
יד סָעִיף א בשנת כ'. דקדק וכתב בשנת כ'. שלא תאמר שלעולם הוא פטור מלישא אשה. לכן כתב שאינו חייב לישא בשנת כ'. אלא ילמוד עוד ואח"כ ישא אשה.
טו סָעִיף א ואומר. צ"ל וכתב א"א הרא"ש. ולא קאי אדברי הרמב"ם. שהרא"ש לא זכר בדבריו דברי הרמב"ם. אלא קאי אלשונו שכתב דלכ"ע מי שא"א לו ללמוד אם ישא אשה. שאינו מחויב לישא אשה בשנת כ'. וע"ז כתב קצבה לאותו לימוד לא ידענא. ומשמע שסובר רבינו שהרא"ש חולק על הרמב"ם. שהרא"ש סבר ששום אדם בעולם אינו רשאי שיתבטל שלא מצינו זה אלא בב"ע בלבד. והרמב"ם סבר שכל מי שחשקה נפשו בתורה יכול להתבטל. ומ"מ נוכל לומר שגם רבינו סבר שאינו חולק על הרמב"ם. וז"ש הרא"ש שלא מצינו זה אלא בב"ע שחשקה (נפשו כצ"ל) בתורה. ה"ה אם נמצא אדם אחר שנפשו חשקה ג"כ בתורה כב"ע שיכול להתבטל. ולא כתב שאינו יכול להתבטל כל ימיו. אלא מי שא"א לו ללמוד אם ישא אשה. אבל מ"מ נפשו אינו חושק כ"כ בתורה כב"ע. וחלוקים אלו מבוארים ג"כ בדברי הרמב"ם. שכתב תחלה מותר להתאחר. ובמי שחשקה נפשו בתורה כ' דאפילו ביטל כל ימיו אין עבירה (ועד"ר). ובספר של קלף מ"כ ז"ל וא"א הרא"ש ז"ל כתב על הא דאמר וא"א (ואם א"א כצ"ל) לו כו' עד וקצבה לאותו לימוד לא ידענא כו'. וא"ש האי גירסא דגרסי תיבת על. וגם וי"ו של תיבת וקצבה כו'.
טז סָעִיף א כיון שיש. (דילפינן מבריאת עולם. כ"פ). שנאמר (בראשית ה' ב') זכר ונקיבה ברא"ם %: הא דלא גבה ממוקדם מהכתוב [שם א' כ"ז] זכר ונקבה ברא אותם. לפי ששם איירי מבריאת אדה"ר לבד וכמשא"זל ברכות סא. דו פרצופין ברא הקב"ה באדה"ר שנאמר [תהלים קלט] אחור וקדם וגו':
יז סָעִיף א היו לו בנים ומתו דלשבת יצרה בעי' והא ליתא:
יח סָעִיף א כיון שיש. בן לבן ובת לבת או בן לבת ובת לבן. כן היא הנוסח שלפנינו. וכ"כ לעיל % מלת לעיל מוסב על הטי"ד. ולפי שהוא מוקדם לענין סידור הש"ע כתב מלת לעיל: בי"ד סי' שצ"ב ובריש סי' רנ"ו % שם בריש סי' רנ"ו לא נזכר מזה כלל. ואולם דברים אלו כהווייתן הם בהמ"ק סי' רפ"ד. ודוחק לומר שנתחלף מלת ובריש תמורת ובסמ"ק ומלת רנ"? תמורת רפ"ד. הג"ה: אם הבני בנים הם זכר ונקבה מזו"נ הוא קיים מצות פ"ו. אבל גי' ספרי ב"י כיון שיש לו לבן בן או בת ובן [או בן כצ"ל] או בת לבת כו'. ולפי גירסא זו סבר רבינו שאפי' הבני בנים הם שני זכרים או שני נקבות קיים מצות פריה ורביה עד"ר.
יט סָעִיף א (שאם. וא"ת הלא מותר ליקח מיד אחרת כמ"ש בסמוך. י"ל דמיירי בדלא אפשר למיקם בסיפוקייהו כ"פ):
כ סָעִיף א כדי שיגיע. פי' אף אם ינהוג עצמו כת"ח רש"ל וכ"כ לקמן סימן ע"ו. ואמור (צ"ל ואמר) השיעור של עונת ת"ח. כי לזה יוכל לנהוג עצמו כל אדם משא"כ בעונות אחרים. כמ"ש בסי' ע"ו. כ"פ.
כא סָעִיף א אשה. דאמר קרא [בראשית א' כ"ח] וכבשה איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש ופריך אדרבא וכבשוה תרתי משמע אר"נ וכבשה כתיב גמ' [יבמות סה:] כ"פ):
כב סָעִיף א בטענה. לאפוקי אם באתה בטענת בעינא חוטרא לידי טענתה טענה. כמ"ש לק' בסי' קנ"ד ע"ש וכדאיתא ביבמות סה] [הגה"ה]:
א סָעִיף א ועוד כי כוונת הבריאה. ל' ועוד אינו מכוון, שנראה שב' הטעמים סותרים זא"ז. שלטעם הא' משמע שבריאת העזר הוא מטעם שהיא לטובת האדם בעצמו. ובטעם הב' משמע שבריאת העזר מטעם לקיים כוונת הבורא. דהיינו לפ"ו ולא מפני שהוא טוב לאדם. והל"ל ל' א"נ. [ולכאורה כוונת הטו"ר במ"ש בטעם הא' שהוא לטובת האדם היינו ג"כ לקיים כוונת הבורא. וכדאר"נ א"ש בפ"ו דיבמות דף ס"א ע"ב אף ע"פ שיש לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה שנא' לא טוב גו'. וכמ"ש הנ"י (הובא לק' בב"י בסי' זה) שהוא מטעם הרהור. ונקט הטור לה"כ לא טוב גו'. אלא שלטעם זה אפשר לו באשה ואפי' אינה בת בנים. אמנם לטעם הב' צריך לישא בת בנים דווקא כדי לקיים פ"ו. ובטעם הב' לבד ג"כ לא סגי באם סבר קיים פ"ו. שפטור מדאורייתא לישא אשה כלל לטעם זה. או אפשר לו לקיים פ"ו אף בפנויה בלא קידושין. וכמ"ש הנ"י (הובא לק' בב"י בסי' זה). וכ"ה שם בשם הריטב"א דאפי' בבן ממזר יצא י"ח פ"ו. אבל לא יצא בזה י"ח שמירה א"ע מן ההרהור. וקאמר הטור ג"כ. וע"כ. צוהו. לדבק. כי הוא נתינת טעם על הטעם הב' שכ'. כדי לפ"ו. משא"כ לטעם הא' שכ'. שידע. שאין. טוב כו' וכדפרישית. הוי היא אצלו רק עזר בעלמא להנצל על ידה מידי הרהור. קאמר וע"כ עשה לו עזר:]. ונ' כמ"ש רבי' שידע שאין כו' כוונתו ע"ד שכ' לעיל בהקדמה בשם הראב"ד. ור"ל שאין טוב לאדם שתהא העזר נבראת לבדו ר"ל ולא מגופו. כשאר כל הנבראים שנבראו זכר ונקבה כל א' לעצמו. וע"כ עשה לו עזר כנגדו ר"ל ממנו ומגופו שנקח אחד מצלעותיו ועשה ממנו העזר. וע"ל בהקדמה שביאר זה באריכות. ואי בשביל טובת האדם לחוד לא היה צריך לבראות לו אשה אלא היה לו להזדמן ממון והיה קונה ממנו עבדים ולשמשו (לשמשו כצ"ל). לכצ"ל ועוד כי כוונת הבריאה כו'. ובא"ע של קלף מצאתי שמתחיל רבי' תחילת הסי' בפ' לא טוב היות האדם לבדו ועליו כ' ית' שמו כו'. ולפ"ז אצ"ל דמה שמסיק וכ' ז"ל וע"כ צוהו דגם ארישא קאי. אלא לא קאי אלא ועוד (אַוְעוֹד כצ"ל) דסמיך ליה:
ב סָעִיף א שכל מי שאינו עוסק. וק' שמשמע שהוא נתינת טעם למעלה שלכך צוה ה' אפ"ו שכל מי שאינו עוסק כו'. תיפוק ליה שכוונת הבריאה באדם לא היה אלא כדי לפ"ו כמש"ל. ולכ"נ שהגי' הנכונה שצ"ל וכל מי כו' [הגה"ה - לפמש"ל הגי'. "שכל "מי נכון שפיר. דקאי הטור על הב' טעמים שכ' לפני זה וכדפרי'. ור"ל דיותר נכון לישא אשה. כדי. לפ"ו (ולא לצאת ידי הרהור לבד. ודי לו אף באינה בת בנים. וכמ"ש בטעם הא'). לפי שגדול עונו מנשוא אם לא יקיים פ"ו שכל מי שאינו עוסק כו'. ומאי דסיים וכל מי ששרוי כו' בלא טובה. הוא נתינת טעם שלא יבחר האדם רק הדרך ב' לבד. להיות בלא אשה לקיים פ"ו בפנויה וכדפרי' והדרך היותר נכון נר'. דמלת לכך אינו קאי על מלת. חייב. שנזכר אח"כ ולומר "לכך "חייב "כל "אדם כו'. כ"א הוא קאי על מלת. שעשה לו שנזכר לפני זה. וה"פ וע"כ. צוהו. לדבק. בעזר שעשה. לו. לכך. ור"ל שלפי שטובת האדם וכוונת הבריאה שניהם א"א בלי העזר הזה ע"כ צוהו לדבק באותו עזר שעשה לו לזה. ואח"כ מתחיל הטור עיקר ספרו. חייב. אדם כו'. שכל מי כו'. (ומצאתי אח"ז בהרבה מפרשים מעתיקים ד' הטור כן בציונם. חייב. כל אדם. לישא כו' ולא העתיקו. לכך חייב כו') וקאמר הטור. חייב ואח"כ. שכל. מי כו' אע"ג דלא שייך נתינת טעם על חיוב מצוה. כוונתו כמ"ש הב"י (הובא בב"י בסי' זה). דכופין אותו לישא אשה כדי לפ"ו. (ונכון בזה ג"כ שתפס מלת חייב ולא אמר כל אדם ישא כו'). וקאמר טעמא למילתיה דכופין. מטעם שהוא דבר חמור כ"כ. שכל מי שאינו כאילו שופך כו'. וכאילו ממעט כו':] ואינו נתינת טעם למעלה. ומ"מ הואיל שבכל הספרים שלנו כתוב בהן שכל מי נראה ליישב בדוחק שק' לרבינו אטעם שכ' שכוונת הבריאה היא באדם כדי לפ"ו. מנ"ל לומר כן שהכוונת הבריאה היה בשביל כך שמא מה שצוה ה' את האדם בפ"ו הוא כשאר מצות התורה. [ואפשר כוונת הטור כי אם אין אדם בעולם מי הוא שיקיים חוקות התורה ומצותיה. וכמשאז"ל בשבת תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה כו'. ואולי הוא כוונת חז"ל (יבמות ס"ד.) מה שדרשו בכתוב לך לאלהים ולזרעך:] ולא בשביל כך הוא כוונת הבריאה. ולכן כ' שכל מי שאינו עוסק בפ"ו כאילו שופך דמים [*ונלמד מסמיכות שופך דם האדם גו' ואתם פרו ורבו וגו' וכמו ששופך דם קאי על כל אדם כן נמי ציוו (צ"ל ציווי) דפרו ורבו. כ"פ. (דברים אלו נדפסו פה שלא במקומן כ"א שייכים לקמן בסס"ק זה על מ"ש לכו סיים כו' על כל. איש: (הגה"ה):]. וכאילו ממעט הדמות וגורם לשכינה כו' והואיל וכן הוא שמצוה גדולה עד מאד י"ל שסברא הוא שכונת הבריאה היה בשביל כן. והיותר נ' שבא ליתן טעם על מה שסיים וכ' לפני זה לכך חייב אדם לישא אשה כדי לפ"ו. ור"ל שישא אשה שראו (צ"ל שראוי) לו לבנות ממנו. וק' לו מנ"ל. כי אף שכוונת הבריאה בבריאת האשה כדי לפ"ו. וגם כתיב בתורה פרו ורבו. י"ל דהיינו לכלל מין האדם נצטוה ונבראו בשביל זה. אבל אינו מצוה פרטיית על כל איש ואיש. לכך סיים וכ' שכל מי כו'. שמה"ט הוא מצוה פרטיית על כל איש וק"ל:
ג סָעִיף א וגורם. י"מ הטעם שאין השכינה שורה פחות מב' רבבות וב' אלפי ישראל שנ' [במדבר י' ל"ז] שובה ה' רבבות אלפי ישראל. ור"ל אם יהיה העולם חסר אדם א' מב' רבבות וב' אלפים והוא אינו עוסק בפ"ו שימלא החסרון הוא גורם לשכינה שאינו (שאינה צ"ל) שורה. אבל ק' על טעם זה שא"כ לא הל"ל לשון שתסתלק שכינה מישראל. שמי שהוא שב ואינו עוסק בפ"ו הוא אינו גורם שתסתלק השכינה. אלא מי שהוא מת מהב' רבבות וב' אלפים הוא הגורם שתסתלק אלא הוא הגורם שלא תשרה השכינה והו"ל שתשרה (והל"ל שלא תשרה כצ"ל) השכינה [הגה"ה - ואולי לפי שביאור מלת תסתלק ר"ל דבר העומד ומסתלק ממה שהיה מקדם. ולהיות זה החי אם היה עוסק בפ"ו היה מקיים השראתה. וע"י המנעו הוא גורם להחזיק הסילוק. לכן קאמר מלת תסתלק וזה יורה ג"כ הל' דקאמר. וגורם כו'. "שתסתלק ולא אמר ומסתלק כו' לפי שהוא אינו המסלק רק זה שמת הוא הוא המסלק. והחי הוא רק הגורם וסיבה לקיום וחיזוק הסילוק:] בשלמא להטעם שכתבתי בפרישה. מדכתיב להיות לך לאלהים וגו'. אתי שפיר שהשכינה שורה בעולם. וכאשר אינו עוסק בפ"ו ולא יהיה לו זרע אחריו. אז הוא גורם שתסתלק השכינה מישראל [הגה"ה - ר"ל באמת שהמת גורם הסילוק. אלא דלדרש דשובה רבבות וגו' אין להחי שום גרם בזה. רק הוא הגורם שלא תשרה משא"כ לטעם זרעך אחריך גו'. גם החי הוא גרם בדבר. שבמה שימות אח"כ ולא ישאיר זרע אחריו. גורם לשכינה שתסתלק:]. ושוב עיינתי בגמ' דיבמות [סד.] ומצאתי שיש מי שדרש זה מדכתיב שובה ה' רבבות וגו':
ד סָעִיף א בלא דירה. כב"י ואי' תו התם כו' ולא ידעתי טעמו עכ"ל. אבל בספרים שלנו כ' ג"כ בלא שמחה (בלא שמחה ג"כ כצ"ל). וע"ל בהקדמה שכ' שניהם. בלא שמחה ובלא דירה. ועוד כב"י שבגמ' אי' אבא חנן אמר משום ר' יוסי כו' למה השמיטו רבינו עכ"ל. ונ"ל שהוא בכלל [הגהה - לכאורה אין דמות חיוב מיתה בעצם. למה שהוא רק דרך דוגמא וכאילו שופך דמים. ולפמ"ש בחי' הגהות סק"א דיש גי' בטור. ה"ז שופך דמים. שפיר הוא קצת]:] מ"ש כאילו הוא שופך דמים. ועוד כי פלוגתא הוא בשביל מה מתו. ויש ד' דעות בדבר [הגהה - הרואה (עירובין סג.) (יומא נג.) (יבמות סד. סנהדרין נב.) (ובתוס' יומא נג.) ד"ה שהורו. וכן במד"ר אחרי (פ"ך) ובמדבר (פ"ב). ות"כ במכילתא דמלואים פ' שמיני (הלכה כ"א ל"ב). ושם פ"כ (הלכה ב') ושם פ' אחרי (פ"א הל' א' ב'). וילקוט שמיני (רמז תקכ"ד). יראה להדיא דיש הרבה יותר מד' דעות בדבר זה. ולכאורה ט"ס נפל פה ונתחלף מלת הרבה במלת ארבע וצ"ל ויש הרבה דעות כו':]. וא' מהם סובר שבשביל שלא היו להם בנים מתו ורבינו לא איירי בפלוגתא. וגם איכא מ"ד דבשביל [הגהה - גם בזה שכ' ויש מ"ד בשביל כל הד' כו' צריך להגיה. ומשמע דקאי על אותן ד' דעות שזכר. וזה ט"ס כמ"ש. ונ"ל ויש מ"ד דבשביל כל ד' דברים מתו. ויש שם כמה דעות דפ' דבשביל כל ד' דברים מתו. והוא מ"ר וילקוט שם:] כל הד' דברים מתו. וא"כ גם כן אין ראיה מיניה:
ה סָעִיף א כזנות. לשון ב"י כן כתב הרמב"ם סהא"ב כו' ומשמע ליה כו' הוי בעילתו בעילת זנות. ולפי דבריו כו' היינו בן שלש עשרה שלימים. [בד"מ תמה על הב"י וכתב שהרמב"ם לא נקט אלא כל' הגמ' וכאשר אפשר לפ' ל' הגמ' כפרש"י ותוס' כן אפשר לפרש ל' הרמב"ם וכנ"ל, עכ"ל. כ"פ:] אבל התוס' כתבו כו' ונראה פשוט דמ"ש ר"י דלא שייכי ביאת זנות ומצוה נמי איכא כו' דלא בחדא עניינא כ' כן. דוודאי אין מצוה להשיאה כ"א סמוך לפרקן ולא כשעדיין בקטנותם. דהא גמ' ערוכה היא [סנהדרין עו:] דהמשיא אשה לבנו קטן עליו הכ"א למען ספות גו'. ומסיק לחלק דסמוך לפרקן שאני וכו' ופרש"י דהיינו שנה או חצי שנה קודם עמידתן על פרקן. אבל לפני זה ליכא מאן דפליג דאסור להשיאן שהרי עהכ"א למען ספות גו'. אלא שאם השיאן בקטנותן אפי' בן ט' שנים אינו מחוייב להוציאן ולאמר דמחשב ביאתו כביאת זנות. ע"ז כ' התוס' והרא"ש (קידושין [מה:] סי' ח') דאף שעשה איסור אינו מחויב להוציאה. ומאחר שנשאה בחופה וקידושין. לא תחשב לבעילת זנות. כי אף שלא תקינו לה חז"ל נישואין. מ"מ זנות ליכא. ומסקי וכ' התוס' ראיה לדבריהם שהרי לפעמים אפי' מצוה איכא להשיאן בקטנותן. דהיינו כשהן סמוך לפרקן שנה או חצי. אף שלא תיקנו להן רבנן ג"כ נישואין מ"מ מצוה נמי איכא. הה"נ בקטנותן יותר אף דמצוה ליכא דאדרבא יש בו צד עבירה. מ"מ זנות ליכא. ואינו מחויב להוציאה. וזוהי נ' שהיא כוונת רבינו במה שדקדק וכ' דהוי כזנות ר"ל שיש בו צד איסור שעליו נאמר למען ספות גו'. אבל ג"כ מודה שאין בו זנות ממש. עד שיהיה מחויב להוציאן כשכבר השיאן. וכמ"ש בהדיא לק' סי' ל"ז בשם התוס' ע"ש. וכ"כ הרא"ש בהדיא. ואין חילוק בין רבינו לשי' התוס' אלא שהתוס' פי' סמוך לפרקן שנה או חצי קודם שעומדים על פרקן והיינו כפרש"י הנ"ל. ומש"ה כ' התוס' ומצוה נמי איכא וכמ"ש. ורבינו אזיל בשיטת הרמב"ם. דס"ל קודם השלמת שנת י"ג לזכר או י"ב לנקבה יש בו צד איסור שעליו נאמר למען ספות גו'. ומ"ש מצוה להשיאן סמוך לפרקן. ר"ל מיד שעמדו על פרקן. והיינו בהתחלת שנת י"ד. ועליו א"ר חסדא אי נסיבנא בר ארביסר כו'. ודוק כי זה נ"ל ברור בד' רבינו והתוס' וד' ב"י בזה המה מעורבבים ואינם מחוורין לענ"ד:
ו סָעִיף א תפחנה עצמותיו. יש ליתן טעם למה נקט עצמותיו. וי"ל בדוחק כמ"ש בפרק ב' (בפרק בתרא כצ"ל) דתענית [ל:] והטור מביא באו"ח סי' תקנ"ד כל האוכל ושותה בסעודה שמפסיק בה עליו הכ"א (יחזקאל ל"ב כ"ח) ותהא (צ"ל ותהי) עונותם על עצמותם. וכ' שם הר"ן דלהכי נקט עצמותיו. דאמרי' ספ"ג דנדה [כד:] השותה יין חי עצמותיו שרופין מזוג עצמותיו סכוין [צ"ל סכויין] כראוי עצמותיו משופין. משמע שעיקר כח שיש לו מהיין הוא אזיל בעצמותיו. וה"ה י"ל ג"כ מי שאינו רוצה לישא אשה. וירא שיצא ממנו הזרע שהוא כח האדם. כמ"ש בכמה מקומות. וירא שלא יהיה לו כח בעצמותיו. לכן תפחנה עצמותיו. ועי"ל משום דכתיב אצל אשה [בראשית ב' כ"ג] זאת הפעם עצם מעצמי. והוא אינו רוצה אותה ולהחזיק בעצם שלו. ע"כ א' הקב"ה תפחנה עצמותיו. מדה כנגד מדה:
ז סָעִיף א וכ' א"א הרא"ש ז"ל הא דאמר. ל' הרא"ש בפ"ק דקידושין [סי' מ"ב] אהא דגרסי' [כט.] אריא"ש הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה ור' יוחנן א' ריחים בצווארו ויעסוק בתורה ול"פ הא לן והא להו. וכ' הוא ז"ל דכולהו מודו דאם א"א לו ללמוד אם ישא אשה. ילמוד ואח"כ ישא אשה. וקצבה לאותו לימוד לא ידענא. שלא יתכן שיתבטל מפ"ו כל ימיו כו' ע"ש. ולפ"ז א"ש יותר אם היה כתוב. וכ' א"א הרא"ש אהא דא' ואם א"א לו ללמוד כו'. ולפי ספרים שלנו שכתוב בהן ל' הא דא' נ"ל שאינו ל' הרא"ש. אלא שרבינו שינה לשונו וקאי אגמ'. וע"ד שפירשו הרא"ש. וכ' הא דא' ואם א"א כו'. במקום הא לן והא להו שכתב הרא"ש. שמשמע מיניה דכולהו מודו דאם א"א לו ללמוד אם ישא אשה ילמוד ואח"כ ישא אשה. וכ' רבינו כוונת לשונו דהרא"ש:
ח סָעִיף א אבל אם מתו והניחו בנים כו'. ל' הגמ' בפ"ו דיבמות (סב:) בני בנים הרי הן כבנים ס' אביי למימר ברא לברא וברתא לברתא וכ"ש ברא לברתא אבל ברתא לברא לא א"ל רבא לשבת יצרה בעי' והא איכא. לפי גי' ב"י שסגי אם הבני בנים הם ב' זכרים או נקיבות. הוי פי" הגמ' כפשוטו. דמדא' וכ"ש ברא לברתא נשמע דאם שניהם זכרים פשיטא ליה דיוצא בזה. ומדמסיק אפי' ברתא לברא נמי חשיב לשבת יצרה. מוכח דאפי' בשניהם נקבות סגי. דמ"ש ברתא לברא ר"ל דגם לברתא ברתא. דע"ז קאי ולא הוצרך להזכירו. ומ"ש ב"י דה"ה אם הניח כל א' מהם בת אע"ג דמד' רבינו כמו דמשמע מהם שאם שניהם זכרים מהני. משמע גם לדבריו שאם שניהם נקבות ג"כ מהני. נראה דהכי הצעת ל' הב"י. דמדברי רבינו מוכח פי' סוגית גמ'. דלא נטעה לו' דהגמ' דקדק שצ"ל זכר או נקבה וכ"ש שניהם זכרים. אבל שניהם נקבות לא. ומש"ה אף כשכ' הב"י תחלה שמשמע מד' רבינו שסגי בשניהם זכרים. היינו משום דכן א' אביי בהדיא וכ"ש ברא לברתא. אבל אם שניהם נקבות זה לא נזכר בהדיא בד' אביי ורבא. דמ"ש אבל ברתא לברא לא נוכל לפ' דר"ל ברתא לברא וברא לברתא דבעי' שתהא הבן לבן. וע"ז השיב רבא לשבת יצרה בעי' והאיכא. אבל לעולם אם היו שניהם נקבות לא מהני. לכן כתב ב"י שמד' רבינו נראה שג"ז מהני. והגמ' מפורש על שניהם נקבות. וע"ד שכתבתי שה"ה שג"ז מהני. ולפי גי' שלפנינו צריכין לפ' הגמ'. כמ"ש בתה"ד סי' רס"ב. שמסיק וכתב ז"ל דאע"ג דלא אשכח דפליגי [דפליג צ"ל] רבא אאביי בהאי כ"ש. אלא דא"ל דברתא לברא נמי מהני [ור"ל לפי דבריך שאתה סובר כ"ש ברא לברתא ואינו מקפיד זו"נ ברתא לברא נמי מהני כ"פ.]. מ"מ כיון דתלא טעמא דהא איכא שבת א"כ בעי' לעולם שבת וצ"ל זו"נ עכ"ל. ולענד"נ דבמה שהשיב לו רבא לשבת יצרה בעי' והאיכא גילה לו דבתרתי פליגי [פליג צ"ל] עמו. דעל כ"ש שס"ד דאביי דפשיטא דסגי בשניהם זכרים השיב לו לשבת יצרה בעי' ור"ל ובשני זכרים ליכא שבת. ועל מ"ש אביי אבל ברתא לברא לא ור"ל אף שיש להן זו"נ. מ"מ כיון שנתחלפו לא מהני. ע"ז השיב לו "האיכא כלומר דלא הקפידה התורה אלא אשבת. דהיינו שישארו בן ובת משני הבנים והאיכא וק"ל. והשתא א"ש תיבת "בעי דמגומגם הוא לפי פשוטו. ומש"ה א"ש דעת הרמב"ם ורבי' כמ"ש בי"ד סי' שצ"ב. ומשו"ה נמי נוסח ספרים דידן הכא עיקר ודו"ק. אלא שלפ"ז ק"ק דלשון אביי לא יהיה מכוון. דמ"ש כ"ש ברא לברתא ר"ל גם ברא לברא. ומ"ש אבל לא ר"ל אפי' יהיה בן להבת וזה לא נזכר. ומיהו יש לדחוק וליישב. ועמ"ש בתה"ד בשנויא קמא שנדחק מאד:
ט סָעִיף א וי"א דאפי' כו'. והביאו בב"י דהא י"א הוא לפי הגי' דגרסי' בגמרא מתני' דלא כר"י ע"ש. ואלה"ק ע"ז א"כ מנ"ל להגמ' לימא מתני' דלא כר"י. דלמא גם המתני' מיירי במי שכבר נשא אשה ושהה עמה י' שנים ובהא דוקא קאמר דביש לו בנים א"צ לגרשה. די"ל דל' המשנה דקאמר לא יבטל אדם מפ"ו כו'. משמע דמיירי במי שאין לו בנים ועליה קאמר דלא יבטל. אלא ישא אשה בת בנים. ומשמע מיניה הא יש לו בנים אינו חייב לישא אשה בת בנים אף שיש לו בנים כבר. דבין המשנה ור"י ובין ר"נ כולם איירי במי שאין לו אשה. ומש"ה דייק שם אחר המשנה (סא:) ז"ל הא יש לו בנים מפ"ו בטיל מאשה לא בטיל מסייע ליה לר"נ. ומנ"ל לסייע דלמא המשנה איירי במי שיש לו אשה כבר. אבל מי שאין לו אשה אינו מחויב לטפל ולישא. גם בא"ד דדייק הא יש לו בנים בטיל נמי מאשה מנ"ל. דלמא מיירי דיש לו אשה כבר. א"ו הל' משמע ליה דמיירי באין לו אשה וק"ל. ומ"ש הרא"ש ורבינו דאף לר"י אם יש לו בנים א"צ לגרש אשתו שאינה בת בנים ולישא אשה בת בנים וכו'. נ' דמסברא דנפשיה כ"כ. ואינו מוכרח לומר כן. אלא דמסתבר ליה להרא"ש לפ' דברי ר"י שמשמעות לשונו דר"י דלא קאמר דמחוייב לעשות כן עכ"פ. אלא שלכתחילה יעשה כן וק"ל:.
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.