א הנחשד על האשה והוציאוה ב"ד מבעלה על זה לא ישאנה הנחשד ואם נשאה אם יש עידי טומאה תצא אפילו יש לה בנים מהבעל אין עדים בדבר אלא שיצא הקול שזינתה מפני שראו בה דבר מכוער כמו שראו אותה חוגרת בסינר אחר שיצא הנחשד מהבית או שראו רוק למעלה מהכילה או מנעליה הפוכים תחת המטה אחר שיצא הנחשד ועבר ונשאה אם יש לה בנים מהבעל לא תצא ואם אין לה בנים מהבעל תצא אפי' לא ראו עדים הדבר המכוער אלא שהבעל ראה אותו ובלבד שיהא ממשות בדבר בקול כגון שלא הוציאוהו אויבים ולא פסק עד יום וחצי אבל אם אין בקול ממשות כגון שהוציאוהו אויבים או שבתוך יום וחצי יצא קול על לעז הראשון שהוא שקר אז אין מוציאין ממנה אא"כ ראו העדים דבר מכוער אבל לא בראיית הבעל ומיהו על ידי עדים שראו הביעור אסורה בין לבעל בין לנחשד מדעת ר"ת אבל לרב אלפס כשאין בקול ממש אז אין מוציאין לא מבעל ולא מנחשד אלא בעידי טומאה וכשיש בקול ממש אם יש עידי כיעור מוציאין בין מבעל בין מנחשד אם אין לה בנים אבל בראיית הבעל לחוד לא מפקינן אע"פ שיש ממש בקול וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל הוציאה הבעל בעידי כיעור וניסת לאחר וגירשה לא תינשא אחר כן לנחשד לכתחלה ואם ניסת לא תצא אפילו אין לה בנים הנחשד משפחה וכותית ונתגיירו ונשתחררו לא יכנוס ואם כנס לא יוציא:
א סָעִיף א הנחשד על האשה והוציאוה ב"ד מבעלה על זה לא ישאנה הנחשד ואם נשאת אם יש עידי טומאה תצא וכו' בפ"ב דיבמות (כד:) תנן הנטען על א"א והוציאוה מתחת ידו אע"פ שכנס יוציא ובגמרא אמר רב ובעדים מיתיבי בד"א בשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא ואם באו עידי טומאה אפי' יש לה כמה בנים תצא רב מוקי למתניתין ביש לה בנים ויש לה עדים ומתניתין קשיתיה מאי איריא דתני הוציאוה ליתני הוציאה אלא כל הוציאוה בב"ד וב"ד בעדים הוא דמפקו ואבע"א האי מתני' רבי היא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר א"ר הואיל ומכוער הדבר תצא רוק למעלה מן הכילה או מקום מנעלים הפוכים תחת המטה אמר רב הואיל ומכוער הדבר תצא והלכתא כותיה דרב והלכתא כותיה דרבי קשיא הלכתא אהלכתא ל"ק הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי קלא דפסיק ואיכא עדים כרב וקלא דלא פסיק עד כמה אמר אביי יומא ופלגא ולא אמרן אלא דלא פסיק ביני וביני אבל פסיק ביני ביני הא פסק ולא אמרן אלא דלא פסק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה מחמת יראה הוא ולא אמרן אלא דליכא אויבים אבל איכא אויבים אויבים הוא דאפקיה ליה לקלא וכתב הרי"ף אמר רב ובעדים כלומר אם הוציא אותה בעלה בעידי טומאה מחמת זה הנטען מוציאין אותה מתחת ידו אבל אם הוציא אותה בעלה בלא עידי טומאה אלא בעידי דבר מכוער בלבד וכנסה זה הנטען אין מוציאין אותה מידו ואותבינן עליה מהא דתניא בד"א בשאין לה בנים מן הנטען הוא שמוציאין אותה מידו אבל אם יש לה בנים מן הנטען לא תצא ואם באו עידי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא דאלמא מפקינן לה מן הנטען בלא עידי טומאה ואוקמוה רב כרבי דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר וכו' קשיא הלכתא אהלכתא דהא רב לא מפיק מן הנטען אלא בעידי טומאה ורבי מפיק לה בעידי דבר מכוער ל"ק בקלא דפסיק עבדינן כרב ולא מפקינן לה אלא בעידי טומאה ובקלא דלא פסיק עבדינן כרבי ומפקינן לה בעידי דבר מכוער. ושמעינן מהא דתניא בד"א שאין לה בנים דהיכא דאית לה בנים מן הנטען אע"ג דאיכא עדים בדבר מכוער לא מפקינן לה מיניה אבל אי איכא עידי טומאה שזינתה עמו תחת בעלה מפקינן לה מיניה ואף על פי שיש לו כמה בנים וה"מ מבועל שהוא הנטען אבל מבעל עצמו לא מפקינן לה אלא בעידי טומאה בין יש לה בנים בין אין לה בנים כדגרסינן בקידושין פרק האומר (סו.) איבעיא להו אשתו זנתה בעד אחד מהו אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משני עדים ורש"י פירש אהא דאמרינן הואיל ומכוער הדבר תצא מן הבעל וכתב הרא"ש קשה לר"ת דהא אין האשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קינוי וסתירה אבל בלא קינוי אפי' נסתרה בעדים שריא ועוד דקי"ל דבקלא דבתר נשואין לא חיישינן ומפרש ר"ת תצא מן הרוכל אם גירשה הבעל ונשאה הרוכל אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים וכן מוכח סתמא דתלמודא דקאמר כל הוציאוה בב"ד וב"ד בעדים הוא דמפקו אלמא דדבר פשוט הוא דלא מפקינן מבעל אלא בעדים (ומנטען מפקינן בקול) כשאין לה בנים מן הראשון וכי קאמר נמי ואבע"א מתני' רבי היא לא שביק להאי סברא דמעיקרא לא מפקינן מבעל אלא בעדים אלא ה"ק הך מתני' דמפקינן מנטען בקול רבי הוא ורב ס"ל כמתניתין דקתני הוציאוה דמשמע בעדים ואפי' מנטען לא מפקינן אלא בעדים אף כשאין לה בנים מן הראשון וכן פירש ר"ח ובה"ג דתצא מרוכל אבל מבעל לא מפקינן אלא בעדים ובשאלתות דרב אחאי אי איכא דבר מכוער בב' עדים וקלא דלא פסיק מפקינן לה בין מבעל בין מבועל דתניא רוכל יוצא וכו' ור"ת חזר לפרש כפי' השאלתות דהא דאמר רב בעדים היינו דאיכא עדים בדבר מכוער ופלוגתא דר' ורבנן ברוכל בדבר מכוער בלא עדים אלא בקול ומיהו בבעל שראה דבר מכוער לא משוינן לה אנפשיה חתיכה דאיסורא בהכי אלא בדבר מכוער בעדים דאיכא לעז טפי שיתפרסם ויצא הקול וקשה לפירושו כל מה שהקשינו תחלה דלקלא דבתר נשואין לא חיישינן ועוד דאין האשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה ועוד מאי פריך מהאי ברייתא בד"א כשאין לה בנים נימא דמיירי בעידי דבר מכוער ותירץ ר"מ דהא דאמרינן בפ"ק דכתובות (ט.) ובשמעתא דפתח פתוח ולטעמיך קינוי וסתירה [אין] עדים לאה"ק אין האשה נאסרת לבעל בעד א' אלא בשני עדים וקינוי וסתירה אפי' בעד אחד ופתח פתוח כשני עדים דמי ה"נ נאמר אם יש עדים שראו דבר מכוער כשני עידי טומאה דמו והא דקי"ל דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן היינו בלא עדים אבל היכא שיש עדים שראו דבר מכוער רגלים לדבר כאילו ראוה שנבעלה ואסרינן לה אבעלה כפתח פתוח או כעד אחד אחר קינוי וסתירה ושפיר פריך מהא דתניא בד"א בשאין לה בנים מן הראשון דע"כ מיירי בשאין עידי כיעור דאי איכא עידי כיעור אפי' יש לה כמה בנים תצא כמו בעידי טומאה והא דקתני סיפא ואם באו עידי טומאה היינו אפי' לא ראו שנבעלה וראו דבר מכוער עידי טומאה קרי ליה ואבע"א מתני' רבי הוא וה"ק הך מתני' דאסרה בלא עדים שראו דבר מכוער ר' הוא דאמר אפי' בלא עדים אלא הבעל לחודיה ראה רוכל יוצא תצא ואסור לקיימה ופליגי רבנן עליה ואמרי לא מפקינן לא מבעל ולא מבועל ומסיק הלכתא כותיה דרב בקלא דפסיק כלומר הא דקאמר רב ובעדים שראו דבר מכוער דוקא אבל אם הבעל לבדו ראה דבר מכוער לא מפקינן היינו בקלא דפסיק אבל בקלא דלא פסיק סגי בראיית הבעל לחוד ולי נראה מתוך דברי השאלתות שכתבו ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן מבעל ומבועל דתניא רוכל יוצא וכו' שלא כיוונו לדברי ר"ת דלרב מפקינן בעידי דבר מכוער מבעל דא"כ מאי האי דקאמר ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק תרוייהו למה לי והלא בעידי כיעור לחוד בלא קלא מפקינן ובקלא דלא פסיק בלא עידי כיעור מפקינן רק שהבעל ראה דבר מכוער ולכן נ"ל שהשאלתות מפרשים דברי רב בעידי טומאה וברייתא בעידי דבר מכוער ר' סבר דבעידי דבר מכוער מפקינן מבעל ורב סבר דלא מפקינן מבעל אלא בעידי טומאה ופסק תלמודא הלכתא. כרב בקלא דפסיק שאם ראו עדים דבר מכוער וגם יצא הקול אם הוא קלא דפסיק לא מפקינן לא מבעל ולא מבועל וכותיה דרבי בקלא דלא פסיק ובעידי כיעור אבל בראיית הבעל לחוד אפילו בקלא דלא פסיק לא מפקינן ועידי דבר מכוער וקלא דלא פסיק חשיב כפתח פתוח או עד אחד אחר קינוי וסתירה ובהכי רוותא שמעתא דלא מסתבר כלל דלימא רב בעדים סתם אי לא איירי בעידי טומאה וגם לא מסתבר לפרושי ואם באו עידי טומאה דברייתא בעידי כיעור וכך היא שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל עכ"ל הרא"ש ז"ל: ויש לתמוה עליו שהרי לפי שטה זו שפי' דברי השאלתות דבקלא דלא פסיק ועידי כיעור מפקינן לה מבעל ולהרי"ף והרמב"ם לא מפקינן לה מבעל אלא בעידי טומאה כמבואר בדברי הרי"ף שכתבתי בסמוך דכל שקלא וטריא דרב ורבי וברייתא ומסקנא דגמרא עלייהו לא הויא אלא לענין אם מוציאין אותה מנטען אבל מבעל אין מוציאין אותה אלא בשני עידי טומאה וכך הם דברי הרמב"ם בפכ"ד מהלכות אישות ופ"ב מהלכות סוטה וא"כ היאך כתב הרא"ש על פירושו בדברי השאלתות וכך היא שיטת הרי"ף והרמב"ם וצ"ל דלא כתב כן אלא משום דלפירושו בדברי השאלתות בעדים דקאמר רב היינו בעידי טומאה וגם עידי טומאה דברייתא עידי טומאה ממש וכך מפרשים ג"כ הרי"ף והרמב"ם דלא כר"ת שחזר בו ופירש דבעדים דקאמר רב וכן עידי טומאה דברייתא היינו עידי דבר מכוער אבל במסקנא פשיטא דאיכא בינייהו דלפירושו בעידי כיעור וקלא דלא פסיק מפקינן מבעל ולהרי"ף והרמב"ם לעולם לא מפקינן מבעל אלא בעידי טומאה ואף בדברי רב איכא בינייהו דלפירושו רב כי אמר ובעדים לענין להוציא אותה בין מבעל בין מבועל אמרה ולהרי"ף והרמב"ם ז"ל לא אמרה אלא לענין להוציא אותה מבועל אבל לענין להוציא אותה מבעל לא איירי ביה רב ולא סוגיא דגמרא. ומעתה יתבאר לך שמה שכתב רבינו דלהרי"ף בשיש בקול ממש אם יש עידי כיעור מוציאין בין מבעל בין מנחשד נמשך אחר פשט לשון הרא"ש לפום ריהטא שכתב אחר פירושו דברי השאלתות וכך היא שיטת הרי"ד. והרא"ש (והרמב"ם) ועלה על דעתו שלגמרי משוה אותם ולא חשש לבדוק אחריו וכבר נתברר האמת שלא השוה אותם אלא לענין ובעדים דקאמר רב שהן עידי טומאה ולא עידי כיעור כמו שעלה על דעת ר"ת ולשון הרא"ש דייק הכי שלא כתב וכן דעת הרי"ף והרמב"ם אלא וכך היא שיטת הרי"ף והרמב"ם דמשמע שאינו משוה אותן אלא לענין פי' שיטת דברי רב ולא לענין הדין ועוד יש להוכיח כן מתוך דבריו שעל מה שכתב ובהכי רווחא שמעתא דלא מסתבר כלל דלימא רב בעדים סתם אי לא איירי בעידי טומאה וכו' ואח"כ כתב וכך היא שיטת הרי"ף והרמב"ם משמע בהדיא דלא אמר וכך היא שיטת הרי"ף והרמב"ם אלא לענין זה בלבד. והמרדכי כתב שהר"מ כתב לקיים דברי השאלתות וכתב אחר שדברי השאלתות מיושרים מי יחלוק עליהם להקל ועוד שכל דבריהם דברי קבלה וכדי לסמוך עליהן כמו התלמוד ואף המיי' בפכ"ד דאישות כתב כדבריהם ע"כ ודברי תימה הם שהרי המיימוני חולק הוא על דברי השאלתות כמו שנתבאר. והרשב"א בתשובה כתב וזה לשונו ר"ח והרי"ף ור"ת הסכימו שאין מוציאין אשה מבעלה אלא בעדים ל"ש יש להבנים ל"ש אין לה בנים וקלא דלא פסיק מנטען ולא מבעל ורב אחאי ורש"י סוברין דאפילו מבעל מפקינן בקלא דלא פסיק וכשאין לה בנים מבעל והוא דליכא אויבים וכדעת הרי"ף והגאונים הנזכר אני סובר עכ"ל כתב דעת ר"ת בדבריו הראשונים וגם התוספות כתבו כן בשמו ולא כתבו מה שחזר ופי' בפי' השאלתות ונ"ל משום דמשמע להו ז"ל שמה שחזר ופירש דברי השאלתות אתא לפרושי אבל דעתו אינו כן אלא כדבריו הראשונים ועליהן הוא סומך וזה שלא כדברי רבינו שכתב דלדעת ר"ת ע"י עדי כיעור אסורה לבעל ומיהו המרדכי כתב כלשון הזה ושוב חזר בו ר"ת והודה לדברי השאלתות וזה כדברי רבינו ומ"מ כתב דלר"י נראה כדברי ר"ת הראשונים דכולה שמעתא קשה לדבריו האחרונים וגם במ"ש רבינו אחר מ"ש שיטת הרי"ף כפי מה שעלה על דעתו וכן היא מסקנת הרא"ש ז"ל יש לדון שאע"פ שהרא"ש כתב אותה שטה לפרש דברי השאלתות כתב כן לאפוקי ממה שפר"ת בהם ואין משם הכרע שיסבור הוא ז"ל כן ואפשר דכדברי הרי"ף והרמב"ם ס"ל וכ"כ בתוספות בשם ר"י דלעולם לא מפקינן לה מבעל אלא בעידי טומאה ממש וכתב נ"י שכן דעת הרא"ה והריטב"א ז"ל וגם הרא"ש כתב בתשובה כלל ל"ב סי' י"ד על א"א שזנתה בעד אחד וגם קלא דלא פסיק דע כי בע"א אין א"א נאסרת אלא לאחר קינוי וסתירה כדאיתא פ"ג דקדושין (סו.) אין דבר שבערוה פחות מב' ובקלא דלא פסיק פסקו ה"ג ור"ת דלא מפקינן מבעל דלקלא דלבתר נשואין לא חיישינן ובשאלתות דרב אחאי פסק דבקלא דלא פסיק מפקינן מבעל ור"י הכריע כדברי ה"ג וכן פוסקין עכ"ל ואע"פ שראה רבינו תשובה זו לא נמנע מלכתוב שמסקנת הרא"ש כאותה שטה שכתב בפסקים משום דמשמע ליה ז"ל שאותה שטה שכתב בפסקים אחר שהשיב אותה תשובה אמרה וכ"כ ז"ל על אותה תשובה וז"ל ועתה כשלמדנו יבמות דקדק א"א נר"ו לשון השאלתות ופירש בע"א וז"ל מתוך דברי השאלתות שכתבו ואי איכא דבר מכוער וכו' נ"ל שלא כיוונו לדברי ר"ת וכו' עד ובהכי רווחא שמעתא דלא מסתבר כלל דלימא רב ובעדים סתם אי לא איירי בעידי טומאה עכ"ל ולפי מ"ש בסמוך י"ל דלא לפסק הלכה אמרה אלא לחלוק על פר"ת בדברי השאלתות ואע"פ שכתב בתשובה סימן י"ג שראה את הר"מ פוסק ודן כפר"ת בדברי השאלתות הרי חזר וכתב בתשובה זו דסוגיין דעלמא פוסקין כה"ג ור"י וכן בדין דבעלי שטה זו הם רוב בנין ורוב מנין ועיין בתשובת הגהות מיימוני דשייכי לספר נשים:
ב סָעִיף א ומ"ש רבינו בנחשד ועבר ונשאה אם יש לה בנים מהבעל לא תצא ואם אין לה בנים מהבעל תצא הוא על פי פרש"י דאהא דתניא בד"א בשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא כתב בד"א דאם כנס הנטען יוציא בשאין לה בנים מן הראשון אבל יש לה בנים מן הראשון לא תצא דכי מפקינן לה קא מחזקינן לקלא קמא ועבדינן להו ממזרים אבל הרי"ף כתב בד"א בשאין לה בנים מן הנטען הוא שמוציאין אותה מידו אבל יש לה בנים מן הנטען לא תצא וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות סוטה וכתב הרא"ש בתשובה דאע"ג דמסתברא כפרש"י כל הארצות פוסקין ודנין ע"פ הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכתב עוד בתשובה (כלל ל"ב סי' י"ב) על הנטען על א"א ונתארמלה אין כאן מקום הראוי להסתפק דמאי נ"מ אם גרשה או מת אם יש עדי טומאה תצא ואם יש עדי כיעור וקלא דלא פסיק וליכא אויבים תצא:
ג סָעִיף א ומ"ש רבינו דבדבר מכוער בקלא דלא פסיק אע"פ שלא ראו עדים אלא שהבעל ראה אותו תצא מהנטען מתוך דברי הרא"ש שכתבתי נתבאר שאין דברים הללו אמורים אלא לפר"ת בפי' דברי השאלתות אבל לדברי כל שאר פוסקים ראיית הבעל אינה מעלה ולא מורדת לענין זה וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות סוטה וז"ל באו עליה עדים שנסתרה עם איש זה ובאו ומצאו דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו ומצאוה חוגרת חגורה וכו' אם הוציאה בעלה בדבר מכוער כזה ה"ז לא תנשא לנטען אלא אסורה עליו ואם עבר ונשאה והיה לה בנים ממנו לא תצא ואם לא היה לו בנים תצא בד"א כשרננו העיר עליה ועל הנטען יום ומחצה או יותר ואמרו פלוני זינה עם פלונית ולא פסק הקול וכו' נראה מדבריו בהדיא דכל שלא באו ב' עדים בדבר מכוער לא תצא מנטען:
ד סָעִיף א ומ"ש רבינו גבי דבר מכוער מנעלים הפוכים תחת המטה לישנא דברייתא נקט ומקשי עלה בגמרא ליחזי דמאן נינהו ומסיק אלא מקום מנעלים הפוכים תחת המטה ופרש"י מנעלים הפוכים פיהם למטה ודאי של נכרי הם והפכו כדי שלא יכיר הרואה מקום מנעלים הפוכים ניכר מחום הפיכתו בעפר שתחת המטה והא דתניא חוגרת בסינר פרש"י הוא כעין מכנסים שהיו הנשים חוגרת לצניעות ואמאי דתניא רוק למעלה מן הכילה פרש"י ארוכל יוצא קאי ומצא בעל רוק למעלה מן הכילה שעל מעתו מי זרק הרוק למעלה כי אה השוכב ופניו למעלה הילכך זינתה זו ורקקה בשעת תשמיש. והרמב"ם כתב בפכ"ד מהלכות אישות גבי דבר מכוער כיצד כגון שהיתה בחצר לבדה ורוכל יוצא ונכנסו מיד בשעת יציאתו ומצאו אותה עומדת מעל המטה והיתה לובשת המכנסים או חוגרת אזורה או שמצאו רוק לח למעלה מן הכילה או שהיו יוצאין ממקום אפלאו מעלין זה את זה מן הבור וכיוצא בו או שהיו מנשקין זה את זה או מגפפין זה את זה או שראוהו מנשק ע"פ חלוקה או שנכנסו זה אחר זה והגיפו הדלתות וכיוצא בדברים אלו אם רצה הבעל להוציא תצא בלא כתובה ודברים הללו איתנהו בירושלמי פרק המדיר ואע"פ שבפ"ב מהלכות סוטה גבי דבר מכוער לא כתב אלא חוגרת חגורה ורוק למעלה מן הכילה כבר כתב וכיוצא בזה כדי לכלול גם שאר דברים שכתב בפ' כ"ד מהלכות אישות ומ"מ משמע שאם לא היה כיעור בדברים אלו וכיוצא בהם לא תצא מנטען אפי' אין לה בנים אפי' הוא קלא דלא פסיק וכן מצאתי בתשובה בשם ריב"א וחביריו וכן נראה מדברי הרי"ף והרמב"ם דתרתי בעינן עידי כיעור וקלא דלא פסיק אבל מדברי הרשב"א בתשובה סי' תקצ"ו לא משמע הכי שכתב על מי שחשוד בא"א ונפטר הבעל ובקש זה הנחשד לישא אותה אם אותו קול של רינון הוא קול שאינו פוסק כגון שעמד יום תמים וחצי יום לא יכנוס ואע"פ שאין שם לא עידי טומאה ולא עידי דבר מכוער ויש מן הגדולים שאמרו שאם כנס יוציא ויש להם ראיה ביבמות על מה שיסמכו וקרובים דבריהם להיות כן עכ"ל: כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' סוטה על דבר מכוער אם לא היה רינון לדבר זה בעיר או שפסק הקול שלא מחמת יראה אם נשאת לנטען לא תצא ואפילו אין לה בנים אפילו בא עד אחד שזנתה עמו לא תצא ע"כ: כתב הרשב"א בתשובה סי' אלף ורנ"א הגפת הדלתות שאמרו אין זה יחוד עד שיהא בית נעול דתרעא טריד דירוש' שער נעול במנעול משמע וכדמשמע התם בירושלמי בפ' המדיר דגרסי' התם תרעא תריד סוטה מוגף צריכא: וכתב עוד והתם בפ' המדיר אמרו בכל הנך דאמרן התם וכולן אם הביאה ראיה לדבריה נאמנת ואין לך ראיה לדבריה יותר מזה שלא נתיחדה לרצונה אלא מתוך האונס ואמאי דאמרינן הא בקלא דפסיק פרש"י שיצא קול אחר לומר שקר הוא הלעז וכך הם דברי רבי' ועל מאי דאמרינן אויבים הוא דאפיקו לקלא כתב המרדכי א"נ אם ע"י אויבים לא פסיק לאו כלום הוא אע"ג דמעיקרא לא יצא ע"י אויבים: כתב נ"י בשם הריטב"א נראין הדברים דכי פסיק ביני ביני אם שתק קול ההפסק וחזר הקול הראשון ונמשך יומא ופלגא לא פסיק חשיב לאסרה עליו וכתב עוד דכל היכא דאיכא בעיר אויבים בין לנטען בין לנטענת אפילו נמשך הקול יומא ופלגא ויותר בלא שום הפסק לאו קלא הוא ושריא ואיפשר דאפילו לכתתלה לא חיישינן לה לאוסרה על הנטען עכ"ל ודברים מבוארים בגמרא הם ולא אתא לאשמועינן אלא דלכתחלה נמי שרי: כתב מהרי"ק שורש קל"ה על נטען על אשת איש ואח"כ גירשה בעלה ואבי הנטען השביע שלא ישאנה ויצא קול שקידשה לא ביארת שאלתך האם על ב"ד אצווין להפרישו או אם האשה תובעת שיוציאנה כיון שאין יכול לכנסה מרמה השבועה אם על ב"ד היתה השאלה הלא ידוע הוא הדברים המכוערים שנזכרו בתלמוד ואותם שהוסיף רמב"ם ור"מ ע"פ הירושלמי ולדון מה יקרא דומה לאותם הנזכרים בתלמוד בבלי וירושלמי הלא אין זה תלוי כ"א בשיקול דעת הדיין ואולם כדי להרבות בחקירות בכל כיוצא נלע"ד שלא מן השם הוא ואין כבוד אלהים חקור דבר זה אך למעלים עין בהתגלע הדבר ע"י עדים שראו דבר מכוער ח"ו אלא נלע"ד דבזה מצווים להפרישו בגט ואם לא ירצה הנטען לשמוע לישמתיה עד דמגרש לה מק"ו דמקדש תוך ג' חדשים לאחר מיתת הבעל ומ"מ כדי להסתלק מכל ספק היה נלע"ד לעשות כמו שכתב ר"ת גבי האומרת מאים עלי תגזרו באלה חמורה על כל איש ואשה מזרע ישראל שלא יהיו רשאין לדבר עמו ולישא וליתן אם לא יגרש ואם האשה רוצה שיוציאנה כיון שאין יכול לכנסה נלע"ד שהדין עמה ויעשו ב"ד דרך בקשה ואם לא יאבה שמוע לדברי חכמים נלע"ד שיכולים לכופו אם היא באה מתמת טענה דחוטרא לידא ומרא לקבורה ע"כ: כ' המרדכי דעידי כיעור דאמרן אף ע"פ שלא ראו בבת אחת אלא בזה אחר זה ואע"ג דכיעור דחזא האי לא חזא האי הא קי"ל (סנהדרין ל:) בהלואה אחר הלואה דמצטרפין ואע"ג דאמנה דמסהיד האי לא מסהיד האי מיהו תרוייהו אמנה קא מסהדי ה"נ תרוייהו אדבר מכוער קא מסהדי וכן משמע בירושלמי פ"ק דסוטה עכ"ל וכן משמע פ"ב דכתובות (כו:) דכי היכי דמצטרפי לעדות ממון מצטרפין לענין איסור לדידן דקי"ל כר"י בן קרחה דאמר אפילו ראו זה אחר זה מצטרפין דמוקי התם דפליגי רשב"ג ור' אלעזר אי מצטרפים ב' העדים להאכילו תרומה על פיהם וקאמר דפליגי בפלוגתא דר"י בן קרחה ורבנן והרי אכילת תרומה איסורא הוא אלא ודאי לר"י בן קרחה לעדות מילתא דאיסורא נמי מצטרפין אבל בפ' מי שאחזו כתב הרי"ף תוספתא דקתני בה ראוה שנים שנתיחדה עמו צריכה הימנו גט שנים אחד שחרית ואחד בין הערבים זה היה מעשה ואמרו אין מצטרפין וכתב עליה הר"ן דאע"ג דלגבי ממון קי"ל בפרק זה בורר דהלואה אחר הלואה והודאה אחר הודאה מצטרפין לגבי אישות דשייך בדיני נפשות בבת אחת בעינן להו עכ"ל. ויש לחלק בין דיני אישות למילי דאיסורא : כתוב בהגהות מרדכי דקדושין אעשה בכהן אחד שהיה חושד את אשתו מאיש אחד ופעם אחת ראה אותה נכנסה עמו לסתר וסמך אזנו לכותל ושמע קול נשימתם כדרך משמשים מטותם ואסרה ה"ר יתזקאל ומהר"ם אומר להיתר דאיכא למימר שלא היה שם כי אם מיעוך שדים ושגעון כיון שלא ראה גוף המעשה והביא ראיה מרוכל עכ"ל ובתשובת הר"מ שבסוף תשובת הרשב"א תתל"ב ותתל"ג כתוב ענין זה באורך בתשובת הרשב"א סימן אלף וקפ"ז כתוב דברים דשייכי לענין זה עיין עליו ועיין בהגהות מרדכי דיבמות פ"ט ובתשובת מיימוני דשייכי לספר נשים: כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות סוטה כל אשה שהיה לה קינוי וסתירה ולא שתתה מי המרים בין שלא רצה בעלה להשקותה בין שלא רצתה היא בין שבא לה עד טומאה או הודית או שהיתה מאלו הנשים שאינם ראוים לשתות או שקנאו לה ב"ד הואיל ונאסרה על בעלה מ"מ הרי היא אסורה על זה שנתייחדה עמו לעולם כדרך שהיא אסורה על בעלה ואם עבר ונשאה מוציאין אותה מתחתיו בגט אפילו היה לה כמה בנים ממנו מפי השמועה למדו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אבל אם לא קדם קינוי ובאו עליה עדים שנסתרה עם איש זה ובאו ומצאו דבר מכוער כגון שנפנסו אחריו ומצאוה חוגרת חגורה או מצאו רוק למעלה מן הכילה וכיוצא בזה אם הוציאה בעלה בדבר מכוער כזה ה"ז לא תינשא לנטען אלא אסורה עליו ואם עבר ונשאה והיו לה בנים ממנו לא תצא ואם לא היו לה בנים תצא בד"א כשרננו העיר עליו ועליה יום ומחצה וכו' אבל אם לא היה רנון לדבר זה בעיר או שפסק הקול שלא מחמת יראה אם נשאת לנטען לא תצא אע"פ שאין לה בנים אפילו בא עד אחד שזנתה עמו לא תצא: מ"כ על מי ששאל על בתו שהיתה נשואה לראובן וחשדה משמעון ונתגרשה מראובן מרצונו ונשדכה לשמעון ואומר שאסורה לו כדתנן הנטען מן האשה והוציאו מתחתיו אף על פי שכנס יוציא ונראה לי ולכל חבירי בדבר שאין זה נטען דאפילו לההוא שינויא דאין לה בנים ואיכא עדים דמודה רב מכל מקום לפי ההוא שינוייא הוציא קתני משמע הוציאה הבעל משום ההוא שם רע ואפילו הכי אינה נאסרה על הנטען אלא כי ההוא ש"ר דפירש רבי ברוכל יוצא וכולי והוציאה בעלה משום ההוא שם רע או בכיוצא בו ולשינוייא אחרינא דמוקי מתניתין כרבי והלכה כוותיה בקלא דלא פסיק אינה יוצאת אלא בשרוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר והוציאה הבעל משום האי קול שאם לא הוציאה משום שם רע זה לא תצא מן הבעל דלרבי הוציאה תנן תדע דאמרינן בפרק המגרש (גיטין פט.) יצא לה שם מזנה בעיר קודם שתינשא לכהן אין חוששין לה ואפילו בקלא דלא פסיק אבל אם היה רוכל יוצא והיא חוגרת בסינר חוששין לה דזונה לכהן בלא נשאת כנשואה לנטען דהיכא דאמר בעל אי לא מפיק מבטלינן קלא להחמיר גבי מזנה לכהן איכא למימר הכי והכא אי ליתא לקלא כדפירשתי אינו נטען ועוד שאינה נאסרת בקול זה אא"כ הוציאה הבעל מחמת זה וצריך שיאמר בשעת גירושין משום ש"ר אני מוציאה או לישנא אחרינא כוותיה ובזאת האשה לא היה זה ולא קול האוסר על הנטען ולא איתחזק בב"ד ואין לחלק בקולות היכא דמתסרא לכל העולם בעינן ב"ד היכא דלא איתסרא אלא לנטען לא כ"ש שאם אמר אדם משום ש"ר אני מוציאך ולא היה הקול כדפרישית לא היתה אסורה לנטען דאיכא למיתלי בפריצותא כדמפרש במזנה אין חוששין לה אלא שזה האדם מקפיד על זבוב שנפל לתוך כוסו ולכתחלה מותרת לינשא לשמעון ועוד שראובן ושמעון היו אויבים ואפי' היה הקול כקול דרוכל בטל הקול ולא הלכה אני אומר שאם כן אין לך נטען אלא אפי' לזות שפתים אין כאן ועוד מאחר דלא איתחזק לאו קלא הוא והא קמי נישואין בע"כ ונראין הדברים קל וחומר באיסור כרת התרת באיסור לאו לא כ"ש שהרי אילמלא לא היה האונס לבת שבע היתה אסורה לדוד אבל האונס התירה דלגברא נמי שריא אבל היכא דלגברא אסירא אילו היה יודע בעל לבועל נמי אסורה מן התורה יעקב בר' מאיר: היכא דאיכא דבר מכוער וקלא דלא פסיק וכנסה הנטען כיצד מוציאין אותה מידו כתב הרשב"א בתשובה אכתבנה בסוף סימן י"ז כתבו התוספות בפרק קמא דסנהדרין (ח.) צ"ל לפירוש רבינו תם שהיא מותרת לבעלה כשלא כיוונו עדותן או כשהוכחשו דאי לאו הכי מיחייב ק' סלעים הא לא קרינן ביה ולו תהיה לאשה יש ללמוד מכאן דאי אתו עדים ואמרו אשת פלוני זינתה דבעינן דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה וסברא הוא דלא גרע מגזילות וחבלות וכך כתב נ"י וכך כתב סמ"ג במ"ע סימן מ"ח וזה לשונו בשם רבינו יעקב אמרו ששנים שהעידו על אשת איש שזינתה שצריכים דרישה וחקירה לאוסרה על בעלה וכתבוהו הגהות מרדכי דיבמות (דף תס"ב ע"ב) והגהות מיימון פרק כ"ד מהלכות אישות ובתוכפות ספ"ק דמכות (ז.) נמי חשיב לדיני נשים דיני נפשות והרא"ש ג"כ כתב בתשובה כלל מ"ו סימן ד' וז"ל תחלה אני כותב שלא כהוגן עשו שקבלו העדות שלא בפני האשה ושלא בפני בעלה שכבר נשאה שיבא בעל השור ויעמוד על שורו ועוד היה ראוי שעדות זו תתקבל בפני גדולי ישראל הבקיאים בדרישה שידרשו ויחקרו היטב כדי שלא לאסור אשה על בעלה דתניא בשילהי יבמות (קנב:) אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה דברי ר"ע רבי טרפון אומר (בגדול) בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה וקא מיפלגי בדרבי חנינא דאמר דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ומפני מה אמרו בדיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ובהא קא מיפלגי מ"ס כיון דאיכא למשקל כתובה כדיני ממונות דמיא ומ"ס כיון דקא שרינן א"א לעלמא כדיני נפשות דמיא ובנדון זה לאסור אשה על בעלה הכל מודים דבעינן דרישה וחקירה ולקבל העדות בפני בעלי דינין ובפני גדולי ישראל שידעו לחקורו לדרוש ולא להסתיר עצה במחשכים ולהוציא לעז על האשה היושבת תחת בעלה ואף בדיני ממונות אין מקבלים עדות אלא בפני בעל דין וכתב ריב"א שאם קבלו שלא בפני בעל דין אינה עדות לדון על פיו וראוי להעניש לכל מי שהיה באותו עצה ובאותו ועד לקבל עדות של לעז ופגם של אשה היושבת תחת בעלה שלא בפניהם עכ"ל וכתב נ"י בסוף יבמות והלכה כת"ק דאמר אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה וכן פסקו הגאונים וא"ת היכי פסקו כמ"ד דאין בודקין דהא טעמיה הוא משום כתובה דאית לה למשקל ולא תקנו בכתובה דרישה וחקירה והלא עיקר עדות להתירה לשוק הוא והוא עדות א"א דהויא דיני נפשות ובתר הכי אתי דין שתטול כתובה וכיון דשריותא קדים לא תשריי' ולא תשקול תירץ הרמב"ן דהשתא בזמן הזה טפי דמיא הא עניינא דעדות אשה לדיני ממונות מלדיני נפשות דהא רובא דנשי אית להו כתובה הילכך אפילו ארוסה דלית לה כתובה לא מפלגי בה דאילו דיני נפשות ליתנהו בזמן הזה עכ"ל ולדברי המרדכי שכתבתי לעיל בסמוך שאע"פ שלא ראו העדות הכיעור או הטומאה בבת אחת מצטרפין כיון דלדיני ממונות מדמי לה היה נראה לומר דלא בעי דרישה וחקירה ויש לדחות דדרישה וחקירה שאני דלכל מילי צריך דרישה וחקירה אלא שאמרו דבדיני ממונות לא ליבעי כדי שלא תנעול דלת בפני לווין והכא לא שייך למימר הכי והרשב"א כתב בתשובה לעיקר הדין ולהלכה למעשה כך נ"ל באמת דעידי קידושין אין צריכין דרישה וחקירה דהשתא מיהא לאו אדיני נפשות קא מסהדי משא"כ לר"ע בעידי מיתה דהיא אסורה לכל והבא עליה במיתה והשתא ע"פ עד זה שרינן לה לעלמא ואע"ג דבקידושין אפשר דאתי לידי נפשות השתא מיהא לאו אנפשות קא מסהדי וכולהו סוגיות משמע ודאי דלא בעי דרישה וחקירה בעידי גיטין וקידושין ולפיכך ישנן בב"ד הדיוטות וכדאמרינן בהמגרש (פח:) אנן שליחותייהו עבדינן מידי דהוי אהודאות והלואות וכן כתבו כל רבותינו מורי ה"ר יונה גם מורינו הרמב"ן ז"ל ותדע לך (ממתניתין גיטין פו.) ג' גיטין פסולים ואם נשאת הולד כשר וחד מינייהו אין בו זמן וכן לגבי קידושין דאמרינן (יבמות לא:) דאין כותבין בו זמן דהיכי עביד וכו' אלא גיטין וקידושין ליתנייהו בדרישה וחקירה דאף הם כדיני ממונות דבדידהו נמי איכא משום נעילת דלת ותדע לך מדמכשרינן כותב שנה שבוע ועוד שהרי אמרו שתקנו זמן בגיטין משום פירות או משום בת אחותו וההיא דפרק היו בודקין לא ידענא מאי קא דייק מינה דהא לאו בעידי קידושין היא אלא במי שנתקדשה כבר ובאו עדים ואמרו נערה המאורסה זו זינתה ועדות זו צריכה דרישה וחקירה דבנפשות קא מסהדי ע"כ. דין אשה שאמרה לבעלה טמאה אני או שא"ל עד אחד אני ראיתיה שנטמאת נתבאר בסימן ו' ויתבאר בסימן קי"ו ודין קינא לה ונסתרה או נסתרה בלא קינוי יתבאר סימן קע"ח בס"ד : המוציא את אשתו משום ש"ר אם מותר להחזירה נתבאר בסימן שקודם זה:
ה סָעִיף א הוציאה הבעל בעידי כיעור וניסת לאחר וגירשה לא תינשא וכו' ואם נשאת לא תצא אפילו אין לה בנים כ"כ הרמב"ם בהלכות סוטה פ"ב והוא ברייתא פ"ב דיבמות (כד:) ועיין במה שאכתוב בסוף סימן זה בשם רבינו ירוחם כתב הרא"ש בתשובה אותם שאמרו חכמים לא יכנוס אפילו באותה מבוי ראוי שלא תדור כ"ש שלא תשמשנו בביתו וכתב עוד בתשובה אחרת על לאה שהלך בעלה למ"ה ובא עד אחד והעיד עליו שמת והלכה ונשאת ומת הבעל השני ואח"כ נכנסה בבית ב"ה אחד לשרתו ויצא קול שנתיחדה עמו ואחר כל זה בא בעלה הראשון וגירשה אם יכולה לדור בבית ב"ה לשרתו כאשר בתחלה נ"ל שמותר להיות עמה בבית דמה שיצא עליה קול שנתיחדה עמו בעודה א"א לא נאסרה עליו אחר שגירשה בעלה בשביל אותו קול דאף על בעלה לא היתה נאסרת בשביל קול כדאמרינן פ"ק דכתובות (ט.) ואמרי' נמי בשלהי גיטין (פח:) דלא חיישינן לקלא דבתר נשואין וכיון דלא נאסרה לבעלה אף לבועל אינה נאסרת זהו אם אומר שלא בא עליה אבל יש להזהירו ולומר לו הוי יודע שאם באת עליה אסורה דלגבי דידיה הוי בעדות אע"פ שלא נאסרה על בעל בידיעתו מ"מ הוי חתיכה דאיסורא גביה דידיה וראיה מפ"ק דכתובות גבי מעשה דדוד ובת שבע:
ו סָעִיף א הנחשד משפחה וכותית ונתגיירו ונשתחררו לא יכנוס ואם כנס לא יוציא משנה בפ"ב דיבמות (דף כד:) וכתב הרשב"א בתשובה אפשר שאפילו לא כנס בנשואין אלא שקדש אין מוציאין מתחת ידו שכל שצריכה גט מוציאין קרי ביה ואין מוציאין בדיעבד ובסוף סי' י' נתבאר דעת המפרשים בזה וכתב רבינו בסי' קמ"א בשם הרא"ש דכל היכא שהתרו בו ועבר וכנס לא מיקרי דיעבד ומפקינן לה מיניה וכתב נ"י פ"ב דיבמות אהא דתנן ואם כנס לא יוציא דברננה לא יוציא ולאו דוקא רננה אלא אפי' בא על השפחה ועל הכותית בודאי ובתוספתא קתני לה הכי בהדיא וטעמא דלא יוציא דכיון שנתגיירו וקבלו עליהם חזקה הוא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו דגמרא גמיר לה דאחד האיש שנתגייר לשם אשה ואחד האשה שנתגיירה לשם איש גרים גמורים הם וכיון דגיורת מיהא הויא ומותרת היא לו ל"ש יש לה בנים ממנו או אין לה בנים לא יוציא וכ"כ הרמב"ן ז"ל עכ"ל כתוב בתשובת הרשב"א סימן אלף ור"ה על ראובן שהיה נשוי אשה וקנה שפחה ונתעברה ממנו ואח"כ גיירה ולא פירש ממנה צריכין הקהל למחות בידו ובסימן אלף ורל"ז כתב דינים דשייכי לסימן זה וכתב עוד הרשב"א שאלת הנטען מן הכותית דתנן ה"ז לא יכנוס ואם כנס לא יוציא אם עמד זה וגירש מהו שיחזיר כיון שגירש ובא לכנוס ה"ז כלכתחלה או דילמא כיון שכנסה הרי זה כדיעבד ואפי' שגירש לא יצא מהתירו הראשון ואמרת שמצאת בירושלמי גבי הנטען מן האשה לא ישא אמה גירשה מהו שיחזיר אם אתה אומר כן לא נמצא לוזה על בניה ולפי זה נראה דוקא בשיש לו בנים ממנה ומשום לעז בנים הא לא היה לו בנים ממנה לא יכנוס תשובה טעמא דלא יכנוס לכתחלה אינו אלא משום לזות שפתים שלא יאמרו בשביל זה נתגיירה וזהו הפירוש הנכון אע"פ שרש"י לא פירש כן וע"כ היה מן הדעת שתהא מותרת לחזור לו דכיון דמעיקרא לא חששנו לרננה כ"כ שיוציאנה מיהו אותה רננה כבר נתבטלה ומעתה בנישואין השניים אין כאן רננה ואפילו היה כדבריך שמצאת כן בירושלמי גבי הנטען מן האשה לא ישא את אמה אינה דומה לזו דהתם בכל עת ישנו לחשש שמא תבוא בתה אצלה ואף על פי שאותו הירושלמי שאמרת לא ידעתי בשום מקום אבל מה אעשה וגבי הנטען מן השפחה ומן הכותית עצמן הוא בירושלמי וזה מבואר לפי דעת הירושלמי דנשואין שניים כראשונים כל שאין לו בנים ממנה לא יכנוס וכ"כ הרמב"ן בחדושיו ואע"פ שלא היה כן משיקול דעתי אין בי כח להורות כנגד דברי הירושלמי וגדולה מזו נ"ל מגירסת הירושלמי הנמצאת בספרי שאם אמרו לו אל תכנוס ועבר וכנס מוציאין מידו כיון שעבר ע"ד ב"ד שכך אמרו שם קידש כמי שכנס אמרו לו שלא יכנוס וכנס מוציאין מידו כך היא הגירסא הנמצאת אצלי אלא שבחדושי הרמב"ן אינה כן אלא כך קידש אין אומרין לו שיכנוס אלא שלא יכנוס כנס אין מוציאין מידו וגירסת ספרינו נ"ל יותר נכונה דה"ל כאותה שאמר פ"ב דכתובות לא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא לא תצא מהתירה הראשון אע"פ שיש לחלק דהתם ברשות ב"ד קדש אבל הכא שלא ברשות קדש כל שלא כנס ממש לא יכנוס עכ"ל ובפ"י מהלכות גירושין כתב ה"ה דברים אלו ואכתוב דבריו בסימן שאחר זה ועיין במה שכתבתי בסוף סימן י'. כתב ר"י בנתיב כ"ג ח"ב כל מקום שאמרנו אסורה לבעל תצא אם גירשה הבעל וכנסה הבועל או הנטען תצא ממנו שבכל מקום שכופין לבעל להוציא כופין לזה ואפילו שבא אחר ופסק הענין כגון שגירשה הבעל או מת ונשאה אחר וגירשה או מת ואח"כ נשאה הנטען תצא ממנו וכ"מ שאמרנו בבעל לא תצא אם גירשה הבעל או מת וכנסה הנטען לא תצא ממנו ולעולם לכתחלה לא יכנוס נטען אפילו בכל אותם המקומות שאמרנו שלא תצא אם כנסה בדיעבד אפילו נשאת לאחר קודם הנטען לעולם לא יכנוס לכתחלה. ומרי"ף נראה שאם הוציאה בעלה בדבר מכוער ונשאת לאחר ונפסק הקול ואח"כ גירשה שני לא תנשא לנטען לכתחילה ואם נשאת לא תצא ונראה שאפי' היה בענין דאמרינן לגבי בעל תצא מאחר שהפסיק הקול האחר שנשאת לא תצא אבל לראשון הסכימו כמה פוסקים וכ"כ הרמ"ה עכ"ל:
א סָעִיף א הנחשד כבר האריך ב"י לכתוב הסוגיא כולה ודעת המפרשים והפוסקים ועתה אבא לבאר דעת רבינו שכתב בקיצור מופלג וליישב מה שקשה עליו ומה שנמשך לזה ונראה דמ"ש רבינו הנחשד על האשה והוציאוה ב"ד מבעלה וכו' רצונו לומר בין שהיו עידי טומאה או עידי כיעור או בלא עידי כיעור אלא בראיות הבעל ואיכא קלא דלא פסיק עד יום ומחצה שעל כל אחד מאלו מוציאין מן הבעל ולא ישאנה נחשד:
ב סָעִיף א ואם נשאה וכו' פירוש דבדיעבד יש לחלק דבדאיכא עידי טומאה תצא מהנחשד אפילו יש לה בנים מן הראשון ואף על גב דמילתא דפשיטא היא דתצא אפילו בדליכא קול כל עיקר דלא שרינן איסור דאורייתא מפני חששא דלעז בנים דמה שאסורה לבועל דאורייתא היא מדכתיב ונטמאה ותו דק"ו הוא דמבעלה הוציאוה אע"פ שיש לה בנים כ"ש מבועל דעבר ונשאה באיסור ותו דמחזיק לחשדא שחשדוהו באשה זו מתחילה ולא היה צריך לכתבו אלא דנמשך אחר לשון הברייתא וברייתא לא תני הכי אלא דתידוק מינה אבל כשאין שם עידי טומאה לא תצא אפי' מנחשד וכ"ש מבעל ובתנאי שיבא כנ"ל ובנ"י תירץ בע"א עיין עליו:
ג סָעִיף א ומ"ש אין עדים וכו' האי מפני שראו בה דבר מכוער דקאמר אינו ר"ל דבאו ב' עדים לפני ב"ד ומעידין שראו דבר מכוער דאם כן אפי' יש לה בנים תצא בעדי כיעור וקלא דלא פסיק כמו שאבאר בס"ד לפי שיטת ר"ת אלא ר"ל שהקול יוצא מפני שראו אבל אין שם עדים כשרים שמעידין כך בב"ד וכתב רבינו כך משום דסובר דלדעת רבינו תם כפי פירושו בסוגיא דקאמרינן בברייתא דתני בה במה דברים אמורים שאין לו בנים וכו' רבי היא דתניא רוכל וכו' דתצא שפירוש תצא אף מן הבעל בעל כרחך צריך לפרש דהאי במה דברים אמורים אברייתא דרוכל קאי והכי קאמר במה דברים אמורים דתצא כשאין שם עידי כיעור אלא קול בלבד מפני שראו בה דבר מכוער ותצא אף מן הבעל וכל שכן מן הרוכל כשאין לה בנים מן הבעל אבל יש לה בנים מן הבעל לא תצא אף מן הרוכל אם גירשה בעלה וכ"ש שאין ב"ד מוציאין אותה מן הבעל כיון שיש לה בנים ואם באו עידי טומאה דהיינו אפילו לא ראוהו שנבעלה אלא ראו אותה חוגרת וכו' ובאו והעידו כן בבית דין אפילו יש לה כמה בנים תצא אף מן הבעל וכ"ש מן הרוכל ועיקר דיוקא מדקתני ואם באו וכו' כלומר שבאו והעידו כן בב"ד ולאפוקי אם לא היה שם אלא קול בעלמא מפני שראו כך קרובים או נשים ובראיית הבעל וז"ש רבינו כאן דכיון דאין עדים כשרים שיעידו בב"ד שראו אותה חוגרת כו' אע"פ שיצא מהם הקול שזינתה ואפי' הוי קלא דלא פסיק אם יש לה בנים מן הבעל לא תצא אף מן הרוכל אם גירשה הבעל וכ"כ דלא תצא מן הבעל ואם אין לה בנים מן הבעל תצא מן הרוכל וה"ה דתצא מן הבעל ומ"ש רבינו ואפי' לא ראו העדים הדבר המכוער וכו' אע"ג דגם מ"ש קודם זה מפני שראו בה דבר מכוער נמי הכי קאמר אפ"ה כתב זה כאן בפירוש משום מאי דבעי למיכתב עלה ובלבד שיהא ממשות בקול וכו' דהיינו דפסקינן והלכתא כרב ולאורויי דאם אין ממשות בקול אז אין מוציאין ממנו אפי' אין לו בנים כיון שאין שם אלא ראיית הבעל אא"כ ראו העדים דבר מכוער והעידו כן לפני ב"ד דאז חזר הדין למקומו דכיון שראו עדים דבר מכוער אע"פ שאין ממשות בקול אסורה בין לבעל בין לנחשד ומוציאין אותה באין לה בנים אבל ביש לה בנים אין מוציאין אותה לא מן הבעל ולא מהנחשד אם גירשה בעלה ונשאה הנחשד כיון שאין בקול ממשות אבל אם היה בקול ממשות אפילו יש לה בנים תצא בין מהבעל בין מהנחשד כיון דאיכא כאן נמי עדים דראו דבר מכוער כדפירש' זאת היא דעת ר"ת באחרונה כשחזר ופירש כדברי השאלתות והרב מהר"ש לוריא בתשובותיו בסימן ל"ג הבין דברי רבינו במ"ש אין עדים בדבר אלא שיצא הקול שזינתה מפני שראו בה דבר מכוער היינו שיש שם עידי כיעור ואפ"ה ביש לה בנים לא תצא אלא בעידי טומאה ממש שראוה שנבעלה והשיג עליו וז"ל ולא דק בדברי ר"ת כי אליבא דר"ת כמו שפי' מהר"ם אף בעידי כיעור אפילו יש לה בנים תצא דהוי כמו פתח פתוח וכו' וכ"כ הרא"ש גופיה אליבא דר"ת עכ"ל ולי נראה דאין כאן שום השגה דרבינו העתיק בקיצור וגם הוא לא נתכוין כשכתב ואם יש עידי טומאה תצא וכו' דוקא עידי טומאה אלא אף בעידי כיעור ולא כתב עידי טומאה אלא משום דבעידי טומאה אפי' ליכא קול תצא משא"כ בעידי כיעור דלא תצא ביש לה בנים אא"כ איכא נמי קלא דלא פסיק אבל הרב מהרש"ל סבור דלר"ת בעידי כיעור נמי אפי' בלא שום קול תצא אפי' ביש לה בנים כמו בפתח פתוח וכ"כ בהגהותיו לדברי רבינו דלא מחלקינן בין אם אין לה בנים ליש לה בנים אלא בדליכא עידי כיעור כלל כי אם ראיית הבעל ולע"ד נראה דאע"ג דכך פי' מהר"ם לדעת ר"ת והשאלתות כמבואר באשיר"י ומרדכי וז"ל הכי נמי נאמר אם יש עדים שראו דבר מכוער כב' עידי טומאה דמי וכו' וכל זה אינו אלא לשקלא וטריא מקמי דמסקינן והלכתא וכו' והיינו דהוה סבירא ליה דרבי ורב גופייהו לא מפלגי בין קלא דפסיק לקלא דלא פסיק אלא עיקרא דמילתא תלוי אי איכא עידי כיעור אם לאו ולרבי בדליכא עידי כיעור אלא קול אין לה בנים תצא יש לה בנים לא תצא ובדאיכא עידי כיעור אפי' יש לה בנים תצא אפי' ליכא שום קול כמו בפתח פתוח ולרב בדליכא עידי כיעור אפי' באין לה בנים לא תצא אבל בדאיכא עידי כיעור לא פלוג דאפי' ביש לה בנים תצא כרבי אבל למסקנא דקי"ל כרבי בחדא וכרב בחדא בקלא דפסיק כרב דלא תצא בלא עידי כיעור ובקלא דלא פסיק כרבי דתצא אפילו בלא עידי כיעור השתא משמע דדינא דקלא דפסיק ואיכא עידי כיעור שוה לקלא דלא פסיק וליכא עידי כיעור דבאין לה בנים תצא וביש לה בנים לא תצא וברייתא דתני בה ואם באו עידי טומאה דהיינו עידי כיעור אפי' ביש לה בנים תצא למסקנא הוי דוקא בדאיכא נמי קלא דלא פסיק ותדע שהרי הרא"ש כתב וז"ל דהשאלתות לא כיוונו בדברי ר"ת דא"כ מאי האי דקאמרי ואי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק תרוייהו ל"ל והלא בעידי כיעור לחודיה בלא קלא מפקינן ובקלא דלא פסיק בלא עידי כיעור מפקינן רק שהבעל ראה דבר מכוער וכו' הנה מבואר דלר"ת לפי פירושו בשאלתות כמו שתירץ אותו מהר"ם מפקינן מבעל בקלא דלא פסיק בלחוד כמו בעידי כיעור וקלא דפסיק דשוין הן והיינו באין לה בנים דוקא וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש להדיא אלא דקשיא מהא דקי"ל דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן דמוקי לה ר"ת בקלא בלא עדים רק בראיית הבעל לחודיה כמו שכתב במרדכי ע"ש מהר"ם וכמו שכתב הרא"ש גופיהלהדיא קודם זה בשם מהר"ם ואם כן דברי הרא"ש סתרי אהדדי. ונראה לי ברור דוקא בקלא דפסיק הוא דלא חיישינן אבל בקלא דלא פסיק אפילו בראיית הבעל לחודיה מפקינן אפילו מבעל וכך מבואר בלשון השאלתות שאמר ואי איכא עדים בדבר מכוער וקלא דלא פסיק כלומר או קלא דלא פסיק מפקינן בין מבעל ובין מבועל כשאין לה בנים אלמא דבראיית הבעל בלחוד וקלא דפסיק לא מפקינן לא מבעל ולא מבועל כך הוא שיטת מהר"ם בפירושו לדעת ר"ת והשאלתות ומכאן למד רבינו דכי היכי דבראיית הבעל לחודא בקלא דלא פסיק מפקינן מן הבעל ואפ"ה ביש לה בנים לא מפקינן אפי' מן הנחשד ה"ה נמי בעדי כיעור וקלא דפסיק אע"ג דמפקינן מן הבעל אפ"ה אף מן הנחשד לא מפקינן אא"כ באין לה בנים וה"מ בסוגיא דקאמרינן קלא דל"פ וליכא עדים כרבי קלא דפסיק ואיכא עדים כרב דמשמע דהני מילי דינייהו שוין:
ד סָעִיף א ומ"ש אבל לרב אלפס וכו' בכאן איכא תפיסה רבתי על דברי רבינו שהרי האלפסי כתב בפירוש דמן הבעל לא מפקינן אפילו בעדי כיעור וקלא דלא פסיק אלא אם כן בעידי טומאה בין יש לה בנים ובין אין לה בנים ונראה ודאי שרבינו היה מפרש דברי הרא"ש שכתב בסוף דבריו וז"ל וכך הוא שיטת הרי"ף והרמב"ם שהוא חוזר אפסק דין שכתב השאלתות לפי פירושו של הרא"ש וזהו כשגגה שיצא מלפני השליט דדוקא לענין פי' השמוע' דאמר רב ובעדים היינו עידי טומאה ע"ז בלחוד כתב הרא"ש שכך הוא שיטת הרי"ף והרמב"ם אבל לא לענין פסק דין כמבואר באלפסי וברמב"ם פכ"ד מהלכות אישות ובשרק ב' דהלכות סוטה גם הבית יוסף ומהרש"ל בתשובה הנזכרת כתבו דרבינו לא דק בכאן ואפשר דהיתה לו לרבינו נוסחא אחרת בפסקי האלפסי. שוב ראיתי ברבינו ירוחם שכתב ממש כדברי רבינו דבעידי כיעור וקלא דלא פסיק מוציאין מן הבעל באין לה בנים ושכך נראה משיטת הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה ורוב הפוסקים ושי"מ דבעידי דבר מכוער וקלא דל"פ תצא אפילו יש לה בנים וראשון עיקר ולזה הסכים הרא"ש ז"ל עכ"ל ואף בעל הסמ"ג נראה מדבריו שהבין מדברי הרמב"ם דתצא מן הבעל בעידי כיעור שהרי תחלה כ' כיצד היא יוצאה משום ש"ר וכו' ממש כלשון הרמב"ם ואח"כ כ' ר"ת לקח לו שיטה אחרת בענין זה דרוכל יוצא ומפרש תצא מרוכל אם גירשה זה ונשא' אח"כ לרוכל שהרי זה קול שלפני נישואין אבל מן הבעל לא תצא דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן עכ"ל אלמא להדיא דהבין מדברי הרמב"ם שהוא מפרש כשיטת רש"י והשאלתות דתצא מן הבעל והכי משמע בהגהות מיימונית שכתב אדברי הרמב"ם פכ"ד דאישות וכן פירש"י אמנם ר"ת פירש תצא מזה אם גרשה זה וכו' גם מהר"ם הבין כך מדברי הרמב"ם דסובר דתצא מן הבעל וכ' עוד דהרמב"ם תופס כהשאלתות דאפי' בקלא דל"פ בלחוד ואין שם עידי כיעור א"נ קלא דפסיק ואיכא עידי כיעור נמי מוציאין מן הבעל אבל קלא דפסיק וליכא עידי כיעור אין מוציאין ולפי שראיתי מהגדולים שהיו בזמנינו שכתבו לסתור פירוש מהר"ם ז"ל ודחו אותו בשתי ידים כמו שתמצא כתוב בתשו' מהרש"ל ובתשו' מהר"ר יוסף כ"ץ ז"ל מקראקא והובא לשם גם תשובת מהר"ם איסרלש ז"ל שהסכים לזה באתי לבאר דעת מהר"ם שבמרדכי ושאין לשם ט"ס וכמו שהיא כתובה בתשובת מהר"ם בסי' כ"ה לסדר נשים וזה דנראה דמהר"ם היה מדקדק בדברי הרמב"ם שכ' תחלה העוברת על דת צריכה התראה וכו' ואח"כ כ' כיצד היא יוצאה משום ש"ר כגון שהיה שם עדים שעשתה דבר מכוער וכו' ואין זו צריכה התראה הנה דס"ל דדינן חלוקים ואח"כ כתב עוברת ע"ד משה ויהודית וכן זו שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל וכו' אלמא דסבירא ליה דדינן שוה היפך מדבריו הראשונים ולפיכך פי' מהר"ם דמתחלה מדבר כשיש שם עידי כיעור ולפיכך נקראת בשם יוצאה משום ש"ר פי' דב"ד מוציאין אותה ממנו משום האי ש"ר. ומה שכתב אם רצה הבעל להוציאה תצא בלא כתובה לאו למימרא דרשאי לקיימה אם רצה דהא ודאי ליתא אלא האי אם רוצה וכו' דקאמר הכי פירושה דאם האשה אינה רוצה לקבל גט עד שישלם לה הכתובה אין שומעין לה אלא לו שומעין ואם הוא רוצה להוציאה מוציאה בע"כ בלא כתובה ואם לא רצה להוציאה תשב בלא בעל עד שתלבין ראשה אבל פשיטא דאסור לדור עמה: ומ"ש הרמב"ם אח"כ וכן זו שעשתה דבר מכוער מיירי בדליכא עידי כיעור אלא בראיית הבעל שראה שעשתה דבר מכוער דינה כעוברת על דת ואין כופין אותו להוציא אלא אם רצה לא יוציא ואעפ"י שלא הוציא אין לה כתובה ונתקשו בה הגדולים הנזכרים דהיאך אפשר לומר דבראיית הבעל תפסיד כתובתה דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם והא ודאי לאו קושיא היא דמהר"ם רצה לפרש בראיית הבעל ואיכא נמי קלא דהשתא אע"ג דאיכא קלא דפסיק ואין כופין אותו להוציא מ"מ לא גרע מעוברת על דת דהפסידה כתובתה אחר התראה וה"נ בדאתרה בה בעדים שלא תעשה דברים מכוערים שראה בה בלבדו ועברה ועשתה לכך ואיכא קלא במתא הפסידה כתובתה ודוקא קלא דפסיק אבל קלא דלא פסיק סובר מהר"ם דהוי כמו עידי כיעור ותצא אף מן הבעל בלא התראה וכולה מילתא דהרמב"ם איירי בקלא דפסיק הילכך בדאיכא עידי כיעור תצא ובדליכא עידי כיעור הפסידה כתובתה בלבד זו היא דעת מהר"ם בפי' דברי הרמב"ם שהם כדברי השאלתות לדעתו אבל לסמ"ג והגהות מיימו' אין אנו צריכין לכל זה אלא מפרשים דברי הרמב"ם כפרש"י והשאלתות לפי פירושו של הרא"ש והיינו בדאיכא עידי כיעור וקלא דלא פסיק התם הוא דיוצאה משום ש"ר כלומר כופין לבעל להוציאה באין לו בנים ובעשתה דבר מכוער בראיית הבעל בלא עדים אין כופין אפילו איכא קלא דלא פסיק אלא אם רצה לא יוציא ולענין הלכה למעשה יראה דאע"ג דמלשון הרמב"ם משמע שדעתו אינו אלא כמו שהביא ה"ה ונ"י ושאר גדולים דס"ל דמן הבעל לא תצא אא"כ בדאיכא עידי טומאה ממש דראוה דנבעלה וכשיטת הרי"ף ור"ח וה"ג וה"א בתשובת אשיר"י להדיא כלל ל"ב סי' י"א מ"מ אין בידינו להקל כנגד הר"ם ז"ל דאפילו אם תמצא לומר דהרמב"ם לא נתכווין לפירושו מ"מ רבינו תם בחזרה סובר כך כמבואר באשיר"י שר"ת פסק כך וסובר שזו היא דעת השאלתות וא"כ בעל כרחיך דר"ת סובר כפירוש הר"ם ז"ל ומאחר שר"ת ומהר"ם פסקו כך הלכה למעשה מי יבא אחריהם להקל ומ"מ הדעת נותנת להכריע שאם הבעל רוצה לקיימה ולומר קים לי כאלפסי ושאר גאונים אין בידינו לכופו להוציאה ואם לבו נוקפו להחמיר כר"ת ומהר"ם אין בידינו לכופו להיות עמה אבל הכא דאיכא קלא דלא פסיק ועידי כיעור יש להורות לכתחילה דתצא אף מן הבעל שהרי הרא"ש הסכים לפרש כך השאלתות וכל האחרונים שוין להחמיר בזה דלא כהרי"ף והגאונים נ"ל והכי נקטינן: כתב מהרש"ל בענין הקול דאין פירושו שקול יוצא ע"י עדים שראו דבר מכוער כמו שפי' רבינו הטור דא"כ קלא מאי מהני ובסוגיא משמע דלא סגי בלא קול אלא נראה לי קול הוא לעז בעלמא שמרננים אחריה ועל זה הנחשד שזינתה עמו זולת אותו דבר מכוער שראו העדים או הבעל וכן יראה להדיא מדברי הרמב"ם פ"ב דה' סוטה. עכ"ל ולמאי שכתבנו בתחילת סימן זה אף רבינו סובר לפרש כך:
ה סָעִיף א ומ"ש שיצא הקול שזינתה מפני שראו בה דבר מכוער וכו' היינו לומר שאין שם אלא קול אבל היכא דבעינן נמי עידי כיעור בעינן נמי שהקול הוא זולת עידי כיעור:
ו סָעִיף א הנחשד מן השפחה וכו' הב"י הביא מה שכתב רבינו בסוף סימן קמ"א ע"ש הרא"ש בדין שליח המביא גט ואמר בפני נכתב ובפני נחתם ואח"כ נשא האשה דכל היכא שהתרו בו ועבר וכנסה לא מיקרי דיעבד ומינה למד לכל היכא שאמרו חכמים דבדיעבד לא תצא אם עבר אחר התראה וכנס לא מיקרו דיעבד ומפקינן לה מינייהו כך פסק בש"ע בסתם ומשמע דאף בנטען על השפחה כך הדין וכן בחכם שאסר שבסי' שאחר זה ולפע"ד נראה דבנטען על השכחה אפילו עבר וכנס אחר ההתראה לא מפקינן מיניה כיון דאפילו אם היה אמת שבא עליה מקודם אין כאן איסור וכן בחכם שאסר ולכתחילה הוא דלא יכנוס בשניהם משום הסר ממך עקשות פה וגו' מה שאין כן בנטען על אשת איש דאם היה אמת אסורה לו מן התורה וכן בשליח גט אם לא היה נכתב ונחתם לשמה הוי אשת איש הלכך אם עבר לאחר ההתראה מפקינן מיניה והכי משמע מלשון משנתינו דבמי שקידש אחת מב' אחיות תנן קדמו וכנסו אין מוציאין מידם ומדלא תנן כנסו אלא קדמו וכנסו משמע דקודם שנמלכו בב"ד כנסו ולפיכך אין מוציאין אבל נמלכו תחלה בב"ד ואסרו ואח"כ עברו מוציאין וכמבואר לשם בפרש"י ומכאן הוציא הרא"ש דין זה וע"ל בסימן קע"ז וגבי נטען על השפחה תנן בסתמא ואם כנסה אין מוציאין אלמא מדלא תנן קדמו וכנסו בכל ענין אין מוציאין והירושלמי שהביא ה' המגיד דאם עבר לאחר ההתראה קונסין אותו ומוציאין מידו אינו מדבר בנטען על השפחה ובחכם שאסר אלא באותן שאם היה הלעז אמת היתה אסורה וע"ש ואע"ג דבתשוב' הרשב"א שהביא ב"י משמע קצת דס"ל דגם בנטען על השפחה קונסין אותו אחר ההתראה מ"מ בתשובת הריב"ש סי' רמ"ב כתב דלגירסת הרמב"ן בירושלמי בכל הני דכנס אין מוציאין אפילו התרו בו תחלה אין מוציאין ולגירסת הרשב"א מוציאין ומ"מ כיון שיש התחלפות בנוסחאות ספיקא הוי ומספיקא אין כופין וכו' ועוד האריך ולפי זה ודאי נראה היכא דליכא איסורא כגון בנטען על השפחה ובחכם שאסר דאינו אלא משום הסר ממך עקשות פה פשיטא דאין כופין אפילו התרו בו תחלה ועבר כן נ"ל ודלא כמשמעות הש"ע. כתבו בתוס' ס"פ במה בהמה דאם אנס אשת איש דשרי לבעל שריא נמי לבועל דלא כתיב ונטמאה ונטמאה אלא היכא דאסורה על הבעל שלא היתה אנוסה אז נאסרה גם על הבועל אבל אם היה אנוסה דשריא לבעל ה"ה לבועל ע"כ:
א ולי נראה מאחר דהטור הסכים כדעת אביו הרא"ש להוציאה וכ"כ המרדכי בשם מהר"ם אין להקל וכ"ש שהרמב"ם בעצמו כתב דהפסידה כתובתה ויכול להוציאה אלא שאין כופין על כך ועוד נראה לומר הא דכתב המרדכי דכן דעת הרמב"ם כדעת השאלתות הוא מטעם זו דמאחר שאין לה כתובה מקרי תצא מבעלה דלמ"ד תצא מבועלה קאמר ולא מבעלה ולא אבדה כתובתה מן הבעל וכן משמע בסמ"ג בספר מ"ע הלכות קידושין בסופו ע"ג ועוד דלפי מה שכתבתי וישבתי דעת הרי"ף והרא"ש שאין דעתו שמוציאין מן הבעל רק בתרוייהו ביחד דהיינו קלא דלא פסיק ועידי כיעור והוא האמת בעצמו בסברת הרא"ש כמו שכתב בהדיא בפסקיו פ"ב דיבמות א"כ לא קשה כלל דברי הפוסקים מדברי תשובותיו זו על זו דמ"ש דסוגיא דעלמא בדעת ר"י וה"ג היינו שאין מוציאין בקלא דלא פסיק לבד מן הבעל ובהא מודים השאלתות לפי מה שפרשם הרא"ש בפסקיו ומה שכתב שראה הר"ם דן כשאלתות היינו לפי מה שפרשן הוא היינו דמפקינן מן הבעל כשהא ב' דברים ביחד דהיינו קלא דלא פסיק ועדי כיעור והוא דעת הרי"ף והרמב"ם ג"כ לדעת רבינו והרא"ש וכנ"ל לענין הלכתא ובזה דברי הרא"ש והמרדכי ורבינו כולם מיושרים ומיושבים ואין בהם טעות כלל והוא מוכרח בדבריהם כמבואר למשכיל.
ב סָעִיף א בהר"ן ע"א דף ת"ט ע"ב דיבמות בין איכא אויבים לבעל או לנטען ליכא למיחש לקלא ובמרדכי סוף הפרק שם א"נ אי על ידי אויבים לא פסיק לאו כלום הוא אע"ג דמעיקרא לא יצא ע"י אויבים עכ"ל אמרי' בגמ' שם דהא דאם פסיק הוי קלא שאין בו ממש ה"מ דלא פסק מחמת יראה אבל פסק מחמת יראה מחמת יראה היא עכ"ל:
ג ע' עכ"ה סי' ל'.
ד וכ"כ בתשובות מיימוני השייכים לה' נשים. כתב מהרי"ק שורש ק"ס דכל היכא דשרינן באשת ישראל שלא מטענת אונס אלא דאמרינן שלא נבעלה גם באשת כהן שרינן עכ"ל וכך כתב מהרא"י סימן רכ"ב בכתבים ועיין בהגהת מרדכי דיבמות דף תס"ד ע"ג תשובת מהר"ם על אשה שראו בה עדים דבר מכוער והוציאוה מבעלה וכן הוא תשובה זו באריכות בתשובת מיימוני סי' כ"ה לה' נשים:
ה ועיין ריש סי' זה דכתבתי דאם איכא קלא ממש אף כי נתאלמנה אסורה דלא כתשובה זו.
ו סָעִיף א צריך עיון דהא האלפסי לא כ"כ בפ"ב דיבמות אלא כתב דמבעל לא מפקינן בקול אע"פ שיש בו ממש או בעידי דבר מכוער דאין מוציאין רק בעידי טומאה וכ"כ שם נ"י בדברי רי"ף משום דהוי קלא דבתר נישואין ולא מפקינן בקול או בעידי דבר מכוער אלא מבועל והב"י האריך בזה מאוד וכתב דרבינו טעה בדעת הרי"ף מחמת דברי הרא"ש שהביא דברי הרי"ף בקצרה כולי ול"נ דלק"מ אלא דס"ל לרבינו דאם יש בקול ממש וגם אם היו שם עידי כיעור הוי כעידי טומאה והרי"ף לזה עידי טומאה קרי ליה וכן נראה מסברת הרא"ש ולזה כ' רבינו וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש והמדקדק בדברי הרא"ש והמרדכי שהביאו תשובת מהר"ם שתירץ דברי השאלתות וישוב הגמרא בדרך זו כ"ש שיש ליישב דברי הרי"ף הכי ואע"ג דמחלק התם בין שיש לו בנים או אין לו בנים בעידי דבר מכוער היינו בקלא דפסיק אבל בקלא דלא פסיק אין לחלק דהוי כעידי טומאה והמדקדק בדברי הרי"ף ימצא בקל שנוכל לפרש דעתו כך ואע"ג שאינו כדרך שפירש נ"י מ"מ הרא"ש ורבינו פירשו כך ולא טעו כלל ובזה דברי הרא"ש ג"כ כפשוטן ואין אנו צריכין לדחוק כפי' שפירש ב"י ולענין הלכה כתב ב"י דדעת הרי"ף והרמב"ם דלא מפקינן מבעל אלא בעידי טומאה אע"פ שיש בקול ממש או יש עידי כיעור וכ"כ הרשב"א בתשובה וכן דעת ר"ת וכ' נ"י דכן דעת הרא"ה והריטב"א ז"ל:
ז סָעִיף א וכ"כ ב"י בסי' מ"ו בשם תשובת הרשב"א דהעדים המעידים על הקול צריכין דרישה וחקירה היטב כ"ש במקום שנראה שהדין מרומה ועיין בח"ה סימן ל' ולקמן סימן מ"ב:
ח סָעִיף א ובמרדכי פ"ב דיבמות משמע קצת דע"א בכיעור הוה כע"א בזנות למ"ד תצא בעידי כיעור אבל בתשובת מהר"ם שהיא בסוף נשים במיימוני כתב בהדיא דלא מהימן ע"א בכיעור לא להפסידה כתובתה ולא לאסרה על בעלה אפילו מהימן ליה כבי תרי וא"כ גם דברי המרדכי צריכין ליישב כדבריו מאחר שכל דברי המרדכי שם הם דברי תשובת מוהר"ם כמבואר שם:
ט סָעִיף א כתב הרמב"ם בפכ"ד מה' אישות אע"ג דאין מוציאין מבעל בעידי דבר מכוער מ"מ אם רוצה הבעל תצא בלא כתובה וכ"כ נ"י פ"ב דיבמות ועיין לעיל סימן קט"ו מדינים אלו כתב מוהר"ם פדווא בתשובה סימן ל"ג דאף בדבר מכוער אין אשה נאסרת על בעלה כהן ואין הולד ממזר עכ"ל:
א סָעִיף א הנחשד עיין מדינים אלו ג"כ לקמן סי' קע"ח: והוציאוה ב"ד כו' ה"ה אם נתאלמנה תשוב' הרא"ש: תצא ר"ל מוציאין מתחתיו בגט וכל מקום שאמרו תצא היינו בלא כתובה כ"פ):
ב סָעִיף א אפי' יש לה בנים מבעל פירוש מבעל הראשון וכי מפקא מנחשד נראה דמחזקינן לקלא קמא ועבדי להו ממזרים. וזהו ע"פ פרש"י אבל הרי"ף פיר' דהחילוק בין אם יש לו בנים ואין לו קאי אנחשד ועד"ר:
ג סָעִיף א חוגרת בסינר כו' פרש"י הוא כעין מכנסיים שהיו הנשים חוגרות לצניעות:
ד סָעִיף א רוק למעלה מן הכילה הבעל מצא אחר שיצא הנחשד רוק למעלה מהכילה שעל מטתו מי זרק הרוק למעלה כ"א השוכב ופניו למעלה הלכך זנתה זו וזרקה בשעת תשמיש:
ה סָעִיף א מנעלי' הפוכים פיהן למטה ודאי של נכרי הן והפכן כדי שלא יכיר הרואה ובגמ' פריך ע"ז (דאם קאי אמנעלים עצמן שעדיין הם כאן א"כ לחזי כו' כ"פ) ולחזי דמאן נינהו אלא מקום מנעלים פירש"י ניכר מקום הפיכתן בעפר שתחת המטה ורבינו שנא נקט מקום מנעלים לישנא דברייתא נקט ב"י:
ו סָעִיף א ואם עבר ונשאה אם יש לה בנים וכתב מור"ש ז"ל ולא דק כי לדברי ר"ת אפילו יש לה בנים תצא כמ"ש הרא"ש בפ' שני דכתובות איך שתירץ אותו מהר"ם ע"ש ולא מחלקינן בין יש לה בנים לאין לה בנים אלא בלא עדי כיעור כלל עכ"ל (וע' בתשובת בן לב חלק שני דף ח' ע"ד שמתוך דבריו מיושב תמיהת רש"ל אבל מתמה על רבינו מצד אחר ועיין בדרישה דלא קשיא מידי ומבואר הכל יפה כ"פ): וניסת לאחר וגירשה. שהאחר אפסקיה לקלא ואמר כן מדלא היתה נחשדת תחת בעלה השני ודאי קול ראשון נמי שקר כ"פ:
ז סָעִיף א אלא שהבעל ראה אותו כו' ואע"ג דאמרינן אין אשה נאסרת על בעלה אלא בשני עדים ובקנוי וסתירה ע"פ עד אחד הכא כיון שראה דבר מכוער ויש ממש בקלא חשיב כשני עדים ועד"ר: (שלא הוציאו אויבים בין איכא אויבים לבעל או לנטען ר"ן ואע"ג דמעיקרא לא יצא על ידי אויבים אם ע"י אויבים לא פסק לאו כלום הוא מרדכי כ"פ): ומיהו ע"י עדים שראו הכיעור אסורה כו' (פי' אפי' אין בקול ממש ויש לה בנים ועד"ר כ"פ) וה"ה אם ראה הבעל הדבר מכוער ויש ממשות בקול (ואין לה בנים כ"פ) דמוציאין בין מבעל בין מנחשד וק"ל: הוציאה הבעל בעידי כיעור כו' ואם ניסת לא תצא דוקא עידי כיעור אבל עידי טומאה אפילו יש לה כמה בנים נאסרה עליו עולמית כ"פ): וניסת לאחר וגירשה שהאחר אפסקיה לקלא ואמר כן מדלא היתה נחשדת תחת בעלה השני ודאי קול ראשון נמי שקר כ"פ):
ח סָעִיף א ואם ניסת לא תצא וכתב רבינו בסי' קמ"א בשם הרא"ש דכל היכא שהתרו בו ועבר וכנס לא מקרי דיעבד ומפקא לה מיניה:
ט סָעִיף א ונתגיירו ונשתחררו לא יכנוס (וכל מקום שאמרו חכמים לא יכנוס אפילו באותה מבוי לא ידור וכ"ש שלא תשמשנו ש"ע כ"פ) מפרש בגמרא משום דכתיב הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים וגו' ופרש"י משום לזות שפתים שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון וכתיב הסר ממך וגו' והרשב"א כ' שעיקר הטעם הוא שלא יאמרו שנתגיירו בשבילו וב"י הביאו ע"ש:
א סָעִיף א הנחשד על האשה כו' ומיהו ע"י עדים שראו הכיעור כו' לדעת ר"ת אבל לרב אלפסי כו' עד וכך הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל. דין זה הוא ממשנ' וגמר' רפ"ב דיבמות והאריכו הפוסקים והמפרשים מענותיהן בפי' שמעתא זו. והנה אקצר ועולה ואעתיק ממנה מה שהוא צריך לביאור דברי רבי' שהביא פי' ר"ת ופי' הרי"ף ופי' הרא"ש ועפ"ז יתיישבו התמיהו" הגדולות שיש לתמוה על רבי' ועל המרדכי ועל ר' ירוחם ושאר תיוהות ופקפוקים שיש בתחילה הדעת בדבריהן ובדברי רבינו וה' החונן לאדם דעת יאיר עינינו בתורתו. שם ד' כ"ד ע"ב תנן הנטען (החשוד) על א"א והוציאוה מתחת ידו (דהבעל בגט) אע"פ שכנס (הנחשד) יוציא. ובגמרא אמר רב ובעדים (פרש"י כשבאו עדים על קול הראשון שראוה שזנתה עם הנחשד בזה דוקא תנן אע"פ שכנס יוציא עכ"ל וכ"כ הרי"ף וגם הרא"ש במסקנתו לפירוש השאלתות כתב דהאי ובעדים ר"ל עדים שראו שזנתה עם הנחשד וכתב שם הנ"י דקמ"ל המשנה דל"ת אף שראו עדים שזנתה דלמא אנוסה היתה דנוקים האשה על חזקתה ובניה בתזקת כשרות קמ"ל דסתם מזנה בחזקת רצון הוא מיתיבי בד"א (דמוציאין אותה מהנחשד) כשאין לה בנים (פרש"י מבעלה הראשון והרי"ף פירש מהנחשד) אבל יש לה בנים לא תצא (פרש"י דכי מפקו להו מחזקינן לקלא קמא ועבדינן להו ממזרים עכ"ל והיינו שיאמרו כשם שראו שזינתה עתה כן זינתה ודאי קודם לכן ובניה לאו מבעלה נינהו והיינו חשש ולעז ממזרות. ולהרי"ף שפירש בניה מן הנטען גם יש חשש זה דיאמרו כשם שזינתה תחת בעלה הראשון כן זינתה נמי תחת השני ובניה מן השני לאו מן השני נינהו. ואפשר דה"ט דהרי"ף דפירש בנים מהנטען דיש טפי חשש מלמפרע דשני אף על גב דקידושין מכל מקום היה באיסור א"כ יש לבניה ג"כ לעז זה משא"כ לבנים הנולדים לה מהראשון קודם שיצא עליה קול דהרי קידושין הראשון היה בהיתר גמור) ואם באו עידי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא (אלמא דבאין לה בנים בלא עדים נמי מפקי) ומסיק הגמרא דרב מוקי להאי ברייתא כרבי (פרש"י דרבי מפיק אשה מבעלה בקול כל דהו) דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר (פרש"י רוכל המוכר בשמים לנשים יוצא מהבית ומצא זה את אשתו שהיא חוגרת בסינר הוא כעין מכנסים שחוגרין הנשים לצניעות) אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא (מקום) מנעלים הפוכים תחת המטה א"ר הואיל ומכוער הדבר תצא ורב ס"ל כמשנתינו הנ"ל דקתני הנטען על א"א והוציאוה מתחת ידו. מדקתני הוציאוה ולא קתני הוציאה ש"מ דבהוציאוה בב"ד מיירי וב"ד אין מוציאין אלא בעדים. ומסיק הגמרא וקאמר והלכתא כוותיה דרבי קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי קלא דפסיק ואיכא עדים כרב ופרש"י קלא דפסיק שיצא קול אחר לומר שקר הוא הלעז) וה"ה אי ליכא קלא כלל ואיכא עדים שזינתה פשיטא דמוציאין אפילו מבעלה אלא קמ"ל משום דאיכא קלא כיון דפסיק אין מוציאין אותה עד דאיכא עידי טומאה. וכ"כ מור"ש בתשובתו סי' ל"ג ופשוט הוא א"נ קאמר כן משום דמסתמא מכל עידי כיעור יוצא קול אלא שלפעמים הוא פוסק וכמ"ש עוד לקמן מזה) ושם מסיק הגמרא דבעינן שלא יצא הקול מתחילה מחמת אויבים ושיהא הקול נמשך יום ומחצה כו' וכמ"ש רבינו וכתב התו' והמרדכי דרבי ורב כל אחד אמר דינו בין בקלא דפסיק בין בקלא דלא פסיק אלא שהגמרא הכריע ופסק בקלא דפסיק כרב דבעינן דוקא בעדים ובקלא דלא פסיק כר' דלא בעינן עדים. וכתב הרי"ף אהך סוגיא ז"ל ושמעינן מהא דתני בד"א כשאין לה בנים כר דהיכא דאית לה בנים מן הנטען אע"ג דאיכא עדים בדבר המכוער לא מפקינן לה מיניה אבל אי איכא עידי טומאה שזנתה עמו כשהוא תחת בעלה מפקינן לה מיניה ואפילו יש לה בניה. וה"מ מבועל שהוא הנטען אבל מבעל עצמו לא מפקינן לה (כיון שהוא קלא דאחר נישואין משא"כ להנחשד דהו"ל קלא דמקמי נשואין) אלא בעדי טומאה בין יש לה בנים בין אין לה בנים כדרבא דאמר רבא אין דבר ערוה פחות משני עדי טומאה עכ"ל. והרא"ש כתב על הא דתניא אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא הנ"ל דבשאלתות דרב אחאי בפרשת פנחס כתב אי איכא דבר מכוער בשני עדים וקלא דלא פסיק מפקינן בין מבעל בין מבועל דתניא רוכל וכו' ור"ת חזר (פי' חזר ממה דפי' תחלה דלא מפקינן מבעלה בעדי כיעור וכמ"ש הב"י והרא"ש שם בשמו) ופירש כדברי השאלתות דובעדים דקאמר רב הנ"ל אינו ר"ל דוקא עדי טומאה אלא ה"ה עדי כיעור. ופי' מהר"ם דבריו ע"פ דברי השאלתות הנ"ל דאם יש שני עדים שראו רוכל יוצא והאשה חוגרת בסינר ואינך הנ"ל מוכחא מילתא דיש כאן טומאה וכשני עדי טומאה דמי ואסרינן לה על בעלה כמו שאוסרים לה בפתח פתוח או בעד אחד המעיד על זנות בתר עדי קנוי וסתירה. והא דאמרי' בפ' המגרש דלא חיישינן לקלא דבתר נשואין היינו בלא עדים. והא דתניא בברייתא הנ"ל בד"א כשאין לה בנים כו' אבל אם באו עדי טומאה כו' ג"כ לאו דוקא עדים שראו שנבעלה אלא שראו בה דבר מכוער. ורבי אסרה אפי' בלא עדי כיעור אלא ע"פ בעלה שראה רוכל יוצא ואשתו חגרה סינר תצא ואסור לקיימה. ופליגי רב ן עליה ואמרי דלא מפקינן לה לא מבעל ולא מבועל ע"פ ראיית הבעל כ"א ע"פ עדי כיעור וכותייהו ס"ל לרב. ומסיק הגמרא דהלכתא כוותיה דרב בקלא דפסיק דאז לא סגי בראיית הבעל לחוד כ"א בעדי כיעור וכר' בקלא דלא פסיק דאז בעינן דוקא עדי כיעור מיהו בעדי כיעור מפקינן אותה מבעלה אפילו בקלא דפסיק דכעדי טומאה ממש דמי. ואחר שכתב הרא"ש כל זה בשם ר"ת ומהר"ם שפי' כן דברי השאלתות דחה שם הרא"ש לפירושיהן זה ומסיק וכתב ז"ל ע"כ נ"ל שהשאלתות מפרשי "דובעדים דאמר רב בעדי טומאה. וברייתא דרוכל יוצא כו' בעדי דבר מכוער דרבי סבר דבעדי דבר מכוער מפקינן לה מבעלה ורב סבר דלא מפקינן לה מבעלה אלא בעדי טומאה וקאמר הגמרא דהלכתא כוותיה דרב בקלא דפסיק. וכוותיה דרבי בקלא דלא פסיק דאז סגי בעדי כיעור וכתב דשניהן יחד דינן כפתח פתוח וכעד א' אחר קינוי וסתירה (ומיהו דוקא באין לה בנים דומיא דפתח פתוח דבשעה שטוען פתח פתוח מצאתי אין לה בנים ממנו אבל לעד אחד אחר קנוי וסתירה אין לו דמיון גמור) אבל בראיית הבעל לחוד אפילו בקלא דלא פסיק לא מפקינן לה וכך היא שיטת רב אלפס והרמב"ם ז"ל ע"כ לשון הרא"ש בקיצור. והנה לפנינו שלשה דיעות מחולקים בפי' הסוגיא ואליבא דהלכתא דלהרי"ף יש חילוק בין בעל להנחשד דמהנחשד מוציאין בעדי כיעור וקלא דלא פסיק באין לו בנים ממנו אבל לא בראיית הבעל לחוד הכיעור אפילו בקלא דל"פ אבל מבעלה לא מפקינן אפי' בעדי כיעור וקלא דל"פ ואפי' אין לה בנים ממנו כ"א בעדי טומאה ממש ואז אפי' אין קול כלל בדבר ויש לה בנים מוציאין ולר"ת ולמהר"ם על פי השאלתות הנ"ל אין חילוק בין בעל להנחשד ומפקינן משניהן אפי' בעדי כיעור ואפילו בקלא דפסיק ואפי' כשיש לה בנים. אבל כשאין כאן אפי' עדי כיעור אלא שהבעל עצמו אומר שראה הכעור או הטומאה לא מפקינן בב"ד לא מהבעל ולא מהנחשד כ"א. כשיש קלא דלא פסיק אלא שהבעל בעצמו יחוש לנפשו ויוציאה. והרא"ש ס"ל ג"כ כר"ת ומהר"ם בהא דלא מחלקינן בין בעל להנחשד ובשניהן אין מוציאין בראיית הבעל אפי' בקלא דל"פ ובעדי כיעור וקלא דל"פ מפקינן משניהן וכשיש לה בנים אז אין מוציאין אפי' בקלא דל"פ כ"א בעדי טומאה ממש. הרי לפנינו שלשה דעות מחולקות ודעת רש"י נראה שהיא כדעה רביעית "דאו בעדים דקאמר רב פי' שזנתה ואמ"ש רבי היא פי' דר' "מפיק אשה מבעלה בקול כל דהו ופי' ג"כ דהבעל ראה הכיעור מאשתו וקאמר דתצא ממנו פי' ראיית הבעל הרי דס"ל לפי המסקנא דאפי' מבעלה מוציאין אפי' בראיית בעלה בקלא דל"פ ואין לה בנים כר"ח ומהר"ם ודלא כהרי"ף והרא"ש כנ"ל אבל בהא לא ס"ל כוותייהו דאינהו משוו עדי כיעור לעידי טומאה להוציא ע"י אפילו מבעלה ואפי' יש לה בנים ואפי' בקלא דפסיק ולרש"י בקלא דפסיק דוקא בעדי טומאה דינא הכי ולא בעידי כיעור ואפילו באין לה בנים אבל היותר נראה דגם לרש"י עדי כיעור דינייהו כעדי טומאה והא דפירש ובעדים בעדי זנות לשון הברייתא דבד"א דאין לה עדים כו' נקט דשם נקט וכתב ג"כ עדי טומאה ולמהר"ם ור"ת ל"ד קאמר וכנ"ל וראייה לזה שרש"י בכל השמעתין לא הזכיר רק עדים או קול ואם איתא דמחלק בין עדים לעדים לא הוה משתמט מלהזכיר פעם אחד עדי כיעור במקום קול (ועיין במ"מ והגהת מיימוני פ' כ"ד דאישות ע"ש) ונראה דמ"ה לא הביא רבינו כאן רק הג' דיעות הנ"ל ולא הביא דעת רש"י ומפני שראיתי שגדולים וגם רבי' תמהו על דברי רבינו כמ"ש לכן אכתוב מה שנ"ל בישוב ובביאור דבריו ואומר דמ"ש בריש הסי' הנחשד על האשה והוציאוה ב"ד מבעלה ה"ז לא ישאנה הנחשד ואם נשאה אם יש עדי טומאה תצא כו' הוא אליבא דכל הג' דעות שמזכיר שם דכשיש עדי טומאה אפילו אין קול כלל בעיר וגם יש לה בנים אפילו מבעלה מוציאין אותה וכ"ש מהנחשד ורבינו שהתחיל וכתב דינו בנחשד נקט ל' המשנה הנ"ל ומשום אינך בבא דכשאין עדים דאין מוציאין אותה וכמו שאכתוב אחר זה. ולר"ת עדי טומאה ל"ד אלא ה"ה עדי כיעור ואפילו בקלא דפסיק ואפילו ביש לה בנים דהא מהר"ם כתב בהדיא בשם רבי' תם דעדי כיעור שוים לעדי טומאה ממש ורב איירי אפילו בקלא דפסיק וכמ"ש בסמוך דמ"ש רבינו בשם ר"ת בסימן זה הוא ע"פ מה שחזר ר"ת מדבריו הראשונים וס"ל כמהר"ם. ומ"ש אין עדים בדבר אלא שיצא הקול על ידי שראו בה כו' גם דין זה הוא אליבא דכ"ע מיהו לכל מר כדאית ליה דהיינו להרי"ף והרא"ש אף דיש עדי כיעור כל שאין עדי טומאה ממש ויש לה בנים ולר"ת דוקא כשאין עדים כלל אפילו עדי כיעור וגם שקול נפסק אז אין מוציאין אותה אפילו מהנחשד וכנ"ל וכ"ש מבעלה וכמ"ש עוד בסמוך (אלא שמ"ש רבינו מפני "שראו בה דבר מכוער ל' שראו לא נתיישב יפה אליבא דר"ת דמשמע שעדים ראו הכיעור וז"א לר"ת וכמ"ש וצריכין לדחוק ולומר דאבעלים דעלמא קאי ומשום הכי כתב שראו לשון רבים) ומכאן ואילך כתב רבינו על פי דעת ר"ת לחוד וכדמסיק וז"ש דאם אין לה בנים ממנו תצא בראיית הבעל לחוד כשיש ממשות בקול והוא מ"ש בגמרא לשטתו דהלכתא כרבי בקלא דלא פסיק וכנ"ל. ומ"ש אבל אם אין בקונ ממש כו' עד אא"כ ראוהו עדים ומיהו ע"י כו' זהו מ"ש הגמרא לשטתו והלכתא כרב בקלא דפסיק דאז בעינן דוקא עדים. ומיהו בעדי כיעור סגי ואפי' בקלא דפסיק ואפי' ביש לה בנים וכמ"ש דלר"ת ומהר"ם שוים עדי כיעור לעדי טומאה וכבר כתב דכשיש לה עדי טומאה אפילו יש לה בנים מוציאין אותה ובזה נתיישב תמיהת מור"ש ז"ל שתמה בתשובתו סי' ל"ג על רבינו ע"ש (ועיין בפרישה בסעיף ה' כ"פ). ומ"ש אבל לרב אלפס כו' עד אלא בעדי טומאה זהו מ"ש בגמרא לשיטתו הלכה כרב בקלא דפסק דהרי"ף מפרש דברי רב דקאמר ובעדים דר"ל עדי טומאה ממש וכנ"ל ומ"ש אבל כשיש בקול ממש ועדי כיעור מוציאין כו' זהו מ"ש הגמרא לשיטתו והלכה כר' בקלא דל"פ דאז בעדי כיעור סגי כל זה הוא פשוט ע"פ מ"ש. אכן ק' מש"ר בהאי בבא האחרונה דהרי"ף. דכשיש בקול ממש ועדי כיעור דמוציאין בין מהבעל בין מהנחשד וז"א דהא להרי"ף לא מפקינן מבעלה אפילו באין לה בנים כ"א בשני עדי טומאה ממש שהרי כתב וה"מ מבועל שהוא הנטען כו' וכנזכר לעיל. ואין לומר דסבירא ליה לרבינו דהרי"ף לא כ"כ אלא לדברי רבי דסבירא ליה דבעדי כיעור אפילו בקלא דפסיק מפקינן לה ואזה כתב דהיינו דוקא מהנחשד אבל בעדי כיעור וקלא דל"פ ס"ל כהרא"ש דמוציאין אפילו מבעלה דהוה ליה כעדי טומאה. דאם כן לא הוה ליה להרי"ף לסתום אלא לפרש כיון דמתחיל בדבריו ומחלק בין עדי טומאה לעדי כיעור ועוד דאיך יסתום הרי"ף ויכתוב דבריו שלא אליבא דהלכתא ובפרט דמתחיל וכתב שמעינן "מהא כו' משמע דלהלכה בא ללמדינו וכדרכו על הרוב לכתוב כן להלכה במסקנת הענין. ועוד מנא ליה ולמה ליה לרבינו לכתוב כן בשם הרי"ף. ועל הרא"ש הנ"ל לא קשיא זו דכתב לפי שיטתו דגם מבעלה מוציאין בעדי כיעור בקלא דל"פ וכתב בסוף דבריו דכך היא גם כן שיטת הרי"ף והרמב"ם. דיש לומר דהרא"ש לא כתב כן אלא שגם הרי"ף ס"ל דבעדים דאמר רב ר"ל עדי טומאה ממש ולאפוקי מפי' השאלתות ורבינו תם דמייתי לפני זה וכנ"ל וכצ"ל ג"כ לשיטת הרמב"ם וכמ"ש אחר זה ולכן דקדק הרא"ש וכתב כך היא "שיטת הרי"ף ולא כתב וכ"כ הרי"ף אבל לדברי רבינו קשה. וכבר תמה בזה מור"ש ז"ל בשאלה ותשובתו בסימן ל"ג וגם הב"י בסימן זה על רבינו וכתבו שטעה רבינו במה שראה שהרא"ש כתב אחרי דבריו הנזכר לעיל שכן הוא גם כן שיטת הרי"ף סבר שהרי"ף סבירא ליה כוותיה לגמרי ולא עיין בדברי הרי"ף לראות שלא סבירא ליה כוותיה בהא דכתב הרא"ש דמוציאין גם כן מבעלה ע"ש בב"י והוא דוחק בעיני לומר על פה קדוש בעל הטור שטעה ולא עיין כלל בדברי הרי"ף ואדרבה מוכח דבדקדוק כ"כ דאם לא כן קשה למה כ"כ בשם הרי"ף ולא כתב שגם הרמב"ם כ"כ כדרכו דרבינו בכל מקום שהן שווין בדין בפרט בדין זה שכתב הרא"ש שכן הוא שיטת שניהן ובפרט אם היה כאשר חשב הרב"י שהטור לא ראה וקרא דין זה מדברי הרי"ף אלא דכ"כ ע"פ מ"ש הרא"ש משמי' דהרי"ף אם כן הל"ל כן גם בשם הרמב"ם כמ"ש הרא"ש בשמו. ע"כ נראה דרבינו ראה דברי הרי"ף ודייק בו ומצא דלא כתב הרי"ף האי חילוקא דבין בעל לבועל ובדאית לה בנים ממנו או לא כ"א אברייתא דקתני בד"א כשאין לה בנים כו' ולא כ"כ אברייתא דאמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא ש"מ דסבירא ליה דרבי דאמר תצא רצה לומר דאפילו מהבעל ואפילו יש לה בנים ממנו והיינו שאסורה לבעלה (כמ"ש בסמוך דברי רבינו ירוחם דכתב בשם הרי"ף דאסורה לבעלה) ויחוש הבעל לנפשו ויוציאנה ממנו כיון דראו עדים הכיעור לרבי אפילו בקלא דפסיק ולדידן בקלא דלא פסיק וכנ"ל וכן הוא משמעות לשון סתם ברייתא דרוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר דמיירי באשה היושבת תחת בעלה ועלוה אמר רבי תצא דמשמע אפילו מבעלה וכן כתב שם הב"י אדברי הרי"ף בהדיא ע"ש. וגם מש"ה אמר תצא אם רוצה הוא להוציאה "צריכה היא "לצאת ממנו בלא כתובה וכמ"ש הרמב"ם בזה בהדיא בפרק כ"ד דאישות ואכתוב לשונו בסמוך אלא שאם לא יחוש הבעל להוציאה ס"ל להרי"ף דאין הב"ד כופין אותו להוציא כל שאין לפנינו עידי טומאה ממש כיון שהוא קלא דבתר נשואין וכנ"ל ומש"ה אברייתא דבד"א כו' דמיירי מהוצאת ב"ד מהנחשד שעבר וכנסה כתב הרי"ף דה"מ מהנטען כו' דלמדינו של"ת בד"א כו' קאי אלשון המשנה דקתני והוציאוה מתחת ידו דהיינו הב"ד שהב"ד הוציאה מהבעל בעל כרחו קמ"ל דז"א דא"כ היה צ"ל דמיירי בעידי טומאה וכר' הנ"ל וא"כ אפילו יש לה בנים ממנו נמי ה"ל להוציאה. והגמ' דקאמר דרב מוקי האי ברייתא כר" אע"ג דהאי ברייתא מיירי בהוצאת ב"ד ור' מיירי להרי"ף בלא הוצאת ב"ד כבר כתב הנ"י שם בישיב זה דראייתו הוא מדחזינן דרבי החמיר בקול בלא עדים לומר "לבעל תצא ה"ה דס"ל לרבי נמי דהב"ד מוציאין בכה"ג "מהנחשד בע"כ ע"ש. וכיון דמוכח מדברי הרי"ף שר' דאמר הואיל ומכוער הדבר תצא קאי ג"כ אבעל מ"ה כתב הטור בשם הרי"ף דכשיש בקול ממש ויש עידי כיעור דמוציאין בין מהבעל בין מהנחשד אם אין לה בנים ור"ל כל חד לפי סברתו מנחשד בעל "כרחו ומבעלה בעל "כרחה וגם על הבעל מוטל להוציאה כי היא אסורה לו מן הדין אלא שאין הב"ד נזקקין לו להוציאה בעל "כרחו בלא עידי טומאה. ואע"ג דלשון "מוציאין דכתב הטור משמע בעל "כרחו וזה אינו בבעל מ"מ אגב דהוצרך רבינו לכתוב האי לישנא אהנחשד כתב אגב שיטפא ג"כ אבעל כיון דברייתא דר' קתני גם אבעל לשון תצא וכנ"ל. וכתב נמי רבינו דכן הוא מסקנת אביו הרא"ש ז"ל אף שהרא"ש ס"ל דאף מבעלה מפקינן בעידי כיעור וקלא דלא פסיק משום דכבר כתב בשם הרי"ף ל' מוציאין מבעל ואנחשד בשוה. גם י"ל משום דעיקר סמיכתו דרבינו לדינא הוא אדברי הרא"ש לא רצה להאריך בדברי הרי"ף בחילוק קטן דבין אסורה לבעלה ובין מפקינן מבעלה וכלל בעל ונחשד יחד כאילו ס"ל בתרווייהו מוציאין וכדי לכתוב עליו וכך הוא מסקנת הרא"ש ולאפוקי מדעת ר"ת שהזכיר לפני זה דס"ל דבעידי כיעור לחוד אף בקלא דפסיק מוציאין אותה אפילו מבעל ואפילו ביש לה בנים. גם ראה רבי' שהרא"ש כתב שכן "שיטת הרי"ף והרמב"ם ואף שהן חלוקין על דבריו במ"ש דמוציאין ג"כ מבעל מ"מ לא רצה להאריך במעט חילוק שביניהן ואדרבה נסתייע מדבריהן וכתב שכן הוא ג"כ שיטתן ולאפוקי מדברי ר"ת ומהר"ם שהביא לפני זה מש"ה קיצר גם רבינו: ואשר כתבתי דגם אבעלה אסורה להרי"ף אלא דאין מוציאין אותה ממנו בעל כרחו למדתי זה מדברי רבי' ירוחם שכתב בנתיב ג' ח"ב ז"ל ואם אין עידי טומאה אלא עידי כיעור כגון שראו רוכל יוצא כו' אם יש ג"כ קלא דלא פסיק תצא מן הבעל ואם אין קלא דל"פ לא תצא. ואפי' בקלא דל"פ שאמר תצא וכופין דוקא שאין לה בנים מן הבעל כו' ובקלא דפסיק כו' לא תצא ר"ל דאין כופין כמ"ש פי' ובכל אלו "אסורה זולתי שיש מהן שאין כופין להוציא עכ"ל. הרי לפנינו שכתב אף במקום שאין כופין להוציא מ"מ אסורה היא לבעלה. וכשתדקדק בכפלות דברי ר' ירוחם וערבובם תמצא בהן מדוקדק שכיון למ"ש שבתחלה כתב שם כשיש עידי טומאה כופין להוציא וס"ל אפי' אין כאן קול כלל ומש"ה לא הזכיר שם יציאת קול ואח"כ כתב דכשיש עידי כיעור וקלא דלא פסיק תצא מן הבעל זהו ממה שפסק הגמרא דקי"ל כר' בקלא דל"פ וכאן לא כתב ר' ירוחם תצא וכופין כמ"ש אח"כ משום דביוצא דקאי אהבעל אין הדין שכופין אותו וע"ז כתב נמי דאם הקול פסק לא תצא בעידי כיעור לחוד ור"ל דאפי' אינה אסורה לו. ואח"כ כתב דאפי' בקלא דל"פ ועידי כיעור שאומרים תצא וכופין כו' זהו מברייתא הראשונה דקתני בד"א (כי' דאמרי' דאם כנס יוציא דהיינו כופין) דוקא כשאין לה בנים מן הבעל פי' ואז כופין הנחשד להוציא דאם כנס יוציא אהנחשד קאי) אבל יש לה בנים מהבעל אין כופין אפי' אהנחשד להוציאה ובקלא דפסיק אפילו אין לה בנים לא תצא רצה לומר אין כופין כוונתו אפי' להנחשד אין כופין. ומה שכתב כמו שכתבתי לא קאי אמ"ש לעיל מיניה דבשאין קלא דל"פ דלא תצא שהרי שם לא הזכיר כפייה אלא למאי דסמיך ליה קאי דכתב דכשיש לה בנים ל"ת דר"ל אין כופין הנחשד אזה כתב דגם כשאין לה בנים ואין כאן קול דל"פ אין כופין הנחשד להוציא. והשתא א"ש דסיים וכתב ובכל אלו אסורה ר"ל בכל אלו שנכתב בהן בברייתא תצא פי' הוא שאסורה לו עכ"פ אלא שיש מהן שנכתב בהן תצא מפני שאסורה לו אבל אין כופין להוציא. דוק בדבריו ותמצא פי' זה שריר וקיים דמסיק וכתב שם ז"ל כך נראה כל זה משיטת הרי"ף והרמב"ם והרמ"ה ומרוב הפוסקים הרי לפנינו דבשם הרי"ף כ"כ וכתב נמי דנראה כן משיטת הרמב"ם כמ"ש נמי הרא"ש כנ"ל. והטור לא הזכירו נראה דה"ט דהרמב"ם כתב דכל שאין כופין הבעל להוציאה ג"כ אינה אסורה לו אלא תליא ברצונו דאם ירצה להוציאה מוציאה בע"כ בלא כתובה וכמ"ש לשונו בסמוך. וא"ל דהרמב"ם מיירי שם דוקא בקלא דפסיק שא"כ לא ה"ל לסתום אלא לפרש ועוד דפ"ב דסוטה איירי שם בקלא דל"פ ואפ"ה כתב שם אם "הוציאה בעלה כו' דתלה הדבר ברצונו להוציאה. ור' דאמר הואיל ומכוער הדבר תצא משמע להטור דהא צווי להבעל שיוציאנה אף שאין כופין אותה מש"ה לא הזכיר דברי הרמב"ם שכ"כ לדינא אבל הרא"ש ור' ירוחם תלמידו כתבו תיבת "לשיטת ומ"ה כ"כ גם בשם הרמב"ם דגם לשיטתו מוכרחין לפרש דרב וברייתא בעידי טומאה ממש מיירי וכנ"ל ודו"ק. ובאשר כתבתי נתיישב ג"כ המרדכי שהב"י וגם מור"ש בתשובותיו סימן ל"ג הנ"ל תמהו עליו ובאמת דבריו תמוהין הן מאוד לעין כל הקורא בהמרדכי שם בפ"ב דיבמות שהביא שם פי' דמהר"ם בהשאלתות הנ"ל דלפי דבריי בעידי כיעור אפי' בקלא דפסיק מפקינן אפילו מבעל ואפי' ביש לה בנים ודלא כדברי ר"ת הראשונים דסבירא ליה דלהוציא מבעלה בע"כ בעינן עידי טומאה ממש. ואח"כ מסיק וכתב עליו ז"ל ואחר שדברי השאלתות מיושבים מי יחלוק עליהן להקל כו' עד ואף המיומוני כתב בפכ"ד דאישות כדבריהן ז"ל היה שם עדים שעשתה דבר מכוער כו' עד אם רצה הבעל מוציא ואין לה כתובה ואין זו צריך התראה עוברת על דת יהודית או שעשתה דבר מכוער (פי' בלא ראיית עדים אלא על פי הבעל) אין כופין הבעל להוציא אלא אם רצה יוציא ואף על פי שלא הוציא אין לה כתובה כו' עד הרי שכתב כדברי השאלתות עכ"ל המרדכי ע"ש וק' דהן שני הפכים בנושא אחד דהמיימוני מיירי גם ביש עידי כיעור ותלה הדבר ברצון הבעל ומדסתם דבריו משמע דאיירי אפי' בקלא דל"פ והשאלתות ס"ל דמוציאין מהבעל בע"כ בעידי כיעור ואפילו בקלא דפסיק. ואף שנראה שהרגיש המרדכי עצמו בזה או המגיהו שהוסיף וכתב אמ"ש הרמב"ם שעשתה דבר מכוער ז"ל פי' "בלא ראיית עדים "אלא ע"פ הבעל ואין פי' זה כתוב במיימוני אלא המרדכי או המגיהו כתבו ליישב סתירת דברי מהר"ם שהביא ראיה לדבריו מדברי הרמב"ם והמיימוני כתב בהדיא דאין כופין הבעל ומש"ה כתב דהרמב"ם איירי באין כאן עידי כיעור אלא שהבעל אומר שראה כן וגם בתשובת מיימוני השייכים להלכות אישות סימן כ"ב כ"כ שם. על כל זה אומר אני שהאי פי' הוא טעות סופר וגם לא נתיישב בזה כלום והאי מוכח דהרי הרמב"ם התחיל וכתב היה עדים שעשתה דבר מכוער כו' וסיים וכ' ע"ז ז"ל אם רצה הבעל מוציא כו' הרי שתלה הדבר ברצונו ואשר כתבתי שהוא ט"ס זהו מוכח שם ג"כ בתרתי "חדא דאם מדבר המיימוני שם בלא עדים אלא בראיית הבעל דוקא א"כ לא ה"ל למסתם אלא לפרש זה מאחר דלפני זה מיירי בעדים והשני איך מסיק וכתב דאע"פ שלא הוציאוה אין לה כתיבה וז"א אדרבא אף אם יוציאנה צריך ליתן לה כתובה כל שאין עדים על הכיעור וכמ"ש הרמב"ם בהדיא שם וגם רבינו לקמן סי' קט"ו כתב דאין הבעל נאמן להפסיד כתובתה. וגם בעוברת על דת יתבאר שם ברמב"ם ובטור דלא הפסיד כתובתה כ"א ביש עדים שעברה על דת אחר ההתראה ואיך כתב המיימוני דאבדה כתובתה ע"פ הבעל לחוד באומר שראה שעברה על דת או שראה בה דבר מכוער. שוב מצאתי שהגאון מהר"ר יוסף כ"ץ מקראקא בסוף תשובותיו הנדפסים כתב ג"כ שט"ס הוא האי פי' דכתב דאיירי בראיית בעל בלא עדים וע"ש שהאריך וגם בתשובת מור"ש ז"ל סי' ל"ג כתב שהוא ט"ס ע"ש. והרר"י כ"ץ הנ"ל כ' לבסוף דיש ליישב בדוחק דמ"ש דאין לה כתובה ר"ל בלא שבועה דצריכה שבועה נגד הבעל שטוען עליה ברי שראה בה דבר מכוער או מיירי בקלא דפסיק וכל זה הוא דוחק דא"כ לא ה"ל לסתום אלא לפרש ועוד שהרא"ש כתב ששיטת הרי"ף והרמב"ם הוא כדבריו ודלא כפי' מהר"ם ור"ת לדברי השאלתות והמרדכי כתב שדברי המיימוני כן בדברי השאלתות. לכן נראה דכוונת המרדכי אינו אלא לסתור דברי ר"ת הראשוני וסייעתו דפירשו מ"ש רבי הואיל ומכוער הדבר תצא דהאי תצא קאי דוקא אהנחשד דמהבעל אין מוציאין אלא בעידי טומאה ע"ז כתב דז"א אלא תצא קאי גם אהבעל ושגם מהרמב"ם מוכח דהאי תצא דאמר רבי קאי אהבעל דהרי דברי הרמב"ם שבפכ"ד דאישות הנ"ל הן הן לקוחין ונלמדים מדברי אותה הברייתא דרבי והרמב"ם כתב בדבריו אם רצה הבעל מוציאה בלא כתובה כו' הרי לפנינו דפי' תצא דאמר רבי דקאי אבעלה וכנ"ל. וכיון שהסתייע מהרמב"ם שתצא דאמר רבי קאי אהבעל חזר המרדכי לדבריו הראשונים שכתב לפני זה ז"ל אחרי שדברי שאלתות ישרים מי' יחלוק עליהן להקל ועוד שכל דבריהן דברי קבלה וכדאי לסמוך עליהן כמו על התלמוד ואף ר"ת חזר בו (מדבריו הראשונים) והיה חושש להחמיר כדבריהם עכ"ל וגם דברי הרמב"ם כמיקל נדחו בזה ובפרט דלשון תצא אינו משמע כדבריו דכתב דתלוי ברצון הבעל אלא פירוש השאלתות מרווחים טפי שפי' תצא בעל כרחו והרא"ש שכתב שהרמב"ם כתב בשיטתו כ"כ לאפוקי מהשאלתות והחמירו טפי להוציאה מבעלה אפילו בעדי כיעור לחוד בקלא דפסיק או בראיית בעלה לחוד בקלא דל"פ וק"ל. ועוד באתי לכתוב דמ"ש רבינו ז"ל אין עדים בדבר אלא שיצא קול שזינתה מפני "שראו בה "דבר מכוער כו' דמוכח מדבריו דס"ל שהקול יוצא שזינתה מכח הני עדים דממה דאמרו שמצאו בה דבר מכוער דנו אותה העולם דודאי זינתה עמו ואפקוהו לקלא שוינתה עמו. כנ"ל מוכח מדברי הרא"ש שכתב בשמעתין ז"ל ור"ת חזר לפרש כפי' השאלתות כו' עד ומיהו בבעל שראה דבר מכוער לא כו' אלא בדבר מכוער בעדים דאיכא לעז טפי שיתפרסם ויצא הקול עכ"ל נ"ל שלמד ודקדק זה מגמרא דשמעתין הנ"ל דהרי בברייתא דרבי דקאמר הואיל ומכוער הדבר תצא לא נזכר שיצא עליה קול אלא עדים או בעלה ראו הרוכל יוצא והאשה חוגרת בסינר כו' ומסקינן עלה דקי"ל כר' בקלא דל"פ ואף א"ת שר' ס"ל דבעדי כיעור או בראיית בעלה לחוד מוציאין אפי' בלא קול כלל וכנ"ל לכל מר כדאית ליה מ"מ לא ה"ל להגמרא לומר דקי"ל כרבי בקלא דל"פ כיון דר' לא איירי כלל מקול אלא הל"ל ולא קי"ל כר' אלא בעי נמי קול דל"פ אלא ודאי מסתמא כשישנו עדי כיעור יש גם כן קול רינון מהם בעיר אלא שלפעמים פוסקים הקול ופעמים אינו פוסק. ונראה דמ"ה פירש"י שם אמ"ש הני מתני' ר' היא ז"ל רבי דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהוא עכ"ל דק' קול מאן דכר שמיה הא ר' לא מפיק אלא מכח שראו בה דבר מכוער אלא ה"ט דהראייה מביא לידי קול שנתפרסם הדבר ואיכא לעז טפי וכן משמעות ל' המרדכי ור' ירוחם ע"ש. ומור"ש ז"ל בתשובתו סי' ל"ג כתב דתרתי בעינן קלא דלא פסיק היוצא ממקום אחר לא מכח עידי כיעור הללו וכ' דאל"כ קלא מאי אהני ובסוגיא משמע דלא סגי בלא קול וכתב עוד שכן יראה מדברי הרמב"ם בפ"ב דהל' סוטה ואני בעניי עיינתי שם ולא ראיתי שם דבר מבואר מזה ואדרבה נ"ל לדקדק מדבריו איפכא והוא דהתחיל הרמב"ם וכתב דאם קינא לה ובאו עליה עדים שנסתרה וראו בה דבר מכוער כגון חוגרת בסינר כו' עד אם לא היה לה בנים ממנו תצא בד"א שרננו העיר עליה וע"ז הנטען יום ומחצה ואמרו פלוני זינה עם פלונית כו' והנה נראה דמור"ש ז"ל דקדק מדסתם וכ" שרננו בעיר עליה כו' ולא כתב שרננו עליה בעיר מכח הכיעור ש"מ דס"ל להרמב"ם דהרינון יוציא עליה ממקום אחר וקשה דא"כ לא ה"ל להרמב"ם לכתוב בד"א שרננו עליה יום ומחצה מאחר שלפני זה לא דיבר ולא הזכיר הרמב"ם שום רינון אלא עדי כיעור אלא הל"ל מתחלה דאם קינא לה ובאו עליה עדים שנסתרה וראה בה דבר מכוער כו' וגם יצא עליהן קול בעיר יום ומחצה כו' ובשלמא אם נאמר שהרינון יוצא מכח הערעור י"ל שקינא מתחלה משום דבכלל מ"ש שיש עדי כיעור מסתמא יש שם ג"כ רינון וכמ"ש. והשתא א"ש דכתב רבינו דבריו בלא פלוגתא דהקול יוצא מתוך הכיעור דאם איתא דהרמב"ם או שום פוסק הוה פליג עליה לא הוה שתק מלהזכירן ולהביאן בדינו ואף שמלשון הפוסקים משמע דתרתי בעינן והו גם כן תרתי דהא אפשר לעדי כיעור בלא קלא דל"פ ואפשר לקלא דל"פ בלא עדי כיעור והיינו כשהבעל עצמו ראה הכיעור והוציא הקול וכמשמעו' לשון המרדכי ורבי' ירוחם או מכח קול דעלמא דלא הוחזק בבית דין ודו"ק עיין בתשובתי השייך לא"ע שהארכתי עוד בשמעתין דיבמות ובפוסקים השייכים לה בכמה ענינים:
ב הנחשד מן השפחה וכותי' כו'. והיכא שנחשד מפנויה עיין באשרי סוף פ"ב דיבמות שפסק שלא יכנס שיחזיק בזה ויפגום שניהם משא"כ באונס ומפתה ודאין שכבר נפגמה לכך חייבה התורה לכונסה ורבינו כתב להרא"ש לקמן סי' קע"ז בהדיא והארכתי בספרי מור"ש וא"ל דאם כן דהדין של פנויה שוה לשפחה וכותית למה תנא שכחה וכותית ולא תנא פנויה ישראלית די"ל דמתני' אתא לאשמעינן דגיורת מיהא הויא דלא תימא הואיל דנתגיירה בשבילו אינה גיורת הואיל שלא נתגיירו מעצמם לשם יהדות קמ"ל וכן אמרינן התם בגמ' בהדיא:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.