א אשת איש בכלל עריות ולא תפשי בה קידושין בד"א בודאי אשת איש אבל ספק אשת איש כגון שקבלה גט או קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה או שגירשה בגט הכתוב בכתב ידו ואין עליו עדים כלל או עד אחד או שיש עליו עדים ואין בו זמן אם קדשה אחר צריכה גט משניהם וכן כל פסול שאירע בגט כגון שגרשה בגט קרח והיה במזרח וכתב במערב או ששלחו לה בח"ל ולא אמר בפני נכתב ובפני נחתם ושאר פסולי גט דרבנן שיתבארו לקמן בה' גיטין בע"ה אם קדשה אחר צריכה גט משניהם ואם נשאת לשני יש מהן שתצא ויש מהן שלא תצא כאשר יתבאר לקמן בע"ה: אשת איש שקבלה קידושין בפני בעלה מקודשת דכאילו אמרה גירשתני דמי והאשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה אבל אם נתקדשה לאחר שלא בפני בעלה או אפילו בפניו ויש עד אחד שמעיד כדבריה אינה נאמנת שאז מעיזה בין שהעד מסייעה ואין הקידושין כלום: אשה שהלך בעלה למ"ה והעידו עליו שמת אפי' עד אחד אפילו העד עבד או שפחה או אשה או קרוב מותרת לינשא ואפילו עד מפי עד או אשה מפי אשה או עבד או שפחה כשרים לעדות זה ופסולי עדות אם פסולים מדרבנן כגון משחק בקוביאות ומפריחי יונים וכיוצא בהם כשרים לעדות זה אבל פסולי עדות דאורייתא פסולים ואם משיחים לפי תומם כשרים בא אחד מהם ואמר הרגתיו תנשא דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבוריה כתב א"א ז"ל בתשובה אם שנים מעידים שמת אפי' אם יש הכחשה בדבריהם נושאים את אשתו כיון ששניהם מעידים על מיתתו אפי' לא שמעו אלא קול שאמרה פלוני מת והלכו שם ולא מצאו שום אדם משיאין את אשתו והוא שראו צל צלו דאי לאו הכי חיישינן שמא שד הוא בד"א בשדה או בעיר בבור וכיוצא בו שהוא מקום חרוב אבל בעיר שלא בבור אפי' לא ראו צל משיאים את אשתו כתב גאון האידנא לא בקיאין בבואה דבבואה היכי הוי הלכך לא עבדינן בה עובדא: כתוב בשטר איש פלוני מת איש פלוני נהרג פליגי בה בירושלמי חד אמר משיאים את אשתו וחד אמר אין משיאין אשתו וא"א הרא"ש ז"ל הביא דברי שניהם ולא אסיק כחד מינייהו ולכאורה נראה דאזלינן לחומרא והרמב"ם כתב מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני וידוע שהוא כתב ישראל תינשא אשתו וכן מי שנשתתק בודקין אותו אם נמצאת דעתו מכוונת וכתב מת פלוני בן פלוני סומכין עליו ותינשא אשתו אפי' שמעו מן התינוקות שאמרו מת פלוני בן פלוני בין כיונו לשם עדות בין כיונו שלא לשם עדות משיאין את אשתו ואם שומעין מהם שאומרים הרי אנו באים מקבורתו ואין סומכים עליהם להשיא אשתו אא"כ יאמרו כך וכך ספדנים היו שם וכך וכך הלכו אחר המטה שיש דבר שמורה על הענין שהוא אמת: עכו"ם שמסיח לפי תומו שמת ואין מכוין לשם עדות משיאין את אשתו וכן השומע ממנו ובא והעיד בפני ב"ד משיאין את אשתו כיצד מסיח לפי תומו כגון שאמר אני ראיתי לפלוני שמת כמה היה נאה או כמה טובה עשה עמי וכיוצא בזה שמוכיח שאינו מכוון לשם עדות אבל אם מכוין לשם עדות או שנראה שאמר כן כדי שירא מפניו כגון שאמר עשה דבר פלוני ואם לאו אהרוג אותך כמו שהרגתי לפלוני אינו נאמן כתב הרמב"ם יצא ישראל ועכו"ם מעמנו למקום אחר ובא עכו"ם והסיח לפי תומו איש שיצא עמי מכאן מת משיאין את אשתו אע"פ שאין העכו"ם יודע את האיש והוא שאמר קברתיו ע"כ ואיני יודע למה צריך שיאמר קברתיו התחיל העכו"ם להסיח לפי תומו וחזר ושאלו לו ואח"כ פירש כל הענין קרוי שפיר מסיח לפי תומו כתב הרמב"ם ז"ל שמע מערכאות של עכו"ם הרגנו לפלוני אינן נאמנין ויראה מדבריו שאם אמרו נהרג בדין ושלא על ידם נאמנים ומדברי א"א הרא"ש ז"ל יראה שאפי' אמרו נהרג שלא על ידם אינם נאמנים בא אחד ואמר אמרו לי כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יוסף בן שמעון ובא ואמר כן ואנו מכירים פלוני הידוע בשם זה אשתו מותרת אע"פ שלא אמר בו סי' שנכירנו על ידו ואין אנו חוששין שמא אחר היה ששמו כך וי"א דוקא כשלא הוחזק אחר באותו מקום בזה השם וגם לא שכיח שיירו' שעוברים שם הא איכא חד מינייהו אין משיאין ורב אלפס כתב אפילו שכיח תרי בהאי שמא או שכיחי שיירות משיאין עד דאיכא תרווייהו לריעותא וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל: כתב הרמב"ם ז"ל ישראל שאמר מת יהודי עמנו במקום פלוני וכך צורתו וכך וכך סימניו אין אומרים באומד דעתן פלוני הוא עד שיעיד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו אבל אם אמר שיצא מעמנו מעיר פלוני ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא אלא הוא תינשא ע"כ וטעמא משום דקי"ל סימנין לאו דאורייתא ולא סמכינן בהו לענין איסורא: יש נשים שאין סומכין על עדותן אם העידה לאשה שמת בעלה מפני ששונאות זו את זו מתכוונת לקלקלה לאוסרה על בעלה ואלו הן חמותה ואפילו אינה חמותה עתה אלא מצפה להיות חמותה כגון שהיא אם יבמה ולא אם בעלה ומעידה שמת בעלה אינה נאמנת וכן הכלה לא תעד לחמותה ואפילו באה ואמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי שלפי דבריה אינה עוד חמותה אפ"ה אינה נאמנת ובת חמותה וצרתה ואשת אחי בעלה שמא ימות בעלה או אחי בעלה ויהו צרות זו לזו ובת בעלה לא תעיד לה ולא היא לבת בעלה: כל הבא להעיד על עדות אשה א"צ דרישה וחקירה ומעידין לאור הנר ולאור הלבנה שאפילו לא ראו אותו אלא לאור הנר והלבנה והכירוהו המעידים עליו שהוא הוא ראו אחד שאמר על עצמו שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני והרי הוא מת שנחש נשכו והלכו שם ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו משיאין את אשתו: אין מעידין עליו אא"כ ראו פרצופו שלם עם פדחתו וחוטמו וכתב ר"ת דוקא כשאין שם אלא הראש אז אין יכולין להכירו בטביעת עין אם לא יהא כל פרצוף שלם עם החוטם אבל אם כל גופו שלם אפילו אין כאן פרצוף ופדחת וחוטם יכולין להכירו בטביעת עין או ע"י סימנין מובהקין שיש להם בגופו ושומא לא הוי סימנין מובהקין להכיר על ידה לפי שעשויה להשתנות ואם אין מכירין אותו בטביעת עין אפילו יש להם סימנין בכליו ובגופו אין סומכין עליהם אם אינן מובהקין אין מעידין עליו אא"כ ראה אותו אותו תוך ג' ימים למיתתו בד"א שהוא ביבשה אבל אם היה במים אפילו שהה שם כמה ימים מעידים עליו שהמים מעמידין אותו שלא ישתנה צורתו והוא שראוהו מיד אחר עלייתו מן המים וגם שאין בו מכה אבל יש בו מכה או שלא ראוהו מיד בעלייתו מן המים משתנה ואפילו אם היה ביבשה אם אינו חבול בפניו מעידים עליו לאחר כמה ימים ע"י טביעת עין של גופו וצורתו ואפי' היה חבול בפניו שאין מעידין עליו אלא עד שלש' ימים אם מצאוהו הרוג ומכירין אותו בטביעת עין ואין יודעין מתי נהרג תולין שנהרג תוך ג' ימים ומעידים עליו: נפל לגוב אריות אין מעידין עליו שאפשר שלא אכלוהו נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים או לתוך כבשן האש או לתוך יורה מלאה יין או שמן מרותחת על גבי האש מעידין עליו ראוהו צלוב או מלא פצעים אפי' במקום שנעשה טרפה או שהיה אוכלת בו אין מעידין עליו עד שראוהו שתצא נפשו וכתב הרמ"ה דוקא שראוהו מגוייד בסכין המלובנת באור וה"ה נמי בסכין שאינה מלובנת ונכוה אח"כ כדקאמר רבי שמעון בן אלעזר מפני שיכול לכוות ולהחיות אחרי כן אבל אם נחתכו גידי שוקיו ולא נכוה מעידים עליו כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון בן אלעזר וכן הלכה ע"כ ואין נראה כן מדברי א"א הרא"ש ז"ל: בד"א שאין מעידין על מי שחיה אוכלת בו במקום שאין נפש יוצאת בו אבל אם ראוהו אוכל בו החיה במקום שנפשו יוצאת בו כגון בלב או במוח או במעים מעידים עליו: ראוהו שנשחט בו שנים או רוב שנים מעידים עליו: ראוהו שנפל למים שאין להם סוף הרי הם גדולים כל כך עד שהעומד על שפתו אינו יכול לראות כל ד' רוחות אין מעידין עליו שמא יצא לצד אחר ואם עד אחד מעיד ראיתיו מיד אחר שהועלה והכרתיו ע"י סימנין שהיה לו בגופו נאמן אבל אם אינו אומר שהכירו ע"י סימנין אלא ע"י טביעת עין אינו נאמן בד"א שראהו העד שנפל שם דכיון שראהו העד שנפל שם אומר בדדמי ואמר שהוא הוא אפילו אינו ברור לו לפיכך אינו נאמן אלא אם כן שראהו מיד אחר שהועלה ומכירו על ידי סימנים אבל אחר שלא ראהו שטבע נאמן אפי' לא ראהו מיד אחר שהועלה ואפילו בטביעת עין בלא סימנים והוא שיראנו שלם בכל גופו אבל אם אינו שלם אלא פרצוף פנים עם החוטם לא סמכינן אטביעת עין לחוד בלא סימנין: ניסת ע"י שהעידו עליו במים שאין להם סוף לא תצא נפל למים שיש להם סוף ושהה שם כדי שתצא נפשו תנשא לכתחילה וכן אם נפל למים שאין להם סוף ובאו להעלותו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל אותו אבר מן החי והיה מעידים עליו להשיא את אשתו: עיר שהקיפוה כרקום וספינה המטורפת בים והיוצא לדון הרי הן בחזקת חיים לפיכך אין מעידים על אחד מאלו שמת להתיר את אשתו ואפילו על מי שבעיר שכבשה כרקום וספינה שטבעה בים והיוצא ליהרג נמי אין מעידים שהם בספק חיים ונותנים עליהם חומרי מתים וחומרי חיים: עד אחד אומר מת והתירוה להנשא ובא עד אחר ואמר לא מת אפילו קודם שנשאת מותרת לינשא אלא משום לזות שפתים לא תנשא אבל אם בא השני קודם שהתירוה לא תנשא ואם באו שנים פסולים לבסוף ואומרים שלא מת חשובים כאחד ואם התירוה קודם שבאו לא תצא מהיתרה הראשון לא התירוה עד שבאו לא יתירוה אשה אומרת מת ושתים אומרות לא מת אע"פ שנשאת תצא שתים אומרות מת ואחת אומרת לא מת אע"פ שלא נשאת תינשא אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת או עד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת ב' אומרים מת ושנים אומרים לא מת בכולן לא תינשא ואם נשאת למי שאינו מעיד תצא ואם נשאת לאחד מעידיה והיא אומרת ברי לי שמת לא תצא נשאת על פי עד כשר ואחר כך באו ב' ואמרו לא מת או נשאת ע"פ אשה ואח"כ בא עד כשר ואומר לא מת אפילו נשאת לאחד מעידיה תצא: האשה בעצמה נאמנת לומר שמת בעלה ותינשא או תתיבם על פיה ונותנים לה כתובתה ואם תתיבם נכנס היבם לנחלה על פיה בד"א שאומרת מת בעלי והתירוני לינשא לבד אבל אם אומרת תנו לי כתובתי והתירוני לינשא או אפילו התירוני לינשא ותנו כתובתי אין מתירין אותה לינשא והרמב"ם ז"ל כתב בשניהם מתירין אותה לינשא אלא שיש חילוק ביניהם לענין הכתובה כדלקמן וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה: יש לה צרה אין עדותה מועיל להתיר צרתה אע"פ שהיא מותרת הצרה אסורה וחשבינן ליה כחי לגבי צרה ואוכלת בשבילו תרומה אם הוא כהן: באו ב' הצרות אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאומרת מת תנשא ואותה שאומרת לא מת לא תנשא אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג שתיהן מותרות בד"א שהיא נאמנת על עצמה כשיש שלום בינו לבינה ושלום בעולם אבל יש קטטה בינו לבינה כגון שאמרה גרשתני בפני פלוני ופלוני ובאו פלוני ופלוני והעידו שאינו אמת אינה נאמנת אפי' יש שלום בעולם לא שנא התחילה היא הקטטה או שהתחיל הוא ואפילו אם עד מסייעה אינה נאמנת ואם נשאת כתב הרמב"ם ז"ל לא תצא כיון שהעד מסייעה וכן אם יש מלחמה ואמרה מת אפי' בסתם אינה נאמנת אע"פ שיש שלום בינו לבינו ואפילו לא ידענו שיש מלחמה אלא על פיה והיא אומרת מת במלחמה אינה נאמנת והרמב"ם ז"ל כתב בזה שאם נשאת לא תצא וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן: כתב הרמב"ם כיון שיש מלחמה בעולם אפילו אומרת מת וקברתיו אינה נאמנת ואינו נראה כן בגמרא אלא אפילו היא אומרת מת על מטתו נאמנת אף על פי שיש מלחמה בעולם כ"ש מת וקברתיו ואם יש מלחמה בעולם ובא עד אחד ואומר מת במלחמה אינו נאמן וכתב הרמב"ם ז"ל שאם נשאת לא תצא ואם אמר העד מת וקברתיו נאמן וכתב הרי"ף דה"ה נמי בשנים במלחמה דאינם נאמנים אא"כ אומרים מת וקברנוהו וראב"ד כתב דאפי' אחד נאמן אפילו אם אינו אומר קברתיו וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאחד אינו נאמן אא"כ אומר מת וקברתיו אבל שנים נאמנים אפילו אם אינם אומרים קברנוהו: ואם יש רעב בעולם ובאה ואמרה מת אינה נאמנת אפילו אומרת מת על מטתו עד שתאמר וקברתיו ואם באה ואמרה מת תחת המפולת שנפלה עליו או שיש שילוח נחשים ועקרבים ואומרת שנשכו נחש או עקרב או שיש דבר בעולם ובאה ואמרה שמת בכל אלו דינו כמלחמה ואינה נאמנת ואם אומרת עישנו עלינו את הבית והוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת נפלו עלינו עכו"ם או לסטים והוא מת ואני נצלתי נאמנת שאין דרכן להרוג הנשים: בא בעלה אחר שניסת ל"ש ניסת ע"פ עד אחד או ע"פ ב' עדים תצא מזה ומזה וצריכה גט משניהם ואין לה כתובה משניהם ולא פירות שאכל מנכסי מלוג שלה אע"פ שאינם חייבין בפרקונה ודוקא שאכל השני קודם שבא הראשון אבל מה שאכל אחר שבא הראשון צריך לחזור ואינו חייב ליתן הבלאות מנכסי צאן ברזל שלה והוא שבלו לגמרי אבל מה שיש מהן בעין נוטלתו ואם נטלה מזה או מזה כתובה או פירות צריכה להחזיר ודוקא שנטלה מהשני אחר שבא הראשון אבל אם נטלה ממנו קודם שבא הראשון צריכה להחזיר ושניהם אין מטמאין לה אם הם כהנים ואין זכאין במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ונפסלה מהכהונה ומהתרומה ומהמעשר אם היתה בת לוי מתו אחין של זה ושל זה חולצין ולא מייבמין והולד מן השני הוא ממזר מן התורה בד"א שלא גירשה הראשון אבל אם גירשה או מת אז לא הוי משני אלא ממזר דרבנן ואם החזיר הראשון הולד ממזר מדבריהם ואם אחר שניסת אמרו לה בעלה היה קיים ומת בן שנולד קודם שמת ממזר מן התורה ושנולד אחר שמת ממזר מדרבנן ואם לא ניסת לשני אלא נתקדשה לבד ובא בעלה אינה צריכה גט מהשני ומותרת לחזור לראשון וכן מותרת לשני אם מת הראשון או גירשה:
א סָעִיף א אשת איש בכלל עריות ולא תפשי בה קדושין בד"א בודאי א"א אבל ספק א"א כגון שקבלה גט או קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה וכולי כל זה פשוט:
ב סָעִיף א אשת איש שקבלה קידושין בפני בעלה מקודשת וכו' האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת וכו' בסוף גיטין (ד' צ) אמר רב הונא אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת כדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה:
ג סָעִיף א ומ"ש אבל אם נתקדשה לאחר שלא בפני בעלה שם בגמ' שלחו ליה מבי רב לשמואל יצא עליה קול מראשון ובא אחר וקידשה מהו שלח להו תצא והעמידו דבר על בוריו והודיעוני מאי היא דאי מיגלי' מילתא דקידושי קמא קידושי מעליא הוי לא צריכה גט משני ופליגא דרב הונא דאמר אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ואידך כי איתמר דרב המנונא בפניו שלא בפניו מעיזה ומעיזה וכתב הרא"ש ואידך כי איתמר דרב המנונא וכו' רב הונא גופי' מודה בהכי במתני' פ"ב דכתובות ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת אלא סבר דמהני מיהא שלא בפניו לאסרה אקמא והלכתא כשמואל בהא דשלא בפניו לא מיתסרא כלל דמעשה רב ושמואל עבד עובדא הכי ועוד דרב המנונא דוקא בפניו קאמר וכן מוכח סוגיא דשמעתין בפ"ב דכתובות (כב:) שלא בפניו מעיזה וכיון דמעיזה לא מהני כלל אפילו לאסרה אקמא ע"כ וכן פסק ג"כ בתשובה סוף כלל מ"ד וכתב הרשב"א בתשובה סימן אלף ורנ"ג שאף על פי שהתחילה להעיז פניה שלא בפני בעלה אינה עשויה להחזיק שקרא השתא בפני בעלה והביא ראיה לדבר: וכתב עוד בסי' תקס"ח שהארוסה והנשואה דין אחד להם בדינים אלו : וכתב רבינו ירוחם על אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בפני בעלה מקודשת וצריכה גט מראשון אם תשאר עם השני ואם לא ירצה לגרשה שני מקודשת לו ומותרת לו כי מאחר שהיה בפני בעלה והוא לא ערער הרי הוא כמו אם אמרה נתגרשתי ממנו עכ"ל ויש לתמוה עליו למה כתב והוא לא ערער דמשמע שאם ערער אינה נאמנת והא ודאי ליתא דחזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אפי' במערער הוא:
ד סָעִיף א ומ"ש או אפילו בפניו ויש עד אחד שמעיד כדבריה אינה נאמנת וכו' בפרק ב' דכתובות (דף כג.) ובפרק התקבל (גיטין דף סד.) וכתב רבינו בסימן קנ"ב ואפילו אם הוא בפניו אם היה קטטה ביניהן או שתובעת כתובתה דאיכא למימר שאומרת כן כדי לגבות כתובתה אינה נאמנת והם דברי התוספות והרא"ש פ' האשה שלום ולא חשש רבינו לכתוב זה כאן לפי שסמך על מ"ש בסי' הנזכר וכתב ה"ה בפי"ו מהלכות אישות שאע"פ שיש חולקים בזה יש לחוש לסברא זו. כתב הר"ן בפ"ב דכתובות ומיהא לחומרא איכא למימר דחיישינן למאן דס"ל כשמעתין דהא דרב המנונא אפילו שלא בפניו הוא להצריכה גט משני דהא אמרינן בפרק המגרש דרב הונא ס"ל דלרב המנונא שלא בפניו נמי אינה מעיזה הלכך לחומרא חיישינן לדרב הונא דהתם ולר' אושיעא דס"ל הכי בשמעתין וזהו דעת הרמב"ן ז"ל אבל דעת הרי"ף אינו נראה כן שהוא לא הביא לדרב הונא כלל וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות אישות ומ"מ כל בפניו נאמנת אפילו להנשא לכתחלה וכן דעת הרמב"ם בפי"ב מה' גירושין והכי מוכח בפרק האשה שלום (יבמות קיז.) וכיון דמהימנינן ליה לינשא לכתחלה ה"ה דמהימנינן לה ליטול כתובה שמספר כתובה נלמד שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב לכי וכדתנן ביבמות התם ומיהא דוקא בעיקר כתובה אבל בתוספת לא דמדרש כתובה ליתא אלא בעיקר כתובה והכי מוכח בפ' הכותב (כתובות פט.) וכמו שאכתוב שם בס"ד ויש חולקים ואומרים דהא דרב המנונא לא סגיא אפי' בפניו לינשא לכתחלה וכבר כתבתי זה בפ' התקבל בס"ד עכ"ל ובפ' התקבל כתב ולהימנא לדידה מדרב המנונא וכו' מהא משמע דהא דרב המנונא אפילו להתירה לינשא לכתחלה סגי וה"נ מוכח בפרק האשה שלום וכן דעת הרמב"ם בפי"ב מהלכות גירושין ואחרים כתבו דרב המנונא לא אמר אלא בדיעבד אבל להתירה לכתחלה קשה הדבר לאומרו ובפרק המגרש כתב יצא עליה קול מראשון וכו' לא צריכה גט משני דלא כרב הונא דאמר א"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר אפי' שלא בפני הבעל מקודשת כלומר להצריכה גט דאיכא למיחש דאי לאו דראשון גירשה לא היתה מקבלת קדושין מאחר זהו דעת הרי"ף לדחותה לדרב הונא ומ"מ אם קבלה קדושין מאחר בפני בעלה הכל מודים דמקודשת דה"ל כדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת והכי מוכח בגמרא עכ"ל: והרמב"ם כתב פ"ד מהלכות אישות אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר בפני בעלה ה"ז מקודשת לשני שהאשה שאמרה לבעלה גירשתני בפניו נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אבל אם קדשה אחר שלא בפני בעלה אין קדושין תופסין בה עד שתביא ראיה שנתגרשה קודם שתקבל הקדושין כל שלא בפניו מעיזה וכתב ה"ה א"א שפשטה ידה וכו' בסוף המגרש אמר רב הונא א"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא וכו' ואמרו שם דשמואל פליג אדרב הונא וכי איתמר דרב המנונא דוקא בפניו אבל שלא בפניו מעיזה ומעיזה ופסק רבינו כשמואל וכן נראה מן ההלכות ויש מי שכתב שחוששין להא דרב הונא ואף שנתקדשה שלא בפניו צריכה גט וכבר העלה הרשב"א ז"ל בפרק התקבל כדעתו של רבינו ובדין האשה שאמרה לבעלה גירשתני כתוב בהשגות א"א אני אומר אינה נאמנת אלא שתופסין בה קדושין אבל לא לינשא ולא ליטול כתובה ע"כ וכדעתו סברו קצת מפרשים ז"ל אבל כבר הכריחו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בראיות שנאמנת אף לינשא ודעת הרמב"ן שנוטלת כתובה ולא תוספות ע"כ ובפרק י"ב מהלכות גירושין כתב הרמב"ם דהא דאמרינן דנאמנת אשה לומר לבעלה גירשתני משום חזקה דאינה מעיזה ה"מ היכא דליכא דמסייע לה אבל היכא דאיכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה וכדאמרינן בפ"ב דכתובות ובפ' התקבל. בא"ח כתוב בשם הרמ"ה דכי אתמר דרב המנונא לאו לחומרא איתמר מיהו מסתברא דה"מ בדורות הראשונים אבל האידנא דנפישי חוצפא ופריצותא בעלמא איתרע חזקה דרב המנונא ולא עבדינן בה עובדא אלא לחומרא וכתב עוד בא"ח שיש מי שאומר דהא דרב המנונא ודרב הונא מיירי באיש ואשה דאתו מעלמא ואין עדות ברורה שהיא אשתו אלא בחזקה דאתיא חזקה בתרייתא ומבטל קמייתא דאתי דרבנן ומבטל דרבנן אבל אי ידעינן בעדות ברורה שהיא אשתו ליתא לא לדרב הונא ולא לדרב המנונא ע"כ ואין דבריו נראין לי דהאי חזקה לאו דרבנן היא אלא דאורייתא דהא סוקלין ושורפין על החזקות וגם כל הפוסקים והמפרשים שראיתי נראה שהם חולקים עליו ומש"ה לא אישתמיט חד מינייהו לפלוגי בהכי וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל מ"ד סי' ב' על אשה שהיתה בחזקת נשואה ונשאת לאחר ואין לה לא גט ולא עדות וראיה שנתגרש מן הראשון ואומרת לו גרשתני אם היה הראשון בעיר כשנשאת לשני מותרת לשני כיון שנשאת לו בפני בעלה דאמר בשלהי גיטין א"ר הונא אמר רב א"א שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת וכדרב המנונא וכו' ואם לא היה בעלה בעיר אסורה לשניהם דתנן בפ"ב דכתובות האשה שאמרה א"א הייתי וכו' ואם יש עדים שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת וזו שהיתה בחזקת נשואה כיש עדים שהיתה אשת איש דמי ולא מהימנא לומר גרושה אני ואף אם הבעל הראשון בכאן עתה והיא אומרת בפניו גירשתני לא מהימנא והא דקאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני שנאמנת ה"מ קודם שנשאת לאחר אבל זו שכבר נשאת מעיזה ומעיזה שלא תעשה עצמה זונה הילכך תצא מזה ומזה ע"כ: ב"ה ובסימן קצ"ב כתב רבינו דה"ה אם נתקדשה קודם שבא בעלה אינה נאמנת לפ"ז מ"ש הרא"ש כדי שלא תעשה עצמה זונה לאו למימרא דבכה"ג דוקא הוא דאינה נאמנת אבל אם נתקדשה בלבד תהא נאמנת דאפי' נתקדשה בלבד אינה נאמנת אלא מפני שהשאלה היתה בנשאת כתב כן: האומרת לבעלה גרשתני והוא מכחישה וב' עדים אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה עיין בסי' קצ"ב:
ה סָעִיף א אשה שהלך בעלה למ"ה והעידו עליו שמת אפילו עד אחד אפילו העד עבד או שפחה או אשה או קרוב מותרת לינשא ואפילו עד מפי עד או אשה מפי אשה או עבד או שפחה כשרים לעדות זה משנה בסוף יבמות (קכב.) הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה וכתב הר"ן בפרק שבועת העדות שאם עד אחד אמר לאשה בינו לבינה מת בעליך אינה צריכה שוב לעדותו אלא באה לב"ד ואומרת מת בעלי אבל אם בא העד שאמרה בשמו מת ואמר שלא אמר מת ודאי דבכה"ג לא מהימנא שכך הדין בכל עד מפי עד אם הראשון כפר אין הב' האומר בשמו נאמן והביא ראיה לדבר בפרק המדיר כ"כ בשם הרמב"ן וכתב בסוף דבריו וכך קבלתי דין זה ואע"פ שממ"ש (שם הר"ן בשם הרשב"א והירושלמי נראה שאפשר לדחות ראיית הרמב"ן ז"ל לא שבקינן מש"ה קבלת הרמב"ן ז"ל ודעתו ודעת הר"ן ז"ל) כתב מהרי"ק בשורש ל' אין לנו להקל משום עיגונא אלא במקום שהקילו חכמים ונתן טעם למה הקילו חכמים באיסור אשת איש ועיין בתשובת הריב"ש סי' שע"ח:
ו סָעִיף א ומ"ש ופסולי עדות אם פסולים מדרבנן וכו' כשרים לעדות זה אבל פסולי עדות דאורייתא פסולים מימרא בספ"ב דיבמות (ד' כה:): ומ"ש ואם משיחין לפי תומן כשרים כ"כ הרי"ף והרא"ש בסוף יבמות וטעמא משום דלא גרע מעכו"ם וכן פסק הרמב"ם וכתב הר"ן בתשובה סי' ג' דלפי דעתם ז"ל ה"ה לישראל מומר לעכו"ם ולכל התורה כולה שהוא נאמן במל"ת ואף לרשב"א ראיתי במעשה אחד שבא לפניו מישראל מומר שאמר לפי תומו שמת והוזכרה שם סברת הרי"ף כי לפי מה שהוא תופס בפשיטות דברי הרי"ף אין חילוק בין פסול לעבירה לישראל מומר ומ"מ יש שחלקו על הרי"ף עכ"ל כ' הרא"ש בתשובה כלל כ"ב סימן ה' עדות זה נ"ל טוב כיון שחזר בתשובה וכן עשינו מעשה באשכנז בשעת הגזירות התרנו נשים ע"פ עדות בעלי תשובה וכתבתי על זה (מחמת) תשובה גדולה ובכלל נ"ד סי' א' כתב וז"ל אמנם עדות העדים צריך דרישה וחקירה אם ידוע שהיו אנשים טובים והגונים בשעת הגזירות ועתה שבו כהוגן אם [מחמת] אונס נפשות חטאו וכאשר מצאו נס והמלטה שבו מיד לא נפסלו ואף אם מצאו מקום ושעה לימלט ולא עשו ואכלו נבילות לתיאבון ונפסלו להעיד על מה שראו באותה שעה ומ"מ מה שמעידים על הריגתם זה היה בשעת הגזירה ועדיין לא נשתקעו בין העכו"ם ובאותה שעה היו כשרים להעיד ואף אם אח"כ אכלו נבילות ואח"כ שבו ה"ל תחלתו וסופו בכשרות כמי שהיה ידוע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו דכשר להעיד אמנם צריך לדקדק הרבה בעדות לאפוקי ממונא כי יש הרבה מן האנוסים שאף קודם הגזירות היו חשודים ודאי בעדות עגונא היה לנו לקבל עדותן אך בהוצאת ממון צריך לדקדק וצ"ע עכ"ל ואותה תשובה גדולה הנ"ל באה לידי וכתוב בה עוד אחר שהמירו לא היה להם עוד עת מלחמה וראה וידע ולא אמר בדדמי וראיה מפ' האשה שלום (יבמות קטו.) דא"ר אידי אשה כלי זיינה עליה אלמא דבמלחמה קטנה דאינה יריאה ואינה בורחת לא אמרה בדדמי: ריקים הממירים וחוזרים אך לא תשובה גמורה אם דינם כחומרים או כרשעי ישראל לענין עדות אשה בכתבי מה"ר איסרלן סי' קל"ח ור"כ ורכ"א וכתוב עוד בכתבים הנזכר סימן רנ"ד הך איתתא שריא ויכול מר להתירה אך בקנאי זה אם ידוע למר שהועד העדות בלי רמיה כי איני מכיר העד אם הוא מן הריקים הפוחזים דלא חיישינן במידי לאסהודי שיקרא וכ"ש כה"ג דסבורים שבודאי לא יבואו לידי הכחשה מחמת ריחוק הדרך לכן אם נראה למר שיש שום עיקול ונכול ועוקבא בהעדאת עדות זו כגון אם יחשדוהו להעיד וכה"ג איני נמנה להתיר כלל שלא להחזיק ידי רשעים הבאים לפרוץ גדר וגזירות חכמים עכ"ל :
ז סָעִיף א ומ"ש רבינו בא אחד ואמר הרגתיו תנשא וכו' פלוגתא דתנאי בספ"ב דיבמות (דף כה) והלכה כת"ק דאמר הכי:
ח סָעִיף א כתב אדוני אבי ז"ל בתשובה כלל נ"א סימן ה' אם שנים מעידים שמת אפי' אם יש הכחשה בדבריהם משיאין את אשתו וכו' לא ידעתי למה תלה דין זה בתשובת הרא"ש שהרי משנה שלימה היא בפ' האשה שלום אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ר"מ אומר הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו ור' יהודה ורש"א הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים הרי אלו ינשאו וידוע דהלכה כר' יהודה ור"ש והרא"ש עצמו בתשובה ממשנה זו הביא ראיה ועיין בתשובת הר"ן שאכתוב בסי' זה אצל כל הבא להעיד על עדות אשה צריך דרישה וחקירה: אם עד אחד נאמן לומר מת במלחמה או בדבר יתבאר לקמן בסי' זה.
ט סָעִיף א אפילו לא שמעו אלא קול שאמר פלוני מת והלכו שם ולא מצאו שום אדם משיאין את אשתו בסוף יבמות (ד' קכב):
י סָעִיף א ומ"ש והוא שראו צל צלו וכו' שם בגמרא ודילמא שד הוא שראו לו דמות אדם אינהו נמי דמו דחזו ליה בבואה אינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה דבבואה ודילמא צרה הואי תנא דבי רבי ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנים אע"פ שאין מכירין ופרש"י בבואה דבבואה. צל צלו: בשעת הסכנה. שאדם מסוכן כגון מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי כותבין ונותנים וסמכינן עליה בכל דבריו שאומר אני הוא פלוני בן פלוני וה"נ כשעת הסכנה דמי שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה:
יא סָעִיף א ומ"ש בשדה או בעיר בבור וכיוצא בו וכולי כ"כ התוס' והרא"ש שם דחזו ליה בבואה בירושלמי הדא דתימא בשדה אבל בעיר אפילו לא ראו בבואה של אדם והא דתנן מי שהיה מושלך לבור ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו וא"ר נתן והוא שראו בבואה של אדם א"ר בון מזיקין מצויין בבורות כדרך שהן מצויין בשדות וכ"כ ה"ה בפי"ג מהלכות גרושין בשם הרמב"ן והרשב"א וכתב דהכי איתא בתוספתא וכתב שהרמב"ם לא הזכיר מדין זה כלום ולא נתבאר לו למה ואיפשר שטעמו מפני שסובר כסברת הגאון דבסמוך דהאידנא לא בקיאינן בבבואה דבבואה:
יב סָעִיף א כתב הגאון האידנא לא בקיאינן בבבואה דבבואה היכי הוי הילכך לא עבדינן בה עובדא כ"כ רבינו ירוחם בשם גאון ובשם הרמ"ה ונמוקי יוסף כתב שהריטב"א כתב בשם רבו דכיון דלא חיישינן לצרה בשעת הסכנה ה"ה דלא חיישינן לשד כלל אף ע"ג דלא חזו ליה בבואה דבבואה ולהכי מייתי הא דרבי ישמעאל לתרוצי אפילו קושיא דשד:
יג סָעִיף א כתוב בשטר איש פלוני מת איש פלוני נהרג פליגי בה וכולי וא"א הרא"ש הביא דברי שניהם בסוף יבמות ולא אסיק כחד מינייהו וגם הרי"ף הביא שם דברי שניהם ולא אסיק כחד מינייהו וגם סמ"ג עשה כן וכתב נ"י בשם הריטב"א לא פסק הרי"ף ז"ל הלכה כמאן אבל בפרק מי שאחזו כתב הא דתניא כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות ואוקימנא בעדות אשה דאקילו בה רבנן אבל בשאר עדיות לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם וגם הר"ן כתב בר"פ מי שאחזו הרי"ף כתב בפ"ב דיבמות ירושלמי מצאו כתוב בשטר איש פלוני מת איש פלוני נהרג וכולי ולא פסק שם הרי"ף כלום ושמא סמך על מ"ש כאן ובעדות אשה אפילו מפי כתבם מהני וכן דעת הרמב"ם בפי"ג מה"ג וגם הרא"ש י"ל שסובר כן שגם הוא כתב בר"פ מי שאחזו דבעדות אשה אפילו מפי כתבם מהני וכ"כ בהגהות מרדכי פרק האשה ועיין בהג"ה הנזכר פ"ק דיבמות וכתב רבינו ירוחם דאיתא בירושלמי שאם כתוב כך בשטר בלא חתום אין משיאין אשתו זולתי אם מצאו עד בכתב עד כאן לשונו וכתב נ"י בשם הריטב"א בסוף יבמות על הא דמצאו כתוב בשטר איש פלוני מת וכולי משיאין את אשתו וכ"כ הרמב"ם ודוקא בשנתקיים כתב ידו של אותו עד אבל קצת המפרשים ובכללם הרמב"ן ז"ל כתבו דאפילו בשאינו מקויים נמי כיון דקיום שטרות דרבנן הוא הכא אוקמוה אדינא דאורייתא וטעמא דמסתברא הוא בעיני מורי ומיהו כל כיוצא בזה נראה שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ע"כ וגם הר"ן בר"פ מי שאחזו כתב בשם הרמב"ן חזינן בה פלוגתא איכא מ"ד דוקא היכא דמקויים אבל אין עדים מצויין לקיימו אין משיאין ואיכא מ"ד אע"ג דאין עדים מצויין לקיימו דכיון דקיום שטרות דרבנן בעדות אשה לא תיקון רבנן והדין סברא עדיפא טפי הילכך אפילו בע"א מפי כתבו ואע"פ שאינו מקויים משיאין ע"כ וה"ה כתב על דברי הרמב"ם שכתב בהא דמצאו כתוב בשטר מת פלוני משיאין את אשתו ונודע שזה כתב ישראל אפשר שכונתו הוא למעוטי אם הוא כתב עכו"ם והטעם לפי שלא הוכשר עכו"ם אלא במל"ת אבל לא כתבו לפיכך צריך שיודע שהוא כתב ישראל אבל אין צריך שיתקיים שיכירו מי הוא שכתבו שא"כ היה אומר רבינו והוא שיתקיים או שנודע מי כתבו כלומר אפי' בע"א שיעיד שפלוני כתבו אבל הרשב"א כתב שנראה שרבינו סובר דדוקא בשנתקיים אותו כתב והוא ז"ל הסכים לדעת האומרים שאפילו בלא מקויים משיאין עכ"ל: ב"ה ומ"ש שלא הוכשר עכו"ם אלא מל"ת אבל לא כתבו אין לו טעם שאם כתבו כתיבה בדרך מסל"ת למה יגרע:
יד סָעִיף א ומ"ש רבינו וכן מי שנשתתק בודקין אותו וכו' ז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר וכן מי שנשתתק ובדקו אותו בדרך שבודקין לגיטין ונמצאת דעתו מכוונת וכתב שמת פלוני ב"פ סומכין לכתיבתו ותינשא עכ"ל והוא ממ"ש בסמוך דאיתא בר"פ מי שאחזו (גיטין עא.) כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות ואוקמינן בעדות אשה דאקילו בה רבנן וכיצד בודקין לגיטין יתבאר בסימן קכ"א בס"ד מצאתי כתוב שהשיב רבי' משולם על ראובן שהלך בסחורה ולא חזר ושמעו שנהרג שם ולא בא אפילו עכו"ם מל"ת לומר אני ראיתיו הרוג כיון ששמעו מפי עכו"ם שנהרג מכיון שלא נשמע עליו שהוא קיים סומכים עליהם ומשיאין את אשתו ובתשובה להרמב"ן סי' פ' כתוב מה ששמעה שמת בעלה נראה שלא שמעה כן אפי' מפי עד אחד אלא קול הברה בעלמא שיצא בעיר ואם הדבר כן אינה מותרת לינשא לאחר בקול וכן כתב בתרומת הדשן סימן ר"מ :
טו סָעִיף א אפילו שמעו מן התינוקת שאמרו מת פלוני בן פלוני וכו' ואין סומכים עליהם להשיא את אשתו אלא א"כ יאמרו כך וכך סופדים היו שם בסוף יבמות (ד' קכ"א:) תנן אפילו שמע מן הנשים אומרות מת איש פלוני דיו רבי יהודה אומר אפי' שמע מן התינוקות הרי אנו הולכין לספוד ולקבור את איש פלוני בין מתכוין ובין שאינו מתכוין ובגמ' ודילמא לא אזלי אמר רב יהודה אמר שמואל דקאמרי הרי אנו באים מלספוד ולקבור את איש פלוני ומתני' ה"פ הרי אנו הולכין לבתינו שבאנו מלספוד ודילמא קמצא בעלמא שכיב ליה ואסיקו ליה על שמיה דקאמרי כן וכן רבנן הוו סתם וכן ספדנים הוו התם ופירש"י קמצא בעלמא או נמלה המיתו התינוקות והעלו לה שם איש פלוני כדרך שהתינוקות משחקין ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש שלא הצריכו לומר כן וכן רבנן וספדנים הוו התם אלא באומרים הרי אנו באים מלספוד ולקבור את איש פלוני אבל אם אמרו מת פלוני משיאין את אשתו אע"פ שלא אמרו דבר אחר אבל אין כן דעת הרמב"ם שכתב בפי"ג מהלכות גירושין כבר אמרנו שעד מפי עד כשר לעדות אשה בד"א ששמע מפי בן דעת שמת פלוני כגון עבד או שפחה אבל אם שמע מפי שוטה או מפי קטן אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם שמע מין התינוקות שהם אומרים עכשיו באנו מהספד פלוני כך וכך ספדנים היו שם ופלוני החכם ופלוני עלה אחר מטתו כך וכך עשו במטתו ה"ז מעיד מפיהם ע"פ הדברים האלו וכיוצא בהם ומשיאין את אשתו עכ"ל ולישנא דמתני' הכי דייק דגבי נשים נקט אומרות מת איש פ' וגבי תינוקות נקט הרי אנו הולכים לספוד וכו' ואם איתא ליערבינהו וליתני אפילו שמע מן הנשים או מן התינוקות מת איש פלוני דיו ואפשר דמ"ש ואין סומכין עליהם וכו' אא"כ יאמרו כך וכך ספדנים היו שם וכו' אכל מאי דקאמר לעיל קאי בין לשמעו שאמרו מת איש פלוני בין לשמעו מהם שאומרים הרי אנו באים מקבורתו ויותר נראה לומר שנסחת הספרים בדברי רבי' שכתב בה ואם שומעים מהם אינה מכונת וצריך למחוק הוי"ו ולכתוב אם שומעים מהם ועיין בכתבי מהר"י איסרלן סימן ר"כ ואהא דתנן אפי' שמע מן הנשים אומרות מת איש פלוני היו פרש"י אפי' שמע מן הנשים שלא היו מתכוונות להעיד ומסיקות לפי תומן דיו ויכול לילך להעיד ולהשיא את אשתו וכתב ה"ה בפרק הנזכר דאיתא בתוספת אפי' שמע קול מקוננות שמזכירתו בין המתים אין עדות גדולה מזו וכתב הרשב"א ז"ל עכ"ל ועל זה אני סומך למחות ביד אשה שנתעלם בעלה ואין עדות להתירה ויש אומדנות המוכיחות שמת שלא תספידנו כיון שאינה מותרת לינשא ע"פ אותם אומדנות וכן אני מוחה מלומר עליו השכבה כדי שלא יבואו להשיא את אשתו וכיוצא בזה מצאתי להריב"ש בתשובה סימן תק"ח על אשה שנתעלם בעלה ובא עד אחד והעיד ולא היה בעדותו כדי להתירה ושמע שהיתה קוראה למקוננות לספוד לבעלה ולבכותו ושלח לברורים למחות בידה וכן עשו בקנס שמו עליה והעיד עדים ואח"כ שמע שלבשה שחורים ואמר שגם זה ראוי למנוע לה:
טז סָעִיף א עכו"ם שמסיח ל"ת שמת ואינו מכוין לשם עדות משיאין את אשתו וכן השומע ממנו ובא והעיד וכו' כיצד מל"ת כגון שאמר אני ראיתי לפלוני שמת כמה נאה היה וכו' שם במשנה בעכו"ם אם היה מתכוין אין עדותו עדות ובגמרא א"ר יוחנן לא כך היה מעשה באושעיא ברבי שהתריס עם פ"ה זקנים אמר להם ל"ש אלא שנתכוין להתיר אבל בנתכוין להעיד עדותו עדות ולא הודו לו חכמים אלא מתני' דקתני ובעכו"ם אם היה מתכוין אין עדותו עדות היכי משכחת לה כלומר היכי משכחת לה דלא נתכוין להעיד ולא להתיר במסיח לפי תומו כי ההוא דקאמר ואזיל מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ואנסבה רב יוסף לדביתהו ההוא דהוה קאמר ואזיל ווי ליה לפרשא זריזוא דהוה בפומבדיתא דשכיב ואכסבה רב יוסף ואיתימא רבה לדביתהו ופירש"י מאן איכא בי חיואי מי מאלשי ביתו של בי חיואי שישמע דברי דשכיב חיואי וכתב הרא"ש בתשובה כלל י"א כל הנך עובדי דפרק בתרא דיבמות דמל"ת נאמן לא משמע שעכו"ם אמר דבריו בפני ב"ד אלא השומעים דברי העכו"ם באו והעידו לפני ב"ד וקבלו עדותן והתירו נשותיהן:
יז סָעִיף א ומ"ש רבינו או שנראה שאמר כן כדי שירא מפניו כגון שאמר עשה דבר פלוני ואם לא אהרוג אותך וכו' בפרק האשה בתרא (שם) ועיין בכתבי מהר"י איסרלן סימן רכ"ג וז"ל הרמב"ם בפ"ג מהלכות גרושין אפי' עכו"ם המל"ת נאמן ומשיאים על פיו כמו שיתבאר ואם נתכוין להעיד אינו נאמן ובפי"ג כתב כבר אמרנו שעכו"ם שהסיח לפי תומו משיאין על פיו כיצד היה העכו"ם מל"ת ואמר אוי לפלוני שמת כמה היה באה וכמה טובה עשה עמי או שהיה מסיח ואומר כשהייתי בא בדרך ונפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום וכיוצא בדברים הללו שהם מראין שאין כוונתו להעיד ה"ז נאמן וישראל ששמע מעכו"ם המל"ת מעיד ששמע ממנו ותינשא על פיו עכ"ל וכתב הריב"ש בתשובה סי' שע"ז במה שדנת בענין האשה שלא להתירה בעדות עכו"ם לפי שלא נראה לך שיהיה מל"ת מחמת שהוא שאל במאי עסקיתו והעכו"ם השיב לו דברינו ביהודי ששמו כך שהיה עמכם ספינה אם הוא חי או מת ונראה לך שזה כמו ששאלוהו ואת מה בידך כל שבא לב"ד ואמר אפילו מעצמו בלא שאלה נקרא מתכוין להעיד ואין עכו"ם נאמן בענין זה אבל אם לא בא לב"ד ואמר מעצמו איש פלוני מת כמספר בדרים מל"ת נקרא ואינו צריך שיאמר בדבריו כל אותם הדברים שהזכיר הרמב"ם שהוא לא הביאם אלא לרווחא דמילתא לומר שבזה נכיר שאינו מתכוין להעיד וכמו שהזכירום בגמרא בקצת עובדי עכו"ם מל"ת אלא כל שאמר איש פלוני מת מעצמו כמספר בדברים זהו מל"ת ואף אם לא דבר דבריה אחריה כ"א דבר זה לבד דומא דההיא עכו"ם דאמר מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי שאע"פ שהיה מבקש אנשי ביתו שישמעו דבריו וגם לא סיפר דברים אחרים אלא שאמר שכיב תיואי נקרא מל"ת כיון שלא בא לב"ד וגם לא אמר כן בתשובת שאלה וכן באידך עובדא מאן איכא בי חסא טבע חסא אבל כל ששאלוהו מתחלה לא מיקרי מל"ת ואכילו שלא בא בב"ד ואפילו יספר כמה דברים אחרים שנראה שאומר אמת וזה מבואר בגמרא גבי עובדא דפונדקית א"כ בזה הנדון נוכל לומר שכיון שאין זה בא לב"ד וגם לא אמר זה כמשיב על שאלה קדמה לדבריו אבל הוא התחיל לומר להם במאי עסקיתו נראה שמעצמו היה רוצה לספר להם כל מה שהיה יודע בענין האיש ההוא לפי שהבין מדבריהם שהיו מדברים בו וכן כראה מדבריו שלא הבין הוא שישאלוהו כלל אם הוא חי או מת שא"כ ה"ל להשיב מת הוא אבל השיב להם היאך אתם אומרים שהוא חי נראה שאינו תשובה שאלה אלא כמתמיה מעצמו וחולק על דבריהם והאריך בדבר ובסוף כתב אלא שבנדון זה שהוא תלוי בסברא אם נאמר שהוא כמשיב על שאלה או לאו ודבר זה תמוה הוא מאוד שהרי אם אין זה מל"ת אין כאן עדות כלל ואם נשאת תצא היה ראוי שלא להתירה אלא בהסכמת רוב חכמי הארץ השוכנים בגלילותנו רוב מנין ורוב בנין לא שיסמוך תכם אחד על סברתו להתיר עכ"ל: ובתשובה אחרת סימן ש"פ כתב וז"ל מאי דאמר מר שעדות המלח אינו מל"ת לפי שלא היתה התחלת שיחתו מן המת שמה שאמר ליהודי ולעכו"ם ממה אתם מדברים נראה ששמע והבין ממה דברו אני תמה והלא מעדות זו אינו נראה שעכו"ם הבין דבריהם אדרבא נראה שלא הבין שהרי שאל להם ממה הם מדברים וא"כ אין לנו לומר שהבין דבריהם כדי שנא' שלא יהיה לו דין מל"ת שאם באנו לחוש א"כ בכל עכו"ם נחוש כשנראה עכו"ם מספר במיתת יהודי מעצמו שמא יהודי דבר עמו והלך לו וכי בפונדקית כשראתה אותם נחוש שחשבה בלבה שלשאול פיה על חביריהם היו באים שהניחוהו אצלה חולה אלא שאין לנו אלא מה שעינינו רואות ואזנינו שומעות בעדותו או בסיפורו וכל שהוא מל"ת לפי דברי העד אין לנו לחוש ולומר אולי הוא שמע דבריהם וספיקם ונתכוון להסיר ספיקם אא"כ יש בדבר הוכחה שהוא מכוין לאיזה דבר שבעבורו משקר כההיא דאספסתא (יבמות קכא:) וההוא דקומטריסין (גיטין כח:) ואפילו אם נאמר ששמע דבריהם כל שלא שמע שאלת היהודי לעכו"ם מאי נ"מ שהרי כיון שהם היו מסופקים ג"כ כשמסיחים לפי תומן ודרך סיפור אם עכו"ם שומע דבריהם ויבא בם הוא בתוכם לספר עמהם מבלי ששאלוהו דבר למה לא יקרא זה מל"ת והלא אין זה מתכוין להתיר ולא מתכוין להעיד ולא שואלין אותו ומשיב ואם מפני שנתכוין להסיר הספק שנסתפק להם כיון שלא שאלוהו עליו לא יצא מידי מל"ת שהרי גם הוא חושב שאין בספיקם שום נפקותא אלא שהם מספרים כאשר יספר איש אל רעהו איך קרא לשר פלוני במלחמה פלונית וזה אומר בכה וזה אומר בכה שאינם אלא סיפור דברים והשלישי השומע מחלקותם ואומר לא כך היה מעשה אלא כך היה הנה הוא ג"כ מספר דברים ומל"ת אא"כ שאלו את פיו שאז יש לחוש שהוא מתכוין להעיד ואם מתכוין להסיר הספק היה פסול א"כ כל מל"ת היה פסול שהרי הוא מתכוין להודיע מה שהם לא היו יודעים אבל היו סבורים הפך דבריו ומה לי נתכוין להסיר הספק ומה לי נתכוין להסיר הודאי ומביא כמה ראיות לדבר וכ' שכן נראה מדברי הרמב"ם שאינו פסול אלא במתכוין להעיד אע"פ שהביא בדבריו שאומר עכו"ם אוי לו לפלוני שמת כמה היה נאה וכו' איני חושב שאמר הר' לעיכובא דהא משמע בגמרא מעובדא דחיואי וחסא דכל שאמר העכו"ם מעצמו בלא שאלה איש פלוני מת בזה די דהא לא קאמר אלא שכיב חיואי טבע חסא והביא עוד ראיות בדבר ובסוף כתב אם כן בנדון שלפנינו נראה שיהיה עדות עכו"ם מל"ת ואפילו אם שמע דבריהם מתחלה כל שלא שאלוהו וכ"ש שבכאן אין הוכחה שהבין ממה היו מדברים וכו' אבל בכאן אין אנו צריכין אלא שיהיה לנו הוכחה שמה שאמרו למלח אנו מדברים באיש פלוני שי"א שמת שלא יהיה זה כשאלה למלח וכיון שהמלח התחיל לומר להם ממה אתם מדברים נראה דברי היהודי והעכו"ם למלח אינה שאלה אלא תשובה לשאלתו וכן נראה שהמלח לא הבין מתשובתם שישאלו את פיו אם חי אם מת הוא אבל אמר להם איך אתם אומרים שהוא חי נראה שאינו תשובת שאלה אלא כמתמיה מעצמו וחולק על דבריהם ואפשר שאם היה שהיהודי והעכו"ם התחילו לומר למלח ראה אנו מדברים אם הוא חי או מת והמלח אומר אני יודע שמת שזה לא יקרא מסיח לפי תומו אלא הוי כנשאל ומשיב אבל כשעכו"ם שואל תחלה ואומר במה אתם מדברים נראה כי מה שהשיבו לו בפלוני אנו מדברים וכו' אינה שאלה כלל אלא תשובה לשאלתו ששאל להם ומ"מ כל זה אני אומר כנושא ונותן לפי ההלכה וסוגית התלמוד והסברא אבל למעשה לבי נוקפי לחומרת א"א שהרי אין זה ברור כ"כ להתיר א"א לעלמא ודי לנו בהיתר מסיח לפי תומו כשיהיה לנו ברור שיהיה מל"ת גמור אבל כל שיש להסתפק בסיפורו אם הוא נשאל ה"ז ספיקא דאורייתא ואוקי איתתא בחזקת איסורא שהרי איפשר כל מה שהתירו בבכורות הוי משום דהוי איסורא דרבנן וכו' אבל באיסורא דאורייתא וכו' וכ"ש הכא שאפשר לומר שדרך כל השומעין ספורים להגיד מה שהן יודעים בסיפור ההוא ועוד שכמה גדולי הדור כתבו בנדון זה ודנו לאיסור שאין זה מל"ת ומי יקל כנגדן ולכך חוכך אני בזה להחמיר עכ"ל והר"ן כתב בתשובה סימן ג' לענין מה שאמרת כי עכו"ם שבא לפנינו ואמר מל"ת איש פלוני מת לבד אם נאמר שהוא מכוין להעיד כל זמן שלא יקדים דברים אחרים דומיא דמאן איכא בי חסא או חבל על פלוני ודומיהם אין ספק שכל מי שמתכוין להעיד אומר אותו דבר לבדו ומי שהוא אומר מל"ת אינו אומר אותו דבר לבדו אלא בקשר ענין לפניו או לאחריו וכל שלא אמר כן אינו אומר כמספר בדברים אלא כרוצה להודיע אותו דבר לבד ואינו נאמן וכו' עובדי דגמרא הכי איתנהו והכי מוכחא עכ"ל וה"ר דוד הכהן בבית כ' ע"ש בתשובותיו החזיק בדעת זו של הר"ן והאריך מאוד להוכיח שהפוסקים סוברים כן ושלא כדברי הרר"י טאטיצ"ק שחלק עליו ונדחק ה"ר דוד הכהן ז"ל בתשובה להרמב"ן ובתשובת מהר"ם ובתשובת מהרי"ק לישבם לדעתו. והרר"י טאטצא"ק ז"ל כתב לי כי ראיות הר"ן בתשובה זו הן חלושות דאפשר לומר בכולן מעשה שהיה כך היה ושבכל בתי דינים שהיו בסאלוני"ק בימי איתני גאוני עולם שהיו בה פשט המנהג להתיר באומר העכו"ם איש פלוני בן פ' או ממקום פלוני מת אע"פ שלא יקדים שום דבר אחר ובלבד שלא יתכוין לא להתיר ולא להעיד ע"כ וכך הם דברי הריב"ש בתשובה שכתבתי בסמוך וכן אמר לי מורי הרב הגדול ה"ר יעקב בי רב ז"ל שהוא מורה להתיר בפשיטות ומעשה בא לפניו באחד שהעיד שהיהודי זימן ישמעאלים לסעוד אצלו ושאל היהודי לחבירו שמעת מה נעשה מפלוני ופלוני והשיבו הישמעאלים אנו מכירים מי הרגם והתיר נשותיהם ע"פ עדות זו כיון שלא שאלו לעכו"ם והם השיבו מעצמם והביא ראיות מתשובת הריב"ש שכתבתי וגם מתשובת מהרי"ק סימן קכ"א וכ"נ בתשובת מהר"ם דאיתא בתשובת מיימו' דשייכי לספר נשים שכתב למה לא יחשב מסיח לפי תומו אי משום דקאמר למה אינכם מביאין אותו יהודי שנהרג כי הוא שוכב באותו מקום הדר אמר ואני הייתי לוקח ליטרא מכם ומביאו בעגלה שלי קא חיישיתו משום שהזכיר ממון בעדותו אדרבא כ"ש דאלים סהדותיה טפי משאר מל"ת האומר פלוני מת או נהרג סתמא דלא עביד לגלויי שנסתפקתם מאחר שהקרובים הוציאו קול בכל העיירות שמסביב דדמי קצת לאיה חבירינו לא דמי דהתם שיילי לה בהדיא אבל הכא דלא שיילי להאי גוסי' מיקרי שפיר מסיח לפי תומו אף על גב דידע שמחפשין אותו דאל"כ היכי מהימנינן לשום עכו"ם מל"ת בעדות אשה שהלך בעלה למדינת הים נימא דילמא משקר ולפי שידע שהלך בעלה למדינת הים וא"א לה לינשא עד שיעידו לה שמת אומר כן כדי לקלקלה אלא ודאי לא פלוג רבנן בין עכו"ם המכיר בדת יהודית ויודע שישיאוה ע"פ ובין עכו"ם שאינו מכיר אלא סמכינן אכל עדות עכו"ם שבשעה שבא לפנינו הוא מל"ת מאליו מהימנינן ליה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו'. כתב רבינו ירוחם (נכ"ג ח"ג) בשם הרמ"ה עכו"ם מסיח לפי תומו משיאין את אשתו דוקא דליכא חששא דשקרא אבל היכא דאיכא חששא דשקרא שמא אשתו אמרה לעכו"ם שיאמר כן אין מתירין אותה לינשא וכתב עוד דאין עכו"ם מל"ת נאמן אלא דוקא במקום שעד אחד ישראל או אשה נאמנים אבל במלחמה וכיוצא בדברים שאין עד אחד נאמן אין עכו"ם נאמן. וכתב במהרי"ק בשורש קכ"א אשר גמגמת שלא להחשיב העכו"ם הרודפים מל"ת מפני שכבר הגיד השופט אל הרודפים כל הענין לע"ד שהדעת מכרעת שלא לחלק בכך דהתם נמי במה שכתב מהר"מ דחשיב מסיח לפי תומו ולא דמי לאיה חבירינו היו העכו"ם יודעים שהיו מחפשים אותו הקרובים ואפ"ה חשיב מל"ת כיון דלא שיילי להאי עכו"ם גופיהואע"ג דהגידו לו שאר עכו"ם שהיו מחפשין אותו וכן משמע קצת בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קיד:) דשפיר מיקרי מל"ת אע"ג דידע הענין ואפילו שמעה מפי הבעלים עצמן כיון שלא אמרו לה דבר ולא שאלוה להעיד להם ה"נ נראה להתיר אע"פ שנראה שע"י רדיפת היהודים בנקמת דם השפוך נתעורר אותו העכו"ם לומר להם הנה נתפס וכולי והנה הוא הרג היהודי וכו' וכתב עוד דסמכינן אעדות עכו"ם היכי דפשיטא לן שאיט מתכוין להעיד כי הכא דאנן סהדי דאם היה יכול לכפור ולומר שלא הרגו שהיה עושה דפשיטא שאם לא היה אמת שהרגו לא היה מודה שהרגו כדי לחייב את ראשו למלכות ואפילו את"ל שסמך על דברי השופט שאמר לו שלא יגיענו היזק בדבר רק שיאמר האמת מכל מקום למה היה לו לשקר ולומר שהרגו אם לא הרגו והאריך בדבר הזה: וה"ר דוד הכהן כתב בתשובה על מעשה שהיה שתוגר אחד אמר ליהודי אחד ממשה סוסי לא שמעת ממנו כלום אמר היהודי לא שמעתי ממנו דבר אמר התוגר דעו כי הרגו תוגר פלוני דאף אם היינו אומרים שכל עכו"ם האומר פלוני מת בלי שישאלוהו נקרא מסיח לפי תומו מ"מ בנידון דידן פשיטא דלא חשיב מל"ת דהואיל ושאל לא שמעת ממשה סוסי כלום נראים הדברים כתשובת שאלה ואע"פ שלא שאלוהו מכל מקום נראה שידע שאבד זכרו והם לא ידעו מה נעשה ממנו ולכן שאל הוא עדיין לא שמעת ממנו כלום שהוא רוצה להשיב על שאלתם ובקשתם דכי היכי דבפונדקית חשבינן בכיתה כאילו התחילה היא להודיע להם קודם שישאלוה איה חבירינו הכא נמי יש לומר שמה שהיה מבקשים לדעת מה נעשה ממנו שאבד ויודע התוגר ואמר לא שמעתם כלום מה שאתם חוקרים ודורשים לא שמעתם כלום ועדיין אתם מבקשים לדעת והיהודי הישיב לו לא ועדיין אנו מבקשים לדעת ממנו וא"כ הרי הוא משיב על שאלתם ואומר להם שהרגו תוגר פלוני דכה"ג לא הוי מל"ת ע"כ: ותשובת מהר"מ ומהרי"ק שכתבתי בסמוך הם נגד דבריו והוא ז"ל מסכן עצמו לחלק בי התשובות הנזכר לנדון דידיה ולא נראו דבריו בעיני וגם הרר"י טאטיצק נר"ו התיר באותו מעשה דממשה סוסי כמבואר בתשובת הר"ד הכהן ז"ל הנזכר ועוד האריך בדינים אלו הר"ד הכהו בתשובה בית כ' ובית כ"א עיין עליו ועיין בכתבי מה"ר איסרלן סימן קס"א. כתב מהרי"ק בשורש קכ"א על אשר כתבת דלא מצינו עכו"ם מפי עכו"ם במל"ת נלע"ד שיש להביא ראיה שהוא נאמן מק"ו וכו' וכ"כ גם בת"ה סי' רל"ט וכתב שמאחר שהעכו"ם האחרון סיפר הדברים במל"ת אע"פ שלא הגיד היאך שמע אותה שמועה מהעכו"ם חבירו אם במל"ת ואם בדרך התפארות וכיוצא איתתא שריא: ב"ה וכ"נ מדברי הרמב"ם בתשובה ההיא בעלה שאכתוב בה בסמוך לקמן: ועיין בכתביו סימן רכ"ג וגם הר"ן בתשובה סימן ג' התיר בעכו"ם מפי עכו"ם ושלא כדברי הריב"ש שאסר ומ"מ משמע מדברי הר"ן שהוא מצריך שיגיד העכו"ם השני שגם העכו"ם הראשון היה מל"ת שכתב ז"ל ועכו"ם מפי עכו"ם ששמע הדברים נראים ומטין דכל שהוא אומר מל"ת ששמע מפי עכו"ם אחד מל"ת שפלוני מת הרי הוא כאשה מפי אשה כתב בהגהות מרדכי דסוף יבמות מעשה בעכו"ם שאמר בשעה שנדוהו למיתה מעולם לא פשעתי כ"א פעם אחת הרגתי יהודי בין ניקולא לאורויי"ק שהיה מוליך י' ליטרין ששלחה מרת יהודית לאחיה בניקולא והתירו אשתו משום מל"ת ע"י ששאלו לה אם שלחה המעות ואע"פ שלא הזכיר שם היהודי כדאמרינן פרק ב' דיבמות (קפא:) בעובדא דפרשא זריזא דפומבדיתא. כתוב בהגהות מרדכי דכתובות על שלשה עכו"ם מסיחים לפי תומם שהרגו לפלוני ואחר ימים בא יהודי שהמיר ושב ולא בכל לבו כי אם בתשובה של רמיה כמו שעושין אותם ריקים הסובבים בעיירות פעמים נראים יהודים ופעמים נראים כעכו"ם והגיד ראיתיו חי בצרפת ושלחו יהודי אחד עמו לראות אם יש ממש בדבריו ויבוקש הדבר ולא נמצא והתירה הר"מ ועיין שם וכתוב בהגהות מרדכי דקידושין עכו"ם המל"ת ואמר הרגתי פלוני נאמן ושריא אתתא לאנסובי דכי היכי דבישראל אין חילוק בין אמר מת ובין הרגתיו דמהימן כדתנן בפ"ב דיבמות ה"נ גבי עכו"ם המל"ת וכן כתב בתשובת מיימו' דשייכי לסדר נשים וסיים בה וליפא למפסליה משום דילמא למירמא אימתא ליהודים הוא דקאמר הכי כיון דלא מוכחא מלתא מתוך דבריו לא מקמי הכי ולא בתר הכי דלמירמא אימתא אמר הכי לא תלינן להחמיר ומהימן שאם באנו להחמיר כך היכי סמכו על שום עדות עכו"ם מל"ת לימא דילמא לא מת ולקלקל האשה מתכוין או למצוא חן כדי שייטיבו לו האשה וקרוביה לאחר זמן אלא ודאי לא חיישינן למידי בכל מל"ת היכא דלא מוכח מתוך דבריו דמשקר. וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל י"ח והביא ראיה לדבר וסיים בה והיהודי שחמר מפי העכו"ם יבא לב"ד ויעיד ויתירוה בתשובת הר"ד הכהן הביא כמה דינים וחילוקים בדיני עדות אשה ובפרט בעכו"ם מל"ת והחמיר מאד להוציא דברי העכו"ם מחזקת מל"ת ויש לי גמגומים על דבריו דאין לנו להוציא דברי עכו"ם מחזקת מסיח לפי תומו כמבואר בתשובת מהר"מ דשייכי לספר נשים ובתשובת מהרי"ק שורש קכ"א ובת"ה סימן רל"ט :
יח סָעִיף א כתב הרמב"ם יצא ישראל ועכו"ם מעמנו למקום אחר וכו' בפי"ג מהלכות גרושין וכתב הרשב"א בתשובה על דברי הרי"ף והרמב"ם והרז"ה שאמרו דבעי קברתיו בע"א וגבי עכו"ם המל"ת אבל מקצת מן האחרונים אמרו שהוא נאמן באומר מת סתם ולא אמר קברתיו ואע"פ שאין דעתי מכרעת כך דעתי נוטה מפני שיש בזה כמה ראיות מגמרא ומהירושלמי ומ"מ מי יקל ראשו להקל בדבר של ערוה כנגד אבות העולם אין לנו אלא לשית לב לדעתם ע"כ וכ"כ הריב"ש בתשובה סימן שע"ג גבי עכו"ם שלא אמר קברתיו כיון שיצא הדבר מפי הרי"ף והרמב"ם להחמיר ראוי לחוש לדבריהם כמ"ש הרשב"א בתשובה ומי לא יחוש אחריו וכי הרי"ף והרמב"ם קטלי קני' באגמא נינהו הלא הם גאוני עולם ועמודי ההוראה ומי יתיר לשוק אשה שהיא ערוה לדעתם חלילה עכ"ל וכיוצא בזה כתב הר"ן בתשובה שאכתוב לקמן בסוף סי' זה. ומ"מ משמע לי מדברי הרמב"ם שלא הצריך שיאמר קברתיו אלא בעכו"ם אבל לא בישראל ודלא כמשמע מתשובת הרשב"א שכתבתי בסמוך ואפשר דמאי דנקט בתשובה הנזכר עד א' להרז"ה נקטיה ולא להרי"ף והרמב"ם ובתשובת הרשב"א סי' תתק"ף כתוב שהשיב במעיד על אשה שצ"ל מת וקברתיו שכל שראו אותו שטבע או שירד במלחמה או כיוצא בזה סומך ואומר על דרך הדמיון ומ"מ אם נשאת לא תצא ויש מי שהתיר בלא אמר קברתיו והראשון עיקר עכ"ל היא כתובה בקיצור ודברי הרשב"א ככתבה וכלשונה כתבתי בסמוך ועוד כתב שם אם בא ישמעאל תחלה ואמר מסיח לפי תומו מת והתירוה לינשא ואח"כ באו ב' ישמעאלים ואמרו מסיח לפי תומם לא מת נראה לכאורה דתצא כמ"ש בשאר הפסולים דאזלינן בתר רוב דעות ודעתי נוטה יותר דלא תצא ונתן טעם לדבר ותשובה זו כתב ג"כ בקיצור ושרי ליה מאריה למי שקיצרה כי בתשובה להרמב"ן כתובה באורך בסי' קכ"ח וז"ל אם העכו"ם הראשון העיד לפי תומו והתירוה על פיו להנשא הדברים פשוטין שמבטלין דבריו ומוציאין אותה מהיתירה ע"פ ב' הישמעאלים הבאים באחרונה שאומרים לא מת כדרך שאמרו בפסולי עדות כגון נשים ועבדים שהולכין בהן אחר רוב דעות אלא שיש לדון בדבר לפי שי"ל שא"א כן בישמעאלים ועכו"ם אלא כיון שהתירוה ע"פ עכו"ם אחד מסיח לפי תומו אע"פ שבאו אח"כ ק' עכו"ם אפילו מסיחים לפי תומם אין מוציאין אותה מהיתרה הראשון ואינם דומים לשאר פסולי עדות לפי ששאר פסולי עדות וכו' דעתי בזה אלא שאני חוכך אם הדין כן אלא לזה קצת דעתי נוטה אלא שראיתי הסכמת כל רבותי כסברא ראשונה שלא חילקו בין עכו"ם לשאר פסולים ולולי ששלוחך נחוץ הייתי מתבודד להתבונן בדבר זה ואנו מסכימין דעתינו לדעת אחר שכולם מורים כן עכ"ל. ועיין במרדכי פרק האשה בתרא ועיין בהגהות מרדכי דכתובות וה"ה כתב בפרק בתרא דיבמות (קכב.) מעשה בישראל ועכו"ם שהיו מהלכין בדרך ובא עכו"ם ואמר חבל על יהודי שהיה עמי שמת וקברתיו והשיאו את אשתו שוב מעשה בקולר של בני אדם שהיו מהלכים באנטוכי ובא עכו"ם אחד ואמר חבל על קולר בני אדם שמתו וקברתים והשיאו את נשותיהם ועוד שם מעשה אחת כיוצא באלו ובכולם נזכר קברתים וסובר רבינו שבדוקא הוא והרשב"א נראה שסובר (כדעת)[בדעת] רבינו שהוא מצריך בכל עכו"ם המל"ת שיאמר קברתים והשיב עליו מהמעשים הנזכר שם בעכו"ם מאן איכא בי חסא מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ואסבה רב יוסף לדביתהו וכתב דלאו דוקא הזכירום כאן ואני אומר שאף רבינו סבר שאין צורך בעכו"ם המל"ת ואומר מת פלוני שיאמר מת וקברתיו וכן מבואר בדבריו למעלה שכתב היה העכו"ם מל"ת ואומר אוי לו לפלוני שמת ולא הזכיר שם קבורה וכ"כ ואפילו היה העכו"ם הוא שהסיח לפי תומו ואמר טבע פלוני בים הגדול ונשאת על פיו לא תצא וכמה מקומות בדבריו שמוכיחין כן אבל בכאן הוכיח שצ"ל קברתיו לפי שאין העכו"ם מזכיר שם היהודי אלא שאומר איש יהודי שהיה עמי ואנו יודעים שהיה פלוני צריך שיאמר קברתיו והטעם בזה שאמר שבלא הזכרת השם די מה שאין כן בשאר מקומות הצריכו שיאמר דבר ברור ממיתה וקבורה ואפילו ת"ל שיש להשיב על זה מ"מ כך הוא כוונתו של רבינו כמ"ש עד כאן לשונו וכ"כ הר"ן בתשובה שאין ספק שכל שהעכו"ם מכירו א"צ סיאמר אלא מת בלבד והיינו עובדא דבי חיואי ובי חסא ואין בזה ספק ואפי' לדברי הרמב"ם ז"ל שכ"כ הוא ז"ל בכל כיוצא בזה בפרק אחרון מהלכות גירושין כל שהוא מכירו אינו צ"ל אלא מת בלבד אבל כשאינו מכירו הוא שסובר הרב ז"ל דלא סגי עד דאמר קברתיו מפני שהמעשים שבאו בגמרא בכיוצא בזה בכולם יש בהם קברתיו כדאמרינן חבל על ס' בני אדם שהיו מהלכין באנטיוכא וחבל על קולר של בני אדם שהיו מהלכין בכרקום של ביתר וכו' וחבל על יהודי א' שהיהעמי בדרך ומת וקברתיו ואמרינן נמי פונדקית כותית היתה וכו' וזה קבר שקברתיו בו כלומר שאינו מכיר אותו איש שאמר עליו שמת אלא אומר איש יהודי שהיה עמו וכיוצא בזה לא סגי עד דאמר קברתיו ואע"ג דאיכא למימר בכל הני דמעשה שהיה כך היה ולא דבעינן קברתיו סובר הרב ז"ל דאם איתא א"א דלא משתמיד תנא ולימא בחד מינייה מת בלחוד אלא ש"מ דנהי דבמכירו סגי במת בלחוד באינו מכירו בעי' דאמר מת וקברתיו וזה דעתו של הרב ז"ל בזה וטעמא דמילתא שיותר אדם בקי במי שהוא מכירו מבמי שאינו מכירו הלכך במכירו כל שאמר מת בלתוד סגי אע"ג דלא אמר קברתיו ולא חייש דאמר בדדמי אבל כשאין מכירו חיישינן דאמר בדדמי לפי שאין הדברים ברורים במי שאינו מכירו עד דאמר קברתיו וכבר חלקו מן האחרונים בזה על הרב ז"ל אבל דברי הרב נכונים בפשוטן של שמועות אבל מכל מקום במכירו במת סגי וא"צ שיאמר ראיתיו שמת אלא כל שאומר מת די וכהני עובדי דבי חיוחי ובי תסא ע"כ וכן כתב הריב"ש בתשובה סימן שע"ת שלא הצריך הרמב"ם לומר קברתיו אלא כשאין העכו"ם מזכיר בשם כי כן מזכיר בגמרא בהנהו עובדי דאבא יודן בכולהו קברתיו והנה הכי הוו שלא היה עכו"ם מזכיר המתים בשם אבל כשאמר העכו"ם מל"ת איש פלוני מת חלילה לרב ז"ל שיצרך קברתיו שהרי באותו פרק עצמו כתב כיצד משיאין ע"פ עכו"ם מל"ת ולא הזכיר כלל קברתיו וכן בכמה מקומות בפרק ההוא ובפרק שלפניו כי הרב ז"ל אינו סובר שנאמר בכל הנהו תלת עובדי מעשה שהיה כך היה ועשה זה החילוק ומיהו אין החילוק ההוא נכון וכולי וכשמזכיר בגמרא קברתיו מעשה שהיה כך היה עכ"ל גנ"י כתב שהרשב"א והריטב"א תמהו על דברי הרמב"ם ולתקן דבריו כ' הריטב"א דכל היכא דעכו"ם מכריז ואמר מאן איכא בבי פלוני בזה סגי בלא קברתיו דכיון דמעייל נפשיה לאכרוזי ולמימר הכי אי לאו דקים ליה הכי דשכיב לא הוה אמר אבל בעכו"ם מל"ת דעלמא חיישינן דלמא אמר בדדמי וצריך שיאמר קברתיו וטעמא דמסתברא היא עכ"ל ועיין בכתבי מה"ר איסרלן פי' רכ"ג וכתב עוד הריב"ש בתשובה שאפילו למצריכין שיאמר קברתיו ודאי קברתיו לאו דוקא אלא כל שנתעסק בטלטול ממקום למקום כדרך המתים ולא היה נודד כנף ופוצה פה ומצפצף או שהוא לא נתעסק אלא שמעיד שנתעסקו בו אחרים בהא סגי דהשתא ליכא למיחש למידי שכיון שנתעסקו בו הכירוהו וליכא למיחש דאמר בדדמי וכן ליכא למיחש שלא מת אלא שמתו ליה ברומחא או בגירא וכן במים אפשר שהמים בלבלוהו וסבר שמת התעסקו בו וראו בטוב שמת אבל באומר הכרתיו לבד לא סגי במלחמה או במים והרי"ף שהוא בעל סברא זו דבעינן קברתיו במלחמה כתב כן בכי' דבמים דוקא כדאמר אסקוה לקמאי וחזיתיה לאלתר ואשתמודענא ליה דאיהו פלוני וה"ה למלחמה היכא דאמר מת וקברתיו עכ"ל. והביא ראיה לדבריו דהא בכי' אמרינן (יבמות קטו) דמים כמלחמה דמי ואיך יחלוק הרי"ף אלא ודאי דאסקוה אגישרא דשביסתנא דההוא דטבע בדיגלת הוי כמו קברתיו כיון שנתעסקו בטלטולו כמו שכתבתי ע"כ וכ"כ הר"ן ז"ל בתשובה סימן ג' וז"ל ומ"מ הוו זהירין בדבר דלא בעינן דאמר וקברתיו ממש אלא כל שאמר דברים שהן ברורים שאין ספק בהם דאמר בדדמי סגי כגון דאמר אני נגעתי בו לאחר שמת או שיניתיו ממקום למקום וכיוצא באלו וכדאמרי' בפרק האשה שלום כגון דאמרי אשקינהו קמן וחזנהו לאלתר וכו' כבר יצא להתיר בכיוצא בזה על ידינו ועל יד חבירינו אבל מכל מקום צריך דקדוק גדול בעדות זה כדי שלא יהא בו שום צד דאיכא למימר בדדמי אמר ע"כ וכ"כ בתשובה אחרת וסיים בה עכו"ם זה שאמר שראה אותו מת על שפת הים וששאל לצופה המגדל כמה יש שהגיע ליבשה וא"ל כמו ו' ימים כל כה"ג ודאי לאו משמע דאיכא למיחש דאמר בדדמי והוי יודע שיש מקומות שצריך שיאמר קברתיו לדברי הכל אם אמר מת במלחמה או ענין שהוא כמלחמה ונדעת הרי"ף אפילו שני עדים מעידים שמת במלחמה צריך שיאמרו וקברנוהו וכן אם יש רעב בעולם ובאה ואמרה מת אינה נאמנת עד שתאמר וקברתיו וכתב כל זה לקמן בסי' זה ומשמע מדברי הרי"ף בפ' האשה שלום גבי בעיא דע"א במלחמה דבטבע במים שאין להם סוף צריך שיאמר קברתיו וכתב הריב"ש על עד שהעיד שראה את מכלוף מת על שפת הים לדעת הרי"ף שמצריך קברתיו אם לא אמר קברתיו אם נשאת תצא כיון דחיישינן דאמר בדדמי אין כאן עדות ברור שמת דהא ס"ל לרב ז"ל דבעיין דע"א במלחמה קברתיו היא דאי בלא קברתיו פשיטא דלאו כלום הוא דהא אפילו משני עדים ס"ל לרב ז"ל דבלא קברתיו לאו כלום הוא דומיא דאשה עצמה דקתני מתני' דבלא קברתיו אינה נאמנת ואינה נאמנת לגמרי משמע ומ"ש הרמב"ם דע"א במלחמה או במים שלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא דעת אחרת יש לו דס"ל דבעיין בלא קברתיו אבל בקברתיו פשיטא דמהני ולא איפשיטא בעיין וכיון דלא איפשיטא אמרינן בה לא תנשא ואם נשאת לא תצא כמו שכתב ז"ל וכן בע"א דקטטה וכן בהחזיקה היא מלחמה בעולם משום דהוו בעיין ולא איפשיטו אבל בכל שאר דחיישינן דאמרינן בדדמי אם נשאת תצא שבכל פרק י"ג לא כתב הרב אם נשאת לא תנא אלא באלו שזכרתי דלא איפשיטו בגמרא ובמים שאין להן סוף נראה שכל האחרות אם נשאת תצא ס"ל א"כ לדעת הרי"ף דפשיטא ליה דבעינן קברתיו אם לא אמר קברתיו אם נשאת תצא וכבר כתבתי לך שאין הכרתיו מועיל כמו קברתיו א"כ עלה בידינו בנדון שלפנינו שאף אם יהיה עדות המלח עדות הנה לדעת הרי"ף כיון שלא אמר קברתיו נראה שאם נשאת תנא ולדעת הרמב"ם לא תנשא ואם נשאת לא תצא אבל משום דאשתהי אם נשאת תצא עכ"ל:
יט סָעִיף א התחיל העכו"ם להסיח לפ"ת וחזרו ושאלו לו וכו' בסוף יבמות (דף קכב:) תנן מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה אחד מהם והניחוהו בפונדק בחזרתם אמרו לפונדקית איה חבירינו אמרה להם מת וקברתיו והשיאו את אשתו בגמרא אמר רב כהנא פונדקית כותית היתה ומל"ת זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו והא איה חבירינו קאמרי לה כיון דחזיתנהו בכתה אמרו לה איה חבירינו אמרה להם מת וקברתיו וכתבו הרי"ף והרא"ש שמעינן מהא דהיכא דמתחיל העכו"ם ומל"ת אע"ג דהדרינן ומגלינן למילתא מיניה שפיר לא נפיק מתורת מל"ת אלא נאמן ומשיאין על פיו וכ"כ הרמב"ם בפי"ג מה' גרושין ודברי רבינו ירוחם בזה כמעורבבים וכתב נ"י בשם המפרשים דכן נמי יש לנו לומר דכי היכי דכל שהתחיל לומר במל"ת אע"פ ששאלוהו לבסוף והגיד ע"פ שאלתם נאמן כן נאמר דכל שאומר לו איה פלוני שהלך עמך שהנקנו כאן כל מה שישיב להם מכאן ואילך אינו נדון כמסיח לפי תומו וכן כתב הרב המגיד בשם הרשב"א ז"ל ונראה דהיינו לומר שאע"פ שאחר כך אמר העכו"ם חבל עליו כמה היה נאה או גבור וכשהלכנו למקום פלוני נפל ומת פתאום ותמהנו לדבר וכיוצא בדברים אלו שהם דברים מל"ת כיון ששאלוהו עליו תחלה אינו נדון כמל"ת . וכתוב בת"ה סימן רל"ט דהא כששואלין את העכו"ם והוא משיב לא חשיב מל"ת היינו כששואלין אותו ישראל משום דמרגיש שיש להן נפקותא בדבר ומשקר אבל אם שואל אותו עכו"ם שלא בפני ישראל והוא משיב חשיב שפיר מל"ת ואין נראה כן מדברי הר"ן שכתב בתשובותיו שנשאל על אשה שהלך בעלה זה כמה שנים למונפי"אליר והמיר שם ויש כאן עדים מכירים אותו ושמו ושם עכו"ם וזה כמה בא הנה מומר מן הארץ ההיא והגיד שמת פלוני המומר בעת הדבר ולא אבו ב"ד להתירה להנשא וכראותה כן שכרה שליח עכו"ם ללכת בהר וכתב עכו"ם בידו שיביאנו ליד אשת המומר ולא גלתה לו שמת ודברי הכתב שראובן קרובה מודיע בכתבה הוא כי האשה מתחננת לו שיתירה בגט כדי שתנשא והיא התניתה עם השליח הנזכר שיביא הכתב לבעלה המומר ויביא כתב עדות מגזבר החצר שיעיד עליו שהגיע שם והשליח הלך שם עם הכתב ושב והביא בידו מגזבר החצר הגזבר מעיד לראובן הנזכר שזה השליח הגיע שם וכי לא היה יכול להשיב לו מענה ממי שנשתלח לו כי מת הוא והשליח ג"כ אמר לשולחיו מת האיש אשר שלחתם אותי אליו כי הלכתי למונפ"ליאר ושאלתי בית דירתו ואמרו לי שמת והראו לי ביתו והלכתי שם ומצאתי אלמנתו שנשאת לעכו"ם אחר ואמרה לי שמת פלוני בעלה הראשון ונתתי לה הכתב וצותה לקרותו ואחר השיבתו לי ואמרה כבר מת האיש ההוא ותכף הלכתי לגזבר העיר אשר אמרתם והגדתי לו כי אני שליח לפלוני ששלחני ראובן ואמרה לי אלמנותו הנשואה לאחר כי הוא מת ולא רצתה לעשות לי מענה בבקשה ממך עשה לי כתב עדות שהגעתי הנה ענה הגזבר ואמר להתנצלותה אדרוש ואחקור בדבר אם מת האיש ההוא ואקבל עדות ושלח בעד אנשים ושאלם במיתת פלוני המומר ומקצתם אמרו שהיו בקבורתו וקברוהו והשיב בכל זה תושש אני הרבה ואיני מוצא צד היתר כי אין ספק שכל מה שהשיבו אותם האנשים בפני הגזבר שנתכוונו להעיד שהרי הגזבר שלח בעדם כדי לקבל עדות מהדבר ולפיכך אף ע"פ שאמרו שהיו בקבורתו וקברוהו לא סמכינן עלייהו כיון שהיו מתכוונין להעיד וכן דברי אלמנותו שאמרה שמת האיש פלוני בעלה הראשון אינם מספיקין אצלי כלל חדא דכיון שאמרו אלו דבשעת הדבר מת אלמנתו לא עדיפא מע"א בדבר דלא מהימן עד דאמר קברתיו ועוד כי מן הנראה כשאמרה אלמנתו לשליח זה שמת האיש פלוני בעלה הראשון שזה השליח שאל אותה עליו וכך נראין הדברים מתוך דברי השליח שהוא אומר והלכתי לביתו ומצאתי אלמנתו שנשאת לעכו"ם אחר ואמרה לי שמת פלוני בעלה הראשון והדבר רחוק בעיני שהתחילה הכותית ההיא לומר לאיש אשר לא הכירה מעולם שבעלה הראשון מת אם לא שהוא שאלה עליה כי כן היה ענין שליחותא וכל כה"ג לא הוי מל"ת דכל ששואלין לעכו"ם אחד על פלוני היכן הוא והוא משיב מת אין זה מל"ת וכדאמרינן בסוף יבמות והא קאמרי לה איה חבירינו ואע"פ שנראה מתוך לשון השאלה שהשליח לא אמר לה דבר אלא שהיא התחילה מעצמה מפני שהדבר רחוק בעיני אני תולה זה לקיצור בלשון או שהשליח מרגיש בדבר וכיון לומר הדברים בענין שיועילו בדיני ישראל אם אולי גלה איש אזנו בזה ומכל אלו הצדדין איני רואה לאשה זו צד היתר עדיין ע"כ. וכתב עוד בתשובה הנזכר ודברי שליח זה אינם אצלי דברי מל"ת כלל כיון דשייך האי שליח בהאי מילתא וכדאמרינן בפ' כל הגט (גיטין כח:) דלמלתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו ואפילו מל"ת אינו נאמן וגו' ועכו"ם זה ג"כ אע"פ שאין שכירותם תלוי בדבריו עביד הוא לאחזוקי ולומר שהוא נאמן לשולחיו ועשה שליחות ביותר מה שמוטל עליו ע"כ. וכתב עוד שם עוד אמרתי אגלה אזנו שאפילו היה כאץ עכו"ם מל"ת ככל דיניו שאומר איש פלוני מומר שהיה שמו כך שהיה דר במקום פלוני מת במקום פלוני אין מתירין את אשתו עד שנדע שבעלה של זו היה דר באותו מקום הא לאו הכי כיון ששיירות מצויות חיישינן דלמא איכא גברא אחרינא דשמיה הכי. והא דאסיקנא בפ' האשה שלום (יבמות קטו:) דלתרי יצחק ר"ג לא חיישינן התם משום דהוחזק חד יצחק ר"ג בקורטבא ואמרינן כאן נמצא וכאן היה עכ"ל. וכתב עוד בסי' מ"ז על מי שהעיד שא"ל מומר אחד שיש לו אח בארגון שמו משה די קשטרי"ש ואח"כ מת אותו מומר מה שאמרת שאין עדות זה מספיק להתיר אשת משה די קשטרי"ש לשוק דהא תנן (ב"ב קל"ד) האומר זה אחי אינו נאמן וגם מה שהעיד שא"ל עכו"ם אחד שאותו מומר היה אחיו של משה די קשטרי"ש אין כאן עדות כלל לפי שאינו בתורת עדות אין קורטא קאמרת דלזכותו בנחלה אינו בתורת עדות אבל לענין מל"ת שהוא כשר בעדות אשה מסתברא דסגי עכ"ל: וכתב עוד שם מה שכתבתי ואתד מהעדים שהי' מטורף בדעתו איני סובר שהגיע לכלל שטות שא"כ תמהני למה נתקבל :
כ סָעִיף א כתב הרמב"ם ז"ל שמע מערכאות של עכו"ם הרגנו לפלוני אינן נאמנים בפי"ג מהלכות גירושין והוא בפרק כל הגט (גיטין כח:) דתניא התם שמע מקומטרסין של עכו"ם איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו והא קי"ל מל"ת מהימן ה"מ במילתא דלא שייכי בה אבל במילתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו ופירש"י דלא שייכי בה. שאינה תפארת להן: דשייכי בה. כי הא שמתפארים שהרגו בדין עבידי לשקר ולומר נהרג אע"פ שלא ראוהו יוצא לידון וכתבו זה הרי"ף והרא"ש בסוף יבמות משמעליה להרמב"ם דלא שייכי בה אלא כשאומרים שמת או נהרג על ידם אבל אם אומר שנהרג ע"י אחרים אפילו אותם אחרים גם הם ערכאות לא שייכי בה מיקרי ורבינו סובר שכל האומרים שנהרג ע"י ערכאות אפי' ערכאות אחרים שייכי בה מיקרי שכשאחד מהערכאות הורגי' התפארות וחוזק הא לכל הערכאות וקצת נראה כן מדברי רש"י ומ"מ איני יודע למה תלה הדבר בהרא"ש שהרי הרא"ש העתיק לשון הגמרא ומה שיפרש הרמב"ם בדברי הגמ' נפרש בהרא"ש . כתוב בכתבי מהר"י איסרלן סי' ל"ד נשי הקדושים מאוסטרייך התרו ע"פ עכו"ם דדוקא שמע מקומטרסין גופייהו אין משיאין אשתו משום דאינהו דהעלילו ודנו עבידי לאחזוקי שקרייהו שהרגו בדין כדפירש"י אבל שאר עכו"ם לא. כתב נ"י בסוף יבמות דעכו"ם מל"ת אינו נאמן מדין עדות דעכו"ם לאו בר עדות הוא כלל אלא משום דקי"ל דקושטא קאמר כיון דמל"ת ומשום עיגונא הקילו בה ואין לנו לחוש שמא תשכור עכו"ם שיאמר כן מל"ת אעפ"כ יש לו לדיין לדקדק בזה יפה אם נראה בדבר רמאות הרשב"א ז"ל עכ"ל כתב הר"ן כתשובה סימן מ"ז שעכו"ם שאינו מל"ת כשם שאינו נאמן להתיר כך אינו נאמן לאסור אם מכחיש למי שאומר שמת ועיין בהגהת מרדכי דסוף יבמות:
כא סָעִיף א בא אחד ואמר אמרו לי כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יוסף ב"ש וכו' בר"פ האשה שלום (יבמות קטז:) יצחק ר"ג בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב שלחו מתם יצחק ר"ב בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב מי חיישינן לתרי יצחק או לא אביי אמר חיישינן רבא אמר לא חיישינן וידוע דהלכה כרבא וכן פסקו הפוסקים ופירש"י מי חיישינן לתרי יצחק. היכא דלא הוחזקו ב' יוסף בן שמעון בעיר אחת: רבא אמר לא חיישינן. הואיל ולא הוחזקו אבל היכא דהוחזקו מודה כדאמרינן לקמן וכ"כ הראב"ד בהשגות פי"ג מה"ג וכתב עליו הרב המגיד ואני אומר שאף בהוחזקו אם ידוע שהאחד קיים משיאין אשתו של זה וסשוט הוא אבל אם היה כאן ב' ואין ידוע באחד מהם שהוא חי בודאי אין משיאין אשתו של אחד מהם ואם נשאת תצא והו"ל ספק א"א וגם רבינו יודה בזה עכ"ל והתוס' כתבו דמיירי דלא הוחזקו תרי יצחק ובשכיחי שיירתא דאי לא שכיחי שיירתא ולא הוחזקו התנן בפ"ק דבבא מציעא דכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר ואי שכיחי שיירתא והוחזקו תרי יצחק אמאי לא חייש רבא דהא לקמן גבי ענן בר חייא חייש רבא כיון שהוחזק שם ענן אחר ובפרק כל הגט (גיטין כז.) דהא דתנן המביא גט ואבד ממנו אם מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול ורמינהו מצא גיטי נשים וכו' הא אמר תנו נותנין ואפי' לזמן מרובה אמר רבא ל"ק כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות ואפילו במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו ב' יב"ש בעיר אחת ר"ז רמי מתני' אברייתא ומשני כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השוירות מצויות א"ד והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת הוא דלא נהדר והיינו דרבה וא"ד אע"ג דלא הוחזקו לא נהדר ופליגא דרבה ופסק הרי"ף לחומרא כלישנא בתרא דר' זירא וכתב על זה הרא"ש ועובדא דיצחק ר"ג ע"כ מיירי דלא הוחזקו ושכיחי שיירתא ופליגי אביי ורבא בפלוגתא דרבה ורבי זירא רבא סבר כרבה דלא חיישינן עד דאיכא תרתי שיירתא והוחזקו ואביי כרבי זירא ופסק הרי"ף שם הלכה כרבה ואיפשר דהכא פסק הרי"ף לחומרא ולא מהדרינא גט לבעל כגרש בו כיון דאיפשר שיכתוב גט אחר אבל בעובדא דיצחק ר"ג אי חיישינן לתרי יצחק צריכה להתעגן כל ימיה פסק לקולא כמו שמצינו שהקילו הרבה קולות בעדות אשה ועל חומר שהחמירו בסופה סמכו והקילו בתחלתה משום דאשה דייקא ומינסבא ע"כ ועיין בתשובת הריב"ש סימן תק"ח וכתב הרא"ש בתשובה כלל נ"א על עד שהעיד שמכלו"ף בן מלו"ל נהרג קרוב לפא"ס ניכר מתוך עדותו של העד שהכיר אותו האיש הנקרא מכלוף בן מלול בטביעות עין אך לא ידע אם הוא בעלה של אשה זו וגם לא העיד על שם מקומו יש לחפש לה היתר כיון שידוע שהיה שם בעלה של אשה זו מכלו"ף בן מלו"ל ואין מכלוף בן מלול אחר בעיר נ"ל דאיתתא שריא לינשא וראיה מעובדא דיצחק ר"ג והוא דומה לנדון זה שהרי המעידים לא העידו כי אם על שמו אבל לא הכירו לא את מקומו ואת אשתו אלא כך היה שם האיש שנפטר בכאן שאילו העידו עדות גמורה שידעו שהיה בעלה של אותה אשה בהא לא הוה אמר אביי חיישינן לתרי יצחק אלא ודאי ההוא עובדא הוא דלא הוחזקו שני יצחק ובשכיחי שיירתא והלכתא כרבא הילכך בנדון זה אפילו אי שכיחי שיירתא אם לא הוחזק מכלוף בן מלול אחר אתתיה שריא לינשא וכן מצאתי בחבורו של הרמב"ם שכתב בא אחד ואמר אמרו לי ב"ד או אנשים כשתלך למקום פלוני אמר להם שמת יצחק בן מיכאל ובא השליח ואמר לנו והשליח אינו יודע מי הוא זה הואיל ואנו יודעין פלוני הידוע בשם זה אשתו מותרת ואין אנו חוששין שמא יצחק בן מיכאל אחר שמת ועוד כתב ישראל שאמר שמת יהודי עמנו כך וכך צורתו וכך וכך היו הסימנים אין אומרים באומד הדעת זה הוא פלוני עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו אבל אמר אחד יצא עמנו ממקום פלוני מחפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו עכ"ל. וכתב שם בתשובה שהיה מי. שחלק על הרא"ש בדין זה דלא דמי לההיא דיצחק ר"ג דשאני התם דקאמר דהוה אזיל מקורטבא לאספמיא ובאותו פעם לא היה שם חי שהלך מקורטבא לאספמיא זולתו ועוד כי אמר רבא לבדוק כ"ע היינו לומר שכל ארץ נהרדעא אינה צריכה בדיקה דהיינו כל היכא דאזיל קבא דנהרדעא אבל נהרדעא גופא וכל עיירותיה צריכה בדיקה אפילו אליבא דרבא והילכך מכל הני משמע דצריכין אנו לידע שום סרך שהיא זה בעלה של זו או שיצא מכחן ועוד כי רי"ף פסק דבעינן תרתי לטיבותא לא הוחזקו שני יוסף ב"ש ולא שכיחי שיירתא ואף מה שהביא מר מדברי רמב"ם ז"ל שבא אחד ואמר אמרו לי ב"ד או אנשים לך אמור שמת יצחק בן מיכאל סמך על ההיא דיצחק ר"ג וכשיהיה ניכר שמת יצחק בן מיכאל באותו המקום ואין שם אחר והראייה דאייתי מר מדבריו בא אחד ואמר מת איש יהודי עמנו וכו' ולפי דברי מר הוה ליה למימר עד שיאמר ששמו פלוני אלא ש"מ שצריך העד שיכיר שהוא זה והשיב הרא"ש על מה שאמר שבאותו הפרק לא היה מי שהלך מקורטבא לאספמיא זולתו תמהתי וכי הושיבו שומרים על הדרכים או סגרו שערי קורטובא שלא יצא אדם משם ועל מה שאמר דנהרדעא גופה ועיירותיה צריכה בדיקה השיב דקדק בסוגיא ותמצא דברי כנים דרבא לא מצריך בדיקה כלל דעל עובדא דיצחק ר"ג קאמר רבא לא חיישינן לתרי יצחק ולא מצריך בדיקה כלל והביא עוד ראיות לדבר ועל מה שאמר דרי"ף בעי תרתי לטיבותא השיב לדבריך תיקשי לרי"ף דידיה אדידיה שפסק ביבמות כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק נראה מתוך דבריו שבגט שאיפשר לבעל לכתוב גט אחר עבדינן לחומרא אבל בפלוגתא דאביי ורבא דאי חיישינן לתרי יצחק צריכה להתעג כל ימיה פסק דלא חיישינן לתרי יצחק דהרבה חשו חכמים לתקנת עגונות והתירו בעד אחד מפי עד וכו' הרי אתה רואה שכמה קולות הקלו חכמים משום תקנת עגונות וגם סמכו על זה שמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה דייקא ומנסבא לכך לא חש הרי"ף ז"ל להחמיר בכאן וכן ראוי לכל מורה לחזור על כל צדדין להתיר ועוד אני אומר דאתתא דא לכ"ע שריא כי נמצאו הרוגים ואין דרך לעמוד על אם הדרך אלא מוליכים אותו למקום יחוד והורגין אותם ואין לדבר אלא מקומו ושעתו ואנו תולין אלו האנשים הלכו שמה ומצאום רוצחים שמה והרגום הילכך לא שכיחי שיירתא ולא הוחזקו ואינו קרוי שיירתא מצויין אלא בשווקים היכי דמזבנא כיתנא או בי דינא דרב הונא שהכל באים שם לדון עכ"ל ובתשובת הריב"ש סימן תק"ח על מי שהעיד שאברהם פרא"ח ממלכות קשטילי"א מא אסורה כיון שלא הוזכר שם עירו והאריך בדבר עיין עליו וגם בתשובת הר"ן שכתבתי לעיל בסמוך ומהר"י קולן כתב בשורש קפ"ה נלע"ד דאע"ג דלא נמצא בשום עדות ששמעו משום אדם שאומר שמת ר' דוד בר שלמה מעיר לענברט אלא סתם אמרו שמת ר' דוד בר שלמה מרוסיא ולא הזכירו שם עירו בפרטות והרי כתב הרמב"ם בא עד ואמר אמרו לי ב"ד או אנשים כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל דמשמע דוקא כשאמרו לו ב"ד או נשים כשתלך למקום פלוני אמור להם וכו' הוא דאין חוששין ליצחק בן מיכאל אחר דודאי כיון שחמרו לו כשתלך למקום פלוני מוכיחים הדברים שאותו יצחק בן מיכאל שמת הוא העומד באותו העיר שזה הולך שם דאי לא תימא הכי למה תלי שליחותו בהליכתו לאותו מקום ומשום כך אשתו מותרת דאיכא למימר דאי הוה יצחק בן מיכאל אחר באותו העיר שהיה כבר ידוע לאנשי העיר משמע שאין לומר כן כשלא נודע שם העיר בפרטות דחיישינן ליצחק בן מיכאל אחר באחד מהמקומות ואפילו נודע להם שהמה ממלכות פלוני כגון רוסיא או כיוצא בה דהא א"א לבדוק בכל המקומות וליכא למיקם עלה דמילתא וכן כתב רבינו ישעיה מטרני בהדיא בפרק האשה שלום ז"ל באועדים והעידו שמת יוסף ב"ש מעיר פלוני מתירין את אשתו ואין חוששין שמא יוסף ב"ש אחר היה באותו העיר וכו' עד אם יאמרו העדים יוסף ב"ש מת ולא ידעו מאי זה עיר היה אע"ג דלא הוחזק יוסף ב"ש אחר בעיר הזאת חוששין ליוסף ב"ש אחר בעולם ואין מתירין אשתו של יוסף ב"ש הידוע לנו עכ"ל והרי לך בהדיא שצריך להזכיר שם עירו ולא סגי בהזכרת שמו ושם אביו ואע"ג דלא הוחזק לנו אחר בעירו שיהא שמו כן מ"מ נלע"ד דהכא איכא כמה וכמה הוכחות דאותו ר' דוד בר שלמה היה בעלה של דבורה העומדת בלענבערט בארץ רוסיא דודאי שריא לאינסובי חדא שהרי העד זה ר' אברהם בר' יודא שהגידו לו שם שאחי בעל אחותו של אותו ר' דוד בר שלמה שמת בעיר פוליצ"א מאי ציצולי"א היה נקרא שמו יונה ולפי דברי רבי אברהם האמת כן הוא שאחי בעל אחותו של ר' דוד הנזכר נקרא שמו כן וגם העיד ר' אברהם הנזכר שהגידו לו שם איך היה לה בן לאותו דוד הנזכר שנקרא שמו שלמה וגם העיד ר' אברהם הנזכר שמצא כתוב בתוך ספר רבי דוד הנזכר שהיה שולח לו אחיו ר' חיים וכותב לו שנפטרה אמם ושיתאבל עליה ויאמר עליה קדיש והגידו לו שכן עשה שאמר קדיש בעבור אמו והנה ר' אברהם מכיר אחיו ושמו רבי חיים ועוד העיד ר' אברהם שאמר רבי אליהו איך ידע שאותו רבי דוד היה לו אשה אחרת בארץ רוסיאה שכן הגיד לו בסוף ר' דוד הנזכר והרי לנו כמה אמתלאות שאותו ר' דוד שנפטר בפוליצ"א שהוא בעלה של דבורה העומדת בלנבר"ט בארץ רוסיאה ואם באנו לחוש ולומר שמא אינו בעלה של דבורה הנזכר יצטרך לומר ששני דוד בר שלמה היו וששניהם היו מרוסיא ושניהם הלכו בציניליח ושניהם לקחו ב' נשים ושניהם היו להם אחות נשואה ואחי בעלה היה נקרא יונה ושניהם היה להם בן שנקרא שלמה וגם אח שנקרא חיים וגם יצטרך לומר שלשניהם היה להם אם שנפטרה בהיותם בציציליא ופשיטא דלכולי האי ליכא למיחש עכ"ל והביא ראיה לדבר הרי שכתב בהדיא דלא התיר הרמב"ם אלא בשאמרו לו כשתלך למקום פלוני שמוכיחים הדברים שאותו יצחק בן מיכאל שמת הוא העומד באותו העיר שזה הולך לשם משמע שאין לומר כן כשלא נודע שם העיר בפרטות דחיישינן ליצחק בן מיכאל אחר באחד המקומות וכ"כ רבי ישעיה מטרני בהדיא וכמו שהביא מהרי"ק בתשובה שכתב בסמוך וזה שלא כדברי הרא"ש ז"ל ומה שיש לדקדק על דברי מהרי"ק בזה אכתוב בסמך וגם דברי נ"י הם שלא כדברי הרא"ש ז"ל שכתב על הא דיצחק ר"ג עובדא הכי הוה שידוע היה כי יצחק ר"ג יצא מקורטב"א ושלחו מאספמיא איש אחד ששמו יצחק ר"ג מת בעירם והעידו הבאים עמו שיצא עמהם מקורטבא לאספמיא אבל לא היה העדים ולא אנשי אספמיא מכירין שיהא הוא אותו יצחק של קורטובא והיינו דאמרינן מי חיישינן שמא יצחק ר"ג אחר בא ממקום אחר לקורטבא ויצא והלך לאספמיא ומת שם או לא חיישינן אביי סבר חוששין משום דשיירות מצויות היו ורבא סבר כיון שהעדים שראו שמת באספמיא ראו שאותו יצחק של קורטבאיצא עמהם ובא לאספמיא לא חיישינן שמא אחר הוא שבא לקורטבא והוא הוא שבא עמהם לאספמיא ואותו של קורטבא אזל לעלמא אלא אמרינן כאן נמצא בקורטבא וכאן היה ואין תולין באדם שאינו ידוע כיון דלא היה בקורטבא יצחק ר"ג אלא אחד ע"כ וגם המרדכי כתב והבא להעיד עלהשם לבדו לא סגי אם לא מזכיר ג"כ שם עירו כי הרבה שמות שוים עכ"ל ומיהו יש לדתות דכשאונו מזכיר שם אביו אלא שמו בלבד מיירי : ב"ה ואפשר דגם להרא"ש אע"פ שהזכיר שמו ושם אביו צריך שם עירו וכההיא דמכלוף בן מלול אע"פ שכתב שלא העיד על שם מקומו כיון שהעיד שנהרג קרוב לפאס ולא הוחזק בפאם מכלוף בן מלול אחר הוי כמזוכיר שם עירו וכ"ג ממה שהביא ראיה שהרמב"ם שכתב אמר אחד יצא עמנו ממקום פלוני דמתפשין באותה העיר משמע דבכה"ג הוה עובדא דמכלוף בן מלול דאי לא מאי ראיה מייתי ור' ירוחם כתב בעובדא דמכלוף בן מלול שהיום כד ימים היה דר במקום פלני ויצא משם והרגוהו בדרך עכ"ל הרי שהזכיר שם עירו: כתב בתשובת הרמב"ם ראובן היה נושא ונותן בחוץ ויצא לישא וליתן כמנהגו בכפרים של עכו ובאו אצל יהודי אחד והפקיד כליו שם ולקח מהם מקצת והלך למכור בעיר אחרת המתין ג' ימים ולא בא אז הביא שאר כליו לאשתו שאלוהו עליו אמר הלך ולא חזר לימים עברו יהודים מבני עכו דרך שם אמרה להם כותית אחת ואנה אתם הולכים אמרו לה לכפר פלוני אמרה להם לא תזיזו מכאן לכו וחזרו לבתיכם שמא יארע לכם מה שאירע ליהודי אחד שאלוה מהאירע לו אמרה יצא מעיר פלוני ללכת לעיר פלוני יצאו אחריו והרגוהו. שאלוה מאין תדעי זה האיש אמרה הוא היה מודעתנו כשהיה בעכו ועושה מלאכתנו וסיפרה להם דמותו וכשבאו העדים השומעים לב"ד שבעכו השיאו האשה על פיהם ויש אצלינו מי שממחה בדבר ויביא ראיות והם יגיעו אל שער דינו של אדונינו ויורנו לקבל שכרו מהשם יתברך תשובה זאת האשה מותרת לינשא שזו הכותית מסיחה היא ל"ת ואע"פ שחזרו ושאלו אותה כמעשה עיר התמרים ואע"פ שלא הזכירה אותו בשמו כמעשה דציידין ואנטוכיא וכל אלו הדברים חוזרים לעיקר אחד והוא שאין מדקדקין בעדות אשה עגונה וכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלו לא יפה הוא עושה ואין דעת חכמים נוחה הימנו שעיקר תקנתם בעיגונא הקלו משום עיגונא דאיתתא עכ"ל ויש לתמוה על תשובה זו ואם הרמב"ם היה המשיב שזה סותר מ"ש בפי"ג מהלכות גירושין ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צרתו וכך היו סימניו אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא וכו' וצ"ל שמה שסמך בתשובה להתיר אותה אשה הוא על מה שאמרה הכותית שאותו יהודי שהרגו היה עושה מלאכתה כשהיה בעכו ונודע להם שאותו היהודי היה עושה מלאכתה וכמעשה דאנטוכיא א"נ שלא חסר שום יהודי מעכו כי אם זה ואע"פ שפשט דברי השאלה והתשובה בסתם צ"ל שדבר ידוע היה ביניהם שכך היה מעשה ולא הוצרכו לפרש ויידיין יש לתמוה שלא הוצרך שיאמר קברתיו כמו שהצריך בחיבורו והר"י שגי"ש נר"ו תירץ דלא הצריך הרמב"ם שיאמר קברתיו אלא כשעכו"ם נמצא בעת מיתתו או הריגתו דחיישינן דלמא אמר בדדמי כי הנהו עובדי דיצא עכו"ם וישראל מעמנו וכו' וההיא דקולר של בני אדם וכולי בנמצא עכו"ם בעת מיתת הישראל אבל היכא שלא נמצא שם העכו"ם בעת ההריגה מודה הרמב"ם שא"צ שיאחר קברתיו. כתוב בתשובות מהרי"ק שורש קע"ו על אחד שהעיד פלוני בן פלוני מת אע"פ שהם לא היו מכירין אותו ולא יודעים שמו כי אם על פיו פשוט דמהני ואפילו בפעם אחד שאומר ששמו כך דיבכך והביא ראיה לדבר ואם נפש אדם לומר הרי כתב הרמב"ם ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני וכך וכך צורתו וכו' אין אומרים באומדן הדעת שהוא פלוני עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו ע"כ משמע דבעינן שמזכיר שם עירו בעדותו וה"נ תניא בתוספתא אין מעידין עליו עד שיהיו מכירין שמו ושם עירו נלע"ד דהיינו דוקא היכא שאין מזכיר שם אביו אז צ"ל יוסף שממקום פלוני אבל אם אמר יוסף ב"ש מת אז אין צריך להעיד על המקום דטפי איכא היכירא בשם אביו מבשם מקוחו ותדע דכן הוא שהרי הרמב"ם עצמו כתב מצא כתוב בשטר מת פלוני בן פלוני ונודע שהוא כתב ישראל ה"ז תנשא אשתו וכ"כ בסמ"ג עוד כאב הרמב"ם וכן מי שנשתתק ובדקו אותו וכו' עד וכתב שמת פלוני בן פלוני תנשא אשתו ע"כ הרי שלא הזכיר שם העיר מאחר שהזכיר שם האב ומה שכתב הרמב"ם ראו אחד עומד מרחוק ואומר שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו משיאין את אשתו ע"כ אפילו נאמר דדוקא נקט ממקום פלוני ואפילו שהזכיר שם אביו פשיטא די"ל דדוקא נקט התם צריך לברר העדות יותר שהרי כשמצאוהו מת לא מצאוהו בצורת אותו האיש שהזכיר ואם לא שהזכור שם מקומו היה לנו לתלות בתרי יוסף ב"ש כיון שאין אנו מכירין אותו בצורתו ולא היינו תולין בהשתנות דנשיכת נחש אבל עכשיו שהזכיר שם עירו יש לנו לתלות יותר בהשתנות הצורה מחמת הנשיכה משנתלה בתרי יוסף ב"ש הדרים בעיר אחת מאחר שלא הוחזקו ואין אנו יודעים אלא זה שהוא בעלה של זו אבל היכא שהעדים הכירוהו בצורתו פשוט דסגי בשמו ושם אביו וכן מוכיח מתוך תשובת רבי יואל וששאלת על האשה אם מותרת לינשא אומר אני אחרי שר' יוסף מעיד מפי עד שמת רבי אשר ברבי יוסף אשתו מותרת לינשא משמע בהדיא דא"צ להזכיר שם העיר כי אם שמו ושם אביו ע"כ נראה שהוא סובר כדברי הרא"ש בההוא דמכלוף בן מלול שאע"פ שלא הזכיר שם עירו כיון שהזכיר שמו ושם אביו משיאין את אשתו ולא חיישינן לאחר ששמו ושם אביו כשמו ושם אביו ויש לתמוה עליו שהרי כתב בשורש קפ"ה שצריך שיזכיר שם עירו וכתב שכך הוא דעת הרמב"ם וכמו שהעתקתי בסמוך ובתשובה זו כתבתי דלדעת הרמב"ם כיון שהזכיר שמו ושם אביו אף ע"פ שלא הזכיר שם עירו משיאין את אשתו וצ"ל דספוקי מספקא למהרי"ק אי סגי להרמב"ם בשמו ושם אביו או אי מצריך נמי שם עירו ובשורש קפ"ה אמר דאפילו את"ל דלא סגיליה להרמב"ם בשמו ושם אביו עד שיזכיר שם עירו ההיא איתתא שריא דכל הנהו הוכחות דמייתי התם עדיפי משם עירו ובתשובה זו שבשורש קע"ד תפס דעת הרמב"ם ע"פ מאי דמשמע מפשט אותם לשונות שהביא דכל שמזכיר שמו ושם אביו א"צ להזכיר שם עירו וסיום בה דאפילו אם תמצא לומר דסבר הרמב"ם שצריך להזכיר שם עירו ה"נ כבר הזכיר שם עירו שהרי סיים וכתב עוד ראיה ממה שאמר הרמב"ם בא א' ואמר אמרו לו ב"ד או אנשים כשתלך למקום פלוני אמור. להם שמת יצחק בן מיכאל וכו' הרי לך שדי לנו במה שהזכירו יצחק בן מיכאל ואפילו שלא הזכירו עירו וכתב דשאני התם שאמרו לשליח כשתלך למקום פלוני אמור להם וכו' דנראה מתוך דבריהם דמאותו מקום פלוני הוא מדשלחו זה לאנשי אותו המקום אתי שפיר הכא שאמרו לו אתה מנחם שאתה מבני מדינה תלישז"ה כלום אתה מכיר אחד מבני פלוני וכולי. כתוב בתשובת הרא"ש כלל נ"א סי' ב' על תלמיד אחד שבא לטוליטולא ללמוד לפני הרא"ש והעתיק התוספות שחיבר הרא"ש אחר כן יצא לשוב לארצו ואח"כ בא תלמיד אחד ממיורקא והעיד שעבר עליו תלמיד אחד ששמו רבי אשר וסיפר לו שבא מטוליטולא ושלמד לפני הרא"ש והראה לו תוספות הרא"ש ואחר ימים נפטר והתיר הרא"ש אשת רבי אשר מרוסיא על פי עדות זו ותשובה זו כתבה רבינו באורך בסוף סימן קי"ח וביאר תשובה זו מהרי"ק בשורש קפ"ה:
כב סָעִיף א כתב הרמב"ם ישראל שאמר מת יהודי עמנו במקום פלוני וכו' בסוף הלכות גרושין כ"כ הרא"ש בתשובה שם סי' א' על אחד שאמר שהוא מכיר למכלוף בן מלול שהיה בינוני בקומה פניו אדומים ועיניו שחורים ונהרג בפא"ס וקרינו זה הכתב על אשה פלונית והכירה הצורות והשם שזכרנו שהוא היה בעלה והשיב ניכר מתוך עדותו של העד שהכיר אותו האיש הנקרא מכלוף בן מלול בטביעת עין אך לא ידע אם הוא בעלה של אשה זו וגם לא העיד על שם מקומו ומה שהאשה אומרת שהיא מכרת בצורת דמות תבניתו שהיה בעלה לא סמכינן על הולא סמכינן אסימנין באיסורא דאורייתא כדאמר רב אשי בפ"ק דמציעא (יא:) ואפילו אי סימנין דאורייתא סימנין כי הני לאו סימנין נינהו כדאיתא בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כז:) כי יש הרבה ב"א בענין זה יש ארוכים ויש קצרים ויש בינונים ופניו אדומים ועיניו שחורות ורבינו כתב על דברי הרמב"ם וטעמא משום דקי"ל סימנין לאו דאורייתא וכו' למר דאפילו היו סימנין יותר חשובים מאלו דמכלוף בן מלול לא סמכינן עלייהו ולקמן בסמוך יתבאר ע"י איזה סימנין משיאין אשה:
כג סָעִיף א ומת שאמר עוד הרמב"ם אבל אם אמר שיצא עמנו מעיר פלוני ומת מחפשין בכל העיר וכו' כתב ה"ה דהכי איתא בתוספתא אין מעידין עד שמכירין שמו ושם נוירו אבל אמרו א' יצא מעיר פלוני מפשפשין באותה העיר אם לא יצא אלא הוא תנשא אשתו ע"כ. ועיין בתשובת הרא"ש בתחלת כלל נ"א: וכתב הר"ן בתשובה סימן ל"ג שנשאל על א' שהיו קורים אנבוניט ניבוט דמאישטרי איצא"ק די ויגיר ויצא חוץ מעירו ואח"כ העידו ששמעו ממי שאמר שאיש א' ניבוט דמאישטרי יצחק די ויגיר היה במקום פלוני ומת ואמר סימניו ותאריו אלא שאמר שהיה נקרא שמו חיים והאריך בתשובה עיין עליה וכתב עוד באותה תשובה שאף על פי שאמר באותה תוספת אין מעידין עד שמכירין שמו ושם עירו לא בא למעט אלא שאין סומכין על אומד הדעת כגון שמעידין על גופו דאריך וגוץ וכן למעט שאין סומכין על עדות שמו בלא שם עירו אבל ודאי כל שמעיד בדבר ברור שא"א לספק באחר משיאין את אשתו ואף על פי שלא הוזכר שמו ודבר ברור הוא זה מדאמרינן בפרק האשה שלום (יבמות קטו:) אלא היכי דמי כגון דאמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקא חמרי סימנין וכו' וכתוב בתשובת מהר"מ בתשובות מיימונית דשייכי לסדר נשים אחר שעכו"ם לא העיד בפירוש פלוני נהרג אלא אמר היהודי מעיר פלוני בסתם יבדק שלא יצא מחותה העיר שום יהודי הדר שם שלא חזר כי אם זה דאפילו לרבא דלא חייש לתרי יצחק הכא חייש כיון שלא הזכיר שמו או בשום סימן אחר מובהק שנוכל לידע מתוך כך בבירור שהוא הוא ע"כ :
כד סָעִיף א יש נשים שאין סומכין על עדותן וכו' משנה בפרק האשה שלום (יבמות דף קיז:) הכל נאמנים להעיד חוץ מחמותה ובת חמותה ויבמתה ובת בעלה בברייתא ובגמ' דאשת האב הרי היא בכלל בת הבעל כלה הרי היא בכלל חמותה כלומר כשם שבת הבעל אינה מעידה לאשתו האב כך אשת האב אינה מעידה לבת הבעל וכשם שאין החמות מעידה לכלתה משום דסניא לה כך הכלה אינה מעידה לחמותה דסניא לה דכתיב כמים הפנים לפנים וכו':
כה סָעִיף א ומ"ש ואפילו אינה חמותה עתה אלא מצפה להיות חמותה כגון שהיא אם יבמה ולא אם בעלה שם בעיא דלא איפשיטא והרי"ף השמיט בעיא זו וגם הרמב"ם לא הביאה וכתב ה"ה ולא נתברר לי בזה טעם נכון באיך לומר שסמכו על פשט המשנה שאם בגמ' לא סמכו ונסתפק להם אנו היאך נסמוך וכ"ש להקל וצ"ע עכ"ל והרא"ש הביא הבעיא וכתב דלא איפשיטא וסובר רבינו דכיון דשפיקא היא נקטינן לחומרא וכדברי ה"ה וכ"כ רבינו ירוחם ול"נ דטעמא דהרי"ף והרמב"ם דכיון דרבנן קא מהדרי להקל בעדות אשה בכמה דברים בהא נמי דחששא בעלמא היא שמא יקלקלנה במילתא דעבידא לאיגלויי נקטינן לקולא:
כו סָעִיף א ומ"ש ואפי' באה ואמרה מת בעלי ואחר כך מת חמי וכו' משנה שם:
כז סָעִיף א כל הבא להעיד על עדות אשה א"צ דרישה וחקירה פלוגתא דתנאי בסוף יבמות (דף קכב:) וכתבו התוספות שר"ח פסק כמ"ד אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה גם נ"י כתב שכן פסקו הגאונים וכ"פ הרא"ש וכ"פ הרמב"ם בסוף ה"ג. וכתב הר"ן בתשובה סימן מ"ו מסתברא דעדי נשים המוכחשים בבדיקות כשרים כשם שכשרים בדיני ממונות ועפ"ז כתב שאם ע"א העיד שיבמה של זה שמו אברהם מת ועד א' מעיד שיבמה של זו שמו שמואל מת כיון שנראה מדברי כל הבקיאים בבעלה של זו ומכירים אותו שלא היה לו אלא אח אחד מותרת. וכ' עוד הרמב"ם שם כבר הודענו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני אפילו שמע מאשה ששמע מעבד ה"ז כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו אבל אם אמר העד או האשה או העבד מת פלוני ואני ראיתיו שמת שואלין אותו היאך ראית ובמה ידעת אם העיד בדבר ברור נאמן ואם העיד בדברים שרובן למיתה אין משיאין את אשתו שאין מעידין על האדם שמת אלא כשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק וכ' ה"ה מה שאמר בכאן שאם אמר העד ראיתי שמת שואלין אותו כיצד דבר ברור הוא שאע"פ שכשהוא אומר שמעתי שמת אין אנו יודעין האומר ראשון כיצד היה יודע שמת ועל מה היה אומר כן אין דנין אפשר משאי אפשר דהכא כיון דאפשר ודאי שואלין אותו שיש לחוש שהוא אומר בדומה לו והראיה מעד א' במלחמה דחיישינן ליה כמו שיתבאר ונראה שרבינו הוציא זה ממה שאמרו בפ' בתרא דיבמות מעשה באדם אחד שבא להגיד עדות אשה לפני ר' טרפון א"ל בני היאך אתה יודע בעדות אשה זו דקדק עמו ב' וג"פ וכיון דבריו והשיא ר' טרפון את אשתו ואמרו שם דתנאי נינהו דתניא אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה ר"ט ור"ע אומרים בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה ואע"ג דקי"ל כת"ק ע"כ לא פליגי אלא בדרישה וחקירה אבל לומר כיצד היה כ"ע מודו דאי לא לימא ת"ק אין בודקין עדי נשים כלל ועוד דאין להקל אלא במה שאמרו חכמים בפירוש ואפשר שהם טועים ג"כ בדברים שאמרו חכמים שאין דנין אותם כמת והם סבורים שמת כמו שיתבאר בסמוך עכ"ל כתב הר"ן בתשובה סי' מ"ז על אדם א' שהיה מערער על אשה אחת לומר שהיא זקוקה ליבם ואח"כ הוא בעצמו בפני ב"ד העיד ששמע שמת זה זמן רב שסומכים עליו להתיר שכל שלא העיד בב"ד חוזר ומגיד בב"ד אע"פ שמכחיש דבריו הראשונים. וכ"כ בתשובות המיימוני דשייכי לכפר נשים (כז:):
כח סָעִיף א ומעידין לאור הנר ולאור הלבנה וכו' משנה סוף יבמות (שם):
כט סָעִיף א ראו אחד שאמר על עצמו שהוא פב"ב וכולי משיאין את אשתו גם זה משנה שם:
ל סָעִיף א אין מעידין עליו אא"כ ראו פרצופו שלם עם פדחתו וחוטמו משנה וגמרא שם (דף קכ:) וכתב רבינו ירוחם בשם הרמ"ה זה הפרצוף פנים הם הלחיים עצמם ואיך משגיחין לא על העינים ולא על הפה: וכתב ר"ת דוקא כשאין שם אלא הראש או אין יכולין להכירו בטב"ע וכו' אבל אם כל גופו שלם אפילו אין כאן פרצוף ופדחת וחוטם יכולין להכירו בטביעות עין או ע"י סימנין מובהקים שיש להם בגופו כן כתבו שם התוס' והרא"ש ונ"י בשם ר"ת וכתב נ"י על זה שאינו נכון בעיני הרשב"א והרא"ה והריטב"א דהא מתני' סתמא קתני ואפילו כל הגוף שלם ולא עוד אלא דכיון דקתני אפילו יש סימנין משמע שאע"פ שגופו שלם ויש בו סימנין אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ומיהו ודאי אם יש להם סימן מובהק בגופו מעידין עליו בכ"מ שבגופו וכדאמרינן בפרק האשה שלום (יבמות קטז.) גבי עובדא דב' ת"ח דקאמר דאסימנים סמכינן כלומר בסימנין מובהקין והכי מוכח בגמרא לקמן דאיפליגו בשומא אי הוי סימן מובהק ע"כ וגם הריב"ש כתב שדברי ר"ת דחויים והשיג עליו וכתב שכן השיגו הרשב"א ומ"ש רבינו דע"י סימנין מובהקין בגופו משיאין יתבאר בסמוך:
לא סָעִיף א ומ"ש ושומא לא הוי סימנין מובהקים להכיר על ידה כו' שם ובפ"ב דמציעא (כז:) תניא אין מעידין על השומא ר"א בן דהבאי אומר מעידין ופסקו הפוסקים הלכה כת"ק ופירש"י בפ"ב דמציעא אין מעידין על השומא המעידין על האשה להשיאה ואמרו סימן היה בו שומא באבר פלוני:
לב סָעִיף א ומ"ש ואם אין מכירין אותו בטביעות עין אפי' יש להם סימנין בכליו ובגופו אין סומכין עליהם אם אינם מובהקין האי אם אינם מובהקים דקאמר דמשמע שאם הם מובהקים מעידין עליהם אסימנין דגופו קאי אבל סימנין דכליו אפילו מובהקים לאו כלום הם וכמו שיתבאר בסמוך ודין זה משנה שם אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ובגמרא למימרא דסימנין לאו דאורייתא ורמינהו מצאו קשור בכיס וכו' אמר אביי ל"ק הא ר"א בן דהבאי הא רבנן דתניא אין מעידין על השומא וכולי מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס סימנין דאורייתא ומ"ס סימנין דרבנן אמר רבא דכ"ע סימנין דאורייתא הכא בשומא מצויה בבן גילו קא מיפלגי וא"ד אמר רבא דכ"ע סימנין דרבנן והכא בשומא סימן מובהק קמיפלגי ולהך לישנא דאמר רבא סימנין דאורייתא הא קתני אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו גופו דארוך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן לא שיילי אינש אוכפא דמסקיב ליה לחמרא ואבע"א כליו בחיורי וסומקי. וכתבו הרי"ף והרא"ש לישנא בתרא דרבא דאמר דכ"ע סימנין דרבנן ומשמע לכאורה דס"ל דאין משיאין את האשה ע"י שום סימן דכיון דסימנין דרבנן לא סמכינן עלייהו אלא לענין ממון אבל לא לענין איסור וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם שכתב בה' נחלות פ"ז אם באו עדים שנפל לגוב אריות ונמרים או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר במלחמה ומת או שנהרג ולא הכיר פניו אבל היו לו סימנין מובהקים בגופו והכירו אותו בכל אלו הדברים וכיוצא בהן אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה בעדות זה אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת אבל קשה על זה מההיא דב' ת"ח דפרק האשה שלום דקאמר דסמכינן אסימנין וגם מדאמרי' דפליגי בשומא אי הוי סימן מובהק אלמא דבסימן מובהק מיהא משיאין אשה לכ"ע וכמו שכתבתי בסמוך בשם נ"י ולכן נ"ל דיש סימנים מובהקים טובא דלד"ה הוו דאורייתא ומשיאין אשה על פיהם ולא נחלקו הני תרי לישני דרבא אלא בסימנין מובהקים קצת ובהני הוא דפסקו הרי"ף והרא"ש כלישנא בתרא דסימנין דרבנן אבל בסימנין מובהקין לגמרי לא נחלק בהם שום אדם דהוו דאורייתא וכדמוכח בהדיא הא דקאמר בלישנא דסימנין דרבנן דפליגי בשומא אי הוי סימן מובהק אלמא אפי' למ"ד סימנין דרבנן יש סימנין מובהקין שמשיאין על פיהם וכ"כ התוס' בפ' האשה שלום גבי ההיא דשני ת"ח ואי סימנין לאו דאורייתא איירי הכא בסימנין מובהקין דהוו דאורייתא ואע"ג דהא דשני ת"ח איכא לדחויי ולמימר דלאו ראיה היא וכמ"ש הם ז"ל בתירוץ שני דהתם דמהני סימנין היינו בדאית להו נמי טביעת עין בגווייהו מ"מ ההיא דקאמר דפליגי בשומא אי הוי סימן מובהק מכרעת ודאי ועוד ראיה מדמוקי רב אשי בפ"ק דמציעא (יח:) ובפ' כל הגט (גיטין כז.) הא דתנן המביא גט ואבד ממנו אם מצאו לאלתר כשר כגון דקאמר נקב יש בו בצד אות פלוני דהו"ל סימן מובהק ודוקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא מספקא ליה סימנין אי דאורייתא או דרבנן ופירש"י ודוקא נקט רב אשי בצד אות פלוני דהוי סימן מובהק דאין עדות ברורה מזו: מספקא ליה סימנין דאורייתא או דרבנן. הא דאמרינן באלו מציאות שמחזירין אבידה בסימנין ואיבעיא לן התם דאורייתא או דרבנן לרב אשי נמי מספקא ליה הילכך באיסור א"א לא סמכינן הרי בהדיא דאע"ג דרב אשי לא שרי באיסור א"א ע"י סימנין דאיבעיא לן אי הוו דאורייתא או דרבנן מ"מ ע"י סימנין מובהקין לגמרי שרי ואין לדקדק מדכתבו התוס' בפרק כל הגט אהא דקאמר מספקא ליה סימנים מן התורה או מדרבנן הא דמהדרינן אבידה מן התורה היינו בעדים ואם איתא למה להם לתוספות לומר בעדים הל"ל בסימנים מובהקים לגמרי די"ל דסימנין מובהקין כי הני היינו עדים וכדכתב רש"י אין עדות ברורה מזו וכן מבואר בדבריהם פ"ק דמציעא שכתבו סימנין דרבנן מדאורייתא צריך עדים או סימן מובהק גט נמי דאיסור הוא לא מהדרינן אלא בסימן מובהק הרי בהדיא דאפילו את"ל סימנין דרבנן סימנין מובהקין ביותר הוו דאורייתא וכ"כ ה"ה בפי"ג מה"ג על מ"ש הרמב"ם מצאוהו הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים והכירוהו בהם שהוא פלוני מעידין עליו ואם ניטל אחד מאלו אע"פ שיש להם סימנין בגופו ובכליו אין מעידין עליו שמא אחר הוא ע"כ כבר כתבתי בה' גזילה ואבידה שיש מיני סימנין מובהקין ביותר שהם מן התורה בכ"מ ואף כאן מעידין עליהם וכ"כ הרמב"ן והרשב"א וכן מוכיח בסוגיא בביאור דאמר הכא בשומא סימן מובהק קא מיפלגי ורבינו לא נתכוון בכאן אלא לסימנין שמחזירין עליהם אבידה ואעפ"כ אין מעידין עליהן כאן עכ"ל וע"פ זה צריך לפרש מ"ש בפרק ז' מהלכות נחלות שאם היו לו סימנין מובהקין בגופו והכירו אותם היינו דוקא במובהקין קצת בגוונא דהנך סימנין דתרי לישני דרבא דקי"ל כלישנא בתרא דהוו דרבנן אבל בסימנין מובהקין לגמרי דלכ"ע דהוו דאורייתא משיאין אשה על פיהם וכך יש לדקדק מלשונו בפי"ג מהל' גירושין שכתב אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ואפילו שומא ומדנקט ואפי' שומא משמע בהדיא דהנך סימנין דקאמר דאין מעידין עליהם בסימנין דומיא דשומא דלאו סימן מובהק הוא לרבנן דפליגי אר"א בן דהבאי אבל בסימנין מובהקין ביותר מעידין עליו והשתא איכא למידק למה סתמו הפוסקים דבריהם ולא כתבו בפירוש דבסימנין מובהקין ביותר משיאין אשה על פיהם וי"ל דהרי"ף והרא"ש סמכו על מה שכתבו ההוא עובדא דב' ת"ח דפ' האשה שלום דאמרינן בה דאסימנין סמכינן וכן סמכו על מה שכתבו בפרק כל הגט ההוא דנקב יש בו בצד אות פלוני וכן מבואר בדברי הרא"ש בתשובה והביאה רבינו סוף סי' קי"ח סימני גופו כגון אריך וקטין חיור וסומק לא הוי סימן אבל אם היה חסר א' מאיבריו או יתר בידיו או רגליו או שום שינוי באחד מאיבריו הוי סימן מובהק והרמב"ם י"ל שסמך על מ"ש בפ"ג מהלכות גירושין הא דמחזירין גט ע"י סימן דנקב יש בו בצד אות פלוני וכן י"ל שסמך על מ"ש בפי"ג מהלכות גירושין אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שאי אפשר שינטל מן הח. ויחיה ה"ז מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו וע"כ בשיש להם סימן מיבהק באותו אבר שהוא של אותו אדם דאל"כ הא איכא למיחש דלמא אבר דאחר הוא כדחיישינן בפרק האשה שלום (יבמות קטז.) בעיבדא דחרוכא וכ"כ נ"י ודקדק מדכתב הרמב"ם אבר אחד ממנו נראה שניכר להם בודאי שהיה האבר ממנו וכ"כ ה"ה ז"ל והרד"ך ז"ל כתב בתשובה שסמך על מ"ש הנהו עובדי דסוף יבמות (קכב.) דקולר ב"א שיצאו ממקום למקום והסיח עכו"ם לפי תומו קולר בני אדם שהלכו ממקום פלוני למקום פלוני נהרגו וקברתים והשיאו את נשותיהם ודס' בני אדם שהיו מהלכין לכרקום ביתר ובא עכו"ם מל"ת ואמר חבל על ס' בני אדם שהיו מהלכין בדרך ביתר ומתו וקברתים והשיאו את נשותיהם וכיון דבהני עובדא אף ע"ג שהעכו"ם לא היה בקי לא בהם ולא בשמותיהם השיאו נשותיהם ע"י אמירת העכו"ם שאמר שהיו הולכים למקום פלוני כ"ש היכא דיהיב ביה סימן מובהק ביותר שמשיאין על ידו ירבינו ירוחם כתב לא סמכינן אסימנים אפילו מובהקין לעדות אשה אלא בדבר ברור שאינו נמצא כך בגוף אחר וכתב הרמ"ה ומסתברא דכיון דספק הוא אם נשאת בסימן שאינו מובהק לא מפקינן לה מבעלה עכ"ל ונראה דהאי שאינו מובהק דקאמר היינו שאינו מובהק לגמרי ומ"מ מובהק קצת הוא ולהכי קרי מובהקין בתחלת דבריו דאם אינו מובהק כלל אפי' נשאת תצא: ובעל העיטור כתב באות ק' ומסתברא דליכא סימן מובהק אחרינא בגופו אלא הכרת פנים דהא קי"ל סימנין דרבנן ואפילו שומא לאו סימן מובהק הוא ואין מעידין עליה וההוא שינויא דמשני גופו דאריך וגוץ אליבא דמ'"ד סימנין דאורייתא הוא ודחייתא הוא ולא סמכינן בשום סימן אחר אלא על פרצוף פנים עם החוטם עכ"ל נראה שהוא סובר שכל הסימנין דרבנן ואפילו מובהק שבמובהקין אבל א"א לומר כן שהוא עצמו כתב במאמר עשירי גבי המביא גט ואבד ממנו מסתברא דוקא נקב בצד אות פלוני אבל תיבה פלוני לא דמספקא לן סימנין אי דרבנן אי דאורייתא ובדאורייתא בעיא סימן מובהק ואזלינן לחומרא ע"כ לכן צ"ל שמ"ש באות קוף ה"פ הא דתנן אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו אין מעידין עליו מסתברא דלא קא מיירי אלא בדליכא סימנין מובהקין אלא הכרת פנים בלבד אז אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אבל אם אין שם פרצוף הפנים עם החוטם אע"פ שיש לו סימנין בגופו אין מעידין עליו כיון דסימנין שבגופו אינם מובהקים וקי"ל סימנין דרבנן ולאו דוקא שאר סימנין שאינם מובהקים אלא אפילו שומא באבר פלוני דהוי כמו סימן מובהק מידי דהוה אנקב בצד אות פלוני אפ"ה אין מעידין עליו משום דקי"ל כרבנן דשומא לאו סימן מובהק הוא 89ב"ה והר' הר"ר אליה מזרחי ז"ל ה"ה האריך בתשובת להוכיח שסברת בעל העיטור הוא כמו שכתבתי: וכתב ה"ר דוד הכהן ז"ל בתשובה אפילו לרבנן דסברי דשומא לאו סימן מובהק הוא קאמרי דיש סימנין דהוו מובהקין ואפשר נמי דבשומא נמי אם פרט וצמצם השומא שאמר שיש סומא במקום פלוני באבר פלוני סימן מובהק חשבינן ליה ויכול להיות שלזה דקדק רש"י ז"ל בדבריו ופי' באלו מציאות סימן היה בו שומא באבר פלוני ולא פי' לומר באבר פלוני במקום פלוני. ודע שכתב נ"י בסוף יבמות והכי הלכתא שמעידין בסימן מובהק בין בגופו בין בכליו כדאמרינן גבי גט מצאו קשור בכיס בארנקי ובטבעת או שמצאו בין כליו כשר ומתני' דהכא מיירי בשאינו סימן מובהק כגון ארוך וגוץ וכליו בחיורי וסומקי עכ"ל וגם הר"ן כתב בפ"ב דמציעא יש מי שאומר דלמסקנא לא חיישינן כלל ואפילו ממשאיל לשואל דכי משנינן כליו בחיורי וסומקי הדריה מפירוקי דחיישינן לשאלה לגמרי ולפ"ז בסימנים מובהקים בכליו מעידין עליו לכ"ע ואפילו למ"ד סימנין דרבנן דלשאלה לא חיישינן עכ"ל ודבריו אלו לאו דסמכא אינון כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובעל העיטור שהם עמודי ההוראה חולקין עליהן וכתוב בכתבי מה"ר ישראל סי' רכ"ד דאפילו ק' סימנין שאינם מובהקים גמורים לא מצטרפין להתיר ועיין עוד שם בסימן קס"א כתב הריב"ש בתשובה סי' ש"כ דבסימנין בגופו ובכליו שלא בפרצוף הפנים עם החוטם אם נשאת תצא ועיין במה שכתבתי לעיל בסמוך בשם רביצו ירוחם והרמ"ה. כתוב בתרומת הדשן סימן רל"ט על עכו"ם שמל"ת ואמר שסמוך לאותו כפר נהרג יהודי אחד שהיה לו עין אחת עורת וסתומה ומאותו עין יצא לו פצע וצלקת עד סמוך לפה וקודם לכן נאבד יהודי אחד שהיו בו סימנים הללו והתיר אשתו ע"פ עדות זה משום דאיתא בא"ז שהגידו עכו"ם מצאנו הרוג וקברנו אותו והגידו לפי תומם עד פרצופו וחוטמו ופדחתו ושערו ועל חוטמו היה גבשושית וכן היה כמו שהגידו ביהודי הנאבד והתיר את אשתו דגבשושית על חוטמו סימן מובהק הוא וסמכינן עליה אפילו למ"ד סימנין דרבנן והני סימנין עדיפי מגבשושית על החוטם. ועיין בכתביו סימן רכ"ד. וכתב עוד אע"ג דכתב א"ז במקום אחר בשם רבינו שמחה ורבינו נתן דאין מל"ת נאמן אלא כשאמר נהרג או מת משום דלא צריך טביעות עין אבל מצאתי פלוני הרוג עם סימנין היכא דאיכא למיחש דלמא אחר הוא וצריך טביעות עין וכל טביעות עק צריך עיון וטביעות עין זה במל"ת שאין דעתו להעיד אלא שאומר אותו וממילא לא סמכינן עליה דבשלמא ישראל שמתכוין להעיד איכא למימר נתן בו טביעות עין בכוונה עד כאן לכאורה משמע מכאן דעכו"ם המל"ת ע"י סימנין לא סמכינן עליה ואפילו הם מובהקים אמנם כי דייקינן שפיר נוכל לומר דעם סימנין שאינן מובהקים קאמר ור"ל דע"י אותם סימנים הכירו בטביעת עין דכה"ג גבי ישראל המתכוין להעיד מהני ועוד נראה דאפילו אם רצה לומר סימנין מובהקין מ"מ אין ראיה מהכא לנדון דידן דהלשון מוכיח דאיירי בענין זה שהעכו"ם הכיר אותו כבר בחייו ועכשיו כשנמצא הרוג נסתפק והכירו ע"י סימנין וטביעת עין לכך לא מהניא אפילו סימנים מובהקים משום דכיון דאינו מכוין להעיד אמרינן דלמא לא נתן עיניו לדקדק יפה אם אותם סימנים מובהקים ומכוונים ממש כמו שראה אותן באיש הזה בחייו ואפשר כשראה הדומה לאותן סימנים היה סבור בודאי שהוא האיש שהכיר בו בחייו בסימנים הדומים לאלו אבל בנדון דידן שהעכו"ם לא היה מל"ת שהכיר היהודי אלא אמר שפלוני שהיו בו אלו הסימנים נהרג ודאי סמכינן עליה כתב ה"ר דוד הכהן בתשובה על יהודי שהלך לבקש יהודי אחד שטבע בנהר ומצא איש אחד מת ויען לא היה בו שום טביעות עין חתך ידו והביאה לעיר אולי יכירוהו וקבר שאר הגוף ואשה אחת אומרת אין זאת אלא ידו של פלוני שאמרו עליו שנטבע בנהר שהיה לו רושם באצבעו מצד איזה חולי שנחלה אצבעו ונשאר מעט עקום וכן הוא ביד הזאת שאשתו של אותו שאמרו שנטבע בנהר שריא דעקמומית האצבע ורושם בצדו או עליו סימן מובהק הוא וסמכינן עליו אפילו אאיסורא דאורייתא. כתוב בכתבי מה"ר ישראל סימן רכ"ד שאם היתה חוטמו שקועה הרבה כמו חרוס דקרא דהיינו שכוחל שתי עיניו כא' הוי סימן מובהק טפי מגבשושית על החוטם אבל אם היה קצת עמוקה לא הוי סימן מובהק ועיין בתשובת הר"ן שאכתוב בסימן זה שלא התיר ע"י הכרת סימנין ורשמים שבגופו:
לג סָעִיף א אין מעידין עליו אא"כ ראה אותו תוך ג' ימים למיתתו משנה בסוף יבמות (דף קכ.) אין מעידין עליו אלא עד ג' ימים. וכתב המרדכי אומר ר"ת דהך בבא קאי על האי דלעיל מינה דאין מעידין אלא על פרצוף הפנים עם החוטם ואההוא דוקא קאמר דאין מעידין לאחר ג' ימים על אותו שאין לו אלא פרצוף עם החוטם' ולא יותר אבל היכא דאית ליה שפתים וסנטר מעידין עליו אפילו לאחר כמה ימים אם מכירין אותו :
לד סָעִיף א ומ"ש בד"א שהוא ביבשה אבל אם היה במים אפילו שהה שם כמה ימים מעידין עליו וכו' והוא שראוהו מיד אחר עלייתו מן המים וגם שאין בו מכה וכו' שם בגמרא (דף קכא) ההוא גברא דטבע בדגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואסבה רבא לדביתהו אפומא דשושביניה בתר ה' יומי ומסיק התם דהא דבתר תלתא יומין מעידין עליו היינו משום דמיא צמתי והאמרת מיא מרזו מכה ה"מ היכא דאיכא מכה אבל היכא דליכא מכה מיצמת צמית וה"מ דכי חזיוה בשעתי' אבל אשתהי מתפח תפח ופרש"י צמתו. צומתים צורת הפנים ואין מניחין אותו לתפוח ולהשתנות: היכא דאיכא מכה. מקום המכה מרזו מכבידין הכאב ונופח: מתפח תפח. לאחר שעולין אותו ליבשה ומשתנית צורתו וכתב נ"י על זה נראה הדברים דה' יומי לאו דוקא אלא ה"ה אפילו זמן מרובה כל שהוא בתוך המים אינו משתנה מן הסתם ובירושלמי עשה מעשה לאחר י"ז יום ובגמרין מעשה שהיה כך היה וכ"נ דעת הרמב"ם ז"ל אבל מלשון הרי"ף משמע שהוא מחמיר שכתב אבל במים אפשר שישהא אפילו ד' וה' ימים ואינו משתנה וז"ל הרמב"ם בפרק י"ג מה' גרושין טבע בים והשליכו הים ליבשה אפילו אחר כמה ימים אם הכירו פניו וחוטמו מעידים עליו שאינו משתנה במים אלא לאחר זמן מרובה וכתב ה"ה טבע בים שם בגמרא ובירושלמי מעשה באחד שנפל לירדן ועלה לאחר ק' יום והכירו שצרפתו צנה והשיאו את אשתו עכ"ל וכתב עוד נ"י וה"מ היכא דאסקוה וחזיוה בשעתיה זה הל' מוכיח שלא שהה כלל אחר שהיה ביבשה אבל אם שהה במים ג' ימים ושהה אפילו שעה אחת אחר שעלה ליבשה אין מעידין עליו והכי אמרינן דאי אישתהי כלל מתפח תפח ומשתנה וכסבורין שהוא ראובן ואינו אלא שמעון וכ"נ מדברי הרי"ף שאין מעידין עליו לאחר שעה אחת ומדאמרינן מתפח תפח ולא אמרינן הא תפח שמעינן שאפילו אין אנו מכירין שנתפח אין מעידין עליו כי שמא נתפח ואינו ניכר כ"כ הריטב"א ז"ל אבל לשון הרמב"ם אינו נראה למפרשים ז"ל שהרב כתב ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן המים שעה ונתפח אין מעידין עליו דלשון ונתפח משמע ונתפח כבר וכפי זה משמע מדבריו שאם אינו נפוח מעידין עליו עכ"ל וז"ל הרמב"ם בפרק הנזכר ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים י"ב שעות ונתפח אין מעידין עליו שהרי נשתנה כך כתוב בנוסחאות שלנו וסמ"ג כתב בלשון הזה ואם שהה ביבשה אחר שהושלך מן הים אחר כ"ד שעות ונתפח אין מעידין עליו שהרי נשתנה אבל מדברי נ"י שכתבתי נראה שהוא גורס בדברי הרמב"ם אם שהה ביבשה שעה והריב"ש כתב בתשובה סימן שע"ח בשם הרשב"א וז"ל נראה מדברי הרי"ף שלא ישתהה כלל אלא שראו אותו בשעה שעלה מן המים אבל הרמב"ם כתב ואם שהה ביבשה שעות נראה מדבריו שאינו צריך להיות שם ממש כשהעלוהו מן המים אלא לזמן מועט בשעה חדא עכ"ל הרשב"א וז"ל ה"ה ואם שהה שם וה"מ דכי אסקוה חזיוה בשעתיה אבל אישתהי מתפח תפח ופי' רבינו שאין צריך לאלתר ממש אלא באותה שעה וזהו שלא אמרו בגמרא חזיוה לאלתר אלא בשעתיה וממ"ש ונפח נראה שהוא מפרש מתפח תפח לאחר מכאן אבל אם נראה שאינו נתפח אין חוששין לו שהרי התפיחה היתה נראית חבל הרשב"א כתב שאין לשון הגמרא מורה כן אלא אומר שמא תפח ואינו ניכר וכתבו הרמב"ן והרשב"א שבדין זה אין הפרש בין תוך ג' לאחר ג' שאפילו תוך ג' כיון שעמד במים אם העלהו ואישתהי מתפח תפח עכ"ל. וכתב הר"ן בתשובה סימן ע"א שמה שכתוב בקצת ספרי הרמב"ם כ"ד שעות הכ"ד טעות סופר הוא. וכתב שהטעם שכתב הרמב"ם אם שהה שעות משום דאמרינן בגמרא דה"מ לכי אסקוה חזיוה בשעתיה משמע דדוקא כשראוהו באותה שעה אבל בששהה עד שעה שניה דהיינו שעות חיישינן ולא שריא ליה ומה שתמהת עניו ומ"ש ונתפח דמשמע דוקא נתפח ובגמרא לא משמע הכי יפה דקדקתם וכבר הקשה עליו הרשב"א ואפשר שהרב ז"ל תפס לו הלשון האמור בגמרא אבל אישתהי מתפח תפח כלומר דודאי תפח ואף לזה כיון הרמב"ם לומר דכיון ששהה שעות ודאי תפח עכ"ל והריב"ש כתב בתשובה סימן ש"ף שאע"פ שיש לחלק ולומר דהא דבמיא חזיוה בשעתיה בעי' לא נאמר אלא במי ששהה במים אחר מותו יותר משלשה ימים לפי שכיון שעמד יותר משלשה ימים כבר נפסד אלא שצמתוהו המים ומנעוהו מלהשתנות ומיד לאחר שעה שיוצא מן המים הוא משתנה אבל מי שלא עמד שלשה ימים במים אחר מותו אפשר דלא אמרינן ביה מתפח תפח אלא לעולם מעידין עליו עד שימלאו לו ג' ימים מעת מותו ואף לשון הרמב"ם בזה אפשר לפרשו כן אלא שהרמב"ן והרשב"ם כתבו בפשיטות דאפילו לא שהה במים ג' ימים בעינן דאסקוה וחזיוה בשעתיה דכל שמת במים משתנה אחר שעה אחת שיוצא מן המים ואם כן אין ראוי להקל וכתב עוד היכי דאישתהי אם נשאת תצא ואף אם יש ספק אי אישתהי אי לא אישתהי תצא כדעת הרשב"א בנסתפק לאחר ג' אלא דבאשתהי בוודאי אין כאן עדות כלל והבא עליה בחטאת קאי ובניה בחזקת מחזרים ובספק אישתהי אפשר שאינו כן אבל מ"מ אם נשאת תצא דספיקא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לאמת דאם נשאת תצא אלא אם נשאת לאחד מעידיה ואומרת ברי לי ולקמן בסימן זה אכתוב תשלום תשובה זו: ב"ה והרב רבינו אליה מזרזחי זל ה"ה כתב בתשובה כשראה אותו מת מוטל על שפת הים אנו תולין שבאותו עת פולטו הים ומעידין עליו. ומדברי ר"ן שאכתוב בסמוך נראה שסובר כריב"ש וכן דעת הרשב"א בתשובה: כתב הר"ן בתשובה שם שנשאל על מימו"ן מאלק"י שהיה בספינה שנטרפה זה כמה שנים ועתה בא עכו"ם ואמר מל"ת כי הוא היה מכיר מימון מאלקי והכירו על שפת הים והכירו בפרצוף פניו עם חוטמו וגם סימן אחד שהיה בראשו וסימן אחר מצלקת שהיה בזרועו ושאלוהו כמה ימים יש מזמן הטביעה עד שראהו ואמר כמו ששה שבתות עוד נשאל אם ידע הזמן שהגיע ליבשה ואמר שדבר זה שאל לצופה המגדל ואמר לו כמו ששה ימים והשיב שכיון שלא העיד דחזיה בשעתיה אין להתיר אשה זו ואפילו לפי מה שכתבו התוספות על אין מעידין אלא עד ג' דיכול להיות דהיכא דאין ידוע מתי נהרג אין תולין אלא בתוך ג' ימים מסתברא לי שאינו ענין לנדון זה דכיון שאין שיעורו אלא שעה אחת אין לתלות ולומר שתוך אותה שעה שנפלט ראהו שיותר מצוי ששהה יותר משעה אחת ועוד שאפילו נקל לומר דתלינן לקולא ואמרינן דלמא בשעתיה חזייה עדיין אין להתיר אשה זו שהרי עכו"ם זה אומר שצופה המגדל הגיד לו כמו ששה ימים עברו שפלטוהו המים ומה שנסתפקתם לומר שאולי אין לחוש לדברי הצופה הזה דעכו"ם אינו בן עדות כלל ואפי' במסל"ת אין בזה מקום לספק כלל דל"מ הכא דאין עכו"ם זה מכחישו לצופה המגדל אלא אפי' היה מכחישו ואומר שלאלתר פלטוהו המים אכתי לא תנשא דה"ל כאותה ששנינו אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת ה"ז לא תנשא עכ"ל ונראה מדבריו שאותם סימנים שאמר העכו"ם שהיה לו בראשו ובזרועו לא חשיבי סימנים מובהקים לגמרי דא"כ דאע"פ שנשתהה ה"ל למשרי אשה זו. והר"ד הכהן בתשובה בית ח' כתב מל"ת נאמן להקל ולא להחמיר:
לה סָעִיף א ואפי' אם היה ביבשה אם אינו חבול בפניו מעידין עליו אפילו לאחר כמה ימים ע"י ט"ע שלגופו וצורתו וכן כתבו התוס' והרא"ש בפרק בתרא דיבמות בשם רבינו תם ונמוקי יוסף כתב שאין זה מחוור בעיני הרשב"א והריטב"א והרא"ה :
לו סָעִיף א ומ"ש ואפי' היה חבול בפניו שאין מעידין עליו אלא עד שלשה ימים אם מצאוהו הרוג ומכירין אותו בט"ע ואין יודעין מתי נהרג תולין שנהרג תוך שלשה ימים ומעידין עליו גם זה כתבו התוס' והרא"ש בשם ר"ת וה"ה כתב בפי"ג מה' גירושין שהרשב"א כתב היכא דאשכחוה ואשתמודעוה ולא ידעי אי הוה תוך ג' או אחר ג' איכא למימר דאין מעידין עליו דה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא ואיכא למימר דחששא דרבנן הוא ולקולא ולישנא דמתני' מכרעת לחומרא והניח הדבר בצ ריך תלמוד וגם הריב"ש כתב בתשובת הרשב"א סי' שע"ז הניח הדבר בצ"ע וגם התוס' לא כתבו בבירור אלא ויכול להיות עכ"ל וכ"כ הר"ן בתשובה ונ"י כתב שהריטב"א כתב דמסתברא לקולא כיון שאין נראה לנו שום שינוי פנים ושמא נתפח חששא דרבנן וכתב הוא ז"ל ויש חוששין להחמיר אף בזו וכתב בשם רבו הרא"ה כי לפי דברי התוס' היכא שיצא קול איש פלו' מת ולאחר ג' ימים מצאוהו מת והכירוהו שהוא אותו פלוני משיאין את אשתו ממ"נ אם הקול הוא אמת אין אנו צריכין עדות אחרת ואם הקול אינו אמת הרי אינו לאחר ג':
לז סָעִיף א נפל לגוב אריות אין מעידין עליו וכו נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרביה וכו' בסוף יבמות (דף קכא.) ת"ר נפל לגוב אריות אין מעידין עליו לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו ר' יהודה בן בתירה אומר אין מעידין עליו חיישינן שמא חבר הוא ות"ק אגב איצצי מזקי ליה ופרש"י אגב איצצא שדוחקין כשעומד עליהם אבל גוב אריות רחב הוא ואין עומד עליהם ופעמים שאינם רעיבים ואינם אוכלים אותו וידוע דהלכה כת"ק:
לח סָעִיף א ומ"ש או לתוך כבשן האש או לתוך יורה מלאה יין או שמן מרותחת על האש מעידין עליו ג"ז ברייתא שם וכתב ה"ה בפ"ג מה"ג בשם הרשב"א מסתברא בתוך כבשן האש שלא יוכל לעלות ממנו כגון שהוא עמוק הא לתוך מדורה אין מעידין עליו שמא יצא משם לשעה אי נמי לתוך מדורה והוא ששהה עליו כדי שישרף ע"כ וכתב עוד בשם הרשב"א ונפל ליורה של מים לא נזכר אם מעידין עליו אם לאו ומדברי רש"י נראה שמעידין עליו וכן נראה בירושל' דמים ויין לגבי האי חד דינא אית להו עכ"ל:
לט סָעִיף א ראוהו צלוב או מלא פצעים וכו' משנה שם (ד' קכ.) אין מעידין עליו עד שתצא נפשו אפי' ראוהו מגויד וצלוב והחיה אוכלת בו ופרש"י אפי' ראוהו מגויד. לשון גודו אילנא מנותח ומלא פצעים וחבורות חרב או צלוב על הצליבה או חיה דורסתו ואוכלת בו אין מעידין עד שיראו שתצא נפשו ובגמרא למימרא דמגוייד חי ורמינהו וכו' אמר אביי לא קשיא הא רשב"א הא רבנן דתניא מעידין על המגוייד רשב"א אומר אין מעידים מפני שיכול לכוות ולחיות רבא אמר בסכין מלובנת וד"ה ופרש"י מלובנת באש שמתוך המכוה מתרפא והרמ"ה פוסק כתנא קמא ומתניתין בסכין מלובנת וד"ה כאוקימתא דרבא אבל אם לא ידענו שהסכין היתה מלובנת ולא נכוה מעידין עליו כת"ק והרי"ף והרא"ש כתבו המשנה כצורתה ולא כתבו מאי דאיתמר עלה בגמרא משמע דס"ל דרבא ה"ק טעמא דמתני' משום דכל שראוהו מגוייד חיישינן שמא בסכין מלובנת היה ואין מעידין עליה לד"ה וברייתא בשידעו שלא היתה מלובנת וזהו שכתב רבינו על דברי הרמ"ה ואין נראה כן מדברי א"א הרא"ש ז"ל וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם שגם הוא סתם דבריו בפי"ג מה"ג וכתב ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אע"פ שדקרוהו או ירו בו חצים אינו מעיד עליו שמת וז"ל ה"ה שם רבינו לא הזכיר דין מגויד כלל ובגמרא הקשו למימרא דמגוייד חי וכו' והרשב"א כתב היכא דראוהו מגוייד ואין ידוע אם בחרב מלובנת אם לאו אזלינן לחומרא ואין מעידין עליו וכן מפורש בירושלמי ואני אומר שאין נראה כן מן הגמרא מדקתני מעידין על המגוייד ואם בסתם מגוייד אין מעידין עד שידעו בודאי שלא היה בחרב מלובנת לא הל"ל מעידין על המגוייד ורבא נמי הל"ל בחשש סכין מלובנת וד"ה אלא משמע דלרבנן מעידין על המגוייד בסתמא כל זמן שלא נודע שנתגייד בחרב מלובנת אבל בידוע אין מעידין והירושלמי פליג אגמרא דידן כן נראה לי ומתוך לשון ההלכות נראה כדברי הירושלמי שכתבו משנה כפשוטה ולא הביאו כלל משמע דמסתמא אין מעידין ויש תימה על רבינו למה לא כתב מזה כלום עד כאן לשונו. ואין דברי הרב המגיד נראה לי שמה שהוקשה לו מדקתני סתמא מעידין עלן המגוייד וגם מדלא אמר רבא בחשש סכין מלובנת הלא התלמוד מלא מדברים כאלה שהם סתמים ונ"ל דמיירי בדבר פרטי והכרעת הירושלמי דלא לפלוג אתלמודא דידן הכרעה היא ודאי דכל היכא דמצינא לפרושי בגוונא דלא ליפלוג עדיף טפי אעפ"י שהפירוש יהיה דחוק קצת. ומה שתמה על הרמב"ם למה לא כתב מזה כלום זהו לפי מה שהוא סבר שלא הזכיר דין מגוייד כלל אבל לפי האמת כבר הזכירו במה שכתב אעפ"י שדקרוהו או ירו בו חצים ואם תאמר דמ"מ יש לתמוה עליו למה לא ביאר דבריו אי מיירי דוקא ברומח או חץ מלובנים ואי בשאינם מלובנים מאיזה טעם אין מעידין עליו אם דקרוהו במקום דלא חיי אין מקום לתמיה זו שגם הוא כתב דין המשנה כצורתה כמו שעשה הרי"ף וכמו שאנו מפרשים בהרי"ף דטעמו משום דחיישינן דילמא בסכין מלובנת נתגייד כך נפרש בהרמב"ם:
מ סָעִיף א בד"א בשאין מעידין על מי שחיה אוכלת בו במקום שאין נפשו יוצאת בו אבל אם ראוהו וכו' מעידין עליו שם (דף קכ) מימרא דרב יהודה אמר שמואל:
מא סָעִיף א ראוהו שנשחט בו ב' או רוב ב' מעידין עליו ג"ז מימרא שם:
מב סָעִיף א ראוהו שנפל למים שאין להם סוף והרי הם גדולים כ"כ וכתב שם במשנה (דף קכא) נפל למים בין שיש להם סוף בין שאין להם סוף אשתו אסורה דר"מ אר"מ מעשה באחד שנפל לביר גדול ועלה לאחר ג' ימים א"ר יוסי מעשה בסומא שירד לטבול במערה וירד מושכו אחריו ושהו כדי שתצא נפשם והשיאו את נשותיהם ובגמרא ת"ר נפל למים בין שיש להם סוף בין שאין להם סוף אשתו אסורה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים מים שיש להם סוף אשתו מותרת ושאין להם סוף אשתו אסורה היכי דמי מים שיש להם סוף אמר אביי כל שעומד ורואה מד' רוחותיו ופרש"י אשתו אסורה שמא לאחר פרישת משם יצא והלך לו דסבר ר"מ אדם יכול לחיות ולשהות במים יום או יומים מערה מלאה מים שיש להם סוף הם ופליג ר' יוסי ואמר אשתו מותרת דקסבר אין אדם יכול לשהות במים כ"כ ואי משום שמא יצא לאלתר אין זו חששא דהא אי נפיק הא חזו ליה אבל במים שאין להם סוף מודה רבי יוסי דאסורה שמא יצא לאלתר למרחוק ולא ראוהו: מד' רוחותיה. כגון מערה מלאה מים והרואה שנפל שוהה שם בכדי שאין יכול להיות חי בתוך המים ובא לו עכ"ל וידוע דהלכה כחכמים ועיין בתשובת הרא"ש כלל ר"א סימן ד':
מג סָעִיף א ואם עד אחד אמר ראיתיו מיד אחר שהועלה והכרתיו ע"י סימנין שהיה לו בגופו נאמן וכו' בד"א שראהו העד שנפל שם וכו' בר"פ האשה שלום איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו ת"ש מעשה בב' ת"ח שהיו באים עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעה והשיא ר' את נשותיהם על פי נשים והא מים כמלחמה דמי ונשים אפי' ק' כעד אחד דמיא וקתני השיא ותסברא מים שאין להם סוף נינהו ומים שאין להם סוף אשתו אסורה אלא ה"ד דאמרי אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרי סימנים דעלייהו סמכינן וסיים הרי"ף בזה וליכא למיגמר דסמכינן אנשים וה"ה לעד אחד ולא איפשיט בעיין אלא מיהו כיון דאמרינן בפרקא דלקמן ההוא גברא דטבע בדגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואסבא רבא לדביתהו אפומא דשושביניה לבתר ה' יומי שמעינן דעד א' במים שאין להם סוף נאמץ ודוקא היכא דאמר אסקוהו לקמיה וחייתיה לאלתר ואשתמודענא ליה דאיהו פלוני וכדאסיקנא למעשה דשני ת"ח שהיו באים עם אבא יוסי בן סימאי וכדאמרינן בההוא גברא דטבע בדגלת ואסקו' אגישרא וה"ה לעד א' במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ואי לא קא מסהדי הכי ואפילו תרי סהדי לא סמכינן עלייהו וכ"ש עד א' או אשה חיישיכן דילמא אאומד דעתא קא מסהדי וכן הלכתא עכ"ל וכתב הרא"ש על זה מ"ש הרי"ף דתרי סהדי מסהדי באומדא לא משמע כן בגמ' מדקאמר והא מים דכמלחמה דמי וק' נשים כעד אחד דמו משמע אי הוו כשני עדים לא אמרי בדדמ וכן מסתברא דבתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן והראב"ד כתב דעד אחד במלתמה לא בעינן מת וקברתיו ומנסבינן לה לכתחלה ודייק לה מעובדא דחסא דפרק בתרא דאינסב' אפומא דחד סהדא דאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא ולא אחקוה אפי' במים שאין להם סוף אלמא במים שיש להם סוף אפילו לכתחלה מנסבין לה ואפילו לא אמרה קברתיו אינו נ"ל ראיה דמים שיש להם סוף לא דמו למלחמה דלא שייך למימר בהו בדדמי דכיון שעומד ורואה כל סביבות המים ושהה כדי שתצא נפשו ודאי מת ויראה הא דבעינן ואסקינהו קמן וחזנהו לאלתר היינו לאותם שראו הטביעה דהנהו אמרי בדדמי דכיון שראו שנפלו למים בדבר מועט יאמרו שאלו הם שנפלו למים אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת ואמר שמכירו בטביעות עין לחודיה נאמן ואין מדקדקין אחריו ואותן שראו הטביעה היינו משום דאמרי בדדמי וכן פי' ר"י הא דבעינן הכא סימנין ולא סגי בטביעות עין לחוד היינו משום דראו הטביעה ואמרו בדדמי וכ'"כ הרז"ה ור"ח פירש מדבעינן הכא סימנין שמעינן דאשה וע"א בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהימני וכ"ש עכו"ם מל"ת ונהגו האידנא להתיר נשי אנשים שטבעו ע"י הכרה בטביעות עין בלא סימנים ואפשר דמיירי הכא בשלא נמצא הגוף שלם דאכלום כוורי ולא נשאר מהם אלא מה ששנוי במשנה פרצוף הפנים עם התוטם אבל גופן שלם מכירין אותו ואפי' אחר כמה יומי מהני טביעות עין וכן פר"ת לקמן גבי אין מעידין אלא עד ג' ימים ולמאי דפרישית שיש חילוק בין אותם שראו הטביעה לאחרים ניחא עכ"ל הרא"ש וסתם רבינו הדברים לדעתו והרמב"ם כתב בפי"ג מה"ג וז"ל כבר הודענו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני אפילו שמע מאשה ששמעה מעבד ה"ז כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו אבל אם אמר העד או האשה או העבד מת פלוני ואני ראיתיו שמת שואלין אותו היאך ראית ובמה ידעת שמת אם העיד בדבר ברור נאמן ואם העיד בדברים שרובן למיתה אין משיאין את אשתו שאין מעידים על האדם שמת אלא כשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק כיצד ראוהו שנפל לים אפילו טבע בים הגדול אין מעידין עליו שמת שמא יצא ממקום אחר ואם נפל למים מקובצים כגון בור או מערה שעומד ורואה כל סביביו ושהא כדי שתצא נפשו ולא עלה מעיד שמת ומשיאים את אשתו וכתב עוד עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול וכיוצא בדברים אלו שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא וכתב הרב המגיד עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה וכו' בפרק האשה שלום איבעיא להו עד א' מהו ת"ש מעשה בב' ת"ח וכו' וכמדומה לי שכוונת רבינו וההלכות היא לפרש דבעיין בשלא אמר מת וקברתיו אבל באומר מת וקברתיו לא איבעיא להו דאם איתא דמת וקברתיו קא איבעיא להו מאי קא דחו בההיא דב' ת"ח כגון דאמרי אסקינהו קמן ומאי הוה כשאמרו אסקינהו קמן ואמרי סימנים והא בעד אחד כי אמר מת וקברתיו דחיישינן דלמא משקר א"נ דבעיי' בכל גווני היא ומיהו כי אמר מת וקברתיו לא חיישינן וזה מהנך עובדי אבל כי לא אמר מת וקברתיו ה"ל בעיא ולא איפשטא וזה שכתב רבינו לא תנשא ואם נשאת לא תצא אבל המפרשים כתבו שכוונת ההלכות בדרך אחרת ומ"מ כוונת רבינו כך היא כמו שכתבתי ולא הסכים רבינו עם ההלכות שכתבו שאפילו בב' עדים חיישינן דאמרי בדדמי ואדרבה נראה מתוך דבריו דבב' עדים שאמרו מת סתם נאמנין כל שמעידין על המיתה ואף הרמב"ן ז"ל כתב על דברי ההלכות שחומרא יתירא היא ויש בזה שטה אחרת לומר דע"א במלחמה נאמן אפילו באומר מת בלבד ומשיאין אותה לכתחלה דבעיין אע"ג דלא איפשטא הכא איפשטא בדוכתא אחרינא ושטת רבינו עיקר ומתבאר מדבריו ג"כ שמים שאין להם סוף שא"א לעמוד על בוריו של דבר לעולם אינו מעיד העד עד שישהה כדי שתצא נפשו ולא חיישינן דאמר בדדמי וזהו שכתב רבינו או שטבע בים הגדול וכן עיקר עד כן לשונו: ומ"ש שמתבאר מדבריו שמים שאין להם סוף לעולם אינו מעיד העד עד שישהה כדי שתצא נפשו כו' היינו לומר דמש"ה אם נשאת לא תצא ואף על פי שבמים שאין להם סוף לא מהני לשהות עד שתצא נפשו היינו לאסרה להנשא לכתחלה אבל לענין אם נשאת לא תצא ודאי מהני וצריך לומר לדעת ה"ה דאם ברי לנו שלא שהה ועמד עד כדי שתצא נפשו תצא :
מד סָעִיף א ניסת ע"י שהעידו עליו במים שאין להם סוף לא תצא בסוף יבמות (קכח:) גבי עכו"ם מל"ת ההוא דהוה אמר ואזיל מאן איכא בי חסא טבע חסא א"ר נחמן האלקים אכלו כוורי לחסא מדיבוריה דרב נחמן אזלא דביתהו דחסא ואינסיבא ולא אמרו לה ולא מידי א"ר אשי ש"מ הא דאמור רבנן מים שאין להם סוף אשתו אסורה ה"מ לכתחלה אבל אינסיבא לא מפקינן לה וז"ל הרמב"ם בסוף הלכות גרושין וכן האשה שהעיד לה עד אחד שטבע בעלה בים או במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו הרי זו לא תנשא על עדות זו כמו שביארנו ואם נשאת לא תצא ואפילו היה העכו"ם שהסיח לפי תומו ואמר טבע פלוני בים ונשאת על פיו הרי זו לא תצא וחכם שהתירה מנדין אותו וכתב הרב המגיד אין חילוק בזה בין אחד לב' דבכל גווני שאין מעידים על המיתה אלא על הטביעה במים שאין להם סוף אסורה לכתחלה ואם נשאת לא תצא גבי עכו"ם המסיח לפי תומו דהוה אמר ואזיל מאן איכא בי חסא טבע חסא וכו' ונראה שמכאן הוציא רבינו דבעיין דלא איפשיטא לומר שאם נשאת לא תצא דהא הכא דאמרינן בברייתא אשתו אסורה ואסקינן דלכתחלה קאמרינן ואם נשאת לא תצא וכ"ש במאי דמספקא להו: ומ"ש וחכם שהורה להשיאה לכתחלה מנדין אותו מתבאר שם בגמרא בעובדא דההוא גברא דטבע באגמא דסמקי ועיין בתשובת הריב"ש סימן שע"ט ובתשובת המיימוני שבסוף ספר נשים דין אשה שטבע בעלה במים שאין להם סוף והלכה ונשאת בלא הוראת חכם עיין בהגהות מרדכי סוף יבמות כתב ר"י בשם הרמ"ה ה"ה בכל מה שאמרו אין מעידין המורה בהם להיתר מנדין אותו אפילו היכא דאם נשאת לא תצא כתוב בתשובות להרמב"ן סי' קכ"ח צריך לחקור אם ראה שטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו ולא ראהו או שמא ראה ספינה מטורפת בים וחשבה להשבר או שראה שנשברה ספינה בלב ים כי רוב העולם קורין לדברים האלו טביעה ואין מדקדקים בין שנשברה במקום רחוק מאוד מהעיר שיחשבו הרואים שאי אפשר למי שנפל שם להנצל ולצאת אל היבשה ובין שראוהו טובע ממש וכסהו המים ושהה עליו ויש הפרש גדול בין זה לזה אפילו במים שאין להם סוף כי במעיד שטבע ממש ושהה עליו אם נשאת בדיעבד לא תצא כמו שאמרו בסוף יבמות ואם אינו מעיד אלא שנשברה ספינה בלבד זה אינו כלום ואפילו נשאת תצא כי שמא ניצל ע"ג עץ או קורה כדרך שניצולים הרבה פעמים ובספינה המטורפת בים הרי הוא בחזקת חיים לכל דבר ואם נשברה נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים כדאיתא בפרק כל הגט עכ"ל ועיין בתשובת הריב"ש סימן תק"ח שאכתוב בסימן זה:
מה סָעִיף א נפל למים שיש להם סוף ושהה שם כדי שתצא נפשו תנשא לכתחלה כבר נתבאר בסמוך שזה דעת רבי יוסי וחכמים דקי"ל כוותייהו. כתב המרדכי בסוף יבמות בתשובה ה"ר אליעזר מוורדן דקדק מדקאמר מים שאין להם סוף אשתו אסורה ולא קאמר אסורה לעולם ש"מ דלאו לעולם קאמר וכן נראה שתלו רבותינו על חכמי הדור ויראי שמים שיתבוננו וישכילו על ענין המאורע והאריך למצוא עלילה להתיר אשה שנתעגנה ד' שנים כי נטבע בעלה וחזקות מוכיח שנטבע כי הכלים אשר אתו בספינה נמצאו על שפת הים ועל זה המשמעות יש לתמוה וה"ר אברהם כתב דקשה בעיניו להתירה וכ"נ לר"ב וכ"כ ראבי"ה דחזינן דראוי לשמת המתיר כעובדא דרב שילא ולא קבעו חכמים זמן לדבר ואין בידינו לבדות דברים מלבנו בלא ראיה ונתת אמתלאות כי במקום שרצו חכמים להתיר פירשו הדברים כגון עד מפי עד ומסיח לפי תומו ופסולי עדות ויש מקומות שהחמירו חכמים ולא חשו לעיגון כגון במים שאין להם סוף וכן בראוהו מגוייד או צלוב והחיה אוכלת בו ולא אזלו בתר אומדנא דשכיח ומה שלפעמים הקלו משום עיגונא מפורש בפ' יש בכור (בכורות מו:) כי אקילו בסופה פי' אחר שנחקר העדות יפה בטביעות יפה אבל בתחלה פירוש בגוף העדות לא הקילו וה"נ מוכח כולה שמעתין דריש פרק האשה שלום דתלינן לחומרא דאיכא דעבדא לה סמתרי וחיי ואמרינן כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא וכו' ואמרי' נמי איניש אחרינא אתי לאצולי וכו' ואף ע"ג דלא שנינן אסורה לעולם אורחיה דתלמודא למתני אסור סתם ופתרונו לעולם עכ"ל והנך רואה כמה רברבי חולקין על רבי אליעזר מוורדין בטעמים נכונים וברורים ודברי רבי אליעזר אין להם על מה שיסמוכו וכל הגס לבו בהוראה להתיר אשה ע"פ אותה תשובה עתיד ליתן את הדין לכן שומר נפשו ירחק ממנה כתב המרדכי בסוף יבמות אם נפל למים שאין להם סוף על פי עדים נחתי יורשים לממון דגבי ממון אמרינן מיית וגבי איסור כגון לינשא אחמור ולא דמי לאין האחים נכנסין לנחלה על פיה לא על פיה נחתי כי אם על פי המסיחים עד כאן לשונו : וזה לשון הרשב"א בתשובה אם לא היתה ראויה לינשא לכתחלה אלא שאם נשאת לא תצא י"ל שאינה גובה שאין אני קורא בה לכשתנשאי לאחר כל שאינה יכולה לינשא לכתחלה וי"ל דכל שאם נשאת לא תצא אף היא גובה כתובתה דשפיר קרינן בה לכשתנשאי לאחר שכבר נשאת לא תצא וזה נ"ל יותר והיתום אינו יכול לירד לנכסים דאין היורשין נכנסים לנחלה אלא ע"פ שני עדים אבל אם היה האב חייב למלמד והיה דבר ברור שחייב לו ושלא פרע כגון שהיה תוך זמן בזה מגבין הא לאו הכי לא דמלוה ע"פ היא ואינה גובה בכי הא אפילו מן היורשים דשמא פרעו אב עכ"ל:
מו סָעִיף א ומ"ש וכן אם נפל למים שאין להם סוף ובאו להעלותו והעלו ממנו אבר וכו' שם במשנה (דף קכא.) מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלה בידם אלא רגלו אמרו חכמים מארכובה ולמעלה תנשא מארכובה ולמטה לא תנשא ופרש"י מארכובה ולמטה הואיל ויכול לחיות לא תנשא שמא יצא ולא ראוהו דמים שאין להם סוף הם וז"ל הרמב"ם בפי"ג מה' גירושין אם השליכוהו בים והשליכו מצודה אחריו והעלו ממנו אבר שא"א שינטל מן החי ויחיה ה"ז מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו וכתב ה"ה שם מעשה באחד ששלשלוהו לים ולא עלה בידם אלא רגלו וכו' והרשב"א כתב מסתברא שקשרוהו ברגלו והעלוהו אבל אם השליכוהו והשליכו מצודה בים ולא עלה בידם אלא רגלו או אפילו כל גופו בלא ראשו אין משיאין את אשתו דחוששין שמא זה הלך לו ממקום זה ורגל זה מאדם אחר היה והביא ראיה לזה שחוששין שמא אותו הלך לו וזה שהעלו אחר הוא והביא דברי רבינו וכתב עליו ושמא שלא נתעלם מן העין עד שעלתה רגלו בידו קאמר עכ"ל וכ"נ שרבינו כוונתו הוא בשידוע להם שאותו האבר הוא מאותו האיש וזהו שכתב והעלו ממנו אבר שידוע שהוא ממנו האבר ההוא וכתבו הרמב"ן והרשב"א בדין המשנה שלא התירו אלא לאחר י"ב חדש לפי שידוע שטריפה אינה חיה י"ב חדש וכן אמרו בירושלמי עכ"ל: וז"ל נמוקי יוסף הא דאמרינן תנשא משום דכיון ששלשלוהו הם ברגלו הא ודאי רגלו הוא אבל אדם שנפל לים והשליכו מצודה והעלה רגל אחד מן הארכובה ולמעלה אין מעידין עליו אלא אם כן יש להם בו סימן מובהק שאני אומר רגל אחר הוא כדמוכח מההוא עובדא דההוא חרוכא ומההיא דשני ת"ח וכו' ומיהו סימן מובהק בידו או ברגלו או באחד מאיבריו אין לך סימן גדול מזה וזהו מ"ש הרמב"ם שאם השליכו אותו לים והשליכו מצודה והעלו אבר אחד ממנו שמשיאין את אשתו ומדקאמר אבר אחד ממנו נראה שניכר להם בודאי שהוא האבר ממנו עכ"ל כתוב בהגהות מרדכי דכתובות נפל למים שאין להם סוף גובה כתובתה כתב ה"ר שלמה בן הרשב"ץ מי שאבד זכרו אין אשתו נשאת אשה שנתעלם בעלה והתירה רב אחד ונשאת ואח"כ בא רב אחר ואסר מה משפטה בכתבי מה"ר איסרל"ן סי' קל"ט:
מז סָעִיף א עיר שהקיפוה כרקום וכו' ואפי' על מי שבעיר שכבשה כרקום משנה בפ' וכו' כל הגט (דף כח:) ג' דברים אמר ר' אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפוה כרקום ועל ספינה המטורפת בים ועל היוצא לידון שהם בחזקת קיימים אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה ודע דאיתא בגמרא (שם) על מתני' א"ר יוסף ל"ש דיוצא ליהרג נותנין עליו חומרי חיים אלא בב"ד של ישראל אבל בב"ד של עכו"ם כיון דגמיר ליה דינא לקטלא מיקטל קטיל ליה א"ל אביי ב"ד של עכו"ם נמי מקבלי שוחדא א"ל ה"מ מקמי דלחתום פורסי שמנג פירוש דיין גדול שלהם בתר דחתים פורסי שמנג לא שקלי איכא דאמרי א"ר יוסף ל"ש אלא בב"ד של עכו"ם אבל בב"ד של ישראל כיון דנפק ליה דינא לקטלא קטלי ליה והרי"ף לא כתב בהלכותיו הני תרי מימרי דרב יוסף וכתב הרא"ש ויראה דס"ל דבב"ד של ישראל הלכה כלישנא קמא לחומרא דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים דברייתא מסייע ליה ובב"ד של עכו"ם איפשר דלא פליגי הני תרי לישני לישנא בתרא בדלא חתים פורסי שמנג ואף אם פליגי הלכה כלישנא קמא לקולא כיון דתניא כוותיה בב"ד של ישראל ובלבד שיהא ישראל מעיד שיוצא ליהרג עכ"ל ולפי זה לא הוי ליה לרבינו לסתום דבריו אלא לפרש דיוצא ליהרג מבית דין של עכו"ם וחתים פורסי שמנג משיאין את אשתו אלא שחשש להרשב"א שכתב בחדושיו כיון דלא איפסיקא הלכתא בהדיא בגמרא כהאי לישנא או כהאי לישנא נקטינן לחומרא ובין בבית דין של ישראל בין בב"ד של עכו"ם נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים ואפי' חתים פורסי שמנג עכ"ל. והרמב"ם נראה שפוסק כלישנא בתרא שכתב בה' גירושין פרק ג' והיוצא ליהרג מב"ד של עכו"ם נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים ונראה לי שזה היה דעתו של הרי"ף ומשום דהשתא בעונותינו אין בית דין הורגין ועונשין אלא ב"ד של עכו"ם סתם וכתב המשנה כצורתה דיוצא ליהרג נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים:
מח סָעִיף א עד א' אומר מת והתירוה לינשא וכו' בפ' האשה שלום (יבמות דף קיז) תנן עד אחד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא ובגמרא טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ה"ק עד אחד אומר מת והתירוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתירה הראשון:
מט סָעִיף א ומ"ש אלא משום לזות שפתים לא תנשא בפ"ב דכתובות (דף כב) דלכתחלה לא תנשא מהאי טעמא וז"ל הרא"ש בפרק האשה שלום מתקנתא דרבנן שריא לינשא אלא דקאמר תלמודא בפ"ב דכתובות דטוב הוא שלא תנשא משום הסר ממך עקשות פה עכ"ל: ב"ה והרמב"ם בפי"ב מהלות גרושין השמיט הא דלא תנשא משום לזות שפתים אדרבא כתב ותנשא וטעמו משום דהיינו למאי דפריש אביי מימרא דר"י אבל רבא מפרש לה התם בגונא אחרינא ולפום האי פירושא דרבא לא צריכינן למימר הכי:
נ סָעִיף א ומ"ש אבל אם בא השני קודם שהתירוה לא תנשא כן משמע בהדיא מדאוקימנא שבא העד שאמר לא מת אחר שהתירוה לינשא הא אם בא קודם שהתירוה לא תנשא וכ"כ רש"י וז"ל ודוקא התירוה קודם שיבא עד שני המכחישו אבל בא קודם שיתירוה מודה עולא דלא סמכינן אקמא ולא אחשבינן כתרי וכתב ה"ה בפי"ב מה"ג וה"ה לאשה אומרת מת והתירוה. לינשא על פיה ואח"כ באה אשה אחרת ואמרה לא מת לא תצא מהיתירה הראשון וזה מוסכם וכתב נ"י דהא דעולא דכל מקום שהאמינה תורה עד אפי' אשה במשמע דהא האמינה תורה כדאמרינן הכא עדות אשה הוי עדות בענין זה וא"כ אפי' בא עד כשר אחר שהתירוה לינשא על פי האשה להכחישה הוי ליה חד ועדותה שהיה ראשון חשוב כב' ואין עדות של אחד במקום שנים וכן משמע בפ' האשה שנתארמלה (כתובות כג:) גבי את וחבירתיך טמאות דחשיבא עדות אשה כעד כשר ובירושלמי נמי גרסינן גידל בר מנימין בשם רב כל מקום שהכשירו עדות אשה כאיש האשה מכחשת את האיש ויש מי שאומר דאשה לגבי עד כשר אע"פ שהתירוה על פיה או אפי' נשאת תצא כיון שעד כשר מכחישה ושאני התם גבי את וחבירתיך דבשבויה הקלו וכן דעת הרמב"ם שכתב אשה אומרת מת או שהיא אומרת מת בעלה ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת ה"ז לא תנשא ואם נשאת תצא והרמב"ן מודה לו כשהתירוה ע"פ עצמה שאמרה מת בעלי שתצא אבל חולק עליו כשהתירוה ע"פ אשה מן הטעם שאמרנו עכ"ל וה"ה בפי"ב מה"ג כתב שטעמו של הרמב"ם מדאמרינן בתירוצא דואבע"א שאכתוב לקמן בסמוך שתי נשים כעד אחד דמיין דכיון שהורע כח הנשים לגבי עד כשר הכי נמי הורע כח אשה לגבי עד כשר והירושלמי סובר רבינו דאתי כלישנא קמא דגמרא דילן וכתב עוד אבל הרמב"ן והרשב"א חולקין עליו באשה אומרת מת שלא תצא מהתירה הראשון ומודה בהיא עצמה ונראה דאף רבינו מודה בשתים אומרות מת והתירוה על פיהן שאם בא עד אחד אח"כ לא תצא מהתירה הראשון דאם לא כן לישמעינן רבינו בשתי נשים ואפי' לפי מה שסברו הרמב"ן והרשב"א כדעת רבינו איפשר שהוא כן עכ"ל. לקמן בסמוך סתם רבינו דין זה כדעת הרמב"ם ז"ל: כתוב בתשובה להרמב"ן סימן קי"ט כל הנשאת ע"פ עד אחד אינה יכולה להנשא אלא ברשות ב"ד וכל שלא עמדה בפני ב"ד אין דברי העד כלום וכן נראה מתשובת ריב"ש שאכתוב בסימן זה והר"ן בתשובה סימן נ"ב כתב שאפילו נשאת מעצמה על פי ע"א בלא הוראת ב"ד ואח"כ בא ע"א ואמר לא מת לא תצא וכ"כ בתשובת ה"ר דוד הכהן בית ח'. וכתב הר"ן עוד שם על עדות אשה שהיה בה להקל ולהחמיר וכתב שדעתו להקל אמנם מאשר הדבר חמור מאד על הבעל מוטל לחוש לעצמו וירבה חקירות ובדיקות שכל מה שהקלו חז"ל בדברים הללו הוא על סמך שהאשה עצמה תרבה בדרישות וחקירות עד שתעמוד על אמתתן של דברים וכן המצוה הזאת על גדולי העיר לדרוש ולחקור בענין כדי שיצא לאמתו עכ"ל ועיין במרדכי פרק האשה בתרא ובהגהות מיימון פי"ג מהלכות גירושין כתב רבינו ירוחם אם אחר שנשאת יצא קול שבעלה חי אין מוציאין אותה מתחת בעלה אלא בראיה ברורה ועיין עוד שם :
נא סָעִיף א ומ"ש ואם באו שנים פסולים לבסוף ואומרים שלא מת חשובים כאחד ואם התירוה קודם שבאו לא תצא מהתירה הראשון לא התירוה עד שבאו לא יתירוה אשה אומרת מת ושתים אומרות לא מת אע"פ שנשאת תצא שם במשנה עד אחד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא ובגמרא פשיטא דאין דבריו שכ אחד במקום שנים לא צריכא בפסולי עדות וכדרבי נחמיה דתניא רבי נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד ואיבעית אימא כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים כעד אחד דמיין אלא כגון דאתאי אשה מעיקרא ותרצה לדרבי נחמיה הכי ר' נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל ב' נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמי ופירש"י ע"א אומר מת. ובאו עדים ואמרו לא מת פשיטא דמודה עולא דלגבי תרי חשיב כחד ובטל ולא אמרינן תרי ותרי נינהו: בפסולי עדות. ואע"ג דשנים שאמרו לא מת נשים היו הרי עד ראשון בטל אצלו ואיצטריך לאשמועינן כה"ג: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד. אין שם תורת עדות כי היכי דחד חשיב פסולי עדות נמי חשיבי הילכך הלך אחר רוב דעות ואין עליך לבדוק אם כשרים אם פסולים: ועשו שתי נשים באיש אחד. שתי נשים שהכחישו עד אחד ואמרו לא מת: כשני אנשים באיש אחד. שהראשון בטל ואפי' ניסת תצא: כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא. והתירוה על פיו אפי' ק' נשים כעד אחד דמיין וכי היכי דעד אחד בטל דאמרינן ראשון הרי הוא כשנים ואין דבריו של אחרון במקום ב' ק' נשים נמי בטלו לגביה ובכה"ג לא אשמועינן מתניתין דתצא אלא מתניתין דקתני אע"פ שנשאת תצא כגון דאתאי אשה מעיקרא ונשאת על פיה ואשמועינן מתניתין דתצא ע"פ שתי נשים הבאות אח"כ ולא מוקמינן קמייתא במקום עד כשר ואע"ג דאחשבינה כתרי למשרי על פומה: כי פלגא ופלגא. בעד אחד אומר מת והתירוה לינשא ובא א' ואמר לא מת דאמרינן במתניתין לא תצא מהתירה הראשון עכ"ל והרי"ף כתב שני התירוצים ולא הכריע ומשמע דהלכה כתירוצא דואב"א דבתרא הוא וכך הם דברי רבינו וגם הרמב"ם פסק כלישנא בתרא שכתב פי"ב מה"ג באו שנים ואמרו לא מת אע"פ שנשאת תצא בד"א בשהיה הא' שנשאת על פיו כמו שנים שבאו והכחישו אותו כגון שנשאת ע"פ איש ובאו ב' ואמרו לא מת או שנשאת ע"פ אשה או ע"פ עצמה ובאו ב' נשים או שני פסולים של דבריהם ואמרו לא מת אבל עד כשר אומר מת ונשים רבות אומרות לא מת או פסולים אומרים לא מת הרי זה כמחצה על מחצה ואם נשאת לאחד מעידיה והיא אומרת ודאי מת ה"ז לא תצא ע"כ ודבריו מבוארים שהם כתירוצא דואבע"א וכ"כ הרשב"א בתשובה ועיין במרדכי דכתובות פי"א כי שם האריך בדינים אלו. ורבינו ירוחם ג"כ האריך בדינים אלו ומ"ש ואם נשאת לאחד מעידיה וכו' נלמד מהדין שיתבאר לקמן בסמוך וכתב ה"ה רבינו פסק כלישנא בתרא ונראה שפירושו כשבאו בבת אחת העד כשר והשני נשים ונפקא מינה ללישנא בתרא מה שכתב הוא כשנשאת לאחד מעידיה ומכל מקום ודאי שאף הוא סובר שאם בא העד הכשר בתחילה והתירוה על פיו ואח"כ באו הנשים המכחישות שלא תצא מהיתירה הראשון דכיון דפלגא ופלגא נינהו הוה ליה קמא כתרי ואין דבריו של אחד במקום שנים וכן פירש רש"י ואיפשר שרבינו לא הוצרך לבאר זה מפני שסמך לו על מה שכתב בתחילה בשני עדים שהולכין אחר הראשון וכאן כתב הרי זה כמחצה על מחצה ור"ל דתרתי נ"מ ואף הוא מפרש כפי' רש"י ומצאתי לרשב"א שכתב פרק האשה רבה אבל הרמב"ם פירש כפלגא ופלגא כשתי נשים המכחישות זו את זו ואע"פ שהתירוה לינשא תצא מהתירא הראשון אבל אם נשאת לא' מעידיה ואומרת ברי לי לא תצא וגם הרמב"ן כתב כן בשם רבינו ובודאי שלשון הגמ' דאתא עד כשר מעיקרא ק' נשים כעד אחד דמיין מורה כדברי רש"י ולפי שיטת הרמב"ן שאמר בעד אחד ועד אחד כשבאו שניהם ה"ז תצא אפילו לאחד מעידיה הכרח הוא לפרש כפירש"י שאם בשבאו שניהם כא' לא נפקא לן מידי עכ"ל. ועיין במרדכי פרק האשה רבה ובתשובת הרשב"א סימן תשמ"ח דברים דשייכי לדינים אלו ובסוף כתב וכל עד מפ"ע נראה שאינו נאמן לפסול העדות הראשון ואפילו שנים מעידים מפי שנים העד הראשון ה"ל כתרי אלא שיש להחמיר למעשה עכ"ל וכ"כ בתשובה להרמב"ן סימן קי"ט עיין עליו וכתב הריב"ש בסי' שע"ט במקום שאמרו אם נשאת לא תצא דבר ברור הוא שלא נאמר בו אם התירוה ב"ד לא תצא מהיתרה ושתינשא לכתחילה ואע"פ שכשהתירוה התירוה כדיי כיון שאח"כ נולד ספק בהיתרה:
נב סָעִיף א ומ"ש עוד רבינו שתים אומרות מת ואחת אומרת לא מת אע"פ שלא נשאת תינשא שם במשנה ב' אומרים מת ועד אומר לא מת אע"פ שלא נשאת תינשא ובגמ' מאי קמ"ל בפסולי עדות וכדרבי נחמיה דאזלינן בתר רוב דעות היינו הך מ"ד כי אזלינן בתר רוב דעות לחומרא אבל לקולא לא קמ"ל וכתב הרא"ש ע"ז קמ"ל דאפילו לקולא ואע"פ שלא התירוה עדיין לינשא תינשא:
נג סָעִיף א אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת וכו' או שנים אומרים מת וב' אומרים לא מת בכולן לא תינשא וכו'. דין שנים אומרים מת וב' אומרים לא מת בפ"ב דכתובות ב' אומרים מת וב' אומרים לא מת ה"ז לא תינשא ואם נשאת לא תצא ר' מנחם ב"ר אומר תצא וידוע דהלכה פת"ק ואמרינן עלה בגמ' מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי א"ר ששת כגון שנשאת לאחד מעידיה היא גופא באשם תלוי קיימא באומרת ברי לי ופירש"י לאחד מעידיה שאמרו מת דאין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו וזה אומר ברי לי: באומרת ברי לי. אין לבי נוקפי שברי לי אילו היה קיים היה בא וכתב הר"ן נראה שהזקיקו לומר כן דאילו באומרת ברי לי שמת תיפוק ליה שאשה שאמרה מת בעלה נאמנת ואין פירושו מחוור בודאי כיון שאינה יודעת הדבר בבירור באשם תלוי קיימא אלא ודאי ה"פ באומרת ברי לי שראוהו שמת וכי אמרינן שהאשה שאמרה מת בעלי נאמנת היינו בדליכא עדים דמכחשי לה עכ"ל ויש טעות סופר בדברי רבינו שכתב והוא אומר ברי לי וצריך להגיה והיא אומרת ברי לי. ודין אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת או עד אומר מת ועד אומר לא מת שהוא שוה לדין ב' אומרים מת וב' אומרים לא מת כ"כ הרמב"ם בפי"ב מה"ג וז"ל באו שנים כאחד זה אומר מת וזה אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת ה"ז לא תינשא ואם נשאת תצא מפני שהיא ספק ואם נשאת לעד שהעיד לה והיא אומרת ברי לי שמת ה"ז לא תצא וכתב ה"ה באו שנים כאחד וכו' משנה פ' האשה שלום עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת ה"ז לא תינשא וממה שלא אמרו ואם נשאת תצא דקדק רבינו שאם נשאת לאותו עד האומר מת והיא אומרת ברי לי הוי כשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת שאם נשאת לאחד מעידיה לא תצא וכ"כ בירושלמי וכ"כ רבינו ירוחם וכתב עוד ה"ה שהרמב"ן חלק בזה ואמר דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא והביא ראיה לזה ודחה ה"ה ראייתו וקיים דברי הרמב"ם ז"ל ודעת הרא"ש בזה אכתוב בסמוך: וכתב הר"ן בפ"ב דכתובות אהא דאמרינן דבתרי ותרי אם נשאת לאחד מעידיה לא תצא ואע"ג דאמרינן בפ"ב דיבמות מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו ה"מ כשהיא ניתרת על פי עד אחד דחיישינן שמא עיניו נתן בה אבל ע"פ שנים כיון דאתתא לבי תרי לא חזיא ואיכא חד דאיכא למימר ביה אין אדם חוטא ולא לו אפילו אותו שנשאת לו מצטרף לו וזה שלא כדברי ר"ח שכתב דמיירי בדאיכא ג' עדים דהוי תרי בר מהאי דנסבא עכ"ל: וה"ה כתב בפי"ב מה"ג שהרשב"א כתב דברי ר"ח וכתב ה"ה עליו ואין נראה כן דעת רבינו שהרי אפילו בעד ועד כתב שאם נשאת לאותו שאומר מת לא תצא וכן ודאי נראה דלא בעינן ג' דאם איתא הו"ל לפרושי בגמ' וה"ז לא ישא את אשתו אינו אלא בעד אחד אבל בתרי לא חיישינן ואע"ג דאיכא תרי לגבייהו לא אמרינן האי דנשאה כמאן דליתיה דמי ותדע לך דאכילו בחד אם כנס לא יוציא כמו שיתבאר פ"י כדעת רובי המפרשים ולא אמרו אלא לכתחילה ומשום חשדא לא אמרינן כמאן דליתיה דמי כנ"ל עכ"ל והרא"ש כתב בתשובה כלל ל"ב כי' ד' וכלל נ"א סימן ו' דעד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת קודם שהתירוה להינשא אם עברה ונשאת פשיטא דתצא ואפילו נשאת לעד שמעיד שמת דאוקי חד לגבי חד ואוקי אתתא בחזקת א"א ואפילו למ"ד בשנים אומרים מת וב' אומרים לא מת אם נשאת לאחד מעידיה לא תצא שאני התם דאיכא תרי סהדי דמפקי לה מחזקת א"א אבל הכא דליכא אלא חד סהדא מודה ע"כ:
נד סָעִיף א נשאת ע"פ עד כשר ואח"כ באו שנים ואמרו לא מת וכו' זה פשוט במה שכתבתי דאמתני' דעד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא אקשינן פשיטא דאין דבריו של אחד במקום ב' משמע בהדיא דבמקום שנים אין חוששין לדבריו של אחד כלל אפילו אומרת ברי לי ונשאת לאחד מעידיה תצא ובפ"ב דכתובות לא שרי בנשאת לאחד מעידיה אלא בתרי ותרי והירושלמי בחד וחד אבל בחד אומר מת ותרי אמרו לא מת הא ודאי לא:
נה סָעִיף א ומ"ש או נשאת ע"פ אשה ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת אפי' נשאת לאחד מעידיה תצא כבר כתבתי בסי' זה מחלוקת הפוסקים בזה ודברי רבינו כדברי הרמב"ם: כתב הר"ן בתשובה סימן נ"ב אם שנים מעידים ששמעו כל אחד מהם מפי אחר שמת פלוני ועד אחד מעיד ששמע מפי אחר שהוא חי דאתתא שריא דקי"ל בס"פ האשה שלום (יבמות קיז:) דבפסולי עדות אזלינן בתר רוב דעות בין לקולא בין לחומרא כתב הרמב"ם בפרק הנזכר אשה אומרת לא מת וב' נשים אומרות מת ה"ז תינשא וכן אם אמרו י' נשים לא מת וי"א מת ה"ז תינשא שאין אומרים שנים כק' אלא בעדים כשרים אבל בפסולים הלך אחר הרוב בין להקל בין להחמיר והוא פשוט ממה שכתבתי בסמוך פרק האשה שלום (יבמות קיז:) בפסולי עדות וכרבי נחמיה דאמר הלך אחר רוב דעות כתב הריב"ש בתשובה סי' תק"ח אף אם היה לה עדות מספיקא לא היה לה להנשא כי אם בהיתר ב"ד כיון שאין לה זולתי עד א' אף אם נתקבל העדות בב"ד כמו שמוכיח בפ' האשה רבה (יבמות צב.) ומבואר הוא שם בתשובת הרא"ש וכ"ש שאין לה עדות כלל שיספיק בהיתירה כדאיתא בתוספתא בכה"ג אין מעידין וכל הנהו דתנא בהו אין מעידין בברייתא ובמתני' אם נשאת תצא כדמוכח בכמה דוכתי בפרק האשה זוטא ועוד שהתרו בה הברורים לבלתי תינשא בעדות זה ולזה ראוי ליסרה ולעשות בה משפט נואפת ותצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה וצריכה גט גם משני כיון שנשאת ועבדא איסורא ואף אם לא נבעלה לא פלוג רבנן וכ"כ הרא"ש ז"ל אע"פ שאינו צריך לפנים עכ"ל וכ"כ עוד בסי' שע"ט דכל הנך דקתני בהו אין מעידין אין כאן עדות כלל ואם נשאת תצא וכן בהנהו תלת דר"א בן פרטא שנותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים אם נשאת תצא ואע"ג דחד מינייהו ספינה שאבדה בים אין זה טבע במים שאין להם סוף שאם נשאת לא תצא דטבע במים שאין להם סוף מעיד שטבע בים ושהא שיעור שתצא נפשו ואז הצלתו ע"י מחילה של דגים או שיצא במקום רחוק הוי מיעוטא דמיעוטא דלא שכיח ומש"ה אמרו שאם נשאת לא תצא וא"כ לפי מאי שכתבתי היכא דאישתהי אם נשאת תצא ואף אם יש ספק אי אשתהי אם נשאת תצא כדעת הרשב"א בנסתפק לאחר ג' אלא דבאשתהי בודאי אין כאן עדות כלל והבא עליה בחטאת קאי ובניה בחזקת ממזרים ובספק אישתהי איפשר שאינו כן אבל מ"מ אם נשאת תצא ואם היה בכאן מי שמעיד בטביעה במים שאין להם סוף אז לא היתה אסורה אלא מדרבנן לכתחלה אבל בכאן אין מי שמעיד על הטביעה אלא שאומר שאחר יום שנהפכה הדוגיא ראה מכלוף מת על שפת הים ואינו אומר בפי' שמכלוף היה בדוגיא ושהוא ראה בטביעתו ושהא שיעור שתצא נפשו עכ"ל ובמה שכתב שכל מקום שאמרו אין מעידין אם נשאת תצא נראה מדברי ר"י בשם הרמ"ה שהוא חולק בדבר:
נו סָעִיף א האשה בעצמה נאמנת לומר שמת בעלה ותינשא או תתיבם על פיה ונותנין לה כתובה משנה פרק האשה שלום (יבמות דף קיד:):
נז סָעִיף א ומ"ש ואם תתיבם נכנם היבם לנחלה על פיה שם (דף קיז.) אמר רב חסדא נתיבמה יבמה נכנס לנחלה על פיה דיקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם:
נח סָעִיף א בד"א שאומרת מת בעלי והתירוני לינשא לבד אבל אם אומרת תנו לי כתובתי והתירוני לינשא וכו' שם אמר רב נחמן באה לב"ד ואמרה מת בעלי התירוני לינשא מתירין אותה לינשא וכו' ונותנין לה כתובתה תני לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה מאי טעמא אדעתא דכתובה אתאי. וכתב נ"י בשם הריטב"א מסתברא דה"ה אם הביאה היא עד אחד לב"ד כמת בעלה והיא תובעת כתובתה דאמרינן אדעתא דכתובתה אתאי ולא שרי' לה עכ"ל ואין דבריו נראה בעיני וגרסינן תו בגמרא (שם) איבעיא להו התירוני להנשא ותנו לי כתובתי מהו כיון דאמרה כתובה אדעתא דכתובה אתאי או דלמא כל מילי דאיניש אמר להו לב"ד ואת"ל כל מילי דאית ליה לאיניש קאמר להו לב"ד תנו לי כתובתי והתירוני להנשא מהו הכא ודאי אדעתא דכתובה אתאי או דילמא משום דלא ידעה בהי משתריא תיקו כך היא גירסת הרי"ף ופרש"י דלא ידעה בהי משתריא וכיון דהזכירה נשואין גליא דעתה דלמשריא אתאי והא דאמרה ברישא תנו לי כתובתי שמא כסבורה היתה שזו התרתה ופסק הרמב"ם בפי"ו מהלכות אישות באה ואמרה מת בעלי התירוני לינשא ותנו לי את כתובתי מתירין אותה להנשא ונותנין לה כתובתה מפני שעיקר דבריה על עסקי נשואין היא באה אבל אם באה ואמרה תנו לי את כתובתי והתירוני להנשא מתירין אותה ואין נותנין לה כתובתה ואם תפסה אין מוציאין מידה וכתב ה"ה דבאמרה התירוני לינשא ותנו לי את כתובתי פסק כאת"ל כדרכו בכל התלמוד ובאמרה תנו לי את כתובתי והתירוני לינשא היא בעיא דלא איפשיטא ופסק ככל תיקו שבממון שאם תפסה אין מוציאין מידה כדעתו ז"ל עכ"ל ולא שת לבו ליישב למה באמרה תנו לי כתובתי והתירוני לינשא פסק דמתירין אותה והלא כיון דסלקא בתיקו ה"ל למיפסק בה לחומרא ושמא י"ל דס"ל ז"ל דכיון דמדינא אתתא מהימנא לומר מת בעלי אי משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא אי משום מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה וכו' כי איבעיא לן בתנו לי כתובתי והתירוני לינשא אי חיישינן דמשום כתובה קאמרה ספיקא בדרבנן היא ולקולא והרא"ש לא גריס אם תמצא לומר וא"כ קמו להו תרי בעיי בתיקו ומשמע לרבינו דספיקא בדאורייתא היא לחומרא:
נט סָעִיף א ומ"ש רבינו אלא שיש חילוק ביניהם לענין הכתובה כדלקמן הוא בסימן ק'. כתב רבינו ירוחם (נכ"ג ח"ג) שוטה שבאה ואמרה מת בעלי פשוט פרק האשה שלום וכ"כ הרמ"ה ודוקא שיודעת בטיב נישואין ואלמנות:
ס סָעִיף א יש לה צרה אין עדותה מועיל להתיר צרתה משנה שם (קיח:) האשה שהלכה היא ובעלה למ"ה ובאה ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי רבי טרפון ר"ע אומר לא זו הדרך מוציאתה מידי עבירה עד שתהא אסורה להנשא ואסורה לאכול בתרומה ובגמרא א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כרבי טרפון:
סא סָעִיף א באו שתי הצרות אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאומרת מת תנשא וכו' משנה שם (דף קיז:) ומ"ש אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג שתיהן מותרות ג"ז שם במשנה אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ר"מ אומר הואיל ומכחישים זו את זו הרי אלו לא ינשאו רבי יהודה ורבי שמעון אומרים הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים הרי אלו ינשאו וידוע דהלכה כרבי יהודה ורבי שמעון לגבי ר"מ אי משום דרבים נינהו אי משום דר"מ ור' יהודה הלכה כרבי יהודה:
סב סָעִיף א בד"א שהיא נאמנת על עצמה כשיש שלום בינו לבינה ושיש שלום בעולם אבל יש קטטה בינו לבינה וכו' משנה ר"פ האשה שלום (יבמות דף קיד:) ובגמרא ה"ד קטטה (דף קטז.) בינה לבינה באומרת לבעלה גרשתני ולהימנה מדרב המנונא דא"ר המנונא וכו' באומרת גרשתני בפני פלוני ופלוני ושאילנא ואמרו להד"מ:
סג סָעִיף א ומ"ש ל"ש התחילה היא הקטטה או שהתחיל הוא שם מ"ט דקטטה רב חנניא אמר משום דמשקרא רב שימי בר אשי אמר משום דאמרה בדדמי מאי בינייהו א"ב דארגיל הוא קטטה וכתב הרא"ש ועבדינן לחומרא וכ"נ שהוא דעת הרי"ף שהשמיט מחלוקת זה משמע דבכל גוונא דאיכא קטטה לא מהימנא וגם ה"ה כתב בפי"ג מהלכות גירושין על מחלוקת זה וקי"ל לחומרא דחיישינן דמשקרת ואפילו אמרה מת על מטתו וקברתיו אינה נאמנת וזהו שסתם רבינו וכתב שזו הוחזקה שקרנית ע"כ לשונו :
סד סָעִיף א ומ"ש ואפילו אם עד מסייעה אינה נאמנת שם (דף קיו:) איבעיא להו עד אחד בקטטה מהו ופירש רש"י קטטה בינו לבינו והלך למדינת הים ובא עד אחד ואמר מת מי מהימן ולא איפשיטא ומשמע דלחומרא נקטינן לה והרמב"ם כתב בפרק י"ג מהלכות גירושין האשה שאמרה לבעלה גרשתני בפני פלוני ופלוני ובאו אותם העדים והכחישוה ואח"כ הלכה היא ובעלה וכו' בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא שהרי יש לה עד וכתב ה"ה ויש קצת תימא בזה שהרי הוא סובר דטעמא דעד אחד משום מילתא דעבידא לאיגלויי כמו שאכתוב בארוכה בסוף הפרק וא"כ אפילו לכתחלה תנשא ואולי שאע"פ שהוא סובר שהטעם כן הוא לא סמכינן עליה היכא דנפקא לן מידי לענין דינא כיון דבגמרא לא איפשיטא. ומ"מ יש תימא מאין הוציא זה שמא שכרה אותו שכתב כיון שלא נזכר בגמרא עד כאן לשונו:
סה סָעִיף א ומ"ש וכן אם יש מלחמה ואמרה מת אפילו בסתם כלומר שלא אמרה מת במלחמה אינה נאמנת אע"פ שיש שלום בינו לבינה שם במשנה (דף קיד:) ובגמרא (שם) אמר רבא מ"ט דמלחמה משום דאמרה בדדמי ס"ד כל הני איקטול והוא פליט ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה נטהרה וחזיא זימנין דמחי ליה בגירא או ברומחא וסברה ודאי מית ליה ואיכא דעביד ליה סמתרי וחיי:
סו סָעִיף א ומ"ש ואפילו לא ידענו שיש מלחמה אלא על פיה וכו' שם בעיא דלא איפשיטא וכתב הרא"ש ועבדינן לחומרא וכן נראה שהוא דעת הרי"ף שהשמיט בעיא זו וכתב סתם במתניתין דקתני מלחמה בעולם אינה נאמנת ומדסתם ולא חילוק משמע דבכל גוונא אינה נאמנת אפילו החזיקה היא מלחמה והרמב"ם פסק בפי"ג מהלכות גרושין דלא תנשא ואם נשאת לא תצא ושעמו נראה שהוא כטעם שכתבתי אצל תנו לי כתובתי והתירוני לינשא:
סז סָעִיף א כתב הרמב"ם כיון שיש מלחמה בעולם אפי' אומרת מת וקברתיו אינה נאמנת ז"ל הרמב"ם בפי"ג מהל' גרושין אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ואע"פ שהיה שלום בינו לבינה תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מת כגון שנהרגו ראשונים ואחרונים שהיה בעלה באמצען שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן לפיכך אינה נאמנת ואפילו אמרה מת במלחמה וקברתיו אבל אם אמרה מת על מטתו נאמנת עכ"ל ופשטא דגמרא לא משמע כן דגרסינן ר"פ האשה שלום (יבמות דף קיד.) אמר רבא רעבון גריע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא ואולי גבי רעבון עד דאמרה מת וקרבתיו ופרש"י מת וקברתיו דאילו במלחמה סברה שמא ברח וניצל אבל ברעב היא סבורה איך יחיה. וכתב נ"י הא מת על מטתו מהימן שלא חששו שאמרה בדדמי כה"ג אלא כשהיא יראה לשהות עמו ושבקה ליה ואתיא כי ההיא דרעבון דשבקה לגברא מפחד רעבון וכשלא הניחה לו שום מאכל והניחתו חולה אמרה בדנפשה ודאי מת ובמלחמה כי חזיא ליה במלחמה שהוא מוכה חרב יראה גם לנפשה ואתיא ואמרה דמית דדמי לה דכהאי גוונא לא חי אבל כששב לביתו מקום שאין שם פחד ולא שבקה ליה הא ודאי כשאמר' מת על מטתו היינו משום דחזיתיה דמת ממש וכן ברעבון כשאמרה מת וקברתיו היא נאמנת דלא אמרה קברתיו בדדמי ואנן לא חיישינן בכולה שמעתין דמשקרת במתכוין עכ"ל ומשמע דכיון דרעבון גרוע ממלחמה וברעבון נאמנת כ"ש שנאמנת כשאמרה במלחמה מת וקברתיו וכתב נ"י שכן כתבו הרשב"א והריטב"א ז"ל ושכתב הרשב"א שמן הטעם הזה לא נראו בעיניו דברי הרמב"ם וזהו שכתב רבינו ואינו נראה כן בגמרא וכו' וכבר יש יישב זה ה"ה לדעת הרשב"א וכתב דלדעתו ז"ל הכי פירושו דאילו מלחמה כי אמרה מת במלחמה אינה נאמנת בשום גוונא בין אומרת קברתיו בין אינה אומרת הא אומרת מת על מטתו אע"פ שלא אמרה קברתיו נאמנת ואילו ברעבון כי אמרה מת על מטתו ושלא מחמת רעב אינה נאמנת עד שתאמר מת וקברתיו וי"ל לדעתו ז"ל שהטעם הוא דאע"ג דאנן לא חיישינן דמשקר' כי אמרה מת במלחמה אע"ג דאמרה קברתיו חיישינן לה ומשמע שהרשב"א חולק בזה ואומר דבאומר' מת בעלי במלחמה וקברתיו דלעולם לא חיישי' דמשקרת אלא דאמרה בדדמי והביא ראיה שהרי ברעבון כי אמרה מת וקברתיו נאמנת ומשמע אפי' באומרת מת ברעב א"כ כ"ש במלחמה באומרת קברתיו שהיא נאמנת עכ"ל וכתב עוד ה"ה כך נראה מן ההלכות כשטת רבינו דהוא במת וקברתיו אינה נאמנת דדוקא עד א' נאמן אבל היא אינה נאמנת עכ"ל ול"נ דאין הכרע בדברי הרי"ף שאע"פ שפסק עד א' אומר מת במלחמה וקברתיו נאמן אין להוכיח משם דדוקא עד אחד נאמן אבל היא אינה נאמנת דאיכא למימר דהיא ועד אחד שוים אלא דמשום דבעיא בגמרא הוא בעד אחד כתבה הרי"ף בעד א' ומינה נשמע להיא עצמה ואדרבה אי איכא למידק מדברי הרי"ף איפכא איכא למידק דהא בעיא דעד אחד הכי איתא בגמרא טעמא דעד אחד מהימן משום דמילתא דעבידא לאיגלויי על משקר ה"נ לא משקרא או דילמא טעמא משום דהיא דייקא ומינסבא והכא זימנין דסנייא ליה ולא דייקא וכיון דפסק הרי"ף דנאמן א"כ קם ליה טעמא משום דבמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר וכ"ש דהיא עצמה לא משקרת דבלאו טעמא דעבידא לאיגלויי מתוך חומרא שהחמרת עליה בסופה לא משקרת. אמרה מת בצמא נראה שדינו כאומרת מת ברעבון:
סח סָעִיף א ואם יש מלחמה בעולם ובא ע"א ואמר מת במלחמה וכו' שם (קטו.) בעיא דלא איפשיטא וכתבו הרי"ף והרא"ש דאע"ג דלא איפשיטא הכא איכא למיפשטא מדאמרינן בההוא פירקא גבי מים שאין להם סוף דע"פ ע"א מוציאין את האשה איכא למיגמר דה"ה דע"א במלחמה נאמן והוא שיאמר קברתיו וכ"פ הרמב"ם בפי"ג מהלכות גרושין וז"ל עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אלו שרובן למיתה אם אמר קברתיו תנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ודברי ה"ה על זה כתבתי לעיל בסי' זה אצל ע"א במים שאין להם סוף והטעם שפוסק הרמב"ם בכל אלו הבעיות דאם נשאת לא תצא כתבתי ג"כ בסי' זה אצל האשה שאמרה תנו לי כתובתי והתירוני לינשא. המרדכי כתב בפרק האשה בתרא גבי עד אחד במלחמה מהו תיקו פר"ח וראב"ן לחומרא דספק דאורייתא הוא ומיהו נראה לראבי"ה דאם נשאת לא תצא מדמדמי ליה תלמודא למים שאין להם סוף ועוד ראיה מירושלמי עכ"ל. וכתב עוד וכל מה שאמרנו שאין נאמן במלחמה כגון שהוא הולך להלתם או להרוג או ליהרג והיה בתוך המלחמה אבל אם הלך סמוך למערכי המלחמה לקנות שלל וביזה בהא לא אמרה בדדמי שהרי ניהוג הוא שבני אדם ההולכים בלא כלי זיין לראות המלחמה שאין מקפידים עליהם הלכך לא אמרה בדדמי ועוד לא אמרינן מת במלחמה אא"כ נהרג או מת במלחמה כדאמרינן בהאשה דאילו אמרה מת על מטתו מהימנא אלמא דוקא מת במלחמה קאמר ואם מת או נהרג ברחוק מקום שלא היתה המלחמה אינו מת במלחמה וכן משמע בירושלמי פרק האשה שלום וכתב עוד דבמקום שאמר העד אפי' בשעת המלחמה ראיתיו הרוג אח"כ והכרנו יפה יפה בטביעות עין בהא לא איבעיא לן דפשיטא דנאמן דלא גרע עד אחד מאשה דאי אמרה מת על מטתו נאמנת דלא שייך למימר בה בדדמי דלא שייכא אלא בהריגה שיש לאמרה על הספק אבל באמיתות הדבר מה לי עת מלחמה מה לי עת שלום וסברת הלב הוא דלא שייכא אותו בעיא בעכו"ם שחין נאמן אלא במל"ת דבשלמא ישראל המתכוין להתיר י"ל דבשעת מלחמה נתן לבו להעיד ולהתיר על הנדמה ודבר ההווה להיות אבל עכו"ם שמספר מעשה לפי תומו ולא שם כוונתו לשם אותו דבר אינו אומר את הנדמה כי אם כאשר ראה אמת בזה עכ"ל וכן הסכימו ה"ר נתן ורבינו שמחה אך בזה נסתפקו וגמגמו היכא שהעכו"ם סבר שראהו צף היאך נותן טביעות עין בכונה עכ"ל: : וכתב הר"ן בתשובה עד שמעיד מת פלוני בשעת הדבר לא מהימן עד דאמר מת וקברתיו לפי דעת הרי"ף שכתב אהא דאיבעיא לן עד אחד במלחמה מהו אע"ג דלא איפשיטא בדוכתא איפשיט' מההיא עובדא דדגלת דבפרק האשה בתרא (יבמות קכא.) דבמים עד אתד נאמן אף במלחמה כן וסובר הרב ז"ל דכיון דלא איפשיטא לן אלא מההוא עובדא דוקא כי ההיא עובדא דליכא למימר בדדמי דהא אסקינהו אגשרא דשביסתנא וכדאיתא התם ודכוותה נמי בעד א' במלחמה דוקא באומר מת וקברתיו וכן דעת הרמב"ם בפרק אחרון מהלכות גירושין ע"א אומר שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אלו שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו וכו' דס"ל ז"ל דכי היכי דבאשה עצמה חיישינן דאמרה בדדמי כל היכא דאיכא למיתש ה"נ בעד אחד וכיון שכן עד אחד שמעיד מת פלוני בשעת הדבר לא מהימן דחיישינן דילמא אמר בדדמי כדחיישינן באשה עצמה וכדאמר ר"פ האשה שלום (יבמות קיד:) דבר אמרי לה הרי היא כמלחמה ואמרי לה אינו כמלחמה וכיון דלא איפשיט' בגמרא נקטינן לחומרא בשל תורה שכן דרך הגאונים וכ"פ הרמב"ם בפרק הנזכר שכתב היה דבר בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת וכו' וכיון דלגבי אשה עצמה נקטינן דדבר הרי הוא כמלחמה ה"נ עד אחד עד דאמר וקברתיו ואל יקשה בעיניך שאם באנו להשוות עד אחד לאשה עצמה אם כן אפילו עד אחד במלחמה אפי' אמר מת וקברתיו לא יהא נאמן שכך הדין באשה עצמה במלחמה לפי דעת הרב ז"ל שכך כתב בפרק הנזכר שהאשה שאומרת מת בעלה במלחמה אינה נאמנת ואפי' אומרת מת וקברתיו שזו אינה קושיא שכשאנו משוים עד אחד לאשה עצמה אין אנו משוין אותם אלא לענין דכי היכי דחיישינן באשה עצמה דאמרה בדדמי ה"נ חיישינן בעד אחד לפי דעת הגאונים ז"ל ונ"מ לנדון זה של דבר אבל לא שנשוה אותם לגמרי דבאשה עצמה חיישינן דמשקרא לפי דעת הרמב"ם ז"ל ובע"א לא חיישינן אלא דאמר בדדמי ומכל מקום כיון דאסיקנא בגמרא דבאשה עצמה דבר הרי הוא כמלחמה הדבר ברור לפי שטת הגאונים דע"א בדבר לא מהימן עד דאמר מת וקברתיו ולפיכך בנדון שלפנינו אין להתיר אשה זו מפני דבריו של אותו מומר שהיה מל"ת כיון דלא אמר מת וקברתיו וכ"ש לפי דברי ר"ח שכתב דבעיא דע"א במלחמה לא איפשיטא שלפי דבריו אפילו באומר מת וקברתיו לא מהימן. וכבר ידעת שיש חולקים על דברי הרי"ף וסוברים דעד א' במלחמה אף על גב דלא אמר קברתיו מהימן וטעמייהו משום דבעיין דעד אחד במלחמה ליתא משום דחיישינן דעד אחד אמר בדדמי אלא משום דמספקא לן אי טעמא דעד אחד משום דמילתא דעבידא לגלויי היא לא משקר ה"נ לא משקר או דילמא משום דהיא דייקא ומינסבא והכא כיון דאיכא מלחמה בעולם לא דייקא ומינסבא אבל לומר בדדמי לא חיישינן ולאו מש"ה מספקא לן הלכך כיון דחזינן בעובדא דדגלת דעד אחד מהימן אלא טעמא דעד אחד לאו משום דהיא דייקא ומינסבא דהא במים לא דייקא דמים כמלחמה דמו אלא ע"כ טעמא דעד אחד משום דמהימן הוא וכיון דמהימן אפילו בשאינו אומר קברתיו סגי דלא חיישינן דאמר בדדמי זהו טעמן של בעלי סברא זו ובודאי שדברים נכונים הם וקרובים אל הדעת אבל מאחר שהרי"ף והרמב"ם הסכימו דכל במלחמה ודכוותה חיישינן לעד אחד דאמר בדדמי מי יקל את ראשו להקל באיסור א"א כנגדם וכ"ש שר"ח מחמיר בדבר יותר דלדידיה אפילו באומר מת וקברתיו לא סגי וכמו שכתבתי הילכך בנדון זה אין לסמוך על דברי אותו מל"ת שמת פלוני בעת הדבר דכיון דאפילו בעד אחד גמור בעינן דאמר קברתיו כ"ש בעכו"ם מל"ת עד כאן לשונו :
סט סָעִיף א וכתב הרי"ף דה"ה נמי בשנים במלחמה דאינם נאמנים אא"כ אומרים מת וקברנוהו והראב"ד כתב דאפילו אחד נאמן אפילו אם אינו אומר קברתיו וא"א הרא"ש כתב דאחד אינו נאמן אא"כ אומר מת וקברתיו אבל שנים נאמנים אפילו אינם אומרים קברנוהו הכל נתבאר בארוכה בסי' זה אצל עד אחד במים שאין להם סוף:
ע סָעִיף א ואם יש רעב בעולם ובאה ואמרה מת אינה נאמנת אפי' אומרת מת על מטתו עד שתאמר מת וקברתיו מימרא דרבא ר"פ האשה שלום כתבתיה בסמוך:
עא סָעִיף א ואם באה ואמרה מת תחת המפולת שנפלה עליו או שיש שילוח נחשי' ועקרבי' ואומרת שנשכו נחש או עקרב או שיש דבר בעולם ובאה ואמרה שמת וכו' שם מפולת הרי הוא כמלחמה דאמרה בדדמי שילוח נחשים ועקרבים הרי הן כמלחמה דאמרה בדדמי דבר אמרי לה הרי הוא כמלחמה ואמרי לה אינו כמלחמה אמרי לה הרי הוא כמלחמה דאמרה בדדמי ואמרי לה אינו כמלחמה דסמכה אדאמרי אינשי שב שנין הוה מותנא ואיניש בלא זימנא לא אזיל ופרש"י מפולת. שנפל הבית עליו או בא רוח סערה והיה מפיל כל בתיה עיר: ועל שילוח נחשים כתב ר"י דוקא כשהיו משולחים ברוב בני אדם אבל אם נשך אחד מהם ובאה אשתו ואמרה מת בעלי נאמנת ובדבר פסק רבינו כלישנא דמחמיר וכ"פ רבינו ירוחם אבל הרמב"ם פסק בפי"ג כלישנא דמיקל וכתב הרב המגיד דטעם משום דבתרא הוא וכתב עוד רב המגיד ובכולן אם אמרה מת על מטתו נאמנת דומיא דמלחמה ופשוט הוא בדברי רבי' ואם אמרה באלו מת וקברתיו הרי הוא כאומרת מת במלחמה וכפי השיטות הנזכרות למעלה עכ"ל:
עב סָעִיף א ואם אומרת עישנו עלינו את הבית והוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת נפלו עלינו עכו"ם או לסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת שאין דרכן להרוג נשים שם. ופירש"י עישנו עלינו את הבית. הציתיהו באש ונתמלא הבית עשן ואני ברחתי והוא נשאר שם ומת אינה נאמנת דאמרינן כשנתמלא עשן ברחה ולא המתינה עד שתראהו מת ואיכא למימר כי היכי דלדידה אתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא וגבי נפלו עלינו עכו"ם כו' כ' כיון דמלחמה קטנה היא דאיהי הוה בהדיה לא אמרה. בדדמי אלא נטרה וחזיא ליה דמית דאשה לא מסתפיא מליסטין כדרב אידי דאמר אשה כלי זיינה עליה ועיין בהגהות מרדכי דיבמו' פ"ט גרסינן בר"פ האשה שלום (יבמות קטז.) ההוא גברא דבשלהי הלוליה איתלי נורא בי גנני אמרה ליה דביתהו חזי גברא אתו חזו גברא חרוכא דשדי ופסתא דידא דשדי סבר רב חייא בר אבין למימר היינו עישנו עלינו בית אמר רבא מי דמי וכו' ורב חייא בר אבין גברא חרוכא דשדי אימור אינש אחרינ' אתא לאצולי וכו' ומשמע מדברי הרי"ף והרא"ש דהלכה כרב חייא בר אבין וכתב נימוקי יוסף שכן כתבו רוב הראשונים ורבינו ירוחם בשם הרמ"ה האריך במעשה זה :
עג סָעִיף א בא בעלה אחר שנשאת וכו' תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה וכו' ר"פ האשה שהלך בעלה למ"ה ובאו ואמרו לה מת בעליך ונשאת תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה אין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות על זה ועל זה ואם נטלה מזה ומזה תחזיר והולד ממזר מזה ומזה לא זה וזה מטמאין לה ולא זה וזה זכאין לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה ובת לוי מן המעשר ובת כהן מן התרומה ואין יורשים של זה ויורשים של זה יורשים כתובתה ואם מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין ר"ש אמר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה ואין הולד ממנו ממזר ואם נשאת שלא ברשות ב"ד מותרת לחזור לו וכתבו הרי"ף והרא"ש אוקימנא לרישא דמתני' דקתני תצא מזה ומזה שנשאת ברשות ב"ד ובעד אחד דאי אית לה שני עדים לא צריכה לב"ד ומש"ה תצא מזה ומזה וסיפא דקתני נשאת שלא ברשות ב"ד מותרת לחזור לו שלא ברשות ב"ד אלא בשני עדים ולפיכך מותרת לחזור לו דהויא לה אנוסה דאמרינן מאי הוי לה למיעבד וכן אמר רב ל"ש אלא שנשאת בע"א אבל נשאת בב' עדים לא תצא מהיתירא של בעל הראשון ולית הלכתא הכין אלא ל"ש נשאת ע"פ ב"ד ובעד א' ל"ש נשאת ע"פ ב' עדים תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה דאמרי' לקמן רב פפא סבר למיעבד בה עובדא דמאי ה"ל למיעבד ולהחזיר לבעלה א"א שנשאת בעדים א"ל רב הונא בריה דרב יהושע והא אנן תנן כל הני מתנייתא א"ל ולאו שנינהו א"ל ואנן אשינוייא ניקום ונסמוך דאלמא לית הלכתא כרב דאמר לא תצא מהיתירא של בעלה הראשון ולא כר"ש דאמר נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו ואע"ג דאמר רב הכין הלכתא לא סמכינן עליה עכ"ל וכ"פ הרמב"ם בפ"י מה' גירושין וכתב נמוקי יוסף ונשאת משמע אפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה וכ"כ הריטב"א ז"ל ע"כ : וכתב עוד בשם הרשב"א ואין לה כתובה שם כתובה מנה מאתים תוספת ונדוניא דהא עוברת על דת היא ובעוברת על דת וחברותיה אמרינן בכתובות (קא.) שאין להן תוספת ובזו אף נדוניא מפסדת כדמוכח בגמרא ולא פירות פירשו בירושל' וכן רש"י שאין מוציאין ממנו פירות שאכל דאע"ג שאינו חייב בפרקונה היינו משום דקנסו רבנן לדידה אבל מה שאכל הוא קודם שבא הראשון כדין אכל וכן פירשו בירושלמי דמה שאכל לאחר שבא הראשון תוציא ממנו ולא מזונות ואפי' מה שלותה ואכלה תחתיו ולא מן היורשים דכיון שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה ולא בלאות נכסי צ"ב שבלו לגמרי שלא יפחתו לו אבל בלאות הקיימים נוטלתם ויוצאה כדאמרינן בשלהי אלמנה ניזונית (שם) היוצאת משום ש"ר נוטלת מה שבפניה ויוצאה כדמפרש טעמא התם דאם היא זינתה בלאותיה לא זנו וכ"כ הרי"ף בהלכות וכ"כ הרמב"ם בפ"י מה"ג אבל רש"י פי' אפי' שחקי בגדים שהיו לה תוציא משם ואינו מחוור בעיני המפרשים. ואם נטלה תחזיר ואפי' נטלה שלא בעדים דלא מהני לה שום מגו. דמאי דקא תספה חספא בעלמא הוא ופירשו בירושל' דדוקא מה שנטלה לאחר שבא ראשון אבל מה שתפסה קודם לכן לא תחזיר ואפילו תפסה בעדים כיון דקודם לכן תפסה והולד ממזר אם ילדה משני ממזר גמור הוא ואם החזירה הראשון וילדה הוי ממזר מדבריהם ואסור בבת ישראל ואסור בממזרת כדאיתא בגמרא וקנסא בעלמא הוא להחמיר לעשות סייג לתורה ולא זה וזה מטמאים לה ואפילו בעלה הראשון שאשתו גמורה היא ומטעמא דפרשינן בגמרא דאין כהן מטמא לאשתו פסולה וזו פסולה היא לו מן התורה דאשת כהן אפילו נאנסה אסורה לבעלה ומ"מ הראשון יורש אותה דע"כ לא קנסו לבעל שלא חטא אלא במציאתה ובמעשה ידיה כדי שישנאה אבל בירושתה דאחר מיתתה לא קנסוהו כלל והיינו דלא קתני אינו זכאי בירושתה: נפסלה מן הכהונה. משום זונה מן המעשר קנסא וכן תרומה אין יורשין של זה וכו' יורשין כתובתה בגמרא מפרש כתובת בנין דכרין חולצין אחיו של ראשון חולץ מדאורייתא ורבנן גזור דלא ייבם והשני מדרבנן חולץ משום שמא יאמרו נשא זה וגירש זה וכו' כדמפרש בגמרא עכ"ל ובדין הבלאות כתב הרא"ש בדברי הפוסקים ודלא כרש"י ובדין הפירות כתב הירושלמי שכתב נמוקי יוסף ובאם נטלה מזה ומזה תחזור כתב ג"כ הירושלמי הנזכר לעיל והרב המגיד כתב בפרק י' מהלכות גרושין לא נתבאר זה הירושלמי בהלכות וגם רבינו לא הזכירו עכ"ל: ומ"ש כ"י והולד ממזר מזה ומזה מפורש בגמרא ונתבאר בדברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות גרושין ופט"ו מהא"ב דהא דהולד מן הראשון ממזר מד"ס דוקא בשבא עליה קודם שגירשה השני אבל אחר שגירשה השני לא גרע ממחזיר גרושתו אחר שנשאתו נתגרשה שלא מצינו בה תקנת חכמים לומר הולד ממזר: ב"ה ולפ"ז צריך לפרש שמ"ש רבינו ואם החזירה הראשון הולד ממזר מרבריהם הינו דוקא בשהחזירה קודם שגירשה השני: ומה שכתב נמוקי יוסף שהראשון יורש אותה כן כתב ה"ה בפרק י' מהלכות גירושין בשם הרשב"א ז"ל: כתב הריב"ש בתשובה סימן תק"ח כיון שנשאת ועבדא איסורא תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ואף על פי שלא נבעלה כ"כ הרא"ש ואע"פ שאינו צריך לפנים וכבר כתבתי זה לעיל בסימן זה: ואם אחר שנשאת אמרו לה בעלה היה קיים ומת בן שנולד לה קודם שמת ממזר מן התורה ושנולד אחר שמת ממזר מדרבנן משנה שם (דף צב) אמרו לה מת בעליך וניסת ואח"כ אמרו לה קיים היה ומת הולד הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר:
עד סָעִיף א ומ"ש רבינו שהאחרון ממזר מדרבנן ומ"ש ואם לא ניסת לשני אלא נתקדשה לבד ובא בעלה אינה צריכה גט מהשני ומותרת לחזור לראשון וכן מותרת לשני אם מת הראשון או גירשה ג"ז משנה שם: כתב הרשב"א שאלת רחל באה ואמרה פנויה אני ונתקדשה לשמעון לשם פלגש בלא כתובה ושהתה עמו כמה ימים ונתיחדה עמו ואח"כ נודע בעדים שכבר נתקדשה לראובן זה שנים ואחר כל זה נודע שהביא לה אחיה מראובן בעלה הראשון גט לאחר זמן קידושי שני מה יהיה הדין תשובה אשה זו צריכה גט בין מראשון בין משני ומה שאמרו התלמידים שאינה צריכה גט משני טעות הוא ומשנה שלימה שנינו (יבמות פז:) האשה שהלך בעלה ונשאת ואחר כך בא בעלה תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה ואם מפני שלא נכנסה עמו לחופה ושמא רוצים לומר דאין זו אלא כמי שא"ל שמת בעלה ועמדה ונתקדשה שאינה צריכה גט משני כמו שאמרו ביבמות (צב.) ובסוף גיטין (פט.) גבי יצא עליה קול שנתקדשה ועמדה ונתקדשה זה אינו דאשה זו כיון שנתיחדה אצלו לאחר הקדושין הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה וכ"ש זו שמתחילתה לא נתקדשה לו אלא על דרך שתהיה לו בקידושין לבד ואינה מחוסרת מסירה לחופה שהכל יודעין למה נכנסה עמו לבית הסתר וגדולה מזו אמרו בפ' הזורק (גיטין פא:) המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק ב"ה אומרים צריכה ממנו גט שני ואע"פ שמן האירוסין אינה צריכה ממנו גט שני מפני שאין לבו גס בה זו אינה דומה לזו לפי שאותה אינה אלא במתיחד עמה לאחר גרושין דכיון שנתגרשה קודם שהיה לבו גס בה חזקה לא בא עליה אבל אם נתיחד עם ארוסתו אע"פ שאין לבו גס בה כיון שהיא עתידה להיות לו נותן דעתו עליה ובא עליה וכמו שאמרו בירושלמי פרק הזורק מן האירוסין אינה צריכה ממנו גט שני מפני שאין לבו גס בה והארוסה שביהודה הרי היא כנשואה והטעם מפני שביהודה היו מיחדים החתן וכלה כדי שיהא לבו גס בהוחזקה שהוא בא עליה וכל שכן שנכנסה עמו שהיא ודאי צריכה גט משני כדין מי שעמדה ונשאת כיון שנתיחדה עמו אחר הקדושין ולא עוד אלא שחמורה היא מאשה שהלך בעלה למדינת הים ועמדה ונשאת דהתם אינה צריכה גט אלא מן הקנס אבל כאן צריכה גט מן הספק דכיון שידע זה השני שיש עדים שנתקדשה כבר לראובן וראה הגט ביד האשה שגרשה ראובן נודע הוא שאין קדושין תופסין בא"א וגמר ובעל אחר גרושין הראשון לשם קדושין כדאמרינן במקדש את הקטנה דהיכא דבעל אחר שגדלה ועמדה ונתקדשה לשני אינה צריכה גט מפני שאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום ובועל לשם קדושין כסברתו של רב בפרק המדיר (כתובות עג.) ובפרק ב"ש (יבמות קי.) וקי"ל כותיה ובודאי אע"פ שהיא אסורה לו מונטמאה ונטמאה מ"מ קדושין תופסין בה מן התורה הילכך אינה יוצאה בלא גט מן הספק הזה ואם יש עדים שנתייחדה עמו אחר שגרשה צריכה גט ממנו כמו ששניצו המגרש את האשה ולנה עמו בפונדק שצריכה גט שני ומה שטען זה המקדש השני שלא נתייחד עמה לשם נשואין ולפיכך יכול הוא לכנוס אין ממש בטענתו כמו שאמרנו שהייחוד הרי הוא כביאה להחמיר עליו ואסורה היא לו ומי שהביא ראיה לאסרה עליו מהנטען מא"א והוציחוה מתחת ידו אע"פ שכנס יוציא ראיה נכונה היא שזה שכנסה וקדשה והיא יושבת בחדר יותר הוא מדבר מכוער וקלא דלא פסיק וקרוב הדבר לעידי טומאה ולפיכך אם הוא כונסה אצלו לאחר מכאן כופין ומייסרין אותו בשוטים ומנדין אותו עד שיוציאנה שזו פסולה היא לו לכל הפחות מדרבנן דקי"ל דמעשין לפסולות ואסור הוא להתיחד עמה כלל ואם נתיחד עמה מלקין אותו דקי"ל מלקין על הייחוד עכ"ל כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף קפ"ט על אשה שנתן לה המשודך טבעת וחשבה שלא היו קדושין והלכה ונשאת אשה זו מקודשת גמורה היא לראשון ותצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה וא"ת אנוסה היא זו שלא ידעה שתהא אסורה להנשא הא ליתא דה"ל למידק וא"ת א"כ מיכל איך הותרה לדוד התם אנוסה גמורה היתה או שאנסה שאול והשיאה לפלטי והיא ע"כ נבעלה א"נ התם טעות גמור של הוראה היא שהורו לה ב"ד של שאול במלוה ופרוטה דעתה אמלוה ועל הוראה זו נסמכה וטעות כזה כאונס הוא עכ"ל דין האשה שהלך בעלה למ"ה ונשאת ואח"כ בא בעלה לענין כתובה וממון מבואר בפ' האשה שהלך בעלה ובדברי רבי' בסי' קט"ו:
א סָעִיף א כגון שגירשה בגט קרח פי' גט מקושר שנמצא בו קשר והוא קרח מבחוץ שאין בו עד חתום מבחוץ אע"פ שיש לכל הקשרים עדים ה"א ס"פ הזורק:
ב סָעִיף א אשת איש שקבלה קידושין מאחר וכו' משמע דס"ל לרבינו ולהרא"ש וכמ"ש להדיא בתשובה כלל מ"ד סימן ב' הביאו ב"י דבפניו נאמנת אף לינשא לאחר לכתחילה וגם נוטלת כתובתה וכן פי' הר"ן דעת הרי"ף והרמב"ם עיין במ"ש בפ"ב דכתובות אבל שלא בפניו אינה נאמנת כלל ואין קידושי שני כלום לאוסרה על בעלה וא"צ גט אבל הראב"ד בהשגות כתב דבפניו אינה נאמנת לא לינשא ולא ליטול כתובתה אלא שתופסין בה קידושין וה"ר ירוחם נכ"ג ח"ג כתב כרי"ף וכך עשה ר"ת מעשה והתירה לינשא כשאמרה בפניו עכ"ל ונראה לי דהיינו המעשה שבא לפני ר"ת באחד שאמר קידשתי את אחות אשתי קודם שקידשתי את אשתי שמביאו בנכ"ב ח"ה ורבינו כתבו לקמן ס"ס מ"ח וה"ה כתב שכך הכריחו הרמב"ן והרשב"א בראיות שנאמנת אף לינשא א"כ נשמע שזו היא דעת רוב פוסקים וכ"כ הר"ן סוף נדרים ע"ש הרמב"ן ודלא כמ"ש הר"ן ע"ש הרמב"ן פ"ב דכתובות מיהו ב"י כתב ע"ש א"ח שהרמ"ה כתב דהאידנא דנפישי חוצפא איתרע לה חזקה דאין האשה מעיזה ולא עבדינן בה עובדא אלא לחומרא עכ"ל והכי נקטינן: כתב הר' ירוחם נכ"ב ח"ה אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בפני בעלה מקודשת וצריכה גט משני אם תשאר עם הראשון ואם לא ירצה לגרשה שני מקודשת לו ומותרת לו כי מאחר שהיה בפני בעלה ולא ערער ה"ה כמו אם אמרה נתגרשתי ממנו והאשה שאמרה בפני בעלה גרשתני נאמנת עכ"ל ודבריו תמוהים כיון דקבלה קידושין מאחר בפניו כאילו אמרה גרשתני דמי דנאמנת ולפיכך מקודשת לשני וצריכה גט ממנו היאך מתיר אותה לראשון הלא זה הוא מחזיר גרושתו משנישאת ונראה דס"ל להר"י דלא אמרו דבפניו נאמנת אלא כשבעלה שתק והלך לו ולא ערער אבל במערער ומכחישה אינה נאמנת לאוסרה עליו דהכי תנן בפרק האומר קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו והיינו באומרת קדשתני בפני שני עדים והלכו להם למ"ה וכדלקמן בתחילת סי' מ"ח ומה לי קדשתני ומה לי גרשתני והשתא הא דכתב הר' ירוחם דצריכה גט משני אם תשאר עם הראשון מיירי בשמכחישה ומערער עליה דאינה נאמנת לאוסרה עליו אבל היא שויא נפשה חתיכא דאיסורא וצריכה גט משני אם תשאר עם הראשון וכאן אין לומר חזקה אין האשה מעיזה דכיון דהבעל מכחישה בעל כרחינו או היא מעיזה פניה בפני בעלה או הוא מעיז פניו בפני אשתו וכיון דלא ידענא מאן נינהו דמעיז פניו שריא לבעלה וצריכה גט משני אבל מ"ש אח"כ ואם לא ירצה לגרשה שני כו' מיירי דהבעל לא היה מערער אלא שתק והלך לו והילכך סמכינן אחזקה דאין האשה מעיזה וכו' ומותרת לשני וא"צ גט מן הראשון וכמו שעשה ר"ת הלכה למעשה ובזה נתיישב גם מה שתמה ב"י על דברי הר' ירוחם ולפעד"נ דדברים אלו נכונים וראוים לסמוך עליהן אלא דכבר כתבנו בסמוך דאיתרע חזקה דאידנא דנפישי חוצפא ומ"מ מ"ש דכשהיה הבעל מערער וגירשה שני דמותרת לראשון וכדפי' הכי נקטינן נ"ל. ועוד נ"ל דהא דקי"ל דהאידנא איתרע חזקה אינו אלא דלכתחילה לא תנשא לאחר אא"כ דהראשון יתן לה גט אבל אם כבר נשאת לשני ולא קבלה גט מבעלה הראשון מותרת לשני שהרי הרא"ש בתשובה כלל מ"ד סי' ב' פסק על אשה שנשאת לאחר כשהי' הראשון בעיר דמותרת לשני כיון שנשאת לו בפני בעלה והרא"ש היה אחר הרמ"ה זמן רב אלמא דס"ל להרא"ש דלא אמר הרמ"ה אלא דלכתחילה לא תנשא האידנא דנפישי חוצפא אבל אם נשאת לא מפקינן לה מהך טעמא וק"ל:
ג סָעִיף א ומ"ש רבינו או אפילו בפניו ויש עד אחד שמעיד כדבריה אינה נאמנת שאז מעיזה וכו' ה"א בפ"ב דכתובות ובפרק התקבל אבל צ"ע לחלק בין הך דהכא ובין הך דלקמן סי' קמ"א בדין בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין וכו' נתבאר לשם בס"ד וע"ש במ"ש ב"י:
ד סָעִיף א אשה שהלך בעלה אפי' העד עבד וכו' פי' אע"פ שמעיד להתיר את האשה ועבד או שפחה ואפי' אשה פסולין לעדות מדאורייתא אפ"ה מאחר שאינן פסולין מחמת עבירה דעבד כשר הוא וכן שפחה כשרה היא הקילו משום עיגונא דאיתתא ונסמכו על דהיא גופא דייקא ומינסבא אבל פסולי עדות דאורייתא מחמת עבירה שבידן פסולין אף לעדות זה ואם מל"ת דאינו מתכוין לשום עדות כשרים דלא גרע מעכו"ם מל"ת וכ"כ נ"י סוף יבמות וז"ל דאף ע"ג דעדות דעבד ושפחה פסולין מן התורה ומשיאים על פיהם טעמן משום שאינן פסולים מחמת עבירה ולקמן בסי' מ"ב דקאמר רבינו המקדש בפסולי עדות דאורייתא אינן קידושין וכו' התם אפילו עבד כשר ושפחה כשרה ואפילו קרוב ואשה קאמר דאינה קידושין דלא הקילו אלא בעדות האשה משום עיגונא דאיתתא:
ה סָעִיף א בא אחד ואמר הרגתיו תנשא וכו' משמ' דבעבד שאינו פסול מחמת עבירה אפי' עבד ושפחה או פסולי עדות מדרבנן נמי פלגינן דבוריה אבל פסולי עדות דאורייתא אפי' אם אמר נהרג אינו נאמן כ"ש באמר הרגתיו ובמקצת ספרי רבינו כתוב בא אחד מהם ואמר הרגתיו וכו' ורצונו לומר ג"כ מאחד מאותן הנזכרים מלבד פסולי עדות דאורייתא כדפי' אבל במדוייקים לא גרסינן מלת מהם:
ו סָעִיף א כתב א"א ז"ל בתשובה אם שנים מעידין שמת וכו' כתב ב"י לא ידעתי למה תלה דין זה בתשובת הרא"ש שהרי משנה שלימה היא בפ' האשה שלום אחת אומרת מת וא' אומרת נהרג וכו' עכ"ל ונ"ל דאי ממתניתין ה"א דוקא בהכחשה בגוף המעשה דאע"ג שגם זה הוא מכלל החקירות כדכתב הרמב"ם רפ"א דהלכות עדות מכל מקום אינו מן השבע החקירות אבל בהוכחשו באחד מז' חקירות דבאות להביאן לידי הזמה עדותן בטלה אבל מתשובת הרא"ש למדנו דבכל מה שיש הכחשה בדבריהם משיאין את אשתו אפי' הוכחשו בז' חקירות כיון דשניהם מעידין על מיתתו דהקילו גם בזה משום עיגונא דאיתתא וכתב רבינו תשובת הרא"ש כאן משום דסבירא ליה דה"ט דמכשירין הני סהדי ומשיאין את אשתו דפלגינן דיבוריה דחד מנייהו דהיינו דאינו קיים אבל לא נהרג. א"נ לא קיים אבל לא מת על מטתו. וע"ל גבי א"צ בעדות אשה דרישה וחקירה ובמ"ש לשם בס"ד ועיין עוד בסוף הסימן אצל אחת אומרת מת וכו':
ז סָעִיף א ואפילו לא שמעו אלא קול וכו' משנה סוף יבמות ומשיאין ע"פ בת קול ומעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בר פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו ובגמ' פריך ודילמא שד הוא שראו לו דמות אדם אינהו נמי דמו דחזו ליה בבואה אינהו נמי אית להו בבואה דחזו ליה בבואה דבבואה ודילמא צרה הויא תנא דר"י בשעת הסכנה כותבים ונותנים אעפ"י שאין מכירין והרי"ף לאחר שכתב דלא חיישינן דילמא שד הוא דחזו ליה בבואה דבבואה כתב ולא חיישינן דלמא צרה היא דתנא דר"י בשעת הסכנה כותבין ונותנים וכו' משמע דסבירא ליה דלחששא דצרה דלא שכיחא סמכינן אתנא דר"י אבל לחששא דשד הוא דשכיחא טובא בשדה ובבורות בעינן דחזו ליה בבואה וכך פי' הר"ן דעת ר"ח שהם כדברי הרי"ף כדכתיב בגיטין פ' התקבל אמתניתין דמי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו וכך היא דעת הרא"ש שכתב כלשון הרי"ף בסוף יבמות ואחריהם נמשך רבינו כאן ולקמן בסי' קמ"א גבי כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו אכן הרמב"ם בפ"ב מה"ג ופי"ג מה"ג התיר בסתם בין גבי גט ובין בעדות אשה על פי בת קול ולא הצריך בבואה דבבואה וכתב הרב המגיד דלא נתבאר לו למה וב"י כתב וז"ל ואפשר שטעמו מפני שסובר כסברת הגאון דבסמוך דהאידנא לא בקיאין בבבואה דבבואה עכ"ל ושרי ליה מאריה דא"כ הוה ליה לאסור בין בגט ובין בעדות אשה דהוה ליה לחוש לשד דהא לגאון לא עבדינן בה עובדא להתיר ע"י דחזו בבואה דבבואה אלא חיישינן לשד ואין לה היתר אבל הדבר ברור דהרמב"ם לא ס"ל כדעת הרי"ף ור"ח והרא"ש אלא ס"ל דבתר דמייתינן הא דתנא דבי רבי ישמעאל לא צריכינן לבבואה כלל אלא כי היכי דלא חיישינן לצרה הכי נמי לא חיישינן לשד וכן פי' הר"ן דעת הרמב"ם שלכך מתיר בסתם ולא הצריך בבואה דבבואה והוא האמת גם בנ"י סוף יבמות כ"כ ע"ש הריטב"א בשם רבו דלהכי מייתי הא דר"י לתרוצי אפי' קושיא דשד ולפי זה ניחא נמי דלא אקשינן ודילמא עכו"ם הוה דבהך דתנא דבי ר"י מיתרצא נמי הא דלא חיישינן לעכו"ם כי היכי דלא חיישינן לצרה אבל הריב"ש בתשובה סי' שע"ז הכריח מתוך קושיא זו דאפי' היה עכו"ם הוה סמכינן עליו מדין מל"ת שכל עכו"ם שאומר מעצמו כמספר דברים פב"פ ממקום פלוני מת הוי שפיר בכלל מל"ת ועוד נראה לתרץ דהך עובדא הוה שהקול היה מדבר בלשון הקודש ולפיכך לא חיישינן דילמא עכו"ם הוה כמו שיתבאר בסמוך גבי כתוב בשטר מת פלוני וכו' ועל דקדוקו של הריב"ש איכא להקשות דבפ' התקבל תנן מי שהיה מושלך בבור וכו' דפריך עליה נמי ודילמא שד הוא וכו' ודילמא צרה היא וכו' אמאי לא אקשינן נמי ודילמא עכו"ם הוה דהתם לא אפשר ליישב ביישובו של הריב"ש בסוף יבמות אלא צריך ליישב באחד משני היישובים שכתבנו ולענין הלכה נ"ל להקל במקום עיגונא כשאי אפשר למצוא עדות אחרת וכדאי הוא לסמוך על דעת הרמב"ם שהיה רב מובהק והסכים עמו הריטב"א בשם רבו וכך היא סוגיא דשמעתתא בדוכתא טובא דלמסקנא לא איצטריך לן לשינויא קמייתא ובש"ע כאן פסק לחומרא ולקמן בסימן קמ"א הביא ב' סברות בזה ולפעד"נ מה שכתבתי ודו"ק:
ח סָעִיף א כתוב בשטר וכו' ירושלמי מצאו בשטר כתוב וחתום מת איש פלוני וכו' הביאו הרי"ף והרא"ש סוף יבמות ולא פסקו הלכה כמאן אבל בריש פרק מי שאחזו מוכח מדבריהם דבעדות אשה אקילו בה רבנן דמהני עדות מפי כתבם כך פי' נ"י והר"ן לדעת הרי"ף וכך היא ודאי לדעת הרא"ש ודלא כמו שהבין רבי' שכתב ולא אסיק כחד מינייהו ולכאורה נראה דאזלינן לחומרא עכ"ל דליתא דאע"ג דיבמות לא אסיק כחד מינייהו מ"מ בפ' מי שאחזו מוכח דסבירא ליה דאזלינן לקולא וכך היא דעת הרמב"ם בפי"ג מה"ג שכתב מצאו כתוב בשטר וכו' ונודע שזה כתב ישראל ה"ז תנשא אשתו וכן מי שנשתתק וכו' הורה הרב באצבע דמדין נשתתק למדנו לפסוק גבי מצאו כתוב בשטר כדברי המיקל דסמכינן אעדות מפי כתבם ומשם למד ג"כ דדוקא שידוע שזה הכתב כתבו ישראל כי היכי דבנשתתק ידענו שהוא כתבו ואין חילוק בין שכתוב בלשון ישראל או כתוב בלשון עכו"ם כיון שידענו שכתבו ישראל תנשא אשתו מיהו משמע ודאי דבעינן שכתבו ישראל שכשר לעדות מן התורה דאם היה ספק שמא כתבו ישראל שהוא פסול לעדות מן התורה לא עדיף כתבו מאילו הגיד בע"פ וכך מצאתי בת"ה סוף סימן ר"מ שהביא לשון א"ז מצא כתוב בשטר וידוע שכתבו ישראל ומי הוא הכותב אפילו כתוב בלשון עכו"ם פלוני מת מתירין את אשתו עכ"ל אלמא דאע"פ דידוע שכתבו ישראל בעינן נמי דידוע מי הוא הכותב דשמא פסול לעדות מדאורייתא כתבו וז"ל ה' המגיד לשם וכתב רבינו שזה כתבו ישראל אפשר שכוונתו הוא למעוטי אם הוי כתב עכו"ם והטעם לפי שלא הוכשר עכו"ם אלא במל"ת אבל לא כתבו לפיכך צריך שיודע שהוא כתב ישראל אבל אין צריך שיתקיים שיכירו מי הוא שכתבו שאם כן היה אומר רבינו והוא שיתקיים או שנודע מי שכתבו כלומר אפילו בעד אחד שיעיד שפלוני כתבו אבל הרשב"א כתב שנראה שרבינו סובר דדוקא בשנתקיים אותו כתב והוא ז"ל הסכים לדעת האומרים שאפילו בלא מקויים משיאין עכ"ל הנה נסתפקו בלשון הרמב"ם אי מצריך שנודע שישראל כשר כתבו אם לאו ודעת הרשב"א דאפילו בלא מקויים משיאין דסמכינן ארוב ישראל דמן הסתם כשר הוא עד שנודע שפסול לעדות מדאורייתא וכך היא מסקנת הר"ן בריש פרק מי שאחזו דכיון דקיום שטרות דרבנן בעדות אשה לא תקון הילכך אע"פ שאינו מקויים משיאין ובנ"י סוף יבמות הביא גם כן ב' הסברות ומסיק דכל כיוצא בזה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. שוב מצאתי בהגהות מרדכי פרק שני דיבמות שכתב פעמים רבות תמהתי איך מתירים לינשא ע"פ הכתב כיון דאיכא מ"ד בירושלמי דאוסר ואפילו למאן דמתיר צ"ע דשמא אינו מתיר אלא כשהעד חתם ע"פ ראייה שראה שמת וכתב בכתבו דהוה דומיא דמלוה בשטר שראה ההלואה או ששמע ההודאה וכתב וחתם בשטר אבל עתה דנהגו לכתוב ששמעו מפי עד או עכו"ם או אשה שמת פלוני דתרי קולי עבדינן עד מפי עד או אשה וגם על פי כתבם ולא מפיהם וזה אינו מפורש בירושלמי להקל כל כך אף למאן דאמר משיאין ותירץ דהירושלמי איירי שמאיליהן כתבו ולא ע"פ ב"ד התם הוא דפליגי שהרי אין לו דין שטר לומר דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד שלא כתבו אלא לעמוד להם לראיה ולזכרון אבל אם לאו מאיליהן כתבו אלא בעת הצריך שב"ד יושבין ושולחין להם שיעידו והעד שולח בכתבו שכך שמע מפי אשה או עכו"ם או מפי אחר שמת פלוני יש לו דין שטר גמור דאפילו מאן דאמר בירושלמי אין משיאין הכא מודה דמשיאין דחשבינן ליה לעדות זה כמי שנחקרה עדותו בבית דין ובזה התיישב המנהג אליבא דכולי עלמא שעכשיו מתירין לינשא על פי הכתב שכתוב בו ששמע כך מפי עד אע"פ שאינו מעיד שכך ראה כך היא דעת הרב בתשובתו אע"פ שאין זה לשונו ולמדנו מדבר דהירושלמי מדבר במי שכתב מאליו לעמוד לו לראיה ולזכרון וניחא לישנא דאמר מצאו כתוב בשטר כו' דמשמע דלאחר זמן הרבה מצאו כך כתוב ואעפ"כ פסקו הפוסקים כמ"ד משיאין וכ"כ הר"ן להדיא בפרק שני דכתובות אהא דת"ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים וז"ל לאחר שהביא התוספתא דגרס התם יפה כח שטר מכח עדים וכו' כתב מהא משמע דכותב אדם עדותו על השטר לאו שטר גמור הוא אלא שטר זכרון דומיא דמצאו כתוב בשטר איש פלוני מת דהיינו שטר זכרון וקאמר אם אמרו מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו כלומר וע"י ראיית הכתב נזכרנו דמהימני ודכוותה תני כותב אדם עדותו על השטר וכו'. ומ"מ למדנו לפי פי' זה דשטר בעלמא שנמצא כתוב בו פלוני מת ואין כאן לפנינו אותו שכתבו ונזכר מה שכתב בשטר אין משיאין ע"י שטר זה מאחר שלא כתב כן ע"פ ב"ד אלא מאליו כתבו לזכרון ולעמוד לו לראייה. וצ"ע דמשמעות כל הפוסקים אינו כן אלא בכל ענין כשמצאו כתוב בשטר וידוע שכתבו ישראל משיאין וכך מפורש בת"ה להדיא באחד שכתב אגרת לחבירו פלוני מת משיאין אשתו אלא א"כ במי שטבע במים שאין להם סוף חיישינן שמא מחמת הטביעה כתב שמת ע"ש סוף סי' ר"ס ותו צ"ע דלמה שכתב הרמב"ם פי"ג מה"ג דבאומר שמעתי שמת פלוני משיאין על פיו ואין צריך לשואלו ממי שמעת והיאך שמע אבל אם אמר מת פלוני ואני ראיתיו שמת שואלין אותו היאך ראית ובמה ידעת שמת דשמא לא ראה דבר ברור אלא בדדמי השתא לפי זה במצאו כתוב בשטר שמעתי שמת פלוני ניחא דמשיאין על פיו אבל במצאו כתוב בשטר ראיתי שמת פלוני למה לנו להקל בכתבו יותר מאילו העיד בפיו שהיינו צריכין לשואלו היאך ראית ובמה ידעת שמת וכו' ועכשיו שהעיד בכתבו כיון דאי אפשר לשואלו היאך ראית לא היה לנו להקל להשיאו דשמא לא ראה דבר ברור וכתב בדדמי ויש ליישב דכי היכי דהקילו בשמעו קול שאמר פלוני מת דאין אומרים לשואלו משום שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה הכי נמי במצאו כתוב בשטר מקילין מהאי טעמא אע"ג. דאי אפשר לשואלו ולא חיישינן דכתב בדדמי נ"ל:
ט סָעִיף א ואפילו אם שמע מן התינוקות שאמרו מת פלוני בן פלוני בין כיוונו לשם עדות בין כיוונו שלא לשם עדות משיאין את אשתו משנה סוף יבמות אפילו שמע מן הנשים אומרת מת איש פלוני דיו ר' יהודה אומר אפי' שמע מן התינוקות אומרת הרי אנו הולכים לקבור ולספוד את איש פלוני בין שהוא מתכוין בין שאינו מתכוין ר"י בן בבא אומר בישראל עד שיהא מתכוין ובעכו"ם אם היה מתכוין אין עדותו עדות והדבר פשוט הוא דהא דתנן בין שהוא מתכוין וכו' מילתא באפי נפשה הוא אין לה קשר עם הא דתנן ברישא אפילו שמע מן הנשים וכו' אפי' מן התינוקות ולכן יש לתמוה על דברי רבינו שכתב כאן בין כיונו לשם עדות וכו' דמשמע דמפרש דהאי בין שהוא מתכוין מקושר עם הא דתני אפילו שמע מן התינוקות וכו' דמשמע ליה דהכי קאמר בין שהתינוקות כיונו לשם עדות בין לא כיונו לשם עדות וזה דבר שאין לו שחר דפשיטא דאין קטן נאמן להעיד אא"כ במל"ת וכדלעיל בסימן ז' והכי נמי לא תנן אלא דמי ששמע מן התינוקות שמשיחין לפי תומם יכול לבא לבית דין ולהעיד ומשיאין ע"פ העד ששמע מהן ותו דלפי זה דבין שהוא מתכוין קאי אתינוקות היאך נפרש הא דפליג ר' יהודה בן בבא בישראל אע"פ שהוא מתכוון וכו' ונראה כדי ליישב דברי רבינו דודאי בין שהוא מתכוין קאי אגדול שמעיד לפני ב"ד דבין שנתכוין לשם עדות ובין שלא נתכוין משיאין על פיו אלא דקשיא ליה אמאי תנא ליה הכא גבי תינוקות ומפרש דאתא לאורויי תרתי דאע"פ דלא שמע אלא מן התינוקות במל"ת וגם הוא לא נתכוין לשמוע כדי שיעיד בפני בית דין אפילו הכי משיאין על פי מה ששמע מן התינוקות ופליג ר' יהודה בן בבא וקאמר בישראל עד שיהא מתכוין וכו' ואע"ג דהרי"ף והרא"ש גורסין בדר' יהודה בן בבא בישראל אע"פ שהוא מתכוין וכו' רבינו היה גורס בישראל עד שיהא מתכוון כגירסת כל הספרים ולפי זה הא דכתב רבינו בין כוונו לשם עדות לא קאי אלא על מה שכתב ואפילו שמעו מן התינוקות דבין ששמעו וכיונו לשם עדות להגיד בפני בית דין דאז דקדקו בשמיעה זו בין שלא כיונו לשם עדות בשעה ששמעו מן התינוקות משיאין את אשתו אבל התינוקות ודאי אינן נאמנים כשכיונו לשם עדות אלא במסיחין לפי תומן והוא דבר פשוט. גם בכתבי דמהרא"י העתיק לשון א"ז שכתב ע"ש ראב"ן דקטן מסיח לפי תומו לאלתר כשר לעדות אשה וראבי"ה כתב דאפילו לאחר זמן סמכינן אקטן בעדות אשה ובמסיח לפי תומו אבל במתכוין להעיד לא סמכינן עליה אפילו להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו מה שאין כן בשאר מילי דרבנן דבעודן קטנים הימנוהו רבנן אפילו להעיד עכ"ל:
י סָעִיף א ומ"ש ואם שומעין מהם וכו' צריך למחוק הוי"ו של ואם שומעין ולהגיה אם שומעין מהם וכו' ולהוסיף הוי"ו על אין סומכין להגיה ואין סומכין והכי קאמר ואם שמעו מן התינוקות שאמרו מת איש פלוני בר פלוני אפילו לא נתכוונו השומעין לשם עדות כדי שיעידו אפילו הכי משיאין את אשתו על פי שמועה זו בתנאי ששמעו מן התינוקות הרי אנו באים מקבורתו דסבירא ליה דאין סומכין אקטן במסיח לפי תומו בעדות אשה אלא במסיח לפי תומו לאלתר ואע"פ כן אין סומכין עליהן אא"כ יאמרו גם כן כך וכך ספדנים וכו' באריכות דברים כאלו וכיוצא בהם הם מוכיחים שלא נתכוונו לומר אלא האמת מה שראו וכך כתב ב"י שט"ס יש בדברי רבינו וצריך להגיה כמו שהגהתי וכן עיקר דלפי זה דעת רבינו הוא כדעת כל הפוסקים והוא פשט הסוגיא:
יא סָעִיף א עכו"ם שמסיח לפי תומו כו' הכי אסיקנא סוף יבמות:
יב סָעִיף א ומ"ש וכן השומע ממנו וכו' כ"כ הרא"ש בתשובת כלל י"ח דלא בעינן שהעכו"ם אמר דבריו בפני הב"ד אלא השומעין דברי העכו"ם באים ומעידין לפני ב"ד ופשוט הוא דהכי תנן בנשים ובתינוקות דהשומע מהם בא לפני ב"ד ומשיאין על פי עדות שכך שמע מהן מסיחים לפי תומן וה"ה בעכו"ם מל"ת וכ"כ הרמב"ם בפי"ג מה"ג:
יג סָעִיף א ומ"ש וכיצד מל"ת כגון שאמר וכו' יש להקשות דמשמע דדוקא במסיח כמה היה נאה או כמה טובות וכו' דמוכח שאין מכוון לשם עדות אבל במסיח מת פלוני או נהרג אין זה מל"ת כיון שאינו מספר אלא דבר זה בלבד מת פלוני אין כאן הוכחה ושמא מכוין הוא לשם עדות ובסמוך כתב דבמל"ת איש שיצא עמי בכאן מת משיאין את אשתו דבהכי סגי וא"צ שיאמר דברים אחרים שיהא מוכיח שאינו מכוין לשם עדות וקושיא זו קשיא נמי בדברי הרמב"ם שכתב ג"כ כמה היה נאה וכמה טובה וכו' וי"ל דכל מל"ת דמשיאין על פיו אין צריך אלא שיהא הדברים מראין שלא נתכוין העכו"ם להעיד וכאן נמי לפי שיצא הישראל עמו לפנינו בא העכו"ם מספר המקרה שהגיע ליהודי שיצא עמו שגם בזה הדברים מראין שלא נתכוין להעיד כי אם לספר מה שקרא לזה שיצא עמו לפנינו אבל בעכו"ם המסיח לפי תומו פלוני מת בלא טעם לשיחתו שאין הדברים מראין שלא נתכוין העכו"ם להעיד נראה דאין לסמוך על עדות העכו"ם זה לכתחילה כל היכא דאפשר בעדות אחרת ודאי אם אי אפשר בעולם שיעיד עוד אחר על אשה זו ואם לא תאמין לזה לא תמצא עדות ותשב עגונה כל ימיה סמכינן על מ"ש העכו"ם במל"ת פלוני מת בלחוד ולא חיישינן שמא נתכוין להעיד וכדאמר גבי משיאין ע"פ בת קול ודלמא צרה הואי תנא דר"י בשעת הסכנה כותבין וכו' וכמו שפירש"י שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה הילכך אין חוששין לצרה הכא נמי אין חוששין שמא נתכוין העכו"ם להעיד וניחא השתא הא דאיתא בפ' כל הגט דדוקא בשמע מקומטריסין מת פלוני או נהרג וכו' אינו נאמן אבל מעכו"ם דעלמא הוה מל"ת ומשיאין את אשתו דהיינו דוקא בכה"ג שאי אפשר להשתדל אחר עדות אחרת סמכינן אהאי עכו"ם מל"ת מת פלוני בלחוד אבל במסיח כמה היה נאה וכו' דמוכיח שאינו מכוין להעיד וכיוצא בזה אפילו אפשר בעדים אחרים א"צ לעדות אחר אלא משיאין מיד ע"פ עדות זה דעכו"ם מל"ת וכבר נחלקו גאוני עולם בזה כאשר כתב הב"י ולפעד"נ נכון כמ"ש והארכתי בתשובה בס"ד:
יד סָעִיף א כתב הרמב"ם יצא ישראל וכו' ואיני יודע למה צריך שיאמר וקברתיו איכא למידק דהלא בסוף יבמות איתא להדיא כדברי הרמב"ם דה"א התם אבא יודן איש ציידן אמר מעשה בישראל ועכו"ם שהלכו בדרך ובא עכו"ם ואמר תבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת וקברתיו והשיאו את אשתו והביאו האלפסי והאשיר"י וי"ל דס"ל לרבינו דמעשה שהיה כך היה ומדינא לא בעינן וקברתיו אבל הרמב"ם שכתב והוא שאמר וקברתיו אלמא דמפרש דבדוקא קאמר וקברתיו קשה דלמה צריך שיאמר וקברתיו ונראה דקשיא ליה לרבינו מדברי הרמב"ם גופיה שכתב כיצד היה העכו"ם מל"ת ואמר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכו' דנאמן ולא הצריך לומר וקברתיו וכאן אמר שצריך שיאמר וקברתיו וכבר נמצא בדברי האחרונים ליישב קושיא זו הנ"י ע"ש הריטב"א פי' דכל היכא דעכו"ם מכריז ואמר מאן איכא בבית פלוני בזה סגי בלא קברתיו כיון דמעייל נפשיה לאכרוזי ולמימר הכי אי לאו דקים ליה הכי דשכיב לא היה אמר אבל בעכו"ם מל"ת דעלמא חיישינן דילמא אמר בדדמי וצריך שיאמר וקברתיו עכ"ל ולפעד"נ דאע"ג דבגמרא יש מקום לפי' זה ולומר דבעובדא דמאן איכא בי חיואי ובעובדא דההוא דהוה קאמר ואזיל וי ליה לפרשא זריזא וההוא דקאמר ואזיל מאן איכא בי חסא דלא הוזכר שם וקברתיו היינו מדמעייל נפשיה לאכרוזי אבל בעובדא דאבא יודן ובעובדא דקולר של בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכיא ועובדא דס' בני אדם שהיו מהלכים לכרקום ביתר דהזכירו וקברתיו ה"ט דלא הוה מעייל נפשיה לאכרוזי ועובדא דפונדקית עכו"ם נמי בכה"ג ומש"ה הזכירו בו וקברתיו זה אפשר ליישב בעובדי דבגמרא. אבל דברי הרמב"ם אי אפשר ליישב בכך דא"כ ה"ל להרמב"ם להזכיר דבר זה בפירוש והרי לא כתב הרב אלא שאמר העכו"ם אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכו' משמע אע"ג דלא מעייל נפשיה לאכרוזי נאמן. וה' המגיד פי' לחלק בענין אחר בין כשאינו מזכיר שם היהודי צריך לומר וקברתיו אבל כשמזכירו א"צ לומר וקברתיו אבל הוא עצמו כתב שיש להשיב על זה ונראה להשיב מעובדא דפרשא זריזא דלא הזכיר את שמו אלא שהיו יודעין על מי היה מסיח לפי שהלך עמו באותו דרך והשיאו את אשתו אע"פ שלא אמר וקברתיו וא"כ למה הצריכו בעובדא דאבא יודן לומר וקברתיו הלא יודעין על מי היה מסיח ומ"ש מפרשא זריזא לדעת הרמב"ם ועוד יש להשיב מהתוספתא שפסקה הרמב"ם וז"ל אבל אם אמרו אחד יצא מעיר פלוני בודקין אם לא יצא אלא הוא תינשא ורבינו הביא דבריו לקמן בסימן זה ובהגהות מרדכי סוף יבמות הביא ראיה גם ממנה בעכו"ם מל"ת דאין צריך שיזכיר שמו. הר"ן בתשובה סימן ג' והריב"ש בסימן שע"ח ומהרא"י בכתביו סימן רכ"ג פירשו דכשהעכו"ם מכירו א"צ לומר וקברתיו דבקי הוא במכירו ונתן דעתו עליו ולא חיישינן דקאמר בדדמי כדחיישינן באינו מכירו וגם ע"ז קשה מדכתב הרמב"ם כיצד היה העכו"ם מל"ת ואומר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה כו' משמע במסתמא אפילו לא היה מכירו אלא מקרוב נזדוגו אליו וכן במ"ש אח"כ או שהיה מסיח ואומר כשהייתי בא בדרך נפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמהנו וכו' דאין להבין מלשון זה דמיירי בהכירו דאיפכא משמע שנזדוג אליהן יהודי פלוני והלך עמהם והודיע אותו שמו ושם עירו ונפל ומת אבל העיקר לפעד"נ לחלק בין כשהעכו"ם מספר דברים שנראה מדבריו שמתאונן על מיתתו כמה היה נאה כמה היה גבור חיל כעובדא דויי לפרשא זריזא א"נ מתאונן כמה טובה עשה עמי כעובדא דוי שכיב חיואי דקאמר ויי על עצמו שנאבדו ממנו הטובות שהיה לו בעודו חי דהאנינות מורה על הודאות שברור לו שמת וכההיא דתוספתא אפי' שמע קול מקוננות שמזכירתו בין המתים אין עדות גדולה מזו הביאו ה' המגיד וכתב עוד הרמב"ם או שהיה מסיח ואומר כשהייתי בא בדרך נפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמהנו לדבר כיצד זה מת פתאום וכו' דבזו נמי אין לחוש דקאמר בדדמי דאין אדם מספר דבר פלא ותמהון שנעשה אא"כ ברור לו ולמד זה הרב מהתוספתא דלאחר מעשה אבא יודן דהוזכר בה וקברתיו איתא ארשב"ג מעשה בקולר של בני אדם שהלכו לאנטוכיא בחזירתן אמרו נהרג ממנו איש פלוני יהודי ובא מעשה לפני חכמים והשיאו את אשתו ולא הזכירו בזו וקברתיו ואחר כך תני עובדא דס' בני אדם וכולי דהזכיר בה וקברתיו ובעובדא דאנטוכיא שבאמצע לא הזכיר וקברתיו ומפרש הרמב"ם דלשון נהרג ממנו איש פלוני יהודי משמעו שמתחת ידינו ממש נהרג פתאום זה דבר פלא ותמהון גדול ולכך לא חששו לבדדמי אבל בעובדא דאבא יודן לא היה מתאונן ולא סיפר תמהון ודאנטוכיא בגמרא ודכרקום ביתר אע"ג דהיה סיפורו דרך פלא ותמהון דכל העשרה וכל הששים מתו אפ"ה חיישינן דלמא אחד מהם לא מת אלא היה גוסס או מגוייד אלא לפי שראה שכל התשעה מתו הסיח לפי הנדמה ואמר שכולן מתו לפיכך בעינן שיאמר וקברתיו דדוקא במספר דרך תמהון על איש אחד לא חיישינן לבדדמי ולפי זה צריך לומר דהרמב"ם היה גורס וויי שכיב חיואי וכן כתב בתשובת הריב"ש סי' שע"ז דהיינו דהיה מתאונן על אבידת היהודי שאבדו הטובה שהיה לו ממנו וכן וויי לפרשא זריזא אבל לשון חבל שהוזכר בעובדא דאבא יודן ודאנטוכיא ודכרקום ביתר אין פירושו לשון התאוננות אלא פירושו חבל כלומר אוי ליהודי א"נ לשון הפסד בא לעולם כמו חבל לשמש גדול שאבד מן העולם דפרק ד' מיתות בפירושו הפסד אבל אינו מורה על שהאומר מצטער ומתאונן ולפיכך חיישינן לבדדמי וצריך שיאמר וקברתיו כנ"ל לדעת הרמב"ם ועד"ז יש ליישב תשובת הרמב"ם בהריגת יהודי מעכו שהביא ב"י ותמה עליו למה התירו הלא לא הזכירו שם היהודי ובעינן שתאמר וקברתיו ולדידי ל"ק ולא מידי והטעם דמאחר שהעכו"ם הזהירם ליהודים שלא ילכו לכפר פלוני שלא יארע להם כמו שאירע ליהודי אחד שהיה מעכו וכו' עד ויצא והרגוהו אין האזהרה נופלת אלא לפי שידעה באין ספק שהרגוהו לאותו יהודי וכדרך הרופא בקי שמזכיר לחולה שלא ימות כדרך שמת פלוני ועדיף טפי מאילו היה מתאונן או מתמיה על מיתת פלוני דאמרינן דמורה על הודאות ולא חיישינן דקאמר בדדמי כל שכן הא ולפיכך לא מצריך הרמב"ם באלו לומר וקברתיו זו היא דעת הרמב"ם דעת ישרה ושיטתו בגמ' זכה וברורה:
טו סָעִיף א כתב הרמב"ם שמע מערכאות כו' בפרק כל הגט תניא שמע מקומטרסין של עכו"ם איש פלוני מת איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו ומסיק דה"ט דבמל"ת דשייכי בה שהיא תפארת להם שעושין דין עבידי לאחזוקי שיקרייהו והרמב"ם שינה הלשון וכתב הרגנו לפלוני וכו' ולכן כתב רבינו מדשינה הלשון יראה מדבריו שאם אמרו נהרג שלא על ידם נאמנים אבל מדברי הרא"ש שראה דברי הרמב"ם ואעפ"כ לא שינה מלשון התלמוד וכתב נהרג ולא פי' כלום יראה להדיא דס"ל דאפי' אמרו נהרג שלא על ידם נמי אינן נאמנים דאל"כ הו"ל לבאר דמיירי דוקא בדקאמרי הרגנו לפלוני כמו שפירש הרמב"ם ולכן דקדק רבינו בדברי הרא"ש שראה דברי הרמב"ם ולא למד כך מדברי הרי"ף אע"פ שגם הוא כתב כלשון הגמרא ולא פי' כלום שכך היתה דרכו לכתוב בסתם ונסמך על המבין אבל הרא"ש שראה דברי הרמב"ם ה"ל לפרש ובזה נתיישב מה שהיה קשה לב"י ואמר ואיני יודע למה תלה הדבר בהרא"ש שהרי הרא"ש העתיק לשון הגמרא ומה שפירש הרמב"ם בדברי הגמ' נפרש בהרא"ש עכ"ל ועוד נראה עיקר דרבינו ראה דהרא"ש הביא לשם המשנה דהיוצא ליהרג נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים והביא נמי הא דאמר רב יוסף בלישנא קמא ל"ש אלא בב"ד של ישראל אבל בב"ד של עכו"ם כיון דגמר דיניה לקטלא מקטל קטלי ליה ובלישנא בתרא קא"ר יוסף איפכא ל"ש אלא בב"ד של עכו"ם אבל בב"ד של ישראל כיון דגמר דיניה לקטלא מקטל קטלי ליה והביא נמי ברייתא שמע מב"ד של ישראל שהיו אומרים איש פ' מת איש פ' נהרג ישיאו את אשתו מקומנטרסין של עכו"ם איש פ' מת איש פ' נהרג אל ישיאו את אשתו והביא נמי ל' רב אלפס וכ' עליו וז"ל ויראה דס"ל דבב"ד של ישראל הלכה כלישנא קמא לחומרא דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים דברייתא מסייע ליה דמשמע שהיו אומרים איש פ' מת איש פ' נהרג אבל יוצא ליהרג לא הלכך פסק כלישנא קמא ובב"ד של עכו"ם אפשר דל"פ הני תרי לישני לישנא בתרא בדלא חתים פסק דין ואף אם פליגי הלכה כלישנא קמא לקולא דתניא כוותיה בב"ד של ישראל ובלבד שיהא הישראל מעיד שיצא ליהרג עכ"ל פי' דכיון דתניא כוותיה דרב יוסף בלישנא קמא דכשיוצא ליהרג בב"ד של ישראל אזלינן לחומרא דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים והיינו מדלא תניא דישיאו את אשתו אלא באומרים איש פ' מת איש פ' נהרג מכלל דביוצא ליהרג בב"ד של ישראל אל ישיאו את אשתו השתא כיון דהלכה כרב יוסף במאי דאמר בלישנא קמא לחומרא ביוצא ליהרג בב"ד של ישראל הלכה נמי כוותיה במאי דאמר לקולא באותו לשון ביוצא ליהרג בב"ד של עכו"ם מיהו לא אזלינן לקולא בהא אלא היכא שישראל מעיד שיצא ליהרג בב"ד של עכו"ם אבל עכו"ם המעיד שיצא ליהרג בדיני עכו"ם לא ישיאו את אשתו אע"ג דעכו"ם המל"ת כשר לעדות אשה היינו כשמעיד שכבר מת דלא טעי בין מת ללא מת אבל יוצא למות או ליהרג לא מהימן וכ"כ התו' בשם ר"י סוף דף כ"ח וא"כ ס"ל לרבינו דלהרא"ש הא דתניא מקומנטרסין של עכו"ם איש פ' מת איש פ' נהרג אל ישיאו את אשתו משום דעבידי לאחזוקי שקרייהו היינו נמי אפילו מת או נהרג שלא על ידם דומיא דרישא שמע מב"ד של ישראל דאין פירושו דשמע מהם שהם המיתוהו או הרגוהו אלא שהיו אומרים איש פ' מת איש פ' נהרג בב"ד של ישראל וכדכתב הרא"ש להדיא וה"נ בסיפא מקומנטרסין של עכו"ם איש פ' מת איש פ' נהרג אל ישיאו היינו שהיו אומרים איש פ' מת איש פ' נהרג בב"ד של עכו"ם ואע"פ שלא אמרו הרגנוהו דמ"מ כיון דשמע כך מקומנטרסין עבידי לאחזוקי שיקרייהו וניחא השתא הא דכתב רבינו ע"ש הרא"ש דיראה מדבריו דאפי' אמרו דנהרג שלא על ידם אינם נאמנים מיהו דוקא בשמעו מערכאות' אבל שמעו כך משאר עכו"ם דנהרג בב"ד של עכו"ם משיאין את אשתו וכמ"ש מהרא"י בכתביו בסי' ל"ד ומביאו ב"י ואיכא לתמוה למה לא כתב רבינו כאן בסי' זה אלא דין היוצא ליהרג דאין מעידין עליו ולא כתב החילוק בין ב"ד של ישראל ובין ב"ד של עכו"ם ובין דחתים פסק דין ללא חתים וכמו שפסק הרא"ש ולקמן בסוף סי' מ"א כתבו שלא במקומו מיהו י"ל כיון דבפ' כל הגט נשנה גוף הדין לענין שליח המביא גט כתבו ג"כ רבינו לשם וממילא ידעינן דה"נ הוי דינא לענין עדות אשה:
טז סָעִיף א בא אחד ואמר וכו' עד וכן הוא מסקנת הרא"ש ז"ל כבר האריך ב"י לבאר דבור זה ואני בא בקצרה לפרש טעם מחלוקת זה דלי"א כיון דהוחזקו ב' יב"ש באותו מקום ואין ידוע באותו מקום באחד מהם שהוא חי אין משיאין אשתו של אחד מהם ואי נשאת תצא דה"ל ספק א"א וכמ"ש ה' המגיד פי"ג מה' גירושין וכן אפי' לא הוחזקו אלא דשכיחי שיירתא נמי חיישינן שמא יב"ש אחר מסוף העולם בא לכאן ומת אבל יב"ש מאותו מקום ששלחו להם שמת יב"ש הוא חי והלך לו למקום אחר וה"ל ספק א"א אבל דעת רב אלפס כיון דשלחו לאותו מקום לומר להם שמת יב"ש צ"ל שידוע היה להם ע"פ עדים שיצא יב"ש מאותו מקום לכאן ואותו יב"ש מת כאן והלכה בלא הוחזקו ושכיחי שיירתא תלינן יותר שאותו יב"ש שדר באותו מקום הוא שיצא ממקומו ובא לכאן ומת ולא חיישינן שמא איש אחר מסוף העולם ששמו ג"כ יוסף בן שמעון היה באותו מקום ויצא משם לכאן ומת ואותו יוסף בן שמעון שדירתו באותו מקום אזל לעלמא והוא חי אלא אמרינן כאן נמצא באותו מקום וכאן היה ואין תולין באדם אחר שאינו ידוע וכן בדלא שכיחי שיירתא והוחזקו שני יב"ש באותו מקום נמי תלינן לקולא ונראה דמיירי דיב"ש אחד יצא כבר מן העיר ויב"ש השני נשאר בעיר ומקרוב חדש או חדשים יצא גם הוא מן העיר השתא כיון שידוע ע"פ עדים שיב"ש יצא מקרוב מאותו מקום ובא לכאן ומת אע"פ שאין מכירין אותו אם הוא אותו שיצא כבר ממקומו או הוא שיצא ממקומו עכשיו מקרוב תלינן שאותו יב"ש שיצא ממקומו מקרוב הוא שבא לכאן ומת ולא תלינן שאותו יב"ש שיצא כבר ממקומו חזר למקומו וחזר ויצא ממקומו ובא לכאן ומת ואותו יב"ש שיצא מקרוב ממקומו אזל לעלמא והוא חי דרחוק הוא שאותו שיצא כבר חזר למקומו ולא נודע לבני עירו ולא לאשתו ובני ביתו שחזר ובא למקומו ולפיכך תלינן להקל ואמרינן דאותו יב"ש שיצא ממקומו מקרוב הוא שבא לכאן ומת ותינשא אשתו לכתחילה אבל אם שניהם יוצאים ממקומם בפרק אחד ובזמן אחד פשיטא דאף לרב אלפס ה"ל ספק א"א דאין לתלות יותר בזה מבזה ואפי' בהוחזקו ולא שכיחי שיירתא לא תנשא ואם נשאת תצא אלא בעל כרחינו דלא התיר רב אלפס אלא היכא דאיכא למיתלי בא' יותר מבחבירו כדפרישית אבל בהוחזקו ושכיחי שיירתא דאיכא תרתי לריעותא אע"ג דאיכא למתלי באחד יותר מבחבירו אזלינן לחומרא. והכי נקטינן כסברת רב אלפס והרא"ש ורבינו וכל האחרונים לא כתבו לבאר דעת רב אלפס שכתב להקל בהוחזקו ולא שכיחי שיירתא ולפע"ד הדבר ברור כדפי' ונראה עוד מבואר דאף הרא"ש לא היתה מסקנתו להקל בזו אלא היכא דאי אפשר בעדות אחרת שאם היינו חוששין לחומרא בחדא לטיבותא היתה צריכה להתעגן לעולם ודמיא להא דלעיל דמשיאין ע"פ בת קול ולא חיישינן לצרה מהך טעמא דאם לא תאמין לזה צריכה להיות עגונה כל ימיה דלא תמצא עד אחר שיעיד בהיתירא וה"נ דכוותיה אבל כל היכא דאפשר בעדות אחרת אין להתיר אלא אם כן דאיכא תרתי לטיבותא ושזאת היתה דעת הרי"ף וכמו שנראה להדיא מתוך תשובתו כלל נ"א והצעת דברי רבינו שכתב תחלה אשתו מותרת ואח"כ כתב וי"א וכו' אינו אלא לפרש מה שכתב תחלה אשתו מותרת די"א דוקא דאיכא תרתי לטיבותא ורב אלפס פסק להקל אפילו ליכא אלא חדא לטיבותא ואין בדין זה אלא שתי סברות ולא ג' סברות:
יז סָעִיף א כתב הרמב"ם ז"ל ישראל שאמר מת יהודי עמנו וכו' אע"ג דבסמוך יתבאר בס"ד דלהרמב"ם נמי סמכינן אסימנים מובהקין ומשיאין את אשתו הכא איירי בסתם סימנים שאינן מובהקין והיינו דכתב רבינו וטעמא משום דקי"ל סימנין לאו דאורייתא ולא סמכינן בהו לענין איסורא כלומר אבל לגבי מציאה סמכינן על סימנין שאינן מובהקין ומחזירין אבידה על פי סימנים: ואיכא למידק דכאן כתב הרמב"ם עד שיזכיר שמו ושם עירו אלמא דבשמו בלא שם עירו אין משיאין את אשתו וכתב ה"ה דה"א נמי בתוספתא אין מעידין עד שמזכירין שמו ושם עירו משמע אפי' הזכיר שם אביו לא סגי עד שיזכיר גם שם עירו דאל"כ הוה ליה למימר דאין מעידין עד שמכירין שמו ושם אביו או שמו ושם עירו. והכי משמע נמי ממ"ש בסמוך דאף לרב אלפס דמיקל ומשיאין את אשתו בדאיכא חדא לטיבותא היינו דוקא דידוע שזה שמעידין עליו שמת יצא ממקום פלוני לעיר אחרת ומת שם אלא שאין ידוע אם היתה דירתו במקום פלוני או דירתו היתה במקום אחר אלא שעבר אמקום פלוני לעיר אחרת ואין זה בעלה של אשה זו במקום פלוני אבל אם לא היה נודע כלל שיצא ממקום פלוני פשיטא דיש לחוש אע"פ ששמו יוסף בן שמעון ובעלה של אשה שבמקום פלוני שיצא משם ולא חזר היה ג"כ שמו יב"ש אפילו הכי יש לחוש ליב"ש בסוף העולם שבא לכאן ומת ואין זה בעלה של אשה זו במקום פלוני והכי נמי מוכח ממ"ש בסמוך במי שנשכו נחש שאמר על עצמו שהוא פב"פ ממקום פלוני אלמא דבשמו ושם אביו לא סגי עד שיאמר ג"כ ממקום פלוני ולעיל כתב רבינו במצאו כתוב בשטר. מת פב"פ סומכין עליו ותנשא אשתו משמע דלא בעינן שיזכיר ג"כ שם מקומו וי"ל דבדין מצאו כתוב בשטר לא נחית אלא לאורויי דין שטר אם סומכין על מפי כתבם בעדות אשה אם לאו אבל לא נחית לאורויי התם דין הזכרת שמו ורצונו לומר שהוזכר שמו בדבר ברור שאין לספק באחר תדע שהרי בירושלמי לא אמרו אלא מצאו בשטר מת פלוני נהרג פלוני וכו' ופשיטא דבשמו בלא שם אביו ובלא שם מקומו אף אם הוא פלאי אין משיאין אלא בע"כ כיון דלא נחית השתא לאורויי דין הזכרת שמו נקיט בקצרה ורצה לומר שהזכיר שמו בדרך שאין בו ספק וזה נראה דבר פשוט מתוך התוספתא ומתוך הסוגיא דר"פ האשה שלום בעובדא דיצחק ר"ג בר אחתיה דרב ביבי דאזיל מקורטובא לאספמיא ומת באספמיא דאע"פ דשם זה הוא פלא טובא ומובהק יותר מיוסף בן שמעון סתם אפ"ה אי לאו דהוה ידוע דאזל מקורטובא לא היינו משיאין את האשה מקורטובא שבעלה היה כך שמו ויצא ולא חזר דהא חיישינן ליצחק ר"ג בר אחתיה דרב ביבי אחר שבסוף העולם שבא לאספמיא ומת שם ואין זה בעלה של אשה זו מקורטבא ולכן יש לתמוה על הרא"ש בתשובה שהתיר ע"פ העד שהעיד על שמו ושם אביו אע"פ שלא הזכיר שם מקומו ותו דנראה מתוך דבריו שלא התיר האלפסי בחדא לטיבותא אלא לפי שלא היה אפשר שתמצא עדות אחרת ואם היו חוששין לחומרא זו היתה עגונה כל ימיה כמ"ש בסמוך אלמא דאפילו במקום עגון אין לה היתר אלא דוקא דידעינן דיצא ממקום פ' כדפי' ולפעד"נ דהרא"ש ז"ל לא התיר בהזכיר שמו ושם אביו בלא שם עירו אלא א"כ דאיכא נמי אומדנא אחרת שהוא הוא דאז דוקא יש לסמוך להקל בהצטרף יחד הטעמים ולומר שפלוני בר פלוני מעיר פ' מת והכי משמע מתשובת הרא"ש שהביא רבי' לקמן בסי' קי"ח במיתת התלמיד רבי אשר: יש נשים וכו' בפ' האשה שלום שנינו הכל נאמנים להעידה חוץ מחמותה ובת חמותה וצרת' ויבמתה ובת בעלה ובגמרא בברייתא קאמרינן כשם שבת הבעל אינם מעידה לאשת האב כך אשת האב אינה מעידה לבת הבעל וכשם שאין החמותה מעידה לכלתה משום דסניא לה כך הכלה אינה מעידה לחמותה דסניא לה דכתיב כמים הפנים לפנים וגו' וכך פי' הרי"ף לברייתא זו ונראה דה"ה לבת חמותה דכי היכי דבת חמותה סניא לכלה כך הכלה סניא לבת חמותה וכ"כ נ"י להדיא ופשוט הוא ורבינו כתב כל החלוקות והשמיט חלוקה זו שהיא לא תעיד לבת חמות' ולא ידעתי למה:
יח סָעִיף א כל הבא להעיד על עדות אשה א"צ דרישה וחקירה מיהו כתב ה"ה לפרש להרמב"ם דאע"ג דא"צ דרישה וחקירה מ"מ צריך לשאול אותו ב' וג' פעמים היאך ראית שמת ובמה ידעת דאפשר שהוא טועה בדבר שאמרו חכמים שאין דנין אותם כמת והוא סבור שמת וקאמר בדדמי אבל במעיד שמעתי מפי פלוני שמת אין מקום לשאלה היאך ידע הראשון והכי משמע מעובדא דר"ט סוף יבמות ממש ששאל ודקדק עם העד ב' וג' פעמים וכיון דבריו אז השיא את אשתו והכי נקטינן: כתב הר"ן בתשובה סי' מ"ז והביאו ב"י וז"ל דקי"ל דלא בעינן בעדות נשים דרישה וחקירה דכד"מ דעו וכיון שכן מסתברא דעדים המוכחשים בבדיקות בעדות נשים כשרים וכשם שכשרים בד"מ וכו' עכ"ל ויש לתמוה דמשמע דהוכחשו בחקירות פסולים והא ליתא וכדפרישית לעיל בתחלת הסימן גבי תשובת הרא"ש היכא דאיכא הכחשה בדבריהם דכשרה אפי' הכחשה בז' חקירות כשרה בעדות נשים וי"ל דודאי דגם הר"ן מודה דאפי' הכחשה בחקירות כשרה אלא דלפי שהשאלה היתה בהכחשה בבדיקות שהוכחשו בשם היבם השיב לו בראייה ברורה דהכחשה בבדיקות כשרה וה"מ להשיב לשואל דאפילו הוכחשו בחקירות כשרה אלא שלא היה צריך לזה ומ"ש ב"י בש"ע סעיף כ"א דאפילו אם הוכחשו בבדיקות כשרים הוא תימה גדולה דמשמע דוקא בבדיקות והא ליתא כדפי' ותו מאי אפי' בבדיקו' דמשמע כ"ש שאר הכחשה והלא כל הכחשות שבעולם אינן אלא שתים או הכחשה דחקירות או הכחשה דבדיקות ואין ספק דט"ס הוא וצריך להגיה דאפילו אם הוכחשו בחקירות כשרים ובתשובה הארכתי בס"ד כל זה ומסקנא דמילתא דאפי' הכחישו זא"ז בשבע חקירות כשרה וע"ל בסוף הסימן אצל אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג:
יט סָעִיף א וכתב ר"ת וכו' דברי ר"ת כתובים בתוס' ובאשר"י ובנ"י אבל צ"ע דמשמע מדבריהם דס"ל לר"ת דבשביל גופו שלם ואין כאן פרצוף פנים ופדחת וחוטם סמכינן עליה בטביעות עין ע"י סימנים שהיו לו בגופו משמע דאטביעות עין בלא סימנים לא סמכינן ורבינו כתב דאטביעות עין לחודיה סמכינן איברא דבנ"י משמע דאטביעות עין לחודיה סמכינן לר"ת ואפשר דכך היה מפרש רבינו כדברי ר"ת שבתוס' והרא"ש והיה גורס וע"י סימנים בוי"ו ופי' דהוי"ו במקום או וה"ק יכול להכירו בטביעות עין או ע"י סימנים ורצונו לומר סימנים מובהקים לגמרי והיינו דכתב רבינו יכול להכירו בט"ע או ע"י סימנים מובהקין וכו' אלא דקשה הא דכתבו התוס' וז"ל ואר"ת דהיינו דוקא כשאין שם אלא הפרצוף אבל כל גופו שלם אפי' אין כאן פדחת וחוטם ניכר הוא היטב ע"י סימני הגוף ועוד דשמא דוקא בסימנים הוא דקאמר הכי אבל ע"י טביעות עין ניכר היטב וע"י סימני הגוף כיון שיש כל גופו ואפי' לאחר כמה ימים עכ"ל והשתא אי איתא דרבינו מפרש דאו ע"י סימני הגוף קאמר ובסימנים מובהקין א"כ מאי ועוד וכו' הלא מתחלה כשכתב דבלא פדחת וחוטם ניכר היטב ע"י סימנים כשכל גופו קיים אפילו בלא טביעת עין בע"כ דהיינו ע"י סימנים מובהקין לגמרי דבאין מובהקין אין סומכין עליהן וא"כ כשכתב ועוד דבא לומר דאפי' את"ל דמתני' מיירי כשכל גופו שלם ואפ"ה לא מהני סימנים בגופו אם אין הפרצוף שלם והיינו בסימנים שאינן מובהקין מ"מ ע"י טביעות עין ניכר היטב אע"פ שאין הפרצוף שלם לאיזה צורך כתב עוד או ע"י סימני הגוף וכו' שזה כתב בתחלה וה"ל לכתוב כמ"ש נ"י בלשון מתוקן אלא ודאי נ"ל דדעת ר"ת כשכתב האי ועוד שבא לפרש ולומר דשמא דוקא בסימנים הוא דאין ניכר כשאין הפרצוף שלם והיינו בסימנים שאינן מובהקין אבל ע"י טביעות עין ניכר היטב ע"י סימנין שאינן מובהקים שבגוף כיון שיש כל גופו וכך צריך לפרש בדברי הרא"ש וזה סותר דברי רבינו שכ' ע"ש ר"ת דאט"ע סמכינן אפילו בלא סימנין כלל ונראה לפרש בענין אחר דדברי התוס' והרא"ש דמצריך לר"ת ט"ע ע"י סימנין היינו לומר דאז ניכר היטב אף לאחר כמה ימים ודברי רבינו דקאמר דבט"ע לחודא סגי מיירי דוקא תוך ג' ימים והיינו דכתב אחר זה אין מעידין עליו אא"כ ראה אותו תוך שלשה ימים למיתתו וכו' כלומר דמ"ש דמעידין עליו כשאין הפרצוף שלם כשניכר בטביעות עין לחודיה אין זה אלא דוקא בתוך ג' ימים וכן פי' המרדכי ע"ש ר"ת סוף יבמות אבל התוס' והרא"ש כתבו להדיא ע"ש ר"ת דע"י טביעות עין בהדי סימנים שבגופו ניכר היטב אפי' לאחר כמה ימים אע"פ שאין הפרצוף שלם והכי מוכח מדברי רבינו דהאי אין מעידין אלא תוך ג' ימים קאי אמ"ש תחלה דאם אין הפרצוף שלם דניכר בטב"ע לחודיה שהרי כתב אחר זה ואפי' היה ביבשה אם אינו חבול בפניו וכו' דאלמא דתחלת דבריו דאין מעידין אלא תוך ג' ימים אינו אלא היכא שאין הפרצוף שלם דאמר תחלה דהיינו חבול בפניו וקאמר השתא אבל אם אינו חבול בפניו מעידין עליו אפי' לאחר כמה ימים ע"י טב"ע לחודיה בלא שום סימנים כלל וקאמר אח"כ ואפי' היה חבול בפניו וכו' וכך הוא בתו' ובאשר"י ואין להקשות ממ"ש התו' והאשיר"י וז"ל ואפי' הוא אמת דהיכא שנחבל בפרצוף וכו' דמשמע דר"ל אפי' את"ל דהיכא שנחבל בפניו אין מעידין עליו אלא תוך ג' ימים אפי' גופו שלם וניכר בט"ע ע"י סימנים שאינן מובהקין בגופו אפ"ה בהרוג שאין ידוע מתי נהרג ויוכל להיות שהוא בתוך ג' ימים תלינן לקולא כיון שנשאר גופו וניכר בט"ע לחודיה דאלמא דמסקנת ר"ת דלא סמכינן אפילו ע"י טביעות עין בהדי סימנים לאחר ג' ימים דנראה דלא כתב ר"ת האי את"ל לקושטא דמילתא שכך הוא האמת דודאי סמכינן ע"י ט"ע בהדי סימנין אפילו לאחר כמה ימים אלא לחזק הוראתו במצאוהו הרוג דתלינן לקולא כתב כך ולומר דאפילו את"ל דהיכא דודאי הוא לאחר ג' לא סמכינן אט"ע אפילו בהדי סימנים מ"מ במצאוהו הרוג סמכינן אט"ע לחודיה ותלינן שנהרג תוך ג' ימים ומעידין עליו אבל לפי האמת סמכינן אטביעות עין בהדי סימנין אפילו לא ראוהו אלא לאחר כמה ימים אפילו אין הפרצוף שלם ולמד רבינו כך ממ"ש התוס' והרא"ש בפ' האשה שלום הא דקאמר וקאמרי סימנין דידהו דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימנין דפי' ר"י הא דבעינן הכא סימנין ולא סגי בט"ע לחודייהו היינו בשלא נמצא הגוף שלם דאכלוהו כוורי ולא נשאר אלא פרצוף פנים עם החוטם אבל אם גופו שלם ומכירין אותו אפילו לאחר כמה ימים מהני ט"ע וכן פי' ר"ת לקמן גבי אין מעידין אלא עד ג' ימים עכ"ל אלמא דס"ל דמ"ש ר"ת תחלה דאפי' אין הפרצוף שלם מעידין עליו אפי' לאחר כמה ימים ע"י טביעות עין בהדי סימנים הוי לקושטא דמילתא ומ"ש אח"כ אפילו את"ל וכו' לאו הכי קושטא דמילתא אלא לחזק ההוראה שכתב אחר זה דבאינו ידוע מתי נהרג תלינן לקולא וסמכי' אט"ע לחודיה בלא שום סימנים כלל. לכן כתב גם רבינו לקמן באחר שלא ראה הטביעה דנאמן אפילו לא ראהו עד אחר כמה ימים ואפי' בט"ע בלא סימנין ובתנאי שיראנו שלם בכל גופו אבל באינו שלם אלא פרצוף פנים עם החוטם לא סמכינן עליה בראהו אחר כמה ימים אא"כ ע"י טביעת עין בהדי סימנים וא"כ מ"ש רבינו תחלה דכשהגוף שלם דסמכינן עליה בט"ע לחודיה בלא סימנים אע"פ שאין הפרצוף שלם וה"ה נמי היכא דליכא אלא פרצוף שלם בלא שום גוף כל זה אינו אלא תוך ג' ימים כדכתב אחר זה מיד אין מעידין עליו אא"כ ראה אותו תוך ג' ודוק היטב:
כ סָעִיף א ומ"ש ואם אין מכירים אותו בטביעות העין וכו' כתב ב"י האי אם אין מובהקים דקאמר דמשמע שאם הם מובהקין מעידין עליהן אסימנין דגופו קאי אבל סימנים דכליו אפילו מובהקים לאו כלום הם משום דחיישינן לשאלה עכ"ל והאריך בסמוך על הוראה זו דחיישינן לשאלה והכי נקטינן ולפי זה ניחא דשינה רבינו לשון משנתינו ששנינו ואע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו דהקדים התנא בגופו לכליו ורבינו הקדים בכליו לבגופו ואין זה אלא לאורויי דמ"ש אם אינם מובהקין לא קאי אלא אגופו דסמיך ליה אבל סימנים דכליו אפילו מובהקין נמי אין סומכין עליהן והכי מוכח ממ"ש רבינו לקמן בסימן קל"ב דמפליג בין כיס לשאר כלים ולקמן בסי' קי"ח הביא תשובת הרא"ש באותו שהכירו בו הבתי שוקיים דאין סומכין עליהן דחיישינן. לשאלה מדהביא תשובה זו בספרו אלמא דס"ל דאינה סותרת כלל לפסקיו וכן משמע בפסקיו ספ"ק דמציעא דס"ל להרא"ש דחיישינן לשאלה וכ"כ מהרא"י בפסקיו סי' קס"א וכך נהגו להורות בכל המלכיות:
כא סָעִיף א אין מעידין עליו וכו' בד"א ביבשה וכו' איכא למידק דהא דקאמר ביבשה אין מעידין עליו לאחר ג' ימים אינו אלא בחבול כדמסיק רבינו בסוף דבריו וכדפי' בסמוך ובמים דמעידין עליו אפילו שהם שם כמה ימים אינו אלא בשאין בו מכה וא"כ דין יבשה ומים אחד הוא ומאי בד"א ביבשה וכו' דקאמר רבינו ותו איכא למידק טובא דכאן כתב רבינו בסתם דבעינן שראהו מיד אחר עלייתו מן המים וגם שאין בו מכה ומשמע דאפילו שלם בכל גופו אינו נאמן להעיד עליו אם לא ראהו מיד ואפילו אחר שלא ראה שטבע ובסמוך כתב רבינו בטבע במים דנאמן איש אחר בט"ע בלא סימנין אפילו לא ראהו מיד ואפשר ליישב קושיא זו דכאן לא בא רבינו אלא לחלק בין יבשה למים דבמים אפי' שהה שם כמה ימים מעידין עליו אם ראהו מיד אחר עלייתו מן המים ואפי' ראה הטביעה ולא חיישינן דקאמרי בדדמי דמיירי בשני עדים ולהכי סגי בט"ע בלא סימנים וכמ"ש הרא"ש ובסמוך איירי בעד אחד חיישינן דקאמר בדדמי בשראה הטביעה ולפיכך בעינן דמכירו ע"י סימנים ועי"ל כדי לתרץ גם הקושיא הראשונה דהכא מיירי שבעודו במים היה שלם בכל גופו וגם לא היה בו מכה אלא דלאחר שהועלה מן המים לא היה שלם וראה את הגוף שלם בלא ראשו או ראה את הראש בפרצוף פנים שלם בלא גוף והשתא ניחא האי בד"א ביבשה וכו' דתחלה אמר אין מעידין אלא תוך ג' ימים והיינו באינו שלם ולא ראה אלא או הראש בלבד או הגוף בלבד ועל זה קאי ואמר בד"א ביבשה אבל במים כיון דאינו שלם אינו מעיד עליו אלא אם כן ראהו מיד אחר עלייתו מן המים וכולה מילתא הכא איירי באינו שלם אבל לקמן קאמר דאף לאחר שהועלה מן המים ראהו שלם בכל גופו אם איש אחר הוא שלא ראה שטבע מעיד עליו אפילו לא ראהו מיד אחר שהעלוהו ואפילו בט"ע בלא סימנין ועוד נראה לחלק בין יבשה למים דבמים כל היכא דאיכא מכה בין בפניו ובין בשאר כל הגוף מיא מרזו מכה ופירש רש"י מכבידין הכאב ונופח ונשתנה אבל ביבשה דוקא בחבול בפניו אבל בחבול בשאר כל הגוף ואינו חבול בפניו מעידים עליו ואפילו לאחר כמה ימים ותו דבמים היכא דאיכא מכה אפילו תוך שלשה ימים לטביעה ואפילו ראהו מיד לאחר עלייתו אין מעידין עליו אבל ביבשה אפילו חבול בפניו מעידין עליו תוך ג' למיתתו על כל פנים. ועוד נראה דמ"ש רבינו תחלה דדוקא שראהו מיד אחר עלייתו מן המים וכו' היינו דוקא בשאינו נודע דפלוני זה נפל למים אלא שמצאו איש אחד במים והכירוהו שפלוני בן פלוני הוא בטביעת עין בלא סימנים התם צריך שיראוהו מיד אחר שהועלה מן המים ומ"ש רבינו אחר כך אפילו לא ראוהו מיד היינו היכי שנודע שנפל פלוני זה במים ושוב מצאו איש אחד במים והכירוהו שפלו' שנפל במים הוא התם אפי' בט"ע בלא סימנים ואפילו לא ראוהו מיד נמי מעידין עליו לכן כתב רבינו לשם ראוהו שנפל למים וכו' עד אפילו לא ראוהו מיד אחר שהועלה וכו' ובהכי מיירי הני עובדי דבגמ' פרק בתרא ריש (דף קכ"א) בהאי דטבע בכרמי ובההוא דטבע בדגלת דאלמא דידעינן דטבע פלוני וכן בב' ת"ח פרק האשה שלום (יבמות דף קט"ו) תניא בהדיא וטבעה דהשתא כיון שנודע דפלוני טבע ואחר שלא ראה הטביעה הכירו בט"ע ואפי' לא היה אלא עד אחד מעיד עליו אפילו לא ראוהו מיד אלא דאיכא לתמוה טובא בלשון הרמב"ם פי"ג מה"ג שכתב וז"ל טבע בים והשליכו הים ליבשה אפי' אחר כמה ימים אם הכירו פניו וחוטמו מעידין עליו שאינו משתנה במים אלא לאחר זמן מרובה עכ"ל דאם דעת הרב ז"ל דלאחר זמן מרובה אין מעידין עליו דחוששין מן הסתם שמא נשתנה כסבורין שהוא ראובן ואינו אלא שמעון ודאי קשה טובא דה"ל לפרש עד כמה הוי זמן מרובה דחוששין מן הסתם שמא נשתנה והיה נראה לפע"ד דט"ס הוא וצריך להגיה שאינו נשתנה במים אפי' לאחר זמן מרובה והכי משמע להדיא בנימוקי יוסף שכתב דהא דאיתא בפרק בתרא לבתר חמשה יומי דה' יומי לאו דוקא אלא ה"ה אפי' זמן מרובה כל שהוא בתוך המים אינו משתנה מן הסתם ובירושלמי עשה מעשה לאחר י"ז יום ובגמרא מעשה שהיה כך היה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל עכ"ל הרי דכתב דנראה דעת הרמב"ם שאין חוששין מן הסתם דנשתנה במים אפי' לאחר זמן מרובה אלא דלשון וכן נראה דעת הרמב"ם לא משמע הכי דאם היה ט"ס בדברי הרמב"ם כדפי' הרי כתב כך בפירוש ולא ה"ל למימר וכן נראה אלא ה"ל לומר וכן כתב הרמב"ם ויש ליישב דה"ק נ"י אע"פ שנמצא כתוב ברמב"ם אלא לזמן מרובה בע"כ ט"ס הוא וצ"ל ואפי' לאחר זמן מרובה דאל"כ ה"ל לפרש עד כמה הוי זמן מרובה מדלא פי' נראה שדעתו לפרש אפילו היה זמן מרובה לא חיישינן מן הסתם דנשתנה מיהו כיון דבסמ"ג בעשה סוף סי' חמשים (דף קל"ה ע"ג) כתוב ג"כ לשון זה אלא לאחר זמן מרובה וכך הביאו ב"י וכ"כ בש"ע נראה ודאי דלאו ט"ס הוא אלא צריך לפרש דה"ק דאפי' אחר כמה ימים אם הכירו פניו וחוטמו מעידין עליו ולא חיישינן מן הסתם שנשתנה במים וסבורין שהוא ראובן ואינו אלא שמעון אפילו נשתהה במים ק' יום או ר' יום ויותר לפי שאינו רגילות דנשתנה במים אלא לאחר זמן מרובה כי אז רואין שינוי בגופו ובצורתו וכל זמן שאין אנו רואין שום שינוי אין לחוש מן הסתם דנשתנה ומעידין עליו אפילו לאחר כמה ימים והכי נקטינן דלא חיישינן מן הסתם דנשתנה צורתו אפי' לאחר ק' יום או ר' יום אלא א"כ שאנו רואין דאיכא שינוי בגופו ובצורתו והכי משמע להדיא ממ"ש הרי"ף בפ' בתרא וז"ל אבל במי' אפשר שישהה ד' וה' ימים ואינו משתנה וכו' מדכתב ד' וה' ימים וקשיא השתא ה' אינו משתנה ד' מיבעיא וליכא לשנויי הך קושיא אלא כהך פירושא דהא דקאמר ד' וה' רצונו לומר ואפי' טובא כדאמרי אינשי וכ"כ התוס' בפ' במה אשה (שבת דף ס) בשם ר"י דכל היכא דפשיטא ליה דבעי למימר אפי' טובא לא פרכינן השתא ה' ד' מיבעיא ע"ש בד"ה השתא כנ"ל פשוט לפי לשון הרי"ף ודלא כמ"ש בנ"י דהרי"ף מחמיר כלומר שאינו מתיר ביותר מה' ימים אלא אדרבה מתיר ביותר ואפי' טובא וכדעת הרמב"ם והסמ"ג כך היא דעת הרי"ף וכך היא דעת הרא"ש וה"ר ירוחם ורבי' שכתב בסתם אפי' שהה שם כמה ימים מעידין עליו שהמי' מעמידין אותו שלא ישתנה צורתו והיינו כדפרישי' דמן הסתם אין חוששין שמא נשתנה אא"כ דרואין בו שינוי קצת ודו"ק:
כב סָעִיף א ואפי' היה חבול בפניו וכו' תולין שנהרג תוך ג' ימים ומעידין עניו כ"כ הרא"ש סוף יבמות ע"ש ר"ת בבירור אבל הריב"ש כתב בתשובה וז"ל הרשב"א הניח הדבר בצ"ע וגם התוס' לא כתבו בבירור אלא יכול להיות עכ"ל ומביאו ב"י וכ"כ בנימוקי יוסף וז"ל התוס' ויכול להיות דהיכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא תוך ג' ימים ע"כ אבל בלשון התוס' שבידינו לא כתוב כך אלא זה לשונם אפי' הוא אמת דהיכא שנחבל בפרצוף אין מעידין עליו אלא בתוך ג' ימים כיון שנשאר גופו שלם וגם יכול להיות דהיכא שאין ידוע מתי נהרג וכו' ולשון זה אין לו הבנה וצריך להגיה כאשר הגיה מהר"ש לוריא בהגהותיו וגם יכול להיות שהוא בתוך ג' ימים כגון היכא שאין ידוע מתי נהרג אין לתלותו אלא בתוך ג' ימים עכ"ל. לפי זה כתבו בבירור דתולין לקולא וכמו שכתב הרא"ש בשמו ורבינו בסתם והכי נקטינן דפסק ר"ת הוא בבירור וכמו שהוכחתי למעלה מתוך תו' דפרק האשה שלום דמ"ש ר"ת אפילו הוא אמת וכו' לא כתב כך אלא לחזק הוראה זו דבאין ידוע מתי נהרג תולין לקולא ומעידין עליו בט"ע לחודיה ודו"ק: לשון הש"ע בסעיף כ"ז מצאוהו הרוג ומכירין אותו בט"ע ואין יודעין מתי נהרג י"א שתולין שנהרג תוך ג' ימים ומעידין עליו ויש אוסרים ומיהו אם יצא הקול איש פלוני מת או נהרג ואחר ג' ימים מצאוהו מת והכירוהו אשתו מותרת לדברי הכל עד כאן לשונו ולכאורה משמע דה"ק דלד"ה אף ליש אוסרין הכא שריא והא ודאי ליתא דפשיטא דליש אוסרין דה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא הכא נמי אסירא אלא האי ומיהו הכי פירושו דחוזר מסברא הראשונה דתולין להקל ומתירין וקאמר דאע"ג דלא התירו אלא מפני שתולין שנהרג תוך ג' ימים והכא שמצאוהו לאחר ג' ימים ליציאת הקול איכא למימר דאין סומכין על מה שהכירוהו ואין לנו להתירה וקאמר דליתא אלא מיהו אם יצא הקול וכו' מותרת לדברי הכל כלומר שריא ממה נפשך בין שהקול אמת ובין שאינו אמת דאם הקול אמת א"צ עדות אחרת ואם הקול אינו חמת הרי אינו לאחר ג' ימים דתלינן לקולא שנהרג תוך ג' והאי לד"ה כאילו אמר ממה נפשך כנ"ל ליישב לשון זה:
כג סָעִיף א נפל לגוב האריות וכו' פי' מי שראוהו שנפל והלך לו משם ולא ידע אם אכלוהו אם לאו בגוב אריות אין מעידין עליו מן הסתם דאפש' שלא אכלוהו אבל בנחשים ועקרבים מעידין עליו מן הסתם דודאי אכלוהו דאגב איצצא מזקי לזה פירש רש"י דכיון שדוחקן שעומד עליהן מזקי ליה אבל גוב אריות רחב הוא וכו' וכבשן האש וכו' מיירי נמי דא"א לעלות והלכך אפי' הלך לו משם מעיד עליו א"נ אפי' אפשר לו לעלות אלא ששהה עליו כדי שישרף נמי מעיד עליו כמו שיתבאר בסמוך אצל דין מים שיש להם סוף ובזה נתיישב מה שהקשו התוס' דבירושל' איתא איפכא נפל לכבשן האש אין מעידין עליו חוששין שמא נעשה לו נס כחנניה מישאל ועזריה רוצה לומר שנפל באש וברח לו בשום ענין מן האש עכ"ל התוספות ונראה לי דברייתא דתלמודא דידן מיירי דוקא בשנפל למקום עמוק דאי אפשר לו לעלות ממנו וכ"כ הרב המגיד לחלק בכך בשם הרשב"א ונראה דחלוק זה הכריחו הרב דאל"כ אי אפשר לתרץ ברייתא דתלמודא דידן דסתרא לברייתא דאיתא בירושלמי עוד נראה דבראוהו נפל לכבשן האש והלך לו משם ואפשר לו לצאת בשום ענין ואח"כ מצאו בכבשן עצמות אדם תולין לומר דאותו שנפל לשם ודאי נשרף והכי מוכח מעובדא דר"פ האשה שלום בההוא גברא דבשילהי הילוליה אתלי נורא בי גנני ובתשובה על הנשרפי' בירידי ערסליו התבאר בס"ד כל הצורך:
כד סָעִיף א ראוהו צלוב נראה דהאי צליבא פירוש שצלבוהו בידיו כדאיתא בפרק נגמר הדין ופסק מלא הוא שרים בידם נתלו אבל הצליבה במלכות זה ובשאר מלכיות שתולין אותו בחבל שסביב צוארו ונחנק מיד מעידין עליו אע"פ שהלך משם ולא שהה כדי שתצא נפשו דכל שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב הרי אלו מעידין עליו כדכתב הרמב"ם פי"ג מה' גירושין והארכתי בתשובה בס"ד:
כה סָעִיף א ומ"ש או מלא פצעים וכו' משנה סוף יבמות אין מעידין אלא עד שתצא נפשו ואפילו ראוהו מגויד וצלוב וחיה אוכלת בו ופירש רבינו דאו או קאמר וכן פירש"י אבל מלשון הרמב"ם שכתוב ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אע"פ שדקרוהו או ירו בו חצים אינו מעיד עליו שמת וכו' נראה דס"ל דמתניתין חדא קתני ואפילו ראוהו מגוייד והוא צלוב וגם חיה אוכלת בו ור"ל שצלוב הוא על עץ בגובה וירו בו חצים או דקרוהו בחרב וכידון כדרך שהמלכות עשה שתולין אותו ואח"כ ממיתין אותו וגם החיה ועוף אוכל מן הצלוב ואפ"ה אין מעידין עליו שמת דאפשר דלא דקרוהו במקום שהנפש יוצאת בו וכן העוף לא אכל במקום שהנפש יוצאה בו ולפי זה ניחא דהרב המגיד תמה על הרב שלא כתב מדין מגוייד כלום וב"י תמה על תמיהתו הלא כת' אע"פ שדקרוהו וכו' ושרי ליה מאריה דהלא מ"ש הרמב"ם אע"פ שדקרוהו וכו' הוא חוזר על הצלוב וה' המגיד נשא ונתן בדין מגוייד שאינו צלוב ועל זה תמה למה לא כתב הרב מזה כלום ומ"מ למאי דפרישי' בדברי הרמב"ם אין כאן קושיא דלהרמב"ם לא מיירי מתני' במגוייד שאינו צלוב ולכן לא כתב אלא מתניתין דמיירי במגוייד והוא צלוב ואע"ג דבגמרא דקא רמינן מתני' אברייתא דקתני בה דמגוייד מחיי לא חיי משני לה אביי ורבא שמעינן דהוה ס"ל דמתניתין מיירי במגוייד שאינו צלוב ומתני' או או קתני לא הביא הרמב"ם הך שקלא וטריא דס"ל דאביי ורבא לא קא משני אלא למאי דקס"ד דמקשה דמתני' או או קתני אבל לקושטא דמילתא מתניתין במגוייד והוא צלוב קתני והתם הוא דאין מעידין עליו דלא מצי ידעי ביה שפיר אי מייתי אי לאו אבל במגוייד שהוא לפנינו דידע ביה שפיר א"נ מגוייד במקום שהוא עושה אותו טרפה מעידין עליו ובפלוגתא דרשב"א ורבנן במגוייד במקום שאינו עושה אותו טרפה ויכול לחיות ע"י כוייה ואע"פ שמגוייד הרבה ומסוכן טובא והיא דעת הרמב"ם ולכן כתב דכל היכא שאי אפשר שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב ה"ה מעידין עליו דבכל זה גם המגוייד במקום שעושה אותו טרפה דמיית ודאי מעידין עניו ומינה דבמקום שאינו עושה אותו טרפה דאפשר שיחיה ע"י כויה אין מעידין עליו וכר"ש בן אלעזר דהכי קסתים תלמוד בריש פרק האשה שלום דקאמרה זימנין דמחו ליה בגורא או ברומח וסברה ודאי מת ואיכא בעביד סמתרא וחיי אלמא דכל היכא דאפשר דכי עבדי ליה רפואה מחיי חיי אין מעידין עליו ודלא כתנא קמא בברייתא דס"ל דלא אמרינן דילמא קא עבדי ליה סמתרא בתר הכי א"נ שמא יכווהו ויחיה כיון דלא הוו קא עבדינן סמתרא עד עתה ואינן מזומנין לו מעידין עליו ולא קי"ל הכי אלא כרשב"א דאין מעידין עליו ודוקא במגוייד במקום שאינו עושה אותו טרפה כך הוא דעת הרמב"ם והכי מוכח בירושלמי דתני בה לפרש משנתינו אפילו ראוהו מגוייד אומר אני בחרב מלובנת נכוה וחיה וכך נראה מדעת הרי"ף והרא"ש שפוסקים כרשב"א וכדפי' שהרי הביאו המשנה כצורתה דאין מעידין על המגוייד ומעשה בעסיא באחד ששילשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא מן הארכובה ולמטה לא תנשא אלמא דבמקום שעושין אותו טרפה מעידין עליו ותנשא ובמקום שאינו עושה אותו טרפה אין מעידין עליו ולא תנשא אבל רבי' כ' או מלא פצעים אפי' במקום שנעשה טרפה אין מעידין עליו ונראה דטעמו דלמאי דקא מוקי אביי למתניתין דמגוייד אין מעידין עליו כרשב"א מפני שיכול לכוות לחיות מותבינן עלה מדקתני סיפא מעשה בעסיא וכו' ואי כרשב"א אפילו מן הארכובה ולמעלה אין מעידין עליו מפני שיכול לכוות ולחיות ומשני שאני מיא דמרזו מכה אלמא דאפילו מן הארכובה ולמעלה דעושה אותו טרפה אם הוא ביבשה אין מעידין עליו מפני שיכול לכוות ולחיות ואל תתמה הלא טרפה אינה חיה שכבר פירש ר"י בתוספות דודאי מגויוד במקום שעושה אותו טרפה מת לבסוף אבל אינו דבר ברור שימות קודם שיתירוה לינשא והלכך יכול לכוות ולחיות זמן מה אף עפ"י שמת לבסוף ואין מעידין לרשב"א דקי"ל כוותיה זו היא דעת רבינו ונראה ודאי דאף הרמב"ם מודה בזה דאפילו במקום שעושה אותו טרפה לא תנשא אלא אחר י"ב חדש דטריפה אינו חי יותר מי"ב חדש ובסמוך יתבאר בס"ד:
כו סָעִיף א ואם עד אחד מעיד וכו' משמע דבשני עדים נאמנים אפילו במעידים שהכירוהו על ידי ט"ע דבתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן ולא חיישינן דילמא קאמרי בדדמי וכ"כ הרא"ש וכך משמע מדברי הרמב"ם וכ"כ הרב המגיד ע"ש הרמב"ן ודלא כהאלפסי דאפי' בשני עדים דוקא בהכירוהו ע"י סימנים אבל בט"ע חיישינן דקאמרי בדדמי ובסוף סי' זה כתב רבינו בביאור וכתבו התו' ר"פ האשה שלום ואי סימנים לאו דאורייתא מיירי הכי בסי' מובהק דהוא דאורייתא כדאמרי' באלו מציאות א"נ מהני על פי טביעות עינא עכ"ל פי' סימנים שאינן מובהקין מהני ע"פ ט"ע בהדי סימנין ומדברי רבינו שכתב בסוף דבריו אלה דבאינו שלם לא סמכינן אט"ע לחוד בלא סימנין משמע להדיא דמיירי בסימנים שאינן מובהקין דאי במובהקין לא היה צריך לט"ע בהדי סימנים דאסימנים מובהקין לחודא סמכי' וא"כ מ"ש בתחלת דבריו ואם ע"א מעיד וכו' והכרתיו ע"י סימנים שה"ל בגופו נאמן היינו לומר שהכירו בט"ע ע"י סימנים וקאמר אבל בט"ע בלא סימנים אינו נאמן דחיישינן דקאמר בדדמי ולא היה צריך לפרש דבסימנים לחודיה אינו נאמן דהא פשיטא דאין סומכין אסימנים שאינן מובהקין גבי איסורא אלא הא איצטריך לאשמועינן דאפי' אטביעת עין נמי לא סמכינן אבל ודאי דאסימנים מובהקין סמכינן אפי' איכא תלתא לריעותא דראוהו שטבע וג"כ אינו שלם וגם ראוהו לאחר כמה ימים ומ"ש רבינו אבל אחר שלא ראה וכו' ואפילו בט"ע בלא סימנים נמי הכי קאמר דאפי' בט"ע לחודיה בלא סימנים בהדיה נאמן ולאפוקי היכא דאינו שלם בכל גופו דלא סמכינן אטביעות עין בלחוד בלא סימנים כך נראה מבואר מדברי רבינו ע"פ דעת הרא"ש והתוס' אכן במרדכי ר"פ האשה שלום כתב דהא דקאמר תלמודא ואסקינהו וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים הכי קאמר או קאמרי סימנים והיינו לומר דבט"ע לחודיה א"נ בסימנים לחודיה נמי נאמן ע"א והיינו בסימנים מובהקין ונראה דאין להקל ולהתיר ע"י ט"ע לחודיה באותו שראה הטביעה מאחר שהרא"ש ורבינו אוסרין:
כז סָעִיף א וכן אם נפל למים שאין להם סוף ובא להעלותו והעלו ממנו אבר וכו' היינו מעשה דעסיא ששנינו במשנתינו ומיירי בידוע הוא שאותו האבר הוא ממנו שיש בו סימן מובהק דליכא למיחש דילמא אותו אבר של איש אחר הוא וכך פי' ה' המגיד ונ"י ושאר מפרשים והוא דבר פשוט ולא קשיא דכאן דאמר דמעידין עליו כיון שא"א לו להיות חי ולמעלה אמר במגוייד אפילו במקום שנעשה טרפה אין מעידין עלו דלמעלה ה"ק אין מעידין עליו בסתם שהוא מת ותנשא לאלתר קודם י"ב חדש אבל ודאי כיון דטרפה הוא ואינו חי יותר מי"ב חדש תנשא לאחר י"ב חדש והיינו דקא מדקדק רבינו שכתב כאן מעידין עליו להשיא את אשתו ולא כתב בסתם מעידין עליו משום דהוה משמע שמעידין עליו בסתם שהוא מת ותנשא מיד והא ליתא דאע"ג דטרפה הוא ואינו חי יותר מי"ב חודש מ"מ אסורה שתנשא קודם י"ב חדש ולכן כתב מעידין עליו להשיא אשתו כלומר להשיא את אשתו כשתהיה מותרת להנשא דהיינו לאחר י"ב חדש וכ"כ הרמב"ן והרשב"א עיין בדברי ה' המגיד בפי"ג מה"ג ומביאו ב"י:
כח סָעִיף א עיר שהקיפוה כרקום וכו' הרי הן בחזקת חיים פי' בין לחומרא בין לקולא בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה ולפיכך הולכים לחומרא ואין מעידין עליהן שמתו ואפי' אבד זכרם דבחזקת חיים דיינינן להו ואשתו אסורה לעולם ואפי' נשאת תצא אבל ספינה שטבעה ממש בים ושהה ועמד עד כדי שתצא נפשו אע"ג דאין מעידין עליהן שגם הם בספק חיים מיהו אם נשאת בדיעבד לא תצא וכמ"ש בתשובה להרמב"ן סי' קכ"ח הביאו ב"י ונראה דה"ה נמי בעיר שכבשוה כרקום והיוצא ליהרג דדמיין ליה ובתשוב' הר"יבש סי' שע"ט נראה שחולק על זה ולענין מעשה צ"ע ופי' יוצא ליהרג פי' ב"י היינו מב"ד של עכו"ם וכך נראה דעת הרי"ף וכמו שפי' ב"י דבריו דלפי דעכשיו בעונותינו אין ב"ד דנין דיני נפשות אלא ב"ד של עכו"ם כ' בסתם ואחריהם נמשך רבינו ודלא כהרא"ש עכ"ד ולא נהירא אלא דעת רבינו כהרא"ש וכמ"ש לקמן בסימן קמ"א סעיף מ"ו ועיין במ"ש עוד לעיל סוף סעיף י':
כט סָעִיף א עד אחד אומר מת וכו' בפרק האשה שלום תנן עד אחד אומר מת ונשאת ובא אחד ואמר לא מת ה"ז לא תצא ובגמ' טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן ב' ואין דבריו של אחד במקום ב' ה"ק ע"א אומר מת והתירוה לינשא ובא אחד ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון והא דקשיא ליה לתלמודא מדעולא ואע"ג דעולא מודה דלכתחלה לא תנשא משום דר' אסי הסר ממך עקשות פה כדאיתא בפ"ק דכתובות (דף כ"ב) היינו משום דמטעם הסר ממך עקשות פה אין כאן אלא מדה טובה אבל ליכא איסורא אפילו מדרבנן ובמשנתינו מוכח מדיוקא דאיסורא איכא לכתחילה דלא תינשא וכך למדתי מדברי הרא"ש בפסקיו דלא כמ"ש התוס' ע"ש ר"י ע"ש והיינו דכתב רבינו מותרת להינשא ולית בה איסורא כלל אפילו מדרבנן אלא מדה טובה דלא תנשא משום לזות שפתים אבל אם בא השני קודם שהתירוה איסורא איכא דלא תנשא מיהו אם נשאת לא תצא דהכי משמע בסיפא דתנן ע"א אומר מת ושנים אומרים לא מת תצא ומדלא אשמעינן רבותא דאפילו בע"א אומר מת וע"א אומר לא מת תצא אלמא דא' וא' לא תצא וכ"כ התוס' אלא דנראה מדבריהם דדוקא אחד ואחד בזה אחר זה דמותרת לינשא מן התורה אלא דלא תנשא מדרבנן הלכך אם נשאת לא תצא אבל אחד ואחד בבת אחת דאסורה לינשא מן התורה אם נשאת תצא ע"ש מיהו מדברי רבינו שכתב בסמוך בע"א אומר מת ועד אחד אומר לא מת אם נשאת למי שאינו מעיד תצא משמע דאפי' בזה אחר זה נמי תצא מדלא חילק בין בבת אחת לזא"ז ונראה דס"ל דלא כתבו התוס' לחלק ביניהם אלא למאי דקס"ד דמשנתינו כפשוטה היא אבל למאי דאסיק לא צריכא בפסולי עדות אין לדייק כלום מהא דלא תני רבותא דאפילו באחד ואחד תצא דללישנא קמא הך הוה רבותא טפי דאפילו בנשאת ע"פ עד אחד כשר אם באו אח"כ שני פסולין ואמרו לא מת תצא וללישנא בתרא אשמעי' נמי רבותא היכא דהתירוה ע"פ אשה ונשאת ואח"כ באו ב' נשים ואמרו לא מת תצא ולא אמרי' דכל שהאמינה תורה ע"א ואפי' אשה חשוב כשנים וכדעולא ולפ"ז צריך לפרש דמ"ש רבינו אשה אומרת מת ושתים אומרות לא מת אע"פ שנשאת תצא היינו לומר אע"פ שהתירוה על פי אשה ונשאת אפ"ה כשחזרו ב' נשים ואמרו לא מת הלך אחר רוב בפסולי עדות. ולעיל בסימן ז' דגבי שבויה בע"א מעיד שנטמאה וע"א מעיד שהיא טהורה דמותרת אפילו זה שמעיד בההוא עבד או שפחה לא דמי להכא דבשבויה דמינוולה נפשה הקילו ע"ש:
ל סָעִיף א נשאת ע"פ עד כשר וכו' אפילו נשאת לא' מעידיה תצא האי לישנא לא שייך היכא דנשאת ע"פ אשה אלא לפי דאשה לאו דוקא אלא ה"ה קרוב וכסול דרבנן ועליו קאמר אפילו נשאת לאחד מעידיה:
לא סָעִיף א דאשה בעצמה וכו' עד אין מתירין אותה לינשא דעת רבינו דכיון דבעיין לא איפשטא ספיקא דאורייתא היא ועבדינן לחומרא וכ"כ באלפסי אבל הרמב"ם דפסק בתרווייהו לקולא דמתירין אותה לינשא סבירא ליה כיון דמשיאין האשה ע"פ עצמה חשיבא היא כשנים וכדעולא וכי איבעיא לן בתנו לי כתובתי והתירוני לינשא וכו' מדרבנן קא מיבעיא לן אי חיישינן דמשום כתובה קאמרה וכיון דחששא בדרבנן היא עבדינן לקולא:
לב סָעִיף א יש לה צרה וכו' עד ואוכלת בשבילו תרומה אם הוא כהן איכא למידק דמתני' תנא בה נמי אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי תנשא ותטול כתובה וחמותה אסורה ואיתא בגמרא דאי אשמועינן בצרה היא דוקא צרה חיישינן דמשקרא משום צערה דגופה שמונעת לה תשמיש מבעלה אבל בחמותה אימא לא מחזיקינן לה בשקרנית כולי האי ונהי דלהשיאה לא מהימנה אבל לחומרא לענין תרומה מיחש קמ"ל והשתא אמאי לא כת' רבינו חמותה לאורויי דאפילו בחמותה אוכלת בתרומה וכך יש לדקדק אדברי הרמב"ם שלא כתב אלא צרה ולא כתב חמותה אבל הרי"ף והרא"ש כתבו המשנה כצורתה:
לג סָעִיף א אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג שתיהן מותרות משנה בפרק האשה שלום ר"מ אומר הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו ר' יודא ורש"א הואיל וזו וזו מודות שאין קיים ינשאו ופסק הרמב"ם ספי"ב ורבינו דהלכה כרבי יודא ור"ש ואיכא למידק אמאי תנא הך פלוגתא בשתי צרות המכחישות זא"ז הו"ל למיתני בשני עדים אחד אומר מת ואחד אומר נהרג וי"ל דאפילו ר"מ לא פליג אלא בצרות דחיישינן דכל אחת אומרת שקר לקלקל צרתה וכיון דאחת משניהן ודאי שקרנית אולי שתיהן אומרים שקר להקל כי לא ידעו אמתת הדברי' וכמו שפירשו התוספות אבל בעדים דעלמא אף ר"מ מודה הואיל ושניהם מודים שאינו קיים ינשאו דפלגינן דבוריה וע"ל אצל בא אחד ואמר הרגתי ואצל א"צ בעדות אשה דרישה וחקירה:
לד סָעִיף א בד"א שהיא נאמנת על עצמה כשיש שלום וכו' ל"ש התחילה היא וכו' ר"פ האשה שלום מ"ט דקטט' רב חנניא אמר משום דמשקרא רב שימי בר אשי אומר משום דאמרה בדדמי מאי בינייהו איכא בינייהו דארגילה היא קטטה פי' דלמ"ד בדדמי בכל ענין חיישינן בדדמי אבל דמ"ד דמשקרא היכא דארגילה היא קטטה לא משקרא דתרתי לא עבדה והתוס' כתבו דגרסי' דארגיל הוא קטטה למ"ד בדדמי כיון דיש קטטה בדבר מועט אמרי' בדדמי אבל למ"ד דמשקרא היא יריאה כ"כ לשקר כיון דרחמא ליה והרא"ש כתב כגי' התוס' וכתב ועבדינן לחומר' משמע דס"ל כמ"ד בדדמי אבל הרמב"ם רפי"ג מה"ג כ' אינה נאמנת שזו הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה נראה דס"ל כמ"ד דמשקרא והכריע לפסוק כדבריו דכיון דהכחישות במאי דקאמרה גירשתני א"כ הוחזקה שקרנית ואעפ"כ לא חילק בין ארגיל הוא קטטה לא רגילה היא אילו היה מסופק בגירס' ולכך כתב בסתם דעבדינן לחומרא וכתב ה' המגיד דלהרמב"ם דהוחזקה שקרנית אפי' אמר מת וקברתיו אינה נאמנת דמשקרא:
לה סָעִיף א ומ"ש ואפילו אם עד מסייעה אינה נאמנת שם איבעיא להו ע"א בקטטה מהו טעמא דע"א מהימן משום דמילתא דעביד' לאיגלויי לא משקרא ה"נ לא משקר א"ד טעמא דע"א מהימן משום דהיא דייקא ומינסבא והכא כיון דאית לה קטטה לא דייקא ומינסבא תיקו ופסק הרמב"ם ורבינו דלא תנשא ומשמע דחיישינן לטעמא דהיא דייק ומינסבא והקשה ה' המגיד שהרי הרמב"ם סבר דטעמא דע"א משום דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא כמ"ש בארוכה בסוף ה"ג אבל מה שתירץ על זה אינו מתיישב לפע"ד ולי נראה דהרמב"ם סבור דטעמא דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא ודאי עיקר הטעם דסמכו עליו חכמים דע"א מהימן דעל טעם זה סמכו בהכרת שמות בגיטין ובחליצה מפי אשה ומפי קרוב ואנן הכי קמיבעיא לן מי נימא טעמא דע"א מהימן משום הך טעמא בלחוד דמילתא דעבידא לאיגלויי הוא ואפילו היכא דלא דייקא ומינסבא א"ד דוקא היכא דאיכא נמי טעמא דהיא דייקא ומינסבא וכיון דבקטטה לא דייקא ומינסבא אין עד אחד נאמן ועבדינן לחומרא דלכתחילה לא תנשא מיהו אם נשאת כתב הרמב"ם דלא תצא שהרי יש לה עד וצ"ע על מה שכתב רבינו ואפילו אם עד מסייעה אינה נאמנת דמנ"ל הא הלא פירש רש"י וז"ל עד אחד בקטטה קטטה בינו לבינה והלך למדינת הים ובא עד אחד ואמר מת מי מהימן או לא עכ"ל אלמא דלא קמיבעיא ליה אלא בהלך הוא לבדו למ"ה ובא עד אחד ואמר מת והיא אינה אומרת כלום אבל בהלכה היא ובעלה למ"ה ובאה ואמרה מת בעלה וגם עד אחד בא ואמר מת נראה דלא קמיבעיא ליה דפשיטא דתנשא דהכא ודאי דייקא שהרי היא אומרת שהיא יודעת בבירור שמת ולא על עדות העד סומכת והכי משמע לכאורה מדברי הרמב"ם שכתב בא ע"א והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו משמע הלשון שבעלה הלך למ"ה והיא נשארה בבית ובא ע"א ממ"ה והעיד לה שמת בעלה לא תנשא וכו' ונ"ל דרבינו דקדק בדברי הרמב"ם שכתב שמא שכרה אותו דמאין הוציא זה כיון שלא נזכר בגמרא וכמו שתמה על זה גם ה' המגיד ולכן סבר רבינו דהרמב"ם מפרש דקא מיבעיא ליה בע"א בקטטה היכא דאשה נמי אומרת מת ומאחר שהרב פוסק כמ"ד דטעמא דקטטא דמשקרא כדפי' א"נ הך בעיא בע"א בקטטה לא קמיבעיא ליה אלא למ"ד טעמא דקטטה משום דאמרה בדדמי מי נימא כיון דאיכא ע"א דלא משקר ומסייע היא נמי קושטא קאמרה ולא חיישינן לבדדמי או דילמא בעינן נמי דדייקא ומינסבא ובקטטא לא דייקא ומינסבא והאי נמי דקאמרה איהי נמי מת אין זה אלא בדדמי אבל לטעמא דמשקרא לא קמיבעיא ליה דפשיטא כיון דמשקרא אפי' איכא נמי ע"א דמסייע חיישינן שמא שכרה אותו וז"ש רבינו ואם נשאת כתב הרמב"ם לא תצא כיון שהעד מסייעה ולשון זה לא כתבה הרמב"ם אלא דרבינו מפרש כך בדבריו דמדבר בשהעד מסייעה ולפי זה צריך לומר דמ"ש הרמב"ם בא עד אחד והעיד לה וכו' משמעו דקאי אמ"ש תחלה באה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת וכו' ואמר שאם בא ע"א והעיד לה שמת בעלה כלומר מסייע לה ולדקדק בלשונו שאמר בא ע"א וכו' לאורויי דאע"ג דלא בא העד עמה אלא האשה באה תחלה ואמרה מת בעלי ואח"כ בא גם ע"א והעיד לה שמת בעלה אפ"ה לא תנשא חיישינן שמא כשהיו תחלה ביחד במ"ה שכרה אותו והיתה עצתם שהאשה תבא ראשונה ותאמר מת בעלי ואח"כ יבא גם העד אחריה וימלא דבריה ויאמר לה מת בעלה וסובר רבינו דכ"ש היכא שהעד לבדו מעיד שמת בעלה דבלא טעמא שמא שכרה אותו לא תנשא דכיון דאיכא קטטה לא דייקא ומינסבא ולכן כתב רבינו ואפי' אם עד מסייעה כו':
לו סָעִיף א וכן אם יש מלחמה בעולם ואמרה מת אפי' בסתם וכו' משנה שם מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת איבעיא להו החזיקה היא מלחמה בעולם מהו מי אמרינן מה לה לשקר דאי בעי' אמרה שלום בעולם או דילמא כיון דאיתחזקה אמרה בדדמי ולא אתי מ"ל לשקר ומרע חזקה ופרש"י ואי קשה תפשוט ממתניתין דקתני שלום בעולם נאמנת דהא ודאי מת בעלי במלחמה קאמרה דאי על מטתו מאי איריא שלום בעולם אפילו מלחמה בעולם אמרן לעיל כי אמרה מת על מטתו מהימנה אלא ודאי מת במלחמה איצטריך לאשמועינן והיינו החזיקה היא מלחמה בעולם תריץ מתניתין דאמרה מסתמא ואשמיעי' דהואיל ושלום בעולם ואף על גב דלא אמרה על מטתו בהדיא מסתמא מת על מטתו קאמרה ובזמן שיש מלחמה בעולם מסתמא מת במלחמה קאמרה עד דאמרה מת על מטתו וכי קא מיבעיא ליה כגון שיש שלום בעולם ואמרה איהי מת במלחמה עכ"ל וזהו שכתב רבינו ביש מלחמה בעולם ואמרה מת אפילו בסתם דמסתמא מת במלחמה קאמרה עד דאמרה מת על מטתו וכשלא ידענו שיש מלחמה אלא על פיה כתב רבינו והיא אומרת מת במלחמה דאם אמרה מת בסתם מסתמא מת על מטתו קאמרה אבל הרמב"ם כתב וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואומרת מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אלמא דס"ל דאפילו במלחמה בעולם אם אמרה מת בסתם נאמנת דסתמא מת על מטתו קאמרה עד דאמר' בפירוש מת במלחמה ומה שהקשה רש"י יש לתרץ דהא גופיה קא מיבעיא ליה מי נימא החזיקה היא מלחמה בעולם דאמרה מת בעלי במלחמה נאמנת ומתני' נמי דקתני שלום בעולם נאמנת היינו דאמרה מת בעלי במלחמה א"ד אעפ"י דאיכא שלום בעולם כיון דאמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת ומתני' הכי קתני שלום בעולם נאמנת פי' שאינה אומרת מת במלחמה אלא שלום היה בעולם ומת על מטתו נאמנת מלחמה בעולם אינה נאמנת פי' שאמרה מלחמה היתה בעולם ומת במלחמה אינה נאמנת ואע"פ שלא היינו יודעים שיש מלחמה באותה מדינה אלא על פיה אפ"ה אינה נאמנת וכיון דלא איפשטא אזלינן לחומרא דבאמר' מת במלחמה אינה נאמנת אפי' לא ידענו שיש מלחמה אלא על פיה אבל הא פשיטא ליה דכל שלא אמרה בפירוש מת בעלי במלחמה אלא מת על מטתו או מת סתם אפי' איכא מלחמה בעולם נאמנת דסתם מת על מטתו משמע כנ"ל דעת דעת הרמב"ם:
לז סָעִיף א ומ"ש והרמב"ם כתב בזה שאם נשאת לא תצא וא"א הרא"ש לא כתב כן נראה דרצונו לומר דאע"ג דבע"א בקטטה נראין דברי הרמב"ם דאם נישאת לא תצא שהרי יש לה עד מסייעה מ"מ בזה שהחזיקה היא מלחמה בעולם דבזה כתב הרמב"ם ג"כ דאם נשאת לא תצא וא"א הרא"ש לא כתב כן אלא כתב סתם דבעיין לא איפשיטא ועבדינן לחומרא ומשמע דס"ל דאפי' נשאת תצא מדלא כתב כך להדיא דנשאת לא תצא וא"ת החזיקה היא מלחמה מאי קמיבעיא ליה הא לא שייך מגו כיון דאינה חשידא לשקר אלא אמרה בדדמי תירצו התוס' בשם ר"י בדבור הראשון פ' האשה שלום דבהחזיקה היא מלחמה איכא למימר מדלא אמרה בסתם מת בעלי אלמא מדדייקא כולי האי דלא קאמרה בדדמי ושייך מגו ואפ"ה אינה נאמנת דלא אתי מגו ומרע לחזקה דאתחזק במלחמה קאמרה בדדמי ואף אם נשאת תצא ולהרמב"ם דכתב דאם נשאת לא תצא אלמא דס"ל דסמכינן אהאי מגו קשיא דאפילו איכא מלחמה בעולם נמי נימא אם נשאת לא תצא כיון דאיכא מגו דאי בעיא אומרת מת על מטתו א"נ נהרג בלא מלחמה אלמא מדדייקא כולי האי דלא קאמרה בדדמי וי"ל דאין זה מגו כיון דידוע לעולם דהיא מלחמה יראה לומר דמת על מטתו ויודעין שהיא משקרה כל זה כתבו התוס' לשם:
לח סָעִיף א וכתב הרמב"ם כיון שיש מלחמה בעולם אפילו אומרת מת וקברתיו אינה נאמנת נראה דס"ל הא דאמרי' בריש האשה שלום דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנא הא מת על מטתו מהימנא האי מת על מטתו היינו לומר דאמרה שלא מת בתוך המלחמה כי לא היה מאנשי המלחמה שבאין להרוג או ליהרג אלא היה רחוק מהמלחמה במקום שאין מורא ופחד מזריקת חצים ואבני בליסטראות ולשם נהרג או מת דכל שהיה ברחוק מקום קרינן ליה מת על מטתו וכ"כ המרדכי הביאו ב"י הלכך נאמנת אבל באומרת מת במלחמה שהיה מאנשי המלחמה אפי' אומרת נמי וקברתיו אינה נאמנת ולא משום בדדמי דהא ודאי בדאמרה וקברתיו אין לחוש לבדדמי אלא אנן חיישינן באשה כיון דחזק הוא בדעתה דמת במלחמה דקאמרה ס"ד בכל הני דאיקטול איהו פליט ומתוך אותו הדמיון שחזח בדעתה משקרה וקאמרה נמי וקברתיו ולפי זה אפילו נשאת ועוד דמסתמא יראה במלחמה לשהות עד אחר הקבורה ומשקרה ונראה דאיכא נפקותא בין הטעמים דלטעם הראשון וכמ"ש המרדכי אף באומרת נטבע במים שאין להם סוף ונפלט ליבשה וקברתיו נמי אינה נאמנת להרמב"ם כמו במלחמה דמתוך אותו הדמיון שחזק בדעתה משקרא וקאמר' נמי קברתיו ואפילו נשאת תצא וכן נמי באמרה מת תחת המפולת או נשכו נחש ועקרב ומת אפי' אמרה וקברתיו אינה נאמנת כמו במלחמה להרמב"ם וכ"כ ה"ה להדיא ולא דמי לרעבון דבאמרה מת וקברתיו נאמנת דהתם כיון שאמרה וקברתיו מסתמא היתה אצלו ומת בפניה וקברתו וליכא למיחש לא לבדדמי ולא למשקרא משא"כ במת במלחמה ומת תחת המפולת או נשכו נחש ועקרב דאף שלא מת בפניה סברה ודאי מת במלחמה ותחת המפולת ומתוך דמיון זה שהוא חזק בדעתה משקרת וקאמרה נמי וקברתיו אבל לטעם השני שמסתמא יראה במלחמה לשהותה עד שתקברנו חיישינן דמשקרא א"כ במים שאין להם סוף דאין שם מורא וכן מפולת ונחש כי אמרה מת וקברתיו נמי נאמנת כמו ברעבון זולתי מת במלחמה דאינה נאמנת אפילו אמרה וקברתיו ומה שקשה ליהמנה במת במלחמה במגו דמת על מטתו י"ל דלא אמרינן מגו במקום חזקה דבמלחמה ודאי חזקה דיראה לשהות עד שתקברנו ועוד כתבו התוס' היכא דידוע דאיכא מלחמה בעולם יריאה לומר מת על מטתו דהכל יודעים דמשקרא כדפי' בסמוך מיהו בהחזיקה היא מלחמה בעולם קשה אמאי לא תנשא אפילו לכתחלה במגו דמת על מטתו וצ"ע וכל זה באשה עצמה שאמרה מת עלי במלחמה אבל בע"א במלחמה לא חיישינן דמשקר כל עיקר אלא דקאמר בדדמי בלחוד ולפיכך אם אמר נמי וקברתיו דליכא למיחש שוב לבדדמי נאמן וס"ל להרמב"ם דבאשה דאית לה צערה דגופא חיישינן דלמא משקרה כי היכי דחיישינן בקטטה בינו לבינו דמשקרה חבל עד המעיד למה יעיד שקר ועיין במ"ש ה' המגיד ליישב דברי הרמב"ם הביאה הב"י ולפעד"נ מה שכתבתי:
לט סָעִיף א ואם יש מלחמה בעולם ובא ע"א ואמר מת במלחמה אינו נאמן וכתב הרמב"ם שאם נשאת לא תצא ואע"ג דלרבינו במת סתם נמי אינו נאמן דמסתמ' מת במלחמה קאמר כיון דאיכא מלחמה בעולם אפילו הכי נקט רבינו ואומר מת במלחמה משום דעל זה הביא מ"ש הרמב"ם שאם נשאת לא תצא והרמב"ם לא קאמר אלא באומר מת במלחמה כדפירש' לעיל:
מ סָעִיף א ומ"ש ואם אמר העד מת וקברתיו נאמן וכו' בפ' האשה שלום איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו טעמא דע"א מהימן משום דמלתא דעבידא לאיגלויי הוא לא משקר ה"נ לא משקר א"ד טעמא דע"א מהימן משום דהיא גופ' דייקא ומינסבא והכא לא דייקא ומינסבא דאמר' בדדמי ובעיי' לא אפשיטא ופי' התו' דאין לפרש או דילמא טעמא דע"א משום דדייקא ואפילו אמר העד בדדמי נאמן דהא אפי' דדייקא האשה למה לו להיות נאמן כיון דאמר בדדמי אלא ודאי לעולם לא יאמר עד אחד בדדמי כמו האשה עצמה אלא דמ"מ אין להאמינו כיון דהאשה לא דייקא כאן וסומכת עליו יותר ממה כשאומר מת על מטתו דכיון דיש רגלים לדבר עכ"ל ור"ל דהאשה ודאי לפי תאותה שחפצה להתיר את עצמה טועה וקאמרה בדדמי אבל עד אחד אינו טועה ואינו אומר אלא מה שרואה בבירור גמור ולפי זה אע"ג דבעיין לא אפשיטא הכא מ"מ מדחזינן בעובדא דטבע בדגלת בפרק בתרא דבמים דכמלחמה דמי וקאמר בדדמי כדאיתא בפ' האשה שלום וא"כ לא דייקא ומנסבא ואפ"ה עד אחד נאמן א"כ ה"ה במלחמה נמי ע"א נאמן ולא בעינן דנימא וקברתיו דלא בעינן וקברתיו אלא היכא דחיישי' לבדדמי ובע"א דלא קאמר בדדמי לא בעינן וקברתיו כך הוא לדעת התו' והוא דעת הראב"ד שכתב רבינו אבל רש"י כתב וז"ל והכא לא דייקא ותרווייהו אמרי בדדמי עכ"ל והיא דעת הרי"ף והרמב"ם דקמיבעיא ליה אי חיישינן לע"א במלחמה דילמא קאמר בדדמי כמו האשה ואינו נאמן א"ד ע"א לא קאמר בדדמי וכיון דלא משקר במילתא דעבידא לאיגלויי נאמן ובעיא לא איפשיטא ואזלי' לחומרא דבעי' שיאמר וקברתיו כעובדא דטבע בדגלת דקאמר אסקוה לקמאי וחזיתיה וכו' דהשתא ליכא למיחש לבדדמי ה"נ בעי' וקברתיו כי היכי דלא ליחוש דילמא קאמר בדדמי אלא דהאלפסי ס"ל דה"ה בב' עדים נמי חיישי' דלמא קאמרי בדדמי ובעי' דאמרי קברנוהו ותימא לפי דעתו אמאי לא קמיבעיא להו בב' עדים כי היכי דמיבעיא להו בע"א וצריך לומר דס"ל לרב אלפס דאה"נ דתרתי קמיבעיא להז דטובא אשכחן הכי בתלמודא בפ' כיצד הרגל (דף י"ט) דדלמא רבא את"ל קאמר את"ל אין שינוי יש העדאה או אין העדאה וע"ש בפירש"י וכן בפ"ב דזבחים (דף כ"ה) מסיק תלמודא דרב אמי תרתי בעי מיני דר' יוחנן את"ל אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי אויר שסופו לנוח מאי וה"נ תרתי קמיבעיא להו את"ל בב' עדים לא חיישינן דקאמר בדדמי ע"א מאי וכיון דלא איפשטא אזלינן לחומרא בתרווייהו דבין בע"א בין בב' עדים חיישינן לבדדמי אא"כ דאמרי קברנוהו ואיכא לתמוה כיון דבעובדא דטבע דאסקוה לקמאי וחזיתיה וכו' לא בעי' לא סימנין ולא וקברתיו אלא נאמן עד אחד שהעיד שהכירוהו בט"ע כיון דליכא למיחש בדדמי א"כ בעובדא דב' ת"ח פ' האשה שלום דמוקמינן לה דאסקינהו לקמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים וכו' למה לי סימנים וי"ל דהתם לא היה הגוף שלם דאכלוהו כוורי וכדכתבו התוס' וז"ל נ"י איבעיא להו ע"א במלחמה פי' רבינו אלפסי ז"ל באומר מת וקברתיו דוקא בטעמא דאמר דילמא טעמא דע"א משום דלא משקר ה"נ דלא משקר א"ד זימנין דמשקר אלא אנן לאו עליה סמכינן אלא אאיתתא גופה דדייקא עד שתגיע לדבר ברור והכא זימנין דסניא ליה וכיון דאית לה מידי למיסמך קאמרה בדדמי אבל באומר מת סתם לא מיבעיא חד דלא מהימן אלא אפי' תרי נמי לא מהמני משום דכל במלחמה אמרי בדדמי עכ"ל ותימא דא"כ דבמת וקברתיו קמיבעיא ליה בע"א דילמ' משקר וקא אתינן למיפשטא מעובדא דב' ת"ח דשמעינן מינה דאפי' בדלא אמר וקברתיו ע"א נאמן מאי קא דחו כגון דאמרי אסקינהו לקמן כו' כלומר ולעולם חיישינן דלמא משקר דא"כ מאי מהני כשאמר אסקינהו קמן וקאמר סימנין והא בע"א חיישינן דילמא משקר ואפילו אמר קברתיו לא סמכינן עליה וכך כתב הרב המגיד בפי"ג מה"ג ויש ליישב דלנ"י מיירי כגון שהסימנים לא היו גלוים ומפורסמים בפנים ובפס ידים אלא היו בגוף תחת הכסות סימנים מובהקים דהשתא כיון דקאמרי הני סימנים ואנן ידעינן דהני סימנים הוו ביה בההוא גברא א"כ לא משקר אבל למאי דפרישית לרש"י ולהאלפסי ולרמב"ם ניחא טפי אלא דרש"י לא גרס זימנין דסניא ליה והאלפסי גרס ליה ועיין בדברי הרב המגיד הביאו ב"י לעיל אצל ע"א במים שאין להם סוף:
מא סָעִיף א ואם אומרת עישנו עלינו את הבית הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת הא דלא קתני עישנו עליו הבית ומת נראה לפרש דרבותא אשמעינן דלא מבעיא בעישנו עליו הבית דפשיטא דאינה נאמנת מאחר שלא היתה עמו בבית מנא ידעה שנשאר שם דילמא ברח והלך לו אלא אפי' אמרה שנינו היינו בבית ועישנו עלינו וראיתי שהאש אחזה בבית ונשאר שם ואני ברחתי אפ"ה אינה נאמנת דא"ל כי היכי דלדידך אתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא אבל לגבי נפלו עלינו לסטים ודאי דקשיא כיון דטעמא דאשה כלי זיינה עליה ליתניא סתמא נפלו עליו לסטים ומת נאמנת וי"ל דבכה"ג אפי' בעד ח' נמי נאמן כיון דלא נפלו לסטים אלא על ההרוג והעד לא ירא לעמוד שם עד שימות כי לא היה הוא בסכנה כיון שלא בא להרוג כי אם ההרוג אבל נפלו עלינו לסטים דבע"א אומר כך לפי מחשבתו שנפלו הליסטים על כולם והוא מת ואני ניצלתי אינו נאמן דא"ל כי היכי דלדידך איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא וניצל אבל באשה אפי' אמרה נפלו עלינו דלפי מחשבתה בהתחלה נפלו הליסטים על כולם אפ"ה נאמנת לומר הוא מת דאנן סהדי דהיא אינה יראה ועומדת שם עד שימות כיון שלא בקשו הליסטים לעשות לה דבר רע ולא היתה בסכנה דאשה כלי זיינה עליה וא"ת דכאן פסקו הפוסקים כרב אידי דאשה כלי זיינה עליה ונאמנת ובפ"ב דע"ז פליג עליה ר' ירמיה ולא ס"ל לומר האשה כלי זיינה עליה ולדידיה משמע דאינה נאמנת וי"ל דרב ירמיה נמי לא אמר אלא לענין שתתיחד עם העכו"ם ושלא ניחוש לש"ד דלא סמכינן אטעמא דאשה כלי זיינה עליה ואסורה להתיחד אבל מודה ר' ירמיה דסומכת האשה על זה שיכולה להטמין עצמה ולהמתין שם בכדי שתראה שימות ולא תעיד בדדמי וכמ"ש לשם התוס' להדיא (דף כ"ו) ועיין בי"ד סי' קנ"ג:
מב סָעִיף א בא בעלה וכו' משנה וגמ' פ' האשה רבה וע"פ פסק האלפסי והרא"ש דל"ש ע"פ ע"א ל"ש ע"פ ב' עדים וע"ל בסוף סי' ט"ו.
מג סָעִיף א ומ"ש אבל אם גירשה או מת אז לא הוי משני אלא ממזר דרבנן צריך לפרש דהיינו שגירשה או מת קודם שנתעברה מן השני וכן מ"ש בן שנולד קודם שמת כו' לאו דוקא שנולד אלא רצונו לומר שנתעברה קודם שמת ופשוט:
א אבל הריב"ש כתב בתשובה סימן קכ"ז שלא כדברי הרשב"א וכמו שאכתוב בסמוך:
ב משמע דלאחר גיטו של שני מותרת לראשון ואין בזו משום מחזייר גרושתו וצ"ע מנא לית הא שמאחר שנאמנת להקל לישא איש אחר כ"ש שתהיה נאמנת להחמיר שאסורה לראשון אחר גירושי שני:
ג וכ"כ הר"ן בפ"ב דכתובות דף תע"ט ובהגהות מיימון פ"י דגירושין דאין נאמנת ליתן לה כתובה אף על גב דנאמנת לינשא על פיו וכן משמע בתוספתא ס"פ הכותב ומהרי"ק שורש ע"ב האריך בדין זה והסכים דיש לה כתובה ואף אם תובעת כתובה דאינה נאמנת היינו לענין שתגבה כתובתה אבל מ"מ לענין נשואין נאמנת אף על גב דתבעה כתובתה וע"ש שהאריך בדין זה ועיין בסמוך מה שאכתוב מזה.
ד כתב בנימין זאב סימן קמ"ו דלא בעינן בפניו ממש אלא שיהא בעלה בעיר וסופה לידע אמנם בתשובת מהרי"ק שורש ע"ב כתב דיש חולקים ובתשובת ריב"ש סימן קכ"ו כתב בהדיא דלא מיקרי בפניו אלא שהיו שניהם ביחד בב"ד אבל אם אין הבעל בב"ד כשטענה גרשני בעלי אלא פרסמוה ברבים אף על פי שע"י זה יודע לבעל לא מהימנא ואפילו אם טוענת אחר כך לפני הבעל גריעה טענתה קצת שאולי עכשיו מעיזה כדי לאחזוקי שקרא עד כאן לשונו וע"ל סימן קנ"ב בדין זה:
ה סָעִיף א כתב מהרא"י בפסקיו סימן ק"ב אשת אליהו הנביא או אשתו של רבי יהושע בן לוי מותרת דלא מקרי א"א אלא אשת מלאך ושריא להנשא ונפקא מינה אם יזכה איש כמותן עד כאן לשונו.
ו וכ"מ בתא"ו נכ"ו ובהגהות אלפסי:
ז וכן מסיק א"ז בשם רבינו שמחה:
ח גם נ"י פרק האשה קמא דף תל"ג כתב טעם איך הוא ביד חכמים כח להקל בערוה דאורייתא כתב ריב"ש בתשובה סימן שע"ה רוב החכמים הצרפתים והאשכנזים מקילין בעדות אשה ולא כן הגאונים ז"ל ולא המחברים שלנו אבל הן מחמירים הרבה ודי לנו במה שהקילו חכמים עד כאן לשונו כתב בהגהות מרדכי סוף יבמות תשובת מוהר"ם דכל היכא דאיכא פלוגתא בדינים אלו אזלינן לחומרא הואיל והוא איסור דאורייתא וכן הוא בפסקים מהררא"י סימן ר"ך. כתב מהרי"ו בתשובות סימן ס' דעד מפי עד נאמן אף על פי שעד הראשון לא העיד בפני בית דין אלא סיפור דברים בעלמא ואף במקום שיש עדיין העד הראשון א"צ לשלוח אחריו אלא די בעד מפי עד עד כאן לשונו וכתב הריב"ש בתשובה סימן תק"ח דכל הנשאת על פי עד אחד אין לה לינשא כ"א על פי ב"ד וכן הוא בבנימין זאב בשם התוס' וכן כתב בנ"י בשם תשובת הרמב"ם סימן קי"ט וכתב דאם לא עמדה בפני ב"ד אין בדברי העד כלום והר"ן בתשובה סי' כ"ב כתב שאפילו נשאת מעצמה ע"פ ע"א בלא הוראת ב"ד ואח"כ בא עד אחד ואמר לא מת לא תצא וכן כתוב בתשובת הר"ד כהן בית ח' עד כאן לשונו כתב הרשב"א סימן תשמ"ט ותש"ן דבית דין המקבל עדות צריך להיות ג' ואם קבלו ב' לא עשו ולא כלום וצריכין להיות דחוקים זו מזו ומן העדים ומן האשה ובאשרתא מן העדים:
ט כתב בנ"י בפרק כיצד ע"ב דף ת"ט ויש לדקדק בענין שיחתו שלא יכוין להעיד כל שאילו אומר אמרו לאשתו של פלוני שאני ראיתי שמת בעלה לאו מל"ת הוא דהא מתכוין להעיד ולהתיר עד כאן לשונו:
י וכן הוא בתשובת מהרי"ו סימן קס"ד ומ"מ אם משיחין לפי תומן פשיטא שכשרים דלא גרע מעכו"ם כמ"ש בהדיא סימן ר"כ. עיין בתשובת מהר"ם בהג"ה ובהגהות מרדכי דכתובות דף תקס"א דין ריקים אלו.
יא וכתב שם בתשובות דאם מצא בשטר שהוא עד מפי עד משיאין אשתו וא"ז כתב אם בא מעשה לידי אני אוסרו כתב הר"ן בפ' ב' דכתובות ע"א דף תע"ו אפילו למ"ד אין משיאין בשטר אם אמרו מ"ש בשטר שמענו ושכחנו תנשא אשתו כלומר וע"י ראיית השטר נזכרו מהימני עכ"ל. כתב בת"ה סימן ר"מ בשם א"ז אם ידוע שישראל כתב השטר אפילו כתב בכתב עכו"ם משיאין אשה על זו וכתב עוד שם אם ראובן טבע במים שאין להם סוף ואשתו רחוקה הימנו במלכות אחרת ויצא קול במקומה שבעלה טבע אחר כך כתב בחור אחד לחבירו דרך שמועות או דרך התאוננות על ראובן הלזה שמת והזכיר עליו בכתיבה להדיא מיתה וטביעה לא הוזכר אין אומרים נתיר את אשתו אלא חיישינן דהא דכתב הבחור על ראובן שמת וזה מחמת הטביעה כמו שיצא הקול כבר ובעבור שלא שמע מעלייתו מן המים ואין ידוע אנה הוא בא החזיק אותו בודאי מת עכ"ל: וע"ל סי' זה דיש לסמוך קצת אקול:
יב וכתב מהרי"ו סימן מ"ה ובכתבי מהרא"י סימן ר"ך דאם אמרו התינוקות קברנוהו וכך וכך ספדנים היו שם לא מהני אלא לאלתר כלומר שאומרים עכשיו קברנוהו אבל אם לא העידו לאלתר לא מהני עדותן ואפילו במל"ת וע"ש וכן כתב בא"ז דבעינן לאלתר וכתב עוד דאפילו הגדילו אח"כ אין נאמנים לומר שראו בקטנותן שמת ע"ש.
יג כתב נ"י סוף יבמות אף על גב דחכמים הקילו משום עגונה והאמינו עכו"ם מסיח לפיתומו מ"מ יש לדיין לדקדק יפה ולעיין אם אין בדבר רמאות עכ"ל דף תנ"ו ע"א: ע"ל אם עכו"ם מסיח לפי תומו נאמן במקום שאין ע"א נאמן כגון במלחמה וכיוצא בזה עוד ע"ל אם העכו"ם העיד מל"ת שיהודי נהרג שסימנו כך וכך וכו':
יד וכן משמע בתשובת מוהר"ם שהביא הגהת מרדכי דכתובות דף תק"ו ומרדכי דיבמות פרק האשה בתרא דעכו"ם יש להם דיני פסולים לעדות:
טו ובמרדכי סוף יבמות מסתפק בדבר.
טז וכתב הלכה למעשה דלא בעינן לדעת הרמב"ם קברתיו אלא כשאין מכיר האיש המת אבל אם מכירו לא בעינן קברתיו דמשמע שם דנהגו העולם שלא להצריך קברתיו בעכו"ם מל"ת וע"ש והאריך בזה מהר"ר בנימין זאב סימן א' וסימן ח':
יז ועיין בתשובת הריב"ש סימן שע"ח בדינים אלו.
יח כתב בפסקי מהרי"א סימן קל"ט אשה שנאבד בעלה ושאלה לעכו"ם אחד אחר מיתתו והגיד להם שנהרג והגיד הוכחות וסימנים בהריגתו ופסק אף שלכתחלה אסורה להנשא הואיל ושאלה העכו"ם א"כ לא מיקרי העכו"ם מל"ת מ"מ אם נשאת כבר ע"פ חכם מורה הוראה לא תצא כיון דנפיק קלא שמת ובעל שם היה ויש לו קרובים הרבה וזה כמה שנים שנשתתק שמו ובעונותינו עכשיו אנו מפוזרים בעכו"ם ואילו היה חי ברחוק מאתים פרסה היה נשמע ממנו וכה"ג הוה כרובא דשכיח שכבר מת ולא תצא ודמיא לחכם שהתיר במים שאין להם סוף דאם נשאת לא תצא הואיל ורוב מתים ה"ה כאן וע"ש כי האריך בזו:
יט ועיין בא"ז סוף יבמות בדין עכו"ם מל"ת שהאריך בתשובו וחולקים בזה לבין מת במלחמה:
כ ואין תמיהתו תמיה כי מאחר שהרא"ש כתב סתם כל' הגמ' ולא הזכיר דברי הרמב"ם משמע דס"ל דברי הגמרא ככתבן וכפשוטן ודלא כדברי הרמב"ם כן נראה לי:
כא ז"ל שם על א' שהיה מארץ קסטליא והלך בעלה ממנה ושמו אברהם פאר"ח ואחד כך בא אחד מירושלים והעיד שאברהם פאר"ח שמארץ קסטיליא מת אבל לא הזכיר שם עירו וגם לא ידע שהוא בעל אשה זו והוחזקו הרבה אברהם פאר"ח בארץ קסטיליא ופסק דאין משיאין האשה על עדות זו דהואיל דהוחזקו בו אין להתיר אשתו וכן הסכימו כל המפרשים ז"ל. ע"כ ריב"ש דמאחר שזה העיד שלא דר בירושלים רק אבדהם פאר"ח אחד ואם יבא עוד אחד ויעיד שזה היה בעלה של זו או שהוא מעיד אשה זו משיאין האשה כי עדותן מצטרף ועיין כי האריך בתשובה זו וכתב שם דאין לשוב ב"ד ליתן שטר עדות לאשה מה שהעידו עדים לפניהם אם אין באותו עדות להתידו אם לא כתבו בפי' הטעם שלא השיאו על אותו העדות דיש לחוש לקלקול ב"ד שאינן מומחין וע"ש דכתב דאם לא הזכירו שם עירו אף על גב דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון יש לחוש אף על פי שאין השיירות מצויות וכ"ה בתשובת הרא"ש כלל נ"א לדעת י"א אמנם הרא"ש חולק שם ומתיר בהזכירו שמו ושם אביו אף על פי שלא הזכירו שם עירו דהואיל וידענו שאחד מן העיר ששמו כן נאבד לא חיישינן לאחר וע"ש שהאריך בתשובותיו וכן כתב בנימין זאב בתשובה דמהר"ר יוסף טאטיצק הורה כדברי הרא"ש וכתב לעיל דברי מהרי"ק שורש קפ"ה שהביא ב"י שאם ראה מהרי"ק תשובת הרא"ש היה חוזר מדבריו:
כב וכן כתב בהגהות אלפסי בשם הר"י מטראני דף ת"נ וכתב מהרי"ק שורש קפ"ה דבמקום שיש הרבה אומדנות שהוא האיש פלוני יש לסמוך עליו אף על גב דלא הזכירו שם עירו וכן כתב הרא"ש בתשובה והיא לקמן סי' קי"ח וע"ש שהאריך בזו.
כג בתשובת הרא"ש כלל נ"א סימן ג' בעכו"ם שאמר יהודי שנתלוה עמי מת ואין עדים יודעים שאותו יהודי נתלוה עם זה העכו"ם ובאו לפני הב"ד ואמרו זה האיש נתלוה עם זה העכו"ם והנה העכו"ם אומר שמת והתירו אשתו ולא הזקיקו ב"ד לחקור מן העכו"ם אם היה אותו היהודי שנתלוה עמו כי שמא אותו היהודי הלך לדרכו ושוב נתלוה עמו אחר ואותו מת אלא כיון שאותו יהודי נתלוה עמו תלינן בודאי שאותו היה שמת ומהרי"ו האריך בתשובה סימן ע"ט וכתב שם ביהודי א' שהיה בדרך ושמעו שיהודי א' נהרג בדרך תלינן בודאי שאותו יהודי הוא ועיין בתשובת מהרי"ו דמיקל הרבה שם בדינים אלו כתב מהרי"ו שורש קע"ו על א' שהיה מעיד על פלוני שמת אע"פ שהם לא היו מכירים אותו אלא על פיו דפשיטא דמהני ואפילו בפעם אחד שאמר ששמו כך סגי בהכי עכ"ל וע"ש שהביא ראיה לדבר ע"ל ס"ס קי"ח ובדברי הטור שהביא תשובת הרא"ש השייכים לכאן וביאר תשובה זו מהרי"ק שורש קפ"ה:
כד סָעִיף א ע"ל דמשיאין על סי' מובהק וע"ל איזה הוא סימן מובהק:
כה בהגהות אלפסי פ' האשה דף תנ"א הזכרים הדומים לאלה הנשים הניכרות כגון חמיה כולי נאמנים ואין היבם נאמן אלא להתירה לעולם אבל לא להתירה לעצמה:
כו ובהגהות אלפסי סוף יבמות דף תנ"ה ע"א דשואלין אותו אם שמע דבריו ממי שאינו ראוי להעיד כתוב בתשובת מהרא"ב זאב סי' כ"א עד מפי עד לא חיישי' שמא עד הראשון פסול היה כתב מהרי"ב בתשובותיו סי' ק"נ עדות אשה א"צ דרישה וחקירה מ"מ היכא דאיכא גמגום בעדות צריך דרישה וחקירה וע"ש כיצד וכ"כ נ"י סוף יבמות דמקילינן להאמין עכו"ם מל"ת מ"מ יש לעיין בזה יפה אם נראה בדבר רמאות עכ"ל:
כז והביא המרדכי ד' תקכ"א ובהג"מ דכתובות:
כח וז"ל יש כותבין שמצרפין סימני כלים לשאר אומדנות להתיר אשה ע"י זו ואין נראה לי עכ"ל ומהרי"ו כתב סימן ק"נ וע"ש בתשובה להתיר בכה"ג. וכתב עוד בפסקי מהרי"א סימן קס"א דשיניים גדולות אינן סימן מובהק אע"פ דגדולות הרבה וכן אם ארוך אם גוץ הרבה.
כט ועיין בסמוך כדין זה:
ל וכתב מהרא"י בת"ה סימן ר"ח דמסקנת האשיר"י משמע דלא שרינן בנטבע במים אפילו בגופו שלם אלא באותן שראו הטביעה וכן משמע בסוף אשיר"י עכ"ל. וכן הוא בדברי הטור לקמן בהדיא והמרדכי ע"ד פרק בתרא דיבמות הארוך בזו.
לא ובתשובת מוהר"ם פדווא סימן ל"ו דאף אם הכירו על ידי סימנים של בגדיו מהני ואף על גב דסימן דכליו לא הוי סימן היינו דוקא בסימן דחוורי ופוסקי דיש הרבה בגדים כיוצא בהן אבל בסימן מובהק בבגדיו ובמקום דליכא למיחש שמא שאל בגדיו לאחד כגון הכא שנפל למים באותן בגדים נאמן להעיד על זה אפילו עכו"ם מל"ת עכ"ל ועיין בתשובת מוהר"ר בנימין זאב מדין מים שאין להם סוף:
לב סָעִיף א ועיין בתשובת ריב"ש סימן שע"ח שהאריך בזה:
לג כתב מוהר"ם והיא בתשובה השייכה להלכות נשים והביאה הגהות מרדכי סוף יבמות הא דאם נשאת לא תצא היינו דנשאת ע"פ ב"ד שטעו והתירוה או שהיא בעצמה טעתה וסברה שמותרת אבל אם נשאת בעבריינות ובמרד משמתינן לדידיה עד שמוציאה וע"ש.
לד וכ"כ הגהות מרדכי דכתובות:
לה ועיין עוד לקמן גבי דינא ע"א במלחמה בעכו"ם מל"ת על א' שנטבע מה דינו וכיצד דנין לשון עדותו.
לו וע"ל כתבתי דאם יש סימן מובהק באותו אבר שממנו הוא משיאין וכן כתב ב"י בשם נ"י.
לז וע"ל ר"ס זה אם נשאת ע"פ ע"א בלא התרת כ"ד ובא אחד ומכחיש הראשון אם תצא מאחר דנשאת בלא ב"ד.
לח וכן כתב המרדכי סוף האשה שלום בשם תשובת מהר"ם דאפילו אם נשאת ע"פ עכו"ם מסל"ת ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת לא תצא מיהו אם בא העד הכשר אחר שהתירוה להינשא קודם שנשאת ונשאת אחר כך תצא.
לט סָעִיף א כתב המרדכי פרק האשה בתרא ע"א דעכו"ם המסל"ת שמכחישין זה את זה דינן כשאר פסולי עדות והאריך בזו וכתב לבסוף אמנם אם יוכל לברר דברי העכו"ם המסל"ת שאין מכחישין זה את זה מותרת לינשא ובלבד שלא יתכוונו להתיר אלא במל"ת וע"ש ע"כ סוף יבמות תשובה זו ובהגהת פי"ג מהלכות קדושין במיימוני כתב הרא"י בפסקיו סימן ר"ב ב' פסולי עדות דאורייתא מסיחין לפי תומן ואחד פסול עדות מדרבנן הולך אחר רוב דעות וע"ש.
מ ובנ"י כתוב דף תל"ג ע"ב פרק האשה קמא דוקא שהיא שתקה אבל היא אומרת ג"כ מת ה"ל תרי ותרי אבל הבעל אינו נאמן על עצמו עכ"ל:
מא ובנ"י דף תנ"א פרק האשה שלום כתב דאפילו אומר עד בשעת קטטה מת וקברתיו אינו נאמן ועיין בתשובת בנימין יואב סימן י"ט דהאריך בזו ומחלק בין קטטה לקטטת וע"ש כתב בהגהת אלפסי ע"ב דף ת"נ דאם הניחה בעלה עגונה והלך והמיר מקרי קטטה ואינה נאמנת.
מב ע"ל גבי עכו"ם מל"ת איזה דבר מהני כמו קברתיו:
מג סָעִיף א וכתב עוד ואין לתלות משום עיגון להקל בגופו של עדות דוקא בעדות מקילין ולא בגופו של עדות עכ"ל וכן הוא בהגהות מיימון פי"ג דגירושין:
מד וכן משמע מדברי נ"י שכתבתי לעיל גבי עכו"ם מסל"ת ובת"ה סימן ר"ס משמע דפסק בדבריהם וחיישינן אף בעכו"ם דמסל"ת דאמרי בדדמי וע"ש ובתשובת מהרי"ו סימן ע"ט החמיר מאוד וחשש על עכו"ם במסל"ת שאומרים בדדמי לפי ששמעו על יהודי שנהרג ואמרו ודאי זה הוא גם מה ששמעו מן העכו"ם איך שרדפו אחריו והוליכוהו למקום מוצנע והרגוהו ע"פ אומדנא אמרו כך כי ודאי שלא ראו העכו"ם שהרגו אותו אלא כששמעו נהרג יהודי אמרו מסתמא האי הוא עד כאן לשונו ובת"ה סי' ר"מ כתב עכו"ם אחד מל"ת על יהודי אחד שהיה בספינה והעכו"ם שהיו בספינה טבעוהו וכתב ז"ל וצ"ע שפיר דכיון שהעכו"ם לא סח שראוהו שמת אלא שאמר שבא עבור חיותו ושהעכו"ם טבעוהו יכול לומר שלפי סברת והסכמת רוב העולם דבר כך כי כן דבר ההוה ורגיל בל מי שרואה אחד טבע בנהר גדול ונתכסה מעינו ואינו שומע כלל שעלה מן המים קורא עליו שמת וא"ת מאחר שהעכו"ם סח לשונות שהן כללות מיתה לית לן למידק אבתריה באיזה ענין ידע מיתתו אלא אית לן למימר שראה שהטביעוהו וכבשו עליו מים והחזיקוהו בידים תחת המים עד שיצאת נשמתו כדי שלא ישוט ויצא כדאיתא בתשובת מהר"ם דאם העיד לאחר ג' ימים שנהרג לא אמרינן לא תהני עדותו כדתנן אין מעידין עליו ג' ימים לאחר שנהרג דכיון דמעיד בסתם שנהרג אמרינן דידע ודאי שנהרג כגון שראוהו מיד והכירוהו או שהיה עם ההורגים וראה חביריו שהרגוהו ע"כ אלמא דאזלינן בתר סתם ולא דייקינן אבתריה אלא תלינן דידע בודאי שמת באיזה ענין ומאורע שהוא י"ל שאין לדמות לנדון דידן לההיא דמוהר"ם דהתם אינו מסיח בדבר דרגילי עלמא למימר בהו בדדמי אלא שאנו באין לחוש שמא לאחר ג' ימים ראוהו ולכן סמכינן אסתם דבריו אבל בנדון דידן דרגילי אינשי למימר בזה בדדמי לא סמכינן אסתם דבריו אלא תלינן לחומרא שסח במאי דרגילי עלמא למימר עכ"ל: ובתשובת מוהר"ם פדואה סי' ל"ו כתב דחוכך להחמיר להתיר על דברי הרמב"ם דאין מקילין בגופו של עדות כדאיתא במרדכי פ' האשה בתרא והבאתיו לקמן כתב בהגהת אלפסי ריש פ' האשה שלום דף תמ"ט ע"ב אם אמרה מת במלחמה ומצאתיו והכרתיו וקברתיו דנאמנת ודוקא שאמרה הכרתיו ע"י סימן דומיא דמים שאין להם סוף:
מה וז"ל תא"ו נכ"ג ה"ג מי שנשרף וצעקה אשתו ראו בעלי שנשרף נאמנת ודוקא שלא נשאר כאן שום דבר שמודה שהיה שם אחד אבל אם נשאר ידו ואנו מכירין שאין זה מאיש שנשרף אע"פ שאמרה בעלי נשרף אינה נאמנת וע"ש.
מו וכן כתב ריב"ש בתשובה סי' תק"ה וכן כתב הרא"ש ז"ל:
מז וכתב בהגהת אלפסי דף תל"ב ע"ב דאפילו אם החזירה הראשון אין לה כתובה ממנו:
א סָעִיף א (שקבלה גט כו'. ר"ל שזרקו לה גט או קידושין ספק קרוב לו כו כ"פ):
ב סָעִיף א בגט קרח פרק הזורק ושם פי' שהוא גט מקושר שנמצא בו קשר והוא קרח מבחוץ שאין בו עד חתום מבחוץ אפילו יש לכל שאר הקשרים עדים מור"ש:
ג סָעִיף א והיה במזרח. פירוש או היה במזרח:
ד סָעִיף א בפני בעלה וכ' הרא"ש דכל שהוא בעיר כשנתקדשה לאחר מיקרי בפניו אבל יש חולקין עיין בב"י ועיין דרישה:
ה סָעִיף א ויש ע"א שמעיד כדבריה פי' שאומר שגרשה אלא שקשה הלשון שאומר "כדבריה דהא לפני זה לא נזכר שאומרת שגרשה אלא איירי כשמקבלת קידושין מאחר ואפשר לומר שאומר "כדבריה ל"ד קאמר אלא רצה לומר שאומר כעסקיה כמו שקבלת הקדושין מורין שגרשה כן הוא מעיד בפירוש שגרשה ובעלה אומר לא גרשתיה.
ו סָעִיף א כשרים לעדות זה דבעדות אשה הקילו משום עיגונא (וסמכו על יסוד אחד דכל עדות בזה יש רגלים לדבר דהוה מילתא דעבידא לגלויי בצירוף שאר טעמים הביא מהרי"ק שורש ל"ב ס"ד כ"פ): (או אשה מפי אשה ואפילו לא אמר ממי שמע אלא אמר סתם ששמע כשר ולא חיישינן שמא עד הראשון פסול היה אבל העד עצמו שאומר ראיתיו שמת שואלין אותו היכן ראית ש"ע. כתוב בהגהות מרדכי דכל היכא דאיכא פלוגתא בדינין אלו הולכין לחומרא הואיל והוא איסור דאורייתא וכן כתוב בהרא"ש סימן ר"ך כ"פ):
ז סָעִיף א ופסולי עדות ר"ל שפסולין מחמת עבירה ואינן דומין לפסולין דלעיל שאינם מחמת עבירה והו"א הואיל והם פסולים מחמת עבירה נחמיר בהם אע"פ שהן אינם פסולים אלא מדרבנן קמ"ל דכשרים:
ח סָעִיף א אבל פסולי עדות דאורייתא כגון גזלן גרע טפי מהנהו דלעיל:
ט סָעִיף א ואם משיחין לפי תומן כשרים פירוש פסולי עדות דאורייתא דלא גרעי מכותי דנאמן במל"ת: (בא אחד ואמר הרגתיו. ואפילו כותי שאמר כן במל"ת משיאין את אשתו כ"פ):
י סָעִיף א דאין אדם משים עצמו רשע פירוש למה תנשא על פי עדותו והא רשע הוא לפי דבריו שאמר שהרג את הנפש לכן כתב שאין אדם משים עצמו רשע דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב אין עדותו עדות:
יא סָעִיף א ופלגינן דיבוריה ואמרינן שהיה במעמד אחרים שהרגוהו ולא הוא הרגו (ע"ל סימן י"ב כ"פ): אפי' אם יש הכחשה ביניהם. פירוש שאחד אמר מת ואחד אומר כה"ג ועד"ר כ"פ):
יב סָעִיף א שראו צל צלו דאי לא ראו צל צלו אלא צל לחוד חיישינן שמא שד הוא דגם לשד יש צל אלא שאין לו צל דצל. וצל צלו מפרש בי"ד סי' קמ"ב דבשחרית וערבית צל של כל אדם ארוך מאוד עד כדי קומתו נקרא צלו ומשם ואילך נקרא צל צלו (ופי' רש"י שם שכל זמן שלא עברה מדת אורך הצל מדת גובה האדם הצל עב וחשוך ונקרא צלו מכאן ואילך הצל דק וקלוש הוא צל צלו כ"פ):
יג סָעִיף א שמא שד הוא שצווח כן להטעות לבריות:
יד סָעִיף א בעיר בבור שהוא מקום חרב ושכיחים בו שדים:
טו סָעִיף א לא עבדינן בה עובדא אבל בעיר שלא בבור משיאין את אשתו: נהרג פלוני פירוש או נהרג:
טז סָעִיף א וידוע שהוא כתב ישראל כתב ה"ה אפשר שכוונתו למעוטי שאם הוא כתב כותי שהכותי לא הוכשר אלא במל"ת אבל אין צריך שיכירו מי הוא שכתבו שא"כ היה אומר והוא שיתקיים או שנודע מי כתבו עכ"ל:
יז סָעִיף א וכן מי שנשתתק כו' פי' כמו שמהני אם מצאו כתב מהני גם כן הכא כשנשתתק וכתב מת פלוני:
יח סָעִיף א בודקין אותו כדרך שבודקין לגיטין כדלקמן בסימן קכ"א:
יט סָעִיף א ה"ג שמעו מן התינוקות שאמרו כו' משיאין את אשתו ואם שומעין מהם שאומרים הרי אנו באים מקבורתו אין סומכין עליהם כו' וה"פ שאם התינוקות אומרים שמת ולא זוכרים כלום מקבורתו אז משיאין את אשתו שהקטן נאמן בעדות אשה אבל אם שמעו מהן שאומרים הרי אנו באים מקבורתו אז אין משיאין את אשתו דחיישינן שמא קמצא אי נמלה המיתו התינוקות והעלו לה שם איש פלוני וקברו אותו כדרך שהתינוקות משחקין עד שיאמרו כך וכך ספדנים כו' אבל אם אומרים שמת סתם לא חיישינן להכי ועיין בדרישה: (כותי מל"ת כו' ואינו מכוון לשם עדות דאילו כיון להעיד אפילו לא בא לב"ד אלא ששאלוהו מתחלה על פלו" ואומר שמת אין סומכין אא"כ כשמל"ת מעצמו במקרה כ"פ).
כ סָעִיף א כדי שירא מפניו פי' כדי שיראה ישראל מפניו:
כא סָעִיף א אינו נאמן דלא נתכוין העכו"ם אלא לאיים עליו רש"י:
כב סָעִיף א והוא שאמר קברתיו שמא ראה אותו חולה שנוטה למות או בדומה לזה ואמר בדדמי אע"ג שלא ראהו מת ממש:
כג סָעִיף א ואיני יודע למה צריך לומר קברתיו שבגמרא מוכח שאין צריך שיאמר כן כמו שכתב הרשב"א וכתבו הרשב"א וריב"ש בתשובה שיש לחוש על דברי הרמב"ם דכל היכא דהעכו"ם מכריז ואומר מאן איכא בבית פלוני כו' בהא סגי בלא קברתיו דכיון דמעייל נפשיה לאכרוזי ולמימר הכי אי לאו די"ל דשכיב לא הוה אמר אבל בעכו"ם מסיח לפי תומו דעלמא חיישינן שמא אמר בדדמי וצריך שיאמר קברתיו וטעמא דמסתבר הוא עכ"ל והר"ן כתב בתשובה ט"א והב"ד הביאו דהיכא דעכו"ם אינו מכירו צריך שיאמר קברתיו וכו' כמ"ש בב"י (ולאו דוקא שיאמר בפירוש קברתיו אלא כל שאומר דבר שמשמעותו שודאי מת ולא אמר בדדמי מהני ב"י בשם תשובת ר"ן וריב"ש כ"פ):
כד סָעִיף א הרגנו לפלוני אינן נאמנים שעבידי לשקר בדבר שתפארת להם כי הכא שאמרו שהרגו בדין אבל אם אומרים שנהרג ע"י אחרים אפילו אותן אחרים גם הם ערכאות לא עבידי לשקר בשביל הכי זהו סברת הרמב"ם:
כה סָעִיף א ומדברי א"א הרא"ש יראה כו' שכל שאומרים שנהרג ע"י ערכאות אפי' ערכאות אחרים עבידי בשקר שכשאחת מערכאות הורגים התפארות וחוזק הוא לכל הערכאות ועד"ר (ודוקא בערכאות אבל שאר כותים מל"ת ואומרים שנדון בערכאות שלהם נאמנים כ"כ מהרא"י בפס' סימן ל"ד כ"פ):
כו סָעִיף א בא אחד ואמר אמרו לי כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת פב"פ "ובא ואמר כן ק"ק למה לו לכתוב "ובא ואמר "כן הא כבר זה נשמע ממאי דהתחיל וכתב בא אחד ואמר כו' דמשמע דבא ואמר כן וי"ל בדוחק שלכך חזר וכתבו ללמדינו שצריכין שיבא לב"ד לומר כן לפניהן ולא סגי בבא לעיר ואמרו שצוה לו לומר כן וצ"ע:
כז סָעִיף א וי"א דוקא בשלא הוחזק כו' האי וי"א אדלמטה קאי דמתחלה העתיק ל' הגמרא ואח"כ כתב פירושה שמחולקין בהן די"א דהגמרא מיירי "דוקא בשלא הוחזק ושהרי"ף והרא"ש כתבו דמיירי אפילו בהוחזק:
כח סָעִיף א בשלא הוחזק אחר באותו מקום בזה השם פי' באותו מקום ששם אשתו לא שמעו ולא ידוע להם שיש שום אדם אחר בעולם ששמו יוסף בן שמעון דאם ידוע להם שיש עוד אחר ששמו כן חיישי' דלמא המעידים ראו אותו יוסף בן שמעון אחר בזה העיר וסברו שהוא מאותו העיר ואותו יוסף ב"ש ראוהו שמת ושלחו להתיר את אשתו וכן כששיירות מצויות (ולא מיקרי שיירות רק בשווקים גדולים רא"ש בתשובה כ"פ) חיישינן שמא נזדמן אדם אחר ששמו ושם עירו כשם של זה אף על פי שאין ידוע לנו בשום אדם בעולם ששמו כן ורב אלפס והרא"ש סברי שזה הוא חששא רחוקה ולא חיישינן עד שידוע לנו שיש אדם אחר בעולם ששמו כן וגם שכיחי שיירות (ואע"ג דגבי גט מחמרינן בשיירות מצויות לבד כמ"ש בסימן קל"ב בעיגונא הקילו כ"פ) ואז חיישינן שמא אותו אדם ואותן המעידין נזדמן שם ועיין בדרישה:
כט סָעִיף א עד שיעיד שהוא פלוני "ויכיר שמו ושם עירו ס"א "ויזכיר שמו ואינו ר"ל שצריכין שיעיד שהוא פלוני וגם יכיר שמו ושם עירו דודאי בהעדותו פלוני ב"פ מת לחוד סגי אלא נ"ל דתרתי אמר מתחלה כתב שאפילו אמר מת יהודי עמנו במקום פלוני כו' אין אומרים באומדן דעתן פלוני הוא עד שיעיד שהוא פלוני ור"ל אאומדן דעתן אין אנו אומרים כן אלא צריך שיעיד העד ע"ז ואח"כ פי' דבריו מה שיעיד העד שנדע ע"פ עדותו שהוא פלוני וקאמר ויכיר שמו ושם עירו. והא דכתב וי"ו של ויכיר ה"ק העדות סימנים הנ"ל לחוד לא מהני אלא צריכין שיעיד עוד דהיינו ויכיר כו':
ל סָעִיף א ושם עירו כתב מהרי"ק דדוקא היכא שאינו מזכיר אלא שמו ואינו מזכיר שם אביו צריך להזכיר שם עירו אבל כשאמר פב"ב סבר הרמב"ם שסגי וא"צ להזכיר שם העיר וע"ש וב"י הביאו:
לא סָעִיף א משום דקי"ל סימנים לאו דאורייתא כו' פי' סימנים שאינן מובהקין אבל אמובהקין סמכינן כמ"ש בסמוך:
לב סָעִיף א ואלו הן חמותה כו' משנה היא פ' האשה שלום (יבמות דף קי"ז) וז"ל רש"י חמותה שונאתה שאומרת בלבה זו תאכל כל יגיעי ועמלי. וכן בת חמותה אומרת זו תירש כל עמל אבי ואמי ואני אהיה נדחה (וה"ה בת חמיה רק שעיקר השנאה בא מכח חמותה לכך נקט חמותה עיין בגמ' כ"פ) ויבמתה יראה שמא סופה להיות צרתה. ובת בעלה אומרת זו הבאה במקום אמי ואוכלת כל עמלה ובגמרא הואיל וחמותה שונאה לכלתה גם כלתה שונאה אותה וכן לבת בעלה מה"ט לא תעיד כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם ושם במשנה ז"ל ומאי בין גט (ופירש"י שכל הנשים הנ"ל מביאין גט ואומרים בפני נכתב ובפני נחתם) למיתה מפני שהכתב של גט שבידה מוכיח וסמכינן עיקר אכתבא:
לג סָעִיף א ואפילו אינה חמותה עתה אלא מצפה להיות חמותה כגון שהיא אם יבמה ולא אם בעלה ומעידה שמת בעלה עיין לקמן בסי' קנ"ט דפסק רבינו בנתיבמה בטעות כגון ששמעה שמת בעלה ונתיבמה ואח"כ בא אם היתה נשואת אחיו א"צ גט מהיבם ומותרת לחזור לבעלה דהכל ידעו דבטעות נשאה השני ואם היתה ארוסת אחיו צריכה גט מהיבם שמא יאמרו תנאי היה לאחיו בקידושין ואלו קידושי שני וכשיחזור הראשון לישאנה יאמרו שנושא גרושת אחיו ולפ"ז קשה מאי קלקול שייך בחמותה שאינה עתה חמוחה הלא תהיה מותרת לבעלה וצ"ל דמיירי כאן בארוסה. שוב מצאתי בתוס' שכתבו שם בפרק האשה שלום (יבמות דף קי"ז) בד"ה חוץ מחמותה ז"ל ואף לשמואל דאמר דאף אם לא כנסה הראשון אלא אירסה והלך למה"י כו' דמותרת לחזור לראשון כשבא וכדאיתא בגמרא פרק האשה רבה סוף (יבמות דף צ"ה) ומשום דקידושין ע"ת לא שכיחין ויעלו על דעתן האמת שבטעות נשאה א"כ לא מצינו קלקול בחמותה מ"מ שמא מתכוונת היא לביישה ועוד שמא יחלוץ לה בעלה או בנה ותינשא לאחר ואז תהיה אסורה לזה ולזה עכ"ל ר"ל לאחר שיחלוץ לה בנה ותינשא לאחר אז לא ידעו שאחיו חלצה ויאמרו הראשון גרשה ונשאה זה האחר ועכשיו מחזיר הראשון גרושתו ועמ"ש בס"ס ט"ו:
לד סָעִיף א ולא אם בעלה כגון ראובן ושמעון אחיו מאב א' ולא מאם אחת שיש לכל א' אם אחת ואם ראובן מעידה על שמעון שמת כי היכי שראובן בנה ייבם אשתו ותאסור עליו שאם אח"כ ימות שמעון תהא אסורה לו מחמת ששכב עמה בזנות:
לה סָעִיף א וכן הכלה לא תעיד כו' דכל הני שונאין זו את זו ומתכוונות לקלקלה:
לו סָעִיף א א"צ דרישה וחקירה דאפילו מכחישין זה את זה בבדיקות מהני כדלעיל (ומ"מ היכא דאיכא גמגום בעדות צריכה דרישה וחקירה מהרי"ו בתשובה סי' ק"נ. אפילו לא ראו אותו אלא לאור הנר פי' כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו ולהעיד עליו בודקין ורואין אותו אפילו בלילה לאור הנר כו' כ"פ):
לז סָעִיף א ושהרי הוא מת שנחש נשכו ל' משנה נשכני נחש והרי אני מת לכן צריך להגיה "ושהרי הוא מת בשי"ן (ור"ל שכל הדברים הללו מדבר הוא על עצמו והם ראו ושמעו הדבר מדבר כן מרחוק כ"פ:
לח סָעִיף א יכולין להכירו בטביעת עין כו' והר"ן כתב בשם הרשב"א והרא"ה והריטב"א שאינו נכון אם לא שיש סימנים מובהקין בגופו מור"ש:
לט סָעִיף א או ע"י סימנים מובהקין התוס' והרא"ש ונ"י שהעתיקו דברי ר"ת לא הזכירו מובהקין בדבריו ואדרבה בנ"י משמע דר"ת איירי בלא מובהקין ע"ש ועוד והא כ"ש הוא אם טביעת עין מהני מכ"ש סימן מובהק וא"כ ל"ל למימר כלל או ע"י סימנים מובהקין ועוד מאי פסקא שיש לו סימנים מובהקין בגופו ועוד מאי איריא גופו אפילו פרצופו נמי אף אם אין לו חוטם או פדחת מ"מ אם נכרים בו בפרצופו סימנים מובהקין למה לא יועילו מיהו דברי רבינו מסתברים כיון דכתב "או ע"י סימנים דמשמע אפילו אינו ניכר בטביעת עינו סמכינן להתיר ע"י הסימנים ואי לא הוו סימנים מובהקין אין טעם להתירה. וליישב קושיות הנ"ל אני אומר דהכי הצעת לשונו דר"ת שקאי אל המשנה דתני אין מעידין עליו אא"כ פרצופו שלם עם פדחתו וחוטמו ע"ז כתב דודאי לא איירי מתני' אלא כשאין שם אלא הראש דאל"כ לא הוה כתב סתם דאין מעידין דהלא אפשר להעיד ע"י טביעת עין נוסף על סי' דסי' מובהק ובודאי בשביל סימן מובהק לחוד לא הוה קשה ליה למה סתם וכתב אין מעידין דסתם בני אדם און לו סימן מובהק אבל כשיש לפנינו כל הגוף דאז יש לו שפיר היכרא ע"י טביעת עין ולא ה"ל למסתם לכתוב אין מעידין ומ"ש ע"י סימן מובהק אגב דטביעת עין נקטיה אבל כשאין שם אלא הראש ודאי אם אין חוטם או פדחת אזי נתבלבל צורתו ואין שייך בו היכר טביעת עין ודו"ק ועד"ר. וסימנים מובהקין היינו שיש לו חסר או יתיר או שינוי אחד מאבריו אבל קטן וארוך או סומק וחיור לא הוי סימן מובהק (וע"ל ס"ס קי"ח כ"פ):
מ סָעִיף א אין סומכין עליהם אם אינם מובהקים פי' בגופו אבל בכליו אפילו סימנין מובהקין אינו מהני דחיישינן לשאלה ב"י (ורמ"א בשם מהר"ם פאדוא כתב דאם ראוהו נטבע בבגדים אלו מהני סי' מובהק אפילו בבגדיו וכתב רמ"י בלבוש דוקא בגדים התחתונים כגון חלוק ובתי שוקיים ובתי זרועות שקורין שופי"צא אבל בגדים העליונים אפשר שהשליכם מעליו להקל שיוכל לשוט במים אין סומכין אפילו בסי' מובהק כ"פ): (שהמים מעמידים פירוש צומתין אותו כ"פ):
מא סָעִיף א מיד אחר עלייתו מן המים דאם נשתהה אחר עלייתו מהמים (אפילו שעה מועטת ואפילו תוך ג' ימים כ"פ) מתפח תפח ומשתנה:
מב סָעִיף א אבל אם יש בו מכה כו' שאז המים מקלקלים המכה ונופחים ואפילו בתוך ג' ימים אין מעידין אלא ע"י סימן מובהק שאז בכל ענין שרי ועיין בב"י ודוקא בשיש המכה בפניו אז הוא משתנה ועיין בדרישה: (תולין שנהרג תוך ג' ימים משום דהאי דנשתנה חששא דרבנן הוא ולקולא כ"פ):
מג סָעִיף א שאפשר שלא אכלוהו פרש"י גוב אריות הוא רחב ואין עומד עליהם ופעמים שאינן רעבים ואינן אוכלים אותו אבל חפירה מלאה נחשים הוא צר ודחוק ועומד עליהם ודאי מוקי ליה וצ"ל שדרך בור של נחשים שהיא צרה ודרך גוב אריות שהיא רחבה דאל"כ ה"ל לחלק הכי בגוב אריות ומ"ש והבור רק אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו ופירושו שהן בנקבים הסמוכים לבור משמע דבתוך הבור עצמו אין נחשים ומעשה שהיה כך היה בשביל יוסף הצדיק וק"ל:
מד סָעִיף א או לתוך כבשן האש וכתב ה"ה דוקא שהוא עמוק וא"א לעלות ממנה אבל שאר מדורות לא דשמא יצא ממנה לשעה (וה"ה לתוך מדורה וששהה עליו כדי שישרוף כ"פ) ויין ושמן לאו דוקא אלא ה"ה מים וכן איכא בירושלמי עכ"ל:
מה סָעִיף א או מלא פצעים כו' היינו מגוייר דמשנה.
מו סָעִיף א ה"ג בספר של קלף "ראובן שנפל לתוך מים שאין להם סוף והן שהם גדולים כ"כ כו': ע"י סימנים שהי' לו בגופו נראה דמיירי בסימנים שאינן מובהקין דאי איירי במובהקין היה נאמן בכל ענין אף לאחר זמן דמובהקין אין שייך לומר שאמר בדדמי ולמה כתב רבינו ראיתיו מיד וכן בסמוך כתב אלא אם כן שראוהו מיד אחר כו' ודוחק לומר שנקט לשון מיד לדיוקא כלומר דאפילו מיד אינו נאמן בטביעת עין אלא ע"י סימנים דהלשון אינו משמע כן ואע"ג דלעיל אמרינן דבשאינן מובהקין אין מעידים הכא מקילינן אחר שראה אותו שנפל למים ומסברא אמרינן שמת שם אלא שמחמרינן שמא יצא במקום אחר ואע"ג דלעיל משמע שטביעת עין מהני יותר מסימנים שאינן מובהקין הכא שאני הואיל שאומר בדדמי הסברא נותנת שטועה יותר בטביעת עין מבסמנים או י"ל הא דכתב והכרתיו על ידי סימנים כו' ר"ל בט"ע עם סימנים והכירו ע"י שניהן. וכ"כ התוספות ביבמות דף קט"ו ע"ב בשם ר"י על הא דאמרי' אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים דעלייהו סמכינן דמיירי ע"י טביעת עין עם סימנים שאינן מובהקין וע"ש בד"ה וקאמרי סימנים. וכן משמע הל' שכתב אח"כ ואפי' בט"ע בלא סימנים משמע הא אותו העד שראהו שנפל בעי ט"ע עם סימנים ולעולם בסימנים לחוד לא מהניא פי' באחד שלא ראה שטבע והחילוק שביניהם אותו שראהו שטבע צריך שיכירו ע"י שניהם ומיד ואחר שלא ראה שטבע נאמן בט"ע לחוד אפילו לאחר זמן:
מז סָעִיף א בד"א שראהו העד שנפל שם כו' בגמרא פרק האשה שלום (יבמות דף קט"ו) אבעיא להו עד א' במלחמה או במים שאין להם סוף מהו וס"ל להרא"ש ורבינו דלא איפשטא ולחומרא דאינו נאמן כ"א ע"י סימנים וכ"כ הרא"ש בשם ר"י ור"ז ולאפוקי מהרי"ף דכתב דאף דלא אפשיטא האיבעיא כאן מ"מ היא נפשטה מהנהו עובדא דפרק האשה בתרא ריש (יבמות דף קכ"א) דאמרינן שם דהתיר רבא לאשה שטבע בעלה והכירו וראהו אחד אפי' אחר כמה ימים ולא נזכר שם סימנים והרא"ש ור"י ור"ז ס"ל דשאני התם דמיירי דזה שהכירו לא ראהו שנפל שם ובשם ר"ח כתב חילוק אחר בין גופו שלם או לא ע"ש באשר"י ורבינו כתב שני החילוקים לדינא. ומש"ר דבאין גופו שלם בעינן דוקא סימנים ר"ל סימנים מובהקין ואז לא בעינן לאלתר ומ"ש לעיל דבאם היה במים בעינן לאלתר לא הזכיר סימנים שם מיירי במי שלא ראהו שנפל למים ואין גופו שלם דבהכ"ג בעינן לאלתר ונאמן בלאלתר בלא סימנים ובהנהו עובדא דהאשה בתרא הנ"ל:
מח סָעִיף א אפילו לא ראהו מיד כו' והא דאמרינן לעיל שאם לא ראהו מיד משתנה י"ל דהכא מקילינן טפי הואיל שידוע שנפל שם כדפרישית ולעיל מיירי שספק לנו אם נפל במים כלל דאז דוקא בעינן שראהו מיד אחר שהעלוהו:
מט סָעִיף א והוא שיראנו שלם בכל גופו אבל אם אינו שלם אלא פרצוף כו' אז צריכין שניהם ט"ע עם סימנים אבל לעולם אם ראהו מיד מהני אפילו בט"ע לחוד ואין שם אלא הפרצוף פנים עם החוטם כדאמרינן לעיל ואפילו אין הגוף שלם:
נ סָעִיף א ניסת ע"י כו' לא תצא הואיל שטבע במים ולא ראהו אדם שיצא סברא הוא שמת דחששא רחוקה היא שיצא במקום אחר רחוק שלא יוכלו לראותו ודוקא שנשאת על פי חכם או בטעות אבל אם נשאת בעבריינות תצא (כ"כ מהר"ם בתשובה כ"פ):
נא סָעִיף א שיש להם סוף כגון בור או מערה שעומד ורואה כל סביבו ורואה שאינו עולה ש"ע:
נב סָעִיף א שא"א שינטל אותו אבר כו' רי' שמכירין ע"י סימן מובהק שבו שזה האבר הוא מאותו האיש שנפל אז מעידין עליו להשיא את אשתו לאחר י"ב חדש שטריפה אינה חיה יותר מי"ב חודש רשב"א ואף שכתב הרשב"א כן היינו משום שקאי אלשון הגמרא שאיתא שם שהעלה יד או רגל אבל רבינו שכתב לשון אחר ז"ל א"א שינטל אותו אבר מן "החי "ויחיה לשון זה משמע שימות מיד כגון אברים שמזכיר לפני זה דהיינו ראשו או לבו או מעיו ומש"ה סתם רבינו וכתב מעידים להשיא אשתו דמשמע אפילו מיד וכל אבר ואבר לפי מה שהוא וק"ל:
נג סָעִיף א עיר שהקיפוה כרקום (פי' מצור וחיל כ"פ) עיין בב"י שמביא דברי הרא"ש וכתב עליו ולפ"ז לא ה"ל לרבי' לסתום דבריו אלא לפרש דיוצא ליהרג מב"ד של עכו"ם משיאין את אשתו ויש לתמוה עליו שהרי בסימן קמ"א כתבו רבינו בהדיא וכן מה שהתמיה הב"י על הרי"ף והרמב"ם שם בסימן קמ"א שלא הביא הירושלמי שהביא הרשב"א בארתי שם הכל יפה ע"ש דף קפ"ה ע"א וריש ע"ב:
נד סָעִיף א הרי הן בחזקת חיים ונשותיהם של כהנים שבאותו עיר אוכלים בתרומה:
נה סָעִיף א שכבשה כרקום כו' לאפוקי לעיל שהקיפוה כרקום והספינה מטורפת ולא נטבע או שיוצא לידון ולא ליהרג כמו הכא:
נו סָעִיף א שהם בספק חיים כו' חומרא מתים שנשותיהן אין אוכלין בתרומה וחומרי חיים (בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה של אביה כ"פ) שאסורים לינשא (ואפילו נשאת תצא כ"פ):
נז סָעִיף א אפילו קודם שנשאת כו' שע"א נאמן בעדות אשה כשנים בשאר עדיות ואין דבריו תל א' במקום שנים הואיל שהתירוה לינשא (וכבר האמינוה לו כשנים לאפוקי קודם שהתירוהו הוי חד כנגד חד כ"פ):
נח סָעִיף א אבל אם בא השני קודם שהתירוה לא תנשא ואפילו אם נשאת תצא אם לא שנשאת לאחד מעידיה כמ"ש (והיינו דוקא כשהיא אומרת ג"כ ברי לי שמת כ"פ) (ובסמוך בדרישה סעיף ס"ג אכתוב בשם הרא"ש דבע"א לא תנשא לו ותצא):
נט סָעִיף א שנים פסולים (וה"ה פסולים רבים אינן חשובים ועד אחד לגבי עד כשר. כ"פ) פי' נשים או פסולי עדות מדרבנן או קרובים: אשה אומרת מת ושתים אומרות לא מת תצא היינו אפילו התירוה תחלה קודם שבאו השתים דכיון דניסת תחלה ע"י אשה אינה חשיבא כשנים לבטל עדות שתי נשים שבאו אחר כך ואומרות לא מת דומיא דאיש אחד אומר מת והתירוה לינשא ואחר כך באו שני אנשים ואמרו לא מת דאף על פי שנשאת תצא והא דלעיל סימן ו' גבי שבויה אפילו אם בא ע"א ושפחה בהדדי וע"א אומר טמאה ושפחה אומרת טהורה מותרת לכהן (וכאן כתב רבינו דאם בא השני קודם שהתירוה לא תינשא כ"פ) היינו משום דבשבויה הקילו וק"ל מור"ש וכן מבואר בב"י ודו"ק. (ושתים אומרות לא מת אפילו נשאת תנא והוא שהיא שותקת אבל אם היא ג"כ אומרת ברי לי שמת הוה ליה כתרי ותרי אם העדים הם נשים נ"י כ"פ):
ס סָעִיף א שתים אומרות מת ואחת אומרת לא מת (וה"ה עשרה שאמרו לא מת וי"א אמרו מת תינשא לכתחלה דבפסולי עדות לא אמרינן תרי כמאה אלא הולכין אחר רוב דעות הרמב"ם כ"פ) קודם שהתירוה באו בבת אחת וכן כולן ודו"ק ב"י:
סא סָעִיף א למי שאינו מעיד תצא כיון שבאו בבת אחת אבל אם התירוה קודם לא תצא וק"ל:
סב סָעִיף א לא תצא ודוקא בדיעבד אבל לכתחילה לא תינשא לעד משום חשד (והיינו כשאין שם אלא עד אחד שאמר שמת ואפשר לומר דאיירי בשעה שהעיד היה לו אשה דאז יכול לישא אותה לכתחילה כמ"ש בסימן י"ב כ"פ) כמו שכתבתי לעיל ר"ס י"ב ועיין בדרישה:
סג סָעִיף א אפילו נשאת לאחד מעידיה כו' (ואפילו היא ג"כ אומרת ברי לי שמת כ"פ) דאחד במקום שנים אינו כלום ז"ל מור"ש זה א"א בהך בבא בתרייתא שהרי אין לה עד כלל אלא כלומר שאם במקום שהאשה הזאת קרוב מעיד שמת ונשאת לו עכ"ל פירוש לדבריו שאשה לאו דוקא אלא קרוב שלענין עדות יש לו דין אשה ר"ל (פי' הטור שכתב נשאת ע"כ אשה ר"ל שהאחד מעיד כו' לא קאי אדברי רש"ל כ"פ) שאחד מעיד שמת והיא אומרת ברי לי ואחד אומר שלא מת נמצא שנשאת ע"פ עצמה לאותו עד ואח"כ באו ב' כשרים ואמרו שנא מת תצא ויותר נראה דקאי ארישא ראשונה ודו"ק.
סד סָעִיף א נכנס היבם לנחלה על פיה דיתום ע"ש אחיו אמר רחמנא והא קם ואשמעינן דה"א שלא תהא נאמן לעניין ממון שיקח היבם ממון אחיו דהא אם אינו מיבמה אין האחין נכנסין לנחלה ע"פ:
סה סָעִיף א אין מתירין אותה לינשא הואיל שתובעת גם כתובתה אמרי' דאדעתא דכתובה באתה:
סו סָעִיף א לענין הכתובה שאם אומרת התירוני לינשא והבו כתובתי נותנין לה כתובה מפני שעיקר דבריה על הנשואין ואם אומרת תנו כתובתי והתירוני לינשא אין נותנין לה כתובה דעיקר דבריה על הכתובה (ועל ממון לא הימנוה ומ"מ כיון דהא מילתא נשאר בגמרא בתיקו ולא איפשיטא אם תפסה אין מוציאין כ"פ) ומ"מ מתירין אותה לינשא:
סז סָעִיף א כדלקמן בסימן ק':
סח סָעִיף א אע"פ שהיא מותרת ואפילו אם נשאת היא תחלה אין אומרים אילו לא מת בעלה לא היתה אוסרת עצמה עליו דשמא משנאת צרתה רוצה היא שיאסרו שתיהן (ע"ד תמות נפשי עם פלשתים כ"פ):
סט סָעִיף א זו שאומרת מת תנשא ולא אמרינן הואיל שצרתה אומרת לא מת ה"א שתהא נאמנת והוי כאשה דעלמא אומרת מת ואשה אומרת לא מת:
ע סָעִיף א ואותה שאומרת לא מת לא תנשא קמ"ל בזה דאע"ג שאחר כך חזרה מדיבורה מ"מ הואיל שמתחלה אומרת לא מת היא אסורה:
עא סָעִיף א לא תנשא ז"ל מור"ש ולא תימא מאחר שבאה לב"ד ואומרת לא מת בוודאי לקלקול חברתה קאתי דאל"כ הוות שתק' דהא בלא"ה נמי אסורה וק"ל עכ"ל:
עב סָעִיף א שאמרה גרשתני. פירוש שכבר אמרה לבעלה קודם שהלך למ"ה גרשתני בפני כו':
עג סָעִיף א והעידו שאינו אמת (מכח זה מוכח דקטטה הוי בינה לבינו כ"פ) דאם לא באו עדים והכחישה נאמנת באומרת גרשתני כדלעיל בסימן זה ומ"ה גרסת הספרים שגרסי גרשתני היא עיקר ולא כגרסת הספרים שגרסי גרשני דמשמע שאמרה כן שלא בפניו דבלא עדים נמי אינה נאמנת וכמ"ש לעיל ריש סימן זה ועוד בגמרא דף קי"ו ע"א דחה הגמרא אי גרשני כולהו נמי אמרי הכי ופרש"י בשעת כעסו אלא באומרת גרשתני ע"ש.
עד סָעִיף א אינה נאמנת הואיל שהיה קטטה ביניהם פעם אחת מוכח ששונאת אותו ואינה נאמנת לומר שוב מת ואפילו אומרת מת על מטתו וקברתיו ה"ה:
עה סָעִיף א לא שנא התחילה כו' עיין בדרישה:
עו סָעִיף א ואפילו ע"א מסייעה פרש"י קטטה ביניהם ובאתה עם עד אחד ואמרו שמת וק"ק מאי אפילו דקאמר אפי' עד אחד מסייעה אינה נאמנת הא לעיל בריש סימן זה כתב דאם אמרה לבעלה גרשתני נאמנת ואם יש עד אחד מסייעה אינה נאמנת שאז מעיזה פניה כיון שהעד מסייעה. ואם בא לומר שהעד אינו נאמן אף על גב דבעלמא האמינו עד אחד המעיד על המיתה מה שאין כן לעיל שמעיד על שנתגרשה ולא האמינו לעד א' המעיד על הגרושין קשה דאם כן לא הוה ליה לסיים אינה נאמנת אלא הוה ליה למימר אינו נאמן. ויש לומר כיון שהטעם דלא האמינו פה לעד מפני שאנו חושדין אותו ששכרה אותו ומש"ה קאמר אינה נאמנת ולעולם האי אפילו אעד קאי. והיותר נראה דדוקא באומרת לפני בעלה גרשתני דאין דרכה של האשה להעיז בפני בעלה שם דוקא שייך למימר דמ"ה מעיזה דסמכה על העד המעיד כדבריה מה שאין כן כאן דאין כאן העזה כיון דשלא בפני בעלה אומרת שמת מ"ה לא שייך לומר דעל פי העד אומרת כן דאם תרצה לשקר מה לי אם יש שם עוד אחד או לא:
עז סָעִיף א אינה נאמנת דשמא היא שכרה רמב"ם (ובגמרא טעמא דעד אחד סגי בא"א משום דדייקא ומינסבא אשה בקטטה לא דייקא ומנסבא ועיין בתשובת בן לב הביאו באורך הכ"מ פי"ט דגרושין ליישב דברי הרמב"ם ועיין בב"י כ"פ):
עח סָעִיף א אפי' בסתם כלומר לא אמרה מת במלחמה. ובגמרא מאי טעמא דמלחמה משום דאמרה בדדמי איך אפשר דכל הני דאקטול הוא פליט ואם תמצא לומר כיון שיש שלום בינו לבינה נטרא וחזיא זימנין דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברה ודאי מית ליה ואיכא דעביד ליה סמתרי וחיי. סמתרי פי' תחבוש'. וממ"ש רבינו ואפילו לא ידענו שיש מלחמה אלא על פיה משמע דגם בזה הדין כמ"ש לפני זה דהיינו אפילו אמרה מת סתם אינה נאמנת אם על פיה נתוודע לפני כן או לאחר כן שיש מלחמה בעולם ואף על פי שרבינו סיים וכתב ז"ל והיא אומרת מת במלחמה אינה נאמנת נראה דל"ד קאמר אלא לשון הגמרא תפש וכאשר מפורש בגמרא דמת במלחמה ל"ד אלא ה"ה מת סתם הכי נמי יפרש כאן בסיפא והשתא א"ש דלא נזכר האי דינא בפירוש לא בטור ולא בשלחן ערוך ולא במקומות אחרים לחלק דבמת סתם מהני בכהאי גוונא וק"ל:
עט סָעִיף א והרמב"ם כתב בזה שאם כו' דבעיא הוא בגמרא ולא אפשיטא וסבר הרמב"ם הואיל שלא אפשיטא אמרינן שלכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא והרא"ש סובר הואיל ולא אפשיטא אזלינן לחומרא:
פ סָעִיף א מת על מטתו רצה לומר שלא במלחמה מור':
פא סָעִיף א נאמנת ר"ל שגם הרמב"ם מודה בזה כמ"ש הרמב"ם בהדיא וב"י הביאו ע"ש: (וכל שלא במלחמה אפילו הלך שם קרוב למערכת המלחמה לקנות שם שלל כתב המרדכי דנאמנת כ"פ) ועד"ר:
פב סָעִיף א דה"ה נמי בשנים חיישינן דאמרו כן בדדמי:
פג סָעִיף א אפילו אומרת מת על מטתו דשמא שבקה ליה וברחה מפני הרעב ואומרת בדדמי גמרא ולא דמי לאומרת מת על מטתו כשיש מלחמה בעולם דנאמנת כדלעיל דשם לא שייך לומר שאומרת בדדמי דהא לא שייך לומר שברחה ושבקה אותו על מטתו כי מאי אכפת לה במלחמת שבמדינה אחרת:
פד סָעִיף א עד שתאמר וקברתיו שאז לא שייך למימר שאומרת בדדמי:
פה סָעִיף א בכל אלו דינו כמלחמה ואומרת בדדמי פירש"י שנפל בית עליו או בא רוח סערה והיה מפיל כל בתי העיר. שילוח נחשים ועקרבים כתב רבי' ירוחם דוקא כשהיו משולחים ברוב בני אדם אבל אם נשך אחד מהם ובאת אשתו ואמרה מת בעלי נאמנת:
פו סָעִיף א עישנו עלינו את הבית כו' פירש"י הציתוהו באש ונתמלא הבית עשן ואני ברחתי והוא נשאר שם ומת אינה נאמנת ואמרי' כשנתמלא עשן ברחה ולא המתינה עד שתראהו שמת איכא למימר כי היכי דלדידה איתרחיש ניסא לדידיה נמי איתרחיש ניסא. וגבי נפלה עלינו ליסטים כ' כיון דמלחמה קטנה היא דאיהי הויא בהדיה לא אמרינן בדדמי אלא נטרה וחזיא ליה דמית דאשה לא מסתפיא מליסטין דאשה כלי זיינה עליה: (בא בעלה אחר שניסת אפילו עדיין לא נבעלה לשני דלא חלקו בנשואין רא"ש וריב"ש כ"פ):
פז סָעִיף א תצא מזה ומזה כשאר א"א שזינתה דלאו אנוסה היא:
פח סָעִיף א וצריכה גט משניהם אם תרצה לינשא לאחר מהראשון דהא אשתו היא ומהשני שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ויוצאת ממנו בלא גט:
פט סָעִיף א ואין לה כתובה (פי' עיקר כתובה אין לה כ"פ) משניהן דטעמא מאי תקינו רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא תהא קלה בעיניו להוציאה: ואין לה כתובה שלשה עשר דברים אלו בה בסי' קס"ט (דמתוך שהקילו חז"ל מאוד בעדות אשה עגונה החמירו לבסוף כל החומרות הללו כדי שתתירא ולא תנשא עד שתדקדק ותחקור היטב שמא תוכחש העדות ותבא לידי כל החומרות האלו כ"פ):
צ סָעִיף א ולא פירות שאכל פירוש הראשון אפי' אחר שחזר ודו"ק (מנכסי צאן ברזל והוא מה שמכניסה בנדוניא ושמין אותו עליו והוא מקבל אותם באחריות ומוסיף עליהן כתובה כתקנת חז"ל כ"פ):
צא סָעִיף א או פירות צריכה להחזיר אפילו שלא בעדים לא מהני לה שום מגו דמאי דקא תפסה חספא בעלמא הוא:
צב סָעִיף א ושניהם אין מטמאין כו' דהראשון אע"ג דאשתו גמורה היא מפרשי בגמרא דאין כהן מטמא לאשתו פסולה וזו פסולה היא לו מן התורה דאשת כהן אפילו נאנסה אסורה לבעלה ומכ"ש דאין השני מטמא לה שאינה אשתו:
צג סָעִיף א ונפסלה מהכהונה משום זונה ואם מתו שניהן אסורין לכהן:
צד סָעִיף א ומהתרומה והמעשר משום קנס:
צה סָעִיף א חולצין ולא מייבמין וא"ת כשנשאת לשני איך נשאה בלא חליצה וי"ל דאיירי באותה שעה לא היו אחין לבעל הראשון שנולדו לאביו בנים אחר כן כשהיה במדינת הים או היו בנים לבעל הראשון ואחר כך מתו ובלאו הכי לק"מ דמיירי שחלצה תחלה אלא שעכשיו שראינו שבעל חי חליצתה לאו כלום הוא:
צו סָעִיף א והולד מן השני הוא ממזר מן התורה שנולד מאיסור א"א שהיא חייבי כריתות:
צז סָעִיף א אבל אם גירשה או מת פי' קודם שתתעבר מהבעל וק"ל:
צח סָעִיף א אלא ממזר דרבנן ואסור בממזרת ובבת ישראל ומשום קנסא בעלמא להחמיר ולעשות סיג לתורה וע"ל סימן ד' דלא כתב דהוי ממזר דרבנן (ועיין מ"ש שם סעיף י"ט ע"ש כ"פ):
צט סָעִיף א ואם החזיר הראשון כו' עיין לעיל בסי' ד':
ק סָעִיף א בן שנולד קודם שמת ל"ד אלא שנתעברה קודם וק"ל:
קא סָעִיף א ושנולד אחר שמת ממזר דרבנן אע"ג דכבר כתב לפני זה ז"ל אבל אם גרשה או מת דהוי מהשני ממזר דרבנן י"ל דקמ"ל כאן רבותא ל"מ בדין שלפני זה דידעה ממיתת בעלה קודם שנתעברה דלא הוי ממזר מן התורה אלא אפילו בדין זה דבשעה שנתעברה וילדה עדיין לא ידעה ממיתת בעלה והל"ל דהוא ממזר מהתורה כמו הראשון קמ"ל וכבר כתבתי מזה בס"ס ט"ו:
קב סָעִיף א אלא נתקדשה לבד כו' דדוקא כשכנסה צריכה גט משני דאמרינן גירש זה ונשא זה אבל הכא אף אם גרשה הראשון י"ל שתנאי היה בקידושי שני ולא נתקיים אבל כשכנסה ליכא למיחש לתנאי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדאמרינן לעיל ס"ס ט"ו ועיין בדרישה:
א סָעִיף א והאשה שאמרה לבעלה כו' . ובזמן הזה דאיכא פריצות אינה נאמנת ב"י: שאין האשה מעיזה פניה כו' . וכתב רבינו בסימן קנ"ב אפילו בפניו אם כו' כמ"ש ב"י (ע' בב"י כ' ר' ירוחם על א"א שפשטה ידה וכו' וע' בד"מ שתמה פ"ז והניחו בצ"ע ול"נ להגיה וצריכה גט משני וגם לא תשאר עם הראשון וכו'. כ"פ): כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה אם שנים מעידים שמת כו' . וכ' ב"י ז"ל לא ידעתי למה תלה דין זה בתשובת הרא"ש שהרי משנה שלמה היא בפ' האשה שלום והרא"ש בתשובתו למד הדין הזה משם עכ"ל והא לך לשון המשנה אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת (אאיש שיש לו ב' נשים קאי וכתבו רבי' בסי' זה סעיף ע) זו שאומרת מת תנשא ותטול כתובה וזו שאומרת לא מת לא תנשא ולא תטול כתובה אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ר"מ אומר הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו רבי יודא ור"ש אומרים הואיל וזו וזו מודות שאין קיים ינשאו ופירש"י אחת אומרת שתי נשים צרות הבאות ממדינת הים כו'. הואיל וזו וזו מודות כו' הא אחת מודה ואחת אינה מודה לא ינשאו שתיהן אלא האחת עכ"ל ולפ"ז אין כ"כ ראיה ממשנה דיש לומר דדוקא התם נאמנות דכל אחת מעידה על עצמה ואע"ג שהיו מכחישות ממש זו את זו כגון אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת תנשא האחת שאומרת מת כדאמרינן ברישא דמתני' ולכן אמרי' ג"כ דהכא ינשאו שתיהן הואיל שאינן מכחישות ממש אבל בעדים דעלמא הוה אמינא הואיל שאם ע"א אומר מת ועד אחד אומר לא מת לא תנשא גם בכאן לא יהא עדותן עדות קמ"ל הרא"ש דמצטרפין עדותן ומביא ראיה ממשנה דקתני הואיל וזו וזו מודות שאין קיים ינשאו משמע שבכל מקום אמרינן הכי אפילו בעדים דעלמא:
ב סָעִיף א ולא מצאו שום אדם משיאין את אשתו . בגמרא בסוף יבמות דף קכ"ב פריך ע"ז וניחוש דלמא צרה צווחה ולאכשולה קא מתכוונה ומשני דבמקום עיגון לא חששו כולי האי ועשאוהו כשעת הסכנה (דאם לא תאמין לקול לא תמצא אחד ותשב עיגונא כ"פ) ע"ש וכתב הריטב"א הביאו נ"י שם דף תצ"ד ע"א דלפי האי תירוצא במסקנא נמי אפי' לא ראו צל צלו לא חיישי' לשד כו' ע"ש ולפ"ז צריכין טעם למה כ' רבינו להצריך שראו צל צלו והיה נלע"ד דרבינו ס"ל דשאני בחששות שד דאם לא רואין צל צלו הרי הוא ריעותא לפנינו דאם היה אדם היה צל צלו וכיון דאיכא למיקם אדבר הוצרכו שיראו אחרי הצל ואם לא ראו יש עיכוב בדבר ואף שכתב רבינו דוקא שחרית וערבית הצל ארוך לאו דוקא קאמר אלא בשחרית וערבית הוא ארוך מאוד ואח"כ הוא מתקצר לפי ערך נטיית השמש וכל היום זולת אמצע היום יש עכ"פ צל לצלו אלא שמתארך לפי נטיית השמש בשעה זו יותר מהאחרת וק"ל: ועיין בב"י בסי' קמ"א דף קע"ט עמוד ג' בד"ה וכן מי שהושלך כו' ושם ישב בענין אחר דבשד דשכיח טפי לא סמכינן אהא דדומה לסכנה הוא וכתבתי לקמן בסימן קמ"א ע"ש.
ג סָעִיף א ולכאורה נראה דאזלינן לחומרא . ואף ע"ג דהרא"ש סבר בר"פ מי שאחזו דבעדות אשה אפילו מפי כתבם מהני רבינו סבר שאין משם ראיה דאף ע"ג שסבר הרא"ש מפי כתבם מהני הכא לא מהני הואיל שאין ידעינן מי כתב זה הכתב דילמא עכו"ם או אחד מפסולי עדות דאורייתא כתבו:
ד סָעִיף א ואם שומעין מהם שאומרים הרי כו' . וז"ל הגמרא בסוף יבמות תנן אפילו שמע מן הנשים שאומרות מת איש פלוני וכו' וכמ"ש הב"י וכתב ב"י ז"ל ונראה דברי רבי' שהוא מפרש שלא הצריכו לומר כן וכן רבנן כו' עד ויותר נראה לומר שנוסח הספרים מדברי רבי' שכתוב בה ואם שומעין מהם אינה מכוונת וצריך למחוק הוי"ו ולכתוב שם אם שומעין מהם עכ"ל ב"י ונראה שאין קושיתו כלום די"ל דהתנא סבר דקטן עדיף מאשה ופשיטא דמהני אם אמרו סתם שמת לכן נקט ברישא אשה ובסיפא אשמעינן דאם אמרו הרי אנו הולכין כו' דלא חיישינן דלמא היה משחקין אע"פ שאמרו כך וכך רבנן וספדנין היו שם אפ"ה י"ל שהיו שוחקין כן ואשמעינן דלא חיישינן להכי. וז"ל מור"ש בין כיונו לשם עדות הנה דעתו שהקטן המכוין להעיד כשר אבל דעת הרמב"ם אינו כן אלא דוקא גבי אשה או קרוב וכה"ג ולא בקטן שאינו בר דעת ומהר"י קארו אמר שראוי להגיה ולמחוק הוי"ו של ואם שומעין אלא אם שומעין כו' ולהוסיף הוי"ו ואחר כך ואין סומכין עליהם וכו' ואין הלשון כלל משמע כן דלשון בין כיונו כו' משמע כפשוטו אפילו אומרים מת להדיא דרך עדות ואין מזכירין שום תיבה שבאו מקברו כו' עכ"ל. ועיין בתשובתי שהשבתי להגאון מהר"ר פייטל מווין שהארכתי בזה בביאור הסוגיא (והא לך העתק מהתשובה הנ"ל השייך להטור כ"פ) הנה לשון הטור דכתב בסי' י"ז בין כוונו לעדות משמע דאפילו לעדות ממש דהיינו דבאו לב"ד נמי משיאין ע"פ. גם מדכתב בין "כוונו שלא לשם עדות ולא כתב בין לא כוונו לעדות כלשון המשנה הנ"ל דקתני בין שהוא מתכוין ובין שאינו מתכוין משמע דס"ל להטור דגם האי שאינו מתכוין דקתני במתני' היינו שלא נתכוון לעדות לבא לב"ד שיתירו ע"פ אבל מ"מ מכוון הוא בדבריו להודיע הדבר לבני ביתו של מת ומינה דהא דקאמר בין כוונו לשם עדות ר"ל שבא לב"ד להעיד שמת פלוני ואפ"ה סומכין עליו. ונראה דמש"ה שינה הטור וכתב ואפי' שמעו מן הנשים ל' רבים ובמשנה קתני שמע מין הנשים ל' יחיד וגם סתם הטור וכתב משיאין את אשתו ולא כתב דהשומע ילך לב"ד ויעיד וישיאו את אשתו דה"ט דכוונת הטור הוא ללמדינו דאפילו הב"ד עצמן ששמעו מפי הקטן שאמר לפניהן מת פלוני משיאין את אשתו עפ"ז. וע"ז מסיק וכתב בין כוונו לשם עדות כו' וזהו דלא כדברי ראבי' וראב"ן הנ"ל דכתבו בפי' דבמתכוון להעיד לא סמכינן עליה אפי' אמר מת פלוני לפמ"ש בדרך הזה. ועוד דא"כ לא היה מביא מהרא"י דברי ראב"ן וראבי"ה לראיה שם כיון דהן ס"ל דסומכין על דבריהם באומרים מת פלוני בלי משל וטעם משום דזהו מל"ת מקרי ומהרא"י כתב לפני זה בביאור דברי הרמב"ם דאף באמרו מת פלוני בעינן משל וטעם וכנ"ל. ע"כ נלע"ד ביאור דברי ראב"ן וראבי"ה כמ"ש ראשונה. אבל ביאור דברי הטור צ"ל כמ"ש באחרונה דס"ל דסומכין אדברי הקטן אפילו בבואו להעיד דלא גרע קטן מאשה ועבד אלא משום דחיישינן דאמר בדדמי או דרך שחוק כמ"ש בהקדמה שניה וכל שבא לב"ד ואומר מת פלוני וב"פ לשון זה דמיתה דבר ברור הוא ואינו משמע מדרך שחוק אמרו ולא בדדמי אלא דוקא בשמע מהן שאמרו באלו מהספד פלוני דיש להסתפק ובנ"ל ונלע"ד שיש ראיה לדעת הטור בזה דמשוה קטן לאשה ועבד כל שנסתלק החשש דשתיק ובדדמי משני המשניות וסוגיות הגמ' הנ"ל הראשונה כו':
ה כתב ב"י בדף מ"א ע"ב שהשיב רבינו משולם על ראובן שהלך בסחורה ולא חזר ושמעו שנהרג שם ולא בא אפילו כותי מל"ת לומר כו' וכתב המגיה לעיל בהקדמתו שטעות הוא ומ"ש אפילו מל"ת צ"ל אפי' אין עכו"ם מל"ת כו' וא"צ להגיה שום דבר כי דבר פשוט הוא שה"פ אפילו עכו"ם מל"ת לא בא להעיד ולשון של "ולא "בא קאי על הכותי מל"ת ולא על הנהרג וק"ל:
ו ואיני יודע למה צריך לומר וקברתיו. (ור' אליה מזרחי כתב בתשובה דודאי גם הרמב"ם לא מצריך בשאר כותי מל"ת לומר וקברתיו אלא היכא ששייך אומדנא דדעת והכא ה"ט משום דגבי הליכות דרך שייך אומדנא דדעת דהולכי שיירות כשהולכין בדרך וקרא לאחד מהן שנשא' בדרך לבד מהחבורה ובקשוהו ולא מצאוהו חושבין באומדן דעתן ודאי מת או נהרג וכן משמע מדברי הרמב"ם כמה פעמים שא"צ לומר וקברתיו ומהתימה על הטור איך נעלם ממנו זה וכתב ואיני יודע מה צריך שיאמר וקברתיו עכ"ל והביאו בכסף משנה סוף הל' גירושין כ"פ):
ז סָעִיף א (התחיל העכו"ם להסיח לפ"ת . דוקא התחיל העכו"ם אבל אמרו לו תחלה איה פלוני שהלך עמכם כל מה שישיב להם מכאן ואילך אינו נידון במל"ת כן כתב נ"י וע"ש. כ"פ):
ח סָעִיף א ומדברי א"א הרא"ש יראה כו'. וכתב הב"י ז"ל ואיני יודע למה תלה הדבר בהרא"ש שהרי הרא"ש לא העתיק אלא לשון הגמ' ומה שיפרש הרמב"ם בגמרא נפרש בהרא"ש ול"נ דלק"מ דבגמרא נאמר סתם אלא שהאומרים פלוני "נהרג ע"י ערכאות ופשט דלישנא משמע אפילו ע"י ערכאות אחרים אלא שהרמב"ם פירשו דמיירי דאמר "שהרגנו ומדהרא"ש העתיק לשון הגמרא נהרג ולא פירש דר"ל שאמר שהרגו הוא וכדפי' הרמב"ם ש"מ דס"ל דהגמרא בכל ענין איירי וז"ש רבינו ומלשון א"א הרא"ש "יראה דל' יראה פירוש שמשמעות דבריו הוא כן:
ט סָעִיף א עד דאיכא תרתי לריעותא וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל . תימא דלא משמע כן מדברי הרא"ש דבפרק האשה שהנך לא כתב כלום אלא העתיק לשון הרי"ף כעובדא דיצחק ריש וגלותא כאשר כתוב בגמרא ובפ' כל הגט כתב שם דעובדא דיצחק ר"ג מיירי בשכיח שיירא ולא הוחזקו תרי יצחק ר"ג כמ"ש התוס' בפרק האשה שהלך סוף ד' קט"ו וכ"כ נ"י ע"א ומדברי כולם מוכח דבמוחזק תרי יצחק ר"ג אסור אפילו לא שכיחי שיירות וכ"כ המ"מ וב"י הביאו דדוקא בידוע שהא' קיים משיאין את אשתו של האחר הא אם אין ידוע אין משיאין אפי' אם לא שכיחי שיירות לכן נלע"ד ליישב ולומר דמ"ש דוקא בשלא הוחזק אחר באותו מקום בזה השם אינו ר"ל שידור שם עוד איש בזה השם אלא באותו מקם אין ידוע שום אדם שנקרא באותו שם כדפרישי' בפרישה. ולפ"ז ח"ש דליכא לאקשויי אם הוחזק עוד אחר בשם זה במקום פלוני כששולחין שמת אחד אשה של מי מתירין אלא ודאי מיירי דאף בהוחזק עוד אחר בזה השם עכ"פ לא דר במקום: (הועתק מתשובה שהשיב להגאון מהר"ר פייבוש אב"ד דק"ק קראקא בשאלה דעגונה דיעקב חייט) - ומ"ש ב"י בתשובה סי' ז' דצ"ל דגם הרא"ש דכתב כלשון התוס' דניכר בט"ע ע"י סימני הגוף שהוא ט"ס וצריך להגיה בט"ע או ע"י סימנים ושכך הוא לשון הטור א"ע סימן י"ז בשם ר"ת דיכולין להכירו בט"ע או ע"י סימנים מובהקין שהיה לו בגופו אמת שכן הוא לשונו דהטור אבל אין ראיה משם ואדרבא מדהוצרך לכתוב או ע"י סימנים מובהקין מוכח דסתם סימנים שכתבו התוספות והרא"ש לאו במובהקין איירי. ומה שכתב הטור שיכול להכירו בטביעת עין רצה לומר על ידי סימנים שאינן מובהקין וכמו שכתב שסתם טביעת עין הוא על ידי סימנים שאינן מובהקין גאח"כ כתב או ע"י סימנים מובהקין לחוד אם הוא בר הכי או שנמצאו בו סימנים מובהקין אזי מעידין ומשום דבעי למכתב דשומא לא הוי סימן מובהק הקדים לכתיב דסימנים מובהקין מהני. ואי לא דמסתפינא להגיה הספרים היה נ"ל להגיה דברי הטור ולומר שמ"ש אבל אם כל גופו שלם כו' יכולין להכירו בט"ע או ע"י סימנים מובהקין כו' למחוק תיבת או וצ"ל יכולין להכירו בט"ע ע"י סימנין מובהקין שבגופו ולא מובהקין ממש קאמר אלא גם סימן: בינוני קרי ליה מובהקין וכמ"ש המ"מ בפי"ג דגירושין דג' מיני סימנים הן ושסימני בינוני ג"כ נקרא לפעמים מובהקים בל' הגמרא ופוסקים. וכן צריכין לפרש דברי הרא"ש בתשובותיו כלל נ"ב והביאו הטור ס"ס קי"ח בעובדא שכתב דהנהו הרוגים שנמצאו לאחר ט"ו ימים והכירוה בסימנים מובהקין דמובהקין דכתב ל"ד קאמר דא"כ קשה למה לא התיר הרא"ש נשיהן להנשא ע"ש וכן פרשוהו ג"כ בתשובת ב"י בדיני מל"ת דין ו' וגם כתב שם דט"ע הוא ע"י הכרתו אותו בסימניו בחייו וכן מצאוהו עתה בשעת מותו ע"ש. וע"פ הג"ה זו הל' הטור כל' התוס' והרא"ש הנ"ל וע"ד שכתבתי: (שם בתשובה הנ"ל) ומ"ש הטור אין מעידין עליו אא"כ ראה אותו תוך ג' ימים למיתתו בד"א שהוא ביבשה אבל אם היה במים אפילו שהה שם כמה ימים מעידים עליו שהמים מעמידים אותו שלא ישתנה צורתו כו' דהקשו רבים וגם שלימים דבמאי איירי אי בחבול בפניו אפילו במים נמי לא יעידו כמו שכתב הטור מיד אחר זה דאפילו במים אם יש בו מכה אין מעידין עליו ואי באין בו מכה בפניו מיירי קשה הא מסיק וכתב דאפילו הוא ביבשה אם אינו חבול בפניו מעידין עליו לאחר כמה ימים ע"י ט"ע דגופו וצורתו. וכבר השבתי לרום מכ"ת בדברינו מזה פה אל פה בהיותי אתו בק"ק קראקא שנראה לי דהטור דכתב אין מעידין עליו אא"כ ראו אותו תוך ג' ימים סתם מתחלה ואח"כ פירשו דהיינו דוקא בחבול בפניו אלא שקודם לכן בא ללמדינו דהמשנה דחילקה בין ראה אותו תוך שלשה ימים לראהו אחר ג' ימים היינו דוקא כשהוא ביבשה דאילו במים אין בו חילוק בין ראוהו תוך ג' ימים לאחר ג' ימים אלא בין יש מכה בפניו לאין לו מכה בפניו דביש לו מכה בפניו אפילו ראהו תוך ג' ימים נמי אין מעידין עליו ואם אין לו מכה בפניו מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים וכדמסיק הטור. שוב מצאתי שכתב הב"י ישוב זה בתשובתו סי' י"ב והנאה לי שכוונתי לדעת הגדול ז"ל. אבל באמת אכתי קשה דאם כן למה סיים הטור וכתב דאפילו אם היה ביבשה אם אינו חבול בפניו מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים על ידי ט"ע של גופו וצורתו. למה הוסיף לכתוב "גופו שלא נזכר עד הנה. וע"ק למה "סתם וכתב אם היה במים דמעידין עליו אפילו לאחר כמה ימים בשאין לו "מכה אבל אם יש בו "מכה כו' הל"ל אבל אם יש לו מכה "בפניו. דהא קיימא לן דמיא אינו מרזו אלא מקום מכה ולא כשיש לו מכה שלא בפניו שאז אין צורתו משתנה במים מכח אותו מכה וכדדייק ל' רש"י שכתב מיא מרזו מכה מקום "המכה. לכן נראה יותר לומר דהטור הלך כמנהגו. מציין לשון המשנה או גמרא וכותב עליו מה שנתחדש עליהן מדברי התוס' ומדברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ושאר פוסקים גם כאן אחר שציין לפני זה רישא דמשנה דקתני אין מעידין עליו אא"כ ראו פרצופו עם פדחתו וחוטמו אע"פ שיש לו סימנים בגופו וכליו. וכתב עליו דברי ר"ת והרא"ש התחיל לציין בבא תניינא דהמשנה דקתני אין מעידין עליו אלא עד ג"י. ומיירי בלא נמצא אלא הראש או פ"פ עם חוטמו ופדחתו לחוד כדפרשוהו התוס' והרא"ש בשם ר"ת כצ"ל וכתבוהו ג"כ הטור לפני זה בשם ר"ת וכנ"ל. ובהא א"ש דמחלק בין יבשה למים ומיירי בדלית ליה מכה בפרצופו ואפ"ה אין מעידין עליו אחר ג"י ביבשה דמשום דאחר ג"י משתנה צורתו ולא מהני ביה סימנים שאינן מובהקין. ואפי' נמצא כל הראש עם שפתים וסנטר הא כתבתי דלא מהני ביה סימנים וגם לא ט"ע אם לא שיאמר שמכירו בבירור בט"ע היטב וכנ"ל. ובמים מעידין בכה"ג אפילו לאחר ג"י כיון דלית ליה מכה בפניו מיא מצמת צמתי ליה וסיים וכתב דהיינו דוקא שראוהו מיד גם שאין לו מכה דאם יש לו מכה אין מעידין ור"ל דביש לו מכה "בפניו ולא הוצרך לפרשו כיון דהא דאין מעידין אא"כ תוך ג' ימים לא איירי אלא בלא נשאר בו אלא פרצוף ופדחת וחוטם כמ"ש התוס'. ואף שהרא"ש והטור כתבו דמיירי ג"כ שנשאר כל הראש וכבר נתבאר דבנמצא המכה בראש שלא במקום פ"פ וחוטם ופדחת דלא אמרינן מיא מרזו מכה לענין עדות להשתנות ממנו הפ"פ. הא כבר כתבתי ג"כ דלא נקטי הרא"ש והטור בלשונם נשאר הראש אלא לרבותא דט"ע. אבל עיקר המשנה הנ"ל מיירי בלא דנשאר אלא פ"פ עם החוטם כמ"ש התוס'. וכן משמע ל' המשנה דקתני אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם ולא קתני אין מעידין אא"כ "נשאר הפ"פ והחוטם דהוי משמע אף שהגוף לפנינו אין מעידין עליו בלא השארת פ"פ וחוטם ומדלא כ"כ משמע שר"ל אע"פ שהפ"פ לפנינו אין מעידין עליו לבדו אא"כ נשאר עמו גם החוטם. וכ"כ המרדכי על משנה הנ"ל דאתיא לאפוקי ממ"ד דמעידין על פ"פ לחוד ע"ש. וסיים הטור וכתב שאפי' אם היה ביבשה ואינו חבול בפניו מעידין כשאין לו מכה בפניו והיינו בשנשאר עמו גם הגוף דאז יש לו ט"ע עם הגוף ואז אפילו מסתמא מעיד עליו משום הט"ע שיש להמעיד בפ"פ עם הגוף והוא מ"ש התוס' הנ"ל דרך פשיטות דבשאינו חבול בפניו מעידין עליו משום דניכר בט"ע וכנ"ל. ומשום דבסיפא איירי דנשאר עם גופו מ"ה לא כתב סתם אם אין לו מכה דהיה משמע דאין לו מכה כלל בגוף או בראשו אלא חבול בפניו ללמדינו דבחבול בפניו דוקא תליא הקפידא כנ"ל בישוב דברי הטור. שוב מצאתי שמיישב כן ל' הטור החכם ר' יעקב "נעמייש כמ"ש ב"י בתשובתו בשמו בשאלה י"ב ע"ש אבל הוא כתב ישוב זה בלא טעם והוכחה דברישא מיירי הטור בנמצא פ"פ עם החוטם לחוד וגם אליביה קשה ואינו מיושב דלא הו"ל להטור לסתום אלא לפרש. וגם לא ישב למה כתב הטור ברישא דאין לו מכה סתם ולא פי' דבריו לכתוב דאין לו מנה "בפניו קאמר. ולפי מ"ש א"ש הכל. (ע"כ העתק מהתשובה וע"ל בסעיף מ"ט השייך כאן כ"פ): אבל יש בו מכה. ועיין במרדכי ד' תס"א ע"ב שכתב דהא דבמים משתני הפרצוף מחמת מכה היינו דוקא כשיש לו מכה בפרצוף אבל אם נחבל במקום אחר אפי' נחתך ממנו הסנטר אינו משתנה ע"ש ולכן א"ש מ"ש רבינו בסמוך נחבל בפניו:
י סָעִיף א תולין שנהרג תוך ג' ימים כו'. גם בזה יש חולקין (מיהו אם יצא קול פלוני נהרג ואח"כ מצאוהו אפי' אחר ג" ימים אם הכירוהו בטב"ע אשתו מותרת לדברי הכל בש"ע. כ"פ):
יא סָעִיף א מלאה יין או שמן. בגמרא בסוף יבמות משמע שבשמן יש סברא יותר להעיד עליו מביין דבשמן בשנפל אדם לתוכו וניתך השמן על האור מבעירו יותר ויותר ולא שבתה רתיחת היורה וצמקו רגליו ולא יוכל לצאת ומת אבל יין כשנופל לתוכו וניתך על האש מכבהו ונתקרר היורה מרתיחתו אבל מ"מ אחר כך חוזר ומבעיר דדרך הבקעת שמכבין אותו במים להיות חוזרת ודולקת יותר מבתחלתה ולפ"ז היה לנקוט בתחלה שמן ואחר כך יין ואז הוי לא זו אף זו אבל השתא הוי זו וא"צ לומר זו:
יב סָעִיף א וכתב הרמ"ה דוקא שראוהו מגוייד כו' ז"ל הגמרא בסוף יבמות תניא מעידין על המגוייד רשב"א אומר אין מעידין עליו מפני שיכול לכוות ולחיות ופי' רש"י מגוייד מל' גודו אילנא מנותח ומלא פצעים וחבורת חרב. לכוות שמתוך המכוה מתרפא ואומר שם בגמר' רישא דמתני' דקתני אין מעידין על המגוייד בסכין מלובנת וד"ה ר"ל שגם ת"ק מודה בסכין מלובנת בתחלה בשעת הפציעה שאז מתחיל להתרפא מיד והנה הרמ"ה סבר דדוקא בידוע שנכוה תחלה או אחר כך אין מעידין עליו הא סתמא מעידין ורבינו סבר דמסתמא נמי אמרינן שמא נכוה שהרי מתניתין סתמא קתני אין מעידין על המגוייד והרא"ש כתבה להמשנה כצורתה ולא כתב מאי דאתמר עלה בגמרא אם לא שידוע בודאי שלא נכוה ולא היתה מלובנת תחלה ועיין בב"י" ואין להקשות מנ"ל לרבינו לאפלוגי דלמא גם דעת הרמ"ה כמ"ש אבל אם נחתכו גידי שוקיו ולא נכוה ר"ל שידוע שלא נכוה בודאי י"ל מדמתחיל דוקא שראוהו שמגוייד שחתכו בסכין מלובנת מזה מוכח מ"ש ומסיק וה"ה נמי בסכין שאינה מלובנת ונכוה אח"כ שר"ל שנכוה בודאי בידוע דומיא מ"ש תחלה שנתגייד בסכין מלובנת דאם איתא דאפילו מסתמא חיישינן להכי ה"ל למתני אם נכוה אין מעידין ומזה ידעינן דחיישינן לספיקא וק"ל:
יג סָעִיף א (ג"ז העתק מתשובה שהשיב למהר"ת הנ"ל וקאי סוף סעיף מ"ג כ"פ) וכאשר כתבתי בישוב ריש דברי הטור במה שמחלק בין נמצא ביבשה או במים דשם איירי דלא נמצא אלא פ"פ וחוטם כנ"ל. בזה נתיישב ג"כ מ"ש הטור אח"כ בנטבע במים שאין להם סוף והועלה אחר כך מן המים וראהו אחר שלא ראה הטביעה ואמר שהוא פלוני בר פלוני דנאמן אפילו לא ראהו מיד אחר שהועלה ואפילו בט"ע בלא סימנים משא"כ ראהו זה שראה שנטבע דאינו נאמן כ"א בהכירו ע"י סימנים ולפני זה כתב דבנטבע במים והועלה מעידין עליו ודווקא לאלתר ומשמע שם דמעידין עליו בט"ע לחוד מ"ש דקשה לכאורה ממ"נ במאי איירי ברישא אי בראהו שנטבע למה סגי ליה בהכרת ט"ע ולאלתר ליבעי להכרתו סימנים הט"ע כמ"ש בסיפא ואי איירי שהכירו זה שלא ראה הטביעה א"כ למה כתב דבעינן שיראהו לאלתר אפילו בלא לאלתר נמי כמו שכתב כאן. (ובהיותי בק"ק קראקא במחילות מכ"ת דברתי עמו פא"פ) שנראה לי בישוב זה דודאי ברישא מיירי הטור ג"כ במי שלא ראה הטביעה ואפ"ה בעינן שיראהו לאלתר משום דדרכו להתפח ולהשתנות לאחר זמן מה שהועלה מהמים וחיישינן דטועה זה הרואה ואומר שהוא הוא ואינו אלא אחר שנתהפך צורתו לצורת זה שאמר שמכירו שהיה לו ט"ע כמו זה: והא דכתב כאן דלא בעינן לאלתר היינו משום דאיכא נמי לפני הב"ד עדים או עד אחד שראה שפב"פ נטבע ואחר כך בא עד אחר וראה שהועלה א' מהמים ואומר שהוא פב"ב דבזה אמרינן כיון דיש עדים דפב"פ נטבע וע"י עדים השניים ידעינן שפב"פ הוא זה שהועל' מן המים בכה"ג ודאי מקילינן להאמינו בט"ע אפילו לא ראהו מיד וברישא מיירי שאין לפנינו עדים שראו שפב"פ נטבע. וישוב זה ודאי עולה יפה בדברי הטור ומילתא דמסתברא מצד עצמו הוא אלא שלא מצאתי דין זה וחילוק זה לא בגמרא ולא בדברי הראשונים ולא בדברי האחרונים ואין מדרך רבינו לכתוב דין מלבו אם לא שכתב בצדו כן נ"ל. ועוד דבאשר"י מוכח דאם ראהו אחר שלא ראה הטביעה והכירו אפילו אין עדות לפנינו שמעידי' שפב"ב נטבע אפ"ה לא בעינן לאלתר שהרי כתב הרא"ש ז"ל והא דבעינן ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותן שראו הטביעה כו' ולא כתב דאפילו לאותן דלא ראו הטביעה נמי צריך ראייה לאלתר כשאין גם עדי הטביעה לפנינו ש"מ דס"ל דבכה"ג גם כן לא בעינן לאלתר. וע"ק דבגמרא בפרק בתרא דיבמות ריש ד' קכ"א אמרו ז"ל. ההוא גברא דטבע בדיגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואנסבא רבא לדביתהו אפומי דשושביני לבתר ה' ימים ומעובדא זה משמע לכאורה דהיו עדים על הטביעה מדקאמר ההוא גברא דאטבע בדיגלת דמשמע שהיה ידוע שנטבע משעה ראשונה ומדקאמר דאנסבא רבא אפומא דשושבינה משמע דהשושבינא לא ראו הטביעה אלא שהכירו אותו אחר העלאה ואפ"ה מסיק שם דבעינן דחזיהו השושבינא לאלתר וזהו דלא כמ"ש הטור. לכן נראה ליישב ג"כ זה ע"פ מ"ש לעיל דהא דכתב כאן דלא בעינן לאלתר היינו כשגופו שלם וכדמסיק הטור וכתב ע"ז ז"ל והוא שיראנו שלם בכל גופו ומה שמסיק וכתב אבל אם אינו שלם אלא פ"פ עם החוטם לא סמכינן אט"ע לחוד בלא סימנים זה קאי אמ"ש לפני זה בלא ראהו לאלתר אבל בראהו לאלתר א"צ סימנים ואפי' אין גופו שלם. והוא מ"ש הטור ברישא דבמים והועלה וראהו לאלתר דמעידין עליו ושם איירי באין גופו שלם דהא קאי אמה שמציין המשנה דאין מעידין אלא עד ג' ימים דהוכחתי לעייל דאיירי בלא נמצא שם אלא פ"פ עם החוטם וכנ"ל. וכאן בא מתחלה ללמדינו דבהכירו מי שלא ראה הטביעה דלא בעינן לאלתר וגם לא הכרה ע"י סימנים כי אם בט"ע לחוד סגי ואגב סיים וחידש וכתב דהיינו דוקא כשגופו שלם אבל אם אינו שלם בעינן שיכירוהו ע"י סימנים. והשתא א"ש הכל וק"ל. והא דכתב דבהכירו מי שלא ראה התביעה לא בעינן לאלתר למדו ממ"ש הרא"ש הנ"ל וז"ל ויראה הא דבעינן ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותן שראו הטביעה כו' עד אבל מי שלא ראה הטביעה "ומצאו שמת ואמר שמכירו בט"ע לחודיה נאמן כו' וה"ט דאע"ג דאמרינן בגמרא בהאשה בתרא דאם לא חזיוהו לאלתר שהעלוהו דמיא מיתפח תפח ומשתנית צורתו. מ"מ אם אמר ברי לי בהכרתו שהוא פב"פ מאמינים לו וס"ל דלא גרע האי שראוהו לאחר זמן שהעלוהו מהמים מנמצא ביבשה אחר ג"י למיתתו דג"כ רגיל להשתנות אפ"ה כתבו התוס' בפשיטות ד' ק"ך דאם גופו שלם ואינו נחבל בפניו דמעידין עליו אפילו אחר ג' ימים כשאומר שמכירו בט"ע ומטעם שכתב שם ז"ל כי אינו משתנה כ"כ ודבר ידוע הוא שהוא ניכר אפי' אחר כמה ימים וכ"כ התי' בפרק האשה שלום ד' ק"ח בד"ה מהני סימנים כו' ז"ל ותימא היאך משיאין נמי בני אדם ע"י ט"ע בלי שום הכרת סמנים. ושמא איירי (כאן דבעינן לאלתר וסימנים) כשנשחתה קצת צורת פניהן דאכלן כוורי ולא נשאר אלא מה ששנו במשנה בפ' האשה בתרא וכן מפרש ר"ת לקמן גבי אין מעידין אלא עד ג"י שכנשחת צ"פ מיירי כמו שמפרש במשנה אבל אם צורת פניהם שלימה שריא אפי' לאחר כמה ימים עכ"ל הרי דמדמה מצא ידו בשלימות אחר שהועלה מן המים ומצאוהו ביבשה אחר כמה ימים (ועיין בתשובת בן לב חלק ראשון תשובה א' שמתרץ ג"כ כעין דין זה ע"ש כ"פ):
יד סָעִיף א ואפי' לא ראהו מיד. וכתב מור"ש ז"ל וסבר הא דאמרינן היכא דשהה אחר עלותו מן המים דאין מעידין איירי במי שראה הטביעה או שיודע מן הטביעה (ולפי מ"ש אמ"ו בתשובה תירוץ זה אינו נכון ותירוץ שני עיקר ע"ש כ"פ) או איירי שאינו שלם בכל גופו אלא פרצוף עם החוטם וק"ל עכ"ל:
טו סָעִיף א נשאת ע"י כו' לא תצא. כתב הרמב"ם פי"ג דה"ג דחכם שהתיר במים שאין להם סוף היו מנדין אותו וכן הוא בגמרא סוף יבמות כ"פ):
טז והיא אומרת ברי לי שמת. ז"ל הגמרא מכדי תרי ותרי נינהו והבא עליה באשם תלוי קאי אמר רב ששת בנשאת לאחד מעידיה היא גופא באשם תלוי קיימא באומרת ברי לי ופירש רש"י אין אשם תלוי אלא במי שלבו נוקפו והרי היא אומרת אין לבי נוקפי שברי לי אינו היה קיים היה בא וכתב הר"ן שאומרת ברי לי שראוהו שמת וכי אמרינן שהאשה שאמרה מת בעלי נאמנת היינו בדליכא עדים דמכחשי לה עכ"ל וכתב ב"י שיש טעות בספרי רבינו שכתב והוא אמר ברי לי וצריך להיות והיא אומרת ברי לי:
יז סָעִיף א לא תצא. כתב הרא"ש בתשובה (כלל נ"א סי' ה' וכלל ל"ב סי' ג') דעד אחד אומר מת ועד אחד אומר לא מת קודם שיתירוה להנשא אם עברה ונשאת פשיטא דתצא ואפילו נשאת לעד שמעיד שמת דאוקי חד לגבי חד ואוקי אתתא בחזקת א"א ואפילו למאן דאמר בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אם נשאת לאחד מעידיה לא תצא שאני התם דאיכא תרי סהדי דמפקי לה מחזקת א"א אבל הכא דליכא אלא חד סהדא מודה עד כאן לשונו ואם כן לפי זה מה שכתב רבינו ואם נשאת לאחד מעידיה כו' לא תצא מיירי בשנים אומרים מת כו' ואם התירוה קודם שבאו שנים שאומרים לא מת תינשא אפילו לכתחלה לאחד מהשנים שאומרים מת דבתרי לא חיישינן שמעיד בשביל כך כדי שישא אותה כדאמרינן לעיל סימן י"ב אלא שמכל מקום לא ישאנה לכתחלה משום לזות שפתים כדבסמוך לעיל ולשון רבינו שכתב ואם נשאת לאחד מעידיה הכי דייק קצת דמשמע ששני עדים שמעידים שמת והיא נשאת לאחד מהן דאם לא כן הוה ליה למימר ואם נשאת להעד דהא ודאי לאותו העד שאומר שלא מת לא תינשא מיהו לפי זה קשה מ"ש אח"כ נשאת ע"פ עד אחד כשר כו' עד אפילו נשאת לאחד מעידיה תצא דהא שם פירשתי דקאי ארישא ורישא מיירי בעד אחד וקאמר אחד מעידיה גם לפי מה שכתב מ"ו דקאי אסיפא קשה ודו"ק וצריך לומר דנקט לשון הגמרא דמתרץ היא עצמה לבה נוקפה ותיאסרה ומתרץ דנשאת לאחד מעידיה ושם איירי גם כשהיו המעידים שנים. ומ"ש נשאת ע"פ עד כשר ואח"כ באו שנים כו' עד אפי' נשאת לאחד מעידיה תצא והרא"ש דאמר בעד אחד אינו נאמן א"כ מאי איריא דבאו אחר כך שנים אפילו לא בא אחר כך אלא אחד נמי תצא לק"מ דלא כתב הרא"ש אלא אם כן בא האחד קודם שהתירוה לינשא וכאן מיירי שכבר התירו ונשאה וק"ל:
יח סָעִיף א (הצרה אסורה. ואפילו נשאת היא תחלה כו' עפ"ר כן הוא לשון הרמב"ם פי"ב דגרושין וכתב המ"מ דהקשו בירושלמי דמעתה על עצמה לא תהא נאמנת ותירצו מתוך שהיא יודעת שלא עשו דבריה רושם אצל חברתה אף היא אומרת אמת והקשו מעתה אפילו על צרתה תהא נאמנת ותירצו אם כן חזרה לקלקול ראשון דחשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה עכ"ל. כ"פ):
יט סָעִיף א ל"ש התחיל' היא הקטטה כו'. בגמרא בעי מ"ט דקטטה רב חנניא אמר משום דמשקרא רב שימי בר אשי אמר משום דאומרת בדדמי מאי בינייהו שארגילה היא קטטה ופי' רש"י דמשקרא מרוב שנאה מכוונת לאסור עצמה עליו. דאמרה בדדמי כל מקום סכנה שראתו אינה נותנת דעתה לומר שמא לא מת ולא אנשא דהואיל וסניא ליה לא דייקא כולי האי עכ"ל ומתוך זה נתבאר אפילו היכא דארגיל הוא הקטטה אף על פי שהיא אינה משנאה אותו כ"כ מ"מ השנאה מועטת שיש ביניהם אומרת בדדמי ואזלינן לחומרא דחיישינן לומר דמשקרא ואמרה בדדמי וצ"ע אפילו אזלינן לחומרא היכא דארגיל הוא הקטטה ואומרת מת על מטתו וקברתיו למה לא תנשא:
כ סָעִיף א (אפילו אומרת מת וקברתיו אינה נאמנת. וכתב רמ"י טעם דהרמב"ם דבמלחמה היא בהולה להמלט ומתוך אהבה רוצי' להתעסק ולקברו את בעלה ולהמלט אחר כך ויכול להיות שמתוך הבהלה קברה איש אחר מההרוגי' לפיכך אפילו קברתו אמרינן שבדדמי אמרה. כ"פ):
כא סָעִיף א שאינם חייבים בפרקונה. פי' רבנן תקנו שהבעל יאכל פירות של נכסי מלוג שלה תחת פרקונה ופרקונה אין שייך אלא כשנישבית הוא חייב לפדותה וה"א כל הפירות שאכל עד השתא הוא מטעם שמא נשבית עוד לאחר זמן והואיל שאף אם נשבית השתא אינו חייב לרדותה יחזיר לה כל הפירות שאכל עד הנה (או י"ל דס"ל דאם היתה נשבית קודם שבא הראשון והחזירה השבאי ולא נתן השני המעות עד שבא הראשון אין אחד מהן חייב בפרקונה והפירות שאכל הן שלהם. כ"פ):
כב סָעִיף א ודוקא שנטלה מהשני אחר שבא הראשון. ואף על גב דאמר קודם זה הפירות שאכל השני אחר שבא הראשון צריך להחזיר לה אם כן כ"ש כשהיא תופסת אח"כ הפירות דאין צריכה להחזיר לו ואיך כתב שהיא צריכה להחזיר הפירות שתפסה אחר ביאת הראשון י"ל דגם הכא איירי שהבעל השני אכל כבר הפירות של נכסי מלוג אלא אח"כ תפסה מידו בשביל הפירות שאכל כבר ולכן צריכה להחזיר לו:
כג סָעִיף א ואין זכאין במציאתה ובמעשה ידיה. (אבל הבעל יורשה אם מתה - מ"מ. כ"פ) ואע"ג דזה טובה היא לה והתנא משמע דכל מאי דקחשיב הוי לגריעותא י"ל דהני נמי גריעותא דידה דרבנן תקנו מציאותה משום איבה ורעה היא שלא יאהב אותה ומעשה ידיה תחת מזונותיה היינו לגריעותא דאין חייבין במזונותיה:
כד סָעִיף א (ושנולד אחר שמת ממזר דרבנן. והרמב"ם סובר שאינו ממזר וכ"כ בש"ע וע"ל ס"ס ט"ו דכתב דאינו ממזר בלי מחלוקת וי"ל דשם לא קנסו להאיש מאחר דאם מתה הראשונה מותר בשנייה והוא מילתא דלא שכיחא. כ"פ):
כה סָעִיף א אלא נתקדשה לבד. ופריך בגמרא מ"ש משכנסה דצריכה גט ומשני הכא אמרי קידושי טעות הוה. כשכנסה נמי אמרי נשואי טעות הוה. רישא דעבדא איסורא קנסוה סיפא דלא עבדא איסורא לא קנסוה ופירשו התוס' קידושי טעות היינו שסבורה שמת בעלה ולא מת כמו שהוא האמת והקשו התוס' למה לא מתרץ הגמרא דאמרי קידושי טעות הוה דהיינו על תנאי ומתרצים דקידושין על תנאי לא שכיחי דלא חיישינן לשמא תלוי בקידושי תנאי ורבי עקיבא לחוד הוא דחייש להכי לקמן וע"ש. ור"ל לא הוה תלינן בעל תנאי ולהקל להתירה להראשון משא"כ כשקדשה הראשון והלך למדינת הים שתולין בקידושי טעות להחמיר ולאוסרה אהראשון וכמ"ש לעיל ס"ס ט"ו ובסי' י"ז ולקמן בסי' קנ"ט ודו"ק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.