א הלכות סוטה המקנא לאשתו ונסתרה ואינו יודע אם נטמאה בזמן שבית המקדש קיים מביאה אל הכהן ומשקה אותה מי המרים ונבדקת על ידן אם נמצאת טהורה מותרת אבל אסורה לעולם עד שתבדק כי רק ההיתר תלוי בהשקאת המים בזמן הבית אבל באיסור אחר הסתירה אינו תלוי בזמן הבית שאפילו א"א להשקותה כמו בזמן הזה או שאינה ראויה להשקותה שיש דברים רבים שמונעים השתייה ויש נשים רבות שאינן ראויות להשקות כולן אסורות ובכאן אין רצוני להאריך לא בדברים המונעים לה השתייה ולא בנשים שאינן ראויות לשתות כיון שכולן אסורות ובלבד שיהא הסתירה והקינוי כראוי כיצד הקינוי אומר לה בפני ב' אל תסתרי עם איש פלוני אפילו הוא אביה או אחיה או עכו"ם או שחוף פי' שאינו מתקשה ואינו מוליד והוא שיהיה גדול אבל אם אמר לה אל תסתרי עם פלוני והוא קטן או עם בהמה לא הוי קינוי ומקנא לה בין אם היא ארוסה או נשואה או זקוקה ליבם כתב הרמב"ם קטנה שהשיאה אביה אם זינתה לרצונה אסורה לבעלה לפיכך מקנאין לה ולא להשקותה אלא להפסידה כתובתה אבל קטנה בת מיאון אין מקנאין לה לפי שאין לה רצון לאוסרה על בעלה ואפילו אם הוא כהן אינה נאסרת עליו והראב"ד השיג עליו וכתב והלא אמרינן פיתוי קטנה אונס הוא ועוד התראה לקטנה אינה התראה שאין לה דעת אלא אם זנתה אסורה ודאי לבעלה כהן ולא מצאתי הפרש בין קטנה לקטנה לענין פתוי לומר בת מיאון אין לה רצון ויתן הצער כמו אנוסה אלא כולן שוין להתפתות כקלות הדעת ע"כ וכיצד היא הסתירה שנסתרה בפני עדים עם פלוני שקינא לה עליו ושהתה כדי טומאה שהוא שיעור כדי לצלות ביצה ולגומעה קינא לה מב' שאמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהם כאחד ושהתה כדי טומאה אפי' הם ב' אחים או אביה או אחיה אסורה עד שתשתה אמר לה בפני ב' אל תדברי עם פלוני אין זה קינוי ואפילו נסתרה עמו ושהתה עמו כדי טומאה מותרת או אמר לה אל תסתרי עם פלוני ודברה עמו בפני עדים מותרת שאין זו סתירה וכן אם נסתרה בפני עדים ושהתה כדי טומאה ולא קינא לה בפני עדים מותרת שאין אוסרין על הייחוד אפילו נסתרה יחד על דעת ערוה אא"כ קינא לה תחלה בפני ב' ומ"מ לא תתייחד אשה עם אנשים כדפרישית לעיל באיסור ייחוד. כתב בסה"מ לא יאמר אדם לאשתו בזמן הזה אל תסתרי עם פלוני דשמא הלכה כר"י דאמר קינא לה בינה לבין עצמו שלא בפני עדים הוי קינוי ועכשיו אין מי סוטה ותיאסר עליו לעולם בא ע"א והעיד לו שנסתרה עם אותו שקינא לה עליו ושהתה כדי טומאה אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו יוציאה ויתן כתובה ואם לאו מותרת לו ואם הוא בעצמו ראה שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה הרי זו אסורה עליו ויוציא ויתן כתובה שאינו יכול להשקותה ע"פ עצמו לא קינא לה ובא עד אחד ואמר לו זנתה והוא שותק אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים יוציאה ויתן כתובה ואם לאו מותרת לו כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה על אחד שהוציא קול על אשתו שזנתה ואמר שנתברר לו הדבר ואח"כ אמר אינו אמת אלא שמחמת הכעס שהכעיסתו הוציא עליה קול זה אם נתן אמתלא לדבריו מותרת לו ואם לאו אסורה לו עד כאן שמע העם מרננים אחר הקינוי והסתירה עד שהנשים נושאת ונותנות בה שזנתה מהאיש שקינא לה עליו אסורה ויוציאנה ויתן כתובה בעל שמחל על קינויו קודם סתירה קינויו מחול וכאילו לא קינא אבל לאחר סתירה אין קינויו מחול גירשה ה"ז כאילו מחל לה ואם החזירה צריך לקנאות לה פעם אחרת ואלו שב"ד מקנאין להם מי שנתחרש בעלה או נשתטה או היה במדינה אחרת או שהיה חבוש בבית האסורין ולא להשקותה אלא להפסידה כתובתה כיצד שמעו ב"ד שהעם מרננין אחריה קוראין לה ואומרים לה אל תסתרי עם פלוני באו עדים אח"כ שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה אוסרין אותה על בעלה לעולם וקורעין לה כתובתה וכשיבא בעלה או יבריא או יצא מבית האסורין יתן לה גט ואינו יכול להשקותה שהרי לא קינא בא עד אחד והעיד שנטמאה מאותו שקינא לה אינה שותה ותצא בלא כתובה אפילו עד הטומאה הוא עד אחד מעדי הסתירה ואפילו עבד או שפחה או אשה או קרוב כשר לעדות זה ואפילו נשים ששונאות זו את זו מעידות זו לזו לומר שנטמאה ונאמנת עליה לאוסרה על בעלה ושלא להשקותה אבל לא להפסיד כתובתה אבל נוטלת כתובתה ויוצאה בא עד אחד ואמר שנטמאה ואחר כך בא עד אחד ואמר לא נטמאה אין שומעין לאחרון שעד אחד בטומאת סוטה כשנים ואין דברי האחרון דוחין דברי הראשון שהוא כשנים באו שנים כאחד זה אומר נטמאת וזה אומר לא נטמאת או שבא אחד ואמר נטמאת ואח"כ באו ב' ואמרו לא נטמאת הרי זו שותה פי' בשעה שאתה אומר נטמאת ידענו שלא נטמאת לפיכך שותה שנתבטלו דברי האחד ואוקמה אחזקת ספק בא עד אחד כשר ונשים רבות כאחד העד הכשר אומר נטמאת והנשים אומרות לא נטמאת הרי זו שותה שעד אחד כשר ורבים פסולים כמחצה על מחצה דמי היו כולם פסולים הולכין אחר רוב דעות כתב הרמב"ם כיצד ב' אומרות נטמאת ושלש אומרות לא נטמאת הרי זו שותה ג' אומרות לא נטמאת וד' אומרות נטמאת אינה שותה היו מחצה על מחצה הרי זו שותה ע"כ כל שאינה שותה מפני עדי טומאה אסורה לעולם ותצא בלא כתובה כתב בה"ג שאין מוציאין על ידי עדי טומאה עד שיראה כמכחול בשפופרת ור"ח כתב שאין צריך רק שיראו אותם דבוקים זה בזה ונוהגין כדרך מנאפין וכ"פ רב אלפס ביבמות פרק כיצד וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל אשה שקינא לה בעלה ונסתרה ומת אינה נוטלת כתובתה כל שאסורה לבעל משום קינוי אסורה לבועל לפיכך האידנא שאסורה לעולם אחר קינוי וסתירה אסורה ג"כ לבועל ואם ניסת תצא ואם אין עדי טומאה אלא עדי כיעור פירשתי למעלה בסי' י"א כתב ר"ת ישראלית שהמירה ונישאת לעכו"ם ושוב חזרה בתשובה ונתגייר העכו"ם עמה וגירשה בעלה שמותרת לגר שנתגייר עמה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל ואע"פ שבודאי אסור לבעל מותרת לעכו"ם כתב הרמב"ם מצות חכמים היא על בני ישראל לקנאות לנשותיהן שנא' וקינא את אשתו וכל המקנא לאשתו נכנסה בו רוח טהרה ולא יקנא לה מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מריבה ולא להטיל עליה אימה ואם עבר וקינא לה מתוך אחד מאלו הדברים הרי היא קנוי ואין ראויה לקפוץ ולקנאה בפני עדים תחלה אלא בינו ובינה בנחת ובדרך טהרה ואזהרה כדי להדריכה בדרך ישרה ולהסירה ממכשול וכל שאינו מקפיד על אשתו ובניו ומזהירן ופוקד דרכיהן תמיד עד שידע שהם שלימים מכל חטא נקרא חוטא שנאמר ופקדת נוך ולא תחטא: נשלם ספר אבן העזר. בעזרת האל העוזר
א סָעִיף א המקנא לאשתו ונסתרה ואינו יודע אם נטמאה בזמן שב"ה קיים משקה אותה מי המרים ונבדקת על ידן אם נמצאת טהורה מותרת אבל אסורה לעולם עד שתבדק וכו' דברים פשוטים הם:
ב סָעִיף א ומ"ש ובלבד שיהא הסתירה והקינוי כראוי כיצד הקינוי אומר לה בפני ב' אל תסתרי עם איש פלוני אפי' הוא אביה או אחיה או עכו"ם או שחוף פי' שאינו מתקשה ואינו מוליד והוא שיהיה גדול אבל אם אמר לה אל תסתרי עם פלוני והוא קטן או עם בהמה לא הוי קינוי בפרק ארוסה (סוטה כד.) תנן ע"י כל העריות מקנאין. חוץ מן הקטן וממי שאינו איש ופירש"י ע"י כל העריות מקנאין אם קינא לה מאביה או מאחיה ומאחד מכל העריות שבתורה ונסתרה הוי קינויו קינוי ונאסרה עליו ושותה ובגמ' (דף כו:) חוץ מן הקטן איש אמר רחמנא ולא קטן ושאינו איש למעוטי מאי אילימא למעוטי שחוף והאמר שמואל שחוף מקנאין על ידו ואלא למעוטי עכו"ם והאמר רב המנונא עכו"ם מקנאין על ידו אמר רב פפא למעוטי בהמה שאין זנות בבהמה:
ג סָעִיף א ומקנא לה בין אם היא ארוסה או נשואה או זקוקה ליבם ר"פ ארוסה (סוטה דף כג:) ושומרת יבם לא שותה ולא נוטלת כתובה שנאמר אשר תשטה אשה תחת אישה פרט לארוסה ושומרת יבם ובגמרא (דף כד:) מישתא הוא דלא שתיא הא קינוי מקני לה מה"מ דבר אל בני ישראל ואמרת לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי פירש"י ארוסה שקינא לה ארוס ושומרת יבם שקינא לה יבם:
ד סָעִיף א כתב הרמב"ם קטנה שהשיאה אביה אם זינתה לרצונה אסורה לבעלה לפיכך מקנאין לה ולא להשקותה אלא להפסידה כתובתה אבל קטנה בת מיאון אין מקנאין לה וכו' בפ"ב מה' סוטה:
ה סָעִיף א והראב"ד השיג עליו וכתב והלא אמרי' פתוי קטנה אונס הוא ועוד התראה לקטנה אינו התראה וכו' כבר כתב ה"ה בזה פ"ג מה' א"ב ומהרי"ק בשורש קס"ח:
ו סָעִיף א וכיצד היא הסתירה שנסתרה בפני עדים ושהתה כדי טומאה שהוא שיעור כדי לצלות ביצה ולגמעה במשנה בריש סוטה (דף ב) כיצד הוא מקנא לה אמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני וכו' נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לביתה ותנן תו התם (דף לא.) בפרק מי שקנא לאשתו ונסתרה אפי' שמע מן העוף הפורח באויר יוציא יתן כתובה דברי ר"א ר' יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. ופירש רש"י מי שקינא לה ונסתרה אם מאחר שקינא לה נסתרה אפי' שמע מהעוף הפורח שנסתרה יוציא ויתן כתובה ר"א לטעמיה דאמר בפ"ק סתירה לא בעיא עדות ואפי' עבד ואפי' שפחה נאמנים דהיינו נמי כעוף הפורח דאיתקש לטומאה דכולהו מהימני הלכך נאסרה עליו ואם אינו רוצה להשקותה יוציא ויתן כתובה רבי יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה כלומר משום סתירה שאין בה ב' עדים אינה נאסרת עליו רבי יהושע לטעמיה דאמר משקה ע"פ שנים מיהו כשישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה בפריצות מכוער הדבר ותצא דהא אפי' מיא תו לא בדקי לה תניא בפ"ק (ו:) וטהורה היא ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה וידוע דהלכה כר' יהושע דלא סגי ליה בשמע מן העוף הפורח ולפיכך כתב רבינו שנסתרה בעדים הא דישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה כתבו רבינו לקמן שמע העם מרננים אחר הסתירה והקינוי עד שהנשים נותנות ונושאות בה וכו' וכך פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב וז"ל אם שמע העם מרננים אחריה אחר הקינוי וסתירה עד ששמע מהנשים הטוות לאור הלבנה נושאות ונותנות בה שזינתה עם האיש שקינא לה עליו ה"ז אסורה לקיימה ויוציא ויתן כתובה:
ז סָעִיף א ומ"ש שכדי טומאה הוא שיעור כדי לצלות ביצה ולגמעה בריש סוטה (דף ד.) איפליגו תנאי בשיעור טומאה ומסיק תלמודא דר"ע אמר כדי לצלות ביצה וכל חד מהנך תנאי דאיפליגו עליה הוי יחידי לגביה וידוע דהלכה כר"ע מחבירו וכ"פ הרמב"ם בפ"א:
ח סָעִיף א קינא לה משנים שאמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהם כאחד ושהתה כדי טומאה אפי' הם שני אחים או אביה ואחיה אסורה עד שתשתה כן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א: ב"ה והוא ירושלמי בריש סוטה ופסק כמ"ד הכי וצריך להעביר הקולמוס על מדתנן בפ"ק דכריתות עד ושותה שנית: והוא מדתנן בפ"ק דכריתות (דף ט) המקנא לאשתו ע"י אנשים הרבה ובגמרא מנ"ל דכתיב זאת תורת הקנאות תורה אחת לקנויין הרבה ובפ"ב דסוטה (דף יח:) ת"ר זאת תורת הקנאות מלמד שהאשה שותה ושונה וכו' עד ב' אנשים וב' בועלים ופירש"י וכו' והקשו בתוס' וא"ת הא דרשינן ליה בפ"ב דכריתות שאדם מביא קרבן א' אפילו קינא לאשתו ע"י אנשים הרבה וכו' עד ושותה שנית:
ט סָעִיף א אמר לה בפני שנים אל תדברי עם פלוני אין זה קינוי ואפי' נסתרה עמו ושהתה עמו כדי טומאה מותרת או אמר לה אל תסתרי עם פלוני ודברה עמו בפני עדים מותרת שאין זו סתירה בריש סוטה (דף ב.) תנן כיצד מקנא לה אמר לה בפני ב' אל תדברי עם איש פלוני ודברה עמו עדיין הוא מותרת לביתה ומסיק בגמרא דה"ק אל תדברי ודברה אל תדברי ונסתרה ולא כלום אל תסתרי ודברה עמו עדיין מותרת לביתה. וכן אם נסתרה בפני עדים ושהתה כדי טומאה ולא קינא לה בפני עדים מותרת שאין אוסרים על הייחוד אפי' נסתרו יחד על דעת ערוה אלא א"כ קינא לה תחלה בפני ב' הכי משמע בריש סוטה ובפרק ארוסה (סוטה כה.) דאין סתירה אוסרת אא"כ קודם קינוי וז"ל הרא"ש בפ"ב דיבמות נראה דבסתירה לחודה בלא קינוי אע"ג דאדעתא דניאוף אסתתרת כי הנהו עובדי דשילהי נדרים (צא:) שריא לבעלה אפילו כי ליכא טעמא כי התם למשרי דהא קי"ל אין אוסרין על הייחוד וסתירה נמי לא אשכחן בה דאיתסרא בה בלא קינוי אפי' בעדים והא דאיצטריך למימר התם טעמא דאיתתא שריא אי איתא דעבד אסורא אירכוסי הוה מירכס ואם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות משום דהתם מיירי באומרת טמאה אני כי מתני' דהתם דעלה קאי או בשותקת ומודה ומ"ה איצטריך למימר טעמא דאיתתא שריא אבל לאומרת טהורה אני שריא אפי' בלא הני טעמי דהתם:
י סָעִיף א ומ"ש ומ"מ לא תתייחד אשה עם אנשים כדפרישית לעיל בסי' כ"ב:
יא סָעִיף א כתב בספר המצות לא יאמר אדם לאשתו בזמן הזה אל תסתרי עם פלוני דשמא הלכה כר"י דאמר קינא לה בינה לבין עצמו שלא בפני עדים הוי קינוי וכו' הא דר"י בר יהודה בריש סוטה (דף ב:) וקאמר התם בגמרא א"ר חנינא מסורא לא לימא איניש לאינשי ביתיה בזמן הזה אל תסתרי בהדי פלוני דדילמא קי"ל כר"י בר יהודה דאמר קינוי ע"פ עצמו ומסתתרת וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה וקא אסר לה עילויה איסור עולם ופירש"י לא לימא איניש. אפי' בינו לבינה: וז"ל הרשב"א בתשובה סי' תקנ"ז קרוב אני בעיני לומר דמי שאמר לאשתו לא תסתרי עם איש פלוני בלא עדים ונסתרה בפניו בלא עדים אף ע"פ שמדין תורה אינה מתגרשת מ"מ מצוה לגרשה :
יב סָעִיף א בא עד אחד והעיד לו שנסתרה עם אותו שקינא לה עליו ושהתה כדי טומאה אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו יוציא ויתן כתובה ואם לאו מותרת לו כן כתב הרמב"ם בפ"א וז"ל בא עד אחד והעיד לו שנסתרה עמו אחר קינוי ושהתה עמו כדי טומאה אם הוא נאמן לו ודעתו סומכת עליו יוציא ויתן כתובה ואם לאו הרי אשתו מותרת לו וטעמו מדגרסינן בקידושין פרק האומר (דף סו) ההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמיה דמר שמואל שדר שמואל שליחא אבתריה א"ל שליח אשתו זינתה אתא לקמיה דמר שמואל א"ל אי מהימן לך זיל אפקה ואי לא לא תפיק ופריש רבא דה"ק אי מהימן כבי תרי זיל אפקה ואי לא לא תפקה ומשמע דאשתו זינתה לאו דוקא דה"ה לאומר לו אשתו נסתרה עם פלוני אחר שקינא לה עמו שהרי אילו היו שני עדים בסתירה זו היתה אסורה לבעלה כאילו ראה שזינתה ממש ואם הוא בעצמו ראה שנסתרה עמו ושהתה כדי טומאה ה"ז אסורה עליו ויוציא ויתן כתובה שאינו יכול להשקותה ע"פ עצמו כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א ופשוט הוא:
יג סָעִיף א לא קינא לה ובא עד א' וא"ל זינתה והוא שותק אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים יוציא ויתן כתובה ואם לאו מותרת לו היינו עובדא דההוא סמיא שכתבתי בסמוך ועיין במה שכתבתי בסימן קט"ו:
יד סָעִיף א כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה על אחד שהוציא קול על אשתו שזינתה וכו' בכלל ל"ב סי' י"ב והביא ראיה לדבר מדאמר בפ"ב דכתובות (כב.) אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת הרשב"א בתשו' סי' אלף ורל"ז כתב דינים דשייכי לסי' זה. ועיין בדברי רבינו בסימן י"א:
טו סָעִיף א שמע העם מרננים אחר הקינוי והסתירה עד שהנשים נושאות ונותנות בה שזינתה מהאיש שקינא לה עליו אסורה לו ויוציאנה ויתן כתובה כבר נתבאר בסימן זה:
טז סָעִיף א בעל שמחל על קינויו קודם סתירה קינויו מחול וכו' מסקנא דגמרא פרק ארוסה (סוטה כה.) ומ"ש גירשה ה"ז כאילו מחל לה ואם החזירה צריך לקנאות לה פעם אחרת כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א והוא ירושל' כתבוהו התוספות פ' היה מביא (סוטה יח:) ואלו שב"ד מקנאין להן מי שנתחרש בעלה או נשתטה או היה במדינה אחרת או שהיה חבוש בבית האסורים ולא להשקותה אלא להפסידה כתובתה משנה בפ' ארוסה:
יז סָעִיף א ומ"ש כיצד שמעו שהעם מרננים אחריה קוראין לה וכו' הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' סוטה ומבואר שהם פירוש למשנה הנזכר:
יח סָעִיף א בא ע"א והעיד שנטמאה מאותו שקינא לה אינה שותה ותצא בלא כתובה משנה בפ' מי שקינא לה (דף לא.) אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה ולא עוד אלא אפי' עבד אפי' שפחה הרי אלו נאמנים אף לפוסלה מכתובתה ופירש"י לא היתה שותה. דעד א' נאמן להפסיד שרגלים לדבר ומקראי ילפינן לה לקמן במתני' עכ"ל:
יט סָעִיף א ומ"ש רבינו מאותו שקינא לה כ"כ הרמב"ם בפ"א וכ"נ מדברי רש"י שם וטעמא דמסתבר הוא דלא היה לנו להאמין עד אחד להפסידה כתובתה אם לא שיהיה רגלים לדבר היינו שקינא לה תחלה עם האיש שמעיד עד זה שזינתה עמו ועוד דמקרא דמייתי לה במתני' משמע דבמעיד עד זה שנטמאה מאותו שקינא לה הוא:
כ סָעִיף א ומ"ש אפי' עד הטומאה הוא עד א' מעידי הסתירה כ"כ הרמב"ם בפ"ח ומייתי לה מדכתיב ועד אין בה והרי עד ומ"ש ואפילו עבד או אשה או שפחה או קרוב כשר לעדות זו משנה כתבתי בסמוך אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה ולא עוד אלא אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנים אף לפוסלה מכתובתה:
כא סָעִיף א ומ"ש ואפי' נשים ששונאות זו את זו מעידות זו לזו לומר שנטמאת ונאמנות עליה לאוסרה על בעלה וכו' שם במשנה חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה הרי אלו נאמנות לא לפוסלה מכתובתה אמרו אלא שלא תשתה ופירש"י הרי אלו נאמנות לה לעדות זו שהתורה האמינה כל עדות שיש בה ומיהו לא לפוסלה מכתובתה הואיל ושונאות אותה אלא שלא תשתה:
כב סָעִיף א בא עד אחד ואמר שנטמאת ואח"כ בא עד אחד ואמר שלא נטמאת אין שומעין לאחרון שעד אחד בטומאת סוטה כשנים ואין דברי האחרון דוחין דברי הראשון שהוא כשנים באו שנים כאחד זה אומר נטמאת וזה אומר לא נטמאת או שבא אחד ואמר נטמאת ואח"כ באו שנים ואמרו לא נטמאת הרי זו שותה כך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח והוא מדתנן בפרק מי שקינא (שם:) עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת אשה אומרת נטמאת ואשה אומרת לא נטמאת היתה שותה עד אחד אומר נטמאת וב' אומרים לא נטמאת היתה שותה ב' אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת לא היתה שותה ופירש"י עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת. אוקי חד בהדי חד והרי היא בספיקא ושותה: וב' אומרים לא נטמאת. כלומר לא נטמאת בפניך שכשבאת ומצאת שנסתרו יחד גם אנו היינו עמך ובפנינו לא נטמאת הרי נסתלק העד הזה ובטלו דבריו מפני השנים והרי היא בספיקא אם נטמאה קודם שבא אלו ומצאום והיתה שותה: ובגמרא (שם) עד אומר נטמאת טעמא דקא מכחיש ליה הא לא קא מכחיש ליה עד אחד מהימן מה"מ דתנו רבנן ועד אין בה וכו' כיון דמדאורייתא עד אחד מהימן אידך היכי מצי מכחיש ליה והאמר עולא כ"מ שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים אלא אמר עולא לא היתה שותה וכן א"ר יצחק לא היתה שותה ורבי חייא אומר שותה לר' חייא קשיא לעולא ל"ק כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה תנן עד אומר נטמאת וב' אומרים לא נטמאת היתה שותה הא חד וחד לא הוה שותה תיובתא דר"ח אמר לך ר"ח ולטעמיך אימא סיפא ב' אומרים נטמאת וא' אומר לא נטמאת לא היתה שותה הא חד וחד היתה שותה אלא כולה בפסולי עדות ור' נחמיה היא דתניא ר' נחמיה אומר כ"מ שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו ב' נשים באשה א' כב' אנשים באיש אחד ואיכא דאמרי כל היכא דאתא ע"א כשר מעיקרא אפילו מאה נשים כע"א דמיין הב"ע כיון דאתאי אשה מעיקרא ותרצה לדרבי נחמיה הכי רבי נחמיה אומר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הלך אחר רוב דעות ועשו ב' נשים באשה אחת כב' אנשים באיש א' אבל ב' נשים באיש א' כי פלגא ופלגא דמו. ופירש"י הרי כאן ב'. הרי הוא כב': קשיא דעולא. דכיון שהאמינה תורה הרי העמידתו במקום ב': כאן בבת אחת. מתני' כשהעידו שניהם בתוך כדי דיבור דבטלו דבריו מיד דלא נתקיימו עדותן בב"ד והיכא האמינתו תורה כשנים כגון אם העיד עדותו ויצא דתו לא מצי חד לאכחושיה: כ"מ שהאמינה תורה. הוציאתו לעדות זה מכלל כל עדיות שבתורה לפיכך פסולים וכשרים שוים בה והלך אחר רוב דעות המעידין בדבר: ואיכא דאמרי כל היכא דאתא עד כשר מעיקרא. ואמר נטמאת ונתקבלה עדותו ואח"כ באו ק' נשים כע"א דמיין וה"ל קמא שנים ואין דבריו של א' במקום ב' ואינה שותה: והב"ע. דקתני עד א' אומר נטמאת וב' אומר לא נטמאת היתה שותה ואוקימנא בפסולי עדות ובין בבת א' בין בזה אחר זה וכר' נחמיה וע"כ דבזה אחר זה איצטריך עיקר לאשמועינן דאי בב"א מאי הלך אחר רוב דעות איכא בחד וחד נמי היתה שותה אלא בהכי עסקינן דההוא דאתא מעיקרא ואמר נטמאת אשה הוי הלכך אפי' בזה אחר זה אתו תרתי ומבטיל להם: ותרצה לר' נחמיה הכי וכו'. דהא דאמרן לעיל ועשו ב' נשים באשה אחת וכו' לאו סיפיה דמילתיה דר' נחמיה הוא אלא פי' דמילתיה הוא דאנן מפרשינן לה הכי: כי פלגא ופלגא. כלומר כי חד וחד ואי בב"א אתי אוקי תרי לבהדי חד ואוקמיה אספיקא ואי בזה אחר זה וההוא דהאמינה תורה קדים ואתא ברישא ה"ל כב' והנך כחד ואין דבריהם במקומו והיכא דשתים אומרות נטמאת ועד אומר לא נטמאת היתה שותה דכי חד וחד נינהו ומתני' דקתני לא היתה שותה כגון דההוא חד הוה פסול עכ"ל ומשמע דהלכה כרבי חייא דמוקי למתני' כדקתני היתה שותה ולא כעולא דמשבש לה ומתני לא היתה שותה ולפיכך כתבו הרמב"ם ורבינו בא עד אחד ואמר שנטמאת ובא עד אחד ואמר לא נטמאת אין שומעין לאחרון כו' באו שנים כא' זה אומר נטמאת וזה אומר לא נטמאת וכו' ה"ז שותה דהיינו מה שחלק ר' חייא בין בבת א' לזה אחר זה ומ"ש או שבא אחד ואמר נטמאת ואח"כ באו ב' ואמרו לא נטמאת ה"ז שותה פשוט הוא דאע"ג דכ"מ שהאמינה תורה עד א' הרי כאן ב' מ"מ כי אתו תרי ומכחשי ליה ה"ל כתרי ותרי והדרא לספיקה והיתה שותה: ומ"ש בא עד א' ונשים רבות כאחד העד הכשר אומר נטמאת והנשים אומרות לא נטמאת ה"ז שותה וכו' היינו כלישנא בתרא דאמרי כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים כעד אחד דמיין והכא במאי עסקינן וכו' אבל שני נשים באיש אחד כי פלגא ופלגא דמי:
כג סָעִיף א ומ"ש היו כולם פסולים הולכים אחר רוב דעות היינו דרבי נחמיה דאמר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו ב' נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד:
כד סָעִיף א ומ"ש רבי' בשם הרמב"ם כיצד שתים אומרות נטמאת וג' אומרות לא נטמאת וכולי דברים פשוטים הם ויש לתמוה למה הוצרך לתלות בשם הרמב"ם ואפשר לומר דמשום דהוה אפשר למטעי בדר' נחמיה ולומר דלא קאמר אלא שעשו שני אנשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל ג' נשים בשתי נשים כי פלגא ופלגא דמי לכך הוצרך לכתוב בשם הרמב"ם דליתא מצאתי כתוב בקצת ספרי רבינו אצל מ"ש לפיכך שותה שנתבטלו דברי האחד הגיהו וכתבו חמש נשים ששונאות זו את זו מעידות זו את זו ונ"ל דהגה"ה בטעות היא שהרי דין חמש נשים הללו כבר נתבאר למעלה ולמה לו לחזור ולשנותן ועוד שאין כאן מקומן ואין להם קשר עם מה שלמעלה ולא עם מה שלמטה דוק ותשכח:
כה סָעִיף א כל שאינה שותה מפני עדי טומאה אסורה לעולם ותצא בלא כתובה כן כתב הרמב"ם בפ"א ודבר פשוט הוא:
כו סָעִיף א כתב בה"ג שאין מוציאין ע"י עדי טומאה עד שיראו כמכחול בשפופרת ור"ח כתב שא"צ וכו' ז"ל הרא"ש בפ"ב דיבמות כתב בה"ג דאין מוציאין מהבעל עד שיראו העדים כמכחול בשפופרת והא ליתא דהא לענין חיוב מיתה סגי אם ראוהו העדים כדרך המנאפים כדאיתא בפ' הפועלים (בבא מציעא דף צא) ובספ"ק דמכות (דף ז.) במנאפים עד שיראו כדרך המנאפים ובכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופרת וכיון דבדיני נפשות כתיב והצילו העדה סגי בהכי כ"ש לאוסרה על בעלה וכ"פ ר"ח מראיה זו עכ"ל וכ"פ הרי"ף ז"ל ג"כ על איזה דברים מוציאים אשה מבעלה נתבאר בסימן י"א ואימתי כופין אותו להוציא ואימתי אין כופין עיין בר"י נכ"ג ח"ב:
כז סָעִיף א אשה שקינא לה בעלה ונסתרה ומת אינה נוטלת כתובה משנה בפ' הארוסה (דף כד.) מתו בעליהן עד שלא שתו ב"ש אומר נוטלות כתובה ולא שותות וב"ה אומרי' שותות או לא נוטלות כתובה ופירש"י מתו בעליהן. של כל סוטות הנסתרות וראויות לשתות ולא הספיקה לשתות וכו' דבעינן והביא האיש את אשתו וגו' ובגמרא במאי קמיפלגי ב"ש סברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי וב"ה סברי לאו כגבוי דמי ופירש"י לאו כגבוי דמי. וה"ל היא תובעת מספק דדילמא זנאי הלכך אינהו ודאי ואיהי ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ועליה להביא ראיה שלא זינתה:
כח סָעִיף א כל שאסורה לבעל משום קינוי אסורה לבועל לפיכך האידנא שאסורה לעולם אחר קינוי וסתירה אסורה ג"כ לבועל ואם ניסת תצא משנה בפרק כשם שהמים וכו' כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ומ"ש ואם ניסת תצא כן משמע בפ"ב דיבמות. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' סוטה אם עבר ונשאה מוציאין אותה מתחתיו בגט אפי' היו לה כמה בנים ממנו וכן משמע קצת בפרק הנזכר ואם אין עדי טומאה אלא עדי כיעור פירשתי למעלה בסי' י"א ושם כתבתי גם אני וביארתי כל הצורך:
כט סָעִיף א כתב ר"ת ישראלית שהמירה ונישאת לעכו"ם ושוב חזרה בתשובה וכו' שמותרת לגר שנתגייר עמה כ"כ התוס' בריש כתובות (ג:) אהא דמקשה התם ולדרוש להו דאונס שרי וא"ת והא אמרינן בפ' בן סורר ומורה על כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מעכו"ם ג"ע וש"ד ותירץ ר"ת דאין חייבין מיתה על בעילת עכו"ם דרחמנא אפקריה לזרעיה דכתיב וזרמת סוסים זרמתם ומייתי ראיה דפריך בפרק בן סורר ומורה והא אסתר פרהסיא הואי ולא פריך והא אסתר ג"ע הואי משמע דמשום עריות לא הוה מחוייבת ומתוך כך התיר ר"ת לבת ישראל שהמירה ובא עליה עכו"ם לקיימה לאותו עכו"ם כשנתגייר דלא שייך למימר אחד לבועל בביאת עכו"ם דהויא כביאת בהמה ואין נראה לריב"ם דהא ע"י ביאת עכו"ם באסרה לבעלה כדאמרינן הכא דאיכא פרוצות ובפרק האשה שנתארמלה דברצון אסורה לבעלה אלמא לגבי בעלה ביאת עכו"ם לא חשיבא כביאת בהמה וה"ה לבועל והאריכו בדבר והרא"ש כתב ע"ז בפסקיו ונ"ל לקיים פסק ר"ת ולא מטעמיה אלא משום הא דאמרן ונטמאה ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל היינו היכא שלא היתה אסורה לבועל אלא ע"י ביאה זו אבל בביאת עכו"ם דבלאו הכי היתה אסורה לו לא קרינן ביה ונטמאה אחד לבועל ונהי דנאסרה לבעל מ"מ לא ניתוסף בה איסור לבועל בביאתו כיון דבלאו הכי היתה אסורה לו וכן מוכח בסוטה פ' ארוסה (סוטה כו:) גבי מקנאין ע"י עכו"ם עכ"ל ובא"ח כתוב דאין לסמוך על ר"ת שכל חכמי דורו נחלקו עליו :
ל סָעִיף א כתב הרמב"ם מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשותיהם כו' עד סוף הסימן הכל בסוף הל' סוטה:
לא סָעִיף א ומ"ש כל המקנא את אשתו נכנסה בו רוח טהרה מסקנא דגמרא בריש סוטה (דף ג'.) אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנסה בו רוח טהרה: כתב הריב"ש בתשובה סימן ע"ט על א"א שטענה על איש אחד שהוא רודף אחריה והוא מכחישה שאין לאמינה כדי לייסרו ולהענישו אבל כדי להפרישו מאיסור יגזרו עליו נידוי לבל ידבר עמה מטוב עד רע וכן שלא ידורו בשכונה א' ואם הוא מוחזק בעיניהם לחשוד על העריות ראוי לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו שאם לא יתנהג כשורה יבדילוהו מביניהם לרעה וידחוהו בב' ידים כמו שארז"ל (קידושין פא) מלקין על לא טובה השמועה וכמו שכתב הרמב"ם בפ' כ"ד מהלכות סנהדרין יש לב"ד בכ"מ ובכל זמן להלקות אדם ששמועתו רעה וכולי וכיוצא בזה כתב מהרי"ק בשורש קכ"ט לענין הטוענת על איש שבא עליה בשעת עילופה והבטיח אותה שישאנה וכתב בשורש קפ"ט אפי' היכא שעד אחד מעיד ובעל דבר מכחישו כתבתי כל זה בסימן צ"ב. גרסינן בפרק הערל (יבמות ע:) עבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי עד י"ב ירחי שתא ואכשרה וכתב מהרי"ק בשורש ק"ג שכן דעת הפוסקים שהולד כשר והאשה מותרת לבעלה והרא"ש כתב בפרק עשרה יוחסין בשם ה"ג דאפי' שהה טובא נמי כשר דאמרינן שמא בא בעלה בצינעא ושימש וההיא דפ' הערל דמשמע דבשהה יותר מי"ב חדש הוי ממזר מיירי שהבעל והאשה מודים שלא בא וכתב רבינו סברות אלו בסימן ד': מצאתי כתוב ראובן בא לעירו בתחלת חדש כסליו אחר שעמד חוץ לביתו קרוב לשנה ונתעברה אשתו ובסוף אדר הפילה נפל כבן ז' באיבריו ובכה מעט וחיה קרוב לי"ב שעות והיה קול בעיר שא"א שבפחות מה' חדשים שלימים ישמיע קולו וחששו שמא היתה הרה לזנונים ובדקוהו אם יש לה שפע חלב ולא נמצא לה והשיב ה"ר דוראן מה שהסכמתם שאין לחוש לה כיון שהבעל מחזיקה בכשרות יפה הסכמתם שאפי' בא"ל עד אחד שזינתה אמרינן אי לא מהימן לך לא תפקה וכ"ש בזו שלא נשמע עליה כלום אלא שחשש גדלות הנפל גרם לקול ולהראותכם כי אין כל חדש אכתוב לכם ענין יותר קשה מזה והתירוה לבעלה אם אינו חושש לה לזנות שראובן שהה חוץ מעירו זמן וחזר בו' בתמוז ואמר כי שמעון הוציא עליה קול שזינתה קודם בוא הבעל ובחדשי כסליו ישלמו לה ט' חדשים ותלד וילדה בטבת י' ימים אחר שקבע שמעון וקודם לידתה כ' ימים ראה הבעל בה סימנים שהיה רואה לשהיתה מגעת לחדש הט' ודרך האשה ללדת לסוף הט' ולפעמים שוהה עד הי' ועכשיו ילדה לו' חדשים לביאת הבעל ואפ"ה השיב הרשב"א שאם חושש הבעל לדברי שמעון אסורה וכדאמרי' בההוא סמיא אי מהימן לך כבי תרי ע"כ. ואיני רואה ק"ו בנדון זה אלא שאם הדבר ברור שנפל בן ה' חדשים אינו בוכה ה"ז כאילו הפילה בעודו חוץ לביתו והרמב"ם כתב בפט"ו מהא"ב שהולד ממזר אם הוא בן קיימא ואם הוא ממזר היה נראה שתאסר לבעלה ואינו נאמן להכשירה עליו והרי היא כאילו זינתה בעדים וכ"נ ממאי דאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קידושין עג:) גבי אסופי משום דליכא אלא מיעוט שהלכו בעליהן למדינת הים וכו' ולפי זה אם הדבר ברי שאין נפל של חמש חדשים נגמר באיבריו ובהשמעת קול אין מועיל חזקה דכשרות לבעלה שלא לאסרה עליו זהו לפי דעת הרמב"ם שכתבתי אבל בה"ג כתב בסוף הלכות גירושין אשה שהלך בעלה למדינת הים וילדה דלא חיישינן לממזרות דילמא אתא בעל בצינעא ושימש כי עובדא דאבוה דשמואל וזה נראה כסותר דעתו של הרמב"ם אלא שאיפשר לומר שהגאון לא אמר כן אלא כשאין הבעל בפנינו אבל אם הבעל לפנינו הולד ממזר כדעת הרמב"ם לפי זה חזרה הדין כנדון זה אם איפשר לנפל בן חמשה חדשים להשמיע קול ושיהיה נגמר באיבריו כבן ז' וזהו מה שאני אומר בזה ידוע שהיולדת לז' יולדת למקוטעין ויולדת לט' אינה יולדת (אלא) למקוטעין כדאיתא בהמפלת א"כ הרי חדש חמישי לבן ז' כחדש שמיני לבן ט' ואין ספק שנפל בן ח' בוכה ויונק עד קרוב לל' יום דכל שלא שהה ל' יום הרי הוא נפל כדאיתא בנדה (מד:) ובפרק רבי אליעזר דמילה (קצה:) ור"פ הערל (יבמות פ:) וכיון שבן ה' ליולדת לז' הוא כבן ח' ליולדת לט' א"כ כשם שבן ח' יכול להתקיים ולבכות הכי נמי בן ה' יכול להתקיים ולבכות דאמרינן בן ז' היה ונגמר מהרה ואף ע"פ שלענין שיהיה נגמר באיבריו ידוע שהנולדים לז' הם הדבר חלושי היצירה אבל כבר אמרתם בזה טעם נכון לפי שאביו ואמו רמי הקומה וא"כ נכון הדבר להחזיקה בכשרה ומותרת לבעלה עכ"ל:
א סָעִיף א המקנא לאשתו וכו' אפי' הוא אביה או אחיה ואף על גב דלעיל בסימן כ"ב כתב דמותר האב להתייחד עם בתו וכן הבן עם אמו דאהנו אנשי כנסת הגדולה דסמיוה לעיני דיצה"ר דלא מיגרי בקרובות היינו מן הסתם אבל המקנא לאשתו דאל תסתרי עם איש פלוני דאין ספק דלפי שראה איזה פריצות עם אותו האיש לכך מקנא לה ממנו א"כ אפי' הוא אביה או אחיה נמי הוי קינוי דאיתרע הכא חזקתייהו ומ"ש או עכו"ם נראה דאתא לאורויי דאע"פ דבזינתה עם עכו"ם אינה אסורה לו לאחר שנתגיירה כדלעיל סעיף ח' בשם ר"ת אפ"ה לבעלה אסורה אף בזינתה עם העכו"ם ומ"ש או שחוף נראה דלרבותא נקט שחוף דאעפ"י שאינו מתקשה ואצ"ל סריס שמתקשה אלא דאינו מוליד וכן נראה ממ"ש התוספות בסוטה (דף כו):
ב סָעִיף א כתב הרמב"ם קטנה שהשיאה אביה וכו' עד אלא להפסידה כתובתה לאו דוקא כתובה דהוא הדין לאוסרה בעיא קינוי והתראה ואיפשר דרבותא נקט דאפילו כתובתה הפסידה ומכ"ש דאסורה על בעלה כיון דקינא לה והתרה בה ועברה ונסתרה:
ג סָעִיף א ומ"ש אבל קטנה בת מיאון כו' פי' כיון שאין קידושין תופסין בה מדאורייתא אלא מדרבנן ויכולה למאן ולצאת מבעלה בלא גט השתא ודאי אפי' זינתה תחת בעלה לרצונה אינה נאסרת על בעלה דכיון דאינה אשת איש מן התורה ה"ל כפנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות דלא עשאה זונה ושריא אפי' לכהן כדלעיל בסימן ששי ומה שצריך לומר שאין לה רצון היינו שאם היה לה דעת ורצונה רצון אעפ"י דקידושיה מדרבנן היתה נאסרת על בעלה מדרבנן אבל השתא שאין לה רצון וחשובה כפנויה מה"ת שריא אפי' לכהן אפי' מדרבנן ודו"ק:
ד סָעִיף א והראב"ד השיג וכו' פי' וכיון דאונס הוא אפי' השיאה אביה וזינתה לרצונה אינה נאסרת לבעלה ישראל ועוד אפילו את"ל דאינו אנוס אין כאן קינוי כיון שאין בה דעת לקבל הקינוי וההתראה ולפיכך אם זינתה אעפ"י שהשיאה אביה לא נאסרה אלא לבעלה כהן כדין אשת כהן שנאנסה אלא מיהו לא חשיב פתוי קטנה אונס אלא לענין זה שאינה נאסרת על בעלה ישראל אפילו השיאה אביה אבל אם לא השיאה אביה והיא בת מיאון לא חשיב אונס ולומר כיון שאין לה רצון א"כ יתן הצער כמו לאנוסה אלא כולן שוות לענין זה דכיון דנתפתתה אין לה צער ועי' במ"ש ה"ה פ"ג מה' א"ב ובכ"מ פ"ב דסוטה:
ה סָעִיף א קינא לה משנים וכו' בגמרא פ"ק שני דכריתות (דף ט) יליף לה מזאת תורת הקנאות תורה אחת לקינויין הרבה דחמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה וחד מינייהו המקנא לאשתו ע"י אנשים הרבה וכ"כ התוס' ספ"ק דסוטה בדיבור האחרון:
ו סָעִיף א ומ"ש וכן אם נסתרה בפני עדים ושהתה כדי טומאה ולא קינא לה בפני עדים מותרת וכו' כ"כ הרא"ש בפרק שני דיבמות והיינו דוקא באומרת טהורה אני אבל בשותקת היינו מודה ואסורה וכ"ש באומרת טמאה אני ומביאו ב"י:
ז סָעִיף א כתב בספר המצות לא יאמר אדם לאשתו בזמן הזה וכו' ברפ"ק דסוטה א"ר חנינא מסורא לא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה לא תסתרי בהדי פלוני דילמא קי"ל כר' יוסי ב"ר יהודה וכו' פי' דבזמן הבית דאיכא מי סוטה לא היתה אסורה עליו דלר"י ב"ר יהודה נמי כיון דקינוי ע"פ עצמו הוא היתה שותה ג"כ ע"פ אותו קינוי ומותרת לבעלה לאחר השקאה ואע"ג דלרבנן נמי דאינו קינוי אא"כ ע"פ עדים אם קינא לה בזמן הזה בעדים נמי אסורה עליו לעולם לא היה מזהיר שלא יקנא לה בזמן הזה בעדים דבהא ודאי אם יקנא לה בעלה ותעבור על הקינוי בדין היא אסורה עליו לעולם וכופין אותו להוציא ע"פ עדים שיעידו שקינא לה ועברה אבל בקינוי על פי עצמו ותעבור על קינויו אפי' הבעל מודה בדבר ולא יגרשנה אין בידינו לכופו להוציא כיון דלרבנן אין קינויו קינוי ושמא הלכה כר"י בר"י דאסורה עליו לעולם ותהיה עמו באיסור כל ימיו ומכ"ש אם יתחרט על הקינוי ויכחיש ויאמר שלא קינא לה כלל ויש להקשות כיון דתלמוד ערוך הוא דהכי אמר רחמנא אמאי כתבו רבינו בשם סה"מ וי"ל דבתלמודא איכא לפרש דר"ח מסורא הוה מספקא ליה הילכתא כמאן שהרי אמר שמא הלכה כר"י ב"ר יהודה ולכך הזהיר על זה אבל למאי דקי"ל כרבנן ולא מספקא לן השתא לית דחש להא דר"ח מסורא אבל מספר המצות שפסק כך למדנו דמפרש דר"ח מסורא נמי פוסק דבדיעבד הלכה כרבנן דאין קינוי אלא בפני שנים ואין כופין להוציא אלא דצריך לחוש לכתחלה לדר"י ב"ר יהודה דלא לימא לאתתיה וכו' דכל א' יחוש לעצמו לכתחלה שמא תהא אשתו עמו באיסור כל ימיו אליבא דר"י בר יהודה ודו"ק:
ח סָעִיף א בא ע"א והעיד לו שנסתרה וכו' גם בכאן מיירי באמרה טהורה אני ואפ"ה אם הוא נאמן בעיניו וכו' אסורה ואפי' לא היה שותק הבעל מתחלה דכיון דקינא לה רגלים לדבר שזינתה ובסמוך דכתב רבינו לא קינא לה וכו' דליכא רגלים לדבר כתב רבינו והוא שותק ואסורה עליו משום לזות שפתים מדרבנן ולכן אינה אסורה אלא בהוא שותק דאיכא לזות שפתים מדשתק הבעל ולא הכחישו אבל בקינא לה דאסורה מדאורייתא כיון דאיכא רגלים לדבר אפי' הכחישו הבעל אסורה עליו מדאורייתא ומ"ש בספרי רבינו והיא שותקת ט"ס הוא וצ"ל והוא שותק ודלא כב"י לעיל בסי' קט"ו ולשם הארכתי בס"ד ע"ש ס"ו:
ט סָעִיף א שמע העם מרננים וכו' משנה ר"פ מי שקינא לאשתו פליגי בה רבי אליעזר ורבי יהושע והלכה כר"י עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה וה"פ אם קינא לה בעדים ונסתרה ועל הסתירה אין עדים אלא דהעם מרננים וכו' דהיינו דאין כאן אלא קול מפני שהנשים נושאות ונותנות בה שזינתה מהאיש שקינא לה אסורה לו וכו':
י סָעִיף א בא עד אחד והעיד שנטמאת וכו' עד אפי' עד הטומאה הוא אחד מעדי הסתירה כ"כ גם הרמב"ם בפ"א והקשה בכ"מ דהיכי תיסק אדעתין שיגרע מפני שהוא אחד מעדי סתירה עכ"ל ולפעד"נ דסד"א דכיון דראה הסתירה קאמר בדדמי דודאי נטמאה אע"ג דלא חזי אלא פריצות דבכה"ג חששו חכמים בעדים שראו לראובן שנטבע במים ואח"כ העלו אחד מן המים שהוא מת דאין נאמנין לומר שהוא ראובן דחיישינן דקאמרי בדדמי מאחר שראו הטביעה כדלעיל בסי' י"ז וה"נ הכא סד"א דאינו נאמן מה"ט וקאמר דאפ"ה נאמן שנטמאה ולא חיישינן דקאמר בדדמי:
יא סָעִיף א בא עד אחד ואמר שנטמאה וכו' עד אחר רוב דעות משנה וגמרא פרק מי שקינא והכל מפורש בב"י אלא דהקשה הא דכתב בשם הרמב"ם ב' אומרות נטמאת וכו' דתלמוד ערוך הוא דהולכים אחר רוב דיעות בין לחומרא שתשתה בין לקולא שלא תשתה ולמה מביא אותו בשם הרמב"ם וי"ל דתלמודא לא קא מיירי אלא באחד ושנים דהולכים אחר השנים בין לקולא בין לחומרא דאף ע"פ דכולן פסולין אין דברים של אחד במקום שנים כלום ומדברי הרמב"ם למדנו דגם בשנים וג' דאף ע"ג דבעלמא אמרינן דתרי כק' אפ"ה אמרו רבנן דכאן אזלינן בתר רוב דיעות ובג' אומרות לא נטמאת מחמרינן עליה שתשתה ולא חיישינן להני תרתי דאמרי נטמאת ובג' וארבעה אזלינן נמי בתר רוב דיעות ומקילינן עלה דלא תשתה כהני ארבעה דאמרי נטמאת ולא חיישינן להני ג' דאמרי לא נטמאת ושינה הרב דנקט הכא ג' וד' לאורויי דכי היכי דאין חילוק בין אחד ושנים לבין שנים ושלשה הכי נמי אין חילוק בין שנים וג' לג' וד' לעולם הולכין בתר רוב דיעות והדר אשמעינן במחצה על מחצה כיון דליכא רוב דיעות אזלינן לחומרא דתשתה:
א ובתשובת הרא"ש כלל ל"ב סימן ט' דאסור להתייחד עמה ועוד האריך שם מדין סוטה:
ב וכ"כ הר"ן פ"ק דכתובות דף תע"א ע"א בשם הירושלמי:
ג וע"ל בסימן זה שה"ה אם היה העם מרננין אחריה שנסתרה וזינתה, וכתב מהר"י איסרל בת"ה סימן רמ"ד דאין חילוק בין בעלה בעיר או אינו בעיר או נסתרה במקום שהפתח פתוח לר"ה דאחר הקינוי הכל מקרי סתירה וע"ש:
ד וכתב בא"ז דאם עשה ימחול לה מיד קודם שתסתר דבעל שמחל על קינויו קינויו מהול כדלקמן בסמוך:
ה ועי' ברבי' ירוחם נכ"ג ח"ב אימת כופין אותו להוציא:
ו והמרדכי פרק ד' מיתות פסק בשם ר"י כדברי ר"ת ומהרא"י בפסקיו סימן כ"ט האריך בזה וכתב על א' שבא על אחות אשתו והיא אשת איש ונתגרשה מבעלה שאסורה לבועל אחר מיתת אשתו דאמרינן כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אף ע"ג דבלאו הכי היתה אסורה לו ולא דמיא לאשה שהמירה וניסת לעכו"ם כו' ע"ל סימן ז' מדין אשה שהמירה וחזרה אם מותרת לבעלה.
א אפי' אם הוא אביה או אחיה פירוש אע"ג דאמרינן ביומא דמשעה דסמיוה לעיני דיצה"ר תו לא מגרי בקרובים אפ"ה אסור וע"ל ריש סימן כ"ב דכתב דאיסור ייחוד לא שייך באביה אבל אחיה לא נזכר שם בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף פ') ילפינן מדכתיב כי יסיתך אחיך בן אמך דלכך כתב בן אמך ללמד לנו ענין אחר שהבן הוא שכיח אצל אמו רצה לומר ומותר בייחוד עמה וה"ה האב עם בתו אבל שאר עריות שבתורה אסורין.:
ב או עכו"ם בסוטה דף כ"ו ע"ב פריך פשיטא מ"ד נטמאה נטמאה ב"פ אחת לבעל ואחת לבועל היכא דקמתסרא בהאי זנות אבל הא הואיל ואסור לקיימה אימא לא קא משמע לן (עיין פירושו בס"ס זה סעיף ל"ה כ"פ):
ג אפי' הוא שחוף שאינו מתקשה כו' ע"ש בתוס' שכתבו בשם רבינו חננאל שפי' שחוף שאינו בועל כדרכו ואינו מזריע והקשו אמאי נקט שחיף ולא נקט סריס וכתבו ושמא שחוף הוי רבותא טפי עד כאן לשונו ולפיכך כתב רבינו שאינו מתקשה והיינו רבותא דידיה וק"ל:
ד אל תסתרי עם פלוני והוא קטן דאיש אמר רחמנא:
ה או עם בהמה דאין זנות בבהמה:
ו בין אם היא ארוסה כו' פירוש אע"פ שאין ארוסה ושומרת יבם שותה ולא נוטלות כתובה שנאמר אשר תשטה אשה תחת אישה פרט לארוסה ושומרת יבם מכל מקום מקנא לה מדכתיב דבר אל בני ישראל ואמרת (מילת ואמרת אליהם רבוי כ"פ) לרבות ארוסה ושומרת יבם שמקנא לה הארוס והיבם גמרא וב"י הביאה:
ז לפיכך מקנאין לה ולא להשקותה דאשה כתיב:
ח אבל קטנה בת מיאון שהשיאוה אחיה ואמה:
ט לפי שאין לה רצון פירוש שרצונה אינו רצון:
י ואפי' אם הוא כהן אינה נאסרת עליו זה לשון המ"מ בפ"ג דא"ב זה פשוט שכל שאינה אשת איש מן התורה הויא לה כפנויה שזינתה ואפילו לכהונה קי"ל פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות אפילו גדולה לא עשאה זונה כמו שיתבאר פי"ח עכ"ל ור"ל קטנה בת מיאון גם כן אין קידושיה קידושי דאורייתא:
יא והלא אמרינן פיתוי קטנה אונס הוא פירוש ואפי' השיאה אביה וזינתה לרצונה אינה נאסרת.
יב ועוד התראה לקטנה אינה התראה כו' פירוש אם כן אין שייך בה קינוי:
יג אלא אם זינתה אסורה "ודאי לבעלה כהן עיין בהשגות הראב"ד דהאי בבא דאלא אם זינתה אסורה ודאי לבעלה כהן ליתא שם אלא שהכסף משנה העתיקו בלשונו והשמיט תיבת "ודאי ולפי ספרים דידן נראה דתיבת "ודאי הוא הפוך וכן צריך להיות אלא אם זינתה ודאי אסורה כו' פירוש לאפוקי אם לא זינתה בודאי אלא שקינא לה ונסתרה שמותרת אפי' לכהן כמ"ש הרמב"ם בקטנה בת מיאון והא דנאסרת על כהן אם זינתה בודאי היינו משום דלגבי כהן אסור אנוסה ודוקא בזה שקדשה אביה והיו קידושי קידושיה דאורייתא מה שאין כן בקטנה בת מיאון וכמ"ש לעיל בשם המ"מ בשם הרמב"ם:
יד ואין לחלק בין קטנה לענין פתוי לומר קטנה בת מיאון אין לה רצון ויתן את הצער כמו אנוסה נ"ל דה"פ דאע"ג לענין לאסרה לבעלה אמרינן דפתוי קטנה אנוסה היא אפי' בהשיאה אביה אבל לענין צער אינו כן אלא אפי' היא קטנה בת מיאון אמרינן דפתויה אינו אונס דבקלות מתפתות. וראיה לפירוש זה דהרי בפרק ג' מהלכות איסורי ביאה כתב הרמב"ם גם כן כמו שכתב כאן ושם השיג הראב"ד גם כן עליו ולא כתב שם בהשגתו האי סיפא מואין לחלק בקטנה לענין פיתוי כו' ואילך וה"ט משום דאין לו ענין לבין השגה דגם הרמב"ם מודה בו:
טו כדי לצלות ביצה ולגומעה כן מסיק הגמרא אליבא דרבי עקיבא. ואפשר דה"ט דהביצים מתחממים דהיינו כדי צליית ביצה והוצאת זרע היינו גמיעה:
טז קינא לה משנים שאמר לה כו' שנאמר וזאת תורת הקנאות תורה אחת להקנאות הרבה ואשמעינן שלא תאמר בודאי לא נבעלה שבושה להיות נבעלת בפני שנים:
יז אפי' הם "שני "אחיה או אביה ואחיה וכ"כ המיימוני וכן הוא בש"ע:
יח אלא אם כן קינא לה תחלה בפני שנים דאז יש רגלים לדבר מאחר שעברה על קינויו (כדפרישית לעיל בסימן כ"ב כ"פ):
יט בזמן הזה אל תסתרי עם פלוני (ואם עבר ואמר ימחול לה מיד קודם שתסתור דבעל שמחל על קינויו מחול כדלקמן כ"כ בא"ז כ"פ) עיין מ"ש הרמב"ם בס"ס זה:
כ דשמא הלכה כרבי יוסי דאמר כו' אבל אם יאמר לה כן בפני עדים הוי מילתא דלא שכיח וגם אין שכיח שתעבור על קינויו אם יקנה לה בפני עדים וגם י"ל שהכי קאמר דשמא הלכה כר"י כו' ותאסר לעולם רצה לומר ושמא אין הלכה כמותו ותיאסר עליו חנם בשלמא אם יאמר לה כן בפני עדים נאסרה עליו מן הדין ותיאסר ומה בכך ועד"ר:
כא ואמר לו זינתה והוא שותק כן צריך להיות וזה לשון מ"ו צ"ל ט"ס דאי שותקת פשיטא דהויא כהודאה ואפילו אינו נאמן כ"כ בעיניו אלא הוא סתם אדם כשר ומעיד בפניה שזינתה חייב להוציאה ולא אמרינן עיניה נתנה באחר אלא באומרת מעצמה ולא בע"א גם בגמרא אינו אלא הכי גרסינן ושתק וקאי על הבעל וע"ז פסקו הרי"ף והרא"ש לשם שחייב להוציאה וכלשון זה הביאו מהרי"ק בשורש פ"א עד כאן לשונו עיין לעיל מה שכתבתי בסימן קט"ו:
כב ואם לאו אסורה לו עיין בהגהות מרדכי פ"ק דקידושין:
כג שמע העם מרננים אחר הקינוי והסתירה עד שהנשים נושאים ונותנים בה שזנתה כו' רצה לומר שקינא לה בעדים ועל הסתירה אין עדים אלא רינון זו של הנשים ומ"ש אחר הקינוי והסתירה כאילו אמר שמרננין על ענין הקינוי ואומרים שנסתרה ופשוט בעיניהן שבאותה סתירה זינתה גם כן:
כד ויוציאנה ויתן כתובה וכיון דעבדה פריצותא כולי האי נאסרה עליו אף על גב דאין עדות ממש ומכל מקום צריך ליתן כתובה כיון דליכא עדים ממש על הסתירה ב"י ע"ש:
כה שנטמאה מאותו שקינא לה כו' דכתיב ועד אין בה הא יש בה אפי' עד אחד תצא בלא כתובה ודוקא שמעיד שנטמאה עם אותו שקינא לה שרגלים לדבר שזינתה עמו הא מעיד שנטמאה עם אחר אין עד אחד נאמן ב"י ע"ש. ומיירי נמי שיש עדים שנסתרה עם אותו פלוני אלא שאין יודעין בודאי שנטמאה וקאמר דאם יש עד אחד או אפילו א' מאותן שנים של הסתירה מעיד שנטמאה אינה שותה כו' והרמב"ם כתב גם כן ועי' בכ"מ שכתב שם על הרמב"ם פשיטא מהיכא תיתי שיהא גרע אחד מאותן עידי סתירה שמעיד על הטומאה:
כו הוא עד אחד מעדי הסתירה דכתיב ועד אין בה (פירוש אז משקה אותה אבל כאן הרי יש עד כ"פ) והרי עד:
כז ואפי' עבד או שפחה כו' מפני שרגלים לדבר הוא האמינוהו. (ואפילו הנשים ששונאות זו את זו כגון חמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה כ"פ: (באו שנים כאחד כו' פירוש דאז בטלו דברי שאומר נטמאת מיד דלא נתקיימו עדותן בבית דין ולא האמינתו התורה כשנים אלא דוקא אם העיד ויצא כ"פ).
כח פירוש בשעה שאתה אומר כו' דאם לא כן דלמא בשעה שאני אומר שנטמאה לא ראיתם אתם:
כט ונשים רבות כאחד תיבת "כאחד קאי נמי אבא עד אחד כשר ודוק:
ל ושלש אומרות שלא נטמאת צ"ע למה אמר שלש אומרות לא נטמאת הל"ל ושנים אומרות כו' כמו שאמר הוא עצמו תיכף אחר זה היו מחצה על מחצה שותה וע"ק למה נקט בבבא שנייה שג' אומרות כו' וד' אומרות כו' ולא נקט שתים ושלשה כמו בבבא ראשונה ויש לומר דמה שכתב היו מחצה על מחצה הרי זו שותה רצה לומר על דרך שנתבאר למעלה דאם באו כאחד אזי שותה ואם באו בזה אחר זה אזי הולכין אחר כת הראשון ותו לא שומעין לאחרונים כיון דשוין הן מה שאין כן כשאינן שוות ובאו תחלה שנים ואומרות נטמאה ואחר כך באו שלשה ואומרות שלא נטמאה אזי דוחין דברי הראשונות מפני האחרונות. ולא מיבעיא בהא שהאחרונות אומרות לא נטמאת ואוקמה אחזקתה ושהיא ראויה לשתייה כאילו לא באו עדים כלל. אלא אפילו אם הראשונות אומרות לא נטמאת והאחרונות מפקי לה מחזקתה אפ"ה שומעין להאחרונות כיון שהן רוב. ואגב אשמעינן רבותא דאפילו היו הראשונות שלשה אפילו הכי שומעין לאחרונות אף שלא ניתוסף עליהן אלא אחד גם ברישא אשמעינן רבותא דאף על גב דשנים כמאה הני מילי בכשרים אבל בפסולים לא ומשום הכי שומעין לשלשה אף במקום שכבר העידו שנים בהיפוך מעדותן. ובזה א"ש דרבינו כתב בשם הרמב"ם מפני שהוא ביאר כל הצורך כל הרבותות הנ"ל וק"ל: (כמכחול בשפופרת פירוש שפופרת קנה חלול שנותנין בו כחול לכחול העינים. מכחול הוא קיסם דק שבו נוטלים הצבע מתוך הקנה כ"פ:
לא וכן פסק רב אלפס ביבמות פ' כיצד כו' ושם הארכתי בספרי בביאור יפה כל הצורך בשמעתתא דרוכל ע"ש מ"ו.
לב ונסתרה ומת אינה נוטלת כו' משום שהיתה ראויה לשתות ואינה שותה משום דכתיב והביא האיש את אשתו וגומר והיא תובעת כתובתה מספק דילמא זינתה והמוציא מחבירו עליו הראיה דאע"ג דשטר כתובה בידה לאו כגבוי דמי: (ואם ניסת תצא פי' בגט ואפי' יש לה כמה בנים ממנה כ"פ):
לג שמותרת לגר שנתגייר עמה אע"ג דקי"ל שאסורה לבעל ולבועל דשאני ביאת כותי דרחמנא אפקריה לזרעיה כמו שכתיב וזרמת סוסים זרמתם וריב"ם סתר זה דהא ע"י ביאת כותי נאסרה לבעלה והרא"ש כתב דנ"ל כר"ת ולא מטעמיה אלא משום דאמרינן ונטמאה ונטמאה א' לבעל וא' לבועל והיינו היכא שלא היתה אסורה לבועל אלא ע"י ביאה זו אבל בביאת כותי דבלא"ה היתה אסורה לי לא קרינן ביה ונטמאה א' לבועל כי' (ונהי דנאסרה לבעל מכ"מ לא ניתוסף בה איסור לבועל בביאתו כיון דבלא"ה היתה אסורה לו (מפני גיותו לא ניתוסף לו איסור בביחה זו וכיון דנתגייר מיגו דהותרו לו כל בנות ישראל הותרו גם זו בתוכן כ"פ) ובא"ח כתב דאין לסמוך על ר"ת שכל חכמי דורו נחלקו עליו ב"י.
לד כתב הרמב"ם מצות חכמים סוף הל' סוטה:
לה אלא בינו ובינה בנחת ע"ל מה שכתב בשם סמ"ג דבזמן הזה לא יקנא לה בינו ובינה כו'. ונ"ל דהרמב"ם דכתב שקינא לה בנחת ר"ל שיאמר לה בפ' שלא על מנת לאסור איתך עלי אני מקנא לך אלא שתזהר מן הכיעור ומן הדומה לו ובזה גם הסמ"ג מודה דהא באופן זה לא נאסרה עליו א"נ שהרמב"ם מיירי שאינו מזכיר לה שום איש מיוחד אלא שמקנא לה שלא תסתרי עם שום איש ובזה גם הסמ"ג מודה דאינה נאסרה. ואף שיש לומר שהרמב"ם לא ס"ל כהסמ"ג ואזיל לטעמיה מאחר דפסק בפשיטות כרבנן דלקנוי וסתירה בעינן תרי עדים א"כ בינה ובינו לאו איסור הוא מ"מ רבינו שהביא לעיל לדברי סמ"ג וכאן דברי הרמב"ם נראה שדעתו למ"ש ודוק:
א אבל (אסורה לעולם עד שתבדק בתשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' י"ט דאסור להתייחד עמה ועוד האריך שם כ"פ):
ב ולא להשקותה אלא להפסידה כתובתה וכ"כ רבינו בסמוך נמי בואלו שבית דין מקנאין להן כו' עד ולא להשקותה אלא להפסידה כתובתה וק"ק למה לא כתב נמי לאוסרה על בעלה דגם לאוסרה על בעלה צריכה קינוי וכמו שכתב רבינו בסמוך. נ"ל דלשון הגמרא דפרק ארוסה נקט הרמב"ם דשם ריש דף כ"ה איבעיא להו עוברת על דת יהודית צריכה התראה להפסידה כתובתה או לא (פירש רש"י או לא דאפי' בלא התראה תפסיד כתובתה) ת"ש ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובתה משתה הוא דלא שתיא הא קינוי מקנא לה למאי לאו להפסיד כתובתה אמר אביי לא לאוסרה עליו וסוף פשט דלהפסיד כתיבה נמי בעיא התראה וכמו שכתב רבי' לעיל סי' קט"ו בעוברת על דת יהודית ע"ש ואם כן ה"נ אתא לאשמועינן דאפי' כדי להפסיד כתובתה נמי בעינן הקינוי דהיינו התראה וכל שכן לענין לאוסרה על בעלה ודו"ק:
ג והלא אמרינן פיתוי קטנה אונס הוא כן הוא לשון הגמרא פרק ד' אחין סוף (יבמות ד' ל"ג) אמשנה ששנינו שם שנים שקדשו ב' נשים ובשעת כניסתה לחופה החליפו את של זה לשל זה כו' ובגמרא החליפו מידי ברשיעי עסקינן תני הוחלפו. ה"נ מסתברא דקתני סיפא ואם היו קטנות שאינן ראוים לילד מחזירין מיד ואי במזיד מי שרי הא לא קשיא פיתוי קטנה אונס הוא ואונס בישראל משרי שרי והמ"מ הביאו בפ"ג מהא"ב ועוד הביא ל' הירושלמי שכתב גם כן הרי לפנינו בהדיא שלענין שלא לאוסרה על בעלה אמרו כן דאונס הוא. וליכא למימר דלענין לחיובי בצער אמרו כן וכאילו אמר לעולם אזלינן בקטנה לקולא לענין לאוסרה לבעלה מחשבינן לאונס ולענין צער מחשבינן לה למפותה:
ד ולא מצאתי הפרש בין קטנה לקטנה לענין פיתוי כו' פירוש לפי דברי הרמב"ם שמחלק בין יש לה אב לאין לה אב שאם השיאה אביה וזנתה לרצונה נאסרה לבעלה וממילא רצונה רצון ואין לה צער כמפותה דעלמא ובקטנה בת מיאון שאין לה רצון לאוסרה על בעלה ממילא יש לה צער ואם כן לא הוה ליה לחכמים לשתוק מלכתוב דבר זה שיש חילוק ביניהן לענין צער ולא מצאתי הפרש ביניהן כו' והא דלא כתב שלא מצינו חילוק לענין לאוסרה על בעלה משום שלענין זה יש ראיה מגמרא שלנו וזה לשון כסף משנה בפ"ב דהלכות סוטה והמ"מ בפרק ג' מאיסורי ביאה כתב ליישב זה ואחר כך כתב שמצא בירושלמי פ"ק דסוטה ובפ"ב דקטנה שזינתה אין לה רצון להאסר על בעלה וסיים וכתב ומעתה צריכין אנו ראיה גמורה לדברי רבינו ובקשתיה ולא מצאתיה עכ"ל ול"נ שהראיה שהביא המ"מ לדברי רבינו מההיא דפ"ק דכתובות ראיה טובה היא וההיא דירושלמי לא מכרעא כו' עכ"ל כסף משנה ע"ש:
ה כתב בספר המצות לא יאמר אדם לאשתו בזמן הזה אל תסתרי עם פלוני כו' ק"ק למה אמר בזמן הזה דהא בזמן הבית נמי לא היו משקין אותה אלא אם כן קינא לה בעדים ותאסר עליו ויש לומר דהא דכתב רבינו דאין קינוי והשקאה אלא בעדים היינו אליבא דרבנן דקיימא לן כוותייהו לכתחלה אבל אליבא דרבי יוסי ממ"נ אי חשיב קינוי אם כן משקין אותה נמי על פי אותו הקינוי וזהו שאמר רבינו שמא הלכה כרבי יוסי כו' ועכשיו אין מי סוטה כו' משמע אי היי מי סוטה היינו משקין אותה אליבא דרבי יוסי גם יש לומר דאפי' אליבא דרבנן היינו משקין אותה דהא אליבא דרבנן לא נאסרה בקינוי זו דבינה לבינו ואם כן השתייה כדי לצאת גם אליבא דר' יוסי אינו מזיק אלא שאין לנו בזמן הזה. אלא אי קשיא הא קשיא למה תלה זה בספר המצות הא גמרא ערוכה היא סוף ד' ב' דפ"ק דסוטה הביאה ב"י זה לשונו אמר רבי חנינא מסורא לא לימא בזמן הזה לאינשי ביתיה אל תסתרי בהדי פלוני דלמא קיימא לן כרבי יוסי בר יהודה דאמר קינוי על פי עצמו כו' ע"ש. ודוחק לומר דמשום ספר המצות כ"כ בפסקיו נקט ספר המצות. דכיון דלא מצינו בזה פלוגתא. ושמא יש לומר דמשום דרבי חנינא הנ"ל תלה האיסור משום דלמא קי"ל כר' יוסי ואם כן לדידן דלא קיימא לן כרבי יוסי שהרי הפוסקים פסקו דבעינן לקינוי תרתי תו אין לחוש לר"י קא משמע לן דבספר המצות כתב דיש לנו להחמיר מ"מ:
ו והוא שותק אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים. ק"ק למה לא אמר כן גם בבבא ראשונה בבא עד והעיד שנסתרה אחר הקינוי ושהתה כדי טומאה ויש לומר דשם כיון דכבר קינא לה ויש רגלים לדבר אף אם אינו שותק ואומר מנין לך הא איני מאמין כן על אשתי אינו יוצא ידי שמים עד שיוציאנה משא"כ בהא דלא קינא לה משום הכי בעינן שותק וסומכת עליו כשנים ועיין מה שכתבתי לעיל בסימן קט"ו ומזה:
ז כתב הרמב"ם כיצד שתים אומרות נטמאה זה לשונו ב"י דברים פשוטים הם ויש לתמוה למה תלה בשם הרמב"ם ואפשר לומר משום דהיה אפשר למטעי בדרבי נחמיה כו' ע"ש:
ח כתב רבינו תם ישראלית כו' וריב"ם חילק והרא"ש הסכים לר"ת בדינא ולא בטעמיה עיין בפ"ק דכתובות מ"ו. עיין בב"י שהביא תשובה על אשה שילדה אחר שנים עשר חדש או שלא היה הבעל בבית ושאר כמה עניני חשד:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.