א בכסף כיצד נותן לה בפני שנים פרוטה או שוה פרוטה בין כסף והוא משקל חצי שעורה בין כל דבר ואומר לה הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי או הרי את לי לאנתו וכן בכל לשון שמשמעותו לשון קידושין ודאי באותו מקום ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קידושין ואם היה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין ונתנו לה אפילו בשתיקה הוו קידושין והוא שעדיין עסוקים באותו ענין וכ"ש אם אמר לשון קידושין ודאי אלא שאינה מבינה אותו דהוו קידושין אמר לה הרי את אשתי הרי את זקוקתי הרי את קנויה לי הרי את ארוסתי הרי את שלי הרי את ברשותי הרי את לקוחתי מקודשת אמר לה הרי את מיועדת לי מיוחדת לי עזרתי נגדי צלעתי סגורתי תחתי עצורתי תפוסתי שהן ספק אם הן לשון קידושין אם היה מדבר תחלה על עסקי קידושין אז הוויין ספק קידושין ואם לאו אינן כלום אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינו כלום ואם היה מדבר עמה על עסקי קידושין הוו ודאי קידושין וכתב הרמ"ה אבל אם קידש תחלה אשה אחת קידושין גמורים ואמר לאחרת בפניה תהא מקודשת ולא אמר לי ידים מוכיחות נינהו וחוששין לקדושין: אמר לה הריני אישך הריני בעליך הריני ארוסיך אינו כלום אפי' היה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין נתנה לו היא ואמרה לו הריני מקודשת לך בזה אינה מקודשת ואם נתן הוא ואמרה היא אם היה מדבר עמה על עסקי קידושין הוו ודאי קידושין ואם לאו הוי ספק קידושין וכתב הרמ"ה וכ"ש אם ענה הבעל הן בשעת נתינה דהוי ודאי קדושין אפי' אם אין עסוקים באותו ענין ואם נתנה היא ואמר הוא הרי את מקודשת לי במה שקבלתי ממך אם הוא אדם חשוב מקודשת שהיא נהנית במה שמקבל מתנה ממנה כאילו נתן לה שוה פרוטה ואם אינו אדם חשוב אינה מקודשת וכתב א"א הרא"ש ז"ל וצריך חקירת חכם מי נקרא אדם חשוב להתירה בלא גט והרמב"ם ז"ל כתב נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת נתן הוא ואמרה היא מקודשת מספק וסברא ראשונה היא סברת רב אלפס וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:
א סָעִיף א בכסף כיצד נותן לה בפני ב' פרוטה או שוה פרוטה פ"ק דקדושין (ה:):
ב סָעִיף א ומ"ש שמשקל חצי שעורה כסף הוי פרוטה כ"כ הרי"ף ז"ל שם:
ג סָעִיף א ומ"ש ואומר לה הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי או הרי את לי לאנתו ברייתא שם (ו.):
ד סָעִיף א ומ"ש וכן בכל לשון שמשמעותו לשון קדושין ודאי באותו מקום שם (דף י) איבעיא להו חרופתי מהו תא שמע האומר חרופתי מקודשת שנאמר והיא נחרפת לאיש ועוד ביהודה קורין לארוסה חרופה ופרכינן ויהודה ועוד לקרא ומסקינן אלא ה"ק האומר חרופה ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה וכתב הרא"ש וכן בכל הלשונות של אירוסין שבכל מקום ומקום וכ"כ הרמב"ם בפ"ג וז"ל ויש לאיש לקדש האשה בכל לשון שהיא מכרת בו ויהיה משמע הדברים באותו הלשון שקנאה ומיהו בענין חרופתי כתב הרמב"ם בפרק הנזכר ה"ז מקודשת סתם ומשמעו בכל מקום ותמה עליו הר"ן דכיון דבעיא היא בגמרא חרופתי מהו ולא איפשטא שתהא מקודשת גמורה אלא ביהודה נהי דמעיקרא הוה סבירא ליה דמקודשת למאן דאמר דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר כיון דלא סליק הכי ואידחי ליה היכי נסמוך אהא ונימא דמקודשת גמורה ולא ניחוש לקדושי שני דהא ודאי לא נהירא ומ"ה משמע דחרופתי הויא ספק מקודשת ע"כ וה"ה כתב שהעלה הרשב"א כדברי הרמב"ם דתרופתי הרי הוא כאחד משאר לשונות: ב"ה והריטב"א כתב בחידושיו שטעמו של הרמב"ם ז"ל משום דהאי תנא דקתני דלא הויא מקודשת אלא ביהודה משום דנחרפת דקרא אין ל' קידושין דבשפחה כנענית הכתוב מדבר ואנן קי"ל דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר דשייך צד קדושין בה והוי נחרפת לישנא דקדושין:
ה סָעִיף א ומ"ש ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קידושין ואם היה מדבר עמה על עסקי קדושין ונתנו לה אפילו בשתיקה הוו קדושין והוא שעדיין עסוקים באותו ענין וכ"ש אם אמר לה לשון קידושין ודאי אלא שאינה מבינה אותו דהוו קדושין יתבאר בסמוך:
ו סָעִיף א אמר לה הרי את אשתי הרי את זקוקתי וכולי ברייתא שם וכתב הרשב"א בתשובה אין אשתי כנשואתי שאילו האומר הרי את נשואתי לא שמענו שתהא מקודשת דלא תקרא נשואה עד שתבעל או עד שתכנס לחופה: ב"ה ויש לתמוה עליו ממה שכ' ברייתא הוי את לי לאנתו ה"ז מקודשת ותניא תו שאם אמר הרי את אשתי ה"ז מקודשת והתם אשתי משמע שהיא נשואה ממש ואפילו למה שרוצה לחלק בין זו לזו הול"ל שהיא ספק מקודשת ושמא גם הוא ז"ל כך דעתו לומר שאינה ודאי מקודשת אבל מיידי ספיקא מייהא לא נפקא: אמר לה הרי את מיועדת לי מיוחדת לי וכו' כל הני ובעיא לן התם ואמרינן עלה במאי עסקינן אילימא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה מנא ידעה מאי קאמר לה ואלא במדבר עמה על עיסקי גיטה וקידושיה אע"ג דלא אמר לה נמי דתנן היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש ואמר רב הונא אמר שמואל הלכה כרבי יוסי אמרי לעולם דמדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ואי דיהיב לה ושתיק ה"נ הכא במאי עסקינן דיהיב לה ואמר לה בהני לישני והכי קמיבעיא ליה הני לישני לקידושי קאמר לה או דלמא למלאכה קאמר לה תיקו וכתב הר"ן הילכך נקטינן דבהני לישני דמספקא לן בהו כל שלא היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ליכא למיחש לה כלל דהא לא ידעה מאי קאמר לה ואי אמרה דידעה ולשם קדושין קבלינהו ספיקא הוי משום דלא ידעינן אם יש במשמע לשונות הללו לשון קדושין או לא ובאידך לשונות אחריני דלעיל דאיפשיטא לן דמהני כגון לקוחתי קנויה לי והנהו אחריני דוקא במדבר עמה על עסקי קדושיה דידעה מאי קאמר לה א"נ דאמרה לשם קדושין קבלתינהו הא לאו הכי לא שאין האשה מתקדשת אלא לדעתה עכ"ל וכ"כ ה"ה בפ"ג וז"ל ודע שאלו הלשונות מועילים והוא שתהא האשה מכרת בהם אע"פ שאינו מדבר עמה על עסקי קדושין ואם אומרת שאינה מכרת בהם כיון שלא א"ל לשון הקדושין שכל הנשים יודעות ומכירות ולא היה מדבר עמה על עסקי קדושיה אינה מקודשת אבל היה מדבר עמה על עסקי קדושיה ודאי לא גרע מאם שתק ולא אמר לה כלום שהיא מקודשת וכל זה מתבאר בדברי רבינו שכתב בסמוך בכל לשון שהיא מכרת בו וכן העלה הרשב"א ז"ל עכ"ל. וכך הם דברי רבינו שכתב לעיל בסמוך ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קדושין ואם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה וכו' והא ודאי דלא קאי אאומר הרי את מקודשת דהא ודאי כ"ע ידעי דלשון קדושין הן ואי אמרה דלא ידעה דלשון קדושין הוא לא מהימנא אלא אשאר לישני קאי ודברי רבינו ירוחם בשם רבו שכתב שם דאינה מקודשת צ"ע והרא"ש כתב הני לישני דברירא לן דהוו לשון קדושין לאו כל כמיני' למימר לא הוה ידענא דהוה לשון קידושין וכל אלו הספקות כשהיה מדבר עמה על עסקי קדושין ואם לאו אין בהם ממש עכ"ל ונראה מדבריו שהוא חולק על מה שכתבתי בסמוך בשם המפרשים דכל הנך לישני דאיפשיטא לן דמהני אם לא היה מדבר עמה על עסקי קדושיה צריך שתאמר שהיא מכרת בהם שהם לשם קדושין ואם אומרת שאינה מכרת אינה מקודשת ולהרא"ש אפילו אומרת שאינה מכרת מקודשת ואיפשר דהרא"ש מודה לשאר מפרשים בענין האשה המתקדשת ואיהו לא איירי אלא בדין האיש המקדש דכיון שהוא הוציא מפיו לשונות הללו חזקה לשם קדושין הוציא אבל האשה שומעת דבריו וחזקה שאינה מכרת באותן לשונות שהם לשם קדושין ומ"ה צריך שתאמר שהיא מכרת ומ"מ יש לתמוה על רבינו שלא הזכיר סברת הרא"ש בזה כלל כתב המרדכי בריש קדושין היה מדבר עמה לאו דוקא עמה אלא ה"ה אם מדברים עם אחרים בפניה גרסינן בגמרא (שם) על הך מתניתין דהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה וכו' רבי יוסי אומר דיו א"ר יהודה אמר שמואל והוא שעסוקים באותו ענין וכן א"ר אלעזר א"ר אושעיא כתנאי ר' אומר והוא שעסוקים באותו ענין רבי אלעזר בר"ש אומר אע"פ שאין עסוקים באותו ענין מנא ידעה אמר אביי מענין לענין באותו ענין ופרש"י והוא שהיו עסוקים. בדבר עסקי קדושיהם עד שעת נתינה: מנא ידעה. כיון דבשעת נתינה לא היו עסוקין בדיבור הקידושין מנא ידעה שלשם קדושין הוא נותנה לה שתרצה אע"פ שדברו כבר בכך הרי פסקו אותו עסק: מענין לענין. שפסקו מלדבר בקדושין ממש והיו מדברים בדברים אחרים ומיהו לדבר צרכי זיווגם היו כמו כמה יש לך נדוניא וכמה יש לך שדות להתפרנס מהם וכתב הר"ן הלכה כרבי מחבירו וכן דעת הרי"ף והרא"ש שסתמו וכתבו והוא שעסוקים באותו ענין וכך הם דברי רבינו וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"ג וכתב ה"ה שכן דעת בעל העיטור ושהרשב"א כתב שהיא מקודשת והביא ראיה מן התוספתא ואם לא היו עסוקין כלל בזה ונתן לה כסף סתם אינה מקודשת אע"פ שהוא אומר לקדשה נתכוונתי וכתב הרשב"א שאפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי והיא רוצה צריך שיטול הכסף ממנה ויחזור ויתננו לה בתורת קידושין עכ"ל הרב המגיד והמרדכי כתב בס"פ האיש מקדש בשם תשובת הר"מ לפי העדות שלא בחנו דבריה אם נתרצית תחלה להתקדש לו ואע"ג דבעידנא דיהיב לה לא שמעו מפיו אז ודאי צריכה גט כדאיתא פ"ק דקדושין היה מדבר עם האשה וכו' רבי יוסי אומר דיו והלכה כרבי יוסי ומסיק והוא שעסוקין באותו ענין ואפילו מענין לענין ובאותו ענין מיהו ה"מ כשנתן לה בשתיקה ולא דבר מאומה אבל הכא מיירי בשדבר כשנתן לה ומשמע בלשון הזה לשון סבלונות וקי"ל חוששין לסבלונות אפילו לזמן מרובה ואם אין עדים שנתרצית אלא שניהם יודעים שקבלה והיא מודה שנתרצית קודם צריכה גט או אפילו לא דבר עמה כלל כי אם בשעה שנתן לה היה בלבו לשם קדושין וגם היא קבלתם לשם קדושין שלא גרע מגמר להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאזלינן בתר מחשבתו ואינו אסור אלא בפת חטים ועוד נ"ל כיון דאמר אני נותן לך בשביל אהבה וחבה שיש לחוש לקדושין ושמא כך ר"ל ע"מ שיהיה אהבה וחבה בינינו ותהיה אהובתי דלא גרע האי לישנא ממיוחדת לי מיועדת לי עזרתי נגדי צלעתי סגורתי תחתי תפוסתי לקוחתי חרופתי ואם כן אהובתי נמי איכא לספוקי ואם כן אם היה דעת שניהם לקדושין צריכה גט עכ"ל: עיין בהגהות מרדכי בסוף גיטין :
ז סָעִיף א אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינו כלום שם (דף ה:) אמר שמואל בקדושין נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי את לאנתי ה"ו מקודשת א"ל רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים והתנן האומר אהא ה"ז נזיר והוינן בה ודילמא אהא בתענית קאמר ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו טעמא דנזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא כלום והכא נמי כיון דלא אמר לי ידים שאין מוכיחות נינהו שאין כאן הוכחה גמורה דלדידיה קדשה הב"ע דאמר לי. ובתשובת להרמב"ן סימן ק"ל משמע דספוקי מספקא ליה היכא דלא אמר לי אם היא מקודשת ואותה תשובה מצאתיה בתשובת הרשב"א (סימן תשע"ד ואלף רל"ד) ועיין בהגהות מרדכי בסוף גיטין. והר"ן כתב שיש מי שאומר דאע"ג דקי"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אפ"ה לענין גיטין וקדושין אזלינן לחומרא וה"ל ספק מקודשת והוא ז"ל דחה דבריו והעלה דחי לא אמר לי פשיטא לן דלא הוו ידים כלל והרא"ש גם כן העלה דאי לא אמר לי אף גיטא לא בעיא וכן כתב הרב המגיד בפ"ב וז"ל ואם אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי כתב הרמב"ן והרשב"א ז"ל והרבה מן המפרשים שאינה מקודשת ע"כ וכתב רבינו ירוחם בנכ"ב ת"ה שכן נראה עיקר וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרמב"ם שסתמו וכתבו שאומר הרי את מקודשת לי משמע דכל דלא אמר הכי אין חוששין לו: "ב"ה והריב"ש כתב בסימן י"ח אין חוששין לה להצריכה גט כמו שהסכים הרמב"ן וכל האחרונים ע"כ ולפי זה אותה תשובה הכתובה בשם הרמב"ן או בשם הרשב"א לאו דסמכא היא: והרא"ש בתשו' (כלל ל"ו סי' ד') האריך מאד בדבר ובסוף דבריו כתב וז"ל הרי כתבתי לכם כל דברי הגדולים אשר דעת כולם מסכמת דבקדושין היכי דלא אמר לי דלא הוי קדושין וכן הביא הרי"ף ז"ל דברי שמואל נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי וכו' משמע הא לא אמר לי אין כאן בית מיחוש הלכך בנדון זה שלא דברו בפני עדים על עסקי הקדושין אלא אמר בסתם הילך קידושין לבתך ולא פריש למי קדשה אין כאן בית מיחוש ואינה צריכה גט וראיתי מה שכתבתם דברי החולקים והאומרים שצריכה גט ואיני רואה בדבריהם ממש ועיקר שיהא כדאי להשיב עליהם עכ"ל ורבינו כתב תשובה זו בקיצור בסימן ל"ז וכתב הריב"ש בסי' רס"ו על מי שאמר כשנתן לה הטבעת הריני נותנו לך בתורת קדושין ולא אמר הרי את מקודשת לי אין כאן ידים אלא דבור שלם שכיון שהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קידושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת דלא שביק איניש מצוה דנפשיה ומידי דרמי עליה ואפילו אם ידענו שהוא נעשה שליח לאחר והיא נעשית שליח לאחרת אפ"ה אמרינן דלא שביק איניש מידי דרמי עליה ועביד מידי דלא רמי עליה כתב מורי הר"י בי רב ז"ל שכתב ה"ר דוראן בתשובה קח טבעת זו קדושין על בתך שאינו כלום שאינו מוכיח בדברים אלו שהאשה הוא מקדש וכתב עוד בתשובה דבעינן שיאמר לשון שיוכיח להבא כדמוכח בפ' השולח (גיטין לב:) גבי ביטול גט אהא דאיבעיא לן הרי הוא חרס מהו והכא שאמר קידושין הן ולא אמר קידושין יהו או הן קידושין אינו כלום: כתב המרדכי בפ' האומר על פריץ שנכנס בבית נערה אחת עם ב' עדים ונכנס עמה בדברים ונתן לה טבעת ולא הזכיר שום קידושין עד לאחר שעה אז אמר הוו עלי עדים שקדשתיה ואחד מהעדים אמר אני ראיתי נתינת הטבעת והשני אמר אף נתינת הטבעת לא ראיתי כי גוף הפריץ הפסיק ביני לבינה ועיין שם ומ"ש ואם היה מדבר על עסקי קידושין הוו ודאי קידושין כ"כ הרא"ש דמסתברא דמה שהיה מדבר עמה שתתקדש לו הוי טפי הוכחה מנזיר עובר לפניו: "ב"ה ועיין בהגהות מרדכי סוף גיטין:
ח סָעִיף א וכתב הרמ"ה אבל אם קידש אשה אחת קידושין גמורי' ואמר לאחר בפניה תהא מקודשת ולא אמר לי ידים מוכיחות נינהו וכולי נראה שטעמו משום דמדמי ליה לנזיר עובר לפניו דאמרינן דהוו ידים מוכיחות וכ"כ רבינו ירוחם בשמו ומדכתב וחוששין לקדושין משמע דאינה מקודשת גמורה ונראה שהטעם מפני שיש לחלק ביניהם דהתם כיון שאומר אהא ונזיר עובר עליו מוכחא מילתא ודאי דאהא נזיר קאמר אבל הכא כיון דקידש לעצמו אחרת בפניה כי אמר לאחרת תהא מקודשת לא מוכחא מילתא כולי האי דלעצמו קאמר דאיפשר דלחבירו הוא רוצה לקדשה שהוא כבר קידש אחת ותרתי למה ליה הילכך ספיקא הויא:
ט סָעִיף א אמר לה הריני אישיך הריני בעליך הריני ארוסיך אינו כלום מימרא דשמואל (שם דף ה:) ומפרש טעמא בגמרא משום דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו. ומ"ש אפילו היה מדבר עמה על עסקי קידושין כ"כ שם הרא"ש וטעמא משום דהני לישני גריעי מנתן לה בשתיקה. וכתב רבינו ירוחם שיש חולקים ואומרים שהיא מקודשת ודאי וי"א שהיא מקודשת מספק :
י סָעִיף א נתנה לו היא ואמרה הריני מקודשת לך בזה אינה מקודשת ואם נתן הוא ואמרה היא וכו' שם ת"ר כיצד בכסף נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי ה"ז מקודשת אבל היא שנתנה ואמרה הריני מקודשת לך אינה מקודשת ובגמרא פריך דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ומסיק בתירוצא בתרא הא נתן הוא ואמר הוא מקודשת נתנה היא ואמרה היא אינה מקודשת נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן וכתב הרא"ש על הא דנתן הוא ואמרה היא ומיירי שלא דבר עמה תחלה על עסקי קדושיה דאילו דבר עמה תחלה אפילו נתן לה בשתיקה מקודשת ובשביל אמירתה לא גרע ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה גם רבינו ירוחם כתב כן בשמו וטעמא דמסתבר הוא:
יא סָעִיף א ומ"ש ואם נתנה היא ואמר הוא וכו' בפרק הנזכר בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך מהו ואמר מר זוטרא משמיה דרב פפא מקודשת ומסיק דהיינו דוקא באדם חשוב דבההוא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקנה נפשה ופרש"י ואקדש אני לך. והוא קבלו ואמר לה התקדשי לי בכך וכ"כ הרא"ש בראש הפרק דהכא כשאמר הוא מיירי וכ"כ הרמב"ם בפ"ה וזה לשונו אמרה לו הילך דינר זה במתנה ואתקדש לך ולקחו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה אם אדם חשוב הוא ה"ז מקודשת שהנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה ובהנאה זו היקנת עצמה לו:
יב סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם הרא"ש וצריך חקירת חכם וכולי שם בראש הפרק וכתב הרי"ף אברייתא שכתבתי בסמוך וכן אם נתנה היא ואמר הוא לא הוי קדושי כלום ודוקא באדם שאינו חשוב וכן כתבו הרא"ש והר"ן ומבואר הוא בדבריו שהרי כתב לקמן בסמוך דאם אדם חשוב הוא מקודשת:
יג סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם שאם נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת נתן הוא ואמרה היא מקודשת מספק הוא בפ"ג וכיון שראה רבינו שסתם דבריו בנתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת עלה על דעתו דלא שאני ליה להרמב"ם בין אדם חשוב לשאינו חשוב ואין ספק שנעלם מעיני רבינו מ"ש בפ"ה והעתקתיו בסמוך שאילו ראה אותו ודאי הו"ל להבין דמ"ש בפ"ג אינה מקודשת היינו דוקא באדם שאינו חשוב אבל באדם חשוב מקודשת וסמך על מ"ש בפ"ה ויש לתמוה על רבינו כיון שלא ראה דברי הרמב"ם בפ"ה ומפני כך עלה על דעתו דסבר דבין באדם חשוב בין בשאינו חשוב אינה מקודשת למה לא הקשה עליו דא"א לומר כן דהא בגמרא אמרינן בהדיא דבאדם חשוב מקודשת. ומ"ש עוד בשם הרמב"ם נתן הוא ואמרה היא מקודשת מספק שנראה שגם בזה סברתו היא סברא מחודשת תימה שהרי גם הוא פסק כן בסמוך ואם מפני שהו"ל לכתוב שאם היה מדבר עמה על עסקי קידושין הוו ודאי קידושין זו אינה קושיא דכיון דלא נאמר כן בגמרא ע"ז לא כתבו שכבר נודע דרכו של הרב ז"ל שאינו אלא מעתיק דברי הגמרא ועוד דאיכא למימר שסמך על מ"ש באותו פרק עצמו שאם היו עסוקין באותו ענין ונתן ולא פירש ולא אמר דבר דיו והיא מקודשת הרי נתבאר דאין כאן חילוק סברות כלל אלא סברתו הראשונה שכתב היא מוסכמת גם מהרמב"ם ז"ל ואין להעלות על לב שיחלוק אדם עליה לפי שהוא תלמוד ערוך כמו שנתבאר ודברי הרשב"א בכל דינים אלו בתשובה סוף סימן רי"ג: וכתב הר"ן וטעמא דשאני לן בין נתן הוא ואמרה היא לנתנה היא ואמר הוא משום דבשלמא נתן הוא ואמרה היא כיון שבשעת נתינה אמרה היא והוא שתק הרי הוא כמסכים לדבריה ואע"פ שלא פירש ה"ל כמדבר עמה על עסקי קידושין ונתן לה קדושיה ולא פירש דקי"ל כרבי יוסי דאמר דיו הילכך איכא למימר דהו"ל כנתן הוא ואמר הוא אבל נתנה היא ואמר הוא כיון שאינו חשוב ליכא למימר דקרינן ביה כי יקח ומש"ה ליכא לספוקי דליהוי קידושי אבל בה"ג כתב דנתנה היא ואמר הוא הוי נמי ספיקא ולא נראו דבריו עכ"ל: כתב הריב"ש בסי' ה' על אירוסין שנעשו בנימוסי העכו"ם אין ספק שאין בהם חשש קידושין אף אם יהיו בפני עדים כשרים שהרי לא נתקיים בהם נתן הוא ואמר הוא ואף אם נאמר שכיון שנתקבצו יחד להתארס הוי כמדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה ולא פירש דקי"ל דיו מ"מ בכאן הרי לא נתן לה כלום רק שהכהן מברך אותם בקול גדול ונותן טבעת לכל א' תשלום תשובה זו אכתוב בסוף סימן קמ"ט: וגם ה"ר דוד כהן כתב בתשובה בית כ"ד להתיר וכ"כ בתרומת הדשן סימן ר"ט : כתב ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח יהודי נשא כותית ונתגיירה עמו בלא קדושין וכתובה ואח"כ הלך והניחה אינה צריכה גט שאפילו יאמר שבא עליה לשם קידושין כיון שלא נתיחד עמה בעדים אינו כלום ולא כתב ר"ח שצריכה גט מספק אלא אם הכניסה לחופה וכאן אין שום חופה :
א סָעִיף א בכסף כיצד כו' עד בין כל דבר וכו' וכתב הר"ן רפ"ק דקידושין דאם קידשה בש"פ במחובר לקרקע מקודשת ועיין בתשובת הרשב"א סימן אלף רכ"ו:
ב סָעִיף א ומ"ש הרי את מקודשת לי וכו' ובלבד שהיא תבין וכו' כתב ב"י והא ודאי דלא קאי אאומר הרי את מקודשת דהא ודאי כ"ע ידעי דלשון קידושין הן ואי אמר דלא ידעה דלשון קידושין הוא לא מהימנא אלא אשאר לישני קאי עכ"ל ותימה דא"כ למה כתב רבינו וכן בכל לשון וכו' ובלבד שהיא תבין וכו' דכיון דמ"ש ובלבד שהיא תבין אינו חוזר אלא אשאר לשונות חוץ מהרי את מקודשת לא יצדק לומר וכן בכל לשון ותו קשה דבחלוקה א"ל הרי את אשתי וכו' ה"ל לפרש ג"כ ובלבד שהיא תבין וכו' דאין לומר דדינא דהרי את אשתי כדינא דקמייתא דאין צריך שתבין דא"כ ה"ל למיכתבינהו בחדא בבא ולכן נראה דס"ל לרבינו דאף באומר הרי את מקודשת וכו' צריך שתבין והכי משמע בסמוך אצל מ"ש רבי' וכ"ש אם אמר לשון קידושין ודאי וכו' כמו שכתבתי לשם בס"ד והאי ובלבד שהיא תבין וכו' אכולה מילתא קאי והשתא ניחא לישנא דוכן בכל לשון וכו' דאין חלוק אלא בהא דבאומר הרי את מקודשת וכו' הרי היא מקודשת בכל מקום שהוא אבל בשאר לשונות אינה מקודשת אלא א"כ שהוא לשון קדושין ודאי באותו מקום אבל בין בזו ובין בזו צריך שתבין ואם אינו לשון קידושין ודאי באותו מקום אלא במקום אחר אינה מקודשת אפילו מבינה והשתא אתי שפיר הא דכתב אח"כ חלוקת הרי את אשתי וכו' ולא היה צריך לפרש שהיא תבין וכו' דפשיטא היא דכבר כתב דאף באומר הרי את מקודשת וכו' צריך שתבין ומה שלא כללינהו בחדא בבא י"ל דנמשך אחר לשון הברייתא דתני להרי את מקודשת לי בחדא ברייתא ולהרי את אשתי וכו' תני באידך ברייתא וכן הוא הלשון ברמב"ם פ"ג דאישות גם מדברי הר"ן נראה שלא חילק שהרי כתב וז"ל ובאידך לישני אחריני דלעיל דאיפשטא לן דמהני כגון לקוחתי קנוייה לי והנהו אחריני דוקא במדבר עמה על עסקי קדושיה דידעה מאי קאמר לה א"נ דאמרה לשם קידושין קבלתינהו הא לאו הכי לא שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה עכ"ל מדלא חילק בין לשונות אחרים להרי את מקודשת אלמא דלעולם צריך שתבין או מדבר עמה על עסקי קידושיה והא דנקט הר"ן ואמר כגון לקוחתי וכו' היינו משום דלשונות אחרים מסתמא לא ידעה מאי קאמר משא"כ הרי את מקודשת דמסתמא ידעה מאי קאמר אלא א"כ אומרת שלא הבינה התם הוא דאין אלו קידושין והא דכתב הרב המגיד פ"ג דאישות וב"י הביאו וז"ל ואם אומרת שאינה מכרת בהם כיון שלא א"ל לשון קידושין שכל הנשים יודעות ומכירות וכו' עכ"ל ויראה מזה דבאומר הרי את מקודשת לי אינה נאמנת לומר שלא הבינה אפשר לדחות ולומר דלא כתב כן אלא משום דאורחא דמילתא הכי הוה שהנשים יודעות בלשון הרי את מקודשת אבל ודאי היכא שאומרת שלא הבינה אה"נ דאין אלו קידושין כנ"ל להלכה אלא שרבינו ירוחם נכ"ב ח"א כתב וז"ל וכל אלו הלשונות שהם ודאי מקודשת לאו כל כמינה לומר לא ידעתי שנתנם אותם אלו בתורת קידושין אפילו לא דבר עמה על עסקי קידושיה תחלה וכ"כ התוספות ומ"מ אם אמרה שלא ידעה הוי ספק מקודשת וכ"כ המפרשים עכ"ל הפריז על המדה להחמיר אף בלשונות אחרים ומ"מ נראה מדבריו דאף לגבי הרי את מקודשת ס"ל דאינו אלא ספק קידושין כדמשמע מדסתם דבריו ולא חילק והכי נקטינן לחומרא הלכה למעשה:
ג סָעִיף א ומ"ש ואם היה מדבר עמה וכו' וכ"ש אם אמר לשון קידושין ודאי וכו' פירוש היכא דמדבר עמה וכו' אפילו בשתיקה הוי קידושין והוא שעדיין עסוקין באותו ענין וכ"ש אם היה מדבר עמה וכו' ואח"כ אמר לשון קידושין ודאי אלא שאינה מבינה אותו דכ"ש דהוו קידושין אם היו עסוקין באותו ענין דהאי דקאמר לה לשון קידושין ודאי עדיף טפי מאילו היו עסוקין באותו ענין ואח"כ נתן לה בשתיקה דהוו קידושין ומשמע דאם לא היה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין וא"ל לשון קידושין ואינה מבינה אותו לא הוו קידושין כיון שלא הבינה אותו וכדפרישית אלא דמכל מקום אין להקל כדפרישית בסמוך:
ד סָעִיף א אמר לה הרי את מיועדת לי וכו' רפ"ק דקידושין ומפרש בגמרא דבהני לישני דאיכא למימר דלמלאכה קאמר לה הרי את מיועדת לי הילכך אפילו היה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושיה אינו אלא ספק קידושין וגרע טפי בדקאמר לה הני לישני מאילו נתן לה בשתיקה דהוי מקודשת ודאי אם היה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושיה ועסוקין באותו ענין ומשמע להדיא דבשאר לישני דידעינן בהו דלא הוו לשון קידושין אפילו היה מדבר עמה וכו' ליכא בהו ספיקא דפשיטא דלא ה"ל קידושין כלל וכן כתב הרא"ש רפ"ק דקידושין אצל הריני אישך וכתבו רבינו בסמוך והכי משמע מדברי הרמב"ם ע"ש ומשמע אפילו ידע האשה דלשם קידושין יהיב לה וקבלינהו לשם קדושין אפ"ה לאו כלום הוא וצ"ע בתשובת מהר"ם במרדכי ס"פ האיש מקדש ומביאו ב"י באחד שאמר לאשה כשנתן לה שהוא נותן לה מאהבה ומחבה דכתב בסוף אותה תשובה דעוד יש לחוש לקידושין דשמא כך ר"ל על מנת שיהיה אהבה וחבה בינינו ותהיה אהובתי דלא גרע האי לישנא ממיוחדת לי וכו' אלמא דמ"ש מהר"ם בתחלת אותה תשובה דצריכה גט כיון ששניהם יודעים ולשם קידושין קבלתה היינו אע"פ דליכא ספיקא בלשון אהובתי דקאמר לה דודאי אינו לשון קידושין כלל אפ"ה צריכה גט כיון שנתכוונו בלבם לשם קידושין דלא גרע מגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאזלינן בתר מחשבתו וע"ש גם ה"ר ירוחם נכ"ב ח"א כתב אצל הריני אישך וכו' י"מ דאם היה מדבר עמה תחלה על קידושיה דהוי ספק מקודשת וי"מ דמקודשת ודאי דלא גרע מהיכא דנתן לה בשתיקה. וזה תימה דלא משמע הכי בגמרא מדלא קמיבעיא לן אלא בהנך לישני דמשמעותן לשון קידושין ולמהר"ם אפשר לומר דלא קא סמיך אלא על מה שכתב בסוף דאיכא לספוקי ג"כ בלשון אהובתי כמו בלשון מיוחדת לי וכו' אבל להרבינו ירוחם צריך עיון: ותו כתב מהר"ם באותה תשובה דקא חשיב חרופתי בהדי הנך לישני מיוחדת לי מיועדת לי וכו' משמע דס"ל דאיכא לספוקי בלשון חרופתי וכן כתב הר"ן ומביאו ב"י אבל הרמב"ם פסק דחרופתי הוי לשון קידושין ודאי בכל מקום אבל מדברי רבינו נראה דחרופתי אינו כלום אלא במקום שהיא לשון קידושין כגון ביהודה הוה ודאי קידושין ובשאר מקומות לא ה"ל קידושין כלל וכך הוא מבואר מדברי הרא"ש וכן פסק הסמ"ק (בדף קכ"ד ע"ג) ומכל מקום לענין מעשה אין להקל אלא הוה ליה ספק קידושין: ותו כתב מהר"ם באותה תשובה ומסיק והוא שעסוקים באותו ענין ואפי' מענין לענין באותו ענין ומשמע דפוסק כרבי אלעזר בר' שמעון ודלא כרבי וכן כתב הרב המגיד ע"ש הרשב"א והביא ראיה מן התוספתא אבל הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והסמ"ג פסקו כרבי דדוקא כשעסוקים באותו ענין וכתב הר"י מפני שהלכה כרב מחבירו ושכן פסק ב"ה וכך הם דברי רבינו והכי נקטינן: כתב הרשב"א בתשובה ומביאו ב"י אין אשתי כנשואתי שאילו האומר את נשואתי לא שמענו שתהא מקודשת דלא תקרא נשואה עד שתבעל או עד שתכנס לחופה עד כאן לשונו וצ"ע אם רצונו לומר לא שמענו שתהא מקודשת ודאי אבל ספק לשון קידושין מיהו הוי אם היה מדבר עמה על עסקי קידושיה כמו בא"ל הרי את מיועדת לי או שמא ר"ל אינו לשון קידושין כלל ואפילו ספק ליכא: כתוב בהגהות מרדכי סוף גיטין שיש שפירשו דהיה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין וכו' היינו דוקא שהיה משיבה על דבריו וכדמשמע הלשון דמדבר עמה ודחה שם פירוש זה ובמרדכי פ"ק דקידושין כתב ע"ש א"ז ע"פ הקבלה האי מדבר עמה לאו דוקה עמה אלא ה"ה אם מדברים שם אחרים בפניה מצאתי עכ"ל:
ה סָעִיף א אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינו כלום ואם היה מדבר עמה על עסקי קידושין הוי ודאי קידושין כך היא הגירסא הנכונה וכ"כ הרא"ש דמסתברא דמה שהיה מדבר עמה שתתקדש הוי טפי הוכחה מנזיר עובר לפניו דהוי נזיר אבל מ"ש ע"ש הרמ"ה דידים מוכיחו' נינהו וחוששין לקדושין היינו לומ' דלא בריר' ליה אי הוי ידים מוכיחות כמו בנזיר וליכא אלא ספק קידושין וכ"כ מהר"ש לוריא ז"ל וכ"כ ב"י ע"ש וצריך לומר דמה דבעינן הכא שיהא מדבר עמה תחלה וכו' אינו אלא כדי שתדע האשה דמקדש אותה לעצמו ולא לאחר דהא לא אמר לי והלכך אע"ג דמבינה שהוא לשון קידושין צריכי' שיהא מדבר עמה תחלה על עסקי קידושיה אבל לעיל דאמר הרי את מיועדת לי וכו' א"צ שיהא מדבר עמה תחלה וכו' אלא כדי שתדע האש' שהלשון שאמ' לה הוא לשון קידושין ולפ"ז ודאי ה"ה אם לא הי' מדבר עמה תחלה וכו' אלא דהאשה יודעת ומכירה דהוי לשון קידושין ולשם קידושין נתנה לה כשא"ל הרי את מיועדת לי וכו' נמי הוי ספק קידושין אבל קידושין ודאי לא הוי כיון דאנן לא ידעינן אם יש במשמע לשונות הללו לשון קידושין אם לאו וכ"כ הר"ן ופשוט הוא: ולענין הלכה למעשה היכא דלא אמר לי נקטינן לחומרא וכדפסק הרשב"א בתשובה סי' תשע"ד ואלף רל"ד והך תשובה איתא נמי בתשובות להרמב"ן סימן ק"ל והא דכתב ה' המגיד ברפ"ג דה' אישות ע"ש הרמב"ן והרשב"א דאינה מקודשת אין זה אלא להלכה אבל למעשה החמירו וכן נ"ל דבדבר התלוי בגרסאות דלגירסא דנדרים לא הויין ידים ולגירסא דנזיר משמע להדיא דרבא דהילכתא כוותיה לגבי אביי ס"ל דידים שאין מוכיחות הויין ידים וכדכתבו התוס' רפ"ק קידושין ובהגהות מרדכי סוף גיטין אי אפשר לנו להקל בזה בשום פנים:
ו סָעִיף א נתנה לו היא וכו' רפ"ק דקידושין ת"ר כיצד בכסף נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי ה"ז מקודשת אבל היא שנתנה ואמרה הריני מקודשת לך אינה מקודשת מתקיף לה רב פפא טעמא דנתן הוא ואמר הוא הא נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת אימא סיפא אבל היא שנתנה לו ואמרה היא לא הוי קידושין טעמא דנתנה היא ואמרה היא הא נתן הוא ואמרה היא הוו קידושין ופסקו הפוסקים ז"ל כלשון אחר דאמר נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן וכתבו התוס' הא נתן הוא ואמרה היא וכו' מה שלא הזכיר כלל נתנה היא ואמר הוא משום דלא פסיקא ליה דפעמים מקודשת באדם חשוב כדאמר לקמן עכ"ל והיינו דבעי רבא לקמן הילך מנה ואקדש אני לך והוא קיבלו וא"ל התקדשי לי בכך מהו ומסיק דבאדם חשוב מקודשת וס"ל לתו' דבנתנה היא ואמר הוא מקודש באדם חשוב אפי' לא אמרה היא כלום בשעה שנתנה לו אלא שהוא א"ל בשעה שקיבל ממנה התקדשי לי בכך וכ"כ הרא"ש וז"ל וכן אם נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת אם לא באדם חשוב כדאמר לקמן ואם נתן הוא ואמרה היא חיישי' מדרבנן עכ"ל ומשמע דלשון רב אלפס העתיק אלא דבספרי הרי"ף שבידינו לא נמצא האי אם לא באדם חשוב אבל מדברי רבינו מבואר שכך היה גורס בדברי הרי"ף כמו שהעתיק הרא"ש וכן כתב דבנתנה היא ואמר הוא דמקודשת באדם חשוב אע"פ שלא אמרה היא בשעה שנתנה לו הילך מנה ואקדש לך ושזו היא סברת הרי"ף אבל הרמב"ם שכתב בפ"ג בסתם נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת משמע דאפי' באדם חשוב אינה מקודשת מדלא חילק והא דכתב בפ"ה דמקודשת באדם חשוב היינו דוקא היכא דאמרה גם היא בשעה שנתנה לו שהרי כתב וז"ל א"ל הילך דינר זה מתנה ואתקדש אני לך לקחו וא"ל הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה אם אדם חשוב הוא ה"ז מקודשת שהנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה ובהנאה זו היקנת עצמה לו עכ"ל אלמא דלא קאמר הרמב"ם דמקודשת באדם חשוב אלא כשאמרה היא בשעה שנתנה לו הילך דינר זה ואתקדש אני לך וכדמשמע להדיא בהא דבעי רבא הילך מנה ואקדש לך מהו דאסיקנא דבאדם חשוב מקודשת דהיינו בשא"ל היא ג"כ בשעה שקיבלו ממנה התקדשי לי בכך כדפירש"י והרמב"ם להדיא אבל אם נתנה היא ולא אמרה כלום אלא שהוא א"ל בשעה שקיבל ממנה התקדשי לי בכך אינה מקודשת אפילו באדם חשוב והיינו דכתב בפ"ג בסתם דבנתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת ובנתן הוא ואמרה היא מקודשת מספק דמשמע דכי היכי דבנתן הוא ואמרה היא אין חלוק בין אדם חשוב לשאינו חשוב דבכל ענין מקודשת מספק הכי נמי בנתנה היא ואמר הוא דאינה מקודשת אין חלוק דאף באדם חשוב אינה מקודשת ומשמע נמי דכי היכי דנתן הוא ואמרה היא דמקודשת מספק מיירי דנתן הוא ולא אמר כלום ה"נ נתנה היא ואמר הוא דאינה מקודשת איירי בדלא אמרה היא כלום ולכך הביא רבינו לשון הרמב"ם בנתן הוא ואמרה היא דמקודשת מספק אע"פי שאין מחלוקת בזה דלא הביאו אלא כדי להבין דברי הרמב"ם מתוכן במ"ש בסתם בתחלה נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת וכדפי' וס"ל להרמב"ם דהטעם הוא דלא קרינן ביה כי יקח בהנאה שיש לאשה בהיותו נהנה ממנה אדם חשוב אלא אם כן פירשה להדיא הילך מנה ואתקדש אני לך ולקחו וא"ל התקדשי לי בכך והכי נראה להדיא מדעת הסמ"ג שכתב כלשון הרמב"ם בפ"ג ולא כתב כלל דין אדם חשוב ואם כן מדכתב בסתם דבנתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת אלמא דלעולם אינה מקודשת בין בחשוב ובין באינו חשוב שהרי לא גילה בספרו כל עיקר שיש לחלק בין חשוב לאינו חשוב ולהרמב"ם ניחא טפי הא דלא הזכיר התלמוד נתנה היא ואמר הוא והיינו טעמא דס"ל לתלמודא דלא ה"ל קידושין כלל אפילו באדם חשוב כיון שלא אמרה היא כלום ואין צריך לתרץ משום דלא פסיקא ליה וכו' כמ"ש התו' והרא"ש וזה דעת רבינו בפירוש דברי הרמב"ם ותדע שהרי לבה"ג נתנה היא ואמר הוא הויא נמי ספיקא וס"ל דתלמודא נקט נתן הוא ואמרה היא דספיקא היא וה"ה נתנה היא ואמר הוא וכמ"ש הר"ן וכיון דדינן שוה ואין חילוק בין חשוב לאינו חשוב בכל ענין ספיקא היא אם כן הא דאסיקנא בגמרא באיבעיא דרבא דבאדם חשוב מקודשת צריך לומר אליבא דבה"ג דשאני התם שאמרה גם היא בשעה שנתנה לו הילך מנה ואתקדש אני לך וקיבלו ממנה ואמר לה התקדשי לי בכך וא"כ להרמב"ם נמי סבירא ליה לחלק בכך וכדמוכח להדיא מדברי הסמ"ג אבל הב"י נמשך אחר דעת ה"ה רפ"ג והר"ן רפ"ק דקידושין שהבינו דברי הרמב"ם בפ"ג דמ"ש בנתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת אינו אלא באינו חשוב וכדעת הרא"ש והרי"ף ותימא לפי זה לאיזה צורך כתב הרב דין זה בפ"ג הלא עיקרו מבואר בפ"ה וכאן אינו מבואר א"כ לא ה"ל לכתבו כלל אלא העיקר הוא כמו שהבין רבינו מדעת הרמב"ם ולא קשיא כלל מכל מה שהשיב ב"י על דברי רבינו וחשב עליו תועה ושרי ליה מאריה. ונראה דבנתנה היא ולא אמרה כלום אלא שהוא א"ל התקדשי לי בכך בשעה שקיבל ממנה אם אדם חשוב הוא נקטינן לחומרא ומקודשת מספק ואם קדשה שני צריכה גט משניהם דאע"ג דלהרמב"ם וסמ"ג אינה מקודשת כלל מ"מ כיון דלתוס' והרא"ש ורב אלפס לפי דעת רבינו מקודשת אזלינן לחומרא וכדעת בה"ג שפסק כך בסתם דספיקא היא אבל באינו חשוב אפילו א"ל הילך דינר ואתקדש אני לך וא"ל התקדשי לי בכך אינה מקודשת כלל ואע"ג דלבה"ג ספיקא הוא אפילו נתנה היא ולא אמרה כלום אלא שהוא א"ל בשעה שקיבלו התקדשי לי בכך ואפילו באינו חשוב לא שבקינן כל הני רבואתא ותפסינן סברת יחיד ומ"מ למעשה צריך להתיישב בדבר ועיין בתשובת הרשב"א סי' תרי"ג:
ז סָעִיף א ומ"ש רבינו בנתן הוא ואמרה היא הוי ספק קידושין כ"כ גם הרמב"ם והסמ"ג ה"ז מקודשת מספק ומשמע דס"ל דהוי ספיקא דאורייתא ותימה שהרי בגמרא אמרו ספיקא היא וחיישינן מדרבנן אלמא דפשיטא לן דלא הוו קידושין אלא חומרא מדרבנן וכ"כ הרב אלפסי חיישינן מדרבנן וצריכה גט ועיין בדברי הר"ן:
ח סָעִיף א וכתב הרמ"ה וכ"ש אם ענה הבעל הן וכו' פי' אע"ג דכל מדבר עמה וכו' צריך שיהיו עסוקים באותו ענין הכא לא בעינן עסוקין באותו ענין אלא כ"ש הוא דכשהיה מדבר עמה וכו' ונתן הוא ואמרה היא הריני מתקדשת לך בדינר זה שנתת לי וענה הבעל הן אפילו אם אין עסוקים באותו ענין ומשמע דמ"מ בעינן שהיה מדבר עמה וכו' אבל אם לא היה מדבר עמה תחלה כלל ונתן הוא ואמרה היא וענה הבעל הן אינה מקודשת ודאי אלא ספיקא היא דיש הן שהוא כלאו כדאיתא ס"פ החובל כנ"ל ומ"מ צ"ע מניין לו זה:
ט סָעִיף א וכתב א"א ז"ל שצריך חקירת חכם וכו' כלומר אין לכל אדם לסמוך על דעתו לומר שזה אדם חשוב וזה אינו חשוב אלא צריך חקירת חכם וכו' והרשב"א בתשובה סימן תרי"ג כתב דסתם בני אדם אינם חשובים:
א סָעִיף א כתב מהרא"י סי' קצ"ב כת"ה דחצי ווי"נר הוי יותר מפרוטה וכן כתב סי' ר"י:
ב סָעִיף א וכתב הר"ן ריש פרק קמא דקדושין דף ה' דאם קדשה בש"פ מחובר לקרקע מקודשת ובתוס' ריש קדושין ד' ה' ובתשובת הרשב"א סי' אלף רכ"ו האריכו בזו:
ג סָעִיף א כתב הכלבו וכשמקדש אותה יאמר לה הרי את מקודשת לי בכסף זה או בדבר פלוני כדת משה וישראל עכ"ל וכן נוהגין נהגו ג"כ לכתחלה לקדש בטבעת ויש לו טעם בתיקוני הזוהר:
ד וכן דייק לשון הטור שכתב סתם היה מדבר בעסקי קדושין ולא כתב עמה:
ה דף תרי"ח ע"ב ואע"ג דאם היה מדבר בעסקי קדושין וגוטין אע"ג דהיא לא השיבה כלום אפ"ה מקרי היה מדבר עמה. כתב הרשב"א בתשובה סימן א' קפ"ט על אשה שהיתה משודכת לראובן ובקש שיושיבו המשודכת אצלו ולא רצה חמיו עד שיתן לה טבעת ונתינת טבעת הוי אצלה כנתינת קדושין ונתרצו אבי הנערה וראובן ונתן לה טבעת בפני כל המסובין ופסק דהוי מקודשת אע"ג דהבת בוגרת ואין לאב רשות לקדשה והאריך שם וע"ש:
ו ובסוף הגה"מ דגיטין לא משמע כן וע"ש בתשובה ארוכה ע"ב וע"ג שהאריך בדינים אלו:
ז בהגהת אלפסי ע"ב דף תרכ"א פרק קמא דקדושין מעשה בא' שנתן קדושין לאביהה ואמר הרי את חמי ולא אמר הרי בתך מקודשת והורה דאין כאן קדושין כלל עכ"ל:
ח סָעִיף א עיין בתשובת הרשב"א סימן תרי"ג שהאריך בזו ופסק דיש להחמיר לענין מעשה אע"פי שנתנה היא סתמא ולא אמרה אתקדש אני לך הוא אומר התקדשי לי ושתקה אע"ג דלא גלתה דעתה דניחא לה להתקדש וע"ש:
ט בדין מומר שנשא מומרת וחזרה אח"כ לדת האמת והתירה בלא גט אע"ג דשהה עמה כמה שנים בעכו"ם:
י וע"ל סימן ל"ג דמשמע אפי' אם נתייחד עמה בעדים ליכא למיחש דבא עליה לשם קדושין:
א סָעִיף א בין כסף ר"ל שהשוה פרועה הוא חתיכת כסף שאינו נטבע:
ב סָעִיף א והוא משקל חצי שעורה כסף צרוף עיין בי"ד סימן רצ"ד שיעור שוה פרוטה (שם כתב רמ"א בשם מהרא"י סי' קצ"ה שחצי ווי"נר הוא יותר משוה פרוטה כ"פ).
ג סָעִיף א ובלבד שהיא תבין כו' לא קאי אאומר הרי את מקודשת לי דכולי עלמא ידעי שהוא לשון קידושין ואינה נאמנת לומר דלא ידעה וכן משמע במ"מ דהא כתב שכל הנשום יודעות שלשון קידושין היא אינה נאמנת לומר דאינה מבינה בית יוסף ולעד"נ דקאי גם אכשאומר הרי את מקודשת לי ונ"מ שאם הוא יודע שאינה מבינה (ועיין בדרישה סעיף ה' כ"פ):
ד סָעִיף א ואם היה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין כו' כתב מור"ש כל מדבר עמה על עסקי קידושין שנקט רבינו בסימן זה איירי בעסוקין באותו ענין עכ"ל ועמה ל"ד אלא ה"ה אם מדבר עם אחרים בפניה מרדכי ריש קידושין ואע"ג דהיא לא השיבה כלום אפ"ה מקרי היה מדבר עמה הג"מ סוף גיטין ועיין ברשב"א סימן אלף קפ"ט ד"מ כ"פ) ועיין בדרישה:
ה סָעִיף א וכ"ש אם אמר לשון קידושין ודאי כו' ואע"ג דפשיטא דכ"ש הוא מ"מ הוצרך רבינו לכתוב זה דלא נימא כיון שהיא אינה מבינה אינה יכולה לומר סברתי שלא לשם קידושין נתן לי אף על גב דדיבר תחלה עמה בעסקי קידושין סבורה דאחר כך בלשונות הללו חזר בי וכמ"ש בסמוך באומר תהא מיועדת לי מיוחדת לי כו' ועיין בדרישה:
ו סָעִיף א אמר לה הרי את אשתי כו' צריך ליתן טעם למה חולק רבינו הלשונות לשני חלוקות שבתחלה כתב אם אמר לה הרי את מקודשת לי או מאורסת לי ולי לאנתו בבא בפני עצמה והכא כתב הרי את אשתי זקוקתי כו' בבא בפני עצמה וכן בגמרא חלקן כך וגם הרמב"ם בפ"ג חלקן כך וצריך לומר דהני לשונות שהזכיר בבבא ראשונה הם יותר טובים ומועילים מהני שהזכיר בבבא שניה דהראשונום הם וודאי לשון הבא אבל השניים איכא למימר שהם לשון עבר או לשון הווה ונ"מ דלכתחלה צריך שיאמר הלשונות שנזכרים בבבא ראשונה וזה"ש מתחלה ואומר לה כו' וכאן כתב אמר לה כו וק"ל (גם נ"מ דבבבא הראשונה לעולם היא מקודשת אפילו לא דבר עמה על עסקי קידושין ואפילו היא אומרת שלא הבינה שלשם קידושין נתן לה וכמ"ש אמ"ו ז"ל בדרישה כ"פ):
ז סָעִיף א הרי את לקוחתי מקודשת פירוש (אם היא אומרת שהבינה דבריו או אפילו כו' כ"פ) ואפילו אם היא אינה מבינה אם מדבר תחלה עמה על עסקי קידושין מקודשת בכולהו (דלשונות הללו לשון קידושין ודאי הן אלא שאין הכל מבינים ודוקא באשה אמרינן כן אבל האיש המקדש אינו נאמן לומר שלא כיון לשם קידושין כ"פ):
ח סָעִיף א הרי את מיועדת לי לשון אשר לא יעדה שהיא לשון קידושין באמה עבריי'. מיוחדת לשון והיו לבשר אחד עזרתי נגדתי לשון אעשה לו עזר כנגדו (צלעתי לשון ויבן את הצלע כ"פ) סגורתי (נגדי) לשון ויסגור בשר (תחתנה) עצורתי לשון עצרת שתהא נאספת עמי לבית רש"י וגם לשון הקרא הוא דכתיב בשמואל כי אשה עצורה לנו (תפוסתי שתפסה להיות שלו כ"פ):
ט סָעִיף א שהן ספק אם הן לשון קידושין שלשונות הללו משמעותן ג"כ לבא נעשות מלאכתו הם:
י סָעִיף א אם היה מדבר תחל' כו' אז הוויין ספק קידושין דאז ידעה מאי קאמר דאם אינה מדבר תחלה על עסקי קידושין מנא ידעה מאי קאמר ולא היו קידושין כלל דמסתמא אינה מבינה הני לשונות ואף אם שניהן מבינים מאי דקאמר אפ"ה לא הוי אלא ספק קידושין דדלמא למלאכתו בעינן לה וגריעי הני לשונות מאילו שתק ולא אמר לה ולא מידי דבדשתק אם מדבר תחלה על עסקי קידושין מהני והוה מקודשת גמורה ואילו בהני לישני אפי' אם מדבר תחלה כו' לא הוה אלא ספק קידושין והכא נמי אם הבינה הני לשונות אף על גב שלא דבר תחלה על עסקי קידושין הוי ספק קידושין כמ"ש הר"ן ובית יוסף הביאו:
יא סָעִיף א ולא אמר לי אינו כלום דידים שאינן מוכיחות (ר"ל אחיזת הדבר שנקרא בית יד שאינו מוכח אם לדידיה קדשה אם לאחר כ"פ) לא הוויין ידים (ועיין בריב"ש סימן רס"ו שמאריך בזה כ"פ):
יב סָעִיף א ואם היה מדבר על עסקי קידושיו הוי "ודאי קידושין ז"ל מור"ש כן הגירסא הנכונה כמ"ש האשר"י דיותר ידים מוכיחות מאומר אהא (פירוש שאומר אהיה דהוה נזיר דודאי אהיה אף אני כזה קאמר כ"פ) ונזיר עובר לפניו דהוה נזיר אבל מ"ש הרמ"ה "ידים מוכיחו' נינהו "וחוששין לקידושין היינו דלא ברירא ליה אם הידים מוכיחות כמו התם ודו"ק עכ"ל וכ"כ ב"י וסיים בה ונראה דהטעם מפני שיש חלוקה ביניהם דהתם כיון שאמר אהא ונזיר וכו' ע' בב"י וי"ל דגם הרא"ש מודה בזה וכן משמע מדברי הטור שכתב וכתב הרמ"ה ולא כתב והרמ"ה כתב דהוה משמע דפליג. והא דכתב הרמ"ה ידים מוכיחות נינהו אף על גב דלא הוי אלא ספק היינו לומר דידים מוכיחות נינהו דמהני קצת ולשון יד קדייק דמשמע יד ואחיזת קידושין הוא ולא עיקר קידושין לאפוקי שאם לא קדש אחרת בפניה דלא הוי ידים מוכיחות כלל וק"ל:
יג סָעִיף א הריני אישך הריני בעלך כו' מפרש טעמא בגמרא דכתיב כי יקח איש ולא שיקח את עצמו:
יד סָעִיף א אפילו היה מדבר עמה תחלה כו' וטעמא כתב הרא"ש משום דהני לישני גריעי מנתן לה בשתיקה מטעם דכתיב כי יקח וגו':
טו סָעִיף א נתנה לו היא ואמרה לו כו' אפילו אי הוי אדם חשוב אינה מקודשת שהכתוב משמע שהוא יקדש אותה ולא היא את עצמה. ואם נתן הוא ואמרה הוא דמהני אם היה מדבר עמה כו' היינו משום הואיל שהוא נתן לא גרע מאילו נתן לה בשתיקה דבשביל אמירתה לא גרע אבל אם נתנה היא ואמרה היא ליכא למימר הכי וכתב מור"ש דזה הדין אם נתן הוא ואמרה היא אם היה מדבר עמה כו' דהוי ודאי קידושין פשוט הוא אע"פ שלא נזכר בגמרא דלא גרע משתיקה וכ"כ הרא"ש עכ"ל וכ"כ ב"י ועיין בדרישה: (ואם לאו הוי ספק קידושין משום דעיקר קיחה היינו נתינת הכסף ובעינן כי יקח איש הרא"ש כ"פ):
טז סָעִיף א ואם נתנה היא ואמר הוא כו' עיין בדרישה:
יז סָעִיף א וצריך חקירת חכם כו' להתירה בלא גט אבל לענין קרקע בכסף דכתב רבינו האי דינא דאדם חשוב בח"מ סי' ק"צ שם לא כתב דצריך חקירת חכם דלענין ממון אמרינן המע"ה:
א סָעִיף א ואומר לה כו' כתב הכלבו צריך שיאמר הרי את מקודשת לי בכסף או בדבר פלוני כדת משה וישראל ד"מ. כ"פ): ואם היה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין כו' והוא שעדיין עסוקין באותו ענין. בגמרא בפ"ק דקידושין דף ז' אחר שבעי מיועדת לי מהו מיוחדת לי כו' פריך במאי עסקינן וכו' ע' בב"י שהעתיק כל דברי הגמ' ופי' רש"י וגם פלוגתא דרבי ורבי אלעזר ב"ר שמעון וכתב הר"ן הלכה כרבי מחבירו וכן דעת הרי"ף והרא"ש שסתמו וכתבו והוא שעסוקין באותו ענין וכן דעת הרמב"ם בפ"ג מה"א וכתב שם ה"ה שכן כתב העיטור ג"כ רק שהרשב"א סבר שמענין לענין באותו ענין נמי מהני. ואחר כך בכל מקום נקט הרא"ש סתם מדבר עמה על עסקי קידושין ולא נקט והוא שעסוקין באותו ענין מפני שסמך על מה שכתב פעם אחת אחר הפלוגתא של רבי יוסי ורבי יודא שדוקא שעסוקין באותו ענין. וכן רבינו מאחר שכתב כאן שאם מדבר עמה על עסקי קידושין שלא מהני אלא אם כן שעדיין עסוקין באותו ענין נקט אחר כך סתם בכל מקום מדבד עמה על עסקי קדושין ופי' נמי שעסוקין באותו ענין אלא שסומך מדכתב פ"א שכך פירושו וה"ה בכל מקום שזוכר אחר כן מדבר עמה וכו' וכמ"ש בשם מור"ש בפרישה:
ב סָעִיף א וכ"ש אם אמר לשון קידושין ודאי. עיין בב"י שהביא לשון הר"ן והמ"מ שדייק מינה שבכל הני לשונות אם אמרה לא הבנתי שהן לשון קידושין אינה מקודשת וכתב ואף שלשון הרא"ש משמע דאינו נאמן היינו דוקא האיש המקדש שהוא הוציא הלשונות הללו מפיו חזקה לשם קידושין הוציאם אבל האשה השומעת דבריו חזקה שלא היתה מכרת באותן לשונות אף שהן לשונות של קידושין ומסיק הב"י וז"ל ומ"מ יש לתמוה על רבינו שלא הזכיר סברת הרא"ש כלל בזה עכ"ל ב"י. והנה לכאורה היה נלע"ד דרבינו לא ס"ל האי חילוק דב"י דמחלק בין איש דאינו נאמן ואשה נאמנת ומ"ה סתם וכתב בסמוך א"ל הרי את אשתי הרי את זקוקתי כו' מקודשת. ומ"ש ברישא ובלבד שהיא תבין שהוא ל' קידושין לא כ"כ אלא על מאי דסמוך ליה בא"ל לשון שמשמעותו ל' קידושין באותו "מקום כיון שבמקום אחר אינו ל' קידושין גם באותו מקום אינו לשון קידושין אלא כשידוע שמכרת בו אבל באינך לשונות שהזכיר שם מסתמא מקודשת כמו בא"ל הרי את מקודשת דכתב הב"י דלכ"ע הוה קידושין ואינה נאמנת לומר שלא הבינה ומ"ה א"ש דכללינהו רבינו בבבא אחד דלדברי ב"י ק' דרבינו מסיק וכתב ובלבד שהיא תבין כו' קאי גם אכל הנך לישני הנזכרים חוץ מא"ל הרי את מקודשת דא"כ לא ה"ל לסתום אלא לפרש ולפי שכתבתי ניחא וגם א"ש שזהו כמשמעות ל' הרא"ש ונסתלק תמיהות ב"י למה לא הזכיר דעת הרא"ש בזה מיהו ק"ק דא"כ מאי כ"ש דכתב רבינו בסמוך דכתב וכ"ש אם א"ל לשון קידושין ודאי אלא שאינה מבינה. דלפי מ"ש נצטרך לפרש דבהנך לישני קידושין ודאי אפילו אינה מבינה ואפילו לא דיבר עמה נמי מתקדשת וא"כ מאי כ"ש איכא. מיהו אף א"תשהאי ובלבד שהיא תבין קאי אכל הלשונות הנ"ל קש' מאי מסיק וקאמר וכ"ש אם אמר ל' קידושין ודאי הא מינה אירי (ר"ל במ"ש ובלבד שהיא תבין דקאי על אומר לשון קידושין ודאי דצריך להיות שהיא מבינה ובאם שאינה מבינה לא היו קידושין אא"כ שהוא מדבר תחלה על עסקי קדושין וא"כ מה צריך רבינו לחזור ולומר וכ"ש כו' אלא ע"כ נ"ל דה"פ שבאמת הצעת דברי רבינו כך היא כו' כ"פ) וצ"ל דה"פ והצעת דברי רבינו ובלבד שהיא תבין או ידבר עמה תחלה על עסקי קדושין שהרי אם מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין מהני אפי' בשתיקה כ"ש שיהנה אף אם לא תבין הני לישני דקידושין ודאי וא"כ לא ק"מ דהא מאי דמסיק וכתב וכ"ש אם אמר לשון קידושין ודאי קאי אמ"ש לפני זה ושם קאי אל' המיוחד בכל מקום ומקום אבל לעולם איכא למימר לישני דלעיל "ארוסתי "ואנתי מהני והוו קידושין בכל ענין ודלא כב"י אלא שנ"ל שרבינו לא דיבר כאן ממי שטוענת שלא הבינה אלא ממי שבאמת אינה מבינה ובזה ודאי אין חילוק לכ"ע דאפילו בא"ל הרי את מקודשת ואנן ידעינן שאינה מבינה דאינה מקודשת וגם הרא"ש לא דיבר ממנה כלום ודו"ק:
ג סָעִיף א )הרי את אשתי. אבל אם אמר הרי את נשואתי אינו כלום דלא מקרי נשואה עד שתבעל או שתכנס לחופה רשב"א וב"י כ"פ).
ד סָעִיף א ואם נתן הוא ואמרה היא כו'. יש ר"ל דאשמעינן דאפילו לא היו עסוקין באותו ענין ממש אלא מענין לענין באותו ענין מקודשת כיון שאמרה היא ה"ל כאילו עסוקין עוד באותו ענין ולאפוקי משתיקה דלא מהני אלא דוקא שעסוקין באותו ענין אבל ז"א דכבר כתבתי שבכל מקום שאמר אם היה מדבר עמה כו' שמיירי דוקא שעסוקין באותו ענין וכן משמע מלשון הרא"ש שכתב דאפילו בשתיקה מהני ובשביל אמירתה לא גרע משמע שלא מהני אלא באותו ענין שמהני גבי שתיקה:
ה ואפי' אם אין עסוקין באותו ענין. ז"ל מור"ש ה"ה לא דבר עמה על עסקי קידושין והרמ"ה שהזכיר אין עסוקין באותו ענין העיקר תפס וק"ל עכ"ל ר"ל לאו דוקא מ"ש אפילו אין עסוקין כו' דמשמע עתה לא עסוקין אבל מ"מ תחלה דבר עמה קמ"ל דלא דבר עמה כלל ומוכרח לומר כן דאל"כ ק' מאי אפילו אין עסוקין באותו ענין דכתב הרמ"ה עסוקין באותו ענין מאן דכר שמיה לפני זה אפילו בלא אמר הן אלא ודאי הרמ"ה ר"ל אפילו לא דבר עמה תחלה והשתא א"ש דלעיל קאי דבעינן שידבר עמה תחלה וקמ"ל דבאמר הן א"צ וכבר כתבתי דרבי' כל מקום שמזכיר דבר עמה תחנה ר"ל ועדיין עסוקין באותו ענין והרמ"ה נקט בלשונו בפירוש עסוקין באותו ענין ותרוייהו ס"ל דדבר עמו תחלה בלא עסקו עדיין באותו ענין לא מעלה ולא מוריד:
ו סָעִיף א ואם נתנה היא ואמר הוא הרי את מקודשת כו'. זהו לשון הגמרא בפ"ק דקידושין בעו רבא הילך מנה ואקדש אני בך מהו ומסיק באדם חשוב מהני דבההוא הנאה דמקבל מתנה גמרה ומקנה נפשיה ופרש"י ואקדש אני לך והוא קבלו ואמר לה התקדשי לי בכך וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מה"א אמרה לו הילך דינר זה מהנה ואתקדש לך ולקחו ואמר לה הרי את מקודשת כו' וכן העתיק לשונו בש"ע סימן זה וכ"כ גם כן הרא"ש. ורבינו בעצמו כתב זה הל' גופה לקמן בסי' כ"ט. ומ"ש רבינו בכאן ואם נתנה היא ואמר הוא הרי את מקודשת כו' ולא נקט שאמרה היא ואתקדש אני לך כלשון הגמ' צ"ל שרבינו סובר דל"ד שצריכה לומר כן ומה שנקט בגמרא ואקדש אני לך ר"ל שכוונת האשה במאי שנתנה לו המנה שתתקדש לו אבל לא נקט זה הלשון בדוקא שתאמר כן ומוכרח הוא דא"כ קשה דהא כל הפוסקים ס"ל שהוא צריך שיחזיר ויאמר לה התקדשי כו' למה לא נזכר זה בגמרא אלא ודאי בגמרא לא מיירי במאי שצ"ל הוא או היא וכן רמ"א כתב על דברי ש"ע הנ"ל שי"א (רשב"א סימן תרי"ג האריך בזה כ"פ) שאפילו אם לא אמרה ואתקדש לך אלא הוא אמר התקדשי לי והיא שתקה דמקודשת ורבינו שנקט לקמן ואתקדש אני לך לשון הגמרא נקט ככל הפוסקים:
ז סָעִיף א וסברא הראשונה היא סברת רב אלפס כו'. ז"ל ב"י ומור"ש תימא על רבינו איך משוה להרמב"ם לטועה והלא בהדיא אמרינן בגמרא באדם חשוב מקודשת וגם הרמב"ם עצמו כ"כ בפ"ה אלא שבפ"ג סתם וכתב אינה מקודשת ומיירי כשאינו אדם חשוב וסמך אמ"ש בפ"ה וגם מ"ש בשם הרמב"ם נתן הוא ואמרה היא וכו' ע' בב"י עד הרי נתבאר שסברא הראשונה שכתב רבינר מוסכמת גם מהרמב"ם ז"ל עכ"ל ויש רוצין לתרץ שכוונת רבינו כמ"ש והרמב"ם ז"ל כתב נתנה היא כו' ר"ל שקודם זה מביא סברת הרא"ש שכתב וצריך חקירת חכם מי נקרא אדם שאינו חשוב כו' דמשמע שסבר הרא"ש שסתם הוא בחזקת אדם חשוב עד שנודע שאינו חשוב והרמב"ם מדכתב סתם בפ"ג דאינה מקודשת משמע שסתם אדם הוא בחזקת שאינו חשוב עד שנודע שהוא חשוב שאז מקודשת כמ"ש בפ"ה אבל א"א לומר כן דאם כן היאך כתב וסברא ראשונה היא סברת רב אלפס דמשמע שהאלפס סבר שסתם אדם בחזקת חשוב הוא ורב אלפס לא דיבר מזה כלום ואדרבא בתחלת מסכת קידושין דף תרכ"א כ' סתם וכן אם נתנה היא ואמר הוא לא הוו קידושין כלשון הרמב"ם בפ"ג רק בסוף דף תרכ"ב כתב לשון הגמרא שהבאתי לעיל דבאדם חשוב מקודשת וא"כ מאיזה לשון הבין הטור שהאלפס סבר כן וצ"ע:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.