א אין צריך שיתן הקידושין לתוך ידה אלא אפי' זרק לה מדעתה לתוך חיקה או לתוך חצרה המשתמרת לדעתה מקודשת אפילו אינה עומדת אצלו ואם היא עומדת ברשות הבעל צריך שיתנם לתוך ידה או לתוך חיקה השאיל לה הבעל מקום חשוב הרי הוא כשלה ואם זרק לה בו קידושיה מקודשת היה במקום שהשאיל לה מקום חלוק בפני עצמו שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות או שגבוה עשרה טפחים ואין בו ארבע על ארבע או שהוא חלוק בשמו אפילו אין בו ארבע על ארבע ואינו גבוה עשרה אינו שאול לה ואם זרק לה שם הקידושין אינה מקודשת היתה עומדת בסימטא או בצידי ר"ה וזרק לתוך ארבע אמותיה מקודשת ואם נשארו תוך ארבע אמותיו אינה מקודשת אפילו נכנסה היא לתוך ד' אמותיו כיון שקדם הוא לתוכן זכה בהם והם שלו כ' הרמב"ם ז"ל היו שניהם עומדים ברה"ר וברשות שאינו של שניהם וזרק לה קרוב לה מקודשת קרוב לו אינה מקודשת מחצה על מחצה או שהוא ספק אם קרוב לו אם קרוב לה הוי ספק קידושין כיצד קרוב לו וקרוב לה כל שהוא יכול לשומרו ולא היא זהו קרוב לו היא יכולה לשומרו ולא הוא זהו קרוב לה שניהם יכולין לשומרו זהו מחצה על מחצה ע"כ: אמר לה התקדשי לי במנה ונטלתו וזרקתו לאור או לכל דבר האבוד או אפילו שלא לדבר האבוד אלא זרקתו לפניו אינה מקודשת שזה מוכיח שאינה חפצה בקידושין אמרה תנהו לפלוני או לאבא או לאביך ונתנו להם ואמר לה התקדשי לי במנה שנתתי להם אינה מקודשת אבל אם אמרה תנהו לפלוני או לאבא או לאביך שיקבלו לי מקודשת אפי' לא חזר ואמר התקדשי לי במנה שנתתי להם: אמר לה התקדשי לי במנה אמרה לו תנהו על הסלע אינה מקודשת ואם הסלע שלה מקודשת וכתב הרמ"ה כגון שיחדה לו הסלע אבל אם אמרה לו תנהו על הסלע סתם אפילו נתנו על שלה אינה מקודשת ואם הסלע של שניהם הוי ספק קידושין ומפרשים התוספות דמיירי שנתנו לתוך חיקה אחר שאמרה לו תנהו על הסלע אפילו הכי אינה מקודשת דכיון שאמרה לו תנהו על גבי הסלע הוי כאילו אמרה איני חפץ בקידושיך ואפילו זרקו לתוך חיקה בשתיקה כיון שגלתה בדעתה שאינה רוצה להתקדש יכולה לומר בתורת מתנה קבלתיו אבל אי אמרה תנהו על הסלע שהוא שלה וזרקה אח"כ לתוך חיקה מקודשת שזו מוכיח שהיתה חפצה בקידושין ובסלע של שניהם הוי ספק אם חפצה בקידושין לענין שאם יזרקנה לתוך חיקה שתהא מקודשת או לאו: התקדשי לי בככר זה תנהו לכלב אינה מקודשת היה שלה מקודשת אינו שלה ורץ אחריה לנושכה מיבעיא והוי ספק גם בזה מפרשים התוספות דמיירי בכי האי גוונא שזרקו לה לתוך חיקה אחר שאמרה תנהו לכלב התקדשי לי בככר זה תנהו לפלוני עני אינה מקודשת אפילו בעני המוטל עליה לפרנסו גם זה מיירי בכה"ג כתב א"א ז"ל יש אומרים אם אמרה תן ככר לכלב או תן מנה על גבי סלע ואקדש אני לך שהיא מקודשת כמו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך ונ"ל שאינה מקודשת וראוי להחמיר בדבר:
א סָעִיף א אין צריך שיתן הקידושין לתוך ידה ממש אפילו זרקו לה מדעתה לתוך חיקה או לתוך חצרה המשתמרת לדעתה אפילו אינה עומדת אצלו ואם היא עומדת ברשות הבעל צריך שיתנם לתוך ידה או לתוך חיקה בגיטין רפ"ח (דף עז.) תנן הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה ה"ז מגורשת זרק לה בתוך ביתו או בתוך חצרו אפילו הוא עמה במטה אינה מגורשת לתוך חיקה או לתוך קלתה ה"ז מגורשת ופירש"י והיא בתוך ביתה. של נכסי מלוג וזרקו לה על גבי קרקע: ה"ז מגורשת. דקנתה לה חצרה כאילו נתנה בידה: לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת. אפילו היא בתוך ביתו ובגמ' (שם:) והיא בתוך ביתה אמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה ובצד חצרה רב אושעיא אמר אפילו היא בטבריה וחצרה בצפורי והא היא בתוך ביתה ובתוך חצרה קתני ה"ק והיא כמי שבתוך ביתה וחצרה דכיון דחצר משתמרת לדעתה היא מתגרשת ופי' רש"י חצר משתמרת לדעתה כלומר על פיה וצוויה וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכתא כעולא דהכי אסקה רב אשי בפ"ק דמציעא (יא:) דא"ר אשי חצר אתרבאי מידה ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו הילכך בעינן שתהא עומדת בצד ביתה בצד חצרה גבי מתנה דזכות הוא לה זכין לאדם שלא בפניו ע"כ ובפ"ק דמציעא (דף יא.) אהא דתנן ראה אותם רצים אחר המציאה וכו' ואמר זכתה לי שדי זכתה לו א"ר יהודה אמר שמואל והוא שעומד בצד שדהו ותקני ליה שדהו דא"ר יוסי בר חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ה"מ בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין ואי לא לא פריך רבי אבהו מעובדא דר"ג וזקנים ודחי ליה דמטלטלי אגב מקרקעי אקני להו מתורת חצר ורב פפא משני שאני מתנה דדעת אחרת מקנה אותה ופריך מגט דדעת אחרת מקנה אותו ואמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה ובצד חצרה ומסיק רב אשי חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות גבי גט חוב הוא לה ואין חבין לאדם אלא בפניו וכתב הרא"ש הילכך בעינן עומדת אפילו בחצר המשתמרת גבי מתנה דזכות הוא לה זכין לאדם שלא בפניו והלכך מועיל במציאה ובמתנה חצר המשתמרת אפילו אין עומד בצד חצרו דזכין לאדם שלא בפניו ומטעם שליחות אבל חצר שאין משתמרת אם אין עומד בצדה במציאה לא קני דאי אפשר להיות מטעם שליחות אבל במתנה מסכמת דעת המקבל בכל מקום שיתנהו הנותן שיזכה לו המקום ושמירת הנותן חשובה לו כשמירתו הילכך קני אפי' אין עומד שם והרי"ף לא הביא דברי רב פפא ומתוך דבריו משמע שאין מחלק בין מציאה למתנה וסבר כשינויא קמא דמטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם ויותר נראה כאשר כתבתי דרב פפא בתראה הוא וגם רב אשי מתרץ דבריו מה שהקשה מגט למתנה עכ"ל ומשמע דקדושין למתנה דמי דהא דעת אחרת מקנה אותה וא"כ אפילו לחצרה שאינה משתמרת מקודשת אפילו אינה עומדת בצדו לדעת הרא"ש ז"ל ורבינו שכתב דבעינן שתהא משתמרת לדעתה נראה שהוא כדעת הרי"ף דאי להרא"ש אפילו בחצר שאינו משתמרת נמי הויא מקודשת ויש לתמוה עליו למה סתם דבריו שלא כדעת הרא"ש ועוד דאפילו להרי"ף לא בעינן אלא שתהא משתמרת ואפילו שלא לדעתה ולמה הצריך שתהא משתמרת לדעתה וז"ל הרמב"ם בפ"ד מהלכות אישות המקדש את האשה בכסף או בשטר אינו צריך שיתן הקדושין לתוך ידה אלא כיון שרצתה לזרוק לה קדושין וזרקן בין לתוך ידה בין לתוך חיקה או לתוך חצרה או לתוך שדה שלה ה"ז מקודשת ולכאורה נראה מתוך דבריו לתוך חצרה בכל גווני מקודשת אפילו אינה משתמרת ואינה עומדת בצדה ואף על גב דלענין מתנה כתב בפ"ד מה' זכיה דבחצר שאינה משתמרת בעי' שיהא עומד בצד חצרו וכדעת הרי"ף איפשר דקידושין עדיפי ממתנה ויותר נראה לומר שקיצר בהלכות אישות בזה וסמך על מ"ש בה' זכיה כתוב בתשובות הגהות המיימוני שבסוף ספר נשים על ראובן שקידש לאה וזרק לה קידושיה לתוך חיקה ונענעה בגדיה להשליך הקידושין ממנה תוך כדי דיבור נראה שכיון שחצר שקידש שם אינה שלה אפילו זרק לה הקידושין לתוך ד' אמותיה אינה מקודשת אבל אם זרק לתוך חיקה אף על פי שראו העדים שנענעה בגדיה והשליכה טבעת הקידושין מעליה אין לדמותו להא דאמרינן בפ"ק (ח:) נטלתו וזרקתו וכו' אינה מקודשת וכו' דשאני הכא דשמעו העדים דאיהו אמרה לו מעיקרא פלוני הוא וקדשני וכו' ואף על גב דאמרה לא היה בלבי אלא לשחוק ולהתלוצץ עמו דברים שבלב נינהו ואף על גב דאיכא למימר דאנן סהדי דלא נתכונה אלא להתלוצץ ובכמה דוכתי אזלינן בתר אומדנא משום חומרא דא"א לא נסמוך על זה וליכא אומדן דעתא דמוכח כיון דאיכא למימר איתתא בכל דהו ניחא לה אמנם כיון שהעדים לא ראו אם נפלה טבעת הקידושין בחיקה אינה צריכה גט ואפילו אם היא יודעת שנפל לתוך חיקה והאריך עוד בדבר ואכתוב עוד תשובה זו בסימן מ"ב. כתוב בהגהות מרדכי דסוף גיטין (דף תרפ"ח) בשם ר"ג מה שהעד אומר שראה שלקח ידיה בע"כ ונתן את הטבעת בידה מאחר שלא זרקה צריכה גט ואע"פ שיש עדים שלא דבר עמה בשעת נתינה כיון שדבר עמה תחלה הוי קידושין :
ב סָעִיף א השאיל לה הבעל מקום חשוב הרי הוא כשלה וכו' מבואר בהזורק בעובדא דההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו אזל גיטא נפל בפיסלא:
ג סָעִיף א ומ"ש היה במקום שהשאיל לה מקום חלוק בפני עצמו וכו' מבואר שם בעובדא הנזכר ובסימן קל"ט יתבאר בס"ד:
ד סָעִיף א היתה עומדת בסימטא או בצידי ר"ה וזרק לתוך ד' אמותיה מקודשת ואם נשארו תוך ד' אמותיו אינה מקודשת אפי' נכנסה היא לתוך ד' אמותיו וכו' בהזורק תנן גבי גט היתה עומדת בר"ה וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת וכן לענין קידושין ובגמ' ה"ד קרוב לו ה"ד קרוב לה א"ר ד' אמות שלה זהו קרוב לה ד' אמות שלו זהו קרוב לו ה"ד מחצה על מחצה א"ר שמואל בר יצחק כגון שהיו שניהם עומדים בארבע אמות וליחזי הי מינייהו קדים רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הכא בשתי כתי עדים עסקינן אחת אומרת קרוב לו אחת אומרת קרוב לה רבי יוחנן אמר קרוב לה שנינו אפי' מאה אמה קרוב לו שנינו אפילו מאה אמה ה"ד מחצה על מחצה אמר רב שמן בר אבא לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו זהו קרוב לו היא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו זהו קרוב לה שניהם יכולין לשומרו שניהם אין יכולין לשומרו זהו מחצה על מחצה וכתב הרא"ש דר"י לא אתא לאיפלוגי אדרב אלא בפירושא דמתני' אבל לענין דינא לא פליג עליה דשפיר אית ליה דאם זרק גט לתוך ד' אמותיה שהיא מגורשת דהא ר"י גופיה אמר הכי בפ"ק דמציעא ולפיכך פסק רבינו כוותיה דתוך ד' אמותיה מקודשת ותוך ד' אמותיו אינה מקודשת:
ה סָעִיף א ומ"ש אפילו נכנסה היא לתוך ד' אמותיו כיון שקדם הוא לתוכן זכה בהם והם שלו כן משמע מדאמרינן וליחזי הי מינייהו קדים וכ"כ שם הר"ן דמהא שמעינן שכל הקודם לבא בד' אמות זכה בהם ואין לחבירו הבא אח"כ זכות בהם כלל ע"כ וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ה מהלכות גירושין ואף על גב דבמתני' תנן היתה עומדת בר"ה כתב רבינו היתה עומדת בסימטא או בצידי ר"ה משום דרב אשי אית ליה בפ"ק דמציעא דבר"ה לא תקנו ד' אמות וא"כ ע"כ לומר דר"ה דקתני מתני' היינו סימטא או צידי ר"ה וכ"כ התוס' והרשב"א ז"ל ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם הוא בפ"ד מהל' אישות ומה שהשוה הרמב"ם ר"ה לרשות שאינו של שניהם כתב ה"ה שהטעם מפני שהם מוקשים לענין מכירה כדאיתא בפרק הספינה (בבא בתרא פה:) אבל הר"ן תמה עליו מפני שהוא ז"ל כתב בפי"ז מהל' גזילה שאין ד' אמות קונות בר"ה אלא בסימטא:
ו סָעִיף א ומ"ש כיצד קרוב לו וקרוב לה כל שהוא יכול לשומרו וכו' מבואר דהיינו כר"י ומשמע דס"ל ז"ל דרב ור"י פליגי לענין דינא והלכה כר"י דקי"ל כוותיה לגבי רב ועוד דבגמרא תניא כוותיה דר"י ובסי' קל"ט בס"ד יתבאר דעת הרמב"ם לענין גירושין ופירוש המפרשים בו וגם יתבאר שם דעת הרי"ף:
ז סָעִיף א א"ל התקדשי לי במנה זה ונטלתו וזרקתו לאור וכו' בפ"ק דקידושין ת"ר התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד אינה מקודשת הא שדיתינהו קמיה הוי קידושין הא קאמרה ליה שקול לא בעינא לא מיבעיא קאמר ל"מ שדיתינהו קמיה דלא הוי קידושין אבל זרקתו לים או לאור אימא כיון דמיחייבת בהו קידושי קדיש נפשה והא דקא עבדה הכי סברה אבדקיה להאי גברא אי רתחנא הוא אי לא קמ"ל ופירש"י נטלתו וזרקתו לים בפניו לומר איני רוצה וכ"כ הרמב"ם בפ"ד א"ל התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים בפניו או לאור או לדבר האבד אינה מקודשת ומ"מ יש קיצור בדברי הרמב"ם שהיה לו לכתוב ואצ"ל אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבד ודברי ריב"ש בדין זה בסי' ק"ע:
ח סָעִיף א אמרה תנהו לפלוני או לאבא או לאביך וכו' שם ת"ר התקדשי לי במנה תנם לאבא ולאביך או לפלוני אינה מקודשת ע"מ שיקבלום לי מקודשת ופירש"י אינה מקודשת ואינו דומה לתן מנה לפלוני ואתקדש לך דהתם איהי קאמרה ליה מעיקרא אבל כאן משטה היא בו כלומר תן מעותך לאחרים וכ"כ תוס' והר"ן:
ט סָעִיף א ומ"ש רבינו א"ל התקדשי לי במנה שנתתי להם אינה מקודשת פשוט הוא דכיון דטעמא דאינה מקודשת משום דמשטה היא בו כי הדר אמר התקדשי לי מאי הוי:
י סָעִיף א ומ"ש גבי שיקבלום לי מקודשת אפי' לא חזר ואמר התקדשי לי פשוט הוא דכיון שא"ל תחלה התקדשי לי מה צורך לחזור לומר התקדשי לי:
יא סָעִיף א א"ל התקדשי לי במנה אמרה לו תנהו על הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת ברייתא שם ופירש"י אם היה סלע שלה מקודשת. שחצירו של אדם קונה והרי הוא כמי שקבלתו והתוספות הקשו עליו וכתבו דנראה לפרש דאין הטעם תלוי בקנין חצרה אלא כשהסלע שלה סמכה דעתה ומ"ש אם הסלע של שניהם הוי ספק קידושין שם בעיא וסלקא בתיקו: ומ"ש בשם התוס' כ"כ הרא"ש בפסקיו ונראה שכל זה נכלל במה שכתבו התוס' משום דכשהסלע שלה סמכא דעתה:
יב סָעִיף א ומ"ש רבינו לעיל בשם הרמ"ה נראה שהוא כפירוש זה דטעמא דאינה מקודשת משום דכשא"ל תנהו על הסלע סתם הוי כאילו אמרה איני חפצה בקידושיך הילכך אפי' נתנועל סלע שלה לאו כלום הוא וכשאמרה תנהו על סלע שלי הוי כאילו היא חפצה בקידושין ומשמע לי דמ"ש הרמ"ה כגון שיחדה לו הסלע לאו למימרא שצריך שתאמר לו על סלע פלוני אלא אפילו אומרת סתם תנהו על סלע שלי מקודשת ויחדה דנקט היינו לאפוקי אומרת תנהו על הסלע ולא אמרה שלי והכי דייק סיפא דלישניה שכתב אבל אם אמרה ליה תנהו על הסלע סתם דמשמע דבהאי גוונא דוקא הוא דאינה מקודשת ואם לא תפרש כן קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא והיכא דאמרה תנהו על הסלע סתם וזרקו לתוך חיקה בשתיקה לא נתבאר דעת הרמ"ה אם הוא כדעת התוספות והרא"ש שיכולה לומר בתורת מתנה קבלתיו או אמרינן דכיון דשתקה ודאי סמכה אדבריו הראשונים שא"ל התקדשי לי וזה נראה יותר :
יג סָעִיף א התקדשי לי בככר זה תנהו לכלב אינה מקודשת היה שלה מקודשת גם זו ברייתא שם:
יד סָעִיף א ומ"ש אינו שלה ורץ אחריה לנשכה מיבעיא והוי ספק שם:
טו סָעִיף א ומ"ש התקדשי לי בככר זה תנהו לפלוני עני אינה מקודשת אפילו בעני המוטל עליה לפרנסו שם ומפרש טעמא משום דאמרה ליה כי היכי דמחייבנא ביה אנא מחייבת ביה את וכתב הר"ן כלב רץ אחריה לנושכה מהו מפרש בגמרא מי אמרי' בההיא הנאה דקא מציל לה מיניה גמרה ומקניא נפשה או דילמא אמרה ליה חיובי מחייבת לאצולין וסלקא בתיקו ולחומרא ואע"ג דבתנהו לעני פשטינן בסמוך דאפילו עני הסומך עליה אינה מקודשת משום דאמרה ליה כי היכי דמחייבנא ביה אנא מחייבת ביה את ואפילו הכי הכא מספקא לן משום דאיפשר דהצלה דגופא חשיבא לה טובא וגמרה ומקניא נפשה:
טז סָעִיף א כתב א"א ז"ל י"א אם אמרה תן ככר לכלב וכולי ואקדש אני לך שהיא מקודשת וכו' ונ"ל שאינה מקודשת וראוי להחמיר בדבר כל זה דברי הרא"ש בפסקיו שם ושם ביאר מאיזה טעם נ"ל שאינה מקודשת וסיים וכתב יען ראיתי מקצת גדולים שכתבו דמקודשת מדין ערב כתבתי הנ"ל ודעתי נוטה דלא דמי לערב כלל וראוי להחמיר בדבר עכ"ל ז"ל הר"ן (פ"ק דקדושין ע"א ד' תרכ"א) כתב הרמב"ן דמאי דאמרינן תנהו על הסלע תנהו לכלב אינה מקודשת לאו בחד גוונא אינהו דבתנהו על הסלע אפילו אמרה ואקדש אני לך לאו כלום הוא דלאו מידי עביד אפומה אבל בתנהו לכלב אילו אמרה ואקדש אני לך מקודשת שכיון שהוציא ממון על פיה מקודשת מדין ערב ואחרים כתבו דלעולם לא מחוייב מדין ערב אלא במוציא ממון מרשותו לרשות אחר בן דעת לפי שבזכותו של זה נתחייב זה מדין ערב אבל במוציא ממון לאיבוד כי הכא אף ע"ג דאמר בהדיא ואתחייב אני לך לא מהני וכן זרוק מנה לים ואתקדש לך לאו כלום הוא וכן דעת קצת חכמי הצרפתים והרשב"א ז"ל עכ"ל. וה"ה בפ"ד הביא שתי סברות אלו. כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סי' י"א שנשאל על לאה שאמרה לראובן תן לי מה שאתה חייב לי ונתן לה ג' פשיטים וכשנתנם בידה אמר הרי את מקודשת לי והיא כששמעה כן השליכה המעות מידה והרימה קולה וצעקה איני חפצה להתקדש לך ומרטה בשערה ושרטה בפניה וצעקה אוי ואבוי והשיב יראה לי דאין כאן בית מיחוש כיון שהעדים מעידין שלא נתרצית בקדושין וזרקתן לאלתר מידה ואפילו קול של קדושין לא יצא לה בעיר שהרי יצא שוברו עמו עד כאן וכתב רבינו בסימן מ"ב: 89ב"ה דין בת גדולה שקדשה מי שאינו הגון לה והיא אומרת שמואסת בו עיין בתשו' הרא"ש שכתבתי בסי' כ"ד:
א סָעִיף א אין צריך שיתן הקידושין לתוך ידה אלא אפילו זרקו לה מדעתה לתוך חיקה וכו' נראה דאינו ר"ל דנתקדשה מדעתה דדין זה אינו תלוי בזריקה דבכל קידושי אשה אין האשה מתקדשת אלא לרצונה כמ"ש להדיא בתחילת סימן מ"ב אלא ר"ל דמלבד דרצונה להתקדש לו ג"כ בעינן דהזריקה תהיה מדעתה דשמא אינה חפצה להתקדש לו בזריקה אלא שיתן לידה וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ד מה' אישות וז"ל אלא כיון שרצתה לזרוק לה קידושיה וזרקן וכו' ולא מיבעי' היכא דהאשה פירשה בהדיא תן לי הקידושין בידי דאינן קידושין כלל אם שינה וזרק לה הקידושין אלא אפילו אמרה סתם קדשני וזרק לה אינן קידושין ודאי אלא קידושין ספק דשמא מקפדת שלא יזרוק לה או שמא אינה מקפדת והא דתנן זרק לה קידושיה קרוב לה מקודשת לצדדין קתני דהיכא דנתרצית מתחלה להתקדש לו סתם קידושי ספק הוי ואם גילתה דעתה להתקדש לו בזריקה מקודשת קידושי ודאי ועיין בזה בדברי הרמ"ה בסי' כ"ת סעיף ה' וכמו שכתבתי לשם בס"ד:
ב סָעִיף א ומ"ש או לתוך תצרה המשתמרת לדעתה אפילו אינה עומדת אצלו בפרק הזורק סוף (גיטין דף ע"ז) כתב רש"י וז"ל חצר המשתמרת לדעתה כלומר על פיה ועל ציווייה לאפוקי נתן גט ביד עבדה ניעור דאינו גט דהויא לה חצר המשתמרת שלא לדעתה שהוא משמר את עצמו מדעתו עכ"ל והקשה ב"י דלמאי שכתב הרא"ש בפ"ק דמציעא לאוקימתא דרב פפא דגבי גט דחוב הוא לה בעינן חצר המשתמרת לדעתה ועומדת נמי בצד חצרה דאין חבין לאדם שלא בפניו אבל במציאה ובמתנה זכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו מועיל אפי' אינו עומד בצד חצרו אלא דבמציאה כיון דאין דעת אחרת מקנה אותו איננו זוכה בה אלא א"כ בחצר המשתמר ומטעם שליחות אבל אם אינו משתמר לא קני אם אין עומד בצדו דאנן סהדי שאין אדם רוצה שיהיו חפציו ביד שליח שאין משתמר בידו הילכך מטעם יד קנה ובעינן דומיא דיד הסמוכה לה אבל במתנה דדעת אחרת מקנה אותה מסכמת דעת המקבל בכ"מ שיתנהו הנותן שיזכה לו המקום ושמירת הנותן חשובה כשמירתו הילכך קני ואפילו אינו עומד שם ואינו משתמר לדעתו עכ"ד דלפי זה משמע דקידושין למתנה דמי דהא דעת אחרת מקנה אותו ואם כן אפילו לחצרה שאינה משתמרת מקודשת אפילו אינה עומדת בצדו ורבינו כתב דבעינן שתהא משתמרת לדעתה הפך דעת הרא"ש וגם לא כתב כדעת הרי"ף וע"ש ולפעד"נ דרבינו ס"ל דאע"ג דקידושין למתנה דמי לענין זה דדעת אחרת מקנה אותו מ"מ לא דמי למתנה לגמרי דאילו מתנה מקנה ואינו קונה דבר אבל קידושין מקנה הכסף לאשה וקונה את האשה והלכך במתנה אפילו בחצר שאינו משתמר לדעת המקבל ואין המקבל עומד בצדו מ"מ כיון דמשתמר לדעת הנותן שמירת הנותן חשובה לו כשמירתו אבל לגבי קידושין לא קנה את האשה אא"כ שהחצר משתמרת לדעתה דאם אינו משתמר לדעתה לא זכתה בקידושין דלהוי הוא קונה אותה אלא קנתה הכסף בלבד כשאר מתנה שא' נותן לחבירו כמו גבי גט דלא קנתה הגט ודלקניא נמי נפשה אא"כ זרק לה בחצר המשתמרת לדעתה ה"נ גבי קידושין וכדתנן בפרק הזורק (גיטין דף ע"ח) וכן לענין קידושין וקאמר בגמרא דטעמא משום דכתיב ויצאה והיתה אלא דבהא קולי קידושין דכיון דזכות הוא לה לא בעינן שתהא עומדת בצדו דדוקא גבי גט דחוב הוא לה בעינן תרתי משתמרת לדעתה ועומדת בצדו אבל בקידושין בחצר המשתמר מקודשת אפי' אינה עומדת בצדו אבל בהא מילת' שוי קידושין לגט שאינן קידושין כלל עד שיהיו ברשותה המשתמרת לדעתה ולא דמיין למתנה:
ג סָעִיף א היתה עומדת בסימטא או בצידי ר"ה וזרק כו' בהזורק תנן לגבי גט היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת וכן לענין קידושין ורבינו דכתב סימטא או צידי ר"ה טעמו משום דלגבי מציאה קאמר רב אשי בפרק קמא דמציעא דברשות הרבים לא תקנו ד' אמות וא"כ ע"כ צריך לומר דר"ה דקתני בהזורק לאו דוקא נקט רשות הרבים אלא בסימטא או בצידי רשות הרבים ונמשך רבינו בזה אחר דעת התוס' שפירשו כך בפרק הזורק (גיטין דף ע"ח) בד"ה רבי יוחנן ולפ"ז צריך לומר דמ"ש רבינו לקמן בסימן קל"ט בסתם היתה עומדת בר"ה וזרקו לתוך ד' אמות מגורשת ולא כתב בפירוש צידי ר"ה נקט לשון המשנה ונסמך על מה שכתב כאן בקידושין דדוקא צידי רשות הרבים וה"ה בגירושין אבל מדעת הרמב"ם שהביא רבינו בסמוך מבואר דסבירא ליה דד' אמות קונות ברשות הרבים גבי קידושין וכן לגבי גירושין כמבואר פ"ה דהלכות גירושין וא"כ קשיא עליה מהך דרב אשי פ' קמא דמציעא איברא דהר"ן הקשה מדבריו עצמן שפוסק פי"ז מה' גזילה לגבי מציאה דאין ד' אמות קונות לא ברשות הרבים ולא בתוך שדה חבירו אלא דוקא בסמטא או בצידי רשות הרבים אכן כבר תירצו קושיא זו בהגהת מיימונית פי"ז דגזלה דגבי גט דכיון דדעת אחרת מקנה ליה אפילו ברשות הרבים קנו ד' אמות וכתב כך בשם התוספות וכ"כ בהגהת מרדכי פ' קמא דמציעא ע"ש ה"ר ברוך לתרץ קושיא זו דקשיא נמי באלפסי ממ"ש פ"ק דמציעא למתניתין דפ' הזורק דבמציאה דאין דעת אחרת מקנה ליה לא קני ד' אמות דיליה אלא בסימטא או צידי ר"ה אבל בגט וקידושין דדעת אחרת מקני ליה קנו ד"א אפי' בר"ה. מיהו בדברי הרמב"ם קשה דמחלק ביו גיטין לקדושין דבקידושין כתב כשהיא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשומרו מקודשת ודאי וכדכתב רבינו בשמו ובגיטין כתב דאינה מגורשת ודאי עד שיגיע גט לידה משמע אפי' היא יכולה לשומרו ולא הוא נמי הגט פסול עד שיגיע הגט לידה ובמשנתינו פרק הזורק תנן היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת וכן לענין קידושין משמע דאין לחלק בין קידושין לגירושין הר"ן בפרק הזורק כתב ליישב דבריו בזה וע"ש ולקמן בסימן קל"ט. מיהו בהאי דכתב הרב לגבי גט דכשבאה היא תחלה בתוך ד' אמות ואח"כ בא הוא ועמד כנגדה וזרקו לה אף על פי שהוא בתוך ארבע אמות שלה ה"ז גט פסול עד שיגיע גט לידה קשה דכיון דסבירא ליה להרמב"ם פ' י"ז דה"ג דארבע אמות אינן קונות ברשות הרבים אם כן מה נפשך אם הוא יכול לשומרו ולא היא הא ודאי דאינה מגורשת כלל ואם היא יכולה לשומרו ולא הוא הרי ספק מגורשת עד שיגיע גט לידה ולמה כתב שהוא פסול דמשמע דאינו גט מדרבנן אבל מדאורייתא הוי גט הלא ספק דאורייתא הוא וכך הקשה הר"ן בהזורק ומיהו קשיא זו לא קשיא אקידושין דלשם כשזרק לד' אמותיה בר"ה אף ע"פ דמדין ארבע אמות לא זכתה בקידושין מכל מקום כיון דיכולה לשומרו ולא הוא מקודשת ודאי אפי' ברשות הרבים למאי דמחלקינן בין גטין לקידושין והבית יוסף הביא כאן קושיא זו בשם הר"ן ובלשון קצר ויבין התלמיד דקושיא זו היא בקידושין וליתא דלא קשיא אלא אגטין ובכסף משנה הביא לשון הר"ן להדיא דקשיא אגטין. ומה שהשוה הרמב"ם ר"ה לרשות שאינה של שניהם כתב ה' המגיד שהטעם הוא מפני שהם מוקשים לענין מכירה כדאיתא בפרק הספינה עכ"ל ולשם פירשב"ם חצר שאינה של שניהם וכגון שלא נתן בעל החצר להם רשות למדוד שם דהיינו דומיא דר"ה עכ"ל וכך מוכחת הסוגיא לשם דאם נתן רשות למוכר ה"ה ברשות מוכר ואם נתן רשות ללוקח ה"ה ברשות לוקח ואם נתן רשות לשניהם ה"ה חצר של שניהם אלא מיירי שלא נתן להם רשות וכיון שאינו לא לזה ולא לזה חשוב כאילו היה ר"ה זאת היא דעת הרמב"ם ונראה מדהביא רבינו דבריו ולא השיב עליו שהסכים לדבריו וכך פסק בש"ע:
ד סָעִיף א ומ"ש וזרק לתוך ד' אמותיה מקודשת היינו קרוב לה אליבא דרב ואם נשארו תוך ד' אמותיו אינה מקודשת והיינו קרוב לו לרב וקאמר תו בגמרא דלרב מחצה על מחצה על היכי דמי א"ר שמואל בר ינחק כגון שהיו שניהם עומדים בד' אמות ופריך וליחזי הי מיניהו קדים ופריקו הכא בב' כתי עדים עסקינן אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה שמעינן מסוגיא זו דכל הקודם לבא בד"א זכה בהם ואין לחבירו הבא אח"כ זכות בהם כלל וכך כתב הרמב"ם בפ"ה מה"ג:
ה סָעִיף א ומ"ש הרמב"ם קרוב לו כל שהוא יכול לשומרו וכו' ה"א התם לאוקימתא דרבי יוחנן וסבירא ליה להרמב"ם דר"י פליג אדרב ולפיכך לא כתב לדרב אלא לדר' יוחנן אבל רבינו שכתב לדרב וגם הביא דברי הרמב"ם שהם כר' יוחנן ולא השיב עליו נמשך אחר דברי הרא"ש דרב ור"י לא פליגי לענין דינא אלא בפירושא דמתניתין: כתב המרדכי בסוף גיטין ע"ש מהר"ם דלא הוו ספק אלא בב' כתי עדים אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה אבל אם שתי העדים מספקא להו אם קרוב לו או קרוב לה אין כאן בית מיחוש דאוקימנא אחזקתה ע"ש:
ו סָעִיף א א"ל התקדשי לי במנה וזרקתו לאור או לכל דבר האבוד או אפילו שלא לדבר האבוד וכו' תימא דבגמ' איתא איפכא דבשדיתנהו קמיה פשיטא דלא הוו קידושין דקא"ל שקול לא בעינא אלא אפי' זרקתו לים ולאור דמיחייבת בהו סד"א דקידושי קדיש נפשה קמ"ל וי"ל דלמסקנא דבתרווייהו לא הוו קידושין קאמר רבינו איפכא דבזרקו לדבר האבוד בכל גווני אינה מקודשת אלא אפי' שלא לדבר האבוד דאיכא גוונא דמקודשת כגון שזרקתו לרשותה אפ"ה בזרקתו לפניו אינה מקודשת וע"ל בסימן מ"ב בתשובת הרא"ש שהביא רבינו כמ"ש לשם:
ז סָעִיף א אמרה תנהו לפלוני וכו' כלומר תחלה כתב כשהוא א"ל התקדשי לי במנה ונטלתו וזרקתו וכו' דאינה מקודשת ועכשיו כתב דאפילו כשהוא אמר לה התקדשי לו במנה והיא אמרה תנהו לפלוני וכו' גם כן אינה מקודשת וכתב כאן דאפילו אמר לה התקדשי לו במנה שנתתי להם נמי לא הוו קידושין ואע"ג דפשוט הוא דכיון דטעמא דאינה מקודשת משום דמשטה היא בו כלומר תן מעותך לאחרים כי הדר אמר התקדשי לי בזה מאי הוו כיון שלא קבלה מידו כלום וגם לא עשתה שליח לקבלם אלא דלפי שבא להשמיענו בסיפא דבא"ל תנהו לפלוני שיקבלו לי דמקודשת לשם דעשתה אותם שליח לקבלם ולשם אפילו לא חזר ואמר התקדשי לי במנה שנתתי להם מקודשת דכיון שא"ל תחלה התקדשי לי במנה זו והיא עשתה שליח לקבלם מקודשת מיד כשקבל השליח הקידושין לידו להכי תני ברישא דאינה מקודשת אפי' חזר וא"ל התקדשי לי במנה שנתתי להם. ועוד נראה דברישא נמי אין הדבר פשוט דאינה מקודשת דכבר היה אפשר לומר דכשא"ל בסוף התקדשי לי במנה שנתתי להם ושתקה הוכיח סופה על תחלתה שגם מ"ש תחלה תנהו לפלוני וכו' הסכימה בקידושין קמ"ל דליתא אלא אדרבה תחלתה שאמרה תנהו לפלוני וכו' כלומר תן מעותיך לאחרים מוכיח על סופה דמה ששתקה אינו אלא לפי שלא חששה לדבריו הבטלים ולא דמי להיו לו מיני כלים וכו' בסוף סימן כ"ט דכשחזר ואמר לה הרי את מקודשת וקבלה ה"ז מקודשת דהתם קיבלה הקידושין לידה בשתיקה ותו דהתחילה היא לומר לו תן לי כך וכך וכו' אבל הכא דהוא התיחל לומר התקדשי לי במנה אי איתא דהסכימה בקידושין הו"ל לומר הן אלא ודאו משטה בו לומר תן מעותיך לאחרים והא דקא"ל בסוף הרי את מקודשת לי וכו' ושתקה לא חששה לדבריו כיון שלא קבלה הקידושין לידה וגם לא עשתה שליח לקבלם מידו. וכן מ"ש בסיפא דמקודשת אפילו לא חזר ואמר התקדשי לי וכו' היה צריך לכתבו משום דאפשר לומר דאם לא אמר אלא תנהו לפלוני שיקבלו לי לא קבלה לשם קידושין קאמרה אלא קבלה לשם מתנה בעלמא קאמרה ואינה מקודשת אלא עד שיחזור ויאמר התקדשי לי וכו' קמ"ל דליתא אלא אפילו לא חזר ואמר התקדשי לי וכו' נמי מקודשת אבל ב"י כתב דרישא וסיפא שניהם פשוט ולא נהירא:
ח סָעִיף א תנהו לפלוני או לאבא או לאביך בגמרא תנא אבא להודיעך כח דרישא (דאף על גב דאבוה הוא לא גמרה וקדשה נפשה) תנא אביך להודיעך כח דסיפא דאמר מקודשת דאע"ג דלא קרוב שלה הוא ואי אשמועינן אבא ואביך התם הוא דכי אמר על מנת שיקבלום לי הוו קידושין דסמכה דעתה עילייהו סברה עבדין לי שליחותאי וכי מקבל להו הוה שלוחה ומיקדשה אבל פלוני לא ואי אשמועינן פלוני הכא הוא דכי אמרה תנם לפלוני לא הוו קידושין דלא מקרבא דעתה לגביה למיתבה ליה במתנה אבל אבא ואביך דמקרבא דעתה לגבייהו אימא במתנה יהביתיה ניהלייהו צריכא וכתבו התוס' ואם תאמר ליתנו אבא ופלוני ולא ליתני אביך וי"ל דס"ד דליהוי מקודשת טפי כשאמרה תנם לפלוני (ע"מ שיקבלם לי) מכשאמרה תנם לאביך דסמכא דעתה טפי כשיהיה ביד פלוני עכ"ל פירוש לדבריהם דאיכא למימר דסמכא דעתה טפי כשיהיה ביד חמיה מביד פלוני ואיכא למימר נמי איפכא דסמכא דעתה טפי כשיהיה ביד פלוני דקעביד שליחותה מביד חמיה וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי איצטריך ליה למיתני נמי אביך:
ט סָעִיף א א"ל התקדשי לי במנה א"ל תנהו על הסלע אינה מקודשת וכו' התוס' כתבו דסלע שלה דמקודשת אין הטעם שחצרה קונה לה כדפירש"י דא"כ מאי קא מיבעיא ליה בסלע של שניהם הא איתא בפרק הספינה דחצר השותפין אין קונין זה מזה בדברים שמונחים על גבי הקרקע אלא כשהסלע שלה סמכא דעתה עד כאן לשונו פי' לדבריהם דסמכא דעתה דכיון שגילתה לו שחפצה בקידושין אלו שהרי אמרה ליה שיניח הקידושין על הסלע שהוא שלה בודאי יתן הקידושין לתוך חיקה והלכך כשזרקן אחר כך לתוך חיקה מקודשת וזהו שאמר רבינו בסמוך ומפרשים התוספות דמיירי שנתנו לתוך חיקה וכו' ופי זה כתבו הרא"ש בסתם והם דברי התוספות כדרכו שכותב דברי התוס' בסתם: כתב ב"י דמה שכתב הרמ"ה כגון שיחדה לו הסלע לאו למימרא שצריך שתאמר לו על הסלע פלוני אלא אפי' אומרת סתם על סלע שלי וכו' דאל"כ קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא עכ"ל נראה דקשיא ליה דאם נפרש דצריך שתאמר לו על סלע פלוני א"כ מרישא איכא למידק דוקא על סלע פלוני אבל על סלע שלי אינה מקודשת ובסיפא קאמר על הסלע סתם אינה מקודשת אבל על סלע שלי מקודשת אלא ודאי דרישא אפילו אומרת סתם על סלע שלי מקודשת וקשה דא"כ הא דקמיבעיא לי' בסלע של שניהם מהו במאי קא מיירי אי אמרה על הסלע סתם פשיטא דאינה מקודשת אפילו היה הסלע שלה ואי אמרה על הסלע שלי הא ודאי כיון שאין הסלע שלה אלא של שניהם דאינה מקודשת דגילתה דעתה שאינה רוצה אלא בסלע שלה ואם אמרה על סלע של שנינו הא ודאי דסמכא שחפצה בקידושין כיון שלא אמרה על סלע סתם לכן נראה איפכא מדברי ב"י:
י סָעִיף א ומ"ש הרמ"ה כגון שיחדה לו הסלע כפשוטו הוא שא"ל על סלע פלוני והלכך אם נודע שאין הסלע שלה אינה מקודשת דמשטה היא בו כאילו אמרה איני חפצה בקידושין ואם נודע שהסלע שלה מקודשת דחשיב גילוי דעת דחפצה בקידושין ואם הוא של שניהם מיבעי' ודיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ל"ק דמ"ש הרמ"ה כגון שיחדה לו הסלע רבותא קאמר דלא מיבעיא אם אמרה בפירוש על סלע שלי ונמצא שהוא שלה דפשיטא שהיא מקודשת אלא אפילו יחדה לו בלבד על סלע פלוני ונמצא שהוא שלה נמי מקודשת היא ולפי זה אם אמרה בפירוש על סלע של שנינו לא קא מיבעיא ליה דפשיטא דמקודשת כנ"ל להלכה ע"פ דעת הרמ"ה ומ"מ דעת הרמ"ה היא דביחדה לו הסלע והוא שלה דמקודשת אפילו לא נתנו לתוך חיקה אלא שנתנו על הסלע בלחוד כמבואר בלשונו אבל לפי דעת התוס' והרא"ש שהביא רבינו משמע דאפילו יחדה לו הסלע דאמרה על סלע פלוני והוא שלה או אפילו א"ל על סלע שלי אינה מקודשת אא"כ זרקן אח"כ לתוך חיקה וה"ה אפילו אמרה תנהו על הסלע סתם ולא היה שם סלע אחר אלא סלע שלה וזרקן אח"כ לתוך חיקה נמי מקודשת וכן גבי כלב אם לא היה שם אלא כלב שלה והיא אמרה סתם תנהו לכלב וזרקן לתוך חיקה מקודשת דלא בעינן אלא גילוי דעתה דחפיצה בקידושין והרב ב"י כתב להסכים דברי הרמ"ה עם דברי התוספו' ולא הבנתי דעתו בזה דהלא הרמ"ה מפרש דבהניח על סלע שלה מקודשת ולתוספות אינה מקודשת אא"כ זרקן לתוך חיקה: עוד כתב ב"י דנראה לו עיקר דלהרמ"ה באמרו תנהו על הסלע סתם וזרקו לתוך חיקה בשתיקה דמקודשת דסמכה על דבריו הראשונים שא"ל התקדשי לי דלא כמ"ש רבינו בשם התוס' עכ"ד והרב מהר"ם איסרלש ז"ל כתב דהרמ"ה לא נחית אלא לפרש הא דתני ואם הסלע שלה מקודשת ולא נחית לפרושי אי מיירי דנתן על הסלע או זרקן לתוך חיקה וכי היכי דהתוספות והרא"ש מפרשיס לברייתא דמיירי שזרקן אח"כ לתוך חיקה כך נוכל לפרש דברי הרמ"ה ואין חולקין וזה נראה מדברי רבינו שכתב מה שפירשו התוס' עד הברייתא לאחר שהביא דברי הרמ"ה ולא כתב והתוספות פירשו כי אינו אלא פירוש על דברי הגמרא והרמ"ה ג"כ פירש לענין אחר ומר אמר חדא ומר חדא ולא פליגי ולא כדברי ב"י עכ"ל ותמהני הלא מדכתב הרמ"ה בדאמר על הסלע סתם אפי' נתנו על שלה אינה אקודשת מכלל דביחדה לו הסלע ונתנו על שלה מקודשת אפילו לא זרקן לתוך חיקה אלא ודאי דבהא פליגי דלהרמ"ה סגי בנתן על סלע שלה ולתוס' אינה מקודשת אפילו יחדה לו הסלע ונתן על שלה עד דיזרקנה לתוך חיקה אבל באמרה תנהו על הסלע סתם וזרקן לתוך חיקה בשתיקה צדקו דבריו דלא משמע כלל מדברי הרמ"ה שיהא חולק בזה אדברי התוספות ומה שדקדק הרב מדכתב רבינו ומפרשים התוס' ולא כתב והתוספות מפרשים אין לדקדק כלל מלשונו זה כלום דכהנה רבות עמו בלשונות כאלו שהם שלא בדקדוק ולכן אין לפרש כאן מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא בע"כ דפליגי במקצת נראה לי ודו"ק:
יא סָעִיף א כתב א"א הרא"ש י"א אם אמרה תן ככר לכלב וכו' פירוש שהאשה התחילה לומר תן ככר לכלב וכו' דמקודשת מדין ערב כמו תן לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב כדלעיל בתחלת סימן כ"ט וס"ל להרא"ש דלא דמי לערב דכיון דלא מטיא הנאה לשום אדם דהולך לאיבוד לא דמי לערב וכן נראה מסקנת הר"ן עיון בב"י:
א כדמוכח מדבריו פ"ק דמציעא וריש פרק הזורק:
ב עיין במ"ש רבינו בסי' כ"ה בשם רמ"ה:
ג וכן הוא בהגהת מרדכי דקדושין דף תרפ"ד ע"כ ולקמן סי' מ"ב כתבתי תשובה זו יותר באריכות:
ד ועיין לקמן סי' מ"ב מדינים אלו:
ה סָעִיף א וכבר נתבאר לעיל בסי' זה דאם אמרה לו מעיקרא קדשני אע"ג דזדקתו אח"כ הוי מקודשת:
ו ואיני רואה שום הכרה בדברי הרמ"ה שנדקדק מדבריו לחלוק על דברי התוס' והרא"ש כי הרמ"ה לא ירד אלא לפרש דברי הגמרא במה שאמרו אם הסלע שלה מקודשת ולא דבר כלום אם מיירי בנתן לחיקה או על הסלע וכמו שהתוס' מפרשים דברי הגמרא שמיירי שנתן אח"כ לתוך חיקה כן נוכל לפרש דברי הרמ"ה ואין חולקין וזהו נראה ג"כ בלשון וכוונת רבינו שכתב מה שפירשו התוס' על הגמרא אחר דברי הרמ"ה ולא כתב והתוס' פירשו כי אינו אלא פי' על דברי הגמרא והרמ"ה גם כן פי' ענין אחר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ודלא כדברי ב"י:
א סָעִיף א מדעתה פירוש שנתרצית:
ב סָעִיף א חצרה המשתמרת לדעתה פירש"י לדעתה כלומר על פיה וצוויה הוא משתמר ואפילו היא בטבריא וחצירה בציפורי דחצר מידה אתרבי (מדכתוב אצל גט ונתן בידה דל"ד ידה אלא אפילו חצרה וגגה וה"ה אצל קידושין כ"פ) ולא גרע משליחות ועיין בדרישה:
ג סָעִיף א מקום חלוק בפני עצמו פי' כגון גדר וכדומה לו (וע"ל בסימן קל"ח ושם יתבאר כ"פ):
ד סָעִיף א אינו שאול לה פי' אינו שאול לה בסתם בכלל החצר שהשאיל לה מאחר שהוא מקום חשוב בפני עצמו לא אמרינן שהשאיל לה תרי מקומות:
ה סָעִיף א או בצידי ר"ה ז"ל ב"י אף על גב דבמתני' בפרק הזורק תנן היתה עומדת בר"ה כתב רבינו בסימטא או בצידי ר"ה משום דרב אית ליה בפ"ק דמציאה דבר"ה לא תקנו ד' אמות וא"כ ע"כ לומר דר"ה דקתני מתני' היינו סימטא וצידי ר"ה וכ"כ התוס' ורשב"א:
ו סָעִיף א ואם נשארו פי' הקידושין:
ז סָעִיף א כיון שקדם הוא לתוכן כו' פי' מש"ה אינן קידושין לגמרי אבל אם שניהם עומדין בד' אמות מתחלה ואין ידוע איזה מהן קודם או באים כאחד הוא ספק קידושין כן הוא בגמרא באוקימתא קמייתא והא דלא כתב רבינו דאם ב' עומדים תוך ד"א שזהו מע"מ והוה ספק קידושין ה"פ משום דרבינו לא כתב כאן אלא אוקימתא דר' יוחנן דהלכתא כוותיה אלא דס"ל בלא האי אוקימתא בדינא דתוך ד"א שלו או שלה אפילו ר' יוחנן מודה דאמר כן בעלמא וכמ"ש ב"י ומש"ה כתב מ"ש בפשיטות במקום אחר ולא כתב דין מע"מ דד"א שאינו מוזכר במקום אחר וק"ל:
ח סָעִיף א כתב הרמב"ם ז"ל היו שניהם עומדין ברשות הרבים וברשות שאינו של שניהם פירוש דהיינו סימטא או צידי ר"ה והרמב"ם אינו סובר הדין של ד"א דלעיל אבל רבינו סובר ג"כ הדין של הרמב"ם דהיינו אם זרק הקידושין קרוב לה או קרוב לו הוא חוץ לד' אמות של שניהם דלא שייך למימר דד"א זכין לה תולה במי שיכול לשמרו ולכך לא כתב רבינו והרמב"ם ז"ל כתב דהיה משמע שרבינו אינו סובר הדין של הרמב"ם ועיין בדרישה:
ט סָעִיף א שניהם יכולין לשומרו זהו כו' ואע"ג דבגמרא אמר שניהם יכולין לשומרו ושניהם אין יכולין לשומרו זהו כו' וכן הרמב"ם במיימוני בפ"ה מהלכות אישות נקט שניהם מ"מ רבינו השמיט כששניהן אינן יכולין לשומרו דאין נפקותא לענין דינא כששניהם אין יכולין דלא מתקדשת כלל לאפוקי כששניהם יכולין לשומרו הוי ספק קידושין והגמ' שנקט אין יכולין לשומרו וכן הרמב"ם משום לפרושי הלשון של מחצה על מחצה קאתי והיכא ששניהם אין יכולין לשומרו נמי מע"מ מיקרי ועיין בש"ע שכתב גם כן שניהן אין יכולין לשומרו ואפשר דלטעמו אזיל דס"ל דלהרא"ש א"צ שמירה כלל ומש"ה לא הזכיר שם בריש הסי' שום שמירה בחצירה ועיין בתוס' שפירשו שניהן אינן יכולין לשומרו ר"ל כל א' בפני עצמו אבל ביחד יכולין לשומרו ורבינו נראה דלא רצה להאריך ולכתוב כן. ועיין בח"מ סימן ק"כ לענין חוב דשם הארכתי וע"ל סי' קל"ט לענין גיטין ובמשנה פרק הזורק משוה דין קידושין וגיטין וזריקת הלוה למלוה חובו ורבינו מחלק בדין גט וחוב ע"ש בב"ש וח"מ ושם ביארתי:
י סָעִיף א או אפילו שלא לדבר האבוד כו' ואף על דבגמרא אמרינן נטלתו וזרקתו לים או לכל דבר האבוד אינה מקודשת ופריך הא שדיתינהו קמיה מקודשת הא קאמרה שקול לא בעינא ומתרץ ל"מ קאמר ל"מ שדיתינהו קמיה דלא הוו קידושין כו' משמע דפשיטא הוא היכא שזרקתו לפניו שאינה מקודשת ולמה כתב רבינו אפילו שלא לדבר האבוד כו' י"ל דרבינו כ"כ לסברת המקשן דס"ד למימר דדוקא זרקתו לים קאמר וכך הוא הסברא לפום ריהטא דיותר אינה מקודשת היכא דזרקתו לדבר האבוד מהיכא דזרקתו לדבר שאינו אבוד וק"ל: (זרקתו לפניו אבל אם אמרה לו מעיקרא קדשני אע"ג דזרקתו אח"כ הוי מקודשת כ"פ):
יא סָעִיף א אמרה תנהו לפלוני כו' אינה מקודשת פירוש הואיל שהתחיל ואמר התקדשי לי במנה והיא השיבו תנם לאבא כו' משטה היא בו כלומר תן מעותיך לאחרים לאפוקי אם היא התחילה ואמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת כדלעיל סימן כ"ט וכן פירש רש"י מור"ש וזהו שדקדק רבינו בלשונו שכתב אמרה תנהו בכנוי ור"ל שקאי על מה שכתב למעלה אמר לה התקדשי לי במנה כו' וע"ז אמרה תנהו ר"ל המנה שאמרת:
יב סָעִיף א אבל אם אמרה תנהו לפלוני כו' פירוש אפילו התחיל הוא אפ"ה מקודשת הואיל שאמרה שיקבלו לי לא שייך למימר שהיתה משטה בו (ואפי' לא חזר ואמר התקדשי לי דכיון שאומר תחלה התקדשי כו' כ"פ):
יג סָעִיף א כגון שיחדה לו הסלע פירוש תן על הסלע שלי או על סלע פלוני ואותו סלע הוא שלה ועיין בב"י:
יד סָעִיף א אפילו נתנו על שלה אינה מקודשת דלא סמכה דעתה הואיל שלא הזכירה סלע שלה:
טו סָעִיף א ומפרשים התו' עיין בדרישה:
טז סָעִיף א ורץ אחריה לנושכה מיבעיא מי אמרינן גמרא ומקני נפשה בההיא הנאה דקא מציל לה מיניה א"ד א"ל חיובי מחייבת לאצולי:
יז סָעִיף א אפילו בעני המוטל עליה לפרנסה דאמרה ליה כי היכי דמחייבי ביה אנא מחייבי ביה את (ולא דמי לכלב שרץ לנושכה דהוי ספק קידושין דאפשר דהצלה דגופה חשיבה לה טובא וגמרה ומקנה נפשה כ"פ) וכל זה מבואר בדרישה ע"ש:
יח סָעִיף א י"א אם אמרה תן ככר לפלוני כו' פירוש שהיא התחילה לומר כן ועיין בדרישה:
א סָעִיף א או לתוך חצרה המשתמרת לדעתה. לשון הגמרא עיין בב"י שהעתיקה והעתיק גם דברי הרא"ש ואח"ז כתב ומשמע דקידושין למתנה דמי דהא דעת אחרת מקנה אותה וא"כ אפילו לחצירה שאינה משתמרת מקודשת אפילו אינה עומדת בצדו לדעת הרא"ש ז"ל ורבינו שכתב דבעינן שתהא משתמרת לדעתה נראה שהוא כדעת הרי"ף דאי להרא"ש אפילו בחצר שאינה משתמרת נמי הוי מקודשת ויש לתמוה עליו למה סתם דבריו שלא כדעת הרא"ש ועוד דאפילו להרי"ף לא בעינן אלא שתהא משתמרת ואפילו שלא מדעתה ולמה הצריך שתהא משתמרת לדעתה ולעד"נ לתרץ בדוחק דמ"ש או לתוך חצירה המשתמרת לדעתה צ"ל לדעתו ור"ל אפי' אין חצירה משתמר אלא לדעתו סגי וכוונת רבינו למה שכתבו הרא"ש במתנה וז"ל אבל במתנה מסכמת דעת המקבל בכל מקום שיתנהו שם הנותן שיזכה לו המקום ושמירת הנותן חשובה לו כשמירתו הלכך קני אפי' אין עומד שם עכ"ל ומ"ש רבי' המשתמרת לדעתו ר"ל הואיל שהוא עומד שם נחשב כמשתמרת לדעתו אע"ג דלא הוי משתמרת ממש ועיין בח"מ ר"ס ר' שכתב הב"י בעצמו כעין זה. והיותר נראה דבשמורת הבעל מקרי משומרת לדעתה כי כ"מ שהוא מסכים על הדבר ויודעת בהנותן שמשמר אותו לטובתה משומר לדעתה מקרי וז"ש הרא"ש. ושמירת הנותן חשובה לה כשמירתה. והא דפרש"י לדעתה על פיה וצוויה לא פי' כן אלא בנתינת הגט לחצר המשתמרת לדעתה דהתם בעינן צוויה ודעתה דוקא משום דחוב הוא לה. וזהו החילוק בין מתנה למציאה דבמתנה שיש דעת אחרת מקנה והמקנה מסתמא משמרו עד שיגיע ליד המקבל וה"ל כאילו שמרו היא ובזה נתיישב גם כן תמיהא השנייה דב"י דהקשה הלא גם הרי"ף לא מצריך אלא שתהא משומרת ולא שיהא דוקא משומר לדעתה דבודאי משומר לדעתה לאו דוקא וגם הרא"ש ל"פ עם הרי"ף בהא כ"א במה שהרי"ף משוה מציאה למתנה וכמ"ש הרא"ש בהדיא הביאו הב"י ע"ש:
ב סָעִיף א כתב הרמב"ם ז"ל היו שניהם עומדים בר"ה כו'. לשון הגמרא בגיטין פרק הזורק (גיטין דף ע"ח) גבי גט תנן היתה עומדת בר"ה וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מע"מ אינה מגורשת וכן לענין קידושין ובגמרא ה"ד קרוב לו ה"ד קרוב לה אמר רב ד' אמות שלה זהו קרוב לה ד"א שלו זהו קרוב לו. מע"מ אמר רב שמואל בר יצחק כגון שהיו שניהם עומדים בד' אמות. וליחזי הי מינייהו קדים רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו הכא בשני כיתי עדים עסקינן אחת אומרת קרוב לו ואחת אומרת קרוב לה רבי יוחנן אמר קרוב לה שנינו אפילו מאה אמה קרוב לו שנינו אפילו מאה אמה ה"ד מחצה על מחצה אמר רב שמן בר אבא לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן הוא יכול לשומרו ולא היא זה קרוב לו היא יכולה לשומרו ולא הוא זה קרוב לה שניהם יכולין לשומרו ושניהם אינן יכולין לשומרו מחצה על מחצה אמר ליה שמואל לרב יודא שיננא כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה גזירה שמא יאמרו על רחוק שהוא קרוב. וכתב הרא"ש דרבי יוחנן לא אתא לאפלוגי אדרב דשפיר אית ליה דאם זרק לתוך ארבע אמותיה שהיא מגורשת דהא רבי יוחנן גופיה אמר הכי בפרק שני דמציעא ולא פליג אלא בפירושה דמתניתין אבל לענין דינא ל"פ עכ"ל וז"ל התוספות בהזורק אדברי ר"י שאמר קרוב לה אפילו ק' אמה וקש' דבפ"ק דמציעא אמר ר"י דקטנה יש לה חצר ויש לה ד"א וקאמר התם דיליף מציאה מגט משמע דבגט לר"י אינה מתגרשת אלא בתוך ד"א וה"ק אפילו ק' אמה וי"ל דבד"א שלה אפילו הוא יכול לשמור כמוה מגורשת וחוץ לד"א צריך שתהא היא יכולה לשומרו ולא הוא עכ"ל. ורבינו סבר כדעת הרא"ש ולכן בקידושין נקטינן כדברי שניהן וזהו שכתב רבינו דברי שניהן אלא בגט מחמרינן מדאמר שמואל לרב יודא כדי שתשוח ותטלנו כו' וע"ל סימן קל"ט. והרמב"ם סבר דרבי יוחנן לאפלוגי אדרב קאתי ורב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ולכן לא כתב הרמב"ם אפילו בקידושין אלא דברי ר"י וכ"כ ב"י דהרמב"ם סובר שר"י פליג אדרב אפילו לענין דינא והלכתא כרבי יוחנן לגבי רב ועוד דבגמרא תניא כוותיה דרבי יוחנן: ומ"ש הרמב"ם היו שניהם עומדים בר"ה כו' אע"ג דרב אשי אמר בפ"ק דמציעא דלא תקנו ד"א בר"ה א"ל דר"ה שנקט לאו דווקא הוא אלא שפירש צידי ר"ה ולישנא דמתניתין נקט א"א לומר כן דהא כתב בר"ה או ברשות שאינו של שניהם וסימטא או צידי ר"ה ג"כ בכלל ברשות שאינו של שניהם הוא וא"כ ע"כ ר"ה שנקט בדוקא הוא וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה וי"ל דהרמב"ם סבר דדוקא ד"א לא תקינו אלא בסימטא או בצידי ר"ה אבל קרוב לו וקרוב לה שאינו תולה בד"א אלא בשמירה הוא שייך אפילו בר"ה ואפילו רבינו י"ל ג"כ שסובר הכי דהיכא דאינו תולה בד"א אין חילוק בין אם הוא בר"ה בין אם הוא בצידי ר"ה ולכן כתב רבינו "כתב הרמב"ם ז"ל היו שניהם כו' משמע דרבינו סבר מכל וכל כדברי הרמב"ם אפילו בזה שכתב בר"ה כו' ובזה מיושב נמי הא דכתב זהבשם הרמב"ם ולא כ"כ סתם כיון דגמרא ערוכה היא אוקימתא דרבי יוחנן אלא כדי ללמדינו דלהאי אוקימתא ר"ה דוקא היא וזה למד מדברי הרמב"ם וק"ל וכתב ב"י בשם ה"ה מה שמשוה הרמב"ם ר"ה לרשות שאינו של שניהם מפני שהם מוקשים לענין מכירה אבל הר"ן תמה עליו מפני שהוא ז"ל כתב בפי"ז מהלכות גזילה שאין ד' אמות קונה בר"ה אלא בסימטא עכ"ל ע"ש אבל לפי מה שכתבתי לחלק בין היכא דתולה בד"א או אינו תולה אין אנו צריכין לדברי ה"ה:
ג סָעִיף א ומפרשים התוספות דמיירי שנתנו כו'. הא לך לשון הגמרא בפרק קמא דקידושין דף ח' ע"ב תנו רבנן התקדשי לי במנה תנם על גבי סלע אינה מקודשת ואם היה הסלע שלה מקודשת בעי רב ביבי סלע של שניהם מהו תיקו. התקדשי לי בככר תנהו לכלב אינה מקודשת ואם היה כלב שלה מקודשת בעי רב מרי כלב רץ אחריה מהו בההוא הנאה דקא מצלה נפשה מיניה גמרה ומקני ליה נפשה א"ד מצי א"ל מדאורייתא חיובי מחייבי לאצולן תיקו התקדשי לי בככר תנהו לעני אינה מקודשת אפי' עני הסמוך עליה מ"ט אמרה ליה כי היכי דמחייבנא ביה אנא הכי מחייבת ביה את עכ"ל הגמרא. וכתב הרא"ש על האיבעיא של רב ביבי שבעי סלע של שניהם מהו וז"ל וקשה מההיא דהמוכר את הספינה דקאמר חצר השותפין קונין מקח זה מזה ומוקי לה במודד לתוך קופתו אבל על גבי הקרקע לא וא"כ תפשוט מיניה דאינה מקודשת וכה"ג הקשו ג"כ התוספות וי"ל דהכא אין הדבר תולה בקנין שתהא קונה ע"י הסלע דמיירי הכא אפילו זרק המנה לתוך חיקה והא דקתני בברייתא תנם על גבי הסלע אינה מקודשת מיירי אפילו זרקו נתוך חיקה וקבלתו כו' וע"ד זה יש לפרש התקדשי לי בככר תנהו לכלב תנהו לעני עכ"ל ואע"ג דאם הסלע שלה יש סברא לומר שמקודשת אפי' בלא זרקו אחר כך לתוך חיקה וכן גבי כלב ועני ואם כן מי מכריחין התוספות והאשר"י לפרש שכל זה מיירי בזרקו אחר כך לתוך חיקה וי"ל מכח הבעיא שבעי בסלע של שניהם מהו מוכרח הוא שמה דקתני תנם על גבי סלע כו' ואם היה סלע שלה מקודשת דמיירי שזרקו אחר כך לתוך חיקה שעל זה קאי הבעיא דאל"כ מאי בעי פשיטא דאינה מקודשת כמו שהקשו התוס' והרא"ש וא"ל דהבעיא מיירי שנתן אח"כ לתוך חיקה א"א לומר כן דא"כ היכי תלוי הבעיא בברייתא שבעי הבעיא על הברייתא לתוך חיקה מאן דכר שמיה ועוד דאם הבעיא אינה דומה לברייתא ה"ל לפרש בהדיא סלע של שניהם ונתנו אחר כך לתוך חיקה מהו הואיל שהברייתא אינה מיירי שנותנה לתוך חיקה אלא ודאי פשוט הוא שהא דקתני הברייתא ואם היה סלע שלה מקודשת מיירי דוקא בנותן אח"כ לתוך חיקה ובלאו הכי לא היתה מקודשת דלא סמכה דעתה וכן גבי כלב מיירי כה"ג דבלא"ה סבר הברייתא דאינה מקודשת אפילו בכלב שלה הואיל שאין אדם נהנה מקידושיה ולא דמי לתנם לאבא או לאביך. וכן גבי עני מיירי כה"ג ואפ"ה אינה מקודשת שאין זה הנאה שלה שכל ישראל מחוייבים לפרנסו ואם תאמר מנ"ל דגבי כלב ועני מיירי בכהאי גוונא דהתם אין אנו מוכרחים לומר כן ויש לומר דכל זה חדא ברייתא הוא ובחדא מחתא מחתינהו ובבבא ראשונה גבי סלע אנו מוכרחים לפרש כן מטעם שכתבתי ה"ה בכל אידך נמי כך פירושה. ועוד דאי גבי כלב ועני איירי בלא תוך חיקה מאי פסקא לתנא שגבי סלע איירי בנתנו אחר כך לתוך חיקה וגבי אינך איירי בלא חיקה והיה לו לחוש שיפורשו כולם בחד גוונא. אבל כל זה בעיני דחוק ורחוק שהרי התוספות שם סוף דף ח' סתמו וכתבו שכשהסלע שלה סמכה דעתה ומשמעות לשונם הוא פשוט דאפילו לא נתנו תוך חיקה אלא על גבי סלע שלה נמי מקודשת וכמו שכתב הרמ"ה וגם לפי מ"ש דחיקה דוקא הוה ליה לרבינו לכתוב והתוספות מפרשי כו' בלשון פלוגתא דהא הרמ"ה ודאי ס"ל דכשאמרה להניח על גבי סלע שלה והניח עליו דמהני לכן נלע"ד דמה שכתב רבינו דאם אמרה תנהו על גבי סלע שהוא שלה וזרקו אחר כך לתוך חיקה דמקודשת ל"ד תוך חיקה קאמר אלא הוא הדין על גבי סלע שלה והא ראייה דהרא"ש לא נקט בלשונו בסלע שלה דמקודשת דמיירי דוקא בהניח תוך חיקה ע"ש ואדרבא מתחיל וכתב ז"ל דמיירי הכא אפילו זרק המנה לתוך חיקה והא דקתני בברייתא תנם על גבי סלע דאינה מקודשת מיירי אפילו זרקו לתוך חיקה כו' הרי שכתב תחלה דמיירי "באפי' זרק לתוך חיקה ר"ל דאיירי כפשוטו וגם איירי אפילו מזה ומ"ה חזר וכתב והא דקתני כו' דבתחלה אשמעינן הרא"ש דבא"ל תן ע"ג סלע שלי איירי בכל גווני בין אם נתן ע"ג סלע שלה ובין נתנה תוך חיקה ואחר כך כתב דבאינך בבי דאינה מקודשת קמ"ל הברייתא רבותא דאפילו בנתן לתוך חיקה אינה מקודשת ורבינו שכתב בתוך חיקה בתרווייהו ל"ד קאמר אלא אגב שכתב דהברייתא דסלע של שניהם או סלע שאינה שלה איירי אפילו בנתנו לתוך חיקה כ"כ ג"כ ארישא. גם אפשר לומר דהיא רבותא ל"מ בנתנו ע"ג סלע דעשה כמאמרה פשיטא דמקודשת אלא אפילו נתן לתוך חיקה שלא קיים מאמרה אפ"ה מקודשת וזהו לשון אפילו דנקט הרא"ש ומיירי נמי בנתן לתוך חיקה אפילו לא קיבלתו אלא השליכה בשתיקה אפ"ה מקודשת כיון דנתרצית תחלה וא"ל ליתנם ע"ג סלע זהו שדקדק הרא"ש ורבינו "וקיבלתו אלא גבי א"ל לתני על גבי סלע סתם דאינה מקודשת ולרבותא כ"כ וק"ל. ומ"ש ב"י דמדברי הרמ"ה נראה דדוקא בהניח ע"ג סלע שלה אינה מקודשת הא הניח לתוך חיקה מקודשת לא נהירא דאדרבא נראה דהרמ"ה לרבותא כ"כ דאפילו נתנם על גבי סלע אינה מקודשת אף על גב דאיכא למימר כוונתה היתה לסלע שלה וכ"ש בשלא קיים דיבורה כלל ונתנו לתוך חיקה וכמ"ש ובודאי לא פליגי הרמ"ה עם התוספות דאם כן ה"ל לרבינו לכתוב בלשון פלוגתא וכמ"ש (עיין בד"מ שהשיג ג"כ על הב"י וכתב שהתוספות והרמ"ה לא פליגי ע"ש כ"פ) וגם להרמ"ה נתיישב קושיות התוספות והרא"ש דמ"ש שמבעיא ליה בסלע של שניהן ר"ל אפילו הניח אחר כך ע"ג סלע שלה וכמ"ש הרמ"ה בהדיא תדע דל"פ התוספות והרא"ש לומר דחיקה דוקא דאם כן תקשה מנ"ל להתוספות והרא"ש למוקמא בנתנו לתוך חיקה דלמא איירי אפילו בנתנוע"ג סלע וכדמוקי לה הרמ"ה ועוד כשאמרה תנהו לכלב שלה ונתנו לו בודאי ליכא מאן דפליג דבזה מקודשת ולמה מוקים לה הרא"ש דמיירי בנתנו לתוך חיקה אלא ודאי צ"ל דלרבותא כ"כ וכדי לאשמעינן דבאם אמרה תנהו לכלב סתם אפילו נתנו בתוך חיקה אינה מקודשת וה"ה אפילו נתנו לכלב שלה ובזה מיירי נמי ג"כ להרמ"ה דקמ"ל אפילו נתנו אחר כך לכלב שלה אבל ג"כ מודה בנתנו לתוך חיקה ומש"ה א"ש דקצרו התוספות ולא פירשו דבריהם דמיירי בנתנו לתוך חיקה משום דס"ל דמיירי בין נתנו לתוך חיקה או לסלע שלה וק"ל:
ד סָעִיף א י"א אם אמרה תן ככר לפלוני כו'. פירוש שהיא התתילה לומר כן וז"ל הרא"ש דף פ"ח ע"ב איכא לספוקי אם אמרה תן מנה ע"ג סלע או ככר לכלב ואקדש אני לך אם הוא מדין ערב כמו בתן מנה לפלוני ואקדש אני לך א"ד שאני גבי ערב דאע"ג דלא מטיא הנאה לידיה מטיא מיהא לאחריני וגמר ומשעבד נפשיה אבל היכא דלא מטיא הנאה לשום אדם לא דמי לערב והא דקתני בברייתא התקדשי לי במנה תנם על גבי סלע כו' איכא למימר דה"ה אם אמרה האשה תן מנה ע"ג סלע ואקדש אני לך דאינה מקודשת אלא אפשר דכייל להו בהדי דתנם לאבא ולפלוג ואגב אינך תניא כהא לישנא כו' ודעתי נוטה דלא דמי לערב כלל וראוי להחמיר בדבר עכ"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.