א מסרה האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל שהיה לבעל חצר בדרך ונכנסה עמו ונתייחדה עמו מסתמא לשם נישואין נכנסו ויורשה אם הגיע נדוניתה לידו אבל אם לא הגיע לידו אינו יורשה לדעת ר"ת כדפרישית לעיל והרמב"ם כתב שיורשה אפי' נדוניתה בבית אביה ואם יש תקנה בדבר שיש מקומות שתקנו שאם תמות בלא בנים שהאב נוטל כל מה שנתן ויש מקומות שחולקין הכל לפי המנהג אבל אם הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או שהיה לה חצר בדרך ונכנסה עמו מסתמא לא נכנסה אלא ללון ולא יצתה מרשות האב ואפילו אם נדוניתה ביד הבעל האב יורשה:
א סָעִיף א מסרה האב לשלוחי הבעל וכו' משנה בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מח) ותניא התם (שם:) הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או שהיה לו חצר בדרך ונכנסה עמו ללין אע"פ שכתובתה בבית בעלה מתה אביה יורשה מסרה האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נשואין אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה הא גופה קשיא אמרת נכנסה עמו ללין טעמא דללין הא סתמא לשם נשואין אימא סיפא נכנסה עמו לשם נשואין הא סתמא ללין א"ר אסי סתמי סתמי קתני סתם חצר דידה ללין סתם חצר דידיה לנשואין פירש"י סתמי סתמי קתני. הא דקתני נכנסה עמו ללין לא שפירש ללין נכנסתי ולא לשם נשואין והא דקתני נכנסה עמו לנשואין לא שפירש לנשואין נכנסתי אלא זו (וזו) שנכנסה סתם וכתב הר"ן וא"ת מרישא משמע דסתם חצר דידה ללין הא של שניהם סתמא לנשואין אימא סיפא סתם חצר דידיה לנשואין הא של שניהם סתמא ללון הא לא קשיא כיון דסתם חצר דידיה לנשואין כ"ש חצר של שניהם דאנן לא אמרינן אלא דזילא ביה מילתא שישא אשה בחצר שאין לו רשות בה אבל כשהחצר הוא של שניהם אדרבה דעתו מתיישבת בו יותר וכ"ש דסתמא לנשואין עכ"ל וכ"כ ה"ה בפכ"ב מהלכות אישות בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכתב דהא דאמרי' דסתם חצר דידה ללין כ"ש חצר דאחרים ומ"ש רבינו אבל אם לא הגיע לידו אינו יורשה לדעת ר"ת כדפרישית לעיל בסימן נ"ה וכתבו התוספות בפרק נערה דלדעת ר"ת הא דתניא בהאי ברייתא אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה אתיא כרבי נתן דברייתא דפרק נערה אבל לרבנן דפליגי עליה אביה יורשה ולדעת רש"י אתי שפיר כרבנן דע"כ לא אמרי רבנן התם דלא זכה הבעל אלא במתה מן האירוסין אבל מתה מן הנשואים זכה הבעל לדברי הכל:
ב סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם הוא בפכ"ב מהלכות אישות ומדפסק כברייתא דפרק אע"פ משמע דס"ל כפרש"י בההיא דפרק נערה. כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ז על מקום שנהגו לארס נשים ולהתייחד עמהם ולדור עמהם בלא חופה ובלא ברכה מנהג רע הוא זה וחייבים הקהל לבטלו ואשר כתבת דפעמים מתו תחת ארוסיהן ובאים לדין על עסקי ירושתם ונסתפקה אם ירשנה ארוס (תשובה) כיון שדר עמה בבית הויא כאשתו לענין ירושה כדאמרינן בפרק נערה נכנס עמה לחצר סתם חצר דידיה לנשואין אוכלת בתרומה אם הוא כהן ואם מתה יורשה אע"פ שלא הכניסה לחופה כי הייחוד ברשותו היה החופה וברכת חתנים אינה מעכבת ואמרינן נמי בפרק מי שמת (בבא בתרא קמו.) מעשה באחד שאמרו לו אשתו תותרנית ונכנס אחריה לחורבה לבדקה וכו' ואמרו חכמים הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה אם מתה אינו יורשה ופר"י דארוסתו היתה והחורבה שלו והוא היה טוען שנכנס עמה לשם נשואין אם לא ימצאנה תותרנית ולא מצאה בעלת מום והרי היא אשתו וזכה בירושתה ואמרו חכמים הואיל וכניסתו היתה כדי לבדקה לא חשבינן להך כניסה נישואין ואינו יורשה אע"פ שהרשב"ם פירש פירוש אחר כמה קושיות הקשו עליו הילכך כיון שנתיחדה עמו בבית היא כאשתו לענין ירושה עכ"ל ועיין במה שכתבתי בסוף סימן ס"א:
א סָעִיף א מסרה וכו' כל מ"ש בסימן זה הוא משנה וגמרא פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ח) ואע"ג דהרמב"ם בפכ"ב מה' אישות לא כתב בפי' החילוק בין חצר דידיה לחצר דידה כשנכנס עמה בסתם וגם הראב"ד הגיה עליו כבר כתב הרב המגיד דלא היה צריך לבארו לפי שמבואר הוא בדבריו וע"ש: וכתב הר"ן שם דלאו דוקא בתצרו של בעל אלא כ"ש חצר של שניהם דאנן לא אמרינן אלא דזילא ביה מילתא שישא אשה בחצר שאין לו רשות בה אבל כשהחצר של שניהם אדרבה דעתו מתיישבת בו יותר וכ"ש דסתמא לנשואין ע"כ לשונו ולא דמי לתנהו על סלע והוא של שניהם דקא מיבעיא לן והוה ליה ספק חידושין דשאני קידושין שצריכה האשה שתהא קונה הקידושין כשהניחן ברשותה וכל שהוא של שניהם לא יצאו הקידושין מרשות הבעל לרשות המיוחד לה כדאיתא פרק הספינה דחצר השותפים אין קונין זה מזה בדברים שמונחים על גבי קרקע אבל כאן שכבר נתקדשה אלא דכונס אותו לרשותו לשם נישואין ובכוונת דעתו תליא מילתא אמרינן דעתו מתיישבת בחצר של שניהם וכוונת הכנסתן לחצר זה של שניהם מסתמא לא היתה אלא לשם נישואין וכ"כ ה"ה בפכ"ב מה' אישות ע"ש הרמב"ן והרשב"א וכתב עוד דחצר של אחרים פשיטא דמסתמא לא נכנסו אלא ללין והיכא שהכניסה לביתו לבודקה ע"ל בסי' צ' שם התבאר עובדא דתותרנית דאיתא פרק מי שמתו:
א סָעִיף א מסרה (האב לשלוחי הבעל פי' אחר שנתארסה מסרה כו' ומתה בדרך קודם שהכניסה לחופה יורשה כ"פ): מסתמא לשון נישואין פירוש אפילו לא פירש לנשואין נכנסתי:
ב סָעִיף א כדפרישית לעיל בסי' נ"ה:
ג סָעִיף א והרמב"ם כתב שיורשה אפי' נדונייתא כו' היינו כדעת רש"י דלעיל בסימן נ"ה ועד"ר:
ד סָעִיף א שהאב נוטל כל מה שנתן כו' פירוש אפי' אם הגיע נדוניא לידו והיינו מתקנת "שום שנוהגים בזמן הזה (וע' בש"ע בהגהות רמ"א בסימן נ"ב ובסי' קי"ט שם תמצא דינים אלו כ"פ):
ה סָעִיף א או שהיה לה חצר וכ"ש חצר של אחרים ה"ה:
ו סָעִיף א מסתמא לא נכנסה אלא ללין וז"ל הר"ן וא"ת מרישא משמע דסתם חצר דידה ללין הא של שניהם סתמא לנשואין אימא סיפא סתם חצר דידיה לנשואין הא של שניהם סתמא ללין הא ל"ק כיון דסתם חצר דידיה לנישואין כ"ש חצר של שניהם דאנן לא אמרינן אלא דזילא ביה מלתא שישא אשה בחצר שאין לו רשות בה אבל כשהחצר של שניהם אדרבא דעתו מתיישבת יותר וכ"ש דסתמא לנישואין עכ"ל:
א סָעִיף א והרמב"ם כתב שיורשה אפילו וכו'. והא דלא מייתי דברי הרמב"ם שם בסימן נ"ה נראה משום דמסיק שם דהרא"ש הסכים לדברי ר"ת מ"ה לא רצה להאריך בהמסכימים עם פרש"י ולא כתב אלא פרש"י שפירש כן בהדיא אהא דכתב לה אביה פירות כו' וכאן כתב לדעת הרמב"ם לרבותא ללמדינו דלדעת רש"י אפילו בכה"ג דעדיין לא כנסה ממש אפ"ה יורשה וגם לא דקדק לכתוב דעת ר"ת באחרונה וסמך אמ"ש אדעת ר"ת "כדפרישית לעיל ושם מפורש דהרא"ש הסכים לפירוש ר"ת:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.