א הבעל שמשביע אשתו על כתובתה יכול להשביעה ג"כ על כל שנתעסקה בו כל ימי היותה תחתיו אבל קודם לכן אינו יכול להשביעה בטענת שמא דתנן המושיב אשתו חנונית או שמינה אפוטרופוס הרי זה משביעה בכל שעה שירצה כיון שנושאת ונותנת בשלו יכול להשביעה אפילו בטענת שמא אם הפסידה שתי כסף אבל אם אינה נושאת ונותנת אלא שמתעסקת בצרכי הבית בפלכה ובעיסתה כדרך כל הנשים אינו יכול להשביעה בטענת שמא אם לא בטענת ברי או ע"י גלגול ורבי שמעון פליג ואומר דאף אם הושיבה חנונית או מינה אפוטרופוס אינו יכול להשביעה בטענת שמא כ"ז שאינה תובעת כתובתה אבל אם גירשה ותובעת כתובתה משביעה על הכל ופסק רב אלפס כת"ק שאם מינה אפוטרופוס משביעה כל שעה שירצה ור"ת פסק כר' שמעון והורה הלכה למעשה באשה שמינה בעלה אפוטרופוס והיה לה הרבה מעות ואומרת של אחרים הם ורצה בעלה להשביעה ופסק ר"ת שלא היה יכול להשביעה כל זמן שלא תבעה כתובתה וכתב א"א ז"ל ונראין דבריו וגם כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא לא עבדינן עובדא לחייבה שבועה:
א סָעִיף א הבעל שמשביע את אשתו על כתובתה יכול להשביעה ג"כ על כל שנתעסקה כל ימי היותה תחתיו אבל קודם לכן אינו יכול להשביעה בטענת שמא דתנן המושיב אשתו חנונית וכו' בפרק הכותב (כתובות דף פו:) ומסיים בה במתניתין רבי אליעזר אומר אפילו על פילכה ועל עיסתה וידוע דליתא לדרבי אליעזר מקמי סתם מתניתין ולפיכך כתב רבינו אבל אם אינה נושאת ונותנת אלא שמתעסקת בצרכי הבית בפילכה ובעיסתה וכו' אינו יכול להשביעה בטענת שמא וכו' ומ"ש רבינו יכול להשביעה אפי' בטענת שמא אם הפסידה שתי כסף הוא מדאמרינן בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מח.) גבי נשבעין בטענת שמא והוא שיש ביניהם טענת שתי כסף:
ב סָעִיף א ומ"ש ורבי שמעון פליג ואמר דאף אם הושיבה חנונית או מינה אפוטרופא אינו יכול להשביעה בטענת שמא כל זמן שאינה תובעת כתובתה וכו' שם לקמן במתניתין רש"א כל זמן שהיא תובעת כתובתה יורשים משביעין אותה ואם אינה תובעת כתובתה אין היורשים משביעין אותה ושקיל וטרי בגמרא אהייא קאי ר"ש ומסיק דאתא לאפוקי מדרבי אליעזר ומחלוקתו ופסק הרי"ף כת"ק דהוא סתם מתני' דקי"ל בכל דוכתי דלא איפסיקא הלכתא בהדיא הלכה כסתם מתניתין וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם בפ"ט מהלכות שותפין. והתוספות והרא"ש כתבו שר"ת ור"ח הכריעו דהלכה כר"ש ושעשה ר"ת מעשה כר"ש וכתב הרא"ש שנראין דבריו:
א סָעִיף א הבעל שמשביע אשתו על כתובתה וכו' או ע"י גלגול פי' דע"י גלגול יכול להשביעה אפילו על פילכה ועל עיסתה שמא תפסה ממנו כלום וכ"כ הרא"ש בפרק הכותב ריש (דף ק"מ) מדמסיק דר"א לכתחילה קאמר דמשביע אותה בטענת שמא אפי' על פילכה ועל עיסתה אלמא דרבנן לא פליגי עליה אלא בלכתחילה כדמפרש טעמא בירושלמי שאם אין אתה אומר כן אין שלום בבית לעולם אבל מודו רבנן דע"י גלגול אם נתחייבה לו שבועה ממקום אחר או הושיבה חנוונית מגו דאשתבע אאפוטרופס' מגלגל עליה אף על פילכה ועל עיסתה דכיון דלא שכיחא מילתא דתתחייב לו שבועה לא שייך לומר אין שלום בבית לעולם ובתלמודא דידן משמע דלרבנן לכתחילה לא משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת דא"ל הואיל ומשבעת לי על פילכי איני יכולה לסבול קפדנותך אבל לא יקשה עליה גלגול זה אם לא עכבה כלום. ומהר"ל חביב הקשה ע"ז דאם כן אמאי קא מיבעיא ליה בגמרא לרבי אליעזר אי לכתחילה קאמר או ע"י גלגול קאמר ולא קמיבעיא ליה לת"ק אי מאי דקאמר דדוקא משביעה כשמינה אפוטרופסת ולא על פילכה ועיסתה או דוקא לכתחילה או אפילו על ידי גלגול אלמא דפשיטא ליה דלת"ק אינה משביעה אפילו על ידי גלגול והכי משמע מדברי הרמב"ם אבל לפע"ד אין זו קושיא כלל דהא ת"ק לא הזכיר פילכה ועיסתה ואפי' מדיוקא לא שמעינן לה דדילמא בכלל אפוטרופסת הוי נמי פילכה ועיסתה אלא דמדר"א שמעינן לת"ק דעל פילכה לא משבעינן ולפיכך מיבעיא ליה לר"א וה"ה לתנא קמא נמי מיבעיא ליה וזה פשוט:
ב סָעִיף א ומ"ש רבינו דבטענת ברי משביעין אותה אפילו על פילכה ועל עיסתה בלא גלגול היינו משום דכולה סוגיא לא שקיל וטרי אלא בטענת שמא אבל בטענת ברי ליכא פלוגתא דלכולי עלמא משביעין אותה כשירצה וכ"כ התוספות (דף פ"ח) בד"ה לאפוקי מדרבי אליעזר ע"ש ר"ח דאם אינה תובעת כתובתה אין משביעין אותה אלא ע"י טענת ברי עכ"ל אלמא דע"י טענת ברי משביעין אותה וכ"כ לשם במרדכי וז"ל ופירש הר"ם דוקא בטענת ספק שבועת אפוטרופסת אבל בטענת ודאי שטוען בודאי גנבה לי יכול להשביעה וכתב עוד תשובת הר"ם על אלמנה שייחד לה בעלה קרקע לכתובתה דגובה כתובתה מאותה קרקע בלא שבועה דהא ליכא למיחש לאתפסה צררי כיון שייחד לה קרקע ואין להשביעה ג"כ דשמא מעצמה לקחה מממון בעלה דכיון דאין השבועה באה בשביל כתובתה אין משביעין אותה בשביל אפוטרופסת בטענת שמא אא"כ בטענת ברי וכו' ומיהו בתשובת ה"ר לוי חביב סימן פ"א משמע דאפי' אין משביעין אותה בשביל התפסת צררי משביעין אותה שלא תפסה משל בעלה כלום אפילו לא מינה אותה אפוטרופסת ולמד להורות כך מדברי רבינו שכתב בריש סימן צ"ו ומה שבועה נשבעת שלא התפיסה הבעל צררי בחייו ולא תפסה היא משלו כלום הרי מבואר שצריכה לישבע על שני דברים וא"כ בנ"ד דליכא למיחש לאתפסה צררי תשבע לפחות על הב' והוא דלא תפסה משל בעלה כלום דאנן טענינן ליורש ולא תגבה כתובתה קודם והא דלא כתב הטור דין זה בגרושה לפי דשבועה זו אנן לא טענינן ליה לבעל אא"כ דהוא גופיה טעין משא"כ בפוגמת כתובתה או נפרעת שלא בפניו דמשביעין לגרושה אף אם לא יטעון הבעל וז"ש שם ופעמים שאף בגרושה משביעין אותה אפילו כשלא יטעון דתנן הפוגמת עכ"ל וכולי ולפעד"נ דאינו כן לשיטת הרא"ש דפסק כרבינו תם ור"ח דהלכה כר"ש דבטענת שמא אפי' מינה אותה אפוטרופא אינו יכול להשביעה אלא כשתובעת כתובתה דמשביעין את האלמנה מספק שלא אתפסה צררי דאז יכול להשביעה אפי' על שמא תפסה מעצמה משלו מדין גלגול ומכל שכן דיכול להשביעה על אפוטרופסת כשמינה אותה לאפוטרופסת אבל כשאינה צריכה לישבע על התפסת צררי אין משביעין אותה על טענת אפוטרופסת וכ"ש שאין משביעין אותה שלא תפסה משלו אא"כ בטענת ברי וכמ"ש המרדכי ע"ש מהר"ם להדיא דאע"ג דכל שאר אפוטרופסין נשבעין שלא בטענת ברי זו אינה נשבעת והכי מוכח ממ"ש הרא"ש בתשובה ריש כלל פ"ה שמהר"ם היה סומך על תירוץ הר"ש מיינב"ל שכתב דהיכא דמת פתאום לא חיישינן להתפסת צררי והיה מגבה לה כתובתה מיתמי והשתא קשה אף על גב דבמת פתאום לא חיישינן להתפסת צררי מכל מקום ניחוש שמא תפסה היא משל בעלה וכמו שהקשה בתוס' פרק מי שמת על תירוץ זה (דף קנח) אלא צ"ל דס"ל למהר"ם דכל היכא שאין השבועה באה לאלמנה בשביל כתובתה אין משביעין אותה בשביל אפוטרופסת בטענת שמא אפילו מינה אותה אפוטרופסת כ"ש כשלא מינה אותה דאין משביעין אותה שלא תפסה משלו כיון דא"צ לישבע שלא אתפסה צררי:
ג סָעִיף א אבל אם גירשה ותובעת כתובתה וכו' איכא למידק דהלא כל דברי רבינו בסימן זה מתחילתו ועד סופו מיירי בגרושה שהרי מ"ש הבעל שמשביע אשתו וכו' בגרושה מיירי דאי לא גירשה לא ניתנה כתובה לגבות מחיים כשלא גירשה ואם כן לאיזה צורך אמר כאן אבל אם גירשה וכו' דהא בגרושה קא שקיל וטרי בכל מ"ש בסימן זה ונראה ליישב דלפי דר"ש קאמר תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה ואם אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה וה"א דסיפא דוקא קאמר דאין היורשין משביעין אבל הבעל משביע אותה לכך אמר רבינו דליתא להאי פירושא בדברי ר"ש אלא ר"ש פליג ואמר דאף אם הושיבה חנוונית אינו יכול להשביעה אפילו הבעל עצמו בטענת שמא כל זמן שאינה תובעת כתובתה והא דנקט בסיפא יורשין איידי דנקט ברישא תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה דהתם נקט יורשים לרבותא דאפילו יורשים משביעים אותה ומכ"ש הבעל תני נמי בסיפא יורשים ודלא כמ"ש התוס' (דף פח) בד"ה לאפוקי וז"ל והשתא אית לן למימר דהאי דנקט אין היורשים משביעין אותה לאו דוקא דה"ה הוא עצמו דהואיל דבאפוטרופס' בחיי בעלה מיירי מה חילוק איכא ואיידי דנקט ברישא דמילתא תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה דהתם יורשין דוקא תנא נמי סיפא יורשין עכ"ל אלמא דס"ל לתוספו' דדוקא באלמנה דתובעת כתובתה משביעין אותה היורשים בטענת שמא על אפוטרופסת דבחיי בעלה על ידי גלגול דשבועת צררי אבל גרושה אפי' תובעת כתובתה אין הבעל משביעה בטענת שמא על האפוטרופסת כיון דא"צ לישבע על טענת צררי אבל דעת רבינו דבגרושה נמי כשתובעת כתובתה משביעה על הכל כלומר בין על טענת שמא כשמינה אותה אפוטרופסת בין בטענת שמא על פילכה ועיסתה ואף על גב דגבי אלמנה קיימא לן דאם אין צריך לישבע על התפסת צררי אין משביעין אותה אפילו על אפוטרופסת כל שכן דאין צריכה לישבע דלא תפסה משל בעלה כלום התם שאני דתקנת חכמים באלמנה לא היתה אלא דצריכה לישבע דלא אתפיס לה הבעל צררי קודם מותו ותו לא תיקון להחמיר על אלמנה בשבועת שמא כלל אבל בגרושה דהבעל בעצמו טוען השבע לי שלא תפסת משלי כלום אפילו אינו טוען ברי חייבת לישבע כמו שאר אפוטרופסין דמשביעין אותם בטענת שמא דבגרושה יש להחמיר טפי מבאלמנה ולכך דקדק רבינו ואמר אבל אם גירשה ותובעת כתובתה כו' להוציא מדעת התוספות דסבירא להו דבדין זה דין גרושה כדין אלמנה ולדעת רבינו אין דיניהם שוה בזה כדפרישית אבל אין לפרש דרבינו סובר גם כן כדעת התוספות דבגרושה כיון דאינה נשבעת שבועת צררי אין משביעין אותה בטענת שמא על האפוטרופסת וכל שכן בשמא תפסה משל בעלה כלום ומ"ש דאם גירשה ותובעת כתובתה משביעה על הכל היינו כשטוען הבעל בברי דפרעתיך הא ליתא דאם כן אפי' אינה תובעת כתובה אלא יש לו לבעל עליה שאר טענת ברי ונשבעת עליו משביעה על הכל מדין גלגול כדין כל תובע ונתבע ואין זה תלוי במה שתובעת כתובתה כמ"ש רבינו בדברי תנא קמא דמשביעה בטענת שמא דאפוטרופסת בכל שעה שירצה ועל פילכה ועיסתה אינו משביעה בשמא אם לא בטענת ברי או על ידי גלגול דאהא לא פליג ר"ש דפשיטא דאטענת ברי או על ידי גלגול משביעין בכל מקום אפי' אינה תובעת כתובתה אם כן בעל כרחך מדקאמר בגרושה ותובעת כתובתה משביעה על הכל אלמא דסבירא ליה לרבינו דבגרושה כשתובעת כתובתה והבעל טען שמא תפסה משלו כדי כתובתה כשמניתי אותה לאפוטרופא או בלא אפוטרופא תפסה משלי או תפסה מפילכה או מעיסתה נמי צריכה לישבע אף על גב דבאלמנה הקילו דאם אין עליה שבועת צררי שוב אין נשבעת כלל בטענת שמא בגרושה החמירו טפי כנ"ל דעת רבינו ועיקר. והכי נקטינן ודו"ק: כתב מהר"ל חביב כל הנשים שלנו הן שולטות בנכסי בעליהן בחייהם ונושאות ונותנות בהם והרי היא כאילו מינה הבעל אפוטרופסת עכ"ל וליכא נפקותא בהא אלא לרב אלפס אבל לרבינו תם ור"ח ליכא נפקותא דבאלמנה כשנשבעת שבועת צררי נשבעת על כל טענת שמא אפילו לא מינה אותה אפוטרופסא ואם אינה נשבעת שבועת צררי אפילו מינה אותה אפוטרופסא אינה נשבעת בטענת שמא ובגרושה כשתובעת כתובתה נשבעת על טענת שמא שלא תפסה משלו כלום אפילו לא מינה אותה אפוטרופא ואף על פי שאינה נשבעת שבועת צררי כדפרישית:
א סָעִיף א וכתוב במישרים נכ"ג חי"א והובא בב"י סימן צ"ה ודוקא קודם שחלקו אבל אם חלקו כבר נסתלקה ממנו אין יכולין להשביעה בטענת שמא עכ"ל:
ב סָעִיף א וכ"נ דעת המרדכי פרק הכותב ע"ר וכתב ב"י ס"ס פ"ח בשם תשובת הרשב"א דמאחר שאין הבעל יכול להשביעה על כל מה שעבר שלא גנבה ממנו כ"ש שאין יכול להשביעה על העתיד שלא תגנוב ושלא תבריח ממנו מיהו אם רוצה להחרים חרם סתם על מי שנטל משלו כלום בלא ידיעתו מחרים אבל לא יוכל להחרים על כל מי שיש לו נכסים משל אשתו שיגיד לו שאפי' מי שקבל מן האשה יחזיר לאשה ולא לבעל כמבואר לעיל סימן פ"ו ולמה ישמעו קול אלתו בחנם לכן יכולין למחות בידו אם ירצו עכ"ל:
א סָעִיף א יכול להשביעה ג"כ ר"ל על ידי גלגול (על כל שנתעסקה כו' אפילו על פילכה ועיסתה ועד"ר כ"פ):
ב סָעִיף א אבל קודם לכן ר"ל קודם שתתבע על כתובתה. (או שמינה אותה אפוטרופא פירוש להכניס ולהוציא פירותיו ולהשכיר פועלים וכיוצא בזה כ"פ):
ג סָעִיף א אם הפסידה שתי כסף שאין נשבעין אלא אם כן תהיה הטענה שביניהן שתי כסף וכמבואר בח"מ סימן פ"ח (ובח"מ סימן צ"ג מבואר דין שבועת השותפים כ"פ):
א סָעִיף א הבעל שמשביע אשתו על כתובתה יכול להשביעה ג"כ על כל מה שנתעסקה כו' ר"ל אפילו על פילכה ועיסתה וצ"ע דמלשון רבינו משמע כשמשביעה הבעל על כתובתה דהיינו כשטוען ברי עליה שפרע לה כתובתה דבלא טענת ברי נתבאר לעיל סי' צ"ו דבגרושה אין משביעין אותה בעלה על כתובתה וסיים כדתנן כו' עד ורבי שמעון פליג ואומר כו' עד אינו יכול להשביעה בטענת שמא כל זמן שאינה תובעת כתובתה כו' ומלשון זה וממ"ש אחר זה משמע דאפילו מן הסתם כשתבא להוציא מידו הכתובה יכול להשביעה מספק שלא נשאר בידה כלום מעסק שהתעסקה תחתיו אף שאינו טוען ברי על פרעון הכתובה וצ"ל דרבינו לאו אשבועה טענת ברי דפרעתי לחוד קאי אלא ה"ק בעל שמשביע את אשתו בשעה שבאתה לגבות כתובתה דקודם לכן אינו יכול להשביעה כדמסיק אבל בשעה שבאתה לגבות דינו שיכול להשביעה אפילו בטענת שמא אם היתה חנוונית או אפוטרופוס שלו וקאמר דאגב אותה שבועה יכול לגלגל עליה אפילו טענת שמא אם לא נשתייר בידו מפילכה ועיסתה אע"פ שבלא גלגול לא היה יכול להשביעה ע"ז דאין הלכה כר"א אבל ע"י גלגול גם ת"ק מודה כן מסיק הגמרא וז"ש רבינו וכתב אבל קודם לכן ר"ל קודם שבאת לגבות כתובתה אינו יכול להשביע כלל אפי' אטענת אפוטרופוס וחנוני דתנן כו' ר"ל להביא ראיה על מה שסיים דקודם לכן אינו יכול להשביעה דהרי הרא"ש פסק הלכתא כר"ש ומ"מ לשון רבינו אינו מדוקדק דהכי הל"ל כשבאתה לגבות כתובתה דוקא משביעה ואז משביעה על כל מה שנתעסקה אבל קודם לכן אינו יכול להשביעה כו':
ב סָעִיף א (אינו יכול להשביעה בטענת שמא אבל יכול להחרים חרם סתם על מי שנטל משלו כלום בלי ידיעתו אבל לא יוכל להחרים על מי שיש לו נכסי משל אשתו שיגיד לו שאפילו מי שקבל מן האשה יחזיר לאשה ולא לבעל כמ"ש לעיל סי' פ"ו כ"כ ב"י ס"ס פ"ה בשם רשב"א כ"פ):
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.