א יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים פרט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך והתחיל בעז כנמר לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין ואל תמנע מלעשות המצוה וכן א"ר יוחנן בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם וכן הוא אומר לענין הבושה שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש וכן אמר דוד ע"ה ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש אף כי היה נרדף ובורח מן העו"ג היה מחזיק בתורתו ולומד אף כי היו מלעיגים עליו ואמר קל כנשר כנגד ראות העין ודמה אותו לנשר כי כאשר הנשר שט באויר כך הוא ראות העין לומר שתעצים עיניך מראות ברע כי היא תחלת העבירה שהעין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין ואמר גבור כארי כנגד הלב כי הגבורה בעבודת הבורא יתברך היא בלב ואמר שתחזק לבך בעבודתו ואמר רץ כצבי כנגד הרגלים שרגליך לטוב ירוצו וכן דוד המלך ע"ה היה מתפלל על שלשתם אלא ששינה הסדר ואמר הדריכני בנתיב מצותיך על הרגלים ואמר אח"כ הט לבי ואמר אח"כ העבר עיני מראות שוא והזכיר בלב הטיה ובעין העברה כי הלב הוא ברשותו להטותו בדרך הטובה או לרעה אף אחר שראה מעשה השוא על כן התפלל שיעזרנו להטותו לדרך הטובה אבל ראות השוא אינו ברשותו כי אפשר שיפגע בו פתאום ויראנו לכן התפלל שיעביר עיניו מראות שוא ולא יזמינהו לפניו כלל לכן צריך האדם להתגבר כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו ואף אם ישיאנו יצרו בחורף לאמר איך תעמוד בבקר כי הקור גדול או ישיאנו בקיץ לאמר איך תעמוד ממטתך ועדיין לא שבעת משנתך התגבר עליו לקום שתהא אתה מעורר השחר ולא יהא הוא מעירך כמו שאמר דוד ע"ה עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי וכ"ש אם ישכים קודם אור הבוקר לקום להתחנן לפני בוראו מה יופיו ומה טובו וטוב למי שמקדים שיכוין לשעות שמשתנות המשמרות שהן בשליש הלילה ולסוף ב' שלישי הלילה ולסוף הליל' שבאלו הזמנים הקב"ה נזכר לחורבן הבית ופיזור ישראל בין העו"ג והתפלה שיתפלל אדם באותה שעה על החורבן והפיזור רצוייה וקרובה להתקבל ויפיל תחנתו לפני המקו' א' המרב' וא' הממעיט ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו כי טוב מעט בכוונה מהרבות בהם שלא בכוונה וטוב לו' פרשת העקידה ופרשת המן ועשרת הדברות ופרשת הקרבנות כגון פרשת העולה ומנחה ושלמים וחטאת ואשם אמנם פרשת הקרבנות טוב יותר לאומרה ביום שהם במקום הקרבת הקרבן שזמנו ביום וכשיסיים פרשת העולה יאמר רבון העולמים י"ר מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתי עולה בזמנה וכן יאמר בפרשת המנחה והשלמים והאשם ואחר פרשת החטאת לא יאמר כן לפי שאינה באה נדבה . ואם אינו יכול להשכים קודם אור הבוקר מכל מקום התפלה אשר היא מועד לכל חי אל יאחר אותה ויחשוב בלבו אילו היה בעבודת מלך בשר ודם וציוהו להשכים באור הבוקר לעבודתו היה זהיר וזריז לעמוד לעבודתו כאשר ציוהו כ"ש וק"ו בנו של קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה:
א סָעִיף א יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו' פרט ד' דברים בעבודת הבורא יתברך משום דלכאורה נראה שאלו הדברים ד' שהם ב' דקל כנשר היינו רץ כצבי ועז כנמר היינו גבור כארי וא"כ יקשה על יהודה בן תימא למה כפל הענין במלות שונות זה פעמים לכך כתב דד' דברים הם כדמפרש ואזיל:
ב סָעִיף א ומ"ש בעבודת הבורא יתברך משום דקצת דברים אלו נראה שהם הפך עבודתו יתברך שהעזות נאמר עליו עז פנים לגיהנם ועל הקלות ראש אמרו שמרגיל לערוה והמרוצה והגבורה נראה שהם טובים לעניני העוה"ז ואין לעבודתו יתברך עסק בהם ולכך אמר שכולם לעבודת השי"ת וכמו שמבאר:
ג סָעִיף א ומ"ש והתחיל בעז כנמר לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתב' משום דקשה דלפי מה שמפרש קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי על האיברים אלו היה לו להקדים ואח"כ הל"ל עז כנמר שאינו רומז לאבר מיוחד ועוד שלא היה ראוי להתחיל במדת עז אע"פ שהוא בעבודת הבורא יתברך לכך כתב שהטעם שהקדימו לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו וכו' ומשום דקשה היאך אפשר שיתבייש האדם מבני אדם לא יתבייש מהשי"ת שאתה אומר שימנע אדם לפעמים מלעשות מצוה מפני שלא ילעיגו עליו לכך אמר אל תתמה שהרי ריב"ז אמר לתלמידיו יהי רצון שתהא מורא שמים עליכ' וכו' כדאיתא בפרק תפלת השחר (ברכות דף כח:) וכיון שמצינו שלפעמים אדם ירא מעשות עבירה מפני ב"ו יותר ממה שהוא ירא מפני השי"ת משם נלמוד לענין עשיית מצוה שלפעמים אדם מניח מלעשותה מפני שהוא מתבייש מבני אדם יותר ממה שמתבייש מהשם יתברך שמניח מלעשות מצותו וזהו שכתב וכן הוא לענין הבושה וכו':
ד סָעִיף א ומ"ש ע"כ הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש מפני שמדת העזות מגונה מאד כמו שנזכר ואין ראוי להשתמש ממנה כלל אפי' בעבודת השי"ת לדבר דברי עזות כנגד המלעיגים כי יקנה קנין בנפשו להיות אפי' שלא במקום עבודתו יתברך לכך כתב ולא תבוש כלומר אני אומר לך שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ואינו לדבר להם דברי עזות אלא לענין שלא תבוש מהם אף על פי שילעיגו עליך ומפני שעדיין יקשה שאין ראיה מריב"ז שלענין מורא מלעשות העבירה אפשר שירא האדם מבשר ודם פן יודיעו הדבר למלכות ויגרסו בחצץ שיניו תיכף ומיד משא"כ בהשי"ת שהוא ארך אפים אמנם אין לך אדם שיניח מלעשות מצות השי"ת מפני בושת בשר ודם לשיצטרך יהודה בן תימא להזהיר עליו לכך הביא ראיה מדוד המלך ע"ה שאמר ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש הרי שהיה מתפאר שלא היה מתבייש מבני אדם בעשיית המצוה ולפי שקשה שאי אפשר לפרש כן שהרי דוד המלך ע"ה מלך היה ולא היה לו להתבייש מבני אדם כי מי הוא ואי זה הוא אשר ימלאנו לבו להלעיג עליו וא"כ ע"כ פירוש הפסוק כך ואדברה בעדותיך נגד מלכים מאן מלכי רבנן ולא אבוש כי אם לא הייתי מדבר בעדותיך נגדם הייתי בוש מהם לכך כתב אף כי היה נרדף ובורח בין העו"ג היה מחזיק בתורתו וכו' כלומר פסוק זה אמר כשהיה בורח בין העו"ג ואז היו מלעיגים עליו ועכ"ז לא היה מתבייש מהם. וא"ת אפילו כשהיה בורח בין העו"ג היה מכובד ביניהם ולא היו מלעיגים עליו לכך כתב אף כי היה נרדף כלומר אף על פי שהיה מכובד ביניהם מכל מקום להיותו נרדף היה מקום להלעיג עליו כשרואה אותו מחזיק בתורתו באמרם אליו יום יום הלא יראתך כסלתך וגו':
ה סָעִיף א ומ"ש היה מחזיק בתורתו אפשר שטעמו מפני שמהפסוק אין נראה אלא שהיה לומד ולא שהיה עושה מצות לכך כתב היה מחזיק בתורתו ולומד כלומר כיון שהיה לומד ולא היה חושש מהמלעיגים הוא הדין שהיה מחזיק בתורתו ועושה המצות ולא היה חושש מהמלעיגים:
ו סָעִיף א ומ"ש קל כנשר כנגד ראות העין וכו' לומר שתעצים עיניך מראות ברע מפני שאם אנו מפרשיים קל כנשר כנגד ראות העין נראה שמזהיר שיהיה קל בעיניו להביט ולראות מהרה קל חיש בכל מקום וזה עון פלילי לכך כתב כי הכוונה בהפך כי אם יפגע בדבר ערוה מהרה קל חיש יעצים עיניו מראות ברע:
ז סָעִיף א ומ"ש כי היא תחלת העבירה בא לתת טעם למה שינה יהודה בן תימא מסדר דהע"ה שדוד סיים בעיניו ויהודה בן תימא התחיל בהם לכך נתן טעם ליהודה בן תימא מפני שהיא תחלת העבירה וכו':
ח סָעִיף א ומ"ש ואמר גבור כארי כנגד הלב ואמר רץ כצבי כנגד הרגלים וכו' שזהו הסדר במה שאמרו העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים ומה שהקדים יהודה בן תימא רץ כצבי לגבור כארי אפשר שטעמו לומר הוי קל לעצום עיניך מראות ברע כדי שתוכל להיות רץ כצבי לעבודתו שאם לא תעצים עיניך מראות ברע אולי לא תהיה רץ כצבי לעבודת בוראך אלא למרות עיני כבודו וזה ע"י הלב שהוא חומד וע"כ צ"ל שאם לא יכלת להזהר מראות ברע שתהיה גבור כארי לכוף לעבודתו יתברך. ועי"ל שלפי שקל כנשר הרצון בו קלות לעצום עיניו מראות ברע ורץ כצבי הוא לרוץ לעבודתו יתברך סמכן זה לזה כי גם זאת זה לעומת זה עשה האלהים זה קלותו לעצום עיניו וזה להיות קל ברגליו כאחד הצביים אשר בשדה לרוץ לעבודת בוראו:
ט סָעִיף א ומ"ש כי הגבורה בעבודת השי"ת היא בלב נתן טעם מה ענין גבור כארי לענין הלב חומד ולפי שהלב חומד הוא בענין העבירות וגבור כארי הוא בעשיית המצות לכך כתב שתחזק לבך לעבודתו שבכלל זה עזיבת העבירות ועשיית המצות:
י סָעִיף א ומ"ש ואמר רץ כצבי כנגד הרגלים שרגליך לטוב ירוצו כלומר זה ודאי לא נאמר אלא על עשיית המצות ואע"פ שמה שאמרו כלי המעשה גומרים נאמר על עשיית העבירות בכלל רגליך לטוב ירוצו הוא עזיבת העבירות שאם הוא הולך לעשות עבירות אין רגליו רצים לטוב:
יא סָעִיף א ומ"ש וכן דהע"ה היה מתפלל על שלשתן אלא ששינה הסדר כלומר שינה מסדר שאמרו חכמים ז"ל העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים והוא התחיל בכלי המעשה שהם הרגלים ואחר כך הלב ואחר כך העינים והטעם כי החכמים ז"ל התחילו מן הקודם אל המאוחר ודוד המלך התחיל להתפלל על המאוחר שהם כלי המעשה ואחר כך חזר להתפלל על סבותיו שהם הלב והעינים. ועי"ל שיהודה בן תימא שבא להזהיר את האדם הזהירו תחלה על העינים שהם הגורמים הראשונים לעבירות ואח"כ הזהיר על הרגלים שהם סוף המעשה כלומר העינים גורמים לרגלים וע"י מי ע"י הלב שאליו כיון בגבור כארי לכן צריך שתזדרז לעצום העינים כדי שלא תבא לידי כך ודהע"ה שהיה מתפלל לפני הקב"ה אילו היה מתפלל תחלה העבר עיני מראות שוא שוב לא היה צריך להתפלל על הלב ואילו היה מתפלל על הלב לא היה צריך להתפלל שוב על הרגלים שאם הלב נוטה לטוב שוב לא יחטאו כלי המעשה ע"כ התפלל תחלה על כלי המעשה כלומר שאם גרם העון שראו העינים וחמד הלב ידריך רגליו לעבודתו ואח"כ התפלל שיטה לבו לעבודתו לבל יחמוד דבר איסור אף אם ראו העינים ואח"כ התפלל שיעביר עיניו מראות שוא:
יב סָעִיף א ומ"ש לכן צריך האדם להתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו וכו' דברים פשוטים הם נמשכים מהקודם:
יג סָעִיף א ומ"ש וטוב למי שמקדים שיכוין לשעות שמשתנות המשמרות וכולי בריש ברכות (ג.) אהא דאמרינן ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר הקב"ה אומר אוי שהחרבתי את ביתי וכו' כתב הרא"ש וראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותה שעה ולשפוך תחנונים על חורבן בה"מ כמו שנא' קומי רני בלילה לראש אשמורות:
יד סָעִיף א וטוב לומר פרשת העקידה ופרשת המן ועשרת הדברות תנן בפ"ה ממסכת תמיד (לב:) אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו וקראו עשרת הדברים ואע"ג דאמרינן בספ"ק דברכות (יב.) שבטלום מפני תרעומת המינים ופירש"י שלא יאמרו לע"ה אין שאר תורה אמת ותדעו שאין קורין אלא מ"ש הקב"ה ושמעו מפיו בסיני איכא למימר דהיינו דוקא בצבור אבל ביחיד דליכא משום תרעומת המינים טוב לאמרם שע"י כן יזכור מעמד הר סיני בכל יום ותתחזק אמונתו בזה ופרשת העקידה כדי לזכור זכות האבות לפני הקב"ה וגם להכניע יצרו לעבוד השי"ת כמו שמסר יצחק נפשו ופרשת המן כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה:
טו סָעִיף א ופרשת. הקרבנות בפ"ב דתענית (כז:) ובס"פ בני העיר (מגילה לא:) אמר אברהם לפני הקב"ה שמא יחטאו ישראל לפניך ותעשה להם כאנשי דור המבול א"ל לאו א"ל במה אדע כי אירשנה א"ל קחה לי עגלה משולשת אמר לפניו רבש"ע תינח בזמן שבה"מ קיים בזמן שאין בה"מ קיים מה תהא עליהם א"ל כבר תקנתי להם סדר הקרבנות שכל זמן שקורין בהן מעלה אני עליהם כאילו מקריבין לפני קרבן ואני מוחל להם כל עונותיהם ואמרינן בסוף מנחות (קי.) א"ר יצחק מ"ד זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם כל העוסק בתורה חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם:
טז סָעִיף א ומ"ש אמנם פרשת הקרבנות טוב יותר לאומרה ביום וכו' כ"כ הרא"ש גבי פרשת התמיד וכתבו רבינו סי' מ"ז ומשמע לרבינו דה"ה לכל הקרבנות בין קבועים בין שאינם קבועים דטוב לאומרם ביום כיון שאין זמנם אלא ביום וכ"כ הכלבו :
יז סָעִיף א ואחר פרשת חטאת לא יאמר כן לפי שאינה באה נדבה כלומר אבל אשם אע"פ שאינו בא בנדבה כיון דתנן בפ"ו דכריתות (כה.) רבי אליעזר אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום אמרו על בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום כבא בנדבה דמי ואע"ג דחכמים פליגי עליה כיון דבבא בן בוטא היה עביד בה עובדא כי אמר יר"מ שיהא זה חשוב כאילו הקרבתי אשם שפיר דמי ואשם ודאי אפשר דבכלל חטאת הוא כיון שאינו בא אלא על חטא ידוע ומאחר שכתב רבינו שאחר פרשת החטאת לא יאמר כן לפי שאינה באה נדבה ממילא משמע דה"ה לפרשת אשם ודאי שלא יאמר אחריה כן ואפשר דכיון דשם אשם אשכחן שבא בנדבה דהיינו אשם תלוי בכל אשם יכול לומר יהי רצון שיהא זה חשוב וכו' אפילו אם הוא אשם ודאי וראשון נראה יותר ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב שהאשם הוא כמו בא בנדבה לפי שאמרו בנדרים (י.) שהחסידים נודרים עצמם לנזיר כדי להביא קרבן א"כ נראה שיש לו לבא כמו נדבה עכ"ל וגם הרב מהר"י ן' חביב ז"ל כתב מה שמקשין שגם האשם אינו בא בנדבה אינו קושיא שהרי אשם נזיר בא בנדבת נזירות ע"כ ואע"פ שפרשת האשם הכתובה אצל פרשת החטאת ועולם ושלמים לאו אשם נזיר הוא משמע להו ז"ל דשם אשם חד הוא וא"ת מאחר שאינו אומר אחר קריאת פרשת חטאת י"ר שיהא זה חשוב וכו' אם כן למה כתב רבינו שקורא פרשת חטאת י"ל דהא ודאי קריאת פרשת חטאת מכפרת קצת אם חטא חטא שחייבין עליו חטאת ואפילו אם אינו יודע שחטא יקרא מספק ואם חטא תכפר עליו ואם לא חטא הא מיהא יתנו לו שכר כקורא בתורה: כתוב בספר א"ח פרשת העולה היא מתחלת ויקרא עד תחלת פרשת ונפש כי תקריב ועוד פרשת צו זאת תורת העולה עד לא תכבה. ופרשת חטאת ואם נפש אחת תחטא בשגגה. ופרשת אשם ואם נפש כי תחטא ועשתה: וכתב הר"י בר יקר טוב לומר עם הקרבנות פסוק זה ושחט אותו לפני המזבח צפונה לפני ה' והוא בפרשת ואם מן הצאן כדאמרינן בויקרא רבה אמר הקב"ה מעיד אני עלי שמים וארץ בין עו"ג בין ישראל בין עבד בין אמה בשעה שהן קורין מקרא זה צפונה לפני ה' אני זוכר עקידת יצחק בן אברהם: כתוב עוד שם יש נוהגים לומר אחר ברכת התורה פרשת כיור כי היא העבודה הראשונה ואח"כ אומר תרומת הדשן ואח"כ פרשת התמיד ואח"כ פרשת מזבח מקטר קטורת ופרשת סמני הקטורת ועשייתו כי אחר הקרבת התמיד מקטירים הקטורת ואח"כ פרשת ברכת כהנים כי אח"כ מברכין את העם:
א סָעִיף א יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וכו'. נמר הוא מה שקורין בל"א רי"ש ולא כטועין שהיא לביאה נקבה: פרט ד' דברים כו' נראה דמשום דלכאורה משמע שאלו הדברים הארבעה לא באו אלא לעורר את האדם דרך כלל שיהא זהיר וזריז לעשות רצון אביו שבשמים ולכן הזהירו בלשון כפול ומשולש ומרובע הוי עז כנמר וכו'. אבל אין הדברים מורין על גוף העבודה ופרטיה וא"כ קשה דהו"ל להסמיך עז כנמר לגבור כארי שהם ענין אחד ע"כ פי' דאלו הדברים הם להורות על ד' פרטים בגוף העבודה דלפי זה לא קשיא כאשר יתבאר בסייעתא דשמיא. וגם בכלל זה לומר דאע"פ דבמילי דעלמא שתים הן דקל כנשר היינו ענין רץ כצבי ועז כנמר היינו ענין גבור כארי מ"מ בעבודת הבורא יתב' ארבעה עניינים הן כמו שיתבאר בס"ד ולפי זה נמשך להקשות למה התחיל בעז כנמר הניחא אם היינו מפרשים שהדברים כולם מורים על הזירוז בלבד לקיים עבודת הש"י דרך כלל ליכא קושיא מהתחלת עז כנמר דמ"ש הא מהא אבל כיון שבא לפרט פרטי העבודה ומשמעו' עז כנמר הוא לומר שיהא עז בשעה שעושה עבודתו שלא יפסוק ממנה בשום פנים לפ"ז קשה דמאחר דקל כנשר ורץ כצבי משמעותן הוא שיהא קל ורץ לעבודתו יתברך א"כ הו"ל להקדימן דהלא מקודם הוא קל ורץ ואח"כ עוסק בעבודה ואמר לפי שהוא כלל גדול כו' כלומר עניינו אינו כי אם אזהרה על שיעיז פניו כנגד המלעיגין כו' והוא כלל גדול שצריך להזהיר עליו בתחלה. ואמר ואל תמנע מלעשות המצוה כלומר אינו לדבר להם דברי עזות אלא לענין שלא ימנע מלעשות המצוה:
ב סָעִיף א ומ"ש וכן אמר ריב"ז וכו' פ' ת"ה (דף כ"ח) כלו' אין לתמוה למה צריך להזהיר ע"ז כי אין אדם שיניח מלעשות המצוה מפני המלעיגין לז"א וכן אמר ריב"ז אצל המורא וכן הוא לענין הבושה:
ג סָעִיף א ומ"ש עוד ע"כ הזהיר כו' הוא דמריב"ז לא שמעינן אלא שאפשר לומר שיתבייש מבני אדם ולא יתבייש מהש"י ועל כן הוצרך להזהיר עליו אבל מ"מ איכא למידק דשמא גבי עשיית המצוה ראוי לאדם שיתבייש וישב בטל דלא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול לזה מביא ראיה מדהמע"ה שלא היה בוש כלל והשתא אתי שפיר שלאחר שהביא ראיה מריב"ז על שאפשר להתבייש כו' התחיל ואמר ע"כ הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש וכן אמר דוד כו' שמדוד יש ראיה על שלא יבוש. אך קשה הלא מדוד נמי איכא ראיה על שאפשר להתבייש כו' ולא צריך להביא הא דריב"ז וי"ל דיש לדחות שמא דוד שאני שהיה נרדף ובורח בין העו"ג אפשר לו להתבייש כו' אבל באינו נרדף כו' ואצ"ל בחשובים ובינונים מנ"ל שהיה לו להתבייש ועל כן הביא ראיה מריב"ז שאמר לתלמידיו הגדולים והחשובים י"ר כו' דהשתא כיון דאצל מוראו ית' היה אפשר לומר שיראים מב"ו יותר ממה שהם יראים ממנו יתברך ה"ה לענין הבושה ולכך הוצרך יב"ת להזהיר בסתם הוי עז כנמר כו' דבין שהם גדולים וחשובים. בין בינונים ופחותים. ובין שהם נרדפים ובורחי' בכולם אפשר לומר שיתביישו וקא מזהיר שלא יתביישו ואפילו נרדפים ונחלשים: וז"ל מהרש"ל ע"כ הזהיר כו' פי' שני עניינים הם לעג ובושה ועל כן אמר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים וגם אמר ולא תבוש שהלעגה היא אף שהוא אינו מתבייש והבושה היא מה שאדם מתבייש לעשות מצוה בפני אנשים חשובים אף שאינם מלעיגים עליו ע"כ. ואמר אף כי היה נרדף כו' משום דלפי פשט הכתוב דבמלכי העו"ג קמיירי לא מצינו לדוד שהיה אצל מלכי העו"ג ולא מלכי העו"ג אצל דוד אלא בשעה שהיה נרדף כו' והוצרך לבאר כן משום שאם לא היה נרדף לא היתה הראיה מספקת אלא לשלא יבוש בפני כל אדם שהם שייכים לו במדרגה דומיא דדוד שהיה מלך ולא היה בוש בפני מלכים אבל הדיוט בפני חשובים מנ"ל שלא יתבייש אבל השתא דכתוב זה מדבר כשהיה נרדף כו' אתי שפיר ומה שפירש דהמלכים היו מלעיגין עליו אעפ"י שאינו מפורש בכתוב נראה דדקדק דהי"ל לומר ואדברה בעדותיך לפני מלכים מאי נגד מלכים לשון ניגוד והתרסה אלא בא לרמז על שהיו מלעיגים עליו ואעפ"כ היה מחזיק בתורתו ולומד ומנגד להם ואמר עוד ולא אבוש לומר שלא היה מתבייש בפניהם גם כי לפעמים לא היו מלעיגים עליו וב"י פי' דכיון דאפשר לחלק בין מורא לבושה לכן מביא ראיה גם מדוד על שאפשר לומר שיתבייש כו' ואיכא לתמוה דכיון דיש להשיב אראיה דמריב"ז א"כ לא היה לו להביאה כל עיקר ועוד תימא דלא ה"ל להכניס מאמר ע"כ הזהיר שתעיז מצחך כו' בין ראיה דריב"ז לראיה דדוד ועוד דלפי האמת אין ראיה מדוד על שאפשר להתבייש דשאני דוד שהיה נרדף כו' גם לא ה"ל לומר אף כי היה נרדף כו' אלא הל"ל והיה נרדף כו' ועוד שאר דקדוקים שיש לדקדק ולהשיב על כל פי' בזה ולא ראיתי להאריך באלה אבל למאי דפי' ניחא דראיה דריב"ז אינה אלא על שאפשר להתבייש וראיה דדוד היא ע"פ האמת לחזק דבריו הראשונים שלא יתבייש כלל לא מפני המלעיגים וגם לא ע"י בושה גרידא:
ד סָעִיף א ואמר קל כנשר כנגד ראות העין בא לבאר שאלו הדברים שפרט הם מורים על דרך עבודתו יתברך בעין ולב וכלי המעשה וגם בא לתת טעם על הסדר שאמר תחלה קל כנשר כו' והוא לפי שהיא תחלת העבירה כי העין רואה כו' ולאחר שביאר שמאמר קל כנשר הוא כנגד ראות עין הוקשה לו הלב היכא רמיזא הניחא כלי המעשה מפורשין במאמר רץ כצבי וע"כ מיד לאחר שפי' קל כנשר פי' מאמר גבור כארי שהוא כנגד הלב כו' וכדי שלא נטעה לפרש שטעמו לשיהיה גבור בלב לכבוש את יצרו שלא יטהו לעשות עבירה על כן פי' ואמר שתחזק לבך בעבודתו והוא שלא יהא לבו חלוק בשעת קיום המצוה אלא יעשנה בחוזק לב ויטה לבו לקיים המצות תמיד בכל עת ובכל שעה שכל זה הוא חזוק הלב בעבודתו יתברך. ולפי שהיה עולה על הדעת לפרש רץ כצבי שהוא אזהרה שיהיה רץ ובורח מן העבירה דומיא דקל כנשר על כן פי' שמאמר רץ כצבי הוא לומר שרגליך לטוב ירוצו דומיא דגבור כארי. ויש לתמוה מפני מה הקדים יב"ת רץ כצבי לגבור כארי שלא על פי הסדר דלב חומד כו' ותו מנ"ל לרבינו לפרש רץ כצבי וגבור כארי בעשיית המצות בדוקא ולא בעזיבת העבירות וי"ל דחדא מתרצא חבירתה והוא שאם היתה כונת יב"ת להזהיר על עזיבת העבירות ה"ל להקדים גבור כארי לרץ כצבי על הסדר דעין רואה ולב חומד כו' ומדהקדים רץ כצבי שמעינן דאזהרתו היא ע"ד סור מרע ועשה טוב ולכן לאחר שאמר קל כנשר להזהירו שיעצים עיניו מראות ברע אמר שלא יספיק לו בעזיבת עבירות אלא שירוץ כצבי לקיים מצות בגופו ורגליו לטוב ירוצו ואחר כך הזהירו דגם בשעה שמקיים המצוה יתגבר כארי שיחזק לבו בעבודתו ולא יהא לבו חלוק כדפי' כי זה הסדר הוא הנכון בענין קיום המצות:
ה סָעִיף א ומ"ש שרגליך לטוב ירוצו נתכוין למ"ש במדרש רבה ר"פ בחקותי על חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך דהיו רגלי מביאות אותי לבה"כ ולבה"מ וזה יאמר כאן שרגליך לטוב ירוצו מעצמם לבה"כ ולבה"מ מתוך הרגילות בלי כוונתו:
ו סָעִיף א ומ"ש וכן דוד המלך ע"ה היה מתפלל כו' כלומר גם דוד ע"ה היה מתפלל על שלשתם כדרך שהיה מזהיר יב"ת והוא שהתפלל על העין בענין עזיבת העבירות ועל הרגלים והלב התפלל בענין קיום המצות אלא ששינה הסדר של יב"ת כי הוא הזהיר על העין בתחלה ודוד התפלל על העין בסוף ונראה שהטעם הוא לפי שעיקר השכר הוא בקיום המצוה וע"כ התפלל תחלה על קיום המצות והוא הדריכני וגו' הט לבי וגו' שזהו הסדר הנכון בקיום המצות כדפי' ואח"כ התפלל ואמר מאחר שחפצו ורצונו לקיים המצות בכל לב הנה ראוי לו שיעביר עיניו מראות בשוא כדי שלא תהיה הראייה מטרידו מעסק קיום המצות אבל יב"ת שלא בא אלא להזהיר את האדם הזהירו תחלה על העין ע"ד סור מרע ועשה טוב:
ז סָעִיף א ומ"ש והזכיר בלב הטייה ובעין העברה כו' איכא למידק אמאי לא קשיא ליה נמי על שהזכיר ברגלים הדרכה וי"ל דהא פשיטא ליה דבכלי מעשה עיקר התפלה היא בענין קיום המצות לומר שידריכהו בנתיב מצותיו לקיימם וכן בלב שיחזיק את לבו ויטהו לעבודתו אבל בעין עיקר התפלה שלא יהא נכשל בעבירה כאשר יראה בדבר רע אלא דקשה דה"ל ג"כ לומר אל תט עיני לראות שוא כדאשכתן גבי לב דקאמר אל תט לבי לדבר רע גם בעין ה"ל למימר לישנא דהטייה ולומר אל תט עיני לראות שוא ולמה שינה לגבי עין לומר העברה. ולכן כדי ליישב זה אמר דיש בלב מה שאין בעין דהלב הוא ברשותו כו' אבל העין אינו ברשותו וכדמוקי בספ"ק דע"ז קרן זוית הואי וע"ש (בדף ך) ומיהו אע"פ שאינו ברשותו כשיפגע בו פתאום מ"מ כשרואה מרחוק באת כנגדו צריך שיעצים את עיניו וכן כשנשים עומדות על הכביסה ולית ליה דרכא אחריתא צריך שיעצים את עיניו מראות ברע או להחזיר פניו. וז"ל מהרש"ל על מ"ש רבינו לומר שתעצים עינך מראות ברע פי' שתפריש עצמך מן המקומות שתבא בהם לידי ראיית דבר רע ואם יבא לך פתאום מ"מ יש תקנה בהטיית הלב ומ"ה שינה ואמר גבור כארי קודם רץ כצבי עכ"ל ולא נהירא אלא כדפירשתי:
ח סָעִיף א ומ"ש לכן צריך האדם להתגבר כארי כו' אף אם ישיאנו יצרו כו' איכא למידק אמאי לא קאמר נמי או ישיאנו בקיץ לאמר איך תעמוד בבוקר ועדיין כו' ואפשר דבחורף מזכירו הבקר כדי שיפתנו באומרו הלא בבקר הקור גדול ולא תוכל לכוין בתפילתך מחמת הקור הגדול שבבקר ולכן טוב יותר שתמתין עד שתעלה השמש ויתחמם האויר קצת. אבל בקיץ אם היה מזכיר לו הבקר לא היה שומע לו לפי שבבקר טוב יותר לכוין בתפלתו משא"כ כשתעלה השמש ויתחמם האויר ולזה אינו מזכיר לו כי אם הלא לא שבעת משנתך כלומר ולא תוכל לכוין בתפלתך ועל כן טוב לך שתמתין עד שתהיה שבע משנתך ותתפלל בכוונה וניחא השתא דבלשון זה מודיע פני הראות שמראך יצרך הרע בהשיאך לשמוע לקולו מפי מורי הרב הגדול החסיד מהר"ר שלמה ר' ליבש מלובלין: ומ"ש התגבר עליו כארי כו' עד ואין השחר מעיר אותי כך פרש"י פ"ק דברכות (דף ד'): ומ"ש וטוב למי שמקדים וכן' בריש ברכות (דף ג') ג' משמרות הוי הלילה כו' וכתב הרא"ש עלה וראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג באותה שעה ולשפוך תחנונים על חורבן ב"ה כמו שנא' קומי רני בלילה לראש אשמורות. ומ"ש אחד המרבה ואחד הממעיט וכו' הכי איתא שילהי מנחות:
ט סָעִיף א וטוב לומר פ' העקדה ופ' המן ועשרת הדברות וכו'. כתב מהרש"ל וז"ל ואף דבפ"ק דברכות (דף י"ב ע"א) אמרו שמנעו העם מלאומרם מפני המינים היינו דוקא לקובעם בברכות כמו ק"ש אבל בלא ברכה לית לן בה עכ"ל. וכן משמע מלשון רש"י וז"ל בקשו לקבוע י' דברות בק"ש וב"י תירץ וז"ל איכא למימר היינו דוקא בצבור אבל ביחיד דליכא משום תרעומת המינים טוב לאומרם שע"י כן יזכור מעמד הר סיני בכל יום ותתחזק אמונתו בזה עכ"ל וכן משמע בתשובת הרשב"א בסימן קפ"ד דכל בצבור אסור ואפילו לא קבעום בברכות ק"ש ואפשר דלישנא דכבר בטלום משמע ליה דלגמרי בטלום בצבור:
י סָעִיף א ומ"ש ופרשת הקרבנות כו' בסוף מנחות א"ר יצחק מ"ד וזאת תורת החטאת כו' פי' דה"ל למימר זאת החוקה ועיין בפירש"י שם:
יא סָעִיף א ומ"ש וכן יאמר בפרשת המנחה והשלמים והאשם כתב מהרש"ל ר"ל אשם תלוי בא ג"כ בנדבה כדאי' בס"פ השוחט אבל לא אשם ודאי וכן הוא בי"ד בסימן ה' עכ"ל וכן היא דעת ב"י אלא שכתב בשם מהר"י אבוהב ומהר"י חביב שאכילו אשם ודאי וע"ש. אמנם פרשת הקרבנות טוב יותר לאומרה ביום וכו' כלומר אע"ג דבליל' נמי טוב דיתנו לו שכר כקור' בתור' אבל ביום טוב יותר דמעלין עליו ג"כ כאילו הקריב קרבן וע"ל סוף סימן מ"ז:
יב סָעִיף א ומ"ש ואחר פרשת החטאת לא יאמר כו'. משום דהאמירה היא במקום הקרבה ושמא אינו מחוייב חטאת והו"ל כאילו מביא חולין לעזרה אבל בקריאה בלא יהי רצון ה"ל כקורא בתורה משא"כ כשאומר יהי רצון דה"ל כאילו הקריבה. מיהו יכול לומר דרך תנאי רבון העולמים אם אני חייב חטאת יהי רצון לפניך שיהא מקובל לפניך קריאתי לפרשת החטאת כאילו הקרבתי חטאת בזמנה ומינה נשמע דאם אינו חייב חטאת לא תעלה לפניו ית' אלא כקורא בתורה וכן מצאתי שפסק מהרש"ל ז"ל ודכוותא באשם: היה זהיר וזריז וכו'. לא זו אף זו קאמר לא זו שהיה זהיר בשעת שהגיע זמן העבודה לקיימה אלא היה זריז קודם שהגיע זמן העבוד' להכין עצמו לעבודת המלך וכן פרש"י פרק כל הבשר (חולין דף קי"ז) זהיר בשעת מעשה זריז קודם מעשה וכן אמרו בפ"ק דע"ז זהירות מביא לידי זריזות:
א סָעִיף א כתב הרמב"ם בספרו מורה נבוכים ח"ג פרק ל"ב שמיד שאדם ניעור משנתו בבוקר מיד יחשוב בלבו לפני מי הוא שוכב וידע כממ"ה יתעלה חופף עליו שנאמר מלא כל הארץ כבודו ואילו היה שוכב לפני מלך ב"ו העומד עליו היה מתחייב בנפשו ק"ו לפני ממ"ה הקב"ה לכן יקום בזריזות מיד וכן יחשוב בכל עסקיו כי אין עסקיו בביתו כשהוא לבדו כמו שהוא בעסקיו לפני המלך ונראה שלזה כיון דהע"ה באמרו שויתי ה' לנגדי תמיד:
ב עיין לקמן סימן מ"ז איזה ברכות יכול לומר קודם עלות השחר ובאיזה צריך להמתין עד היום:
ג סָעִיף א כתב מהר"ר אברהם מפראג דוקא אשם תלוי שבא בנדבה אבל אשם ודאי לא בא בנדבה ולא יאמר אחריו כן וקצת נראה שכן הוא דעת ב"י אע"ג דמסתפק בדבר וכתב אפשר דכיון דשם אשם אשכחן דבא בנדבה וכו':
א סָעִיף א פרט ד' דברים כו'. פי' דלפי פשוטו משמע דר"י ב"ת חדא קאמר ועצה טובה מייעץ לאדם לפי שפעמים כשאדם עושה מצוה באים המלעיגים ומלעיגים ומתלוצצים בו. לכך מייעץ לו שמיד בתחילת פגישתו בהם יעצים עיניו במהירה ובקלות כנשר ואל יראה בלעגתם ומפני שא"א שיעמוד בעצימת עינים כל היום אמר מיד אח"כ רץ מהר מהם כצבי. וכדרך שאמר דוד אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ומפני שזה כבר ראה בתחלת פגישתם בו הלעיגו עליו קודם שהעצים עיניו ומכח זה אף שירוץ מהם יצרו מתגרה בו לסור למשמעתם אמר זה יהיה גבור כארי להתגבר על יצרו ואל ימנע מלעשות המצוה. לכן השמיענו רבינו דר"י ב"ת לאו חדא מילתא קאמר אלא ד' אזהרות וכמ"ש ואזיל דודאי ד' דברים קאמר דאם כפי' ראשון הרי עיקר הגבורה הוא שלא ישגיח בהלעגת הליצים ולא שייך לומר על זה גבור לעשות רצון אביך כו' אלא הול"ל סתם וגבור כארי. וממילא היה נשמע שיתגבר על יצרו ואל ישגיח בלעגתם ויעשה רצון הבורא וזהו שסיים רבינו וכתב בעבודת הבורא יתברך ר"ל ד' דברים אמר ר' יהודה שכל אחד ואחד הוא ענין בפני עצמו בעבודת ה'. ואפשר נמי דמ"ש רבינו בעבודת הבורא כו' ענין בפני עצמו בעבודת ה' הוא וקמ"ל דל"ת שהני ד' דברים שאמר ר"י הוא בעזיבת החטא לא בקיים המצוה. דעזיבת החטא מקרי ג"כ עשיית רצון אביך וכו' לכן אמר בעבודת הבורא ר"ל שלשון לעשות משמע ודאי עשיית המצוה לא שב ואל תעשה. והתחיל בעז כנמר לפי שלפי' ראשון שכתבתי אתי ודאי שפיר שהתחיל בעז כנמר שהרי ר"י לא הזהיר אלא אזהרה זו בלבד שיהיה עז כנמר נגד המלעיגים. ואינך ג' דקאמר עצה הם וכמ"ש. אבל לפי' רבינו דד' דברים הן הייתי אומר דאין טעם בקדימת עז כנמר קמ"ל רבינו שגם לפירושו יש טעם טוב שהקדים עז כנמר:
ב סָעִיף א לפי שהוא כלל גדול. פי' לפי שעז כנמר הוא אזהרה כללית בעבודת ה' שייכא על כלל האדם שיזהר ואל ישגיח במלעיגים. ואינך ג' אזהרות פרטיים לאברים מיוחדים שבאדם הם ולכך הקדים עז כנמר:
ג סָעִיף א ואל תמנע מלעשות כו'. פו' עיקר האזהרה היא על עשיית המצוה לא על מניעת החטא:
ד סָעִיף א וכן אמר רבי יוחנן בן זכאי משום דק"ל היאך אפשר שיתבייש מבני אדם ולא יתבייש מהש"י המצווה על עשיית המצוה שהוצרך ר"י ב"ת להזהיר על זה לכן אמר אל תתמה שהרי ריב"ז אמר לתלמידיו כו' כדאיתא בפרק תפילת השחר. וכיון שמצינו שפעמים ירא יותר לעשות העבירה ממורא בשר ודם מאשר ירא מה' ית' משם יש ללמוד ג"כ לענין עשיית המצוה שלפעמים אדם מניח מלעשות המצוה מפני המלעיגים:
ה סָעִיף א וכן הוא אומר לענין בושה. ז"ל מורי ב' עניינים הם הלעגה והבושה. הלעגה הוא שמלעיגין עליו אף שהוא אינו מתבייש. והבושה הוא מה שאדם מתבייש לעשות מצוה בפני אנשים חשובים אף שאינם מלעיגים עליו ודו"ק עכ"ל. ולפי זה נ"ל לפרש דמ"ש רבינו וכן הוא לענין הבושה מילתא באפי נפשיה הוא. וה"ק וכן הזהיר רבי יהודה בן תימא גם בענין הבושה כמו שהזהיר לענין ההלעגה והכל נשמע מלשון עז כנמר ור"ל שיהיה עז ואל ימנע מלעשות המצוה הן מחמת הלעגה הן מחמת הבושת וזהו שסיים רבינו וכתב ועל כן הזהיר שתעיז כנגד המלעיגים ולא תבוש וק"ל. ומפני שאין ראיה מדברי ר' יוחנן אלא לענין שמונע עשיית המצוה מפני הלעגת בשר ודם. דומיא דאמר ר' יוחנן שירא יותר מבשר ודם מה' ב"ה. אבל לענין הבושת שהוא דבר טבעיי באדם אין ראייה מר"י לכן מביא ראייה מדוד שאמר ואדרבה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש ומטעם זה לא הביא ג"כ לענין הלעגה ראייה מדוד וק"ל. ולפי שק"ל דאין ראייה מזה דע"כ אין פי' הפסוק כפשוטו. דדוד מלך ישראל היה וממי היה לו להתבייש אלא ודאי ה"פ ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא בושתי מלדבר נגד גדולים לחוש שמא לא אכוון האמת וקושט הדברים. וא"כ אין ראייה על עשיית המצות. לכך כתב דניחא לן לפרש כפשוטו ומלכים ממש קאמר. וקאמר שאף שהיה נרדף מפני שאול. ולא היה לו די שהיה נרדף משאול אלא שאחר כן היה ג"כ נע ונד ובורח בין העו"ג אפ"ה היה מחזיק בתורתו ר"ל היה מחזיק במצות תורת ה' ולפי שקשה לרבינו היכן נזכר בפסוק שקיים דוד מצות הלא לא נזכר אלא ואדברה על זה סיים וכתב ולומד ר"ל שהרי למד והלמוד הוא עשיית המצוה. וזה עשה דוד ולא בוש אף כי היו מלעיגים עליו ע"כ דיבר רבינו בפי' אזהרה ראשונה שאמר ר"י:
ו סָעִיף א ואמר קל כנשר כנגד ראות העין. היא אזהרה שנייה שאמר ר"י והוא לומר שתעצים עיניך מראות ברע ר"ל שתפריש עצמך מן המקומות שתבא בהם לידי ראיית רעה. והוא זריזות ומעשה יתירה ולא מניעת חטא לבד א"נ כפשוטו וגם זה מחשב מעשה לעבודת הבורא שבזה המעשה שמעצים עיניו עובד השי"ת וק"ל. ומפני שהוקשה לרבינו למה הזהיר ר"י על העצימת העינים אדרבה יותר טוב שיראה האדם בכל ואפ"ה יתגבר על יצרו ולא ילך אחר ראיית עיניו שהוא ודאי מעשה גדול לזה אמר כי היא תחלת העבירה. ר"ל אם יראה ברעה שוב אי אפשר לכבוש יצרו כי העינים הם תחלת ועיקר הגרם בכל עבירה. כי מן ראייה בא החמדה ללב. ומן הלב הרגלים מריצים לעשות המעשה. לכן שפיר הזהיר ר"י שלא יראה ברע כלל. ולפי שהוקשה לרבינו אם פי' של קל כנשר הוא שלא יראה ברע. א"כ למה הוצרך ר"י להזהיר על להיות גבור כארי הלא אזהרת הלב על החמדה אינה כ"א אחר שראה בעיניו בשלמא מה שאמר ורץ כצבי א"ש דבא לומר דאע"פ שמנעת עיניך מראות ברע מ"מ צריך שתהא רץ למצוה לעשות בזריזות ולא בעצלתיים וכמ"ש אח"כ רבינו אבל גבור כארי שמשמעותו שהיא אזהרה שלא יחמוד ל"ל. לזה אמר:
ז סָעִיף א ואמר גבור כארי כנגד הלב כו' שתחוק לבך כו'. פי' שהיא אזהרה שלישית שלא די שלא תאמין ותשגיח בהלעגת הליצים גם תעצים עיניך מראות ברע עדיין צריך אתה להחזיק לבך לעבודת ה' ולעשות המצוה בכל לבבך שחילוק גדול יש בין עושי מצוה בכוונה גדולה לעושי מצוה דרך אנשים מלומדה:
ח סָעִיף א שרגליך לטוב ירוצו. פי' זו אזהרה רביעית שירוץ לעשות מצוה כמ"ש לקמן בסימן י' וא"כ עולין דברי ריב"ת יפה דבר על אופניו דהוצרך להקדים רץ כצבי לגבור כארי דהא מתחלה צריך לזרז נפשו לרוץ לדבר מצוה ואחר כך יתגבר כארי לעשות המצוה בכללה במקום שרץ שם. ומה שהפך רבינו לפרש גבור כארי קודם רץ כצבי כבר כתבתי מפני שגבור כארי הוקשה לו:
ט סָעִיף א וכן דוד המלך עליו השלום היה מתפלל על שלשתן. בזה בא ליתן טעם של"ת מנ"ל לפרש דברי ר"י שמזהיר על העינים ועל הרגלים ועל הלב. דלמא כוונה אחרת לדברי ר"י. או למה הזהיר ר"י יותר אלו אזהרות מעל דברים אחרים. לזה אמר וכן מצינו שדוד המלך ע"ה התפלל על אלו הג'. אלא ששינה הסדר פי' סידרו של ריב"ת שינה. שר"י התחיל בעינים וסיים בלב ודוד התחיל ברגלים וסיים בעינים והטעם לפי שדוד שהיה מתפלל על אלו הג' ראה להתפלל דרך פחותים ולא מלאו לבו לבקש בתחלה הגדולה שבבקשות דהיינו שלא יראה כלל ברע. אלא התחיל לבקש הפחות דהיינו שידריך רגליו בדרך טוב. ואחר כך ביקש אם הדרכת רגלי בדרך טוב. ג"כ הצל לבי מהחמדה שלא יחמוד על הרע שראו עיניו כבר ואח"כ ביקש שלא יראו עיניו כלל ברע. ובזה מיושב מה שהאריך רבינו בנתינת טעם לשונות לשון הקרא שאמר כאן הט לבי וכאן העבר עיני דאין כוונת רבינו כאן לפרש הפסוק אלא שהוא נתינת טעם אל השינוי ששינה דוד. ועוד יש ליתן טעם אל השינוי ששינה דוד. לפי שידוע שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. וכל שגדול מחבירו יצרו גדול ממנו. לכן ביקש דוד המלך ע"ה את ה' שיעזרהו מאויבו שבצלעו וע"ד שאמרו על מ"ש רק רע כל היום וה' לא יעזבנו בידו לולי הקב"ה עוזרו וכו'. ולכן התפלל על הרגלים קודם ואמר רבש"ע עזרני מיצרי שלא אלך ברגלי לקיים ולעשות את הרעה אשר ראיתי וחמדתי כבר. כי ע"ז יתפלל כל חסיד תחלת בקשתו שלא ינוצח מיצרו לעשות העבירה שנתגרה עליה ואחר כך ביקש אם תעזרני שלא אעשה המעשה הרע עזרני ג"כ שתסיר החמדה שהיא תקועה כבר בלבי ואחר כך התפלל על העתיד שאחר שיהיה נקי ממה שחמד וראה כבר. ביקש שיצילנו בעתיד מראות ברע. אבל ר"י בן תימא שבא להזהיר לכן התחיל מן הקודם אל המאוחר ואמר שאל יראה ברע. ולא די שאל יראה ברע אלא ירוץ ברגליו לטוב ולא די שירוץ לטוב אלא יחזיק לבו מאוד לעבודת ה' כנ"ל המשך הדברים בלשון רבינו ובדרישה כתבתי בקיצור דעת ב"י בדברי רבינו ומה שהוקשה לפירושו ניחא טפי לפירושי:
י סָעִיף א שתהא אתה מעורר השחר פי' כיון שזמן התפילה וקריאת שמע היא משעת עמוד השחר ונץ החמה א"כ ע"כ מוכרח אתה שתעמוד קודם עלות השחר וזהו שהזכיר ג"כ דוד בפסוק אעירה שחר. אע"פ שהוא בחצות לילה היה קם. אלא כמ"ש שלפי שקודם עלות השחר הוא צריך שיעמוד ויכין עצמו לעבודת בוראו ואז יצרו מתגבר עליו לישן יותר מבכל הלילה כדי לבטלו מעבודת יוצרו:
יא סָעִיף א עורה כבודי עורה הנבל וכנור וכו' נראה דה"ק עורה נשמתי וכבודי מן השינה וההתעוררות תהיה ע"י הכנור לזה אמר עורה הנבל וכנור. וכוונת התעוררות היא כדי שאעירה השחר וק"ל:
יב סָעִיף א וטוב למי שמקדים כו' ולסוף הלילה. בריש ברכות אהא דאמרינן ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר הקב"ה יושב ושואג ואומר אוי שהחרבתי כו'. ומסקינן שם דשיעורים אלו הם בסוף המשמורות וכתב הרא"ש וראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג בריותו שעה ולשפוך תחנונים על חורבן בית המקדש. כמו שנאמר קומי רני בלילה לראש אשמורות ע"כ. ר"ל אותו פסוק ג"כ נאמר באיכה על חורבן הבית לכן אמר שהתפילה שמתפלל על חורבן הבית קרובה להתקבל. ולשון קומי משמע אחר שכבר שכב וישן יקום ויתפלל ומ"ש לראש אשמורות ל"ד כי ראש וסוף ענין אחד הוא שניהן ראש וקצה נקראו וק"ל:
יג סָעִיף א וטוב לומר פ' העקידה כו' כדי לזכור זכות לפני השי"ת וגם להכניע יצרו לעבודת השי"ת כמו שמסר יצחק נפשו:
יד סָעִיף א ופ' המן ז"ל מורי בירושלמי דברכות איתא כל האומר פ' המן בכל יום מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו כו' ומפרש עד עשירית האיפה עכ"ל וכתב ב"י כדי שיאמין שכל מזונותיו באין לו בהשגחה:
טו סָעִיף א ועשרת הדברות שע"י כן יזכור מעמד הר סיני בכל יום ותחזק אמונתו בזה ועיין בדרישה:
טז סָעִיף א ופ' הקרבנות בפרק בתרא דתענית אמר אברהם לפני הקב"ה שמא יחטאו ישראל לפניך ותעשה להם כאנשי דור המבול א"ל לאו א"ל במה אדע כי אירשנה א"ל קחה לי עגלה משולשת א"ל רבש"ע תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהן א"ל כבר תקנתי להם סדר הקרבנות שכל זמן שקורין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין קרבן ואני מוחל להם כל עונותיהם ודרשו נמי במנחות מדכתיב זאת תורת החטאת זאת תורת האשם כל העוסק בהן כאילו הקריבן ב"י וכתב רש"י מדכתיב וזאת דהל"ל ותורת האשם ותורת החטאת מאי וזאת אלא ה"פ הקריאה הזאת היא ג"כ תורת חטאת ותורת האשם שהם במקום הקרבת קרבן. וכעין זה לקמן סימן נ':
יז סָעִיף א וכן יאמר בפרשת המנחה כו' והאשם ר"ל אשם תלוי הבא בנדבה וכן הוא בי"ד סי' ה' וז"ל ב"י אף על פי שגם אשם אינו בא בנדבה מכל מקים כיון דתנן בפ"ו דכריתות ר"א אומר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום כבא בנדבה דמי. ואף על פי שרבנן פליגי עליה דר"א כיון דבבא בן בוטא היה עביד בה עובדא כמוזכר שם ש"ד ואשם ודאי אפשר דבכלל חטאת הוא וכיון שכבר כתב רבינו ועל חטאת לא יאמר כן ה"ה לאשם. (כ"כ מורי) ומהרי"א תירץ (כלומר שאפילו אליבא דרבנן דר"א הנ"ל כתב רבינו שפיר שאחר אשם יאמר.) שהאשם הוא כמו בא בנדבה לפי שאמרו בנדרים החסידים נודרין עצמן לנזיר כדי להביא קרבן א"כ נראה שיש לו לבא כמו נדבה עכ"ל וכן תירץ מהר"י בן חביב ואעפ"י שפ' האשם הכתובה אצל פ' חטאת ועולה ושלמים לאו אשם נזיר הוא משמע להו ז"ל דשם אשם חד הוא ואפשר דמה"ט בכל אשם יכול לאומרו וראשון עיקר עכ"ל ב"י:
יח סָעִיף א ואחר פרשת החטאת לא יאמר כן ז"ל ב"י ומ"מ כתב רבינו שקורא פ' חטאת משום דקריאת פ' חטאת מכפרת קצת אם חטא חטא שחייבים עליה חטאת אפילו אם אינו יודע שחטא יקרא מספק ואם חטא תכפר לו ואם לא חטא יהיה לו מיהא שכר כקורא בתורה עכ"ל. וז"ל מורי ואחר פ' חטאת לא יאמר כן פי' דוקא בנוסח שאר הקרבנות לא יאמר אבל יכול לומר רבש"ע אם אני חייב חטאת יהי רצון מלפניך שיהא כאלו הקרבתי חטאת בזמנה ודו"ק ע"כ. וכן בפ' האשם. ולפי זה אין אנו צריכין לדוחקא דב"י ועיין עוד בדרישה מזה:
יט סָעִיף א היה זהיר וזריו כו' זריז עדיף מזהיר כי זהיר הוא בשעת המעשה וזריז שלא יבא לידי מעשה וכמ"ש חז"ל זהירות מביא לידי זריזות (רש"י פ' כל הבשר):
א סָעִיף א פרט ארבעה דברים. ז"ל ב"י לפי שלכאורה נראה שאלו הדברים ארבע שהם שתים דקל כנשר ורץ כצבי חד וגבור כארי ועז כנמר חד וא"כ יקשה כפל הענין במלות שונות ל"ל לכן כתב דד' דברים הם והוצרך לומר שהם בעבודת ה' משום שהדברים נראים הפך עבודת ה' שהעזות נאמר עליו עז פנים לגיהנם ועל הקלות ראש אמרו שמרגיל לערוה. והמרוצה והגבורה נראים שהם טובים להעה"ז לכך אמר שהם לעבודת ה'. והוקשה לו דלפי מה שמפרש והולך קל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי על האברים אלו היה לו להקדים ואחר כך הל"ל ועז כנמר שאינו רומז לאבר מיוחד ועוד שלא היה ראוי להתחיל במדת עז מ"ה כתב והתחיל עז כנמר עכ"ל. וק"ל חדא דאכתי מניינא ל"ל לרבינו הנ"ל בקיצור עז כנמר וגבור כארי תרתי הן ותו לא. וע"ק דהיה לו לרבינו להקדים קושיית והתחיל בעז כנמר שאין לו התלות במ"ש פרט ד' דברים כו'. וע"ק בעבודת הבורא ל"ל הא ר"י עצמו בהדיא קאמר לעשות רצון אביך שבשמים ואיך שייך לטעות לכן נראה כמ"ש בפרישה. וע"ק מ"ש מפני שהוא כלל גדול אינו מתיישב לפירושו דמה נכלל יותר בעז כנמר מבאיזה מהג' ולפי מ"ש א"ש דכיון שאינך שלשה אאברים מיוחדים קאי וזה על כלל גוף האדם לכן הקדימו. (עיין לקמן בריש הלכות שבת סימן רמ"ב שכתב רבינו ז"ל אח"כ מצאתי בפרקי אבות לרש"י שפירש על ההיא משנה דיהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר שכתב תיכף לאותו משנה ר"ע אומר עשה שבתך חול שנויה ההיא דבן תימא כו' ע"ש וכתבתי שם דנ"ל דקשה היה לרש"י למה אמר ר' יודא בן תימא הוי עז כו' לעשות רצון אביך כו' איפכא הל"ל עשה רצון אביך שבשמים והוי עז כנמר וקל כו'. וניחא ליה לרש"י במ"ש דקאי אמשנת ר"ע דאמר עשה שבתך חול ובא ר"י בן תימא למימר מיהו כל אשר בכחך עשה קודם שתעשה שבתך חול והוי עז כנמר וקל וכו' ואפשר שגם רבינו שישבו בע"א היה קשה לו זה וז"ש והתחיל בעז כנמר כו') וק"ל:
ב סָעִיף א וכן הוא אומר לענין הבושה כו'. פי' ב"י כמו שהזהיר ר"י על המורא כך הזהיר ריב"מ על הבושת ומ"ש ע"כ הזהיר שתעיז מצחך ולא תבוש בזה הזהירך שאע"פ שאתה מצווה להעיז נגד המלעיגים מ"מ אין ראוי לשמש במדת ההעזה דהיינו להטיח דברי עזות נגד המלעיגים כי יקנה קנין עז בנפשו אפילו שלא במקום עבודת ה' לכך כתב ולא תבוש כלומר לא אמרתי לך אלא שלא תבוש מהם אעפ"י שילעיגו עליך עכ"ל ב"י וק"ל חדא השתנות הלשון שלעיל כתב רבינו וע"כ הזהיר שתעיז פניך נגד המלעיגים וכתב עליו וכן אמר רבי יוחנן וכו' ומסיים וכן הוא לענין הבושה ועוד מה וכן הוא אומר לענין וכו' ואעפ"י שמלשון ב"י משמע שלא היה בנוסחא שלפניו מלת אומר מ"מ בכל ספרים דידן איתא. וע"ק דא"כ למה האריך לסיים שפעמים אדם מתבייש כו' כיון שהזכירו כבר לעיל. ועוד מה שכתב יישוב לככל הלשון שתעיז מצחך כו' ולא תבוש אינו מתיישב וק"ל. ומ"ש עוד ב"י ז"ל ומכני שאין ראיית ריב"ז ראייה גמורה דאפשר לומר דדוקא לעשות עבירה אדם ירא מפני ב"ו שיענשוהו מיד עליה משא"כ מדת ה' י"ת שהוא ארך אפים ולא כן לעשות מצוה לכך מביא ראייה מדוד שהיה מתפאר שלא היה מתבייש מבני אדם בעשיית המצוה קשה א"כ ה"ל לכתוב ג"כ הך ראייה מדוד מיד אחר שהביא דברי ריב"ז ועל שניהם ה"ל לסיום וכן הוא לענין הבושה ע"כ הזהיר שתעיז כו'. ומ"ש ב"י עוד שהייתי מפרש הפסוק וה"ק אדברה נגד החכמים כי אם לא הייתי מדבר בעדותיך נגדם הייתי בוש מהם ע"כ לא ודעתי למה לא פירשו כפשוטו וכמ"ש בפרישה ומ"ש עוד ז"ל אף כי היה נרדף כו' כלומר פסוק זה אמרו כשהיה בורח בין העו"ג ואז היו מלעיגים עליו ועכ"ז לא היה מתבייש. וא"ת אפילו כשהיה בורח בין העו"ג היה מכובד ביניהם ולא היו מלעיגים עליו לכך כתב אף שהיה נרדף היו מלעיגים כו' ע"כ. וק"ל דלפי' ה"ל לרבינו להקדים מלת בורח למלת נרדף ומ"ש עוד ז"ל ומ"ש היה מחזיק בתורתו אפשר שטעמו מפני שהפסוק אין נראה אלא שהיה לומד לכן אמר היה מחזיק בתורתו כלומר כיון שהיה לומד ולא חשש מהמלעיגים ה"ה שהיה מחזיק בתורתו ועושה המצות עכ"ל ולי נראה שא"צ לזה אלא כמש"ל דלימוד התורה הוא ג"כ עשיית מצוה. ומ"ש עוד ב"י ז"ל כי היא תחילת העבירה בא לומר למה שינה ר"י ב"ת מסדר שאמר דה"מ ע"ה שהוא התחיל במה שסיים דוד. לכן נתן טעם ליהודה ב"ת כי היא תחלת ונו':
ג סָעִיף א ומ"ש ואמר גבור כארי וכו' שזהו הסדר במה שאמרו העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים ומה שהקדים יהודה ב"ת רץ כצבי לגבור כארי אפשר שטעמו לומר הוי קל לעצום עיניך מראות ברע כדי שתוכל להיות רץ כצבי לעבודתו שאם לא תעצים עיניך מראות ברע אולי לא תהיה רץ כצבי וזה ע"י הלב החומד לני שקל כנשר ורץ כצבי הוא לרוץ לעבודתו ית' סמכן זה לזה ומ"ש כי הגבורה היא בלב נתן טעם מה ענין גבור כארי לענין הלב חומד ולפי שהלב חומד הוא בענין עבירות וגבור כארי הוא בעשיית המצוה לכ"כ שתחזק לבך לעבודתו שבכלל זה עזיבת העבירות ועשיית המצות:
ד סָעִיף א ומ"ש ואמר רץ כצבי כו'. אע"פ שמ"ש וכלי המעשה גומרים נאמר על עשיית העבירות בכלל רגליך לטוב ירוצו הוא עזיבת העבירות:
ה סָעִיף א ומ"ש וכן דוד המלך ע"ה כו' אלא ששינה הסדר כלומר מסדר שאחז"ל העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים כו'. ע"ש שהאריך. וק"ל טובא חדא שלפירושו מ"ש רבינו כי היא תחלת העבירה בא לתרץ למה מביא ר"י ב"ת העינים בתחלה א"כ קשה הא לא תירץ כלום. דאי ה"ל לכתוב כסדר שאחז"ל עין רואה אכתי למה שינה הסדר להקדים רגלים ללב ואי כמ"ש ב"י העיקר חסר בדברי רבינו ועוד שלפי פירושו מה שאמר רבינו ששינה הסדר ר"ל סדר חז"ל העין רואה כו' למה כ"כ על דוד ששינה הלא גם ר"י ב"ת שינה הסדר. ועוד הלא רבינו מסיים שתחזק לבך לעבודתו ורגליך לטוב ירוצו ואין זה מענין הלב חומד וכלי מעשה גומרין וזולת זה גם דברי ב"י קצת דחוקים לכן היותר נראה כמ"ש בפרישה:
ו סָעִיף א ועשרת הדברות ז"ל ב"י תנן בפ' ה' ממסכת תמיד אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו וקראו עשרת הדברות ואע"ג דאמרינן בפ"ק דברכות שבטלום מפני תרעומת אפיקורסים ופי' רש"י שלא יאמרו לעמי הארץ אין השאר תורה אמת ותדעו שאין קורין אלא מה ששמעו מפי הקב"ה בהר סיני איכא למימר דהיינו דוקא בציבור אבל ביחיד דליכא משום תרעומת אפיקורסים טוב לאמרם עכ"ל. וא"ל לפי' א"כ למה לא חילק רבינו בין ציבור ליחיד די"ל דרבינו ודאי מיירי ביחיד. שהרי כתב שישכים קודם עלות השחר ויאמרם וק"ל ומורי תירץ בקושיות ב"י שלא מנעו מלומר י' דברות אלא כמו שנהגו לקבעו בברכות כמו ק"ש וכמש"ל משנה דתמיד אבל בלא ברכה לית לן בהו ודו"ק עכ"ל וכן הנהיג הוא לאומרן ברבים בב"ה של בחורים שהיה מתפלל עמהם והש"ץ אומר קודם ב"ש בקול רם. וז"ל מורי בתשובה סימן ס"ז ואני סומכן לברוך שאמר כי בברוך שאמר יש פ"ז תיבות ע"ד הפסוק ראשו כתם פ"ז ופסוק זה נדרש במדרש על פסוק ראשון שבעשרת הדברות ועוד יש טעם מיוחד לפי שבנוסח ברוך שאמר קודם התחלת הברכה שהוא בא"י אמ"ה האל אב הרחמן יש עשרה ברוך מכוונים נגד עשרת הדברות המבין ישכיל וידע זולת ברוך הוא בתחלה וברוך שמו בסוף שאינן מהמנין שהם נגררין אחר הברכות לשבח הזכרת שמו המיוחד שצריך לומר עליו בכל פעם ברוך הוא וברוך שמו עכ"ל:
ז סָעִיף א יאמר רבון העולמים י"ר כו' לכאורה הי' נ"ל שלא תקנו לומר י"ר זה כ"א אחר הקרבנות הכתובין בתורה ולא אחר קריאת משנת איזהו מקומן כי שם לא נעתקו גופי ופרטי דיני חטאת ועולה ואיך יעלה אמירת אותה משנה במקום הקרבת קרבנות אבל מדכתב רבינו לקמן בסימן נ' וז"ל וקבעו לומר משנת איזהו מקומן אתר פ' התמיד משום דכתיב בכל מקום מוקטר ומוגש כו' אלא אלו ת"ח שעוסקים בהלכות עבודה מעלה אני עליהן כו' מטעם זה נכון לאומרו גם באיזהו מקומן אחר פ' העולה והשלמים וכל הנזכרים פה ואף שרבינו כתבו כאן דוקא אפרשיות וכן לקמן סימן מ"ח כתבוהו אחר פ' התמיד ובסימן כ' שכתב ממשנת איזהו מקומן לא הזכיר כלום מ"מ האומרו לא הפסיד גם שמעתי מפי מורי שאמרו:
ח סָעִיף א כתב בספר א"ת פ' העולה היא מתחילת ויקרא עד תחילת פרשת ונפש כי תקריב ועוד פ' צו זאת תורת העולה עד לא תכבה ופ' החטאת ואם נפש כי תחטא ועשתה וכתב הר"י בר יקר טוב לומר עם הקרבנות פסוק זה ושחט אותו לפני המזבח צפונה לפני ה' והוא בפרשת ואם מן הצאן שהקב"ה זוכר העקידה כדאיתא במדרש ויקרא רבה. וכתב ע"ש יש נוהגים לומר אתר ברכת התורה פרשת הכיור כי היא העבודה הראשונה ואחר כך אומר תרומת הדשן ואחר כך פרשת התמיד ואתר כך פרשת מזבח מקטר קטורת ופרשת סימני הקטורת ועשייתו כי אחר הקרבת התמיד מקטירין הקטורת ואחר כך ברכת כהנים כי אח"כ מברך את העם נ"י. (זה כלל גדול בטורים כל מקום שתמצא איסור או היתר בסתם ואח"כ י"א נראה שדעתו לפסוק כמ"ש בסתם ולא כהי"א דכה"ג תמצא במהרי"ק סימן ל"ח ועוד נ"ל כל היכא שלא כתב בסוף וכן היא מסקנת הרא"ש ז"ל או א"א הרא"ש הסכים לסברא ראשונה. לעולם דעת האחרונה עיקר אפילו כתב דעת אביו בתחלה אם לא שכתב אח"כ י"א כו' עכ"ל מורי ועוד תדע כל היכא שנזכר בין בין לא שייך להקשות דזו ואצ"ל זו קאמר. כ"כ תוספות פרק במה מדליקין):
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.