א רבן גמליאל אומר מתפלל אדם בכל יום ש"ע רבי דוסא אומר מעין ש"ע והיא הביננו שאומר ג' ראשונות ואח"כ הוא אומר הביננו ה' אלהינו לדעת את דרכיך ומול את לבבינו ליראתך לסלוח היה לנו להיות גאולים ורחקנו ממכאוב ודשננו בנאות ארצך והנפוצים בארבע כנפות הארץ תקבץ והתועים בדעתך ישפטו ועל הרשעים תניף ידיך וישמחו צדיקים בבנין עירך ובתיקון היכלך ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריכת נר לבן ישי משיחך טרם נקרא אתה תענה טרם נדבר אתה תשמע כי אתה ה' עונה ומציל בכל עת צרה וצוקה פודה ומציל בא"י שומע תפלה ואומר ג' אחרונות וצריך לאומרה מעומד וכל השנה יכול להתפלל אותה חוץ מבימות הגשמים שצ"ל שאלה בברכת השנים וחוץ ממ"ש וי"ט מפני שצ"ל הבדלה בחונן הדעת והני מילי בשעת הדחק כגון שהוא בדרך או כיוצא בו וכשיגיע לביתו א"צ לחזור להתפלל פ"א אבל שלא בשעת הדחק אין לומר אותו כתב הרמב"ם הפועלים שעושין מלאכה אצל ב"ה מתפללין הביננו אם עושין בשכרן שנוטלין שכר פעולתן לבד מסעודתן שאז צריכין למהר למלאכה אבל אם אין נותן להם שכר אלא שעושין בשכר הסעודה מתפללין כל ש"ע אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין כפיהן ואפשר שחושב פועלים כשעת הדחק ההולך במקום גדודי חיות ולסטים מתפלל תפלה קצרה וזה נוסחה צרכי עמך ישראל מרובין ודעתן קצרה יר"מ ה' אלהי שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה והטוב בעיניך עשה בא"י שומע תפלה ואינו צריך לג' ראשונות ולא לג' אחרונות ואומרה כשהוא מהלך ולכשיגיע לביתו צריך להתפלל פעם אחרת. היוצא לדרך יתפלל תפלת הדרך וזה נוסחה יר"מ ה' או"א שתוליכנו לשלום ותסעידנו לשלום ותסמכנו לשלום ותביאנו למחוז חפצנו לשלום ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך ותננו לחן לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואנו כי אתה שומע תפלות עמך ישראל ברחמים בא"י שומע תפלה וצ"ל בלשון רבים ומעומד ואצ"ל אותה אלא פעם אחת ביום אפילו אם ינוח בעיר באמצע היום ומה שאינה פותחת בברוך פר"י לפי שאינה אלא תפלה בעלמא שמתפלל להקב"ה שיוליכנו לשלום ואינה כברכת הנהנין ולא כברכות שתקנו על שם המאורע אלא בקשת רחמים ומפני שיש בה אריכת דברים חותמין בה בברוך והר"מ מרוטנבורק כשהיה יוצא לדרך בבקר היה אומרה אחר י"ר כדי להסמיכה לברכת גומל חסדים ותהיה ברכה סמוכה לחבירתה וי"ל אותה אחר שהחזיק בדרך ואין לאומרה אלא א"כ יש לו לילך פרסה אבל בפחות מפרסה לא יחתום בברוך ואם שכח מלאומרה יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה משם ואילך יאמר אותה בלא ברכה הנכנס לבית המדרש יתפלל שלא יארע תקלה על ידו ויאמר יר"מ ה' אלהי ואלהי אבותי שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי ושלא אומר על טהור טמא ועל טמא טהור ולא על המותר אסור ולא על האסור מותר ולא יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהן וביציאתו יודה ויאמר מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי עם יושבי בה"מ ולא שמת חלקי עם יושבי קרנות שאני משכים והם משכימים אני משכים לד"ת והם משכימים לדברים בטלים אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינן מקבלים שכר אני רץ והם רצים אני רץ לחיי עוה"ב והם רצים לבאר שחת:
א סָעִיף א רבן גמליאל אומר מתפלל אדם בכל יום שמונה עשרה רבי יהושע אומר מעין שמונה עשרה משנה בפרק תפלת השחר (ברכות כח:) ובגמרא (כט.) מאי מעין י"ח רב אמר מעין כל ברכה וברכה ושמואל אמר הביננו ה' אלהינו לדעת דרכיך וכו' ופירש"י מעין כל ברכה. אומר בקיצור ומברך על כל אחת ואחת: הביננו. ואינו מברך אלא שומע תפלה בכל הברכות שבין ג' ראשונות לג' אחרונות ומשמע בגמרא דהלכה כשמואל דסוגיין בכוליה פירקא מדבר בהביננו אלמא הכי קי"ל וכן פסקו כל הפוסקים:
ב סָעִיף א ותפלת הביננו פירש"י הביננו כנגד אתה חונן ומול את לבבינו נגד השיבנו לסלוח לנו כנגד סלח לנו להיות גאולים כנגד גאולה וכן כולם בנאות ארצך לשון נוה כמו בנאות דשא והוא כנגד ברכת השנים והתועים על דעתך העוברים על דבריך ישפטו כנגד צדקה ומשפט ל"א והתועים במשפט על דעתך ישפטו השיבם ללמדם לשפוט בדבריך וה"ר יונה כתב והתועים במשפט על דעתך ישפטו לא ע"פ מזלם אלא אתה בעצמך תשפוט אותם ואם מזלם לטובה תהפוך אותו לרעה וקשה לזה הפי' דמה שייכות יש לזה עם ברכת השיבה שופטינו ע"כ נראה יותר נכון שר"ל והתועים שהם ישראל המשיחים דברים בזה הגלות הארוך שעזב הקב"ה אותם ואינו משגיח בם י"ר שישפטו בדעתך כלומר בידיעתך אשר היא החמלה והחנינה מלשון וידע אלהים וזהו ממש מה שנזכר בברכת השיבה שיסיר ממנו היגון והאנחה שיש לנו בגלות וימלוך עלינו לבדו ברחמים בצדק ובמשפט והם דרכיו הטובים שאנו תועים עתה מהם עכ"ל:
ג סָעִיף א ומ"ש רבינו דבתפלת הביננו אומר ג' ראשונות וג' אחרונות וגם מ"ש שצריך לאומרה מעומד פשוט שם (ל.) אהא דאמרינן מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה וכתב הרא"ש אהא דאסיקנא הביננו מעומד ואע"ג דאמרינן לקמן גבי השכים לצאת לדרך רשב"א אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל ולא חייש לתפלת י"ח מעומד היינו טעמא כיון שהן י"ח ברכות ואם היה צריך להתעכב בהם יהיה לבו טרוד מחמת העיכוב ולא יכול לכוין אבל הביננו אין בה אריכות דברים כ"כ ויכול לכוין מעומד:
ד סָעִיף א וכל השנה יכול להתפלל אותה חוץ מבימות הגשמים וכו' שם (כט.) מימרא דרב ביבי בר אביי ואתקיף ליה מר זוטרא ונכלליה מכלל ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר ומשני אתי לאיטרודי כלומר לטעות ונ"ל דהא דחיישינן שיטעה יותר בתפלת הביננו מבתפלת י"ח הוא מפני שאדם עשוי לטעות ביותר בדברים קצרים שבקל אדם יכול לדלג ב' או ג' תיבות או להוסיף אותם:
ה סָעִיף א ומ"ש וחוץ ממ"ש וי"ט וכו' שם מימרא דשמואל ואתקיף לה מר זוטרא ונכלליה מכלל הביננו ה' אלהינו המבדיל בין קודש לחול ואע"ג דגבי שאלה בברכת השנים חיישינן דילמא אתי לאיטרודי הכא כיון דבתחלת צלותא היא לא מיטריד ופירש רש"י בתחלת התפלה אדם יכול לכוין דעתו יותר מן האמצע ואסיקנא בקשיא וכתב הרשב"א בשם רב האיי דאע"ג דסלקא בקשיא לא אידחיא ליה כיון דלא סלקא בתיובתא והוא ז"ל כתב דמסתברא דאפילו במ"ש וי"ט וכן פסק הר"י בן גיאת כאתקפתיה דמר זוטרא אבל הרי"ף והרא"ש וה"ר יונה פסקו כדברי רבינו האיי וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה"ת וכן הלכה וה"ר יונה נתן טעם לדבר דאפשר לתרץ הא דאתקיף עליה מר זוטרא דמש"ה לא תקינו מעין הבדלה מפני שהבדלה אינה ברכה בפני עצמה אלא שאנו כוללים אותם בברכת אתה חונן ואם היה אומר מעין הבדלה היה נראה שהבדלה היא ברכה בפני עצמה כיון שתיקנו מעין הבדלה כמו שתיקנו מעין שאר ברכות:
ו סָעִיף א ומ"ש וה"מ בשעת הדחק כגון שהוא בדרך וכו' כ"כ שם הרי"ף והרא"ש וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מה"ת וכתב ה"ר יונה בפ"ק דברכות ונראה שאם עומד במקום שהוא טרוד ורואה שיפסיקוהו או שלא יוכל להתפלל בכוונה תפלה ארוכה כ"כ אפי' בעיר מתפלל הביננו בימות החמה. ואיתא תו התם בגמרא (שם) לייט עליה אביי אמאן דמצלי הביננו וכתבוה התוס' והכי קי"ל ויש ספרים דמסקי ה"מ במתא אבל בדרך שרי כדמשמע במכולתין גבי רבי יוסי ובהגהות מיימון פ"ב פר"י דקי"ל כאביי דלייט אמאן דמצלי הביננו ולא כהרבה אמוראים החולקים עליו אמנם בסמ"ג כתב כרבינו המחבר וכתב אף על גב דלייט אמאן דמצלי הביננו הני מילי למי שמרגיל עצמו לעשות כן תמיד בלא שום טעם ואונס כלל עד כאן. וכבר נתבאר בסמוך שדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ותר"י זכרונם לברכה שאמר הביננו וכן הלכה: ב"ה בשעת הדחק בימות החמה:
ז סָעִיף א כתב הרמ"ם הפועלים שעושין מלאכה אצל בעל הבית וכו' דברי הרמב"ם הם בפ"ה מה"ת ומלשון רבינו נראה שהוא סובר שהם דברי עצמו ואינו כן אלא תלמוד ערוך הוא בפרק היה קורא והכי איתא התם תנו רבנן הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל ב"ה קורין ק"ש וכו' ומתפללים תפלה של י"ח אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין כפיהם והתניא מעין י"ח ואסיקנא לא קשיא כאן כשעושין בשכרן כאן כשעושין בסעודתן ומיהו כתבו הגה"מ בפ"א מהלכות ברכות דהאידנא אדעתא דהכי משכירין פועלים שיהיו קורין ומתפללין כשאר כל אדם:
ח סָעִיף א ההולך במקום גדודי חיות ולסטים מתפלל תפלה קצרה וזה נוסחה צרכי עמך ישראל מרובים וכו' בפרק תפלת השחר (ברכות כח:) תנן ר' יהושע אומר המהלך במקום סכנה מתפלל תפלה קצרה ואיפליגו תנאי בברייתא בגמרא (כט:) בנוסח תפלה זו ואסיקנא בגמרא דהלכה כמ"ד צרכי עמך ישראל מרובין ודעתן קצרה וכו' ופירש"י ודעתם קצרה ואינם יודעים לפרש צרכיהם:
ט סָעִיף א ומ"ש ואינו צריך לג' ראשונות ולא לג' אחרונות ואומרה כשהוא מהלך וכשיגיע לביתו צריך להתפלל פעם אחרת ג"ז שם (ל.) וכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות תפלה ומתפלל אותה בדרך כשהוא מהלך ואם יכול לעמוד עומד וכשיגיע ליישוב ותתקרר דעתו חוזר ומתפלל תפלה כתקנה י"ח ברכות ע"כ ואם עבר זמן שתי תפלות נתבאר בסי' ק"ח שאין תשלומין לתפלה ראשונה :
י סָעִיף א היוצא לדרך יתפלל תפלת הדרך וזה נוסחה יהי רצון מלפניך וכו' ג"ז בס"פ תפלת השחר (ברכות כט:):
יא סָעִיף א ומ"ש וצריך לאומרה בלשון רבים שם אמר אביי לעולם לישתתיף איניש נפשיה בהדי ציבורא היכי נימא יר"מ ה' אלהינו שתוליכנו לשלום וכו' ופירש"י שמתוך שמתפלל אותה בלשון רבים תפלתו נשמעת:
יב סָעִיף א מ"ש ומעומד שם (ל.) והיכי מצלי לה רב חסדא אמר מעומד רב ששת אמר אפילו מהלך רב חסדא ורב ששת הוו אזלי באורחא קם רב חסדא וקא מצלי א"ל רב ששת לשמעיה מאי קא עביד רב חסדא א"ל קאי ומצלי א"ל אוקמן נמי ואצלי מהיות טוב אל תקרי רע ופירש"י הואיל ואני יכול להתפלל מעומד שהרי חבורתי עומדת לא אקרא רע להתפלל מהלך ואע"פ שמותר וכתבו הרי"ף והרא"ש וכדברי רב חסדא עדיף טפי דהא רב ששת נמי קאי ומצלי והתוס' כתבו וקי"ל כרב ששת ומיהו בתוס' פסקו כרב חסדא וכן הרי"ף פי' דרב חסדא עדיפא ליה טפי וה"ר יונה כתב בשם רבני צרפת דהלכה כרב ששת דלא עבד רב ששת עובדא כוותיה דרב חסדא משום דסבר דהכי הלכתא אלא משום מהיות טוב אל תקרי רע אבל מן הדין סגי ליה במהלך עכ"ל וכן דעת הרשב"א ול"נ דאף הרי"ף והרא"ש לא אמרו דרב חסדא עדיף טפי אלא בדאפשר ליה כגון שבני חבורתו ממתינים לו וכעובדא דרב חסדא ורב ששת ומשום מהיות טוב אל תיקרי רע אבל מן הדין סגי ליה במהלך וכדרב ששת: כתב ה"ר יונה בפרק תפלת השחר בתפלת יוצא לדרך נחלקו המפרשים י"א שאם היה רכוב א"צ לירד דלא עדיפא מתפלת י"ח דאמרינן דלא ירד וי"א שיתכן לומר דבתפלת י"ח דצריכה כוונה יותר אמרו שלא ירד לפי שאין דעתו מיושבת עליו אבל בתפלה זו שאינה צריכה כוונה כ"כ צריך לירד עכ"ל וסברא ראשונה נראית יותר:
יג סָעִיף א ואין צריך לומר אותה אלא פעם אחת ביום אפילו אם ינוח בעיר וכו' כ"כ הכלבו בסימן פ"ז בשם הר"מ וכתב עוד אבל אם דעתו ללון בעיר ואח"כ נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת :
יד סָעִיף א ומה שאינה פותחת בברוך פר"י לפי שאינה אלא תפלה בעלמא וכו' כ"כ התוספות בפרק ע"פ (קד.):
טו סָעִיף א והר"מ מרוטנבורק כשהיה יוצא לדרך בבקר וכו' ז"ל הכלבו בסימן פ"ז שאלו אל הר"מ נ"ע למה תפלת הדרך חותמת בברוך הואיל ואינה פותחת בברוך והשיב שהוא סומך אותה לעולם לאחת מן הברכות הפותחת בברוך כגון לאחת מאותן ברכות דאשר נתן לשכוי בינה ע"כ וה"ר יונה כתב בריש ברכות דטעמא משום דכל ברכה שבמקומה היא סמוכה לחבירתה כשאומר אותה בפני עצמה אומרה כמו שהיא במקומה שחותמת ואינה פותחת ותפלת הדרך נמי כיון שבתפלת י"ח ברכות שומע תפלה סמוכה לחבירתה ואם עכשיו אינה סמוכה לחבירתה לא חיישינן להכי:
טז סָעִיף א ויש לומר אותה אחר שהחזיק בדרך ואין לאומרה אא"כ יש לו לילך פרסה וכו' בס"פ תפלת השחר (שם) אימת מצלי אמר רב חסדא משעה שאחז בדרך ועד כמה אמר רב חסדא עד פרסה פירש"י ועד כמה זמנה להתפלל עד פרסה אבל לא לאחר שהלך פרסה ובה"ג מפרש עד כמה יבקש לילך שיהא צריך להתפלל עד פרסה אפילו אין לו לילך אלא עד פרסה אבל דרך פחות מפרסה א"צ להתפלל תפלה זו וכתב הרא"ש ונראה פי' ה"ג עיקר אם יש לו עדיין ללכת הרבה למה לא יברך אבל כשיש לו ללכת פחות מפרסה בקרוב לעיר לא הוי מקום סכנה וא"צ לברך וה"ר יונה כתב שהפירוש הנכון הוא דעד כמה הוי אחיזת הדרך להתפלל אותה לכתחלה לאחר שיצא מן העיר בתוך הפרסה הראשונה ואם שכח ולא אמר אותה בתוך הראשונה אומר אותה אח"כ על מה שיש לו ללכת כל זמן שרב ממנו הדרך עד שיתקרב למקום שהולך ורבינו תפס עיקר כפי' בה"ג וכמו שהסכים הרא"ש ולכן כתב שאין לאומרה אא"כ יש לו לילך פרסה וכן אם שכח מלאומרה יאמר אותה כל זמן שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון ומשמע ליה לרבינו דהא דאמרינן בגמרא דעד כמה עד פרסה לומר דבפחות מפרסה לא היינו לומר אותה בברכה אבל אם רוצה לומר תפלה זו בלא ברכה הרשות בידו וכ"כ בכלבו סימן פ"ז ובתוך פרסה יתפלל ויחתום ולאחר פרסה יתפלל ולא יחתום וכ"כ הגהות מיימון בפ"י מהלכות ברכות בשם סמ"ק: וכתב ה"ר יונה שיש מקשים על פי' בה"ג דבדרך פחות מפרסה א"צ להתפלל תפלה זו מדאמרינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה ותירץ דאפשר דההיא דירושלמי לא בקרוב לעיר מיירי אלא בהולך בדרך בין הכפרים שהכל הוא בחזקת סכנה: והרמב"ם לא הזכיר תפלת הדרך אלא שכתב בפ"י מהלכות ברכות שכשיצא מן העיר בשלום יאמר מודה אני לפניך ה' אלהי שהוצאתני מכרך זה לשלום וכשם שהוצאתני לשלום כך תוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמיכני לשלום ותצילני מכף אויב ואורב בדרך ע"כ ויש לתמוה למה לא הזכיר בה חתימה וגם למה לא כתב דמצלי לה משאחז בדרך עד פרסה:
יז סָעִיף א הנכנס לבה"מ יתפלל שלא תארע תקלה על ידו ויאמר יר"מ וכו' וביציאתו יודה ויאמר מודה אני לפניך וכו' שם וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל תלמידי ר"י פירשו ואל יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהם כלומר היה מתפלל שלא יכשלו החברים וימשוך מזה רעה שיהא שמח בכשלונם והיה נראה שהול"ל מהם ולפי הנראה היה מתפלל שיהיה לו שמחה וגילה בהם שהתורה היא שמחה לעוסקים בה:
יח סָעִיף א ועל מה שאומר אני רץ והם רצים וכו'. כתב ה"ר יונה וא"ת למה הוצרך לחזור זה והלא הוא בכלל מה שאמר תחלה אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר י"ל שהוא דבר בפני עצמו ור"ל כשאני רואה שעוברים הימים והזמנים אני מרגיש בעצמי שאני רץ בכל יום ומתקרב למיתה ומפני זה אני מכין צידה לדרך כדי שאזכה לחיי העולם הבא אבל הם אינם מרגישים במיתתם כלל ואינם מכינים צידה לדרכם: תפלת הדרך ותפלת הנכנס לב"ה והודאת יציאתו מב"ה היו ראויים ליכתב לקמן בסימן ר"ל כי מעין אותם תפלות והודאות הם ולא כתבם רבינו כאן אלא לפי שהם בפרק תפלת השחר כמו ששאר דברים שבסימן זה הם באותו פרק ותפלת היוצא מן הכרך והנכנס לכרך שהם בפרק הרואה כתבם רבינו בסימן ר"ל:
א סָעִיף א רבן גמליאל אומר וכו' משנה פרק ת"ה סוף (דף כ"ח) ובגמרא מאי מעין י"ח רב אמר מעין כל ברכה וברכה פירוש אומרה בקוצר ומברך על כל אחת ואחת ושמואל אמר הביננו וכו' ופסקו הפוסקים כשמואל:
ב סָעִיף א ומ"ש וכל השנה יכול להתפלל אותה וכו' שם מימרא דשמואל גבי הבדלה ומימרא דרב ביבי בר אביי גבי שאלה מתקיף לה מר זוטרא ונכלליה מכלל הביננו ה' אלהינו המבדיל בין קודש לחול קשיא מתקיף לה מר זוטרא ונכלליה מכלל ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר ומשני אתי לאטרודי פירוש לטעות אי הכי הבדלה בחונן הדעת נמי אתא לאיטרודי אמרי התם כיון דאתיא בתחלת צלותא לא מיטריד הכא כיון דאתיא באמצע צלותא מיטריד ופירש רש"י בתחלת התפלה יכול אדם לכוין דעתו יותר מן האמצע עד כאן לשונו וכתב ה"ר יונה אע"ג דאסיקנא בקשיא מילתא דשמואל לא אידחיא ואפשר לתרץ הקושיא שאם היו אומרים מעין הבדלה וכוללים אותה בהביננו היה נראה שהבדלה היא ברכה בפני עצמה כיון שהתקינו מעין שאר ברכות עכ"ל ותימה דמה לנו לחוש אם היה נראה שהיא ברכה בפני עצמה הא ודאי דלא מפני שהיה נראה כך יקבעו להבדלה ברכה בפני עצמה כרבי עקיבא במשנה פרק אין עומדין דכבר נהגו לכוללה בחונן הדעת ויש לומר דחוששין שמתוך שיהא נראה שהיא ברכה בפ"ע יבואו לומר שדין הבדלה כדין שאר ברכות שמונה עשרה דאם שכח ולא אמרה מחזירין אותו ויברכו ברכה לבטלה ובהכי ניחא דדחיק תלמודא גבי שאלה וקא משני דהא דאין כוללין אותה בהביננו היינו משום דאתא למיטריד ולמטעי ולא קאמר האי טעמא דהיה נראה שהיא ברכה בפני עצמה אלא דלפי דגבי שאלה אין לנו לחוש לזה שיהיה נראה להם דהשאלה היא ברכה בפני עצמה ויבואו לומר דאם שכח מלאומרה דמחזירין אותו דהא קושטא הכי הוא דאם טעה ולא אמר שאלה בברכת השנים מחזירין אותו הלכך איצטריך לשנויי דכיון דאתיא באמצע צלותא מיטריד והכי נקטינן דאין אומרים הביננו במ"ש ובמי"ט וכן היא דעת רוב פוסקים: וכתב ב"י אהא דקאמר אתא לאיטרודי פי' לטעות וצ"ל דהא דחיישינן שיטעה יותר בתפלת הביננו מבתפלת י"ח הוא מפני שאדם עשוי לטעות ביותר בדברים קצרים שנקל לאדם לדלג ב' או ג' תיבות או להוסיף אותם עכ"ל נראה שהבין דתלמודא ה"ק דאתא לטעות וידלג ב' או ג' תיבות ותימא דא"כ אמאי חיישינן טפי דכשבא לכלול השאלה בברכת הביננו דאתא לדלג בלא שאלה נמי אתא לדלג ב' או ג' תיבות ויהיה הביננו חסר ברכה אחת מן האמצעית אלא ודאי לא חיישינן לדילוג אלא חיישינן דמתוך שהם דברים קצרים שמא יהא טועה שלא יהא כולל ותן טל מטר אצל ודשננו בנאות ארצך אלא למעלה ממנו או למטה ממנו ואנן בעינן שאלה בברכת השנים אבל בתפלת י"ח ידע את מקומה בברכת השנים שהיא ברכה ארוכה ואין לטעות בקביעות ותן טל ומטר למעלה ממנה או למטה ממנה ופשוט הוא:
ג סָעִיף א ומ"ש וה"מ בשעת הדחק כגון שהוא בדרך או כיוצא בו פי' כיון שהוא בדרך וצריך להתפלל בדרך דאיכא לחוש שמא יפסיקוהו עוברי דרכים הלכך יתפלל הביננו וכדאיתא ריש פ"ק דברכות בעובדא דר' יוסי דנכנס לחורבה להתפלל והוכיחו אליהו ה"ל להתפלל בדרך תפלה קצרה היינו הביננו כדפירש"י והסכימו כך התוס' בפ"ק ע"ש וגם כאן כתבו התוספות לייט עליה אביי אמאן דמצלי הביננו והכי קי"ל ויש ספרים דמסקי ה"מ במתא אבל בדרך שרי עכ"ל:
ד סָעִיף א כתב הרמב"ם הפועלים וכו' ואפשר שחושב פועלים כשעת הדחק ותימה הלא תלמוד ערוך הוא כדברי הרמב"ם בפרק היה קורא (ברכות דף י"ו) ומביאו ב"י ואם כן מאי קאמר רבינו עלה דהרמב"ם ואפשר דחושב פועלים כשעת הדחק דאין הרמב"ם חושב כלום מדעתו דאינו כותב אלא מה שעולה מן הסוגיא ונראה דדעת רבינו כיון דהאלפסי והרא"ש לא פסקו כי הך אוקימתא דמחלק לענין תפלת י"ח בין עושין בשכרן דמתפללין הביננו ובין עושין בסעודתן דמתפללין י"ח ולא הביאו אלא הבריי' כצורתה וז"ל הפועלים שעושין מלאכה אצל בעל הבית קורין קריאת שמע ומתפללין ואוכלין פתן ואין מברכין לפניה אבל מברכין לאחריה שתים כיצד ברכה ראשונה כתקונה וכו' במה דברים אמורים בעושין בשכרן אבל עושין בסעודתן או שהיה בעל הבית מיסב עמהם מברכין כתקונה אלמא דאין מחלק בין עושין בשכרן וכו' אלא לענין ברכת המזון אבל בתפלה אין חילוק דבכל ענין חייבין להתפלל י"ח כדקתני ברישא בסתם וקורין קריאת שמע ומתפללין דלא משמע אלא תפלה גמורה של י"ח והרא"ש נמי דקדק עוד לפרש כשכתב ברייתא זו דכתב בה ומתפללין בכל יום ג' פעמים י"ח ואוכלין פתן וכו' א"כ השתא הא דפריך תלמודא אברייתא דתנא בה הפועלים מתפללים י"ח והתניא מעין י"ח ואוקמוה באוקימתא בתרא אלא אידי ואידי ר"ג ולא קשה כאן בעושין בשכרן כאן בעושין בסעודתן ומייתי ראיה מהך ברייתא דאיכא חילוק בין עושין בשכרן לעושין בסעודתן לענין ברכת המזון והוא הדין דמחלקינן גבי תפלה דבעושין בשכרן מתפללין הביננו ובעושין בסעודתן מתפללין י"ח הך אוקימתא ממילא אידחיא דהא בברייתא גופא קתני סתם קורין קריאת שמע ומתפללין אלמא דאפילו עושין בשכרן מתפללין י"ח ואם כן ממילא אוקימתא קמא עיקר דקאמר לא קשיא הא ר"ג מתפללין הפועלים י"ח והא ר' יהושע מתפללין מעין י"ח היינו הביננו ומה שהקשה על זה בגמרא אי ר' יהושע מאי איריא פועלים אפילו כל אדם נמי לאו קושיא היא כלל דכל אדם ודאי רשות הוא להתפלל מעין י"ח לר' יהושע אבל פועלים חובה הוא עליהן להתפלל מעין י"ח שלא לבטל ממלאכת בעל הבית כמו שהקשו התוספות אלא דתלמודא הוה קאמר אוקימתא אחרת כלומר דלדידך נמי דקשיא לך אפילו כל אדם נמי איכא לאוקמה אידי ואידי ר"ג ולא קשיא כאן בעושין בשכרן כאן בעושין בסעודתן אבל קושטא לאו הכי הוא אלא כאוקימתא קמא הא ר"ג הא ר' יהושע וכיון דהלכתא לר"ג אף פועלים צריכין להתפלל י"ח בין בעושין בשכרן בין בעושין בסעודתן דאין להתפלל הביננו אלא בשעת הדחק כך הוא מוכרח ממ"ש הרי"ף והרא"ש דהכי סבירא להו ולכן הוה קשיא ליה לרבינו מאי טעמיה דהרמב"ם דפסק כאוקימתא בתרא ודלא כמשמעות הברייתא וקאמר כדי ליישב זה ואפשר שחושב פועלים כשעת הדחק כלומר ועל כן היה מפרש הרמב"ם דגם הברייתא דמחלק בפועלים בברכת המזון בין עושין בשכרן לבין עושין בסעודתן סבירא לה דממילא גם בתפלה בעושין בשכרן צריכין הם למהר למלאכתן ואין להם להתפלל תפלת י"ח ג' פעמים ביום דאיכא ביטול מלאכה טובא וחשיב כשעת הדחק אלא יש להם להתפלל הביננו. ולענין הלכה בפלוגתא דרבוותא הרי הוא ספק בדין ועל בעל הבית להביא ראיה שלא יבטלו ממלאכתן להתפלל י"ח וכיון שאינו מביא ראיה חייבים להתפלל י"ח כהרי"ף והרא"ש ורבינו שכתב לקמן בסימן קצ"א ומתפללין כדרכן ודלא כמו שפסק בש"ע כדברי הרמב"ם מיהו אף להרמב"ם כתב בהגהות מיימוני דהאידנא אין מקפידין ואדעתא דהכי משכירין אותם שיתפללו י"ח וכ"כ בש"ע:
ה סָעִיף א ההולך במקום גדודי חיות ולסטים וכו' משנה בפ' תפלת השחר ואיפליגו תנאי בברייתא ואסיקנא דהלכה כאחרים:
ו סָעִיף א צרכי עמך ישראל מרובים וכו' ופי' הטוב בעיניך עשה נראה מפירוש רש"י דלפי שהולך במקום סכנת לסטים ופן ח"ו יהרגוהו כי יהא נענש על חטאתיו מתפלל ואומר רבש"ע עשה אתה לי הטוב בעיניך לייסרני על חטאתי ולא תמסרני ביד לסטים וכמו שאמרו ישראל ביומי דיפתח לפניו ית' בתפלתם חטאנו עשה אתה לנו ככל הטוב בעיניך אך הצילנו נא היום הזה עוד נפלע"ד דבכלל זה ג"כ לפי ששואל לפניו ית' שיתן לכ"א וא' כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורו אמר אח"כ והטוב בעיניך עשה דאם יראה בעיניך הטוב ליתן לי עושר כי אעשה הטוב והישר בעיני ה' עם העושר עשה ואם אינו טוב בעיניך פן אשבע וכחשתי ורם לבבי ושכחתי את ה' אל תתן לי אלא כדי פרנסתי ומחסורי:
ז סָעִיף א ומ"ש וא"צ לאומרה אלא פעם אחת ביום וכו' מיהו בכל יום צריך לומר אותה כשאוחז בדרך דלא כיש טועין שאינן אומרים אותה כי אם ביום הראשון בתחלת יציאתם מביתם שהרי אפי' כשהיה דעתו ללון בעיר ואח"כ נמלך לעבור חוצה לה צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת כמ"ש הכל בו ומביאו ב"י כ"ש כשהוא לן בעיר דצריך לחזור ולהתפלל ביום כשיצא מן העיר שלן בה וכן בכל יום ויום צריך להתפלל כאשר חייב בתפלת י"ח בכל יום ויום והוא דבר פשוט לא היה צריך לכתבו אלא להוציא מדעת הטועים:
ח סָעִיף א הנכנס לב"ה וכו' שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי ושלא אומר וכו' כצ"ל ופי' רש"י הרי שתים רעות שיבואו על ידי שאגרום להם שיענשו ע"כ. וי"מ וישמחו בי חבירי מילתא באנפי נפשה היא ותרתי קאמר חדא שלא אכשל בדבר הלכה אידך תחזקני שאומר בב"ה דברים הגונים על פי דרכי התורה עד שישמחו בי חבירי על טוב שכלי ע"כ. וכן ולא יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהם איכא לפרש בשני פירושים דפי':
א ומשמע מדבריו דאע"ג דהתפלל תפלה קצרה אם לא יתפלל אחר כך כל י"ח מתפלל בתפלה שאחריה שתים:
ב כ"ה בהגהות סמ"ק
א סָעִיף א והתועים בדעתך ישפטו. פי' העוברים על דבריך ישפטו כנגד צדקה ומשפט רש"י:
ב סָעִיף א וצריך לאומרה מעומד ואע"ג דאמרינן לקמן גבי השכים לצאת לדרך רשב"א אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל ולא חייש לתפלת י"ח מעומד היינו טעמא כיון שהוא י"ח ברכות ואם היה צריך להתעכב בהם יהא לבו טרוד מחמת העיכוב ולא יכול לכוין אבל הביננו אין בה אריכת דברים כ"כ ויכול לכוין מעומד אשר"י בפרק תפלת השחר וצ"ע דהא פליגי אבוה דשמואל ולוי בהא דהוי מקדמי ומצלי מעמוד השחר וס"ל דמעומד עדיף כמ"ש רבינו לעיל סוף סי' פ"ט והרא"ש פסק כוותייהו וא"כ כאן לק"מ ודוחק לומר שהרא"ש ס"ל שהאי דין דהביננו קאי אפילו לרשב"א ונראה דע"כ ל"פ אלא בשעה שהוא יוצא בהשכמה ויש לו פנאי להתפלל אם יתפלל תפלה מעומד ולא יסמוך גאולה לתפלה או טפי עדיף למיסמך גאולה לתפלה ולא יעמוד אבל כ"ע מודו דאם אירע שצריך להקדים לדרך או שהקדים וסבר שיהיה לו פנאי לעמוד בדרך ואח"כ קרה לו דחק שלא היה לו פנאי בזה כ"ע מודים דיתפלל כשהוא מהלך כרשב"א ולכך פריך הרא"ש דגם בהביננו דלא התירו להתפלל כ"א בשעת הדחק למה הצריכוהו לעמוד ותדע שכן הוא מדפריך במאי קמיפלגי ומשני דת"ק סבר דתפלה מעומד עדיף ש"מ דס"ל דעמידה עדיף טפי מבמהלך אבל במהלך מיהא נמי שפיר דמי דאל"כ היה לו לומר דת"ק סבר דצריך תפלה מעומד וק"ל:
ג סָעִיף א חוץ מבימות הגשמים כו' שא"א לכללה כשאומר ודשננו בנאות ארצך ותן טל ומטר דאתי לאיטרודי וז"ל ב"י כלומר לטעות בדברים קצרים שבקל אדם יכול לדלג ב' או ג' תיבות או להוסיף אותם עכ"ל ולענ"ד נראה דר"ל דיאמר השאלה שלא במקומה וזהו טעות דיקדימה או יאחרה מלאומרה בברכת ברך עלינו:
ד סָעִיף א וחוץ מבמ"ש בגמרא פריך ונכללה מכלל הביננו ה' אלהינו המבדיל בין קודש לחול דהא בתחלת התפלה לא מיטריד ויכול לכוין יותר מבאמצע התפלה ואסיקנא בקשיא וכתב הרשב"א אע"ג דסלקא בקושיא לא אידחי' כיון דלא סליק בתיובתא והר"י נתן טעם מפני שהיה נראה שהבדלה היא ברכה בפני עצמה ואינה ברכה בפני עצמה אלא דינה לכוללה בברכת אתה חונן עכ"ל וק"ק למה לא אמר זה הטעם ג"כ בשאלה והיה נראה דדוקא בהבדלה שאינו ענין לברכת אתה חונן היה נחשב לברכה בפני עצמה משא"כ ותן טל ומטר שהוא מעין ודשננו בנאות ארצך. אך ק"ק דא"כ הוא היה לתלמודא לומר תירוץ זה ומדלא אמרה ודאי לא ס"ל לתלמודא האי סברא למיחש ואפשר לומר שהמתרץ כשהשיב לו מתחלה דילמא אתי לאיטרודי היה כוונתו לומר שמא יטרד פעם אחר ויחשבו לברכה בפני עצמו ולא כסברת ר' יונה ולא היה חושש שיטרד וידלג אך שהמקשן סליק אדעתיה שהשיב לו טרדות של דילוג והתרצן הואיל וידע האי שינוייא לרוב פשיטותו בעיניו לא חש להשיב על אתקפתא בתרייתא וק"ל:
ה סָעִיף א מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת משמע לכאורה שצ"ל גם אתה חונן כשאומר אתה חוננתנו ואומרים באמצע אתה חוננתנו וכ"פ ר"י וב"י הביאו וצ"ע שר' מנחם כ' שטעות לומר אתה חוננתנו ואתה חונן ובעל הסדר המנהגים הביאו ועיין בסי' רצ"ד בב"י שמשמע גם כן לאומרו ומיהו בכאן אין ראייה דמ"ש דצ"ל הבדלה אינו ר"ל נוסח אתה חוננתנו אלא ר"ל ותבדילנו ה' אלהינו בין קודש לחול ועוד מ"ש בחונן הדעת אינו ר"ל התחלת הברכה אלא סוף חתימת הברכה שמסיים חונן הדעת וק"ל. וכ"כ לקמן סי' רצ"ד בשם ב"י ורמ"א ומ"ו ז"ל וע"ש דלא כרמ"י דפסק שם לומר תרווייהו והוכחתי שם דלא דק:
ו סָעִיף א כתב הרמב"ם כו' עד ואפשר שחושב פועלים. כשעת הדחק עיין מ"ש בדרישה שוב מצאתי כתוב בשם מהרל"ח שישב זה. ז"ל שאילו מהגמרא ה"א מאי מעין י"ח דקאמר מעין כל ברכה וברכה כדפי' רבא לדברי ר' דוסא ואע"ג דקי"ל כשמואל דפי' מעין י"ח דר' דוסא ר"ל הביננו הא כיון דמצינו דלייט אביי אמאן דאמר הביננו הכי קי"ל אם לא בשעת הדחק כשהוא בדרך וא"כ ה"א פועלים שאומרים כן תדיר מעין י"ח ודאי ר"ל מעין כל ברכה מש"ה מייתי דברי הרמב"'ם דכתב בהדיא דר"ל הביננו ואפ"ה מותר ומש"ה מסיק רבינו דצ"ל דמחשב לפועלים כשעת הדחק עכ"ל ותירוץ זה דוחק בעיני שיהיה האי מעין י"ח שלא כמעין י"ח דר' דוסא דא"כ לא ה"ל לגמרי לסתום אלא לפרש ועוד שאר קושיות שעוררתי ע"ז מלקמן סי' קצ"א לא נתיישבו לכן מחוורתא כדפירשתי בדרישה ועיין מ"ש עוד מזה לקמן בסי' קצ"א:
ז סָעִיף א אפי' אם ינוח בעיר באמצע היום כ"כ כלבו בסי' פ"ז בשם התוס' וכתב עוד אבל אם דעתו ללון בעיר ואח"כ נמלך ויצא ממנה לעבור ממנה חוצה לה או לשוב לביתו צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת עכ"ל משמע דמכ"ש אם לן בדרך באושפיזא בלילה שצריך לחזור ולאומרה ביום:
ח סָעִיף א וי"ל אותה אחר שהחזיק בדרך גם הר"מ שהיה סומכה ליהי רצון היינו כשהיה מתפלל בדרך וזהו שכתב רבינו כשהיה יוצא מהר"ם לדרך בבוקר ומשמע לי מתוך דברי רבינו שגם מהר"ם ס"ל שא"צ להיות פותחת בברוך מטעם שכתב רבינו לפני זה ומ"מ כשהיה יוצא לדרך היה סומכה דהכי עדיף טפי וזהו דומה לברכת אלהי נשמה דלעיל דאף שכתב רבינו דאינה צריכה להתחיל בברוך כמ"ש בסי' ו' ומ"מ חזר לכתוב בס"ס מ"ז בשם הרא"ש דהמשכים קודם עלות השחר יברך ענט"י ואשר יצר ואלהי נשמה וה"ט כיון דיכול לסמוך לברכה הכי עדיף טפי וכמ"ש לעיל דכוותיה וממילא כשלא יצא לדרך בבוקר היה אומר כן בלא סמיכת ברכה ומשמע נמי לכאורה דמה"ט סומכה לברכת גומל חסדים שהיא ברכה כוללת כל החסדים ומעין הצלת הדרך נמי היא אבל מל' הכלבו והביאו הב"י שכתב ז"ל שאלו אל הר"מ ז"ל למה תפלת הדרך חותמת בברוך ואינה פותחת בברוך והשיב שהוא סומך אותה לעולם לא' מן הברכות הפותחת בברכה כגון לא' מאותן ברכות דאשר נתן לשכוי בינה עכ"ל ומשמע מכאן דברכת גומל חסדים לאו דוקא וגם מדאמר לעולם היה סומך לכאורה נראה דה"ה אם היה יוצא באמצע היום היה סומכה לאחרת כגון ברכת אשר יצר דהטלת צרכיו לאחר שהחזיק בדרך או שאכל פרי ובירך אחריו וסמך תפלת הדרך לאותה ברכה דמ"ש סמיכה לנותן לשכוי בינה או לברכה אחרונה דפרי או אשר יצר וכדומה לזה וק"ל:
ט סָעִיף א וישמחו בי חבירי פירש"י הרי שתים רעות שאגרום להם עונש ע"י אבל שמעתי פי' אחר וישמחו כו' מילתא באנפי נפשיה היא תגרום שאומר דבר טוב והגון עד שישמחו בי חברי על טוב שכלי:
י סָעִיף א אני עמל והם עמלים כו' כתב הר"ר יונה וא"ת למה הוצרך לחזור זה והלא הוא בכלל מ"ש תחלה אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. וי"ל שהוא דבר בפני עצמו ור"ל כשאני רואה שעוברים הימים הזמנים אני מרגיש בעצמי שאני רץ בכל יום להתקרב למיתה מפני זה אני מכין צידה לדרך כדי שאזכה לחיי העוה"ב אבל הם אינם מרגישים במיתתם כלל ואינם מכינים צידה לדרכם:
א סָעִיף א וצריך לאומרה מעומד כו' ואע"ג דאמרינן לקמן גבי השכים כו' ואין לתרץ דמש"ה כתב ושיתפלל מעומד משום דלעיל בסימן צ"ד כתב ב"י דאם הוא מתפלל בספינה ובקרון וכיוצא בו מחמת אונס מיושב ואח"כ כשיכול צריך לחזור ולהתפלל מעומד וכאן א"צ לחזור ולהתפלל תפלת י"ח בביתו דמ"מ לא היה להם לסתום דצריך להתפלל מעומד אלא הל"ל דדינה כי"ח וממילא ידענא אי התפלל יצא ואי לא צריך לחזור ולהתפלל כשיכול וק"ל:
ב סָעִיף א ואפשר שחושב פועלים כשעת הדחק ז"ל ב"י מדברי רבינו נראה שהוא סובר שאלו הדברים מדברי הרמב"ם וסברת עצמו נינהו ואינו כן אלא תלמוד ערוך הוא בפרק היה קורא והכי איתא התם ת"ר הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בע"ה קורין ק"ש ומתפללין תפלת י"ח אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין כפיהן והתניא מעין י"ח ואסיקנא ל"ק כאן כשעושין בשכרן כאן כשעושין בסעודתן עכ"ל ב"י ודע ששם בפרק היה קורא (ברכות דף י"ו ע"א) מסיק הגמרא אהאי שינויא והתניא הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה"ב קורין ק"ש ומתפללין ואוכלין פתן ואין מברכין לפניה אבל מברכין לאחריה שתים כיצד ברכה ראשונה כתיקונה שניה פותח בברכת הארץ וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ בד"א בשעושין בשכרן אבל עושין בסעודתן או שהיה בעל הבית מיסב עמהן מברכין כתיקונה עכה"ג ופירש"י והתניא בניחותא דיש חילוק בין עושין בשכרן לעושין בסעודתן ואין מברכין לפניה שאינה מן התורה אבל מברכין לאחריה שהיא מן התורה וכוללן שנים באחת שברכת הארץ ובונה ירושלים דומות עכ"ל ודין זה דברכת המזון בפועלים הביאו רבינו לקמן בסי' קצ"א ותימה איך עלה על דעתו לומר שנעלם מעיני רבינו שמקור דין זה דהרמב"ם מהגמרא כיון דבהדיא כתב סיפא דדינא דאתמר על דין הנ"ל בתפלה באותו דף ועמוד בענין א' ודוחק לומר דידע רבינו הברייתא דמייתי לראייה שאתניי' ג"כ במקום אחר ולא ידע הגמרא דפרק היה קורא דא"כ ה"ל לרבינו לתמוה על הרמב"ם מנ"ל לחלוק בתפלה בין עושה בשכר הא בברייתא דקתני ומתפללין כו' וקאמר בד"א בעושין בשכר משמע דעושין בשכרן מתפללין תפלה שלימה ולכן נלענ"ד דקשה לרבינו כיון שא"א הביננו אם לא בשעת הדחק כמ"ש בסמוך א"כ פועלים שיש להם לסעוד ועושין מלאכה כדי להוסיף להם עוד שכר למה יקרא זה בשעת הדחק יתפללו תפלה שלימה וימעט להן ב"ה דבר מועט משכירתן ולכן היה מסתבר לפ' הגמרא איפכא דכשעושין מלאכה עבור סעודתן אין לך שעת הדחק גדול מזה שהוא חיי שעה ואז מתפללין הביננו וכשעושין בסעודתן וגם נותנים להם שכר צריכין להתפלל כל י"ח כמ"ש והשתא א"ש טפי הראייה דמייתי מהתניא כו' דשם כתב ומתפללין סתם דמשמע כל י"ח ומסיק שם בד"א בעושין בשכרן כו' ש"מ דבעושין בשכרן מתפללין כל הי"ח כמ"ש הרמב"ם. וא"ת איך שייך לומר כשנותנין לו שכר גדול דהיינו הסעודה וגם השכירות יתפלל טפי ויעכב ממלאכתו טפי מבזמן שנותן שכירות קטן. דז"א קושיא דהפועלים אינם דומים זה נוקב מרגליות וזה עובד אדמה גם לפעמים סעודת האחד שוה טפי מסעודתו ושכירות של האחר. ובלא"ה י"ל דלק"מ דבגמרא לא נאמר שנוטלין שכר לכל הסעודה וי"ל דמיירי בפועל דנתפרנס משלו דיש לו לאכול משלו לכך כיון שיש לו לאכול כדי חייו ואינו עושה אלא כדי להעדיף מעות צריך להתפלל כל י"ח דאין זה מיקרי שעת הדחק לכתחלה כמו שהוא בשדה שהוא טרוד מחמת שחושש שיפסיקוהו עוברי דרכים וכיוצא בו. וא"ש הברייתא דמייתי לראייה כמ"ש והא דמצריך התם כשעושה בסעודה לברך כל ברכת המזון משא"כ כשעושה בשכר. ה"ט נמי כיון ששכירתו הוא הסעודה שנותן לו ב"ה ולא התנה עמו שיקצר בברכתו כשאר פועל שורת הדין נותן שיברך כל ברכת המזון וכן כשבעל הבית מיסב עמו וק"ל אבל הרמב"ם מפרש הגמרא איפכא דבשעושה מלאכה עבור הסעודה צריך להתפלל כל התפלה וכשעושה בשכר מתפלל הביננו ומפרש בשכרן ר"ל שכר עודף מסעודה א"כ לפי פירושו צריכין לומר דאף שאין זה שעת הדחק כ"כ מ"מ כיון דפועל הוא ואליו הוא נושא נפשו כל פועל מיקרי שעת הדחק. והא דאמר עושה בסעודה צריך לברך כל י"ח היינו משום דאין נותן לו אלא שכירות קטן יכול לבטל ממלאכתו ולפי מ"ש א"ש שהוצרך רבינו לקמן בסי' קצ"א כשכתב דין תפלה דפועלים להוסיף תיבת כדרכן וז"ל קורין ק"ש ומתפללין כדרכן כו' משום שלא תטעה במ"ש ומתפללין דר"ל כל התפלה לפיכך כתב כדרכן ור"ל הפועלים שהם נקראים שעת הדחק וממילא נשמע דמתפללין הביננו וק"ל והא דאיתא בבריי' דכתבתי שאין מברכין לפניה ורבינו כתב לקמן בסי' קכ"א דמברכין לפניה זה יישב ב"י לקמן שם במקומו דגירסא יש בזה מיהו זהו דוחק שיוסיף על לשון הברייתא לכתוב ומתפללין כדרכן ויהיה ר"ל שלא כדרך המתפללין אלא כדרך שהם בשעת הדחק לכן יותר נראה דרבינו הוסיף שם כדרכן שלטעמיה אזיל דס"ל דהנוטלין שכר אינו מיחשב שעת הדחק לכן צריכין להתפלל כדרכן כל התפלה וכאן להרמב"ם כתב וליה לא ס"ל הכי. אלא שקשה דא"כ ה"ל לחלק הכא או התם בין עושין בשכר לעושים בסעודה בענין תפלה שדין תפלה היפך מדין ברכת המזון ועיין מ"ש עוד בפרישה מזה וגם לקמן סי' קצ"א:
ג סָעִיף א והטוב בעיניך עשה נלע"ד דר"ל שלאחר שהתפלל שיתן לכל א' וא' כדי פרנסתו ולכל גוויה כדי מחסורה הוא אומר והטוב בעיניך עשה מפני שידוע שהפרנסה שהש"י מוציא לבריותיו איננה בשוה לזה בנחת ולזה בצער וזה אדון וזה עבד לו וכדומה וע"ז אומר והטוב בעיניך עשה רק שתהיה לכל אחד די מחסורו ופרנסתו וק"ל. א"נ י"ל ע"ד שאמר ההוא חסיד לאחר תפלתו שביקש צורכו לפי דעתו ואמר הנה רבש"ע תפלתי תחינתי ובקשתי לפניך לפי אומד דעתי ואתה ברחמיך הרבים ידעת הטוב אשר היא הטובה באמת ואותו תן לי הן לרצוני הן שלא לרצוני וכתבו בעל חובת הלבבות וז"ש והטוב בעיניך עשה:
ד סָעִיף א ואינו צריך לג' ראשונות ולא לג' אחרונות ואומרה כשהוא מהלך ולכשיגיע לביתו צריך להתפלל פעם אחרת ק' מאי קמ"ל דהא לעיל בסי' צ"ד כתב ב"י דאפי' כשמתפלל כל התפלה כשהוא מהלך שצריך לחזור ולהתפלל כשבא לביתו וי"ל דמ"ש כאן ולכשיגיע לביתו כו' לא קאי אדסמיך ליה דהיינו ואומרה כשהוא מהלך לחוד אלא קאי אפילו כשהתפלל התפלה קצרה מעומד דצריך לחזור ולהתפלל פעם אחרת:
ה סָעִיף א לפי שאינה אלא תפלה בעלמא כו' ולא כברכה שתקנו ע"ש המאורע כו' ונראה דמ"ש לעיל בסי' ו' גבי אלהי נשמה דאינה אלא ברכת הודאה הוא טעם גם כן לזה ועיין מ"ש שם:
ו סָעִיף א ומ"ש רבינו ואין לו לאומרה אא"כ יש לו לילך פרסה כ"כ בה"ג והרא"ש וכתב הר"י ז"ל שיש מקשים על בה"ג דכתב דבדרך פחות מפרסה א"צ להתפלל תפלה זו מדאמרינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה ותירץ דאפשר דההיא דירושלמי לא בקרוב לעיר מיירי אלא בהולך בדרך בין הכפרים שהכל הוא בחזקת הסכנה עכ"ל והביאו ב"י ל' וע"ל ס"ס רי"ט שכתב רבינו דההיא דירושלמי דאמרו כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו לענין צריכין להודות כ"א לענין תפלת הדרך שלענין תפלת הדרך כל הדרכים בחזקת סכנה וצריך לאומרו צ"ל ג"כ דל"ד אמרו וכמ"ש כאן ולכאורה נראה דלענין לאומרו בלא ברכה כל הדרכים שוים דלעולם צריך לאומרו אלא שלענין ברכה מחולקי':
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.