א ואומר עלינו לשבח וכשיגיע אל ככל המונם יפסיק מעט קודם שיאמר ואנו כורעים ומשתחוים כדי שלא יהא נראה כאילו חוזר למעלה וי"א וכסא כבודו בשמים ממעל ואין לומר כן אלא ומושב יקרו וכן הוא הנוסח בס' היכלות ונפטרין לבתיהן לשלום ובספרד נוהגין בכל יום אחר קדיש לומר מזמור הטה ה' אזנך ענני וקדיש אחריו ואח"כ עלינו לשבח ובכל זמן וזמן משנין המזמור לפי ענינו כגון ברכי נפשי בר"ח וכאיל תערוג על אפיקי מים בחולו של מועד ומזמור שיר חנוכת הבית בחנוכה ובפורים למנצח על אילת השחר ומנהג טוב הוא ובסידור רב עמרם כתב לאחר שיסיים ש"צ עושה שלום נוהגים לומר אין כאלהינו וכו' עד אתה הוא מושיענו אתה הוא שהקטירו אבותינו לפניך קטורת הסמים פיטום הקטורת הצרי והצפורן החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה מור וקציעה שבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר ששה עשר מנה הקושט שנים עשר קלופה שלשה וקנמון תשעה בורית כרשינה תשעה קבין יין קפריסין סאין תלתא וקבין תלתא ואם אין לו יין קפריסין מביא חמר חוריין עתיק מלח סדומית רובע הקב מעלה עשן כל שהוא רבי נתן אומר אף כפת הירדן כל שהוא אם נתן בה דבש פסלה ואם חיסר בה אחת מכל סממניה חייב מיתה רשבג"א הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף בורית כרשינה ששפין בה את הצפורן כדי שתהא נאה ויין קפריסין ששורין בו את הצפורן כדי שתהא עזה והלא מי רגלים יפין לה אלא שאין מכניסין מי רגלים בעזרה מפני הכבוד ואומר השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש ביום הראשון היו אומרים לה' הארץ ומלואה: בשני היו אומרים גדול ה' ומהולל מאד: בשלישי היו אומרים אלהים נצב בעדת אל: ברביעי היו אומרים אל נקמות ה' אל נקמות הופיע: בחמישי היו אומרים הרנינו לאלהים עוזנו: בששי היו אומרים ה' מלך גאות לבש: בשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת מזמור שיר לעתיד לבא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העוה"ב אמר ר"א א"ר חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום וכו' ואומר קדיש עד עושה שלום וכן בערב לאחר שיגמרו תפלת ערבית נוהגין לומר פטום הקטרת אבל לא השיר ולמה אומרים פטום הקטרת בבקר ובערב והשיר בבקר בלבד לפי שזה מצותו בבקר ובערב וזה לא היתה מצותו אלא בבקר:
א סָעִיף א ואומר עלינו לשבח וכו' פיטום הקטורת היא ברייתא הובאה בתלמוד בבלי בפ"ק דכריתות (ו.) ובתלמוד ירושלמי פרק טרף בקלפי ויש בין הבבלי והירושלמי חילוק בגירסא שהבבלי נראה גורס כדי שתהא נאה כדי שתהא עזה והירושלמי גורס מפני שהיא נאה מפני שהיא עזה וגירסת רבינו כתלמודא דידן ופירש"י בפ"ק דכריתות שתהא נאה. ששחורה היא: שתהא עזה. שיהא ריחה חזק והרד"א כ' יין קפריסין למה הוא בא כדי לשרות בו את הצפורן מפני שהיא עזה כדי שיהא ריחה נודף. והכלבו כתב שתהא עזה פירוש שיהא ריחה חזק נ"א מפני שהוא עז פירוש אותו יין הבא מקפרס הוא עז וחזק ומחזק ריח הצפורן הרי שיש ליישב גירס' הירושלמי דגריס מפני שהיא עזה כמו תלמודא דידן דגריס כדי שתהא עזה וה"ק מפני שהיא קשה ועזה כשהיה שולט בה האור לא היה ריחה נודף ולכן שורין אותה ביין תחלה כדי שינדוף ריחה אבל מאי דגריס מפני שהיא נאה צ"ע שאם היא נאה אינה צריכה תיקון ואפשר דה"ק בורית כרשינה למה היא בא לשפות בה את הצפורן מפני שהיא צריכה להיות נאה ואילו לא היו שפין אותה לא היתה נאה א"נ מפני שהיא נאה כלומר מפני שהיא שחורה ולישנא מעליא נקט ומ"מ נראה דלגרוס כדגריס תלמודא דידן עדיף: וגירסת הירושלמי בורית כרשינה למה הוא בא וכו' יין קפריסין למה הוא בא וכו' והלא מי רגלים יפין לה וכו' וכ"נ שהיא גירסת בבלי ולפ"ז איין קפריסין קאי דמי רגלים יפין לצפורן ולא היה צריך להביאו אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש והרד"א גורס בהפך יין קפריסין למה הוא בא וכו' בורית כרשינה למה הוא בא וכו' והלא מי רגלים יפין לה וכו' וכך היא גירסת הסדורים ולפ"ז והלא מי רגלים יפין לה אבורית כרשינה קאי דלא היה צריך להביאו לשפות את הצפורן דלשוף במי רגלים הוי סגי אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש וכ"כ הרד"א והלא מי רגלים יפין לה פירוש לרחצה וליפותה ונראה דלגרוס כגירסת הירושלמי עדיף דלא חיישינן לגירסת הרד"א והסידורים במקום הירושלמי וכל שכן דמגמרא דידן משמע דגריס הכי: וכתב הכלבו פיטום פי' כתישת הסמנים ותיקון הקטורת נקרא פיטום ואינו לשון דישון כמו שור של פטם אלא לשון תיקון וכתישה והערוך כתב המפטם את הקטורת פי' המבסם והממלח כל הבשמים לעשות הקטורת רוקח מרקחת מעשה רקח תרגום ירושלמי מפטם: ודע שברייתא זו העתיקה רבינו כלשון ששנויה בגמרא אות באות ובנוסחת הסידורים יש תוספת דברים וזה נוסחם. פיטום הקטורת כיצד שס"ח מנים היו בה שס"ה כמנין ימות החמה ג' שהיה מוסיף בה כ"ג בערב יה"כ ומחזירן למכתשת ונוטל ממנה מלא חפניו כדי לקיים בה מצות דקה מן הדקה וי"א סמנין היו בה ואלו הן הצרי והצפורן וכו' וכ"נ שהיא נוסחת הכלבו והרד"א וכבר נתבאר זה בדבריהם עם כל שאר דברי הברייתא: ועליך לדעת טעם למה ששנינו י"א סמנים היו בה דהכי משתמע מקראי כדאיתא בגמרא כתבו הרד"א גם יש לך לדעת שמנין הי"א סמנין הם הצרי והצפורן וכו' עד קנמון ואלו הם הסמנים שנאמרו למשה מסיני ואם חיסר אחת מהם חייב מיתה ושאר דברים אינם באים אלא לתקן מעשה הקטורת סמנין אלו שהרי בורית כרשינה ויין קפריסין אינם באים אלא לתקן הצפורן ומעלה עשן כדי לתקן שיהא העשן מתמר ועולה ומלח סדומית בא לשום תיקון אחר וכיון שאינם באים אלא לתיקון לא מנאתם תורה בכלל הסמנים ומשמע שאפילו אם חיסרם אינו חייב כלום שהרי אילו לא מפני הכבוד היו מביאין מי רגלים במקום יין קפריסין וכיון שכן אפילו אם חיסרו לית ביה חיובא ואפשר דאפילו איסורא ליכא בחיסור דברים אלו שאינם באים אלא לתקון אלא שהמצוה מן המובחר שלא לחסרם והכי משמע מדאמרינן בס"פ אמר להם הממונה (יומא לח.) שהביאו אומנים שהיו יודעים לפטם הקטורת ולא היו יודעים להעלות עשן שלא היה מתמר ועולה אלא מפציע לכאן ולכאן ופירש"י שלא היו מכירים בעשב שהוא מעלה עשן ומשמע שניסו כן בהקטרת פנים וראו שלא היה העשן מתמר ועולה דבחוץ אסור להקטיר הרי שאע"פ שחיסר מעלה עשן הקטירו אותו וה"ה לשאר דברים שאינם באים אלא לתיקון: ובנוסחת קצת סידורים יש תוספת בסוף ברייתא זו אחר אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש מפני הכבוד והתוספת הם ברייתות בפ"ק דכריתות ושם פירשם רש"י והתוספת הזה כתבו הכלבו ופירשו אכן הרד"א לא כתבו וגם רוב העולם לא נהגו לאמרו: ודע שברייתא אחת שבאה בתוספת ההוא תנא אחת לס' או לע' שנה היו מפטמין אותה לחצאין פירש רש"י שלא היה צריך לפטם אלא חצי שיעור משום דמותר דס' או ע' שנה סלקי לחצי שיעור הקטורת פעמים לס' פעמים לע' או סמוך להם לפי שאין כל החפנים שוות עכ"ל פירוש המותר שכתב הוא מותר השלש מנים שמהם היה חופן כ"ג בי"ה וקשה שאיך אפשר שבס' שנה יעלה המותר כ"כ והלא אפילו כל הג' מנים אינם עולים לחצי הקטורת והתוספות בפ"ק דשבועות (י:) כתבו בזה ע"ש: כתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל שאין לומר פיטום הקטורת אלא מתוך הכתב שמא יחסר אחד מהסמנים ויהא חייב מיתה בקריאה כמו בהקטרה ואולי שמזה הטעם אין אומרים אותו במקצת מקומות אע"פ שאומר פרשת הקרבנות ע"כ והם דברי א"ח שכתב בשם הבעל הלכות ואני אומר אם הלכה נקבל אבל אם לדין יש תשובה דהא בחיסר אחת מסמניה חייב מיתה פירש"י חייב מיתה כי עייל בי"ה דכתיב ואל יבא בכל עת ולא ימות בזאת יבא אהרן וגו' וכי מעייל קטורת שלא כהלכתה ביאה ריקנית היא וחייב מיתה ע"כ אלמא שאינו חייב מיתה מפני שחיסר אלא מפני שנכנס למקדש ללא צורך ואפילו לדעת הרמב"ם שכתב בפ"ב מהלכות כלי המקדש חיסר אחת מסמניה חייב מיתה שהרי נעשה קטורת זרה איכא למימר דטעמיה דכיון דקטורת זרה היא הוה ליה ביאה למקדש שלא לצורך ואפילו אם תמצא לומר שאף על פי שאין נכנס לפני ולפנים אלא בהקטורת דמזבח הזהב מיחייב מיתה משום מקטיר קטורת זרה כדאשכחן בבני אהרן שנתחייבו מיתה מפני שהקטירו קטורת באש זרה איכא למימר דהיינו דוקא כשהוא מקטיר ממש אבל כשחיסר בקריאה מהי תיתי לן ועוד שכבר הוכחתי לעיל דהא דאם חיסר מסמניה חייב דוקא במתסר אחד מי"א סמנין הוא ודבר קל הוא ליזהר שלא יחסר שום אחד מהם בקריאתו וא"כ לא היה להם בשום מקום לימנע מלאמרו מפני טעם זה :
ב סָעִיף א השיר שהיו הלוים אומרים במקדש ביום הראשון היו אומרים לה' הארץ וכו' משנה היא בסוף מסכת תמיד (לג:) ובפרק בתרא דר"ה (לא.) מפרש טעם למה נתקן מזמור זה ליום ראשון וזה ליום שני וכן כולם: כתוב בא"ח במנחה לא ראיתי מי שאומר השירים והטעם לפי שלא היה מצותן אלא בבקר: כתב הריב"ש בתשובה על מה שנהגו לומר ברכו אחר קדיש בתרא ושבא חכם אחד ומיחה בידם שלא לומר ברכו מאחר שאין ברכה לאחריו וקמו קצת הקהל לומר שאין ראוי לבטל מנהגא דבר פשוט שברכו נתקן קודם ברכות של ק"ש ואם כל הציבור שמעו אותו קודם הברכות אין לאומרו כלל לאחר התפלה והאומרו הוא טועה גם הרמב"ם לא הזכירו וכבר כתוב במ"ס (פ"י) שכל שיש ז' שלא שמעוהו חוזרים לאמרו וי"א ו' ור"ת כתב בה' ועוד נראה ממ"ש שאפילו אחד שלא שמע אותו אומרו לעצמו כל שיש ט' אחרים עמו שעונים אחריו אע"פ שכבר שמעוהו הם וכן נהגו בברצלונא לאמרו אחר תפלת שחרית כדי להוציא אותם יחידים שלא התפללו עם הציבור והציבור הולכים לדרכם והיחידים ההמה נשארים שמה ומתפללים כ"א לעצמו אבל ביום השבת וביום המועד שמאחרים לצאת וכבר התפללו כולם א"א אותו כלל וזה נ"ל שהוא המנהג היפה אבל בארגו"ן ובארץ הזאת אומרים אותו לעולם בין בערבית בין בשחרית בין בחול בין בשבת ובמ"מ כתוב שהתקינו חכמים לחזנים לאמרו בין גאולה לתפלה כדי להוציא אותם שלא שמעו ואנשי מערב ומזרח נהגו לאמרו לאחר תפלת י"ח וכן נהגו באשכנז ובספר המנהיג כתב שאין להפסיק לאומרו בין גאולה לתפלה אלא בתפלת ערבית ואחרי שהמנהג זה נזכר במ"ס אין בנו כח למחות במי שאומר אותו אף אם נראה שהמנהג האחר יפה ממנו ומ"מ כיון שכבר בא חכם ותיקן אין לעוות את אשר תיקנו ולצאת ידי כולם נ"ל שיעשו בדרך זה שבימות החול ובלילי שבתות ויום טוב ישובו למנהגם הקדום לומר ברכו באשר יש שם לעולם קצת אנשים שלא שמעוהו אבל ביום שבת וי"ט שכבר התפללו כולם בשעה שיוצאים מב"ה יהיו דברי המתקן קיימים כי באמת נ"ל כי האומרו אז הוא טועה ע"כ:
א סָעִיף א ואומר עלינו לשבח וכו' הטעם הוא לתקוע בלבנו קודם שנפטרים לבתינו יחוד מלכות שמים ושיחזק בלבבינו אמונה זו שיעביר הגלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי כי אז גם כי יש לכל א' מישראל משא ומתן עם הכותים ומצליחים לא נפנה לבבינו אל האלילים ולא יעלה במתשבה ח"ו שום הרהור עבירה:
ב סָעִיף א וי"א וכסא כבודו בשמים ממעל ואין לומר כן וכו' נראה דלפי דאמר הכתוב השמים כסאי וגו' א"כ השמים הם בעצמם כסאו ומלשון וכסא כבודו בשמים ממעל משמע דהשמים אינם כסאו אלא כסאו הוא למעלה מן השמים:
ג סָעִיף א פיטום הקטורת עירוב הבשמים וכיתושם ותיקון הקטורת נקרא פיטום. הצרי כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות כלי המקדש בלשון ערבי שמו עו"ד בלסמ"ן ופי' הרמב"ן דלת"ק השרף שהוא נקרא צרי נכנס בסמני הקטורת ורבן שמעון בן גמליאל פליג עליה ולכן אמר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף והוא אינו נכנס בקטורת והוא נקרא בשם עו"ד בלסמ"ן ולא השרף הנוטף ממנו והלכה כרשב"ג במשנתנו ועוד כתבתי בזה בחיבורי פ' כי תשא בס"ד: צפורן הוא בושם חלק כצפורן והתורה קראו שחלת. חלבנה בפ"ק דכריתות שחלת גידולי קרקע חלבנה ריחה רע וכו' והיא גאלבנ"א. לבונה הוא שרף עץ הרדי"ק והיא לבנה ביותר דכתיב לבונה זכה. ע' ע' מנה כאו"א מד' סמנים הללו היה מע' מנה לא'. מור פי' הרמב"ן כי הוא הנקרא מוס"ק ועוד האריך. וקציעה היא קדה ופירש"י שם שורש עשב ובלשון חכמים קציעתא וכת"א וקציעתא ובספ"ק דב"ב בבנות איוב ושם השנית קציעה שהיה ריחה נודף כקציעה ופירש"י מין בושם הוא אבל הרמב"ם בפ"א מה' כלי המקדש כתב הקדה הוא הקושט ותימא שפירש הפך התרגום ועוד שבפ"ב מנה קציעה וקושט בשתים וצ"ל שהיה נודע לרב דהקדה שהוזכרה בתורה איננה הקציעה שאמרו החכמים אלא הקדה היא הקושט והקציעה מין בושם אחר הוא וז"ל הערוך בערך קדה קושט"ו בלע"ז ולפ"ז נראה עיקר דמ"ש הרמב"ם בפ"א והקדה הוא הקושט ר"ל הוא הנקרא קושט"ו בלע"ז אבל אין זה הקושט דתנא בברייתא זו וההבדל ביניהם הוא דהקושט דברייתא קריאת השי"ן הוא בלשון סבולת כמ"ש להדיא בספר כנפי יונה וקושט"ו בלע"ז בלשון שבולת הוא. שבולת נרד הבושם קרוי נרד ודומה לשבולת. כרכום זאפאר"ן בלע"ז. הקושט בשמאל קרינן לה בלשון סבולת כדפי'. קלופה קליפת עץ בושם. קנמון כתב סמ"ג עשין קס"ז וקנמון אינה קניל"א בלעז שהרי מקניל"א יש הרבה ואילו מקנמון אומרים בשבת פרק במה אשה שנגנז ולא נשתייר מהם כי אם מעט וכו' עכ"ל. בורית כרשינה עשב נקרא בורית. כרשינה שם מקום. יין קפריסין יין מאותו מקום שהוא חזק מאוד כך פי' בכל בו. מביא חמר חיור פירוש יין לבן ויש גורסין חמר חיוריין יין הבא מאותו מקום ועיין במ"ש הב"י בזה לקמן בסי' רע"ב. מלח סדומית פירש"י במנחות פ"ג הים משליכה לאגפה. מעלה עשן הוא עשב ונקרא כן לפי שמתמר ומעלה עשן הקטורת כמקל. כיפת הירדן הוא עשב הגדל על שפת הירדן ויש לו ריח טוב. וכל אלו מבורית כרשינה ואילך אינם מכלל י"א סממנים ועיין עוד פי' ברייתא זו בב"י. מי רגלים כתב בכל בו אין לומר מי רגלים ממש חלילה שלא עלה על לב אדם לשרות בהם סמני הקטורת אלא י"מ מעיין אחד הוא ששמו מי רגלים:
ד סָעִיף א ואומר השיר וכו' פי' ביום הראשון היו אומרים המזמור כולו המתחיל לה' הארץ ומלואה. בשני היו אומרים המזמור כולו המתחיל גדול ה' ומהולל מאוד וכו' וכן כולם. אר"א אר"ח ת"ת מרבים שלום כו' כתב מהרש"ל בתשובה דלפי מנהגינו שאומרים אין כאלהינו פטום הקטורת קודם עלינו א"צ לומר הך אגדה דר"א דהלא אומרים קדיש אחר עלינו דדוקא למנהג הקדמונים שהיו אומרים אחר עלינו אין כאלהינו כו' היו מסיימין בהך אגדה דאר"א כדי לומר אחריה קדיש:
א סָעִיף א ובכלבו צריך למימר מעומד דעלינו בגימטריא ומעומד. וכתב אבודרהם די"ל אבל אנחנו כורעין כו' אבל אין לומר ואנחנו שלא יהא כחוזר למעלה ח"ו עכ"ל. ואנו נוהגין לומר ואנחנו ויש להפסיק שם כמ"ש הטור:
ב סָעִיף א משמע דאין לומר אחר עלינו קדיש וכן למטה במה שקאמר שבספרד נוהגים לומר מזמור וקדיש ואח"כ עלינו ולא כתב שאומרים קדיש אחר זה. אמנם אין המנהג כן אלא אומרים קדיש אחריו והוא נקרא קדיש יתום. משום דהיתומים רגילין למימריה. וכן הוא באגור וכתב בשם מהר"ם אע"פ שזה הקדיש נתקן בשביל המתים כמו שמצינו במעשה דר"ע מ"מ אע"פ שאין שם אבל בב"ה אין לבטלו מאחר שהוא נתקן אחר הפסוקים ואפילו מי שיש לו אב ואם יוכל לומר אותו מאחר שכבר נתקן עכ"ל. ובתשובת מהרי"ל סי' ס"ד תמצא דברי מהר"ם אלו וכתב שם דאם אב ואם מקפידין אין לבן לומר קדיש בחייהם וכן הוא בתשב"ץ וכל שאר דיני קדיש יתום כתבתי בעז"ה בי"ד סי' שע"ו:
ג סָעִיף א כמ"ש הטור הנוסחא כן המנהג לאומרה ואמנם הכלבו ואבודרהם כתבו שינויים בנוסחאות ז"ל והוסיפו עוד דברים ופירשו כל זו הנוסחא ועי"ש:
ד סָעִיף א והמנהג באלו המדינות כדברי מהרי"א שלא לאומרו בחול משום שטרודים למלאכתן ויש לחוש שידלגו בה ובשבת ויו"ט אומרים אותו. כתב בכלבו כשיוצאים מב"ה יאמר ה' נחני כו' וכן נוהגין ובמהרי"ל בשעת יציאתו מב"ה היה משתחוה מול הארון כתלמיד הנפטר מרבו וזו ההשתחואה עשה בעמדו בפתח ב"ה. גם השתחוה כן כשהלך ממקומו שישב שם וע"ל סימן ס"ט במקום שנהגו לומר ברכו בצאתם מב"ה אי מנהג יפה הוא כמהרי"ל רש"י גרס השיר שהלוים היו אומרים בבה"מ והרוקח גורס במקדש וכן הגיה מהרי"ל בסדורו ולא ידעתי מאי נפקותא בדבר:
א סָעִיף א ואומר עלינו ולא הזכיר אחריו קדיש וכן אח"כ כתב ובספרד נוהגין בכל יום אחר קדיש לומר מזמור כו' וקדיש אחריו ואח"כ עלינו לשבח ולא כתב שגם אחר עלינו אומרים קדיש מ"מ נוהגין לומר קדיש יתום אפילו במקום שאין אבילים וכ"כ האגור ד"מ ע"ש:
ב סָעִיף א משנין המזמור כו' ל' המזמור לאו דוקא דמשמע המזמור הנ"ל משנין אותו לאומרו בסיגנון אחר וזה אינו שהרי אומרים במקומו מזמור אחר כמ"ש רבינו בפי' אלא ה"ק מה שנוהגין לומר מזמור בכל יום אותו שם מזמור משנין וק"ל:
ג סָעִיף א כגון ברכי נפשי בר"ח שבו כתיב עשה ירח למועדים וגו' וכ"כ בהדיא סי' תר"ג:
ד סָעִיף א וכאיל תערוג בח"ה שבו כתיב אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלהים ובי"ט עצמו אין אומרים אותו משום דאי אפשר לומר כי אעבור כו' עד בית כו' כי בי"ט אסור לעבור ולפני י"ט נמי לא אמרינן כי עדיין לא הגיע זמנו:
ה סָעִיף א ושיר חנוכת הבית בחנוכה כי חנוכת הבית היתה בחנוכה:
ו סָעִיף א ובפורים למנצח על אילת השחר דזה המזמור דרשינן בגמרא על מרדכי ואסתר:
ז סָעִיף א מ"ש נוהגין לומר אתה שהקטירו לפניך קטורת הסמים כו' וכתב רמ"א שא"א בזמנינו פיטום הקטורת בכל יום מפני שאומרים בה שאם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה ואמירתינו במקום הקטורת ומחמת שכל ימי השבוע האדם טרוד במחייתו ויש לחוש שמא יחסרו בה ע"ש ובד"מ סימן קל"ג כתב שכן כתב מהרי"א והוא מדברי א"ח ובשם הכלבו ומסיק דהב"י כתב על זה וז"ל ואם קבלה היא נקבל ואם לדין יש תשובה דמה ענין קריאה להקטרה ואף לענין הקטרה אינו חייב אלא דוקא במחסר אחת מי"א סמנים שהם הצרי והציפורן כו' עד הקנמון שהם עיקר הקטורת ודבר קל הוא להזהר שלא יחסרו מהם בקריאתו עכ"ל אבל המנהג כדברי מהרי"'א עכ"ל רמ"א בד"מ:
ח סָעִיף א וכן בערב כו' נוהגין לומר פטום הקטורת עיין לקמן בסי' רל"ז:
ט סָעִיף א וזה לא היתה מצותו אלא בבוקר וצ"ע דאיתא בר"ה דף ל"ב ע"ב והביאו בפ"ק דביצה סוף ד' ד' דתנן בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום כולו פעם אחת נשתהו העדים לבא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו כו' ופירש"י בשיר תמיד של בין הערבים שאמרו בו שירה של חול שהיו סבורים שלא יבואו עוד והיום חול וכשבאו נמצא שהוא קודש ובשל שחר אין טעות דבתמיד של שחר אפילו הוקדש החדש קודם הקרבתו שיר של חול היו אומרים לפי שברוב שנים אין העדים ממהרין לבא כ"כ עכ"ל הרי לפניך שגם בתמיד של בין הערבים היו אומרים השיר כמו בתמיד של שחר (ועיין מ"ש בסידר שלי ליישב קצת וטעם סדר השיר אחר פטום הקטורת אע"פ שאין שם מקומו כי לא היו אומרים שיר כי אם על היין וכמ"ש התוס' בר"ה ד' ל' בד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר ע"ש) ואין לומר ששיר אחר היו אומרים לתמיד של בין הערבים ואותו אין אנו אומרים אלא זה שהותקן נגד מעשה בראשית כמו שמפורש שם בר"ה דף ל"א דא"כ היו לגמרא לגלות לנו השיר שהיו אומרים בכל ערב לתמיד של בין הערבים כמו שמונה והולך שם כל השירים שהיו אומרים כל ימי השבוע ושהיו אומרים בשחרית ומוסף ומנחה של שבת ומנחה של ר"ח ומנחה של ראש השנה וגם המיימוני בסוף פ"ו דהלכות תמידין ומוספין מונה והולך כל השירים שמונה שם בפרק בתרא דר"ה ושם אחר שכתב כל הסדר של תמיד מסיק וכתב ז"ל וכסדר שעושין בכל יום בבוקר כך עושין בין הערבים חוץ מתרומת הדשן כו' ומדכתב כך היו עושין בערב וגם כתב חוץ כו' ולא כתב ג"כ חוץ מהשיר שלא היו אומרים בערב ש"מ ששיר זה שאומרים בשחרית היו אומרים ג"כ לתמיד של בין הערבים ואע"פ שאיתא שם בר"ה שאם חל ר"ה להיות בה' בשבת לא היו אומרים בשחרית הרנינו מפני שחוזר וכופל אותו הפרק משמע דאין כופלין שירה ביום אחד נלע"ד דלא דמי דדוקא בשחרית ומוסף אין כופלין אבל לתמיד של שחר וערבית שם תמיד לשניהן שוה וכאילו לא אמרו אלא פעם א' ואע"ג שכתב בסדר עולם פרק י"ד וכתבו הכלבו שבשחרית היו אומרים הודו ליי' קראו בשמו עד אל תגעו במשיחי וגו' ובין הערבים היו אומרים שירו ליי' כל הארץ כו' הא תשובתו בצדו שלא היו אומרים זה אלא כל מ"ג שנה שהיה הארון עומד בגבעון עד שהביאו שלמה לבית עולמים עכ"ל שוב מצאתי בפ"ב דר"ה דף ל"ה ע"ב בתוס' בד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר דכתבו התוס' ז"ל ומיהו יש לתמוה היאך נתקלקלו בשיר והלא בשעת נסכים היה השיר כדאמרינן בכל דוכתי דאין אומרים שירה אלא על היין ואיתא בפרק שני דערכין דיכול להמתין מלהביא נסכים עד לילה או למחר וי"ל דלכתחלה יש להביא נסכים עם הזבח דאי מביא בלילה אין יכול לומר שירה דאין שירה בלילה גם אם מביא למחר מיבעיא לן התוס' אם טעונין שירה כו' ע"ש וכתבתי זה ללמד ממנו דהשיר שהלוים היו אומרים כו' שהוא מסודר אחר פיטום הקטורת וכמ"ש ג"כ הטור אין שם מקומו דלא היו אומרים אותו על הקטורת אלא על נסכי התמיד כי אין אומרים שום שירה כ"א על היין וכמבואר שם בר"ה שעל תמיד של שחר ושל בין הערבים היו אומרים אותו מיהו נלע"ד לומר טעם למה מסודר בכל הסידורים אחר פיטום הקטורת גם הטור כ"כ מפני שבסדר מערכה מסודר סדר עבודת בית המקדש ז"ל קטורת קודמת לאברים ואברים למנחה ומנחה לחביתין וחביתין לנסכים כו' ש"מ שהקטורת היה נקטר בכל יום שחרית קודם לנסכים ועל הנסכים היו אומרים השיר כמ"ש לעיל ומש"ה אחר שאמרנו פיטום הקטורת מסדרין אנו אח"כ השיר שהלוים היו אומרים על הנסכים גם יש ללמוד קצת טעם מזה שכתבתי למה אין אומרים השירה בערב כי מאחר שאומרים פטום הקטורת אחר תפלת ערבית כמ"ש הטור תו אין לומר שירה דהא כבר כתבתי דאין שירה בלילה ואפשר שזהו שכתב רבינו שזה היה מצותו בבוקר ובערב וזה לא היה מצותו אלא בבוקר ר"ל ולא בערב כלומר בלילה וז"ש נמי רבינו בס"ס ל"ז שלא היו אומרים אותו במקדש בערב ונראה שר"ל בערב בערבית ואמרינן נמי במסכת יומא והביא מאמר זה גם בעל מעמדה דף י"ב אחר סדר מערכה ז"ל אין לך דבר קודם לתמיד של שחר אלא קטורת (נראה דר"ל קודם לאברים של תמיד של שחר וכמבואר בסדר מערכה שהקטורת קודם לאברים) בלבד שנאמר בבקר בבקר ואין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטורת ופסח ונרות כו' ע"ש ש"מ שהקטורת היה נקטר בלילה או בסמוך ללילה ומש"ה כתב רבינו בב' המקומות שאומר פיטום הקטורת אחר תפלת ערבית וכבר נתבאר שלא היה אומרים שירה בלילה ולפיכך א"ש שאין אומרים השיר שהלוים אומרים אז אחר פטום הקטורת ומ"ש שהלוים קלקלו בשיר היינו שהם היו אומרים שירה על הנסכים ובתמיד של בין הערבים היה מנסכים קודם הבאת הקטורת כמ"ש שאין לך מאוחר בתמיד של בין הערבים אלא קטורת ואפשר נמי לומר דאף שהיו אומרים אז השירה מ"מ לא היו מצווין ע"ז אלא מעצמן היו אומרים וז"ש רבינו וזה לא היה מצוותו אלא בבוקר וגם בא"ח כתב והביאו ב"י כאן ז"ל במנחה לא ראיתי מי שאומר השירה והטעם לפי שלא היה מצוותן אלא בבקר וק"ל:
א סָעִיף א פיטום הקטורת ברייתא היא במסכת כריתות פ"א ושם מפורש כל דיני קטורת באריכות ואנו אינם אומרים רק מעשה גוף הקטורת מאיזו סמים היו עושין ומשקל כל סם:
ב סָעִיף א פיטום פירוש כתישת הסמנין ותיקון הקטורת נקרא פיטום תרגום ירושלמי איש אשר ירקח גבר דיפטום. הצרי והציפורן פי' אלו הן סימני קטורת הצרי והציפורן:
ג סָעִיף א הצרי פירש"י הוא נטף האמור בתורה וכן תרגום אונקלוס נטופה וכדמפרש רשב"ג לקמן שאינו אלא שרף מעצי הקטף היינו מידי דמנטף מן העץ שקורין גומ"א ובל"א טריף ווארץ:
ד סָעִיף א והציפורן הוא שחלת האמור בתורה וכן תרגומו דשחלת טופרא שהוא תרגומו דצפרנים ונקרא כן לפי שחלק כציפורן ובל"א נעגיל ווארץ:
ה סָעִיף א החלבנה פירש רש"י גלבנא בלע"ז ומסריח מאוד לרמוז כמ"ש רב חנא בר ביזנא כל תעניות שאין מצטרפין עמו פושעי ישראל אינו תענית שהרי חלבנה ריחו רע ואע"פ כן מנאה הכתוב עם סמני הקטורת וכמו שדרשו וירח את ריח בגדיו אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו וכל זה שלא יתייאש הרשע מתשובה והראייה כמו שחלבנה מתבטלת בשאר סימנים לכפרה כן כאשר יחזור בתשובה יהיה עם הצדיקים בגן עדן ויש קורין אותו בלשון אשכנז טייבל"ש קו"ט:
ו סָעִיף א לבונה בל"א ווייאריך:
ז סָעִיף א משקל שבעים מנה ר"ל כל א' מאלו ד' היה משקלו שבעים ליטרות:
ח סָעִיף א מור ווירץ בל"א:
ט סָעִיף א וקציעה היא קידה ובל"א אינגבר:
י סָעִיף א שבולת נרד סם חד הוא ונקרא שמו שבולת נרד לפי שהוא דק כשבולת:
יא סָעִיף א וכרכום בל"א זפרי"ן:
יב סָעִיף א משקל ששה עשר מנה ר"ל כל א' מאלו הד' היה משקלו ששה עשר ליטרות:
יג סָעִיף א הקושט כך שמו ומין סם הוא:
יד סָעִיף א קלופה בושם והיא קליפת עץ כמו קנמון וקנמון צימרינד בל"א וסך כל הסימנים הם י"א כמו שלמדו רבותינו מפסוקים בכריתות והיו עולין כולן למנין שס"ח כי היו מקטירין בכל יום מנה מחציתה בבוקר ומחציתה בערב הרי שס"ה וג' מנים הנותרים עשאו לפי שהיה צריך כ"ג ביה"כ להקריב עוד מלא חפניו ויש לך כ"ג שחפניו גדולים לפיכך הוסיפו עוד ג' מנים כי שיערו חז"ל שלא יהיה חפניו מעולם מחזיק יותר מג' מנים כדמפרש שם בכריתות ולמה נותן מאלו שבעים ומאלו ששה עשר נראה לפי חוזק הסמנים וקשיותן היה מרבה וממעיט מן החזק היה מיקל משקלו ומן הקל נותן יותר ואני מצאתי דרש על הקצת שקלופה היה ג' מנים רמז לג' אבות שהם העץ והחוזק של ישראל ובלקיחתינו הקליפה מן העץ יתבייש העץ רמז שנראה שלא יגרום שיתמו זכות אבות. והקושט שנים עשר מנים רמז לחכמים שינהגו בקושט ובאמונה עם ישראל שהם שנים עשר שבטים והיו מוסיפין עוד על אלו י"א סמנים בלא משקל רק במדה כו':
טו סָעִיף א בורית כרשינה תשעה רמז לתורה ולנביאים ולכתובים ושיתא סידרא משנה שמכבסים עונותיהם של ישראל כמו בורית. בורית כרשינה הוא עשב הבא מאיזה מקום ומכבסים ומיפים בו בגדים וי"א שכרשינה הוא עשב שעושין ממנו בורית בל"א זייף ור"ל בורית דהיינו זייף העשוי מכרשינה וכן פירש"י:
טז סָעִיף א יין קפריסין שבא ממקום ששמו קפריס שהוא חשוב וחזק וריחני ושיערו חז"ל שבג' סאין וג' קבין יתחזק הציפורן:
יז סָעִיף א חמר חיוריין פי' יין הבא מאותו מקום ששמו חיוריין וי"ג חמר חיוור ופירש"י יין לבן:
יח סָעִיף א עתיק חזק וישן:
יט סָעִיף א מלח סדומית רובע פי' רובע הקב וזהו שאמר הפסוק ממולח טהור קודש ושיערו חז"ל שבזה השיעור יהיו בו טעם מלח:
כ סָעִיף א מעלה עשן הוא שם עשב הגדל על שפת הירדן:
כא סָעִיף א פסלה דכתיב כל שאור וכל דבש לא תקטירו:
כב סָעִיף א ואם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה פירש"י כגון שמביא לפני ולפנים ביה"כ חיסר שם אחד חייב מיתה דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש ולא ימות בזאת יבא אהרן וגו' וכי מעייל קטורת שלא כהלכתה ביאה ריקנית הוא וחייב מיתה:
כג סָעִיף א מכל סמניה חייב מיתה ודוקא אם חיסר מהי"א סמנים שנאמרו למשה בסיני והם הצרי עד הקינמון אבל שאר דברים הבאים לתקן הקטורת כגון בורית כרשינה והדומה לו אינו חייב מיתה אם חיסר כדמוכיח הב"י מגמרא ס"פ אמר להם הממונה כו' ע"ש. כתב רמ"א הטעם שבזמנינו א"א פיטום הקטורת בכל יום מפני שאמרינן בה שאם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה ואמירה שלנו במקום קטורת ומחמת שכל ימי השבוע לעולם טרוד במחייתן כו' כמ"ש לעיל בס"ס קל"ג ז"ל ב"י ובנוסחאות קצת סידורים יש תוספת תנא אחת לס' או לע' שנה היה מפטמים אותה לחצאין פירש"י שלא היו צריך לפטם אלא חצי שיעור משום דס' או ע' שנה סלקי המותר לחצי שיעור הקטורת פעמים לס' פעמים לע' או סמוך להם לפי שאין כל החפנים שוין עכ"ל פי' המותר שכתב הוא מותר הג' מנים שמהם היה חופן כ"ג בי"ה וקשה שאיך אפשר שבס' שנה יעלו המותר כ"כ והלא אפילו כל הג' מנים אינם עולין לחצי הקטורת והתוס' פרק קמא דשבועות כתבו בזה ע"ש דף י"ב ע"ב שכתבו ששנת הלבנה אינה אלא שנ"ד ימים א"כ נשארו בכל שנה י"א ימים למנין שס"ה שהוא מנין שנת ימי החמה אע"פ שצריכין אלו ימים למלאות חודש העיבור והם המה שנת גו"ח י"א י"ד י"ז י"ט לכל מחזור קטן ובסוף כל מחזור לא נשאר יתרון שנת חמה על שנת הלבנה כ"א שעה אחת תפ"ה חלקים צ"ל דמיירי כשהס' שנים סיימו בשתי שנים פשוטים זא"ז וגם צריכין לומר שהג' מנים שהיה מוסיף כה"ג ביה"כ לא היה חופן מהם אלא חצי מנה נמצא שנשארו בכל שנה ב' מנים וחצי צא וחשוב ב' מנים וחצי לס' שנה עולה בידך ק"ן מנים ועוד כ"ב מנים מכ"ב ימים שנשארו בידך משני פשוטות שהיו לסוף ס' שנים כנ"ל עולה בידך ס"ה קע"ב מנים כך היא תמצית דברי התוס' וק"ל דעדיין יחסרו בערך ה' מנים ורביעית מנה שהרי לחצי שנת הלבנה צריכין קע"ז מנה ועוד רביעית מנה שהיה מוסיף כה"ג ביה"כ ואפשר דמ"ש היה מפטמין לחצאין לאו דוקא אלא מעט יותר אלא שק"ל כיון דלעולם בניסן היו מפטמין מתרומת הלשכה החדשה כמ"ש שם התוס' א"כ לאחר שני שנים פשוטים שעברו כשיגיע חודש ניסן משנה שלישית באותה שנה היו צריכין לפטם גם על חדש העיבור וא"כ איך יעלה המותר לחצי שנה מעוברת וגם משמעות היו מפטמין לחצאין משמע שלא היו מפטמין אלא חצי שס"ה וזה לא סגי לחצי שנה מעוברת וצ"ל דמ"ש התוס' שם שבר"ח ניסן היו מפטמין לא קאי לפי מ"ש במסקנא דבלא"ה צ"ל שלא קם במסקנא ודו"ק ועכ"פ מוכח שביה"כ לבד הקטורת שהיה מקטיר כה"ג בכל יום ערב ובוקר היה מוסיף עוד להקטיר מלא חפניו ודו"ק:
כד סָעִיף א רשב"ג לא בא לחלוק אלא לפרש:
כה סָעִיף א בורית כרשינה כו' ר"ל שמפרש למה היא באה בורית כרשינה:
כו סָעִיף א ששפין שמשפשפין:
כז סָעִיף א שתהא נאה ששחורה היא והיו מיפין אותה בבורית כרשינה:
כח סָעִיף א שתהא עזה שיהא ריחן חזק. ושואל והלא מי רגלים יותר טובה שתהא עזה אלא שהיה מפטמין בעזרה ואין נכון להביאם לעזרה והאבודרהם פי' הלא מי רגלים יפין לרחוץ וליפות הציפורן יותר מבורית כו' וראשון עיקר וכן נראה מדברי רש"י בכריתות:
כט סָעִיף א ביום הראשון היו אומרים כו' לשון הגמרא במסכת ר"ה פרק י"ט תניא ר' יהודה אומר משום רבי עקיבא בראשון מה היו אומרים ליי' הארץ ומלואה ע"ש שקנה והקנה ושליט בעולמו. בשני מה היו אומרים גדול יי' ומהולל מאוד וגו' ע"ש שחילק מעשיו ומלך עליהם. בשלישי מה היו אומרים אלהים נצב בעדת אל ע"ש שגילה הארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו. ברביעי מה היו אומרים אל נקמות יי' ע"ש שברא חמה ולבנה ועתיד ליפרע מעובדיהן. בחמישי היו אומרים הרנינו וגו' ע"ש שברא עופות ודגים לשבח לשמו. בששי מה היו אומרים יי' מלך גאות לבש ע"ש שגמר מלאכתו ומלך עליהן. ובשבת מה היו אומרים מזמור שיר ליום השבת כו' עכ"ל הגמרא ופירש"י ליי' הארץ ומלואה כו' כל המזמור היו אומרים שקנה שמים וארץ וכן בכל הפסוקים שמביא שהיו אומרים בכל יום ויום כולן ראשי מזמורים הם. והקנה תבל ליושבי בה כלומר קנה כדי להקנות. ושליט בעולמו יחידי שלא נבראו המלאכים עד יום שני שחילק מעשיו הבדיל הרקיע בין עליונים לתחתונים וישב במרום שכנו והר קדשו. שגילה ארץ מקום מצב עדתו שנאמר ותראה היבשה וכו'. ורשב"ם פי' בשילהי תמיד ז"ל ובשלישי שבו נראית הארץ שעליה היה הדין והדיינין אומר אלהים נצב בעדת אל עכ"ל. שברא החמה כי המאורות בד' נבראו. שברא עופות ודגים לשבח לשמו כשאדם רואה עופות ודגים וה"ה שאר ב"ח משונים זה מזה נותן שבח למי שבראם. ליום שכולו שבת שעתיד העולם להיות חרב ואז אדם וכל המלאכות שובתים על אותו יום אומר שיר של שבת עכ"ל רש"י. ורמב"ם פי' ג"כ יכיון שבו נשלם מעשה בראשית ונברא אדם ג"כ שמבין גדולות הבורא יתעלה אומר יי' מלך גאות וגו' עכ"ל. והכוונה ג"כ שאסור לאדם שיתגאה אף ששליט על כל ב"ח כי יי' מלך גאות לבש ואסור להתלבש בלבושו וברוקח איתא וז"ל בשבת היו אומרים שיר ליום השבת ע"ש ששבת ממלאכתו בשבת והוא אות ודוגמא לעתיד באלף ז' שאין בו שום דבר כי אם מנוחה לצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשם ושמחת עולם על ראשם כו' עכ"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.