א הלכות דעות ואחר שיצא מב"ה ילך לבית המדרש קודם שילך לעסקיו ויקבע עת ללמוד דאמר רבא בשעה שמכניסין האדם לדין אומרים לו קבעת עתים לתורה נשאת ונתת באמונה וקביעות העת צריך שיהא קבוע ותקוע בענין שלא יעבירנו אף אם הוא סבר להרויח הרבה ומ"מ קודם שילך לבה"מ יכול לאכול פת שחרית אם הוא רגיל בו כדאמרינן בעלמא כדטעים בר בי רב ועייל לכלה וטוב שירגיל בו כדאמרינן פ"ג מיני חלאים תלויין במרה וכולם פת במלח וקיתון של מים שחרית מבטלתן ומצוה להנהיג עצמו במדה טובה והנהגה טובה לשמור בריאותו כדי שיהא בריא וחזק לעבודת הבורא יתעלה:
א סָעִיף א ואחר שיצא מב"ה ילך לבית המדרש וכו' דאמר רבא בשעה שמכניסין האדם לדין שואלין אותו וכו' בפ' במה מדליקין (שבת לא.) שואלין אותו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה ובפ"ק דסנהדרין (ז.) אין תחילת דינו של אדם אלא על ד"ת ונראה שרבינו סובר דאה"נ דתחילת דינו אינו אלא על ד"ת ובפ' במה מדליקין לא נחת אלא למימר על כמה דברים שואלים אותו ולא דק בסדרא ומפני כך הפכם רבינו וכתב קבעת עתים לתורה קודם נשאת ונתת באמונה והתוס' תירצו בענין אחר ותירוץ נכון הוא:
ב סָעִיף א ומ"מ קודם שילך לבה"מ יכול לאכול פת שחרית וכו' כדאמרינן בעלמא כדטעים בר בי רב ועייל לכלה בפרק הישן (סוכה כו.) ופירש"י בבקר כשהולכים לבהמ"ד ודואג שמא ימשכו השמועות וטועם מלא פיו ושותה:
ג סָעִיף א וטוב שירגיל בו כדאמרינן פ"ג מיני חלאים תלויים במרה בס"פ החובל (בבא קמא צב:) ובפרק המקבל (בבא מציעא קז:):
א סָעִיף א א"ל נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה כצ"ל ולא כנמצא בספרי רבינו דגרס איפכ' והוא ט"ס דהא בפ' במה מדליקין (שבת דף לא) יליף לה מקרא והיה אמונת עתך וגומר אלמא דשאלת נשאת ונתת באמונה היא מקמי קבעת עתים לתורה והא דפ' קמא דסנהדרין דאין תחילת דינו של אדם אלא על ד"ת דכתיב פוטר מים ראשית מדון היינו עונש הדין שהיא תחילה על ד"ת דכיון דהתלמוד מביא לידי מעשה ראוי לעונשו בתחילה על שלא למד שמתוך כך נכשל במעשה אבל לענין שאלה ראוי להקדי' על שאלת משא ומתן שהיא קודמת לת"ת שכל אדם צריך לבקש ולחזר אחר פרנסתו ופרנסת ביתו בכל יום ויום מקודם וק"ל וזה היה דעת התוס' בפ"ק דסנהדרין בשינויא בתרא ועוד כתבו בשינויא קמא דבסנהדרין מדבר במי שלא למד כלל ובשבת מדבר במי שלומד אלא שלא קבע עתים לתורה נראה שדעתם דכיון דהעולם נברא בשביל שיתעסקו ישראל בתורה ואם לא היו מקבלים התורה היה העולם חזר לתוהו ובוהו א"כ דבר זה גדול מאד לכן כשלא למד כלל התורה דנים אותו בתחילה על ד"ת כי היה גורם שיחזור העולם לתוהו ובוהו אבל כשעסק בתורה אלא שלא קבע עתים לתורה אם לא היה נושא ונותן באמונה היה יישוב העולם חרב כי אין העולם קיים אלא על הדין ועל האמת ועל השלום וכמו שהאריך רבינו בזה בתחילת חושן משפט לכן שואלין אותו תחילה נשאת ונתת באמונה כי דבר גדול הוא כיון שקיום העולם תלוי בזה והב"י מיישב נוסחת רבינו המוטעת ולא נהירא אלא דברי התו' הן האמת:
ב סָעִיף א כדאמרינן פ"ג מיני חלאים וכו' כמנין מחל"ה וכולם פת במלח וכו' כתב במרדכי הארוך וששאלת לפרש שיעור פת של שחרית ובאיזה שעה ביום אוכלין אותה דע שאנו לא נהגו בה כל עיקר ואין רבותינו רגילין בה מפני ששמענו שפת שחרית אינה באה אלא בתבואה הרחוקה מן היישוב ולא שמעה קול תרנגול ולא קול מושכין באניות והרגילין בה צריכי' לאוכלה תדיר בכל יום על כן נמנעים החכמים ממנה דאי אפשר לעמוד עמה עכ"ל:
א סָעִיף א דאמר רבא בשעה כו' בפרק במה מדליקין אמר שואלין אותו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה ובפ"ק דסנהדרין אמר רב המנונא אין תחילת דינו של אדם אלא על התורה שנאמר פוטר מים ראשית מדון ונראה שרבינו סובר דאה"נ שתחילת דינו של אדם אינו אלא על ד"ת ובפ' במה מדליקין לא נחית אלא למימר על כמה דברים שואלים אותו ולא דקבע סדרא ומפני כך הפכם רבינו וכתב קבעת עתים לתורה קודם והתוספות תירץ בענין אחר ותירוץ זה נכון הוא ב"י ועיין בדרישה:
ב סָעִיף א כדאמרינן בעלמא כדטעים כו' פ' הישן וקאי אשיעור אכילה חוץ לסוכה כדטעים בר בי רב כו' ופירש"י בבוקר כשהולכין לב"ה ודואג שמא ימשכו השמועות וטועם מלא פיו ושותה:
ג סָעִיף א כדאמרינן שמונים וג' חלאים כצ"ל מחלה בגימטריא פ"ג:
ד סָעִיף א וכולן פת במלח כו' עיין בדרישה:
א סָעִיף א נשאת ונתת באמונה כו' כבר כתבתי בפרישה ל' ב"י בביאור דברי רבינו שהוא עיקר ומ"ש בשם התוס' ז"ל בפ"א דסנהדרין דף ז' הא דאמרינן בבמה מדליקין ששואלין לו נשאת ונתת באמונה ואח"כ קבעת עתים לתורה התם באדם שעוסק בתורה איירי אלא שלא קבע עתים (ולזה שואלין תחילה נשאת ונתת כו') והכא מיירי בשלא עסק כלל א"כ שואלין לו תחילה על משא ומתן באמונה ומ"מ יקבל דינו תחילה על דברי תורה והכי דריש ליה לקרא תחילת גלוי דינו במה שנשא מד"ת עכ"ל ומלשון רבינו נראה דאינו סובר כמו שתירצו התוס' שני תירוצים שבתי' ראשון מוקי הא דאמר רבא נשאת כו' בת"ח ששואלין בתחילה על משא ומתן ורבינו כתב אומרים לו קבעת עתים כו' דמשמע דאיירי בת"ח מדקאמר קבעת עתים ואפ"ה מקדים תורה למשא ומתן ולפי תירוץ אחרון מוקמי הא דאמר רב המנונא תחילת דינו כו' לענין קבלת דינו ולא ששואלין אותו תחילה על דברי תורה ורבינו כתב אומרים לו קבעת עתים לתורה נשאת כו' ואומרים לו משמע ששואלין אותו תחילה על ד"ת ואח"כ על משא ומתן ולכן כתב הב"י תי' אחר לדעת רבינו ולא כמו שכתבו התוס' ודו"ק ורבינו דמייתי ראייה מדרבא אתרתי מילתא דפתח בהו מייתי דהיינו הראשון שילך לבהמ"ד קודם שילך לעסקיו והשני שחייב לקבוע עת לתורה. ואין להקשות איך מייתי רבינו מרבא שיקדים תורה לעסקיו והלא רבא סידר דבריו בהיפוך בגמרא דנקט תחילה נשאת ונתת כו' ואח"כ קבעת עתים לתורה י"ל דרבינו היה פשוט לו שמוכרח כ"ע לפרש דברי רבא כמו שהביאו דאל"כ יסתור הא דקי"ל אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה:
ב סָעִיף א וכולם פת במלח כו' עיין בפרק המקבל דאיתא שם ת"ר י"ג דברים נאמרו בפת שחרית מצלת מן החמה ומן הצינה ומן המזיקין מחכימת פתי זוכה ללמוד תורה וזוכה ללמד ודבריו נשמעים ותלמודו מתקיים בידו וזוכה בדין ואין בשרו מעלה הבל נזקק לאשתו ואינו מתאוה לאשה אחרת והורג כינים שבבני מעיים וי"א אף מכנסת האהבה ומוציא את הקנאה א"ל רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי שתין רהיטין רהוט ולא ממטי לגברא דמצפרא כריך מהכא שנאמר ועבדתם את יי' אלהיכם זו ק"ש ותפלה וברך את לחמך ואת מימיך זו פת במלח וקיתון של מים מכאן ואילך והסירותי מחלה מקרבך פירש"י מחכימת פתי כו' שדעתו מיושבת עליו לפי שאינו מצטער בעינוי וע"כ יכול להחכים וללמוד וללמד ולהטעים דבריו ולהשמיען וליישב דבריו וזוכה בדין ולהטעימן. הבל זיעה וזיהום. נזקק לאשתו אם בעל הרהורים הוא ומתוך שטוב לבו בבוקר שאכל קצת הוא תובע לאשתו ובלכתו לשוק אח"כ ורואה נשים אינו מתאוה להם. ומוציא את הקנאה שכשאין לבו טוב עליו הוא נוח לכעוס עכ"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.