א הלכות נטילת ידים וכשבא לאכול יטול ידיו קודם ואפי' לחולין ולאו דוקא כשאוכל פת אלא לכל דבר שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים אבל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח וצריך ליזהר בנטילתם שכל המזלזל בנטילתם חייב נידוי כדאמרינן את מי נידו את ר"א בן הנדל שזלזל בנט"י וכל המזלזל בנט"י בא לידי עניות ואמר ר' זריקא א"ר אלעזר כל המזלזל בנט"י נעקר מן העולם ומיהו במחנה ההולכים למלחמה פטורים מנט"י ראשונים ואע"פ ששיעורם ברביעית יוסיף ליטול בשפע דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא ויברך על נט"י אע"פ שאינה אלא מדרבנן שהצריכו נטילה לחולין משום סרך תרומה פי' שלא יבא לאכול תרומה בלא נטילה וסתם ידים שניות לטומאה ופוסלות התרומה ומשום הכי תקנו שיהא רגיל ליטול אף לחולין ואע"פ שלא היה צריך דחולין לאו בני קבולי טומאה נינהו ושייך לומר וצונו בדבר שהוא מדרבנן ואסמכוהו אלאו דלא תסור ולא יברך עד אחר הנטילה אף על גב דכל המצות מברכין עליהם קודם לעשייתן שאני הכא שפעמים שאין ידיו נקיות ואינו יכול לברך קודם הילכך תקנו שלעולם יברך אח"כ ועוד כיון דמברך קודם הניגוב הוי שפיר קודם לעשייתן שגם ניגוב הוא מן המצוה וינגבם היטב קודם שיבצע דאמר רבי אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים לחמם טמא בגימטריא בלא ניגוב ידים (ס"א לחמ"ם לח מים וכו'):
א סָעִיף א וכשבא לאכול יטול ידיו קודם ואפי' לחולין לקמן יתבאר דלחולין הצריכו חכמים נטילה משום סרך תרומה: כתב האגור בשם שבולי הלקט נראה בעיני שאם נטל ידיו ולא היה בדעתו לסעוד ואח"כ נמלך מיד לסעוד צריך נטילה אחרת: כתוב בא"ח מים ראשונים מצוה אחרונים חובה למנ"מ לבטולי הנך מקמי הנך שאם אכל עכשיו ואין לו מים אחרונים והוא צריך לאכול סעודה אחרת ביום כגון שלש סעודות בשבת מבטל הסעודה אחרת ונוטל ידיו לבה"מ מפני שכבר נתחייב בברכה ואם יש לו שמן ערב או יין מנקה בו ידיו ומברך ע"כ: וכתב הרמב"ם בפ"ו מה' ברכות אע"פ שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להם טומא' לא יאכל עד שיטול שתי ידיו: וכתב עוד שם כל האוכל הפת שמברכים עליו המוציא צריך נט"י תחילה וסוף משמע מדבריו דנט"י תלוי' בברכת המוציא דכל פת שאין מברכין עליו המוציא כגון פת הבאה בכיסנין או לחמניות דקות וכיוצא בהן כמו שיתבאר בסי' קס"ח ה"ה נמי דאין טעונין נט"י וכן משמע נמי מדברי רבינו שמשון בפ"ק דחלה אמתני' דתחילתה עיסה וסופה סופגנין ולפי זה היכא דקבע סעודתיה על פת הבאה בכיסנין או לחמניות שצריך לברך עליהם המוציא נראה שצריך נט"י ומיהו קשה בעיני שעל לחם אחד בעצמו פעם יצטרך לו נט"י ופעם לא יצטרך ואפשר דלא מיקרי פת שמברכין עליו המוציא אלא פת שמברכין עליו לעולם המוציא אפילו כשאינו קובע עליו אבל פת דכשאינו קובע עליו אינו מברך המוציא אף כשקובע עליו אין צריך נט"י ואין לומר איפכא דכיון דכשקובע עליו מברך המוציא מיקרי פת שמברכין עליו המוציא ואף כשאינו קובע עליו צריך נט"י דהא משמע בירושלמי דפת הבאה בכיסנין א"צ נט"י וכמו שאכתוב בסימן זה בס"ד אלא שמצאתי להרשב"א שכתב בתורת הבית האוכל כעכין וכיוצא בהם לתענוג ואינו קובע סעודתו עליהם נוטל ידו אחת ומשמע מדבריו שאם קובע סעודתו עליהם צריך נט"י: ומ"ש שכשאינו קובע סעודתו עליהם נוטל ידו אחת יתבאר בסמוך: כתב הרוקח אוכל פחות מכביצה יטול מספק ולא יברך ונראה שטעמו משום דכיון דפחות מכביצה אינו מקבל טומאת אוכלין איכא למימר דלא הצריכו בו חכמים נטילה ואיכא למימר דסתם הצריכו נטילה לאוכל פת ולא חילקו בין פחות מכביצה ליתר מכביצה הילכך יטול מספק ולא יברך ובסימן רפ"ג כתב ונוטלין ידיהם ומברכין ענט"י מפני שצריך לטבול טיבול שני במרור אבל על אכילת מצה שהוא יוצא בכזית א"צ נטילה דעל כזית א"צ נטילה כדאמרינן בסוכה (כז.) ובברכות (מח.) עכ"ל:
ב סָעִיף א ולאו דוקא כשאוכל פת אלא לכל דבר שטיבולו במשקה צריך נט"י בפרק ע"פ (קטו:) א"ר אלעזר כל דבר שטיבולו במשקה צריך נט"י ופירש"י צריך נט"י משום משקין שהידים שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה וכן דעת ה"ר יונה שכתב בפרק אלו דברים פירוש עיקר נט"י הותקנה על הפת שנאחז בידי' שהנטיל' הוא משום סרך תרומה ורוב התרומה הם מהפת אבל לפירות א"צ נט"י שאין תרומתן מן התורה אלא הענבים אחר שעשה מהן יין והזיתים אחר שיעשו שמן שלא מצינו תרומה מן התורה אלא בראשית דגנך תירושך ויצהרך אבל המשקים כיון שאינם נאחזים בידים שאדם שותה אותם על ידי הכלי לא היו צריכים נטילה מן הדין אלא מפני שהמשקים עלולים יותר שמקבלים טומאה מהידים שהן שניות כמו התרומה ונעשים ראשונים לטמא דברים אחרים כדאמרינן (פרה פ"ח) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה לפיכך החמרנו בהם והצריכו לכל דבר שטיבולו במשקה נט"י עכ"ל והתוס' כתבו שאין נראה לפרש כן ונראה דנטילה דהכא לאו משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא משום שלא יטמא המשקין להיות תחילה ויהא אסור לשתותן ולפסול גופו ולפ"ז נראה דאין לברך על אותה נטילה כיון דליכא הכא מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך וכ"ש שאין אנו נזהרים מלטמאות עצמינו ומלאכול אוכלים טמאים ואין אנו צריכים לאותה נטילה והמברך ה"ז מברך ברכה לבטלה ובכל הסדרים כתוב שצריך לברך על הנטילה ואין נראה כדפרי' עכ"ל וכ"כ שם המרדכי בשם רשב"ם וגם רבינו כתב בסימן תע"ג שהר"מ מרוטנבורק כתב דהאידנא א"צ נטילה לדבר שטיבולו במשקה וע"כ לא היה מברך על נטילה של טיבול ראשון וכ"כ בעל העיטור ומיהו רבינו כתב שם דל"נ וה"נ אזיל לטעמיה ולא חילק לענין ברכה בין דבר שטיבולו במשקה לפת וגם המרדכי כתב שם שרבותיו חולקים על אותו פסק ומצריכים ברכה וכ"נ שהוא דעת הרא"ש שכתב בפ' כל הבשר לפי שהמשקה עלול לקבל טומאה הצריכו נטילה לדבר שטיבולו במשקה משום סרך תרומה וכדברי רש"י וכ"נ דעת הרמב"ם בפ"ו מהל' ברכות שמברכין ענ"י לאכילת דבר שטיבולו במשקה כשם שמברכין לאכילת פת: וכתב רבינו ירוחם י"מ דהא דמצרכי נטילה לטיבולו במשקה יש לו כל דין נט"י ומברך עליהם ויש להם כל דין מים ראשונים וי"מ שאינו אלא משום נקיות ואין מברכין עליהם שלא תקנו נטילה אלא בפת וכן נראה עיקר ואין להם דין מים ראשונים עכ"ל וכיון שיש חולקים בדבר יש לחוש מלברך וגם רבי' כתב בסי' תע"ג והרוצה לצאת ידי ספיקא יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר כגון שיסך רגליו וישפשף ע"כ ומיהו אותו תיקון הוא ע"פ דעת הסוברים שאחר נטילה דעשיית צרכיו צריך לברך ענט"י אבל לדידן דאינו מברך ענט"י כמו שכתבתי בסימן ז' ליתא לההוא תיקון הילכך נכון שלא לברך על נטילה לדבר שטיבולו במשקה ולדברי הכל אין דבר שטיבולו במשקה צריך נטילה אלא בעוד שהמשקה טופח עליו אבל אם נתנגב לא וכ"נ מדברי הכלבו ופשוט הוא :
ג סָעִיף א בפרק ע"פ על הא דאמרינן כל דבר שטיבולו במשקה צריך נט"י אמר רב פפא ש"מ האי חסא צריך לשקועיה כלומר בחרוסת משום קפא דאי ס"ד לא צריך לשקועיה נט"י למה לי ודילמא לעולם אימא לך לא צריך לשקועיה וקפא מריחא מיית אלא למה לי נט"י דילמא משקעי ליה ונראה שיש ללמוד מכאן שאע"פ שאינו מטבל אלא ראש הירק או הפרי שנמצא שאין המשקה נוגע כלל בידים עכ"ז צריך נט"י: וכתב הר"ן שם והא דבעי נט"י למה שטיבולו במשקה טפי מלשתות משום דהתם לא עביד דנגע במשקין שבתוך הכוס אבל הכא עביד דנגע במשקים ע"י טיבול מיהו בפרק כיצד מברכין משמע שצריך ליטול ידו אחת ששותה בה ע"כ ונראה דהא דפרק כיצד מברכין היינו דתני התם (מג.) כיצד סדר הסיבה אורחין נכנסין וכו' בא להם מים כל א' נוטל ידו אחת בא להם יין כל אחד מברך לעצמו וכתב שם הרשב"א נוטל ידו אחת ואע"ג דהנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח הכא שאני דמשום שמא יגע בידו ליין וכל שבמשקין צריך נט"י והיינו דלא צריך אלא ידו אחת ע"כ וכן נראה ממה שפירש רש"י נוטל ידו אחת לקבל בה כוס ששותה לפני המזון אבל התוס' כתבו נוטל ידו אחת מפני כבוד הברכה ולא דמי לנוטל ידיו לפירות דהוי מגסי הרוח כיון שאינו נוטל ב' ידיו ע"כ ולפי דבריהם אין משם ראיה ליטול ידו אחת לשתות ונראה שכך פירשו הפוסקים אותה ברייתא ומפני כך לא הזכירו שצריך ליטול ידו אחת לשתות ור"י כתב שהביא הרשב"א ראיה ג"כ מדאמרינן בפרק אמר להם הממונה (יומא ל.) הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין נוטל ידו אחת ונכנס ואומר שם דלשתות הוא ורש"י נראה שחולק על זה שפי' דההיא דמסכת יומא מיירי לשתות אחר אכילה שאם היו ממשיכין אחר סעודה לאכול ולשתות חיישינן שמא יתן פרוסה לתוך פיו וההוא דפרק כיצד מברכין מיירי באוכלי טהרות עכ"ל וגם ה"ר יונה כתב בס"פ אלו דברים כדברי רש"י דלשתיה לחודה לא הוה בעי נט"י אלא מפני שדרכם היה בשעת שתיה לאכול מעט לפיכך הצריכוהו נט"י ואע"פ שהרשב"א כתב בתורת הבית שנראה לו שהשותה צריך ליטול ידו אחת שנוטל בה את הכוס מ"מ שאר פוסקים שלא הזכירו כן חולקים בדבר ונהוג עלמא כוותייהו וכל המשנה אינו מן המחמירין אלא מן המתמיהין: והא דדבר שטיבולו במשקה צריך נט"י דוקא בשטיבולו באחד מז' משקין אבל שאר משקין אינם מקבלין טומאה כלל וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ראשון מהלכות טומאת אוכלים ושבעה המשקין מפורשים בפ"ו דמכשירין שהם יין ודבש דבורים ושמן זית וחלב והדם והטל והמים וסימנן י"ד שח"ט ד"ם: והיה נ"ל שבשר צלי טעון נטילה מפני שיש בו משקה טופח אבל מצאתי להרשב"א שכתב בפרק כל הבשר דהא דאמרינן (קז:) בלם ליה אומצא פת היה נותן לו עם הצלי דאילו צלי לבדו לא היה צריך נט"י ואדרבה קי"ל דהנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח ע"כ וצריך לומר שהוא סובר דמוהל היוצא מן הצלי אין שם משקה עליו ואין לפרש דהרשב"א לא קאמר דלצלי לא בעי נטילה אלא כשהוא יבש ביותר שאין בו שום לחלוחית משקה אבל אם היה בו שום לחלוחית משקה היה צריך נט"י דא"כ אמאי איצטריך לאוקמי בשנתן לו פת עם הצלי הא אפי' בלא נתן לו פת עם הצלי נמי אתי שפיר: מדברי התוס' בפ' ע"פ (שם:) גבי הא דאמר רב חסדא נטל ידיו בטיבול ראשון נוטל ידיו בטיבול שני משמע שאם נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואח"כ רוצה לאכול לחם אין אותה נטילה עולה לו וצ"ע :
ד סָעִיף א אבל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח בפרק כל הבשר (חולין קו.) מימרא דרב נחמן ואע"ג דרבא אמר התם דרשות הוי מדברי הרי"ף והרא"ש משמע דנקטי' כרב נחמן וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהל' ברכות ודלא כסמ"ג שכתב דהלכה כרבא וכתב הרשב"א ודוקא כשאין ידיו מטונפות הא לאו הכי צריך רחיצת ידים משום ברכה מיהא וכן נמי כשאוכלן בפני עצמן אבל ע"י טיבול לא כדאמרינן כל שטיבולו במשקה צריך נט"י ע"כ ופשוט הוא וכתוב בהגהות סמ"ק הנוטל ידיו לפירות וכו' ר"ל כשנוטל דרך נט"י לפת אבל ליטול ידיו דרך נקיות אין לחוש: וכתב המרדכי בפרק אלו דברים דתבשיל מחטים בכלל פירות הוא ואינו נוטל ידיו כלומר והוא שלא יהיה עליהם משקה טופח דאל"כ משום שטיבולו במשקה צריך ליטול ידיו לדברי הסוברים כן: בסוף פרק כיצד מברכין אהא דתניא בא להם יין כל א' וא' נוטל ידו אחת כתב הרשב"א ירושלמי תני סדר סעודה אורחים נכנסים ויושבים וכו' הביא להם יין כל אחד וא' נוטל ידו אחת הביאו להם פרפראות כל א' וא' מברך לעצמו מכאן נלמוד שא"צ ליטול שתי ידיו לפת הבאה בכסנין אלא די בידו אחת שלא תיקנו נטילת שתי ידים אלא לפת בלבד עכ"ל וכ"כ בת"ה הארוך וז"ל פת הבא בכסנין קודם הסעודה בזמן שאין קובע עליו סעודתו נ"ל שא"צ ליטול אלא ידו אחת ודייקינן לה מהא דגרסי' בירושלמי פרק כיצד מברכין תני סדר סעודה אורחים נכנסים וכו' אלמא דאף הפרפראות הם פת הבאה בכסנין וסגי להו בנטילת ידו אחת עכ"ל ולטעמיה אזיל שיש דברים שנוטל להם ידו אחת כמו שנתבאר בסמוך אבל לדידן שאין אנו נוטלים יד אחת לשום דבר כיון דמאותו ירושלמי למדנו שלפת הבאה בכסנין א"צ ליטול שתי ידיו ה"ה דאפילו יד אחת א"צ ליטול וכ"כ סמ"ק בסי' קצ"א וז"ל כל דבר שתחלתו עיסה ונמלך לעשותו סופגנין מברכינן עליו המוציא וחייב בחלה וטעון נט"י כי ג' דינים אלו תלוים זה בזה ומדלא הזכיר נטילת יד אחת אלמא דפת הבאה בכסנין כיון שאם לא קבע סעודתו עליו אינו מברך המוציא אינו טעון נטילה כלל אפילו ליד א' וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ו והיכא דקבע סעודתו עליו כבר כתבתי בתחלת סימן זה אם צריך נט"י:
ה סָעִיף א וצריך ליזהר בנטילתם וכו' כדאמרינן את מי נידו את אלעזר בן הנדל שזלזל בנטילת ידים במסכת עדיות (פ"ה):
ו סָעִיף א וכל המזלזל בנט"י בא לידי עניות בפרק במה אשה יוצאה (שבת סב:):
ז סָעִיף א ואמר ר' זריקא אמר ר' אלעזר כל המזלזל בנט"י נעקר מן העולם בפ"ק דסוטה (ד:):
ח סָעִיף א ומיהו במחנה ההולכים למלחמה פטורים מרחיצת ידים ראשונים כלומר אבל חייבים הם במים אחרונים משום דחובה נינהו מפני הסכנה וזה פשוט בספ"ק דעירובין (יז:) ובספר א"ח למד מכאן דמי שהיה במדבר או שיש לו סכנה אוכל ושותה בלא רחיצה וכ"נ ממ"ש המרדכי בפ' אלו דברים אמאי דאמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום ויש להקשות עליהם מעובדא דר"ע בפרק עושין פסין (עירובין כא:) שאמר מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חבירי ואח"כ מצאתי שהתוספות הקשו שם כן ותירצו דמחמיר על עצמו היה:
ט סָעִיף א ואע"פ ששיעורם ברביעית יוסיף ליטול בשפע דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפנאי מיא וכו' בפרק במה אשה יוצאה (שבת סב:) אמאי דאמרינן דמזלזל בנט"י מביא את האדם לידי עניות אמר רבא לא אמרן אלא דלא משא ידיה אבל משא ולא משא לית לן בה ופי' רש"י משא ולא משא שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית מצומצם ואסיקנא עלה ולאו מילתא היא דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפנאי מיא ויהבו לי מלא חפנאי טיבותא:
י סָעִיף א ויברך ענט"י אף על פי שאינה אלא מדרבנן שהצריכו נטילה לחולין וכו' כלומר אף על גב דא"צ ליטול ידיו אלא מדרבנן צריך לברך ושייך לומר וצונו דאסמכוהו אלאו דלא תסור כדמסיים ואזיל כלומר דכיון דמלאו דלא תסור נצטוינו לעשות דברי חכמים כשאנו מקיימים דברי חכמים הרי אנו מקיימים מצות השם וזה טעם כל הברכות שאנו אומרים במצות דרבנן:
יא סָעִיף א ומ"ש שהצריכו נטילה לחולין משום סרך תרומה פשוט בפרק כל הבשר (חולין קו.) ופירש"י שהידים שניות ופוסלות את התרומה אבל חולין לא מהניא בהו שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם נהגו בחולין ע"כ כלומר שחכמים גזרו טומאה על סתם ידים ועשאום כאילו הם שניות ולענין חולין לא נפקא לן מידי דאין שני עושה שלישי בחולין ואפ"ה משום סרך תרומה הצריכו נטילה ג"כ בחולין:
יב סָעִיף א ומ"ש רבינו ואע"פ שלא היה צריך דחולין לאו בני קבולי טומאה נינהו היינו לומר דלאו בני קבולי טומאה משני נינהו ומצאתי נוסחא שכתוב בה בהדיא שלא היה צריך דאין שני פוסל בחולין:
יג סָעִיף א ולא יברך עד אחר הנטילה אע"ג דכל המצות מברכין עליהם קודם לעשייתן שאני הכא שפעמים שאין ידיו נקיות וכו' טעם זה כתבו התוס' והרא"ש בפ"ק דפסחים (ז:) ובספ"ג שאכלו (נא:):
יד סָעִיף א ומ"ש ועוד כיון דמברך קודם הניגוב וכו' כ"כ התוספות והרא"ש שם ומ"מ אין במשמע דבריהם שם דבדוקא קאי אמאי דצריך לברך אתר הנטילה אלא דמטעמים אלו נוהגים לברך אחר הנטילה וא"כ לא ה"ל לרבינו לכתוב לא יברך עד אחר הנטילה אלא כך ה"ל לכתוב ומברך קודם נטילה כדקי"ל כל המצות מברך עליהם קודם לעשייתן ומיהו נהגו העולם לברך אחר נטילה משום דפעמים דאין ידיו נקיות והרמב"ם כתב סתם כל הנוטל ידיו מברך ור"י כתב שראה לרבותיו נוהגים אחר שפשוף ידים מברכין קודם שיטלו עליהם מים שניים כיון שהן נקיות כבר ולדברי כולם צריך לברך קודם ניגוב עכ"ל:
טו סָעִיף א וינגבם היטב קודם שיבצע דא"ר אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בפ"ק דסוטה (ד:) ופירש"י ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא אלמא דבר מיאוס קרי טומאה ע"כ ורבינו מפרש דלחמם טמא בגימטריא בלא ניגוב ידים וכ"כ בספר שולחן של ד': כתב המרדכי בפרק אלו דברים וסמ"ג דתניא בפרק ב' דידים שהמטביל ידיו אין צריך לנגב ידיו ונ"ל שהטעם מפני שאין שם מים טמאים כלל ומטעם זה נראה דה"ה לשופך על שתי ידיו רביעית בבת אחת שאין צריך ניגוב כיון שלא יטמאו המים כלל כמ"ש רבינו בסימן קס"ב ואם נטל כל יד בפני עצמה צריך שישפוך על כל יד רביעית בבת אחת כדי שלא יהיו שם מים טמאים כלל ולא יצטרך ניגוב:
א סָעִיף א וכשבא לאכול יטול ידיו קודם משמע מלשון רבינו מדה"ל לומר בקיצור ויטול ידיו קודם האכילה ולא אמר כך אלא אמר וכשבא לאכול וכו' אלמא דר"ל אפילו ידיו נקיות כגון שנטל ידיו שלא על דעת אכילה דאפילו כבר ידיו נקיות מ"מ כשבא לאכול חוזר ונוטל ידיו וכ"כ ב"י ע"ש האגור שכ"כ בשבולי הלקט וכן דקדק הרשב"א מפירש"י בפ' כל הבשר בהך דרב דנוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום דמדפירש רש"י ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם ולא אמר ובלבד שלא יהיו מטונפים אלמא דצריך שיכוין שיהיו נטולים לאכילה ולכך אמר צריך שיזהר מלטנפם דצריך נט"י לשם אכילה ומביאו ב"י בסימן קס"ד והכי מוכח מדברי הרמב"ם בפ"ו מה' ברכות וכה"ג כתבו התוס' בע"פ דאם נטל ידיו לדבר שטבולו במשקה ואח"כ רוצה לאכול לחם אין אותה נטילה עולה לו ע"כ וא"כ כ"ש היכא דלא נטל ידיו לא לדעת אכילה ולא לדבר שטבולו במשקה אלא לנקיות דפשיטא דאינה עולה לו:
ב סָעִיף א ומ"ש ואפילו לחולין פי' ל"מ לתרומה דכיון דסתם ידים פוסלין את התרומה א"כ יהא אוכל תרומה שהיא טמאה מדרבנן שיש בה עון מיתה אלא אפילו לחולין דאין שני פוסל כתרומה נמי צריך נטילה כמו שיתבאר:
ג סָעִיף א ולאו דוקא כשאוכל פת וכו' מימרא דר"א בפ' ע"פ ולשון צריך נט"י משמעו כל דין נט"י ומברך עליה' וכך היא דעת רש"י והרמב"ם והרא"ש ורבינו אבל אין כן דעת התוספות ורשב"ם ומהר"ם מרוטנבור"ג וכ"כ האחרוני' שיש ליטול ידיו ולא יברך והכי נקטינן וע"ל בסימן תע"ג: כתב ב"י דבגמרת ע"פ משמע דאע"פ שאינו מטבל אלא ראש הירק ואין ידו נוגע במשקה נמי צריך ליטול ידיו דחיישינן דילמא משקעיה ליה ויגע בידו במשקה וכ"כ בהגהת ש"ע. וכתב עוד דוקא פת שמברך עליו המוציא צריך נט"י אבל לחמניות דקות וכן פת הבא בכסנין ואינו קובע סעודתו עליהם שאין מברכין עליה' המוציא א"צ נט"י וכן פסק בש"ע. כתב הרוקח אוכל פחות מכביצה יטול מספק ולא יברך עכ"ל ומביאו ב"י משמע אבל פחות מכזית א"צ נטילה כלל דאל"כ ה"ל לאשמועי' רבותא דאפי' פחות מכזית יטול מספק ולא יברך וכך היא נוטה דעת הש"ע ע"ש. כת' ב"י דמדברי הרשב"א גבי בלם ליה אומצא בפ' כ"ה (דף קז) משמע דבשר צלי שמוהל טופח עליו א"צ נטילה דאי צריך נטילה אמאי איצטריך לפרש דנתן לו פת עם הצלי כיון דבלא פת נמי צריך נטילה במוהל טופח על הצלי ודברי הרשב"א הללו הם דברי התו' שכתבו בלם ליה אומצא פי' ופת עמה עכ"ל ומ"מ נלפע"ד דאין מכאן ראיה דכיון דעיקר נטילה ניתקנה על הפת אלא שהחמירו גם במשקין א"כ ליכא למיפשט אוכל מחמת מאכל בפת מאוכל מחמת מאכיל בדבר שטיבולו במשקה דאע"ג דבמשקה לא צריך נטילה דילמא בפת צריך מש"ה איצטריך לאוקמי בדבלם ליה אומצא ופת עמה. ולכן נראה דיטול ידיו בצלי טופח ולא יברך:
ד סָעִיף א אבל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח כך הוא דעת רוב הפוסקים כרב נחמן בפרק כל הבשר ולא כרבא דאמר רשות הוא והסמ"ג פסק כרבא ולא קי"ל הכי מיהו כתב הר"פ בהגהת סמ"ק דאם רוחץ מפני שאין ידיו נקיות ואסור לברך על הפירות בידים מטונפות אין בו משום גסי הרוח וז"ל המרדכי אם ידוע דנגע במקום הטנופת צריך ליטול אף לפירות עכ"ל ונראה דה"ה בנגע במקומות המכוסים בגופו דחשיב כמקום הטנופת. כתב ב"י דהרשב"א כתב שהשותה צריך ליטול ידו אחת שנוטל בה את הכוס ושאר הפוסקים חלוקים עליו ונהוג עלמא כותייהו וכל המשנה אינו מן המחמירין אלא מן המתמיהין עכ"ל:
ה סָעִיף א וצריך ליזהר בנטילתם וכו' פי' לאפוקי מהני אינשי דלא משו ידייהו כלל אע"פ שאינן הולכין במחנה למלחמה אבל אם מצמצם ברביעית מים בלחוד דהיינו משא ולא משא אינו חייב נדוי ולא נענש ואעפ"כ יוסיף ליטול ידיו בשפע וכו' כתב ה"ר יונתן ספ"ק דעירובין אמתניתין ד' דברים פטורין במחנה וכו' פטורין התירו להם חכמים למחנה היוצא להלחם אפילו למלחמת הרשות וכ"ש למלחמת מצוה אף על פי שהוא אסור לכל אדם ואפילו לשיירא ההולכת ממקום למקום שאין דין שיירא בד' דברים אלו כדין יחיד העומד בביתו וכו' עד והתירו להם לאכול בלא רחיצת ידים ולהתפלל בקנוח ידיהם בעפר לבדו ואפילו רחוקים ממים אפילו מיל דליחיד היינו מצריכים אותו לילך למעיין או בור או מקוה מים עד ד' מילין ולמחנה לא הצריכו עכ"ל וכ"כ ב"י ע"ש א"ח דמי שהיה במדבר או שיש לו סכנה אוכל ושותה בלא רחיצה וצ"ע בפ' עושין פסין שלא היה לו מים בבית האסורים ליטול ידיו לסעודה ואמר מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חבירי תירצו התוס' דמחמיר על עצמו היה ע"כ:
ו סָעִיף א ויברך ענט"י אע"פ שאינו אלא מדרבנן הא דכתב רבינו להא מילתא הכא אף על גב דכל הברכות במצות דרבנן אינן אלא מדרבנן נראה דה"ט דבעלמא כל מצוה דרבנן תקנוה רבנן בשביל דהמצוה בעצמה יש בה טעם וראוי לברך וצונו אבל מצות נטילה לחולין דאין בה טעם בעצמה אלא תקנו שיהא רגיל בנטילה זו אף בחולין כדי שלא יבא ליגע בתרומה בלא נטילה קשיא ודאי מאי וצונו כיון שאין טעם במצוה עצמה אלא משום סרך תרומה ותירץ דגם ברכה זו אסמכוה אלאו דלא תסור:
ז סָעִיף א ומ"ש שגם הניגוב הוא מן המצוה פי' מטעם דהאוכל בלא ניגוב כאילו אוכל לחם טמא מיהו אין זה אלא כשאינו שופך רביעית בב"א על ב' ידיו כאחת וכו' כמ"ש ב"י בשם המרדכי: כתב בש"ע סעיף ז' דמי שנטל ידיו שלא לאכול ואח"כ נמלך ואכל אין אותה נטילה עולה לו וכתב בהגה"ה ואם לא הסיח דעתו יטול ידיו בלא ברכה הוראה זו תמוה ונראה ליישב דס"ל כהר"ר יונה שכתב שכל שמתנה שלא בשעת אכילה מתנה שחרית קרי ליה ומהני אפילו שלא בשעת הדחק אם לא הסיח דעתו וכמ"ש ב"י לקמן בסימן קס"ד השתא לפי זה זה שנטל ידיו שלא לאכול עכשיו אלא לאחר שעה ושתים חשיב ליה תנאי שלא בשעת אכילה ומהני אם לא הסיח דעתו או כגון שהניח ידיו אחר נטילה בבתי ידים וצריך לומר לפ"ז דאע"פ דאינו מתנה כך בפירוש בשעת נטילה אלא שמחשב כך בדעתו חשיב ליה מתנה וכאילו התנה בפיו בפי' דמי ומ"מ משום ספק דילמא אוכל בלי נטילה כיון דלא היה מתנה בפי' אלא במחשבה וגם לא היה התנאי שחרית כתב דיחזור ויטול ידיו לפני אכילה ומשום ספק ברכה לבטלה דשמא מהני תנאי זה כתב דיטול ידיו ולא יברך:
א וכ' הכלבו דאם נפלו הפירות למים ואוכלן עם המים שעליהם בעינן נט"י:
ב ואין דבריו בזה נכונים שהתו' שכתבו כן לא כתבו אלא לענין סדר של פסח דשאני התם דהפסיק בין הנטילה הראשונה לסעודה ואמר ההגדה והלל ולכן צריך לחזור וליטול וכן הוא בהדיא שם בגמרא ע"ב דף קט"ו:
ג ובהג"א בשם א"ז פ"ק דכל המצות אם לא בירך קודם לעשייתם מברך אחריהם:
א סָעִיף א וכשבא לאכול יטול מים קודם ואפילו לחולין מה שכתב ואפילו לחולין הוא משום שעיקר נתקן לאכילת תרומה וכמ"ש בדרישה בשם ר' יונה וגם רבינו כ"כ בסימן זה בקיצור. ובשביל שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם תקנו אף לחולין נטילה מש"ה כתב ואפילו לחולין:
ב סָעִיף א ולאו דוקא כשאוכל פת כו' ז"ל רבינו יונה עיקר נטילת ידים הותקנה על הפת שנאחז בידים משום סרך תרומה ורוב התרומות הם מן הפת אבל מפירות אין תרומתן מן התורה אלא הענבים אחר שעשה מהן יין והזיתים אחר שעשה מהן שמן אבל המשקין כיון שאינן נאחזים בידים שהאדם שותה אותם ע"י כלי לא היו צריכין נטילה אלא מפני שהמשקין עלולין יותר שמקבלין טומאה מהידים שהן שניות כמו התרומה ונעשים ראשונה לטמא דברים אחרים ולפסול גופו לפיכך החמירו בהן והצריכו לכל דבר שטבולו במשקין נט"י אע"פ שאינו נוגע במשקין חששו נמי דילמא יגע בהן אבל כששותה לא חשו שמא יגע שאין דרך ליגע בכלים ויש מחמירין ליטול ידו הא' שנוטל הכלי בה לשתות רשב"א. ומ"ש ולאו דוקא כשאוכל פת. הוא לפי שבאמת אין חיוב נטילה לשום אוכל בעולם זולת לפת ואדרבה הנוטל ידיו לפירות הוא מגסי הרוח וכמ"ש בסמוך משום הכי כתב ולאו דוקא כשאוכל פת אע"פ שהוא דוקא באוכלין מ"מ הוא לאו דוקא לפת אלא לכל דבר שטיבולו במשקה ועיין בדרישה דברי רבינו יונה בשלימותם ושם ג"כ כתבתי קצת ישוב:
ג סָעִיף א שטיבולו במשקין כו' דוקא בשטיבולו בז' משקין יין דבש שמן זית וחלב והטל והדם והמים וסימנך י"ד שח"ט ד"ם ב"י ועיין בדרישה:
ד סָעִיף א ומ"ש אבל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח יש בו שני חלקים הא' מ"ש הרשב"א דוקא כשאין ידיו מטונפות והשני מ"ש בהגהת סמ"ק דוקא כשנוטל דרך נט"י לפת אבל ליטול ידיו דרך נקיות אין לחוש וצ"ל שניהן לדבר א' נתכוונו ודו"ק:
ה סָעִיף א הרי זה מגסי הרוח דוקא דרך נטילה אבל דרך נקיות אין לחוש סמ"ק ובמרדכי כתב שאם ידוע שנגע במקום הטינופת צריך ליטול אף לפירות:
ו סָעִיף א וצריך ליזהר בנטילתם וכו' הפליגו ג' עונשים למזלזל בנטילתם נדוי ועניות ועקירת העולם ויש קצת לתת טעם לעניות משום דשידא דעניות נבל שמיה ואוהב מקום מיאוס כדאיתא פרק כל הבשר מש"ה נמשך לעניות הואיל ואוכל במיאוס וליכלוך הידים ובפרק קמא דסוטה דף ד' כתבו התוס' בשם ר"י דעקירה מהעולם הוא על ידי עניות ולא בשאר עונש מיתה כמו על שאר עבירות דרבנן דנענש מיתה וכיוצא ועקירה ע"י עניות קשה טפי כו' ע"ש גם שם ברש"י ותוס' דהמזלזל בנטילה ר"ל שאוכל תמיד בלא נטילת ידים. ומתחלה מיד שהיו רואין שמזלזל תמיד היה מוטל על חכמי הדור לנדותו ואם אינו משגיח ע"ז בא לידי עניות וע"י העניות נעקר מן העולם: בא לידי עניות נ"ל שהוא ע"ד מ"ש בפרק כל הבשר והביאו ב"י לקמן בסי' רמ"א שידא דעניות נבל שמיה ונבל קרי ליה ואוהב מקום מיאוס ושורה שם ומש"ה אמרו דהמשתין מים בפני מטתו בא לידי עניות שהוא מיאוס וכך פירש"י ע"ש ומש"ה נמי אמרו כאן כיון שרחץ ידיו היטב מדברים המזוהמים והמאוסים הרחיק ממנו שידא דעניות ובא עליו ברכה כמ"ש הטור מלא חפנאי טיבותא:
ז סָעִיף א ומיהו במחנה ההולכים במלחמה פטורים מנטילת ידים הראשונים פי' לאפוקי ממים האחרונים שהן חובה וסכנת עורון משום מלח סדומית שבהם חייבים וצריכין להדר אחריהן אבל לא לנטילת ידים ראשונים שאין צריכין להדר עליהן הא אם היו המים מזומנים לפניהם פשוט שגם בראשונים חייבין:
ח סָעִיף א ושייך לומר וצונו בדבר שהוא מדרבנן וכו' פי' כיון דמלאו דלא תסור נצטווינו לעשות דברי חכמים כשאנו מקיימין דבריהם הרי אנו מקיימין מצות השי"ת ויש ליתן טעם למה לא כתבוהו רבינו טעם זה בנטילת ידים בשחרית לעיל בסי' ד' ונראה דמשום שבגמרא נזכר דין נט"י לסעודה בפ' אלו דברים בברכות. ודין ברכת נט"י דשחרית בפ' הרואה לאחריו מש"ה נמשך בזה אחר סדר הגמרא ועוד דאפילו בברכה דשחרית תקנו הנוסח ע"ש תיקון הסעודה שלכך מברך על נטילת ידים ע"ש הכלי שנקרא אנטל הרי שעיקר תיקון הברכה היתה לסעודה מש"ה נותן בו הטעם ולא בנטילה דשחרית:
ט סָעִיף א ולא יברך עד אחר הנטילה כתב ב"י לא ה"ל לרבינו לכתוב ולא יברך עד אחר הנטילה אלא כך ה"ל לכתוב ומברך קודם נטילה כדקי"ל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ומיהו נהגו העולם לברך אחר נטילה משום דפעמים דאין ידיו נקיות והתוס' והרא"ש שכתבו זה אין במשמע דבריהם דבדוקא קאמרי דצריך לברך אחר הנטילה דאמר ר' אבהו כל האוכל בלא נגוב ידים וכו' פירש"י בסוטה דף ד' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא אלמא דבר מיאוס קרי טומאה פי' לפירושו שלמעלה מיניה כתיב שם ביחזקאל ועגת שעורים תאכלנה והיא בגללי צאת האדם תעוגנה לעיניהם ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים ולזה נשמע דדבר מיאוס קרי טומאה ועל כרחך מיירי בנטל שלא שפך רביעית בפעם אמת וכן נמי שלא טבל ידו. שבאלו אין שייך טומאה עד שיקרא מיאוס בשם טומאה לכן נמי לא מיירי הפסוק שיאכלו בטומאה בלא נטילה כלל או שלא נטל כשיעור שזהו טמא ממש ולא שיסמכו לקרותו טומאה בסמיכת מיאוס לכן ודאי ע"כ מיירי כה"ג שנטל בשני פעמים שהיו כאן מים טמאים בלועים בתוך מים השניים כל זמן שלא נתנגבו דאינו כ"כ טומאה רק טומאה של מיאוס:
י סָעִיף א ולא יברך עד אחר הנטילה ור' ירוחם כתב שראה מרבותיו נוהגין אחר שיפשוף ידים מברכין קודם שיעלו עליהם מים שניים כיון שהן נקיות כבר וכ"כ ב"י ע"ש ונראה ששיפשוף זה שעושים בראשונה הוא כדי להעביר הלחלוחית ושיפשוף הנזכר לקמן סי' קפ"ב בדברי רבינו כתבתי ענינו לקמן ע"ש:
יא סָעִיף א כל האוכל בלא ניגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא הטעם דאע"פ שהידים טהורים מיד במים שניים מ"מ צריך להעביר אותן המים מן הידים כי המים בעצמן נטמאו ולכן צריך להעבירם במים שלישית או לנגבם או לשפוך על הידים רביעית בפעם אחת וכדלקמן סימן קס"ב ע"ש:
יב סָעִיף א לחמם טמא כו' פירש"י ככה יאכלו בני ישראל כו' אלמא דבר מיאוס קרי טומאה ופסק ב"י דאם שפך על ב' ידיו רביעית מים בב"א א"צ נגוב וכן כתב הטור לקמן סימן קצ"ב דאין כאן מים טמאין:
א סָעִיף א אלא לכל דבר שטיבולו במשקה כתב ב"י שכתב רבינו ירוחם י"א דמברך על הנטילה וי"א שאין צריך ליטול למשקין אלא משום נקיות ואין לברך עליהן ע"כ וכן כתב רבינו לקמן בסי' תע"ג ז"ל הר"מ מרוטנבור"ק כתב דהאידנא א"צ נטילה לדבר שטיבולו במשקה וע"כ לא היה מברך על הנטילה של טיבול ראשון וכ"כ בעל העיטור (מיהו רבינו כתב שם דלא נהירא ליה וה"נ אזיל לטעמיה אבל דעת הרמ"א כדעת הי"א שהביא ר' ירוחם) עכ"ל ונראה דר"ל דהר"מ לא היה נוטל כלל בכל השנה לטבול במשקה אם לא משום נקיותיו ובפסח שע"כ בלאו הכי צריך שיהיו ידיו נקיות משום קידוש מש"ה נטל ידיו לטיבול ראשון אך לא משום חיובא אלא איזה כוונה אחרת היה לו א"נ משום טהרת הרגל ולכן לא היה מברך עליה תדע דאל"כ תיקשה לך שכתב דהאידנא א"צ נטילה ואח"כ כתב וע"כ לא היה מברך על הנטילה כו' דמשמע דנטילה מיהא בעי דאל"כ הל"ל וע"כ לא היה נטל לטיבול ראשון וא"כ דבריו סותרין זא"ז. וא"ל דהא דנטל בפסח משום נקיות הא משום קידוש דבכל השנה נמי צריך נטילה אם אין ידיו נקיות אלא מחוורתא כדפרישית דס"ל דבכל השנה לא נטל כלל אם היו ידיו נקיות ובפסח אף שהיו ידיו נקיות מ"מ נטל אבל לא היה מברך כיון דלאו חיובא הוא ודו"ק וכיון שכן נ"ל דע"ז סומכין שאין נוטלין עכשיו הידים לאכילת מרקחת דדבש הנקרא איין גימאכט"ץ בל"א. ומ"ש רבינו שם סימן תע"ז והרוצה לצאת ידי ספיקא כו' עיין שם פירשתיו ועיין בתשובת מורי בסדר פסח:
ב סָעִיף א וצריך ליזהר כו' כתב הרוקח אבל על פחות מכביצה יטול מספק ולא יברך ונראה שטעמו משום דכיון דבפחות מכביצה אינו מקבל טומאת אוכלים איכא למימר דלא הצריכו נטילה ואיכא למימר דמסתמא לא חילקו בין פת לפת הילכך יטול ידיו מספק ב"י:
ג סָעִיף א ומיהו במחנה ההולכים כו' התוס' הקשו ממעשה דר"ע בפרק עושין פסין שאמר מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חבירי ותירצו דמחמיר על עצמו היה. וזהו לשון ר' יונה שכתב על הא דטיבולו במשקה עיקר נטילת ידים הותקנה על הפת שנאחז בידים שהנטילה היא משום סרך תרומות ורוב התרומות הם מהפת אבל לפירות אין צריך נטילת ידים שאין תרומתן מן התורה אלא הענבים אחר שעשה מהן יין והזיתים אחר שעשה מהן שמן שלא מצינו תרומה מן התורה אלא בראשית דגנך תירושך ויצהרך אבל המשקים כיון שאינם נאחזין בידים שאדם שותה אותם ע"י הכלי לא הוו צריכין נטילה מן הדין אלא מפני שהמשקין עלולים יותר שמקבלין טומאה מהידים שהן שניות כמו התרומה ונעשים ראשונים לטמא דברים אחרים כדאמרינן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה לפיכך החמירו בהם והצריכו לכל דבר שטיבולו במשקה נטילת ידים עכ"ל וקצת דברי רש"י ורבינו המחבר. אמנם התוס' פירשו טעם אחר לנטילה זו שהיא אינה באה משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא משום שלא יטמאו המשקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן ולפסול גופו וכתבו שלפי זה נראה דאין לברך על אותה נטילה כיון דליכא הכא מצוה לשמוע דברי ר' אליעזר בן ערך וכ"ש שאין אנו נזהרין מלטמאות עצמינו ומלאכול אוכלין טמאין ואין אנו צריכין לאותה נטילה והמברך הרי זה מברך ברכה לבטלה עכ"ל. וכ"כ מהר"ם וכ"כ המרדכי בשם הרשב"א לכן פשוט שאין לברך על נטילה זו. והנה בגוף הנטילה אפילו בלא ברכה אין העולם נזהרין ונתלי' בדברי התוס' דלעיל אמנם גם התוס' לא כתבו שיש לבטל הנטילה רק הברכה ואולי טעמם על שחושבים המשקה של הטיבול בטל לגבי אוכל כשהאוכל הוא עיקר והא דקאמר דבר שטיבולו במשקה היינו שהמשקה עומד לבדו ובא עתה לטבול בתוכה שאז הותקנה נטילה כדי שלא יטמא המשקה בטיבולו משא"כ כשהמשקה אינו עומד לנפשו אלא שהאוכל לח ממנו אפילו טופח כדי להטפיח אין שם משקה עליו ובכה"ג לא גזרו והא דקאמר כל שטיבולו במשקה ולא אמרו כל שדרך להטבל במשקה ה"ק כל דבר בטיבולו במשקה ובא זה לטבול צריך ליטול ידיו תחלה ולפ"ז יתיישב יפה דלא תקשה מצלי אף שהוא טופח ומתטבל ג"כ אפילו המשקה מונח עליו שמוכח ונראה כן מדברי הרשב"א ומשמעות המרדכי דא"צ נטילה עליהן וב"י הביאו בסי' זה ולפי סברא זו לק"מ אבל בכלבו מצאתי דף י"ו ע"ג שכתב בשם הר"ש ז"ל אם נשרו במים ועוד המים עליהן צריך נטילה מטעם טיבולו במשקה ע"כ ומשמעות דבריו אפילו אינו עדיין במים אלא שעדיין טופח ממי השרייה ולפ"ז היה צריך ליטול ידים ליגדו"ת או לשלאטי"ן אפי' אינם במים ובחומץ אבל לפלוימ"ן ופירות מבושלות נראה פשוט דא"צ נטילה כלל אפילו הן עדיין במרק שלהם דהא על המרק שלהן מברכין בורא פרי העץ וכמ"ש הטור בסימן ר"ב ור"ה ע"ש נמצא דאין על המרק שם משקין וכן על מיני מרקחת המטוגנין בדבש אמרינן דהדבש בטל הוא אצל המרקחת ומברכין עליהן ב"פ העץ או פה"א כשם שבטל הדבש לענין ברכה אפשר שבטל נמי לגבי הנטילה אם לא שהמרקחת היא שרויה בדבש ונוטל המרקחת מתוך הדבש בידים אבל אם לוקח בסכין או בכלי נראה ג"כ דא"צ להחמיר כמו שהחמירו באוכל ע"י כף. ואמנם אין זה מספיק וגם אין העולם נזהרים לגמרי אפילו כשהמשקה לבד. ואולם יש קצת להקל כשאינם נוגעים בגוף האוכל המטובל שהרי הב"י טרח למצא איסור כשנוגעים באוכל אבל בשאינם נוגעים באוכל כגון שאוכלים ע"י כף וסכין דבר המטובל אפשר שקצת יש להקל בו ולצרפו לקולות התוס' דלעיל. במרדכי פ' ואלו דברים תבשיל של חטין בכלל מי פירות הן ואינו נוטל ידיו לאכילתו והרשב"א כתב דבשר צלי אינו צריך גם כן נטילה ועיין בב"י:
ד סָעִיף א ומיהו במחנה ההולכים במלחמה בא"ח למד מזה דה"ה להולך במדבר או שיש לו סכנה שאוכל בלא נטילת ידים. והתוס' מקשים מדאמר ר' עקיבא מוטב אמות מיתת עצמי וכו' ותירצו דמחמיר על עצמו היה. הב"י כתב ע"ש אורחות חיים מים ראשונים מצוה אחרונים חובה למאי נפקא מינה לבטולי הנך מקמי הנך שאם אכל עכשיו כו' יש לדקדק שני דקדוקים הא' למה טרח למצוא הנ"מ בסעודת שבת והלא הנ"מ הוא מפרש בריש דבריו שאומר לבטולי הנך מקמי הנך דהיינו דאם אין לו אלא רביעית מים לא יטלו בהם הידים לאכילה אלא יניחם אחר האכילה מפני שהן חובה מחומרת סכנה שעליו ממלח סדומית וחמירא סכנתא מאיסורא וכמ"ש מטעם זה במשנה שבמלחמה פטורים מרחיצת ידים ראשונים ואמר בגמרא הא אחרונים חייב וא"כ זהו נפקא מינה וע"ק מה שהאריך הא"ח בסוף דבריו וכתב מפני שכבר נתחייב בברכה. וי"ל דאורחות חיים מדבר בזמן הזה שאין כאן חשש ממלח סדומית וא"כ אין כאן הנ"מ הנזכר. ולא מצי לקצר שאם אין לו אלא רביעית אחד לסעודה אחת שיטול האחרונים דמאי שנא דאלו ואלו מצוה דנפקא להו מחד קרא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים האחרונים וגם הקשו התוס' שם בפרק כל הבשר למה קרא אלו מצוה ואלו חובה כיון ששניהם נלמדו ונסמכו מחד קרא ולכן הטריחו למצוא הנ"מ הזה וליכא למימר ג"כ לפירוש זה מאי שנא דיש כאן חילוק דמים אחרונים כבר נתחייב מכח והייתם קדושים זה מים אחרונים שחיובם הוא למברך ברכת המזון בזמן הזה כמ"ש ר' יונה. ומה שנתחייב כבר ומוטל עליו הוא קודם למצוה שלפניו לקיימו ולא מיבעיא בחול אי כבר אכל ואין לו רביעית דיטול למים אחרונים ולא יניחנו לנטילה לסעודה שדעתו לאכול אחר זמן דשם פשיטא בלא טעם דאלו מצוה ואלו חובה מטעם דסעודה דאחר זמן רשות היא לא יאכל ולא יצטרך ליטול ואי מיירי שיצטרך לאכול אזי פשיטא פטור ממים ראשונים כדילפינן מהולכי במחנה וכמ"ש לעיל לכך כתב דאפילו לקיים המצוה דסעודת שבת אפ"ה מים אחרונים שכבר נתחייב בהם הם קודמין. וא"ל הא לפניו מים ראשונים הם חובה ואחרונים רשות והא קודם שאכל אלו הראשונים הם לפניו וחובה עליו. ז"א דקודם שבא לאכול חיובם של שניהן הם באים כא' שכל מי שרצה לאכול יודע שג"כ חייב לברך ועוד כל דבר שעדיין לא נתחייב בה לשעבר אלא להבא מצוה מיקרי ולא חובה. כתב עוד הב"י על הא שדקדק מדברי הרמב"ם שאם קבע כל סעודתו על לחמניות צריך לברך עליהן המוציא צריך נמי נטילת ידים מיהו קשה שעל לחם א' פעם יצטרך נטילת ידים כו' אין להקשות למה לא הקשה אברכת המוציא שפשוט הוא שהוא תולה בקבע סעודתו עליו איך על לחם א' יחלק ברכתו. דשאני ברכת המוציא דתולה בשיעור הנאתו ממנו. משא"כ ברכת נט"י שהוא תולה בנגיעות הלחם והנגיעות הן שוין וק"ל. עוד כתב הב"י בדברי הרוקח ובסי' רפ"ג כתב ונוטלין ידיהן ומברכין ענט"י וכו' אבל על אכילת מצה שהוא יוצא בכזית א"צ נטילה דעל פחות מכזית אין צריך נטילה צ"ל דעל פחות מכביצה שהרי צריך כזית לאכילת מצה וכן הוא ברוקח בהדיא וא"ל א"כ סתרי דברי רוקח את עצמן שכתב בשמו לפני זה שצריך נטילה על פחות מכביצה אלא שלא יברך עליהן זהו ל"ק משום שהיא נטילת ספק ונטילת ספק לא מיקרי נטילה וכדאיתא דהיינו של טיבול וע"ז כתב שאין צריך כלומר שאינה נטילה הכרחית כל כך וקל להבין עוד י"ל מאחר שכבר נטל מטיבול ראשון לא היה צריך ליטול עוד לפחות מכביצה מאחר שהוא נטילה ודאית כדאי היא לסמוך בה על נטילה הראשונה:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.