א נשים חייבות בברה"מ ופירש הראב"ד שחייבות מן התורה ולדבריו מוציאות אחרים והא דאמרינן אשה מברכת לבעלה אפילו אם אכל שיעור דאורייתא אבל התוספות כתבו הך בעיא דנשים מברכות דאורייתא או דרבנן לא נפשטה הלכך אינן מוציאות אחרים וההיא דאשה מברכת לבעלה מיירי שאכל שיעור דרבנן וכ"כ הר"מ שהוא ספק אם חייבות מן התורה. ודינן להצטרף לזימון לקמן יתבאר בעז"ה: קטן חייב בברה"מ מדרבנן כדי לחנכו במצות וההיא דבן מברך לאביו מיירי בשאכל שיעור דרבנן וראיתי בספר המצות קטן שכתב על שם ר"י מי שלא אכל יכול לברך להוציא מי שאכל ולא נהירא דאמרי' ולהוציא חבירו עד שיאכל כזית ובירוש' מסמיך ליה אקרא:
א סָעִיף א נשים חייבות בבה"מ בפרק מי שמתו (ברכות כ.) תנן נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש ומן התפילין וחייבים בתפלה ובמזוזה ובבה"מ ובגמ' א"ל רבינא לרבא נשים בב"ה דאורייתא או דרבנן למאי נ"מ לאפוקי רבים ידי חובתם אא"ב דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אלא א"א דרבנן הוי שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח ת"ש באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד לרבו ואשה לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו אא"ב דאורייתא אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא אלא א"א דרבנן אתי דרבנן ומפיק דאורייתא וליטעמיך קטן בר חיובא אלא הכא במאי עסקינן כגון דאכל שיעורא דרבנן דאתי דרבנן ומפיק דרבנן: ואיכא למידק מאי קא מיבעיא ליה הא מ"ע שלא הזמן גרמא היא ונשים חייבות מדאורייתא תירץ רש"י דכיון דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך ונשים לא נטלו חלק בארץ אינן חייבות והתוספות כתבו דטעמא משום דכתיב בה על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ונשים ליתנהו לא בברית ולא תורה ואמרינן לקמן (מט.) כל שלא אמר ברית ותורה בבה"מ לא יצא י"ח. וכתב הרשב"א ולענין פסק הלכה לא קי"ל רבינא אלא כרבא דא"ל דאורייתא חדא דרבא רביה דרבינא הוא ועוד דאמרינן לעיל וחייבים בבה"מ פשיטא וכו' וכן דעת הראב"ד. אבל ה"ר יונה כתב דאינם חייבות אלא מדרבנן והרא"ש כתב ולא איפשיטא הבעיא הילכך נשים אינם מוציאות את אחרים י"ח וא"ת מ"ש מהא דאמרינן בפרק ג' שאכלו (מח.) להוציא אחרים י"ח עד שיאכל כזית דגן ובשיעור כזית אינו חייב אלא מדרבנן ואפ"ה מוציא אחרים שאכלו כדי שבען וחייבים מן התורה וא"כ באשה נמי אע"פ שאינה חייבת מן התורה תוציא אחרים שחייבים מן התורה וי"ל דאיש אע"פ שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את אחרים דכל ישראל ערבים זה לזה אלא שמדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אע"פ שאינו חייב אלא מדרבנן מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילם מן העון ולפטור אותם מן המצות אבל אשה אינה בכלל הערבות לפיכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"ה שהיא ספק אם חייבת מן התורה:
ב סָעִיף א ומ"ש רבינו ודינן להצטרף לזימון לקמן יתבאר בס"ד בסי' קצ"ט:
ג סָעִיף א קטן חייב מדרבנן כדי לחנכו וכו' מתוך מה שכתבתי בסמוך מתבאר כן: והא דאמרינן דאיירי בשאכל שיעורא דרבנן היינו כל זמן שלא שבע דמן התורה אינו חייב לברך אא"כ אכל כדי שביעה כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת ורבנן אמרו דכיון דאכל כזית יברך: וראיתי בסמ"ק על שם ר"י מי שלא אכל יכול להוציא מי שאכל ולא נהירא וכו' ז"ל סמ"ק אמרו חכמים (ר"ה כט.) כל הברכות כולם אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם והיין וה"ה לכל ברכת הנהנין אבל ברכת היין של קידוש מסיק התם דמוציא וברה"מ אומר ר"י דמוציא ולשון הירושלמי לא משמע כן עכ"ל. ובאמת שדברי הסמ"ק סתומים יותר שהרי מדברי התוספות (מח:) והרא"ש ומרדכי וסמ"ג בפרק שלשה שאכלו יתבאר לך דהא דאמר ר"י דבה"מ אע"פ שיצא מוציא לאו למימרא דס"ל דדינא הכי דהא ודאי פשיטא דלכ"ע אינו מוציא אחרים י"ח עד שיאכל כזית דגן אלא היינו לומר דהא דבעינן שיאכל כזית דגן לאו מטעמא דבה"מ דמיא לברכת הנהנין שאם יצא אינו מוציא דלא דמיא אלא לברכת המצות דטעמא דברכת הנהנין משום דלית בהו ערבות לפי שאינם חובה על האדם דלא ליכול ולא ליתהני אבל בה"מ שכבר אכל והוא חייב לברך יש כאן ערבות והילכך אע"פ שלא אכל מוציא ולא אמרו שצריך שיאכל כזית דגן אלא כדי שיוכל לומר שאכלנו אבל בירושלמי לא משמע הכי אלא דמדין הוצאת י"ח הצריכו שיאכל כזית דגן שאמרו שם דשאני בה"מ דאמר קרא ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך ומזה יתבאר לך שלא הוה ליה לסמ"ק לכתוב סתם אומר ר"י דמוציא דמשמע דלית ליה הא דאמרינן ולהוציא את אחרים עד שיאכל כזית דגן והדבר ברור שאם היה רבינו יורד לעומק הדברים לא היה כותב דל"נ משום דאמרינן ולהוציא את חבירו עד שיאכל כזית: מי שאכל שיעורא דרבנן אי מצי מפיק למי שאכל שיעורא דאורייתא כתב רבינו בסי' קצ"ז:
א סָעִיף א נשים חייבות בב"ה משנה פ' מי שמתו (ברכות דף כ') ופי' הראב"ד שחייבות מן התורה שם קמיבעיא ליה רבינא מרבא אי נשים חייבות דאורייתא ומוציאות לאחרים או אינן חייבות ואינן מוציאות לאחרים אלא היכא דלא אכל כדי שביעה אלא כגון כזית או כביצה דלא מיחייב בשיעורא כי האי אלא מדרבנן ופשיט ליה רבא דחייבות דאורייתא ורבינא לא קיבל מיניה ופסק הראב"ד כרבא לגבי רבינא וכך היא דעת הרשב"א לשם וכך פסק הר"ן בפרק לולב הגזול אבל דעת התוס' בפ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ח) דכיון דלא קיבלה רבינא מיניה דרבא לא נפשטה והלכך אין הנשים מוציאות אחרים כשאכלו כדי שביעה וכך היא דעת ה"ר יונה והרא"ש בפ' מי שמתו וכן פסק הרמב"ם רפ"ה דברכות וכן פסק בש"ע:
ב סָעִיף א וראיתי בסמ"ק ע"ש ר"י וכו' ז"ל הסמ"ק ואמרו חכמים כל הברכות כולם אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם והיין וה"ה לכל ברכת הנהנין אבל ברכת היין של קידוש מסיק התם דמוציא וברכת המזון אומר ר"י דמוציא ולשון הירושלמי לא משמע כן עכ"ל ובהגה"ה עליו כתב דנהגו העולם דב' שאכלו דגן ואחד אכל ירק דמצטרפין אבל להוציא עד שיאכל כזית דגן ואע"ג דכזית שיעורא דרבנן ואמרינן בפרק מי שמתו דלא אתא קטן דמחוייב דרבנן ומפיק להני דאכלו כדי שביעה פרש"י דהתם קטן שלא הגיע לחנוך דאפילו מדרבנן לא מיחייב דחיובא עליה דאבוה רמיא ולאו אדידיה ור"י תירץ דה"ט כי אכל כזית דגן מוציא הני דאכלו כדי שביעה דאפילו לא אכל כלל היה יכול להוציאם כדאמרינן פ' ראוהו בית דין דברכת הלחם דמצה וקידוש היום אע"פ שיצא מוציא א"כ ברכת המזון נמי מוציא אף כי לא אכל כלל והא דבעינן אכילה בכזית משום דבעי למימר שאכלנו והא דאמרינן בירוש' ואכלת ושבעת מי שאכל יברך אסמכתא בעלמא היא עכ"ל ויש להקשות דהלא מבואר ממ"ש הסמ"ק דס"ל ג"כ דאותו שלא אכל אינו יכול להוציא אא"כ אכל כזית דגן וא"כ למה כתב רבינו ולא נהירא וכו' וי"ל דדעת רבינו כיון דר"י תלה טעמיה דידיה דבעינן אכילה בכזית משום דבעי למימר שאכלנו דהיינו כשהן שלשה אלמא דדוקא בשלשה אבל בשאין שם אלא שנים ולא אכל אלא אחד יכול חבירו להוציאו אפילו לא אכל כלל מטעם ערבות ולא עביד איסורא כל עיקר דאפילו איסורא מדרבנן ליכא כיון דלא אמר שאכלנו ולכן כתב בפנים דברכת היין של קידוש מסיק התם דמוציא ובה"מ אומר ר"י דמוציא אלמא דסבירא ליה לר"י דאפילו לא אכל כלל דמוציא למי שאכל אלא דהסמ"ק הקשה על ר"י דבירושלמי לא משמע כן והוא דבפרק מי שמתו (ברכות דף כו ע"ב) אמרו שם דלא יברך ברכת המזון להוציא הרבים אא"כ אכל משום דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל יברך אבל לא אכל לא יברך ובהגה"ה כתב לתרץ לר"י דאע"ג דמדין ערבות מן התורה יכול להוציא אפילו לא אכל כלל אפ"ה מדרבנן כשהם ג' צריך שהמברך יאכל כזית כדי שיאמר שאכלנו והירושלמי נמי מיירי בג' כדאמר להדיא להוציא הרבים ומדרבנן קאמר דצריך שיאכל כזית כדי שיוכל לומר שאכלנו ומייתי לה מקרא לאסמכתא בעלמא ולעולם בשנים דא"צ לומר שאכלנו אפילו מדרבנן יכול להוציאו אפילו לא אכל כלל מטעם ערבות זו היא דעת הגהת סמ"ק ליישב מה שהקשה הסמ"ק לר"י מהירוש' לדעת רבינו ולכן כתב עליו ולא נהירא וכו' ס"ל דמדרבנן אינו יכול להוציא אם לא אכל כלל אפילו שאין שם אלא שנים שאינו אומר שאכלנו והוא מדאמרינן בגמרא ולהוציא חבירו עד שיאכל כזית דלשון זה משמע חבירו בלבד מדלא אמר להוציא את הרבים ואע"ג דבספרים שבידינו לא מצאנו לשון זה שאמר רבינו ולהוציא חבירו מ"מ בע"כ מוכח הכי בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ח) דה"א התם א"ר יותנן לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן וכדתניא רשב"ג אומר עלה וכו' אצטרופי מצטרף אבל להוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן איתמר נמי אמר ר' חנא בר יהודה משמיה דרבא אפילו לא טבל וכו' ולהוציא את הרבים י"ח אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן א"ר חנא בר יהודה משמיה דרבא הלכתא אכל עלה ירק ושתה כוס של יין מצטרף להוציא אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן מדקאמר רב חנא הנך תרתי מימרי דידיה ובקמייתא אמר להוציא את הרבים וכו' כדקאמר ר' יוחנן וכדתני בברייתא ובאידך מימרא קאמר סתם להוציא אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן אלמא דכל שהוא להוציא אפילו אם אין שם אלא שנים ולא אכל אלא אחד ולא בעי למימר שאכלנו אפ"ה אינו מוציא את חבירו מדרבנן עד שיאכל כזית דגן דאין לומר דהכא נמי מיירי בשהם ג' דא"כ היה לו לומר ולהוציא את הרבים וכו' כדקאמר בקמייתא ותו תרתי מימרי דרב תנא למה לן אלא בעל כרחך אידך מימרא איצטריך ליה למיפסק הלכתא דאפילו בשאין שם אלא שנים דלהוציא את חבירו עד שיאכל כזית דגן
ג סָעִיף א ועוד אמר רבינו ובירושלמי מסמיך ליה אקרא כלומר כיון דאסמכתא דקרא סתמא קאמר מי שאכל יברך משמע אפי' אינו אומר שאכלנו לא יברך מדרבנן אא"כ אכל ואע"פ דבירושלמי קאמר להוציא את הרבים לא נקט הכי אלא משום רישא דקתני כל הברכות שאדם פטור מוציא את הרבים י"ח חוץ מברכת המזון ולהודיעך כחן דשאר מצות דאף כדי להוציא את הרבים יכול להוציא אע"פ שכבר פטור הוא בעצמו ולא בא אלא לפטור את הרבים חוץ מברכת המזון דאפילו הם שנים בלבד אינו מוציא מדקאמר קרא ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל יברך מי שלא אכל לא יברך כלל ואין חילוק בין ב' לג' כנ"ל דעת רבינו בהשגתו על דברי ר"י שהביא השמ"ק וכתב עליו ולא נהירא כו': ואכתי איכא לתמוה אהשגת רבינו בזה על דברי הסמ"ק בשם ר"י הלא הסמ"ג בהלכות ברכת המזון (דף ק"י ע"ג) והרא"ש בפרק שלשה שאכלו פ"ד ע"ב) הביאו דברי ר"י כמ"ש הסמ"ק שמו והוא ממ"ש התוספות (בדף מ"ח) בד"ה עד שיאכל וא"כ למה קשה לו לרבינו יותר אמ"ש סמ"ק בשם ר"י ממ"ש הסמ"ק והרא"ש בשם ר"י ונראה ליישב דבסמ"ק ואשיר"י ודאי כיון דלאחר שכתבו דברי ר"י דבברכת המזון נמי יכול להוציא מדאורייתא אפי' לא אכל מטעם ערבות חזרו וכתבו מיהו בירושלמי וכו' עד ושמא מן התורה יכול להוציא והתם מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא עכ"ל אלמא להדיא דס"ל דבירושלמי משמע דאינו יכול להוציא אפי' בשנים אם לא אכל ומדאורייתא קאמר דאינו מוציא ואם כן צ"ל דאין בזה ערבות אלא דלאח"כ כתבו ושמא מן התורה יכול להוציא דיש בזה ערבות ובשנים אפילו לא אכל כלום מוציא אלא מדרבנן הוא דאינו מוציא אפי' בשנים אם לא אכל אע"פ דא"צ לומר שאכלנו והיינו כדברי רבינו ואע"ג דלפ"ז קשה א"כ לא צריך לטעם דצריך שיאכל כזית דגן משום דצריך לומר בג' שאכלנו כיון דאפי' בשנים דלא צריך לומר שאכלנו נמי צריך כזית מטעמא דאסמכתא דקרא ואכלת ושבעת וברכת דאי לא אכל לא יברך דיש לומר דצריך לטעם דשאכלנו דאם לא כן לא היה לנו להצריכו שיאכל כזית דגן מכח אסמכתא דקרא בלא שום טעם אבל השתא דאיכא טעם מדמצריך לומר בדאיכא שלשה שאכלנו השתא שפיר יש לנו לומר דלא פלוג רבנן דאף בשנים אי לא אכל לא יברך מכח אסמכתא דקרא והשתא ניחא דלא קשיא לרבינו אהסמ"ג ואשיר"י בשם ר"י אבל אמה שכתב הסמ"ק בפנים דיכול להוציא אפילו לא אכל כלל ובהגה"ה נמי לא חלק על הפנים אלא הביא דברי ר"י דבג' צריך שיאכל כזית כדי שיאמר שאכלנו וכתב לתרץ הירושלמי דל"ק מה שהקשה בסמ"ק על ר"י דאסמכתא בעלמא היא ומשמע דסבירא ליה לסמ"ק אליבא דר"י דבב' ודאי יכול להוציא את חבירו אפילו מדרבנן אע"פ שלא אכל כלו' והירוש' דבעינן דאכל לא מיירי אלא להוציא את הרבים כגון שהן ג' כדי שיאמר שאכלנו ומדרבנן מכח אסמכתא דקרא על זה השיג רבינו ולא היתה השגתו על ר"י אלא על הסמ"ק שהבין כך מדברי ר"י דס"ל לרבינו דלר"י נמי בעינן שיאכל כזית אפילו בשאין שם אלא ב' שאינו אומר שאכלנו דהירושלמי סתמא קתני וכן אסמכתא דקרא מי שאכל יברך ומי שלא אכל לא יברך בין בג' בין שנים קאמר וכמו שתופסים הסמ"ג והאשר"י לדעת ר"י כך היא דעת רבינו והרב ב"י מנוחתו כבוד כתב שדברי הסמ"ק סתומים והשיג גם על דברי רבינו וכתב עליו שאילו היה יורד לעומק הדברים לא היה כותב דלא נהירא והנה עיניכם הרואות שרבינו ירד לעמקי התהום והעלה בידו מרגליות וגם דברי הסמ"ק אינם סתומים אלא מבוארים ומבוררים כשמש שמדבר באין שם אלא שנים וס"ל שאותו שלא אכל כלו' יכול להוציא את חבירו שאכל אפילו מדרבנן ודוקא בשלשה בעינן מדרבנן דאכל כזית כדי שיאמר שאכלנו וגם על זה השיג רבינו דאפי' בשנים נמי בעינן שיאכל כזית לר"י ומדרבנן והכי נקטינן כדעת רבינו וע"ל בסימן תע"ד ויעיין מדין זה עוד לקמן בסימן קצ"ז:
א סָעִיף א ופירש הראב"ד שחייבות מן התורה בפ' מי שמתו איבעיא הוא. ופירש"י אע"ג דברכת המזון מ"ע שאין הזמן גרמא הוא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא נשים חייבות מכל מקום איבעיא לן כיון דכתיב וברכת על הארץ הטובה אשר נתן לך ונשים לא נטלו חלק בארץ והתוס' דחו זה וכתבו שהטעם הוא משום דכתיב בה על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ונשים לאו בני ברית ובני תורה נינהו ואמרינן לקמן כל שלא אמר ברית ותורה בבהמ"ז אינו יוצא ידי חובתו עכ"ל. וצ"ע הא פסק האגור בשם מהרי"ק דנשים מברכות ברכת התורה וכמ"ש ב"י לעיל ס"ס מ"ו מטעם שאין איסור בידם ללמוד תורה שבכתב אע"ג דבתורה שבעל פה המה אסורין ללמוד וכאילו מלמדו תפלות וברכת לעסוק בתורה מורה אתורה שבעל פה אפ"ה אין לשנות המטבע וא"כ למה לא יחייבון בברכת הארץ מדאורייתא וי"ל דשאני בהמ"ז דנזכר בה בהדיא ברית ותורה משא"כ בברכת לעסוק בד"ת אף שנתקנה כנגד ד"ת שבע"פ כמ"ש לעיל סי' מ"ז מ"מ לא נזכר שום ענין שאתורה שבעל פה קאי אבל מכל מקום קשה דלפי מ"ש רבינו בשם הראב"ד דנשים חייבות מן התורה ולדבריו מוציאות אחרים ידי חובתן ואיך יוציאו אחרים כיון דנשים אין אומרים ברית ותורה כמ"ש הכלבו בשם הראב"ד ומ"ש מגר דכתב רבינו בשם ר"ת דאינו יכול להוציא אחרים י"ח כיון שאינו יכול לומר על ארץ חמדה כו' שהנחלת לאבותינו כו' ואפילו לר"י דפליג עליה היינו משום דס"ל גרים נמי יכולין לומר הא אי לאו הכי ג"כ מודה שאינם יכולים להוציא אחרים י"ח:
ב סָעִיף א הילכך אינן מוציאות אחרים ז"ל הרא"ש וא"ת מ"ש מהא דאמרינן בפרק שלשה שאכלו להוציא אחרים י"ח עד שיאכל כזית דגן ובשיעור כזית אינו חייב אלא מדרבנן ואפ"ה מוציא אחרים שאכלו כדי שבען וחייבין מן התורה. וא"כ באשה נמי אע"פ שאינה חייבת מן התורה תוציאה אחרים שחייבין מן התורה י"ל דאיש אע"פ שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את האחרים דכל ישראל ערבים זה לזה אלא שמדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אע"פ שאינו חייב אלא מדרבנן מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילם מן העון ולפטור אותם מן המצות אבל אשה אינה בכלל ערבות לפיכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן עכ"ל:
ג סָעִיף א מיירי שאכל שיעורא דרבנן היינו כל זמן שלא שבע דמן התורה אינו חייב לברך אא"כ אכל כדי שביעה כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת ורבנן אמרי דכיון דאכל כזית יברך:
ד סָעִיף א ולא נהירא דאמרינן ולהוציא חבירו עד שיאכל כזית כו' עיין בב"י שתמה על רבינו ומסיק בחתימת דבריו ומזה נתבאר לן כו' ונראה דיש ליתן טעם לדברי הסמ"ק דמש"ה סתם וכתב משום דבאמת הדין כן אליבא דר"י שיכול להוציא חבירו כיון שכבר נתחייב ודמיא לברכת המצות ויש בו ערבות אע"פ שלא אכל מיהו היינו דוקא להוציא את היחיד דאין שייך בו זימון ואצ"ל שאכלנו ואע"ג דקי"ל שנים מצוה לחלק היינו למצוה ולא לעיכובא א"נ מיירי שאין זה היחיד שאכל יכול לברך בהמ"ז שאז יכול חבירו להוציאו אפילו לא אכל כזית. ודוקא בג' שחייבין בזימון קאמר ר"י שאין אחד שלא אכל כזית יכול לפוטרו כיון שאינו יכול לברך שאכלנו וסמ"ק מיירי ביחיד דומיא דברכת המצות ויין דאיירי ביה שם לפני זה. ורבינו מסתבר ליה דאפי' היחיד אינו יכול להוציא מדאמרינן בפ' ג' שאכלו דף מ"ח איתמר אפי' לא טבל עמהם אלא בציר מצטרף ולהוציא את הרבים ידי חובתן אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. וס"ל מדחילקו ברבים שיכול להצטרף עמהם ולא להוציא ולא חילקו נמי בהוצאה דיכול להוציא יחיד ואינו יכול להוציא רבים ש"מ דבכל ענין אינו יכול להוציא אפילו היחיד כל זמן שלא אכל כזית דגן והא דקאמר שם להוציא את הרבים משום דברישא בעניין צירוף קאמר דיכול להצטרף אפילו עם רבים ולאמר שאכלנו עמהם נקט נמי בסיפא דאינו יכול להוציא את הרבים אבל ה"ה ליחיד כך יש ליישב דעת רבינו ומיהו אינו מוכרח די"ל דפשוט להו דיכול להוציא את היחיד ועיקר חידושיה פי' להשמיענו דאינו יכול להוציא את הרבים ויכול להצטרף עמהם ואע"פ שלא אכל כזית דגן יכול לומר שאכלנו עמהם וק"ל. ונראה דה"ט דכתב רבינו ר"ל ולהוציא את חבירו כו' ובגמרא לא נאמר חבירו אלא להוציא את הרבים כו' אלא מדיוקא נלמד דלאו דוקא רבים וכמ"ש. ובזה נמי יתיישב שלפ"ז קשה מאי נ"מ לר"י אם לא יכול להוציא מכח שאינו ערב או מטעם שאכלנו אלא ודאי משום דס"ל דליחיד יכול להוציא הוצרך לומר דטעם דערבות אינו שייך ואף שלבה"ג יש נ"מ דס"ל דהאוכל כזית אינו יכול להוציא מי שאכל כדי שביעה וכמ"ש רבינו בשמו בס"ס קצ"ו והיינו מטעם דאינו ערב. דאילו לטעם שאינו יכול לומר שאכלנו ז"ל דהא אכל כזית. מ"מ הלא התוס' ור"י ורא"ש ורבינו לא ס"ל כה"ג וכמ"ש שם ע"ש אלא מחוורתא כמ"ש ודו"ק. שוב מצאתי כדפי' כן למ"ו וז"ל ונראה בעיני דהסמ"ק יפה כתב דלא אמרינן בגמרא אלא ולהוציא את הרבים עד שיאכל כזית דגן דקאי אעובדא דינאי המלך והיינו טעמא שצריך לומר נברך שאכלנו כו' אבל לעולם להוציא חבירו בלא זימון לא צריך כזית מאחר שמן התורה מוציא אפילו לא אכל כלל כמו שהוכיחו שם התוס' להדיא א"כ מדרבנן נמי מוציא מאחר שאינו מברך נברך שאכלנו ומ"ש וכן הירושלמי מסמיך ליה מקרא דמשמע לעולם בעינן כזית הכא הסמ"ק בעצמו כתב ובירושלמי לא משמע הכי אלא ר"י סומך אתלמודא דידן דדוקא להוציא רבים בעינן כזית כדי שיאמר בזימון ומ"מ נראה בעיני דברי הטור עיקר מאחר דאשכחן להדיא בירושלמי דבעי כזית דגן אפילו בלא זימון מניין לנו דתלמוד שלנו חולק עליו דשמא אף הירושלמי מודה דלא בעינן אכילה דאורייתא לפי שכל ישראל ערבין זה בזה כמ"ש לקמן סי' קצ"ז ומש"ה יכול לפטור אפי' מי שאכל כדי שביעה אבל מ"מ מדרבנן צריך לעולם אכילת כזית ותלמודא דידן נמי לא פליג והא דקאמר ולהוציא את הרבים כו' לאו דוקא אלא דמיירי בזימון וה"ק אע"פ שמצטרף בשתייה ועלה של ירק לזמן עליו אבל הוא אינו מוציא עליו כו' ועוד רבותא קמ"ל דבכזית דגן יכול להוציא אפילו אחרים בזימון וכ"ש שמוציא בלא זימון בכזית דגן ואף דעת הרא"ש כן כמו שהוכחתי לקמן בהלכות פסח סימן תפ"ד ע"ש:
א סָעִיף א ולדבריו מוציאות אחרים כו' עיין בפרישה שכתבתי שיש לתמוה מ"ש לדעת הראב"ד שמוציאין אחרים דהא כתב הכלבו בשם הראב"ד דנשים לא אמרי ברית ותורה ע"ש מיהו יש ליישב דאפשר לומר דהראב"ד ס"ל כדעת הר"ר יחיאל שכתב הטור בשמו לקמן בס"ס קפ"ז הא דאמר כל מי שמשנה ממטבע או שלא הזכיר מה שחייבו חכמים להזכיר לא יצא י"ח דלמצוה קאמר ולא לעיכובא ומ"ש הראב"ד שהנשים מוציאות אחרים מיירי שעבר והיה מזמן עם אשה או כגון שאינו יכול לברך ואין לו אחר שיוציא אותו י"ח אבל לכתחלה אה"נ ס"ל להראב"ד שאינן מוציאות אחרים כיון דאינה עושה המצוה כתיקונה. וכן צ"ל בלא"ה דהא דאמרינן בגמרא באמת אמרו אשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו וא"כ איך אמר שהנשים מוציאות אחרים אלא ע"כ צ"ל כמ"ש דמיירי בדיעבד כשעבר והיה מזמן עם הנשים ודו"ק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.