א שלישית בונה ירושלים ודוד ושלמה תקנוה דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ושלמה תיקן ועל הבית הגדול וכו' ולא למימרא שלא ברכו אותם עד שבא דוד ושלמה דהא דריש להו כולהו מקרא אלא הם תקנו המטבע לפי מה שניתוסף טובה לישראל דודאי קודם הכיבוש ובנין הארץ לא אמרו כמו אחר הכיבוש והבנין כמו שאין אנו אומרים מטבע שטבעו דוד ושלמה שאנו מבקשים להחזיר המלכות ולבנות הבית והם היו מבקשים להמשיך שלות הארץ והמלכות והבית ומתחיל רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך וחותם ברוך אתה ה' בונה ירושלים ואומר אמן דתניא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא הרי זה מגונה לא קשיא בשאר ברכות מגונה בבונה ירושלים משובח מפני שהוא סיום הברכות דהטוב והמטיב לאו דאורייתא וטוב לאומרו בנחת שלא יזלזלו בברכת הטוב שמתוך כך יבינו שאינה מן התורה וצריך להזכיר בה מלכות דוד וזהו שאומר על מלכות בית דוד משיחך ואין להזכיר בה שום מלכות אחר לכך אין לומר א"מ רוענו: וכן אין לומר מלכותך ומלכות בית דוד כו' אלא מלכות בית דוד עבדך משיחך ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ופרש"י א"צ לשנות בפתיחתה דרחם נמי היינו נחמה והכי קאמר א"צ להתחיל ולסיים בשל שבת אלא מתחיל ומסיים בנחמה פירוש דתיקון הברכה דבנין ירושלים קרי נחמה בין שיתחיל רחם בין שיתחיל נחמנו ורב אלפס כתב מתחיל בנחמה שאומר נחמנו ה' אלהינו בציון עירך ומסיים בנחמה שאומר והעלנו לתוכה ונחמנו בה כי אתה הוא בעל הנחמות בא"י מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים והקשה ה"ר אפרים דהוה ליה חתימה בשתים וקיימא לן אין חותמין בשתים ופירש ר"י שיש לחתום מנחם ציון בבנין ירושלים דכולה חדא מילתא היא דציון נמי היינו ירושלים וכן היה נוהג א"א הרא"ש ז"ל בפתיחה כרב אלפס ובחתימה כר"י ואומרים קדושת היום באמצע רצה והחליצנו פי' זרזינו כמו ועצמותינו יחליץ ובר"ח ובחולו של מועד אומרים בה יעלה ויבא ואם חל שבת בר"ח או בח"ה אומר רצה והחליצנו ואח"כ יעלה ויבא ואין מזכיר של שבת ביעלה ויבא ולא של ח"ה ושל ר"ח ברצה והחליצנו: גרסינן בירושלמי תניא אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת רבי זירא שאיל לר' חייא בר אבא מהו למימר אבינו רוענו זוננו א"ל טופס ברכות כך הוא: ואם טעה ולא הזכיר של שבת אומר בא"י אמ"ה שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית בא"י מקדש השבת: טעה ולא הזכיר יעלה ויבא בי"ט אומר בא"י אמ"ה אשר נתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה בא"י מקדש ישראל והזמנים. כתב הראב"ד צריך לומר לששון ולשמחה את יום חג פלוני הזה וכתב עוד שאין לומר בהן לא שם ולא מלכות לפי שאינה ברכה קבועה ודומה לברכת הזימון שאע"פ שהיא מן התורה אין בה לא שם ולא מלכות לפי שאינה קבועה וה"ר ישעיה והר"י כתבו שצריכה שם ומלכות והכי מסתברא ואי מקלע שבת וי"ט בהדי הדדי כולל ואומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וי"ט לעמו ישראל לששון ולשמחה ולזכרון בא"י מקדש השבת וישראל והזמנים: והא דסגי בהך ברכה ה"מ דלא פתח בהטוב והמטיב אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש כתב א"א הרא"ש ז"ל י"א כיון שלא סיים ברכת הטוב והמטיב א"צ לחזור לראש ברה"מ אלא חוזר לתחילת בונה ירושלים ולא מסתבר לי אלא חוזר לתחילת ברה"מ וכ"כ הרמב"ם ז"ל: ואם טעה ולא הזכיר בה של ר"ח אומר ברוך שנתן ר"ח לעמו ישראל לזכרון ונסתפקו בה בגמרא אי מזכיר ביה שמחה אי לאו משום דר"ח לא שייך ביה שמחה או דילמא כיון דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם וגו' אלמא איתקש ר"ח למועד ולא איפשיטא הלכך אין לומר בה שמחה: עוד נסתפקו בה בגמ' אי חתים אי לא וכת' רב אלפס שאין לחתום ור"י פסק שיש לחתום ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ואי לא מדכר עד דפתח הטוב והמטיב לא הדר לרישא דאמר שמואל טעה ולא הזכיר של ר"ח בתפלה מחזירין אותו בברה"מ אין מחזירין אותו מ"ט תפלה דלא מצי פטר נפשיה מחזירין אותו ברה"מ דמצי פטר נפשיה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל פירוש דבר שצריך ברה"מ שאפשר שיאכל פירות או ירקות רק שלא יתענה שאסור להתענות בר"ח הילכך לא מהדרינן ליה מ"מ כל זמן שלא פתח בהטוב והמטיב לאו חזרה הוא ואומר ברוך שנתן וכו'. וכתב ה"ר יוסף שאם נזכר קודם שפתח הטוב והמטיב אומר ברוך שנתן אפילו בלילה אע"ג דגבי תפלה אין מחזירין אותו על שכחת החדש בלילה ה"מ להחזיר אבל להוסיף ברכה אפילו בלילה נמי. אם חל ר"ח בשבת והזכיר של שבת ולא של ר"ח היה אומר ה"ר יוסף שאין מחזירין אם פתח בהטוב והמטיב אע"ג דהשתא לא סגי דלא אכיל מ"מ משום האי מיעוטא לא תיקנו להחזיר וגם חיוב אכילה דהאי יומא משום שבת הוא וכתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל ויש חולקים בזה ולזה דעתי נוטה וראיה משום יום שנתחייב בד' תפלות ה"נ כיון דסוף סוף לא סגי דלא אכיל צריך לחזור ולברך ולכ"ע אם שכח גם של שבת ונזכר קודם שפתח בהטוב והמטיב כוללו ואומר ברוך שנתן שבתות למנוחה ור"ח לזכרון ואם פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש ומזכיר של שבת ור"ח כבתחלה וכתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל ובסעודה ג' של שבת צ"ע אם מחזירין אותו לר"ת דאמר שיוצא במיני תרגימא בלא פת ודאי אין מחזירין אותו אפילו אם אכל פת דדמי לר"ח ולדברי המפרשים שצריך פת דילפינן מג"פ דכתיב היום גבי מן שהוא במקום פת לדידהו מחזירין אותו ע"כ:
א סָעִיף א שלישית בונה ירושלים ודוד ושלמה תקנום בפ' ג' שאכלו (מח:):
ב סָעִיף א ומ"ש רבינו ולאו למימרא שלא ברכו אותה עד שבא דוד ושלמה וכו' כבר נתבאר במה שכתבתי בסימן קפ"ז:
ג סָעִיף א וחותם בא"י בונה ירושלים כתב המרדכי בסוף ברכות שמהר"מ היה אומר בונה ברחמיו והכלבו וא"ח כתבו שאינה נוסחא מדוייקת לפי שלא תבנה ירושלים אלא במשפט דכתיב ציון במשפט תפדה ואם אמר ברחמיו נ"ל שאין מחזירין אותו שכבר מצינו על בנין הבות רחמים בזכריה שבתי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה :
ד סָעִיף א ואומר אמן דתניא העונה אמן אחר ברכותיו וכו' עד בבונה ירושלים משובח בר"פ שלשה שאכלו (ברכות מה:):
ה סָעִיף א וטוב לאומרו בנחת וכו' שם אביי עני ליה בקלא כי היכי דלישמעו פועלים וליקומו דהטוב והמטיב לאו דאורייתא רב אשי עני ליה בלחישה כי היכי דלא לזלזלי בהטוב והמטיב ופירש"י כי היכי דלישמעו פועלים וידעו שנגמרה כל הברכה שהרי אין המברך עונה אמן אלא לבסוף וליקומו לעבידתייהו ואי משונה דמפקא להו מהטוב והמטיב לא איכפת ליה דסבר לאו דאורייתא היא אלא ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שניתנו לקבורה רב אשי עני לההיא אמן בלחישה כי היכי דלא לישמעו וידעו ששם גמר הברכות ויזלזלו בהטוב והמטיב ומיהו משום דסוף ברכותיו היה ותניא בברייתא ה"ז משובח לא סגי דלא עני ליה וכתבו התוספות רב אשי עני ליה בלחישה וכ"פ בה"ג ועוד לדידן דליכא פועלים אפי' אביי מודה אבל הרי"ף והרמב"ם לא הזכירו אם יענה אמן זה בלחישה או בקול רם. ובהגמ"י כתב בפרק א' מהר"ם נהג כרב אשי וכן נכון לנו לעשות דטעמא דאביי לא שייך לדידן כי אדעתא דהכי משכירין פועלים שיהיו קורין ומתפללים כשאר כל אדם ועוד דרב אשי בתראה הוא וכ"פ בה"ג עכ"ל:
ו סָעִיף א וצריך להזכיר בה מלכות בית דוד וכו' בפ' ג' שאכלו (מח:) כל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא י"ח וגבי הא דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן (מט.) הטוב והמטיב צריכה מלכות ואסיקנא דהיינו לומר שצריכה תרי מלכיות חד משום דידה וחד משום בונה ירושלים אמרינן דכיון דבברכת בונה ירושלים מזכיר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא דלא אמר מלכות שמים וכתב שם הרא"ש שצריכה ב' מלכיות חד דידה וחד דבונה ירושלים כדמפרש ואזיל כיון דתקנו לומר מלכות בית דוד בבונה ירושלים ראוי להזכיר בהם ג"כ מלכות של עולם אלא שלא רצו להזכיר מלכות של עולם אצל ב"ו ולכן תקנו להזכיר מלכות בהטוב והמטיב הלכך בבונה ירושלים אין לומר אבינו מלכנו רוענו וכ"כ המרדכי בשם התוס' וגם ה"ר יונה כתב שם ונמצינו למדים שהאומרים בבונה ירושלים ומלכותך ומלכות בית דוד טועים הם שאין להם להשוות ביחד מלכותא דארעא ומלכותא דשמיא שאם היה מותר לומר מלכותך בבונה ירושלים לא היו צריכים לומר שיאמר אותה בברכה אחרת לתשלומין. והרשב"א כתב ומכאן שאין אומרים ומלכותך ומלכות בית דוד משיחך אלא הקם מלכות בית דוד וכן נמי משמע דמאן דאמר בה אבינו מלכנו רוענו טעות הוא דאבינו מלכנו חשיב נמי מלכות שהרי חד מהני דמדכרין בהטוב והמטיב הוי האל אבינו מלכנו וחשבינן ליה כהזכרת מלכות. ומ"מ יש להסתפק בזה הרבה שהרי באתה גבור אומר מי דומה לך מלך ממית ומחיה ובקדושת השם חותמים בימים שבין ר"ה לי"ה המלך הקדוש ובברכת השיבה שופטינו המלך המשפט ובשאר הימים מלך אוהב צדקה ומשפט ובברכת סליחה מחל לנו מלכנו ובברכת רפואה מלך רופא ובאהבת עולם אבינו מלכנו בעבור אבותינו שבטחו בך ובאמת ויציב מלכנו מלך אבותינו וכן באמת ואמונה וכן רבים בברכות סמוכות והדברים צ"ע עכ"ל. ואפשר לומר שאף ע"פ שא"צ להזכיר מלכות בברכה הסמוכה אם רצה מזכיר ואינו נמנע ומש"ה באותם ברכות שהביא הרב אנו מזכירים מלכות אע"פ שהן סמוכות ואם לא היו סמוכות הדבר ברור ודאי שהיה מספיק באותה הזכרה ומפני כך ג"פ שמזכיר מלכות הטוב והמטיב אנו אומרים שעולים לג' ברכות כיון דמלכות המוזכרים בה שלא במקום פתיחה וחתימה הם עולים להזכרת מלכות דשאר ברכות ראוי שיהיו הזכרות מלכות שבה בלי תוספת ומגרעת כדי שיהיה ניכר דג' הזכרות דמלכות שבברכה זו מכוונים כנגד ג' ברכות. ובשאר ברכות אין להזכיר שם מלכות שמים כלל בבונה ירושלים שלא להשוות מלכותא דארעא למלכותא דרקיעא ובברכת הודאה ג"כ אינו מזכיר מלכות שמים כדי שלא לעשותה מעולה מברכת בונה ירושלים כנ"ל: וכתב הרמב"ם בפ"ב שהטעם שצריך להזכיר מלכות בית דוד בברכה היינו מפני שהוא ענין הברכה שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד. ובשבלי הלקט כתב הטעם פי' ה"ר בנימין לפי שצריכים אנו להזכיר מלכות שמים ומלכות בית דוד ובית המקדש לפי שארז"ל ביום שנחלק בית דוד כפרו בג' דברים בהקב"ה ובהמ"ק ומלכות בית דוד ואין נגאלין עד שיתודו ויתבעו שלשתן וגם בתפלה מזכירין שלשתן משען ומבטח לצדיקים זו מלכות שמים בונה ירושלים זה ב"ה מצמיח קרן ישועה זה מלכות בית דוד:
ז סָעִיף א ובשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ג"ז בפ' ג' שאכלו (מח.) ופרש"י מתחיל בנחמה כלומר א"צ לא לסיים ולא להתחיל בשל שבת וכו' והתוס' כתבו יש שמתחילין בנחמנו ונותנים טעם לדבריהם דרחם הוי לשון תחנה ואין אומרים תחנונים בשבת אבל נחם אינו לשון תחנונים כמו הנחם על הרעה לעמך ול"נ דהכל משמע לשון תחנונים ואין להקפיד אפי' אי הוי לשון בקשה כדאמרינן בירושלמי מהו לומר רוענו זוננו פרנסנו בשבת אמר ליה טופס ברכות כך הוא ומנהג שטות הוא המשנה ברכה של חול עכ"ל. וגם הרא"ש כתב דלא נהירא ליה דברי המחלקים בין נחם לרחם ולזה נוטה דעת ה"ר יונה וכן דעת הרמב"ם שא"צ לשנות ברכה של חול אלא שהוא סובר שגם בחול אם רצה מתחיל נחמנו שהרי כתב בפ"ב ברכה ג' פותח בה רחם ה' אלהינו עלינו או נחמנו ה' אלהינו וחותם בה בונה ירושלים או מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים ולפיכך נקראת ברכה זו נחמה בשבתות ובי"ט מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע כיצד מתחיל נחמנו ה' אלהינו או רחם ה' אלהינו ומסיים מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים או בונה ירושלים ואומר באמצע של שבת עכ"ל. ואפשר שגם הרי"ף אינו מצריך לשנות ברכה זו מחול לשבת ומה שהתחיל בה בנחמנו היינו מפני שאמרו מתחיל בנחמה ולא שיהא צריך להתחיל כך בשבת יותר מבחול אבל מדברי רבינו נראה שהרי"ף סובר דבשבת צריך שיתחיל נחמנו דוקא וכתב שכן היה נוהג הרא"ש ותמיהני שהרי הוא ז"ל כתב בפסקיו דל"נ ליה דברי המצריכים לשנות ברכה זו מחול לשבת: כתב בשבלי הלקט דמההיא דירוש' דאמר ליה טוכס ברכות כך הוא יש מוכיחין דאין למעט בהרחמן שהרי טופס ברכות כך הוא וכן מוכיח ה"ר בנימין מכאן שאפי' לדברי המפרשים פותח בנחמה נחמנו צריך לחזור ולכלול בה רחם כסדר החול וחותם ברצה והחליצנו עכ"ל. ולמוכיתים מכאן דאין למעט בהרחמן לא ינעם לי דהרחמן תוספת שנהגו להוסיף מעצמם הוא ולא מיקרי טופס ברכה .
ח סָעִיף א ולענין החתימה כתב ה"ר יונה שרבינו אפרים הקשה על הרי"ף דה"ל חותם בשתים וכתב ה"ר יונה שנ"ל שיאמר בונה ירושלים כמו שאומר בחול ואפי' לדעת הרי"ף שאומר שיזכיר בשבת לשון נחמה בסיום הברכה א"צ לומר אותה בחתימה עצמה אלא די שאחר שיאמר רצה והחליצנו יאמר ונחמנו בציון עירך כי אתה בעל הנחמות בא"י בונה ירושלים. והרא"ש כתב שיש מתרצים קושיית רבינו אפרים דאם היה אומר מנחם עמו ובונה ירושלים הוי חותם בשתים אבל מנחם עמו בבנין ירושלים חדא היא שינחם עמו ע"י הבנין וה"ר יונה ז"ל היה אומר שגם זה חושב כשתים כמו שמצינו בהביננו שתקנו וישמחו צדיקים בבנין עירך שהוא מעין ב' ברכות על הצדיקים ולירושלים אבל החותם מנחם ציון בבנין ירושלים לא הוי כחותם בשתים דירושלים וציון חדא הוא ע"כ ונ"ל שמה שתירצו לקושיית רבינו אפרים תירוץ יפה הוא ומה שהקשה רבינו יונה ממה שאמרו בהביננו וישמחו צדיקים בבנין עירך י"ל דאע"פ שאפשר שירמוז לב' ברכות מ"מ פשטא דמילתא לא הוי אלא מעין ברכה אחת וכיון שהרי"ף והרמב"ם ז"ל הסכימו דחותם עמו ישראל בבנין ירושלים וגם הרא"ש היה נוהג כן כפי מה שהעיד עליו רבינו ש"ד לנהוג כן .
ט סָעִיף א ואומר קדושת היום באמצע שם:
י סָעִיף א ומ"ש ובראש חודש ובחולו של מועד אומרים בה יעלה ויבא ואם חל שבת בראש חודש וכו' עד ולא של ת"ה ושל ר"ת ברצה והחליצנו כ"כ סמ"ג ונתן טעם למה לא יזכיר של ר"ח ברצה והחליצנו מפני שיזכירנו ביעלה ויבא ושני פעמים למה יזכיר: וכתב הכלבו שמקדים של שבת לשל ר"ח מפני שהוא תדיר אבל ר"ח טבת שחל להיות בשבת מזכיר על הניסים בברכת הארץ ובברכת בונה ירושלים מזכיר שבת ור"ח ואין חוששין אע"פ שמקדימין שאינו תדיר משום דכיון דתיקנו על הניסים בהודאה אין לשנות מקומו:
יא סָעִיף א גרסינן בירושלמי תניא אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת וכו' בפ' אלו קשרים ומכאן משמע שיש לגרוס זוננו בשורק במשקל שובנו אלהי ישענו וכמו שכתבו הר"ד אבודרהם ושבלי הלקט בשם ה"ר אב"ן עזרא דהשתא אינו שם תואר אלא מתפלל לפניו שיזון אותנו ונראה שכך יש לפרש פרנסנו כלכלנו שהוא מתפלל שיפרנס ויכלכל אותנו וגם רוענו היה ראוי לפרש לפ"ז רעה אותנו בחסרון וי"ו ושב"א תחת הרי"ש ובימי חורפי שמעתי מהמדקדקים שהיו אומרים כך אבל בכל הספרים כתב רוענו עם וי"ו:
יב סָעִיף א ואם טעה ולא הזכיר של שבת וכו' טעה ולא הזכיר בי"ט יעלה ויבא וכו' פשוט בפ' שלשה שאכלו (ברכות מט.) ואין מוזכר בגמרא שם ומלכות ולפיכך נחלקו בהם המפרשים ודעת ה"ר יונה שחותם בהם בשם ומלכות וכ' בא"ח שכן מפורש בירושל'. וגם הרשב"א כתב מסתברא דכל הני בשם נינהו וכן נמי חתימתן בשם ואע"פ שאם היה מזכירן במקומם לא היו בשם היינו משום דכל שהוא מזכיר בברכה הסמוכה הרי הן נכללות בברכה שיש בה מלכות בפתיחתה וחתימתה דכל שסמוכה הרי היא כאילו פותחת בברוך שפתיחת הראשונה כוללת את כולן וכן נראין דעת רבותינו הצרפתים עכ"ל. וכ"כ סמ"ק וקצת נראה כן מדברי הרי"ף וג"כ נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב: כתב הרא"ש ואף על פי שהיא סמוכה לחבירתה פותח בה בברוך כיון שהיא מדרבנן מידי דהוה אהטוב והמטיב ועוד שאינה אלא אקראי בעלמא:
יג סָעִיף א ומ"ש רבינו ואי מיקלע שבת וי"ט בהדי הדדי כולל ואומר ברוך שנתן שבתות למנוחה וכו' כ"כ שם התוס' והרא"ש. וכתבו הגהות מיימון בפ"ב וכן שבת ור"ח אך שאינו חותם בר"ת:
יד סָעִיף א ומ"ש רבינו והא דסגי בהך ברכה ה"מ דלא פתח בהטוב והמטיב וכו' פשוט הוא שם:
טו סָעִיף א כתב א"א ז"ל י"א כיון שלא סיים ברכת הטוב והמטיב א"צ לחזור לראש ברכת המזון אלא לתחילת בונה ירושלים זה דעת הראב"ד בהשגות וכן דעת ה"ר יונה והרשב"א וטעמם משום דלא גרע ברכת הטוב והמטיב ממי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו שאם טעה ולא הזכיר ר"ת בעבודה כ"ז שלא סיים תחנונים א"צ לחזור כל התפלה ה"נ כ"ז שלא סיים ברכת הטוב והמטיב א"צ לחזור לברכת הזן אלא חוזר לתחלת בונה ירושלים. וכתב הרא"ש ולא מסתבר לי דשאני התם דג' ברכות אחרונות תשובות כברכה אחת שהרי אם טעה ולא הזכיר בשים שלום בספר חיים בעשרת ימי תשובה וכן וכתוב לחיים במודים לדברי ר"י שכתב למעלה דמחזירין אותו אינו חוזר לאותה ברכה שדילג בה אלא חוזר לתחלת רצה דהנך ג' תשובות כאחת לענין דילוג וכן בה"מ נמי חשובות כולן כברכה אחת וצריך לחזור לראש וכן פי' רש"י וכן דעת הרמב"ם בפ"ב ומאחר שרמב"ם והרא"ש ורש"י מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן: כתב הכלבו שלשה שאכלו בשבתות וי"ט וזימנו ושכחו להזכיר מעין המאורע והם צריכים לחזור לראש בה"מ יברכו כ"א לעצמו כי מידי זימון יצאו ואינם צריכים לחזור ולזמן:
טז סָעִיף א ואם טעה ולא הזכיר בה של ר"ח וכו' ונסתפקו בגמרא אי מזכיר ביה שמחה וכו' עוד נסתפקו בה בגמרא אי חתים אי לא הכל בפרק שלשה שאכלו שם ופסק הרי"ף דלא חתים וכן דעת הרמב"ם בפ"ב וכתבו הגהות מיימון שכן פסק ראבי"ה ודלא כה"ג שפסקו לחתום מקדש ישראל ור"ח כתלמוד ירושלמי והרא"ש כתב בשם ר"י דאין לשנותה משבת וי"ט ויש לחתום בה אבל שמחה מסתברא שלא יאמר דלא שייך שמחה בר"ח ע"כ. והרוקח בסימן רכ"ח כתבה בתתימה בשם פסיקתא רבתי וכיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים דלא חתים הכי נקטינן :
יז סָעִיף א ואי לא מדכר עד דפתח הטוב והמטיב לא הדר לרישא דאמר שמואל טעה ולא הזכיר של ר"ת וכו' ג"ז בפרק שלשה שאכלו שם.
יח סָעִיף א ומ"ש רבינו פי' דבר שצררך ברה"מ וכו' כן פירשו התוספות וה"ר יונה והרא"ש והרשב"א. וכתב הרשב"א ומינה שמעי' דהא דאסיקנא דשבתות וי"ט דע"כ אכיל מחזירין אותו ה"מ לילה הראשונה של י"ט דוקא שהיא חובה באכילת פת דגמרינן לה מלילה הראשונה של פסח הא כולהו שאר עונות די"ט ואפילו די"ט הראשון אין מחזירין אותו דאי בעי לא אכיל פת וכ"כ התוס' בפרק הישן (סוכה כז.) וכתב הרא"ש בפרק שלשה שאכלו על זה ומיהו קשה דמשמע י"ט דומיא דר"ח ור"ח דוקא ביום דאילו בלילה אפילו בתפלה אין מחזירין אותו הילכך נראה לר"י דחייב אדם לאכול פת בי"ט משום שמחה משום חלקהו חציו לאכילה ועיקר אכילה הוא לחם וכן דעת התוס' וכן דעת הר"ן בפרק הישן וכ"כ המרדכי פ"ב דביצה ולכן סתם רבינו דבריו גבי י"ט ולא חילק בין סעודת לילה הראשון לשאר לילות. ומיהו ח"ה משמע דדינו כר"ח וכ"כ סמ"ג והכלבו בהלכות י"ט אבל בתשב"ץ סי' שצ"ח כתב דבח"ה אין מחזירין אותו כי אם בסעודת שחרית ושל לילה אבל אם אוכל בחצי היום סעודה אחרת אינו חוזר: ורבינו ירוחם כתב בנ"ח ח"ב דנראה מדברי הרמב"ם ורש"י שאע"פ שחייב לאכול בשבעת ימי החג י"ד סעודות אחת ביום ואחת בלילה יכול להשלימן בפירות. וכתב ה"ר יוסף שאם נזכר קודם שפתח הטוב והמטיב אומר ברוך שנתן וכו' כ"כ המרדכי בפרק שלשה שאכלו וכ"כ הרשב"א בפרק תפלת השחר:
יט סָעִיף א ואם חל ר"ח בשבת והזכיר של שבת ולא של ר"ח היה אומר ה"ר יוסף שאין מחזירין וכו' כ"כ המרדכי שם ובהגהות מרדכי פ"ב דשבת כ' שתי הסברות ודעת הרשב"א בפרק שלשה שאכלו כדעת ה"ר יחיאל דכיון דע"כ אכיל אפי' טעה בשל ר"ת מחזירין אותו: ב"ה ולענין הלכה נקטינן כה"ר יוסף דספק ברכות להקל:
כ סָעִיף א וכתב אחי ה"ר יחיאל ובסעודה שלישית של שבת צ"ע אם מחזירין אותו וכו' כל זה כתבו התוספות (שם:) והמרדכי והרשב"ם בפ' שלשה שאכלו והגהות מיימון כתבו בפרק ב' בשם ראבי"ה דכיון דנהוג עלמא להזכיר וגם בירך על דעת להזכיר שויוה עליהם כחובה וכה"ג פסק בה"ג גבי תפלת ערבית אע"פ שהיא רשות כיון שהתחיל להתפלל שויוה עליה כחובה ע"כ ומדברי ת"ה בסי' ל"ח יתבאר לך דלא קי"ל הכי: וכתבו התוספות ומיהו אם אכל סעודה רביעית ושכח של שבת לא הדר לרישא דודאי אם לא בעי לא אכיל הך סעודה רביעית כלל: אם התחיל לאכול בשבת סמוך לחשיכה וחשכה לו קודם גמר סעודתו כתב הרא"ש בתשובה כלל כ"ב שאין לו להזכיר כלל של שבת בחול מידי דהוה אתפלת מנחה של שבת שאם לא התפלל אותה מתפלל במ"ש שתים של חול כי אין להזכיר של שבת בחול אע"פ שנתחייב תפלה זו בשבת וכן בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום דקא"ר יוסי פסחים (קב.) גמרו סעודתן כוס ראשון אומרים עליו בה"מ בתוספתא דברכות שונה כדברי ר' יוסי ומזכיר של שבת בבה"מ אע"ג דסעודתן חול היתה כיון דמברך בשבת צריך להזכיר של שבת ה"נ אע"ג דסעודת שבת היתה כיון דמברך בחול לא יזכיר של שבת עכ"ל וכ"כ רבינו בסימן תרצ"ה לגבי פורים שאם התחיל סעודתו ביום ומשכה עד הלילה כתב א"א ז"ל שאין אומרים על הניסים אבל בהגהות מיימון פ"ב מהלכות מגילה כתב בשם הר"ם שצריך לברך על הנסים כדאשכחן (ברכות כז.) רב צלי של שבת במ"ש ע"כ מצאתי כתוב בתשובה אשכנזית דלסברא זו לא תיקשי מתפלת מנחה דשבת דמייתי הרא"ש דזמן תפלת מנחה עבר ואינו מתפלל במ"ש אלא לתשלומין היאך יתפלל של שבת ודינו להבדיל בראשונה אבל ברה"מ אתי על סעודה שסעד בשבת וכיון דאכתי לא צלי ערבית של חול צריך להזכיר מעין המאורע בברה"מ וכן מנהג פשוט במדינות בני רי"ת להזכיר על הנסים בכה"ג וכן מוצאי שבתות כשנמשכה סעודתן עד הלילה עכ"ל וכ"כ בא"ח וז"ל היה אוכל ויצא שבת כתבו התוספות שמזכיר של שבת בבה"מ שהכל הולך אחר התחלת סעודה וה"ה בר"ח ופורים וכן בתפלת נעילה אע"פ שהוא לילה מזכיר בה של שבת עכ"ל :
א סָעִיף א שלישית בונה ירושלים ולאו למימרא וכו' משמע שמרע"ה בירך שלשתן ותקן מטבע שלהן ואע"פ כן לא נקרא על שמו אלא הראשונה לפי שלא נשתנית ממה שתיקן אותה משא"כ השנייה שנשתנית ע"י יהושע והשלישית נשתנית ע"י דוד ושלמה ואיכא למידק דלעיל בסימן קפ"ז אצל ברכת הארץ דתקנה יהושע בשעה שנכנסו לארץ ה"ל לרבינו נמי לפרש האי ולאו למימרא דהא ס"ל לרבינו דקודם שכיבש יהושע את הארץ לא אמרו הברכה כמו אחר הכיבוש כדכתב להדיא כאן ומדברי הרשב"א למדו רבינו הביאם ב"י בתחלת סימן קפ"ז אבל בדברי הרא"ש שכתב וז"ל ולא בעו למימר שלא ברכו אותה ברכה עד דוד ושלמה דהא דריש כולהו מקרא וכו' ולא כתב כן אצל ברכת הארץ שתיקן יהושע לא קשיא דאיכא למימר דס"ל להרא"ש דאף קודם כבוש הארץ אמרו ברכת הארץ במטבע זו שאומרים עכשיו ולא נשתנית ברכה זו בשום שינוי מעולם והוא לפי שאף קודם כבוש כבר הנחיל לאבותינו את הארץ באמרו לאברהם קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה כדאיתא בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף ק') בברייתא א"ר יהודה משום ר' אליעזר הלך בה לארכה ולרחבה קנה מקום הלוכו מ"ט דר"א דכתיב קום התהלך והשתא לפי זה נראה דבשעה שתיקן יהושע ברכת הארץ לא שינה בה כלום בעיקר הברכה אלא שתיקן הלשון שיהא צח וכמ"ש הרמב"ן הביאו בית יוסף בסימן קפ"ז כך נראה מדעת הרא"ש אבל מדברי רבינו שהתחיל בלשון הרא"ש וסיים בלשון הרשב"א ודאי קשיא טובא דבסימן קכ"ז אצל ברכת הארץ היה לו לפרש ולומר ולאו למימרא וכו' וצריך ליישב דנטר עד הכא כדו לקצר ולפרש זו וזו כאחד ולא להאריך לפרש הכא והכא:
ב סָעִיף א וחותם בא"י בונה ירושלים כתב המרדכי סוף ברכות שמהר"ם היה אומר בונה ברחמיו והכל בו ואורחות חיים כתבו שאינה נוסחא מדוייקת לפי שלא תבנה ירושלים אלא במשפט דכתיב ציון במשפט תפדה עכ"ל ומביאו בית יוסף ומהר"ש לוריא כתב שכדברי הר"ם עיקר דמאחר דפתיחתה ברחם ה' אלהינו וכו' החתימה נמי ברחמים דה"ל חתימה מעין פתיחה ומה שהקשה בכל בו מדכתיב ציון במשפט תפדה לאו קושיא היא דדוקא הפדייה במשפט הוא אבל שתהא מבונה ומתוקנת בכבודה יותר מכבוד בית ראשון הוא ברחמיו ית' להיות שכינתו לשם כבראשונה ופסוק מלא הוא בירמיה הנני שב שבות אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם וגו' ונאמר בזכריה ויאמר המלאך עד מתי לא תרחם את ירושלים וגו' ועוד עיקר פשוטו של פסוק ציון במשפט תפדה הוא לומר דבעבור המשפט שיעשו בה דין ומשפט צדק ואמת תהיה זוכה שתפדה ע"כ והכי נקטינן לומר בונה ברחמיו ירושלים וכ"כ בהגהת ש"ע:
ג סָעִיף א ואומר אמן וטוב לאומרו בנחת פי' בריש פרק שלשה שאכלו סוף (ברכות דף מ"ה) קאמר תלמודא דאביי עני אמן אחר בונה ירושלים בקלא כי היכי דלישמעו פועלים וליקומו לעבידתייהו דהטוב והמטיב לאו דאורייתא ואין צריכין לאומרה כלל רב אשי עני ליה בלחישה כי היכי דלא לזלזלי רבנן בהטוב והמטיב כך היא גירסת ספרים ישנים וכך העתיק מהרא"י בת"ה סי' ל"ט דאפילו רבנן יזלזלו בה אם יענו בקלא דמראין שאינן מחוייבין בברכה זו כמו ג' הראשונות ומשמע דלרב אשי אף אותו שמברך ב"ה בקול רם להוציא את הרבים ידי חובתו לא יאמר אמן זה אלא בלחש שלא יזלזלו בו ואצ"ל במי שמברך ב"ה ביחיד בלחש דפשיטא דאין לו לומר אמן זה בקול רם ולענין הלכה פסקו התוס' ע"ש בה"ג כרב אשי וכ"כ בהגהת מיימוני ע"ש מהר"ם וכן הוא במרדכי וכן פסק בש"ע אבל בהגהת ש"ע כתב דנהגו העולם כשמזמנים בג' דכל המסובין וגם המברך עונה בקול רם וכתב דאף למאן דפוסק כרב אשי אין לחוש כאן לזלזולא כיון שהכל עונין אמן בקול רם על כל ארבע ברכות של ב"ה ואיני רואה שורש לדברים אלו דמה בכך שעונין כל המסובין אמן על כל ארבע הברכות מכל מקום כיון שהמברך אינו עונה אמן על ברכותיו אלא לאחר בונה ירושלים ידעי דהטוב והמטיב לאו דאורייתא ויזלזלו רבנן בה ותו דהא רב אשי הוה חייש לזילזולא אע"פ דגם אצל רב אשי היו כל השומעים נזהרים לענות אמן אחר ברכותיו בקול רם. אלא נראה דהמנהג נתפשט ע"פ דעת אלפסי ורמב"ם וסמ"ג וסמ"ק שכולם לא הזכירו האידנא אם יענה בקלא כאביי או בלחישה כרב אשי ובע"כ צריך לפרש דס"ל דרב אשי נמי לא פליג אדאביי אלא היכא דאיכא פועלים דאי עני בקלא כי היכי דליקומו לעבידתייהו איכא למיחש דיזלזלו בברכה זו דהטוב והמטיב אפילו כשמברכים ב"ה בביתם אבל לדידן דליכא פועלים לא חיישינן לזילזולא ואפילו רב אשי מודה דלא בעינן בלחישה והשתא מתיישב טפי לישנא דרבינו שכתב וטוב לאומרו בנחת דלא פסק לא כאביי ולא כרב אשי ומנ"ל הא אלא נראה דס"ל דלדידן לא חיישינן לזילזולא כיון דליכא פועלים ומצוה היא דעני בקלא משום דהעונה אמן אחר סוף ברכת המזון בבונה ירושלים ה"ז משובח אלא דמ"מ טוב לומר בנחת ולא בקול רם ביותר כי אז נראה שנתכוין להודיע ששם נגמרו הברכות ואיכא למיחש לזילזולא כנ"ל הטעם למנהג שלנו:
ד סָעִיף א וצריך להזכיר בה מלכות בית דוד וכו' בפרק שלשה שאכלו סוף (ברכות דף מ"ח) תניא ר"א אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא י"ח ובסי' קפ"ט יתבאר בס"ד דין זה בשלימותו וכתב הרמב"ם בפ"ב הא דצריך להזכיר בה מלכות בית דוד מפני שאין נחמה גמורה בירושלים אלא בחזרת מלכות בית דוד ומביאו ב"י וע"ש:
ה סָעִיף א ומ"ש וכן אין לומר מלכותך ומלכות בית דוד וכו' אלא מלכות בית דוד עבדך משיחך כצ"ל ובמקצת ספרי רבינו כתוב וכן בשבת אין לומר וכו' וט"ס הוא וצריך להעביר הקולמוס על תיבת בשבת:
ו סָעִיף א ובשבת יתחיל בנחמה ופי' רש"י שא"צ לשנות וכו' רצונו לומר דאע"פ דבתפלו' של שבת משנה בפתיחתה ובחתימתה דמתחיל אתה קדשת ישמח משה אתה אחד וחותם מקדש השבת אפ"ה בב"ה א"צ לשנות אלא מברך בפתיחתה ובחתימתה כמו בחול אלא דבאמצע הברכה מוסיף רצה והחליצנו אבל הרי"ף כתב דצריך לשנות הלשון בשבת בפתיחתה ובחתימתה שאומרים נחמנו וכו':
ז סָעִיף א ומ"ש רבינו ועל מה שאמר שמסיים מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים הקשה ר' אפרים דה"ל חתימה בשתים וקי"ל אין חותמין בשתים ופר"י שיש לחתום מנחם ציון בבנין ירושלים וכו' וכן היה נוהג א"א הרא"ש בפתיחה כרב אלפס ובחתימה כר"י לכאורה משמע דר"י פי' דבשבת אין לחתום בונה ירושלים כמו בחול אלא צריך שיאמר מנחם ציון בבנין ירושלים ותימה דהלא בתוס' בד"ה מתחיל בנחמה הביאו פי' הקונטרס לאו דוקא מתחיל בנחמה וכו' ויש שמתחילין בנחמנו וחותמים בנחמת ציון עירך ובניין ירושלים כו' עד ומנהג שטות הוא המשנה ברכה של חול עכ"ל אלמא להדיא דאין לשנות לא בפתיחה לומר נחמנו ולא בחתימה לומר מנחם ציון בבנין ירושלים אלא בפתיחה אומר רחם ובחתימה אומר בונה ירושלים וכפירוש הקונטרס וכ"כ בסמ"ג עשה כ"ז (דף ק"ט ע"ג) בשבתות וי"ט מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה ואומר קדושת היום באמצע פי' רבינו יצחק כדרך שמתחיל בנחמה רחם על ירושלים עירך כך מסיים בנחמה בא"י בונה ירושלים ולא יסיים בא"י מקדש השבת כמו בתפלה ויש משנים וכו' ואין לשנות וכו' עכ"ל מבואר מדבריו שדברי התוס' הם דברי ר"י וכ"כ בשלטי הגבורים וז"ל והתוס' ורש"י כתבו דבין בחול בין בשבת מתחיל ברחם וחותם בבונה ירושלים וכו' והרא"ש היה נוהג בפתיחה כדברי רבינו כלומר רבינו האלפסי) ובחתימה כדברי התוס' עכ"ל והשתא קשה כיון דר"י כתב להדיא שגם בשבת אין לחתום אלא בא"י בונה ירושלים כמו בחול כמ"ש בתוס' שאין לשנות אלא מסיים כמו בחול ושכך היה נוהג הרא"ש בחתימה כדברי התוס' היאך כתב רבינו ע"ש ר"י שיש לחתום בשבת מנחם ציון בבנין ירושלים ושהרא"ש היה נוהג כך ונראה למ"ש רבינו דפר"י שיש לחתום מנחם ציון בבנין ירושלים אין דעתו לומר דצריך לחתום בשבת מנחם ציון בבנין ירושלים ואין לו לחתום כמו בחול בא"י בונה ירושלים דהא פשיטא דלכתחלה לא ישנה אלא יחתום בא"י בונה ירושלים כמו בחול אלא דעל מה שהקשה רבינו אפרים אדברי הרי"ף דכשחותם מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים ה"ל חתימה בשתים הביא רבינו פר"י שיש לחתום מנחם ציון בבנין ירושלים ולא ה"ל חתימה בשתים דחדא היא דציון נמי היינו ירושלים אבל אין דעת ר"י שצריך לחתום כך אלא שיש לחתום כך אם הוא רוצה ואינו עובר על דעת רז"ל דאין חותמין בשתים דחדא היא ולמד רבינו מדברי התוס' שכך פר"י דמדכתבו ויש שמתחיל בנחמנו וחותמין בנחמת ציון עירך ובנין ירושלים ונותנין טעם לדבריהם דרחם הוי לשון תחנה וכו' ולא נהירא דהכל משמע לשון תחנונים ואין להקפיד אפילו אי הוי לשון בקשה וכו' עכ"ל מדנשאו ונתנו התוס' לדחות סברת המתחיל בנחמנו וסובר דרחם הוי לשון תחנה דנחם נמי הוי לשון תחנה ואין להקפיד אפילו אי הוי לשון בקשה ומסקנתם דמנהג שטות הוא המשנה ברכה של חול ולא נשאו ונתנו לדחות סברתו במאי דחתים בנחמת ציון ובנין ירושלים דה"ל חותם בשתים וקי"ל דאין חותמין בשתים אלמא דס"ל לר"י בתוספות דאין זה בכלל חותמין בשתים דחדא היא אלא מנהג שטות הוא אם משנה ברכה של חול שלא לצורך אבל אם הוא רוצה יכול לחתום מנחם ציון בבנין ירושלים דחדא היא וכך מבואר בדברי הרא"ש שכתב וז"ל ומ"ש רב אלפס שחותם מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים הקשה עליו רבינו אפרים וכו' עד אבל החותם מנחם ציון בבנין ירושלים לא הוי כחותם בשתים דירושלים וציון חדא היא עכ"ל אלמא להדיא מדכתב אבל החותם מנחם ציון בבנין ירושלים דאין כוונתו להורות שצריך לחתום כך ואין לו לחתום בא"י בונה ירושלים אלא בא להורות דהחותם כך אינו עובר על אין חותמין בשתים אבל אם חותם בא"י בונה ירושלים כמו בחול פשיטא דעדיף טפי דאין חותם אלא באחת דהיא בונה ירושלים ואין ספק דמדברי התוס' למד הרא"ש להורות כך כדפי' ודבר זה בא רבינו לחדש לנו דדברי הרא"ש הללו הם לקוחים מפר"י שכך הוא דרכו בחיבורו לבאר לפעמים שמ"ש הרא"ש בסתם הוא מפר"י אע"פ שאינו מפורש בתוספות שלנו להדיא שוב ראיתי שכתב ה"ר ירוחם בני"ב חלק י"ט וז"ל וה"ר יונה כתב שאפי' מנחם עמו בבנין ירושלים הם ב' עניינים אלא אם ירצה יאמר מנחם ציון בבנין ירושלים דציון וירושלים אחד הוא עכ"ל נראה שהבין דמ"ש הרא"ש וה"ר יונה היה אומר שגם זה חשיב כשתים וכו' וכתב עוד אבל החותם מנחם ציון בבנין ירושלים לא הוי כחותם בשתים דירושלים וציון חדא היא הכל מדברי ה"ר יונה הוא וליתא אלא מדברי הרא"ש הוא שכך למד מדברי התוס' אבל ה"ר יונה גופיה לא הזכיר כלל בדבריו חתימה זו לחתום מנחם ציון בבנין ירושלים אלא כתב דאין לשנות בשבת אלא לחתום בבונה ירושלים כמו בחול ואפשר דס"ל דגם חתימה זו ה"ל חתימה בשתים ואין חותמין בה ורבינו שכתב בשם פר"י דחדא היא ר"ל שכך פי' רבינו יצחק בעל התוס' לא ה"ר יונה דידוע הוא דרכו של רבינו לשנות לשונו דבהזכירו רבינו יצחק בעל התוספות כותב פר"י בלא ה"א ובהזכירו רבינו יונה כותב בה"א פי' ה"ר יונה. והב"י כתב זה לשונו וכיון דהרי"ף והרמב"ם הסכימו דחותם מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים וגם הרא"ש היה נוהג כן כפי מה שהעיד עליו רבינו ש"ד לנהוג כן עכ"ל נראה דדעתו לחזק דעת הרי"ף והרמב"ם לשנות בשבת עכ"פ ולומר מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים ואין לחתום בא"י בונה ירושלים כמו בחול שהרי גם הרא"ש הסכים כך שהיה נוהג לחתום מנחם ציון בבנין ירושלים ואע"פ שלא היה חותם מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים מ"מ שמעינן מיניה מיהא דאין לחתום בא"י בונה ירושלים כמו בחול א"כ לפ"ז צריך לומר דהיה תופס בית יוסף דר"י סובר דצריך לחתום מנחם ציון בבנין ירושלים ולפע"ד דליתא להבנה זו דר"י ודאי מודה דעדיף טפי לחתום בא"י בונה ירושלים דאין כאן חתימה אלא באחת אלא דס"ל דיכול לחתום נמי מנחם ציון בבנין ירושלים דהא נמי חדא היא וכדפי' וכשאמר רבינו דהרא"ש היה נוהג בחתימה כר"י רצונו לומר שלא היה נוהג כרב אלפס לחתום מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים דזו ה"ל שתים אלא היה נוהג כר"י לחתום בא"י בונה ירושלים כמו בחול וכמו שפי' רש"י שאליו הסכים ר"י וגם היה נוהג שלא למחות במי שרוצה לחתום מנחם ציון בבנין ירושלים וכמו שפר"י והאידנא נוהגין בין בחול בין בשבת לומר רחם ובחתימה אומר בא"י בונה ברחמיו ירושלים ואין לשנות כלל לומר מנחם ציון בבנין ירושלים דשמא גם זה ה"ל חתימה בשתים וכ"כ מהרש"ל שכך קיבל מרבותיו. כתב עוד בית יוסף וז"ל מדברי רבינו נראה שהרי"ף סובר דבשבת צריך שיתחיל נחמנו דוקא וכתב שכ"כ הרא"ש וכך היה נוהג ותמהני שהרי הוא ז"ל כתב בפסקיו דלא נהירא ליה דברי המצריכים לשנות ברכה זו מחול לשבת עכ"ל גם בכאן פלטתו הקולמוס במהירות מה שאינו מתוקן דרבינו לא אמר שהרא"ש כתב כהרי"ף אדרבא השיג עליו ואמר דאין לשנות אלא כיון שאף רש"י והתוס' והשותים מימיהם כתבו שאין חילוק בין נחם לרחם שהכל הוא לשון תחנה ותפלה ואפ"ה אין שום איסור דטופס ברכה כך היא לכן היה הרא"ש דעתו לצאת ג"כ כדעת רב אלפס והיה נוהג לומר נחמנו אבל בחתימה לא הסכים לנהוג כדבריו כיון שרבינו אפרים ס"ל שזהו חותם בשתים ועובר על דברי חכמים ופשוט הוא:
ח סָעִיף א רצה והחליצנו פי' זרזנו וכו' מפרש"י בפרק בכל מערבין (עירובין דף ל"ט) למד רבינו לפרש כך שכך פירש"י אהא דתנן ר' דוסא בן הרכינס אומר העובר לפני התיבה בי"ט של ר"ה אומר החליצנו וכו':
ט סָעִיף א ובר"ח וחש"מ אומרים בה יעלה ויבא לאו דוקא ר"ח וחש"מ דה"ה י"ט ולבי אומר לי דהסופר טעה והשמיט וצריך להיות ובר"ח וי"ט וחש"מ וכו':
י סָעִיף א גרסינן בירושלמי וכו' ולפ"ז אין לגרוס רוענו בוי"ו אלא רענו ובשב"א תתת הרי"ש והוא תפלה שיפרנס ויכלכל אותנו וירעה אותנו וכן יש לגרום זוננו במשקל שובנו אלהי ישענו ומתפלל שיזון אותנו ועיין בב"י:
יא סָעִיף א וכתב עוד שאין לומר בהן לא שם ולא מלכו' וכו' לא קי"ל בהא כהראב"ד דיחיד הוא בדבר זה אלא כרוב פוסקי' דאומר בהן שם ומלכות:
יב סָעִיף א ואם טעה וכו' עד בא"י מקדש השבת פי' ה"ר יונה כיון שמוסיף בה לאות ולברית בשבת ולששון ושמחה בי"ט מיחשב כברכה ארוכה ויש בה חתימה:
יג סָעִיף א ואי מיקלע שבת וי"ט וכו' עד ולזכרון נראה כיון דהשבת זכרון למעשה בראשית וי"ט זכר ליציא' מצרי' ע"כ מוסיפין לומר כאן ולזכרון דקאי אתרווייהו אשבת ואי"ט:
יד סָעִיף א כתב א"א הרא"ש י"א כיון שלא סיים וכו' פי' דכיון שלא סיים הטוב והמטיב ה"ל כמי שטעה בתפלה קודם שעקר רגליו דאם טעה באמצעית חוזר לאותה ברכה שטעה וגומר התפלה משם ואילך ואם טעה בג' אחרונות דחשובות כאחת חוזר לעבודה וגבי ברכת המזון הוה דינו כמי שטעה באמצעית דחוזר לאותה ברכה שטעה בה דהיינו בונה ירושלים כיון דלא אשכחן דחשובות כאחת:
טו סָעִיף א ולא מסתבר לי וכו' פי' דודאי כל ג' ברכות דב"ה דנפקא לן מואכלת ושבעת וברכת וגו' חשובות ג"כ כאחת מדכללן קרא בחד וברכת ולכן חוזר לתחלת ברה"מ:
טז סָעִיף א ונסתפקו בה בגמרא וכו' ה"א בפ' שלשה שאכלו (ברכות דף מט) הדר יתיב וקאמר טעה ולא הזכיר של ר"ח אומר ברוך שנתן ר"ח לעמו ישראל לזכרון ולא ידענא אי אמר בה שמחה אי לא אמר בה שמחה אי חתים בה אי לא חתים בה והאלפסי כתב וז"ל והיכא דטעה ולא הזכיר של ר"ח אומר ברוך שנתן ר"ח לעמו ישראל לזכרון ולית בה חתימה עכ"ל מדלא כתב ג"כ ואינו אומר בה לשמחה אלמא דרשות הוא אם ירצה יאמר לשמחה ומפרש דמספקא ליה בגמרא אם חייב לומר לשמחה כמו בי"ט או אינו חייב אבל הא לא מספקא ליה אם רשאי לומר לשמחה דפשיטא דרשאי כיון דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובר"ח גו' אלמא איתקש ר"ח למועד אבל רבינו מפרש איפכא דמספקא ליה שמא אינו רשאי לומר לשמחה דר"ח לא שייך ביה שמחה כו' ולכך אין לומר בה שמחה וכ"כ הרא"ש דאין לומר לשמחה והכי נקטינן אבל במה שהסכים הרא"ש כר"י דיש לחתום בה נקטינן כרב אלפס דלא חתים דספק ברכות להקל כי אין הברכה מעכבת וכן פסק בש"ע:
יז סָעִיף א פי דבר שצריך ברכת המזון וכו' משמע מדברי רבינו דוקא ר"ח אבל י"ט לא סגי דלא אכיל פת ואין חילוק בין לילה הראשונה של י"ט לשאר י"ט והוא דעת האשיר"י פ' ג' שאכלו וכ"כ התוס' לשם בשם רבינו יהודה והוא חולק על מ"ש התוספות בפרק הישן שהם דברי רבינו יצחק הזקן בר שמואל בעל התוס' וכ"כ האגודה בפ' הישן שכן פר"י דדוקא בלילי י"ט הראשון וכ"כ בהגהת אשיר"י לשם ע"ש הא"ז ולענין הלכה קי"ל כתוס' רבינו יהודה שהם אחרוני' וכמסקנת הרא"ש והר"ן וכ"כ בהגהת סמ"ק בהלכות סוכה וכדעת רבינו דאין חלוק בין לילה הראשון לשאר י"ט והכי נקטינן:
יח סָעִיף א וכתב אחי ה"ר יחיאל ובסעודה ג' של שבת וכו' איכא להקשות דכאן פסק בש"ע סעודה שלישית בשבת דינה כר"ח אלמא דתופס עיקר כר"ת דיוצא במיני תרגימא וא"צ פת בסעודה ג' ולקמן בסימן רצ"א בש"ע הביא כל הדיעות ומסיק דהעיקר כסברא הראשונה דסעודה שלישית צריך לעשותה בפת וי"ל דאזלינן לחומרא דצריך לעשותה בפת ולענין חזרה בב"ה ג"כ אין מחזירין אותו לחומרא דספק ברכה להקל שלא לברך דשמא הוא עובר על לא תשא: כתב בש"ע בכאן סוף הסימן וז"ל היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת בב"ה דאזלינן בתר התחלת הסעודה וה"ה לר"ח ופורים וחנוכה עכ"ל והיינו כדפסק בהגהת מיימונית פ"ב מה' מגלה וכן נראה מתוך תשובת מהרי"ל בסימן נ"ו וכך פסק מהרש"ל גם בהגהת ש"ע הסכים לזה בה' פורים סי' תרצ"ה ודלא כהרא"ש בתשובה כלל כ"ב דין ו' אלא דאיכא לתמוה דבש"ע בסימן רע"א ס"ו פסק להדיא כתשובת הרא"ש היפך מ"ש כאן ובסימן תרצ"ה כתב שתי הסברות ולא הכריע וצ"ע ומיהו העיקר הוא כדפסק כאן דהכל הולך אחר התחלת הסעודה וכן המנהג פשוט ולפי זה אם היה ר"ח בשבת ומשכה סעודתו עד הלילה מזכיר של שבת וגם של ר"ח ברכת המזון ואם בשבת לא היה ר"ח וביום א' הוא ר"ח אין להזכיר אלא של שבת ולא של ר"ח דבתר התחלת הסעודה אזלינן שאז לא היה ר"ח אלא שבת ולא אזלי' בתר סוף סעודה דהיא ר"ח ולא שבת:
א והמנהג כדברי מוהר"ם כי מ"ש במשפט תפדה אינו ר"ל אלא אם ישפטו ישראל דין אמת בין איש לחבירו אז תפדה ציון וכמ"ש ושביה בצדקה:
ב סָעִיף א יש לתמוה על המנהג שלנו שנוהגים לאומרו בקול רם ואף אם נאמר דקי"ל כאביי דאמרינן בגמ' דעני ליה בקול רם כי היכי דלישמעו פועלים ויקומו ה"מ לדידהו דהוו להו פועלים אבל לדידן דלית לן פועלים אף אביי מודה לדברי רב אשי דאמר דיש לענות בלחש כי היכי דלא ליזלזלו ביה וכ"כ בא"ז בהדיא ובהג"ה סמ"ק וכ"כ התוספות והג"מ פ"א ונ"ל לתת טעם למנהג דליכא למיחש דאתו לזלזולי ביה אלא בזמן דאיכא פועלים שהולכין למלאכתן ואיכא זילזול אבל בזמן הזה אף שעונין אמן מ"מ כולן שומעין ג"כ ברכת הטוב והמטיב ליכא למיחש לזלזולי לכן עונין בקול רם כנ"ל לתת טעם למנהג אע"פ שאינו כדעת הפוסקים הנזכרים מ"מ סברא נכונה היא א"נ דלא חלקו בגמרא אלא כשמברך בפני עצמו ואינו מזמן לאחרים ולא עונין על ברכות הראשונות אבל כשעונין אמן גם על ברכות הראשונות ליכא למיחש ולכן יש לענותו בקול רם:
ג סָעִיף א ובאבודרהם כתב בשם ראבי"ה ובן בר"ה וי"ט שאומר יעלה ויבא א"ל מלך חנון וכו' אלא יאמר אל חנון כו':
ד ובא"ז כתב כדברי שיבולי לקט וז"ל ואומר הרחמן בשבת כדרך שאומרו בחול ואין בזה משום שואל צרכיו בשבת עכ"ל:
ה ולא ידענא מאי קאמר דהא אדרבא העיד שלא היה נוהג כדברי הרי"ף בחתימה ותו דענין עדות זו לא קאי כלל לענין לחתום עמו ישראל או מנחם ציון אלא אדלעיל קאי דפליגי ר"י דרב אלפס אי צ"ל בפתיחה רחם או נחם וכן בחתימה אי יכול לומר בונה ירושלים כמו בחול או אם צריך לשנות ולומר נחם עמו ישראל בבנין ירושלים ואמר שה"ר אפרים הקשה על רב אלפס לענין החתימה ועל זה העיד רבינו שגם הרא"ש לא הסכים עמו לענין החתימה ואע"פ שבפתיחה היה נוהג כדברי רב אלפס מאחר שאין חילוק בין נחם לרחם היה רוצה לצאת ג"ב לדברי רב אלפס אבל בחתימה לא היה רוצה לעשות כדבריו שלא יהא כחותם בשתים ולכן לא היה חותם אלא בבונה ירושלים כמו בחול כדברי ר"י והוא דעת רש"י ג"כ וכ"כ הרר"י שיחתום בשבת בונה ירושלים וכ"כ הרמב"ם ולכן לא הבנתי דעת ב"י בזה ואפשר שהיה לו גירסא אחרת בדברי רבינו:
ו וז"ל הא"ז ואינו אומר רוענו אלא רענו רי"ש בחטף בלשון בקשה ויש אומרים רוענו ע"ש ה' רועי לא אחסר ואומר זוננו בשורק עכ"ל:
ז ונ"ל דבריו מטעם אחר דמאחר דספק ברכות הוא נקטינן לקולא כי אין הברכות מעכבות:
ח ונ"ל דוקא בסעודה ג' איכא למימר כה"ג מאחר דאיכא למ"ד דחובה לאכול פת דומיא דתפלת ערבית דאיכא למ"ד דחובה להתפלל ולכן אמרינן מאחר שמתחיל שוויה עליו חובה אבל בר"ח ליכא למ"ד שהוא חובה ולכן לא שייך לומר שהוא חובה:
ט וכן המנהג פשוט להזכירו:
א סָעִיף א אלא הם תקנו המטבע כו' צ"ל פי' לפירושו דאע"ג דכל הברכות למדנו אותן מן המקרא שהן דאורייתא ובודאי משה בירך ג' וגם עשה מטבע להן מ"מ הראשונה נקראת על שמו מפני שלא נשתנה מכמו שתקנה מרע"ה אבל ברכה שנייה שנשתנית בימי דוד ושלמה נקרא על שמן שאף אנו אין אומרים אותו מטבע שטבע דוד שאנו מתפללים להחזיר כו' וכן ברכת הארץ וז"ל הרמב"ם בספר ההשגות אין מטבע ב"ה מן התורה אבל נצטוינו מן התורה לברך אחר אכילתינו כל א' לפי דעתו כענין בריך רחמנא מריה דהאי פיתא ובאו הנביאים ותיקנו להן נוסח מתוקן הלשון וצח המליצה והזכירו בו אנחנו עוד בגלות ומלכות בית דוד משיחך במהרה תחזירנה למקומה ותבנה ירושלים כי הענין תיקן שלמה וב"ד והלשון כפי הזמנים יאמר עכ"ל:
ב סָעִיף א וחותם בא"י בונה ירושלים כו' כתב המרדכי שמהר"ם היה אומר בונה ברחמיו והכלבו וא"ח כתבו שאינה נוסחא מדוייקת לפי שלא תבנה ירושלים אלא במשפט דכתיב ציון במשפט תפדה ואם אמר ברחמיו נ"ל שאין מחזירין אותו שכבר מצינו על בנין הבית רחמים בזכריה שבתי לירושלים ברחמים ביתי יבנה בה. ועיין בש"ע. שכתב הנוסחא בונה ירושלים. אבל רמ"א כתב דנוהגין לומר בונה ברחמיו ירושלים. ובד"מ כתב הטעם וז"ל והמנהג כדבר מהר"ם כי מה שנאמר ציון במשפט תפדה אינו ר"ל אלא אם ישפטו ישראל דין אמת בין איש לחבירו אז תפדה ציון וכמ"ש ושביה בצדקה עכ"ל. וז"ל מ"ו בהגהותיו והעיקר לומר ברחמיו כמהר"ם ונ"ל טעם לדבר מאחר שמתחיל ברחם חותם נמי ברחמים דהוי חתימה מעין פתיחה והכלבו שכתב שלא לאומרו משום שנאמר ציון במשפט תפדה טעות הוא בידו דדוקא הפדייה תהיה במשפט אבל להיות נכונה ומתוקנת בכבודה יותר מכבוד בית ראשון הוא ברחמים ולהיות שכינתו שם כבראשונה ופסוק מלא הוא בירמיה אשיב שבות אהלי יעקב ומשכנותיו ארחם ונאמר בזכריה ויאמר המלאך עד מתי לא תרחם את ירושלים ועוד עיקר פשוטו מ"ש ציון במשפט תפדה הוא בעבור המשפט שיעשו בה וק"ל עכ"ל:
ג סָעִיף א וטוב לאומרו בנחת כו' ז"ל רמ"א בש"ע ונראה דדוקא כשמברך לבד ואין עונין אמן אחר שאר ברכות אבל כשמזמנין עונין עליו כשאר אמן שעונין על ברכות הראשונות ואע"ג דהמברך עונה ג"כ מ"מ אינו ניכר כ"כ הואיל ואחרים עונין ג"כ עמו וכן המנהג במדינות אלו לאומרה בקול רם אפילו המברך עצמו כשמזמנין ואולי הוא מה"ט ומ"ו ג"כ פסק כן בתשובה סי' מ"ד ונתן טעם לדבריו ע"ש בארוכה ופי' שם שאף הטור סבר כן וז"ל שם האי בנחת אינו ר"ל בלחישה אלא שלא יאמרו כ"כ בקלא כמו שאומרים המברכים האמן בסוף ב"ה בקול רם אבל אומרים אותו כדי שישמעו דומ א דברי חכמים בנחת נשמעים שהוא לאפוקי זעקת כסילים ועוד ר"ל שלא יחטוף לומר בונה ירושלים אמן בלי הפסק ע"ש שנתן טעם לדבריו. אלא שקשה על פי' ראשון דרב אשי אמר בגמרא דעני לה בלחש ופסקו הפוסקים כוותיה ועיין ב"י:
ד סָעִיף א וצריך להזכיר בה מלכות דוד כו' וכתב הרמב"ם בפ"ב שהטעם מפני שהוא ענין הברכה שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד ושבולי הלקט כתב הטעם פי' הר"ר בנימין לפי שצריכין אנו להזכיר מלכות שמים ומלכות בית דוד ובית המקדש לפי שאמרו רז"ל ביום שנחלק בית דוד כפרו בג' דברים בהקב"ה ובית המקדש ומלכות בית דוד ואין נגאלין עד שיתודו ויתבעו שלשתן:
ה סָעִיף א וכן בשבת אין לומר מלכותך כו' כך יש גירסת קצת ספרים ואין למוחקו וכך איתא נמי באשר"י וקיצור פיסקי הרא"ש וז"ל שם ואין לומר בשבת מלכותך הקם אלא ומלכות בית דוד משיחך הקם:
ו סָעִיף א אלא מלכות בית דוד ז"ל רמ"א וי"א אף כשאומרים יעלה ויבא לא יסיים מלך חנון ורחום אלא ידלג מלת מלך וסברא נכונה היא אבל לא ראיתי נוהגין כן:
ז סָעִיף א וה"ק א"צ להתחיל ולסיים כו' אפשר דר"ל אין צריך לומר נוסח אחר בשל שבת כמו שאנו אומרים בתפלה קדושת היום באמצע הברכה בפני עצמה וכ"כ המרדכי בשם רש"י פרק שלשה שאכלו:
ח סָעִיף א ורב אלפס כתב מתחיל בנחמה כו' משום דרחם הוא לשון תחנה וא"א תחנונים בשבת אבל נחם אינו לשון תחנונים כמו הנחם על הרעה לעמך ולא נהירא דהכל ל' תחנונים ואין להקפיד אפילו אי הוה לשון בקשה כמו שאנו אומרים רוענו זוננו משום דטופס הברכות כך הוא ומנהג של שטות הוא המשנה ברכה של חול עכ"ל תוס':
ט סָעִיף א והקשה ה"ר אפרים כו' והרא"ש כתב שיש מתרצים הקושיא דאם היה אומר מנחם עמו ובונה ירושלים הוי חותם בשתים אבל מנחם עמו בבנין ירושלים חדא היא שינחם עמו ע"י הבנין. והר"ר יונה ז"ל היה אומר שגם זה חשיב כשתים כמו שמצינו בהביננו שתיקנו וישמחו צדיקים בבנין עירך והוא מעין ב' ברכות על הצדיקים ולירושלים וכתב ב"י על זה דאין זו קושיא דאפשר דאע"פ שירמוז לב' ברכות מ"מ פשטא דמילתא לא הוה אלא מעין ברכה א' ומסיק וכיון שהרי"ף והרמב"ם כו' עד כפי מה שהעיד עליו רבינו ש"ד לנהוג כן. עכ"ל. וקשה הלא רבינו כתב שהרא"ש היה נוהג בחתימה כר"י עיין בד"מ שמתמה ג"כ על ב"י וכתב ואפשר גירסא אחרת היתה לו ונ"ל דה"ק שגם הרא"ש היה משנה חתימת שבת כר"י וזהו כפי מה שהעיד עליו רבינו דאילו מלשונו משמע בפסקיו שאין לשנות הנוסחא בין חול לשבת וכמ"ש הוא עצמו לעיל וכיון דגם רבינו מעיד על הרא"ש ששינה בפתיחה ובחתימה מסתבר לב"י לפסוק כרי"ף ורמב"ם:
י סָעִיף א וקי"ל אין חותמין בשתים ואין דומה לחתימת פורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים. דהתם שם חד דפורס סוכה על כולם. גם מה שאנו חותמין מקדש השבת וישראל והזמנים יש לתרץ הכי דהכל שם קדושה עליו ולא הוה חתימה בשתים וא"צ לשנות שע"י השבת מקדש ישראל והזמנים:
יא סָעִיף א ופר"י שיש לחתום מנחם ציון כו' נלע"ד מה שאומרים בקדושה ימלוך יי' לעולם אלהיך ציון כו' ע"ד ולאמר לציון עמי אתה:
יב סָעִיף א וכן היה נוהג א"א הרא"ש ז"ל כו' כתב ב"י וז"ל ותמיהני שהרי הוא ז"ל כתב בפסקיו דל"נ ליה דברי המצריכים לשנות ברכה זו מחול לשבת. וגם הרי"ף שכתב מתחיל בנחמה יכול להיות דלאו דוקא אלא נקט לשון הגמרא וכדפירש"י. ונ"ל דגם הטור לא כתב אלא שכן היה נוהג ולא שצריך:
יג סָעִיף א ובר"ח ובחולו של מועד אומרים בה יעלה ויבא כו' תימא למה לא הזכיר י"ט ויש לדחוק וליישב דמשום סיפא לא נקט אלא ר"ח וחש"מ דאפילו בהו אומרים רצה ויעלה ויבא כל אחד בפני עצמו ולא די דיכללינהו בשל שבת או שבת ביעלה ויבא:
יד סָעִיף א ואח"כ יעלה ויבא וכתב הכלבו שמקדים של שבת לשל ר"ח מפני שהוא תדיר אבל ר"ח טבת שחל בשבת מזכיר על הנסים בברכת הארץ ואין חוששין אע"פ שמקדימין שאינו תדיר משום דכיון דתיקנו על הנסים בהודאה אין לשנות מקומו:
טו סָעִיף א ואין מזכיר של ר"ח ברצה והחליצנו והטעם כתב הסמ"ג מפני שיזכירנו ביעלה ויבא ושני פעמים למה יזכיר:
טז סָעִיף א גרסינן בירושלמי תניא כו' וא"ת למה סידר וכתב רבינו האי ירושלמי כאן אדלעיל הל"ל וי"ל כדי לתרץ ביה למה אומרים יעלה ויבא שהוא ג"כ שואל בה צרכיו וה"נ כיון שאומרים אותו נוסח בכל ר"ח בתפלה וברכת המזון ג"כ אומרים אותו בשבת דנוסח הברכה כך היא והא דאמרינן אותו בתפלה אע ג דאין שואל אדם צרכיו בג' ראשונות ואחרונות שאני הכא כיון שהוא צרכי רבים מותר לאומרה:
יז סָעִיף א מהו למימר אבינו כו' משום דהוא לשון תחנה וא"א תחנונים בשבת:
יח סָעִיף א מהו למימר רוענו זוננו כו' ז"ל ב"י ומכאן משמע דיש לגרוס זוננו בשורק במשקל שובנו אלהי ישענו וכמ"ש הרר"א ושבולי הלקט בשם ראב"ע דהשתא אינו שם תואר אלא שמתפלל לפניו שיזון אותנו ונראה שכך יש לפרש פרנסנו וכלכלנו שהוא מתפלל שיפרנס ויכלכל אותנו וגם רוענו היה ראוי לפרש לפי זה רעה אותנו בחיסרון וי"ו ושב"א תחת הרי"ש ובימי חורפי שמעתי מהמדקדקים שהיו אומרים כך אבל בכל הספרים כתב רוענו עם וי"ו עכ"ל:
יט סָעִיף א ולא הזכיר של שבת אומר כו' כתב הרשב"א ואע"פ שאם היה מזכירין במקומן לא היו בשם היינו משום דכל שהוא מזכיר בברכה הסמוכה הרי הן נכללות בברכה שיש בה מלכות בפתיחתה ובחתימתה דכל מוסמכת הרי היא כאילו פותחת בברוך שפתיחתה הראשונה כוללת את כולן עכ"ל והרא"ש כתב וז"ל ואע"פ שהיא סמוכה לחבירתה פותחת בברוך כיון שהיא מדרבנן ועוד שאינו אלא אקראי בעלמא:
כ סָעִיף א לאות ולברית כו' דכיון שמוסיף לאות ולברית או לששון ולשמחה מיחשב כברכה ארוכה ויש בה חתימה. רבינו יונה. ובר"ח א"א אלא ברוך שנתן לנו ר"ח לזכרון שאין בה אריכות דברים אפשר דמש"ה נסתפקו אם יש לחתום בה כמ"ש רבינו דלא מסתבר דתיבת לזכרון יחשב אריכות משא"כ בי"ט שאומרים לששון ולשמחה ולזכרון:
כא סָעִיף א אומר ברוך אשר נתן י"ט לעמו ישראל לששון ולשמחה הא דאמרינן ברכה זו לששון ולשמחה טפי ממה שאומרים בעיקר הנוסח דיעלה ויבא משום דיעלה ויבא דנתקן בברכת רחם כולה מעין תחנונים הוא ודומה דהכי תיקנו נוסח יעלה ויבא משא"כ כשמסיים ברכת רחם ומברך ברכה בפני עצמה תיקנו לומר ברכה שיש בה שבח להשי"ת על שנתן לנו י"ט:
כב סָעִיף א לששון ולשמחה ולזכרון כו' כן הוא בגמ' וברא"ש וכ"כ רבינו בסמוך אבל ברי"ף ובש"ע ליתא:
כג סָעִיף א אלא חוזר לתחלת בונה ירושלים אבל אין לומר דלא יאמר אלא ברכה דברוך אשר נתן שבתות למנוחה כו' ויתחיל בברכת הטוב והמטיב דכיון דצריך לחזור יחזור לתיקונה דומה לשכח לומר השאלה ופתח רצה דחוזר לברך עלינו ולא לשמע קולנו כמ"ש לעיל ס"ס קי"ז:
כד סָעִיף א אלא חוזר לתחלת בונה ירושלים מידי דהוה אטעה ולא הזכיר יעלה ויבא בתפלה ולא עקר רגליו אם רגיל לומר תחנונים אינו חוזר לראש ה"נ ברכת הטוב והמטיב לא גרע מתחנונים וכ"פ ר' יונה אבל הרא"ש חולק וכתב דהני ג' ראשובות ר"ה דאורייתא נינהו וכאחת חשיבי ולכך אם טעה באחת מהן חוזר לראש כיון דכאחת חשיבי ע"ש ס"פ ג' שאכלו דף פ"ב ע"ג:
כה סָעִיף א עוד נסתפקו בה בגמ' אי חתים או לא פי' בשל ר"ח אבל בשבת וי"ט אין שם ספק דבהדיא אמר ר' זירא בהם חתימה ובשל ר"ת לא כתב אי חתים אי לא ופסק ר"י שאין חילוק ביניהם:
כו סָעִיף א הילכך לא מהדרינן ליה וחול המועד דינו כר"ח וכתב הרמ"א דאפשר דמ"מ יכול לאומרו בתוך שאר הרחמן כמו שנתבאר לעיל גבי על הנסים בסי' קפ"ז ואולי יש לחלק כי ביעלה ויבא יש הזכרת שמים ואין לאומרו לבטלה כנ"ל וכן נוהגין עכ"ל:
כז סָעִיף א ואע"ג דהשתא לא סגי דלא אכיל כו' לכאורה נראה דה"פ אע"ג דטעה ולא הזכיר של ר"ת משום האי מיעוטא פי' דלא שכיח ועכשיו איתרמי כך לא החזירו וכן פי' מהר"ם יפה אבל אין טעם לפי' זה וכי בשביל שאינו שכיח אם לא עביד כתיקונו לא יחזור ועוד דא"כ ר' יחיאל דס"ל חוזר ומביא ראייה מיום שנתחייב בד' תפלות כו' הא יש לחלק דשאני הכא דלא שכיח כמו שחילק מהרמ"י בין זה לזה ע"ש לכן נלע"ד דה"פ משום האי מיעוטא ר"ל מי שמיעט מלומר יעלה ויבא בברכת המזון לא מצינו שתיקנו חזרה בשביל זה ועיין מ"ש עוד מהרמ"י בענין זה וז"ל ביום שנתחייב בד' תפלות שחייב להזכיר בה של שבת מי יימר דהתם נמי חייב לחזור ועוד דהתם האי יומא בכל פעם שבא חייב בד' תפלות אבל כשחל ר"ח בשבת זהו לפרקים כו' תימה אני על כל הדברים שלקמן בסימן תרפ"ג פסק הב"י ורמ"י עצמו שאם שכחו חוזר ודוקא אם הש"ץ לא הזכיר של שבת בוידוי שאומר באמצע תפלה בנעילה שם פסק דאינו חוזר הא בברכה אמצעית דנעילה חוזר וכן פסק המרדכי וכן משמע לשון ריב"ל בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ד) שאמר י"כ שחל בשבת המתפלל נעילה צריך להזכיר של שבת יום הוא שנתחייב בארבע תפלות מלשון צריך גם מדמשוה כל הארבע תפלות מוכח פשוט דאם שכחו ולא אמרו חוזר ומ"ש ב"י בסימן תרכ"ג דבהגהות מרדכי משמע דיש חולקים וס"ל דאינו חוזר לא מצאתי סעד לזה. גם מ"ש מהרמ"י דשאני התם דבכל יו"כ חייב בד' תפלות לא ידעתי כוונתו הא ה"נ חייב לומר בכל פעם יעלה ויבא בברכת המזון ונלע"ד כוונתו דהבין מ"ש משום יום שנתחייב בד' תפלות אינו מביא ראייה שאם שכח להזכיר של שבת שצריך לחזור אלא כמו שצריך להזכיר שבת בי"כ ה"נ חייב הבא לאכול בהאי יומא וממילא אם לא שכח ולא אמר יעלה ויבא חוזר וע"ז כתב דאין ראייה מתקנת הזכרת שבת לדין חזרה בשביל יעלה ויבא אבל אין דבריו נראין לי כלל ודו"ק:
כח סָעִיף א וראייה משום יום שנתחייב בארבע תפלות קאי על י"כ שחל להיות בשבת שצריך להזכיר של שבת בכל הארבע תפלות ומחזירין אותו מדברי ת"ה סימן ל' יתבאר לך דדינו כר"ח וכן פסק בש"ע:
א סָעִיף א ולא למימרא שלא ברכו אותם עד שבא דוד כו' אין להקשות למה לא הקשה רבינו קושיא זו לעיל בברכה שנייה שאמר שיהושע תקנה שכבר כתבתי שבברייתא אמר שלשתן זא"ז ורבינו נקט חדא חדא ואחר שסיים שלשתן במאי דסיים פתח גם בל"ז לק"מ שהרי מלשון רבינו משמע שלא קשה לו למה אנו משנים שאנו מתפללים להחזיר והם היו מבקשים להמשיך כו' וכמ"ש רבינו במה שאין אנו אומרים כו' דמשמע דממה שאנו משנים הוה ניחא ליה. וה"ט דבמה שאנו משנים שהוא מענין אמירתה לא מיקרי שינוי ומה"ט לא הוה קשה ליה משינוי יהושע שתיקן לומר על ארץ שהנחיל לאבותינו מפני שגם משה הנחילם ארץ סיחון ועוג וא"כ אף שיהושע הוסיף בטובה והוסיף מעניינו לא הוה שינוי ודו"ק:
ב סָעִיף א וטוב לאומרו בנחת הא דקאמר וטוב ואע"ג דהלכה כרב אשי דהוא בתראה ואמר בלחישה ועוד השתא לא שייך לטעמא דאביי כי היכי דלשתמעו פועלים כי אדעתא דהכי משכירין פועלים שיהיו קורין ומתפללין כשאר כל בני אדם וכמ"ש ה"מ ותוס' מ"מ נראה דרבינו ס"ל דמצינו דאביי אמרו בקלא דהגמרא אמר דרב אשי עני לה בלחישה ול"ק בלשון פלוגתא דלא יענה לה אלא בלחישה ש"מ דרב אשי ג"כ ל"פ אלא שלנפשיה עביד הכי ולא צוה לאחרים לעשות כן ומש"ה כתב רבינו וטוב וק"ל. ה"ג ואין להזכיר בה שום מלכות ולא כס"א דגרסי שם:
ג סָעִיף א ורי"ף כתב מתחיל בנחמת כו' עיין בב"י שכתב ז"ל ואפשר שגם הרי"ף אינו מצריך לשנות כו' עד אבל מדברי רבינו נראה שהרי"ף סובר דבשבת צריך שיתחיל נחמנו כו'. ולעד"נ דגם רבינו ס"ל שאין להוכיח מדברי הרי"ף שמצריך לשנות אלא שכך אמר בלשון הגמרא ומש"ה לא חלק רבינו דברי הרי"ף בתרי פלוגתי דהוה ליה למכתב רש"י כתב דרחם ונחמינו חדא מילתא הוא ורי"ף לא ס"ל הכי אלא מתחיל נחמינו כו' ועוד כתב הרי"ף שיסיים בא"י מנחם עמו ישראל בבנין ירושלים והר"ר אפרים הקשה ע"ז כו' אלא ש"מ דגם רבינו נסתפק בדברי הרי"ף ועוד יש הוכחה קצת מדהקדים לכתוב דברי רש"י ואח"כ כתב ע"ז ורי"ף כתב כו' והרא"ש דף פ"ד ע"ב כתב תחלה ל' הרי"ף וכתב עליו ורש"י לא כתב כן כו' ורבינו שינה לשונו משמע דלא ס"ל מוכרח דפליגי וק"ל. ומ"ש בשם הרי"ף שיאמר נחמינו ה' בציון עירך כן כתב ג"כ הרא"ש בשם הרי"ף אבל ברי"ף הנוסח בבנין עירך ע"ש דף ל"ט ריש ע"ב ע"ש:
ד סָעִיף א ובחתימת כר"י כתב ברי"ף והראש ובדברי רבינו שיסיים מנחם עמו בבניין ירושלים וכ"כ מיימוני פ"ב ובש"ע כתב שיסיים מנחם ציון בבנין ירושלים:
ה סָעִיף א הילכך לא מהדרינן ליה ומ"מ כל זמן שלא פתח בהטוב והמטיב לאו חזרה היא ואומר ברוך כו' ר"ל אע"ג דאמרינן ולא מהדרינן בר"ח א"כ ה"א דגם ברכה לא יוסיף. ע"ז כתב דלאו חזרה היא ואומר בה ברוך כו' כל זמן שלא פתח בהטוב והמטיב וכמ"ש רבינו מיד אחר זה בשם ר' יוסף שכתב ז"ל ה"מ להחזיר אבל להוסיף ברכה אפילו בלילה נמי והיותר נראה דאין קושיא מיעלה ויבא שאינה מתוקנת בל' תפלה בל' יעלה ויבא ויגיע וישמע ויפקד זכרונינו כו' כלומר שמעצמך תזכרנו ותרחם עלינו ודוקא א"מ רוענו זוננו הוא בלשון בקשה ומה"ט לא שאל בירושלמי אלא מהו מימר אבינו רוענו ולא שאלו על מה שאנו אומרים רחם יי' אלהינו אלא ה"ט מפני שאינו מתוקן בלשון בקשה. ועוד דלא מיקרי בקשה כי אם מה שאדם מבקש על צורך פרנסה ורפואה ואורך ימים ועושר. אבל מה שאדם מבקש על בנין הארץ וביאת משיח וקיבוץ גליות לא מיקרי בקשה:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.