א גדול מברך אפילו בא בסוף ואם רוצה ליתן רשות לקטן לברך רשאי והני מילי כשאין שם אורח אבל אם יש שם אורח הוא מברך אפי' אם הוא קטן כדי שיברך לבעל הבית ומה ברכה מברכו יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שלא יבוש ולא יכלם בעה"ב הזה לא בעה"ז ולא בעוה"ב ויצליח בכל נכסיו ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר ואל ישלוט שטן במעשה ידיו ואל יזדקר לפניו שום דבר חטא הרהור ועון מעתה ועד עולם. ואם בע"ה רוצה לוותר על ברכתו ולברך בהמ"ז בעצמו רשאי. גרסי' בפ' בני העיר אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן כל ת"ח שמברך לפניו אפילו כהן גדול עם הארץ אותו ת"ח חייב מיתה בידי שמים שנאמר משנאי אהבו מות אל תקרי משנאי אלא משניאי אבל כהן ת"ח צריך להקדימו שנא' וקדשתו לכל דבר שבקדושה כגון לפתוח ראשון ולברך ראשון ואם ירצה ליתן רשות לישראל לברך רשאי: גרסי' בירושל' אמר ריב"ל מימי לא ברכתי לפני כהן ולא בירך ישראל לפני וריב"ל לוי היה ויראה לכאורה שיש ללוי דין קדימה לברך לפני ישראל במקום שאין שם כהן והר"מ מרוטנבורק כתב שאין לו דין קדימה והא דקאמר שלא בירך ישראל לפניו מצד גדולתו ולא מצד לויה גרסי' בפרק הרואה (ברכות נה:) ג' דברים מקצרין ימיו של אדם וחד מינייהו מי שנותנים לו לברך ואינו מברך ולא עוד אלא שצריך לחזור אחריו כדאמר ליה רב הונא לרבה בריה חטוף ובריך: אגב אורחיה אפרש שאר ברכות שאינן בתוך הסעודה:
א סָעִיף א גדול מברך אפילו בא בסוף מסקנא דגמרא בפרק ג' שאכלו (מז.):
ב סָעִיף א ומ"ש ואם רצה ליתן רשות לקטן רשאי כ"כ שם התוס' מדאשכחן (שם מו.) דרב ורבי חייא הוו יתבי בסעודתא קמיה דרבי א"ל רבי לרב קום משי ידך חזייה דקא מרתת א"ל בר פחתי עיין בברכת מזונא קאמר לך:
ג סָעִיף א וה"מ כשאין שם אורח אבל אם יש שם אורח הוא מברך כדי שיברך לבע"ה בר"פ ג' שאכלו (שם.) וכתב הרא"ש ואפי' בע"ה גדול מן האורח כדאשכחן ברבי דא"ל לרב לברך ומיהו אם בע"ה רוצה לוותר בברכתו יברך לעצמו. וכתוב בספר א"מ דהא דאורח מברך ה"מ כשהוא הגון בעיני בעה"ב ואם אינו הגון בעל הבית מעביר ממנו הברכה:
ד סָעִיף א ומה ברכה מברכו י"ר מלפני אבינו שבשמים שלא יבוש וכו' פשוט בר"פ ג' שאכלו:
ה סָעִיף א ומ"ש ואם בע"ה רוצה לוות' על ברכתו וכו' כבר כתבתי בסמוך שהוא מדברי הרא"ש:
ו סָעִיף א גרסינן בפ' בני העיר (מגילה כח.) אמר רבה בר בר חנה כל ת"ח שמברך לפניו וכו' כתבו הרי"ף בפ"ג שאכלו: ומ"ש אבל כהן ת"ח צריך להקדימו שנא' וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וכו' בפ' הניזקין (גיטין נט:) וג"ז כתבו הרי"ף בפרק ג' שאכלו:
ז סָעִיף א ומ"ש רבינו ואם ירצה ליתן רשות לישראל לברך רשאי כ"כ סמ"ג וז"ל ואף כהן יכול ליתן רשות במקום שאין שם עם רב כדמוכח בהניזקין: וכתב המרדכי בפרק בני העיר נראה דבסעודה אם החכם ישראל מקדים את הכהן עם הארץ לפניו דרך חק ומשפט כהונה על זה נאמר כל משנאי אהבו מות אבל אם החכם נתן רשות לכהן ע"ה לברך ברכת המוציא או ברכת המזון אין כאן בית מיחוש דהא חכם יכול ליתן רשות אפילו לישראל הפחות ממנו כדאית' בברכות דר' א"ל לרב קום משי ידך וכו' וכן בר קפרא נתן רשות לאחד מתלמידיו לברך בפרק כיצד מברכין (ברכות לט.):
ח סָעִיף א גרסינן בירושלמי אמר ריב"ל מימי לא ברכתי לפני כהן וכו' בס"פ אין עומדין:
ט סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם הר"ם כתבו הכלבו אצל קריאת התורה בסי' כ':
י סָעִיף א כדאמר ליה רב הונא לרבה בריה חטוף וברך בס"פ אלו דברים (ברכות נג:) ופירש"י כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזיר שיתנוהו לך ותברך:
א סָעִיף א גדול מברך אפילו בא בסוף מסקנא דגמרא פ' ג' שאכלו. והטעם שזהו כבוד לגדול שמוציא אחרים ידי חובתם ואם מוחל על כבודו ונותן רשות לקטן רשאי שאין בזה מיעוט כבוד כיון שאין הקטן רשאי לברך אלא ע"י שהגדול נותן לו רשות: גרסינן בפ' בני העיר וכו' ה"א התם שאלו תלמידיו את ר' פרידא במה הארכ' ימים א"ל מימי לא קדמני אדם לבית המדרש ולא אכלתי מבהמה שלא הורמה מתנותיה ולא ברכתי לפני כהן ובכהן ת"ח קאמר דאילו כהן ע"ה חייב הוא אם מכבדו לברך לפניו וא"ת וא"כ מאי רבותיה דר' פרידא והא כתיב וקדשתו וכו' תירצו התוס' דהכהן ת"ח לא היה חשוב כמוהו ואפ"ה לא היה ר' פרידא רוצה לקרות לפניו וכו' ועי"ל דר' פרידא לא היה רוצה לקרות לפני כהן אפילו בב' וה' ורש"י פי' דהכא מיירי בברכת המזון ובב"ה לא ניתקן להם משום דרכי שלום ואפ"ה לא היה רוצה ר' פרידא לברך בפני הכהן ע"כ וכ"כ המרדכי בפרק בני העיר ורבינו ג"כ תופס האי שינויא עיקר ולכך הביא כאן בדין ברכת המזון החלוק בין כהן ע"ה לכהן ת"ח אבל בקריאת התורה כתב לעיל בסי' קל"ה המסקנא דאפילו כהן ע"ה קודם לישראל ת"ח דליכא בקריאה משום משניאי אהבו מות וכ"כ המרדכי לשם אלא דקשה לפ"ז הא דכתב רבינו בסתם אבל כהן ת"ח צריך להקדימו שנאמר וקדשתו כיון דבברכת המזון לא ניתקן משום דרכי שלום א"כ א"צ להקדימו אא"כ בשווין אבל כשהישראל גדול הימנו א"צ להקדימו וה"ל לרבינו לפרש חלוק זה וי"ל כיון דחזינן דר' פרידא משתבח בנפשיה דמימי לא ברכתי לפני כהן אע"פ שר' פרידא היה גדול ממנו א"כ מצוה היא מדרבנן לאקדומי וכ"כ האלפסי והרא"ש וז"ל אבל כהן ת"ח מצוה לאקדומיה דאמר מר וקדשתו וכו' ולישנא דרבינו דאמר צריך לאקדומי' נמי ה"ק דמצוה היא מדרבנן דאילו חיובא מדאוריית' ליכא אלא בשוין:
ב סָעִיף א גרסי' בירושלמי וכו' ויראה לכאורה וכו' נרא' דהכי משמע ליה לרבינו דמצד לויה קאמר דאי מצד גדולתו וכי אפשר שלא היה ריב"ל סועד מימיו עם מי שהוא גדול ממנו אבל אם מצד לויה קאמר ניחא דאפי' בגדול ממנו לא הניח לברך לפניו מפני גדולת לויה דידיה והכי דרשינן בפ' הנזקין מאסמכתא דקראי דכהן ברישא והדר לוי ובסעודה הוא דחולק כבוד כהן ללוי ולוי לישראל אבל לקרות בתורה בב"ה אין רשאין לחלוק כבוד אלמא דבסעודה כהן קודם ללוי ולוי קודם לישראל והכי נקטינן מיהו כל זה כשהלוי ג"כ ת"ח אלא שאינו חשוב כמו הישראל. כתב במרדכי פ' בני העיר הא דאסור לכהן ע"ה לברך לפני ת"ח דוקא כשהחכם מקדים את הכהן מצד חק ומשפט כבוד הכהונה אבל אם החכם נותן רשות לכהן ע"ה לברך המוציא או ברכת המזון אין כאן בית מיחוש וכו' עכ"ל ומביאו ב"י והכי משמע מלישנא דרש"י שכתב אל תקרי משנאי אלא משניאי שגורמים לבני אדם לשנאותו שהרואה ת"ח שפל לפני ע"ה אומר אין נחת רוח בתורה עכ"ל משמע דוקא כשהכהן מברך בלי נטילת רשות מהחכם או החכם מקדים אותו לפניו מצד כבוד כהונתו התם הוא דנראה הת"ח שפל דכהן ע"ה גדול ממנו. אבל כשהחכם נותן רשות לכהן ע"ה לברך אדרבה הכהן הוא שפל לפני החכם שאינו רשאי לברך אלא א"כ שהחכם נותן לו רשות מיהו הראיה שהביא במרדכי מהא דרבי דא"ל לרב קום משי ידך וכו' וכן בר קפרא נתן רשות לאחד מתלמידיו אין משם ראיה שיכול ליתן רשות לכהן ע"ה ודוחק לומר דס"ל דכהן ע"ה וישראל ת"ח שאינו חשוב כמו החכם שקולין הן דמנ"ל הא ולכן נראה לפע"ד להחמיר שלא ליתן רשות לכהן ע"ה לברך בסעודה לפניו:
א סָעִיף א גדול מברך אפילו בא בסוף כו' נראה דמיירי כשכל המסובים הן בעלי בתים דומיא למ"ש לעיל בסי' קס"ז והיכא שמסובין רבים גדול שבכולן בוצע כו' ושם ע"כ פירושו כשהם בעלי בתים דהא מסיק אח"כ ואם יש עמהן בעל הבית כו' גם כאן כשהיה א' בעל בית הדבר תלוי בו ליתן לאורח לברך או למי שירצה מבני ביתו יתן לו ויברך ג"כ לב"ה וק"ל:
ב סָעִיף א אבל אם יש שם אורח הוא מברך כו' וכתוב בספר אוהל מועד ה"מ כשהוא הגון בעיני בעה"ב ואם אינו הגון בעה"ב מעביר ממנו הברכה:
ג סָעִיף א ואל יזדקק לפניו שום דבר כו' ס"א ואל יזדקר לפניו כו':
ד סָעִיף א אפילו כהן גדול ע"ה כו' פי' המרדכי שהת"ח מקדים לכהן דרך חוק ומשפט כהונה אבל מותר לתת לו רשות ק"ו מישראל:
ה סָעִיף א אלא משניאי כו' ז"ל רבינו יונה פי' שגורמין שישנאו אותו כשרואין בני אדם שמחניפין לע"ה ומברך לפני ת"ח אומרים בלבם שמעלת התורה אינה כ"כ גדולה וגורם שישנאו בני אדם את התורה ולכך אמרו אע"פ שיש לו מעלה אחרת שהוא כ"ג כבוד תורה עדיף ות"ח עדיף עכ"ל:
ו סָעִיף א שנאמר וקדשתו לכל דבר שבקדושה כו' עיין בפירש"י בחומש שמפיק לה מקדוש יהיה לך וקדשתו דרש הגמרא קדשהו בע"כ שלא יטמא ולא ישא גרושה. אמנם בגמרא בפרק הניזקין דרש ג"כ הכי וקדשתו לכל דבר שבקדושה כו' ופרש"י וקדשתו כי את לחם אלהיך וגו'. הרי מבואר בדבריו דהגמרא מפיק לה מסוף פסוק דבקרא דוקדשתו דבסוף פסוק כתוב קדוש יהיה לך והגמרא והפוסקים רישא דקרא נקטי וזה רימז רש"י כי את לחם וגו' וק"ל:
ז סָעִיף א שנותנים לו לברך ואינו מברך כו' יליף לה מדכתיב ואברכך מברכיך פירש"י והמברך בה"מ מברך לב"ה וה"נ מי שנותנים לו ס"ת לקרות ואינו קורא והמנהיג עצמו ברבנות ומכאן היה נלע"ד ליישב המנהג מה שאומרים המברך להמסובין כשירצה להתחיל לברך נוטל רשות ואומר בלשון אשכנז רבותי וועלין מיר בענטשין. ששמעתי מדקדקים מגומגמים בזה הלשון דאינו שייך כלפי מעלה ונלע"ד דקאי על בעל הבית דאף שעיקר ברכת המזון מתוקן ליתן שבח והודאה להש"י ולזה דקדקו שלא לומר בברכת הזימון נברך על המזון שאכלנו משלו כדי שלא יובן דר"ל לברך הב"ה וכמ"ש לעיל סי' קצ"ב מ"מ שאני הכא קודם התחלת ברכת המזון שבעל בית נותן כוס לברכה וכבר אמרו אורח מברך כדי שיברך לבעל הבית וראייה גדולה מזו הוא מה שפירש"י כאן על מי שנותנים לו לברך ואינו מברך דנפיק ליה מדכתיב ואברכה מברכין ש"מ דעיקר שם ברכה קאי אברכת ב"ה מש"ה נמי נתפשט המנהג לומר לשון השייך אבשר ודם כיון דהברכה קאי אבעל הבית:
ח סָעִיף א חטוף ובריך פירש"י רשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר שיתנוהו לך ותברן והוא בסוף מסכת נזיר א"ל רב לחייא בריה וכן א"ל רב הונא לבריה חטוף ובריך למימרא דמברך עדיף והתניא גדול העונה אמן יותר מן המברך תנאי היא דתניא אחד המברך וא' העונה אמן אלא שממהרין ליתן שכר למברך תחלה ע"כ ופירש"י חטוף כוס של ב"ה ובריך אתה אותה תנאי היא דאיכא למ"ד דעונה אמן משובח ואיכא מ"ד דהמברך משובח א' המברך וא' העונה אמן נוטלין שכר אלא שממהרין ליתן שכר למברך תחלה לכך א"ל חטוף ובריך עכ"ל ועיין בסימן קנ"ד מ"ש על גדול העונה אמן יותר מן המברך:
א סָעִיף א מימי לא ברכתי לפני כהן אף שכבר נתבאר דת"ח אסור להקדים אפילו כ"ג עם הארץ כתב המרדכי דהיינו דרך חק הכהונ' וריב"ל היה מכבדו ולא דרך חק ומ"ש ולא בירך ישראל לפני אף שמותר ללוי לכבד למאן דהוא וכן ת"ח מ"מ הם לא עשו אף שכבדתי אותן הם לא רצו לברך לפני:
ב סָעִיף א ויראה לכאורה שיש ללוי דין קדימה לברך לפני ישראל כשאין שם כהן והא דאמרי' אם אין שם כהן נתפרדה החבילה וכמ"ש רבינו לעיל סי' קל"ט בקריאת התורה שהיא בציבור שאני וכמו שיש חילוק בכהן שבבה"כ אסור למחול ועל השלחן בסעודה יכול למחול ואין להקשות הא פירש"י בפ' ראה על מ"ש השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך דדוקא שכשהוא על אדמתו אסור לעזוב אבל אם אינו על אדמת א"י אין מחויב ליתן ללוי י"ל דשאני נתינה דאין הישראל מחויב ליתן לו מתנת חנם מממונו אבל מ"מ שאר דברים אפשר שמן הראוי להקדימו. ואין להקשות ממעשה דר"ת והביאו הגהות מרדכי דגיטין סי' תס"א שיצק כהן מים על ידו והקשה לו תלמיד אחד שנינו בירושלמי המשתמש בכהונה מעל והשיב לו אין בהן קדושה בזמן הזה דקי"ל בגדיהן עליהן קדושה עליהן ואי לא לא. והקשה לו א"כ כל מיני קדושה לא ליעבד להו ושתק ר"ת והשיב ר' פטר דנהי דיש בהן קדושה יכולין למחול כו' ע"ש. והנה לכאורה משמע ממעשה דר"ת ותשובתו דאין לכהן קדושה ואף אם יש להן לע"ע ג"כ קדושה מ"מ יכולין למחול וזה ודאי אינו דהא בגמ' וכל הפוסקים איירי גם בזמן הזה שכהן קורא ראשון [צ"ל] דר"ת לא היה יכול להשיב והודה שלא עבד שפיר וההיא דקי"ל אין בגדיהן עליהן אין קדושה עליהן היינו שאינו מועל עליו אבל מ"מ מחוייבין לכבדו עד שבא ר' פטר והשיב דלא יאונה לצדיק כל און ושר"ת לא עבר מפני שהכהן שיצק על ידו מחל על כבודו וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.