א בירך על פירות האילן בפה"א יצא ואם בירך על פרי האדמה בפה"ע לא יצא הלכך אם אדם מסופק בפרי אם הוא פרי העץ או פרי האדמה מברך בורא פרי האדמה. ועל הכל אם אמר שהכל יצא. כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכיל' וצריך להשמיע לאזניו ואם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו ונאמרין בכל לשון. לא יברך כשהוא ערום עד שיכסה ערותו בד"א באיש אבל באשה יושבת ופניה טוחות בקרקע ומברכת כי בזה מתכסה ערותה. כל דבר שמברך עליו לאוכלו או להריח בו צריך לאוחזו בימינו כשהוא מברך. אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו בירך ואח"כ הביאוהו לפניו צריך לברך פעם אחרת אבל מי שבירך על פירות שלפניו ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין א"צ לברך אע"פ שלא היו לפניו כשבירך. נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד צריך לחזור ולברך אע"פ שהיה מאותו המין לפניו יותר כשבירך על הראשון וצ"ל ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על שהוציא שם שמים לבטלה ואם אמר כשנפל בא"י ולא אמר אלהינו יסיים ויאמר למדני חוקיך שיהא נראה כקורא פסוק ואין כאן מוציא שם שמים לבטלה אבל העומד על אמת המים מברך ושותה אע"פ שהמים ששותה לא היו לפניו כשבירך מפני שלכך נתכוון תחלה:
א סָעִיף א בירך על פירות האילן בפה"א יצא ואם בירך על פרי האדמה בפה"ע לא יצא משנה בפ' כיצד מברכין (ברכות מ.) ואמרינן עלה בגמרא שם מאן תנא דעיקר אילנא ארעא היא א"ר נחמן בר יצחק רבי יהודה היא דתנן יבש המעיין נקצץ האילן מביא ואינו קורא רבי יהודה אומר מביא וקורא וכתבו התוספות והרשב"א והרא"ש דהלכה כר' יהודה כיון דסתם לן תנא כוותיה אבל הרמב"ם פסק בפ"ח דבירך על פירות האילן בפה"א לא יצא נראה שסובר ז"ל דלא אמרו בגמרא דמתניתין ר' יהודה היא אלא ללמדנו דמתניתין יחידאה היא ולא קי"ל כוותיה. ורבינו סתם דבריו כשאר הפוסקים ודלא כהרמב"ם. וכתב רש"י שם (מא.) גבי הא דאמר עולא מחלוקת כשברכותיהן שוות וכו' אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל אין ברכה אחת פוטרתן ושוב אין כאן מחלוקת ואע"ג דתנן בירך על פירות האילן בפה"א יצא הני מילי בחד מינא וטעה ובריך עליה בפה"א אבל צנון וזית ובירך על הצנון לא נפטר זית ומיהו ה"ר יונה כתב שם דהיינו דוקא כשבשעה שבירך בפה"א לא נתכוון לפטור פרי העץ אבל אם נתכוון לפטור את פרי העץ א"צ לחזור ולברך וכתב שם הרשב"א שאם היה לפניו אתרוג וזית וקדם ובירך על האתרוג אע"פ שאינו רשאי להקדימו כדלקמן סי' רי"א אין צריך לחזור ולברך על הזית כיון שברכותיהן שוות והוא שנתכוון לפטור את הזית בברכת האתרוג אבל בלא מתכוין לא שאינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב את שהוא חשוב דרך גררא אלא דרך כוונה ולפי פי' זה אם היה אוכל תפוחים ובירך עליהם ואח"כ הביאו לפניו אגוזים אם התפוחים חביבים לו יותר פוטר את האגוזים בגררת ברכת התפוחים אבל אם אינם חביבים אינם פוטרים את האגוזים אלא אם כן נתכוין להם מתחלה ע"כ:
ב סָעִיף א ומ"ש ועל הכל אם אמר שהכל יצא ג"ז משנה שם (מ.):
ג סָעִיף א כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה זה פשוט מדאמרינן בפרק כיצד מברכין שם דטול ברוך או גביל לתורי לא הוי הפסק בין ברכה לאכילה משמע שאם דיבר שאר דברים שאינם מצרכי סעודה הוי הפסק וצריך לחזור ולברך:
ד סָעִיף א וצריך להשמיע לאזניו ואם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו כבר נתבאר בסימן קפ"ה:
ה סָעִיף א ונאמרים בכל לשון משנה בפרק ואלו נאמרים (סוטה דף לב):
ו סָעִיף א ולא יברך כשהוא ערום עד שיכסה ערותו בד"א באיש אבל באשה יושבת וכו' בס"פ מי שמתו (ברכות כד:) אמר מר ב' שישנים במטה זה מחזיר פניו וקורא ק"ש וכו' והא איכא עגבות כלומר דנגעי אהדדי מסייע לרב הונא דאמר עגבות אין בהם משום ערוה לימא מסייע ליה לרב הונא האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה מפני שיכולה לכסות את עצמה אבל לא האיש תרגמא רב נחמן בר יצחק כגון שהיו פניה טוחות בקרקע. ופירש"י וקוצה חלתה ערומה. ואע"פ שערום אסור לברך אשה יושבת מותר שבישיבתה פניה של מטה מכוסין בקרקע אבל לא האיש מפני שהביצים והגיד בולטים ונראים ואע"ג שמגולות עגבותיה והיינו סייעתא: כגון שהיו פניה טוחות. דבוקות ומכוסות בקרקע. ואע"ג דרב הונא אמר עגבות אין בהם משום ערוה לא קי"ל כוותיה כמו שנתבאר בסימן ע"ג וא"כ נקטינן כדתרגם רב נחמן בר יצחק כגון שהיה פניה טוחות בקרקע וכ"כ הרמב"ם בפ"א מה' ברכות: ודע דלאו דוקא ערום אלא אפילו לבו רואה את הערוה אסור לברך וכ"כ הרא"ש בפרק הרואה דאיתא בירושלמי על ברכת הזיקים רבי ירמיה בעי היה יושב בתוך מגדל של עצים מהו שיעשה כמו מלבוש ויוציא ראשו חוץ לחלון ויברך וכתב עליו מספקא ליה אם לבו רואה את הערוה אסור או מותר ולמעלה פסקנו שאסור ע"כ. והגהות מיימון כתבו בפ"ח מהל' תפלה בשם סמ"ק דלבו רואה את הערוה בכל ברכות אסור ודלא כרש"י שפירש בברכות דמותר ע"כ וגם דלא כהר"ן שכתב בפ"ק דשבת דדוקא לתפלה דהיינו י"ח בעי חגורה אבל שאר ברכות לא בעינן חגורה: כתב רבינו ירוחם בסוף נתיב י"ז שאסור לברך בגילוי הראש:
ז סָעִיף א כל דבר שמברך עליו לאכלו או להריח בו צריך לאוחזו בימינו כשהוא מברך נראה שלמד כן מדתניא בפרק כיצד מברכין (ברכות מג:) הביאו לפניו יין ושמן בית הלל אומרים אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו ומברך על היין ואחר כך מברך על השמן וכמו שיתבאר בסימן רי"ב בס"ד:
ח סָעִיף א אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו בירך ואחר כך הביאוהו לפניו צריך לברך פעם אחרת כ"כ הרמב"ם בפ"ד וא"ת מ"ש מדין אמת המים דבסמוך ואפשר דשאני הכא שאפשר שלא יביאו לו אבל המים סופן לבא. ונ"ל שדין זה דאין מברכין על אוכל או משקה עד שיביאוהו לפניו וכו' הוא מאי דאמרינן בירוש' אהן דנסיב פוגלא ומברך עליה והוא לא אתי בידיה צריך לברוכי עליה זמן תנינות כלומר מי שתופס פוגלא וכבר בירך עליו קודם שבא לידו צריך הוא עכשיו לחזור ולברך:
ט סָעִיף א ומ"ש רבינו אבל מי שבירך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין וכו' נראה דלא בעינן שיהא מאותו המין ממש אלא היינו לומר שיהיה ממין ברכת הראשון ודין זה נראה שהוא נלמד ממ"ש הרשב"א גבי דברים הבאים בסעודה בשם הר"ז דלפירוש רש"י (מא.) רב פפא אשמועינן שאף על פי שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת כיון דללפת הפת הם באים אינם טעונים ברכה כלל וכ"כ ה"ר מנוח דהכי משמע מירו' דאמת המים דבסמוך וכדאמרינן (נא:) כולה נבגא דברכתא היא וכ"כ בספר אוהל מועד ועיין במה שכתבתי בסימן קע"ט בשם הכל בו:
י סָעִיף א נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו וכו' ירושלמי בפרק כיצד מברכין רבי זריקא א"ר זעירא בעי אהן דנסיב תורמסא ומברך עלויה ונפל מיניה מהו מברכא עליה זמן תנינות מה בינו לבין אמת המים אמרין תמן לכך כיון דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה תני רבי חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס א"ר חייא בר ווא הדא אמרה אהן דנסיב פוגלא ומברך עילויה והוא לא אתי בידיה צריך למברכא עילויה זמן תנינות א"ר תנחום צ"ל בשכמל"ו שלא להזכיר ש"ש לבטלה וכתב הרא"ש מתוך הירושלמי הזה משמע דהא דאין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא בוצע היינו טעמא שלא יבצע קודם הברכה שמא תפול הפרוסה מידו ותאבד ויצטרך לחזור ולברך על פרוסה אחרת ויש כאן ברכה לבטלה אבל כשהוא מברך קודם בציעה על כל הפת אם תפול הפרוסה מידו יפרוס אחרת ולא יצטרך לברך אע"ג דגמרא דידן (לט:) פליגא אירושלמי בהאי טעמא מ"מ למדנו מירושלמי זה שאם היו לפניו פירות ודעתו לאכלם ונטל א' מהם ובירך עליו ונפל מידו ונאבד צריך לברך ברכה אחרת על הפירות שיאכל ויברך תחלה בשכמל"ו על הברכה שעשה לבטלה וי"א שזהו לאחר שאמר אמ"ה אבל אם לא אמר אלא בא"ו בלבד יסיים ויאמר למדני חוקיך כדי שיהא כקורא פסוק ולא יהא מזכיר שם שמים לבטלה עכ"ל וכ"כ הר"י ז"ל וגם הרמב"ם בפ"ד כתב כדברי הירושלמי וכתב ה"ר מנוח דלאו דוקא נפל מידו ונאבד אלא ה"ה אם נפל ונמאס לאכילה ופשוט הוא. וההגהות כתבו בשם ר"ת שאם בירך על הכוס ונשפך והביאו לו כוס אחר די לו בברכה ראשונה דמה לי הוא מה לי אחר וכ"כ הכלבו ונראה שהם סוברים דנקטינן בההיא בעיא דירושלמי לקולא וכמו שכתב הרד"א בשם הראב"ד דלא עדיף מכוס ביד כל אחד וא' שכולם שותים בברכתו של מברך ותו אמרינן כולה נבגא דברכתא היא אלמא דכל דמנח קמיה חיילא ברכה עילויה עכ"ל ולפ"ז צ"ל שמ"ש ר"ת והביאו לו כוס אחר בשהיה דעתו עליו משעה ראשונה: וז"ל שבלי הלקט מצאתי לרב נסים גאון המברך על הכוס נלקח ממנו אותו הכוס ובא לשתות כוס אחר חוזר ומברך פעם שנית וה"ה לכל דבר וראיה מירושלמי הדין דנסיב תורמוסא ומברך עליה וכו' ומסתברא דלא איפשט בעיין ושמא סברת הגאון ז"ל לשווייה כתיקו דאיסורא ולחומרא והמברך על המצוה לעשותה או על דבר לאכלו ולא עלתה בידו לפי שעה ונתעכב מעט ועלתה בידו לאחר מכאן צריך לחזור ולברך דאמרינן בירושלמי הדא אמרה ההוא דנסיב פוגלא והוא לא אתא בידיה וכו' ומסתברא דשיעור עיכוב זה כדי שאלת שלום תלמיד לרב והיינו שלום עליך רבי ומורי דבהכי לא חשיב הפסקה ודוגמת זה אמרינן בירוש' דהרואה גבי ברקים היה יושב בבית הכסא אם יכול בתוך כדי דיבור לברך יצא ואם לאו לא יצא למדנו מכאן דתוך כדי דיבור לא חשיב הפסקה טפי מהכי חשיבא הפסקה בין אם בירך על הדבר ולא עלה בידו בין ברכה שנתחייב בה ולא יכול לברך אותה לפי שעה ע"כ: מצאתי בתשובה אשכנזית אם בירך אדם על היין וכשהוא טועם הוא מים אם צריך לחזור ולברך ודעתו היה להוציא אחרים ג"כ בברכתו והשיב שא"צ לחזור ולברך בפה"ג פעם שנית מאחר שהיה דעתו לשתות יין וגם לשאר האחרים שדעתו להוציא יש להם יין לפניהם או הם טועמים יין אח"כ עכ"ל : אם נסתפק לו אם בירך על שום דבר לפניו או לאחריו כתבתי משפטו בסימן קפ"ד:
א סָעִיף א בריך על פירות האילן בפה"א יצא כך הוא דעת רוב פוסקים דהלכה כסתם משנה אע"ג דיחידאי היא ודלא כהרמב"ם דדחה לסתם משנה זו וטעמו דמדאמר בגמרא מאן תנא דעיקר אילן ארעא הוא אר"נ בר יצחק ר' יהודה היא משמע דה"ק ר' יהודה היא וכיון דיחיד הוא ורבנן פליגי עליה אין הלכה כיחידאי וכתב ה"ר יונה דה"ה היה לפניו צנון וזית ובירך על הצנון בפה"א ונתכוין לפטור גם את הזית דיצא דגם זה הוי בכלל בירך על פירות האילן בפה"א יצא:
ב סָעִיף א וצריך להשמיע לאזניו וכו' כבר נתבאר בסי' ס"ב ובסי' קפ"ה דנקטינן כרוב פוסקים דאין חילוק בין ק"ש לברכת המזון ושאר כל הברכות צריך שיוציא בשפתיו אבל במחשב בלבו לא יצא דלא כהרמב"ם והסמ"ג דמחלקים בין ק"ש לשאר כל הברכות:
ג סָעִיף א ולא יברך כשהוא ערום וכו' נראה ודאי דאין חילוק בין אשה לאיש דאפילו אשה אסורה להתפלל מעומד אפי' לבושת החלוק עד שתניח ידה על חלוקה למטה מלבה שלא יהא הלב רואה את הערוה ודלא כספר אורחת חיים דמיקל בזה ומביאו ב"י ובש"ע סי' ע"ד ולפע"ד דהוראה זו אינה נכונה וכבר הארכתי בזה בי"ד סימן ר' בקונטרס האחרון ע"ש. וז"ל רש"י טוחות לשון שעיעות טוח חלק שאינה בולטת והוא לומר שיושבת בקרקע חלקה דבכך מתכסה ערותה דכשאינה חלקה כיון דאיכא בליטה אין ערותה מתכסה ולאו דוקא קרקע דה"ה כשיושבת על שאר דברים כשאין שם בליטה הוי כיסוי לפנים שלמטה ושרי:
ד סָעִיף א אין מברכין לא על אוכל ולא על משקה עד שיביאוהו לפניו כתב ב"י דה"א בירוש' בפרק כיצד מברכין (דף י' ע"א) אהן דנסיב פוגלא ומברך עליה והוא לא אתי בידיה צריך לברך עליה זמן תנינות כלומר מי שתופס פוגלא וכבר בירך עליו קודם שבא לידו צריך הוא עכשיו לחזור ולברך:
ה סָעִיף א ומ"ש אבל מי שבירך על פירות שלפניו וכו' הכי משמע מירושלמי לשם ר' זעירא בעי אהן דנסיב תורמסא ומברך עלוי ונפל מיניה מהו מברכין עליה זמן תנינות. מה בינו לאמת המים. אמרי תמן לכך כיון דעתו מתחלה ברם הכא לא לכך כיון דעתו מתחלה אלמא מהך דאמת המים דא"צ לחזור ויברך על המים שלא היו לפניו בשעת ברכה כיון דהיה דעתו כך מתחלה שהמים שהם לפניו בשעת ברכה ילכו ויבואו מים אחרים תחתיהם וכמ"ש רבינו בסוף סי' זה הכא נמי מסתמא היה דעתו בשעה שבירך על פירות שלפניו שקבע עליו לפטור בברכה זו כל מה שיביאו לו מאותו המין ומשמע לפי זה דאע"פ דבשעה שהביאו לו יותר לא היה לפניו שוב מאותן פירות שבירך עליהן דומיא דאמת המים נמי א"צ לחזור ולברך אבל בי"ד סי' י"ט גבי שחיטה הביא רבינו דעת ס"מ קטן בסי' קנ"ו שכתב דוקא כשיש עוד לפניו מאותן שהיה לפניו כשבירך אז א"צ לברך על אותם שמביאים אך אם גמר כל אשר לפניו צריך לחזור ולברך ורבינו מחמיר לשם דכל מה שלא היה לפניו כשבירך צריך לברך עליו וזה סותר מ"ש כאן ונראה ליישב דס"ל לחלק דבסעודה וכן בקובע לאכילת פירות או לשתות דעתו של אדם מן הסתם כשמברך על אותו המין להוציא כל מה שיביאו לפניו והוי קבע אבל אין קבע כ"כ לשחיטה כמו לאכילה ולשתייה ולהכי כתב רבינו כאן בסתם דא"צ לברך אע"פ שלא היו לפניו כשבירך דמשמע אפילו גמר כל אשר לפניו ואח"כ הביאו לו יותר מיהו קשיא לי במ"ש ב"י כאן וז"ל נראה דלא בעינן שיהא מאותו המין ממש אלא היינו לומר שיהיה ממין ברכת הראשון וכדכתב הרשב"א בשם הר"ז לפי פירש"י דאע"פ שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת כיון דללפת הפת הם באים אין טעונים ברכה כלל וכן כתב ב"י לעיל סוף סימן קע"ז ואף על פי שהכל בו בשם מהר"ם חולק על זה ואומר דפירות שהובאו אחר המוציא ואוכל אותם עם הפת בטלה דעתו וצריך ברכה לפניהם נראים דברי הר"ז דכיון דדעתייהו עלייהו כי אינם בשלחן בשעת ברכה מאי הוי וכן נראה דעת רבינו בסי' ר"ז וכ"כ עוד ב"י לעיל בסוף סי' קע"ט וכ"פ בש"ע לעיל סוף סי' קע"ז ובסי' ר"ו דקשה הלא בי"ד הביא רבינו דברי בעל העיטור שכתב דבהביאו לו לשחוט ממין הראשון א"צ לחזור ולברך אפילו כבר גמר לשחוט מה שהיה לפניו ואח"כ הביאו לו אבל מב' מינים אע"פ שברכותיהן שוות צריך לחזור ולברך אלמא דאע"פ דבשחיטה נמי א"צ לברך כשהוא ממין הראשון כמו אכילת פירות ואפ"ה בב' מינין צריך לברך ובדבר זה אין טעם לחלק בין שחיטה לאכילת פירות ותו קשיא לי דאין ראיה ממ"ש הרשב"א בשם הר"ז לגבי ברכת הפת דהתם ודאי כיון דברכת המוציא פוטרת כל מה שבא בתוך הסעודה ללפת בו את הפת שוב א"צ לברך על הפירות אע"פ שלא היו לפניו בשעה שבירך המוציא כיון דדעתיה עילויה בסתם ותו כיון דאין מושך ידו מן הפת בתוך הסעודה א"כ חשוב הוא כאילו היו לפניו הפירות בשעת ברכת המוציא אבל במברך על פירות שהיו לפניו מסתמא אין דעתו אלא על מין זה ולא על מינים אחרים ולכן לעד"נ עיקר דרבינו באכילת פירות לא אמר אלא דוקא כשהביאו לו ממין הראשון אבל משני מינין צריך לחזור ולברך כשהביאו לפניו מין השני אע"פ שלא גמר לאכול מין הראשון ודלא כמה שפסק בש"ע ולכן טוב ליזהר לכתחלה להיות דעתו על כל מה שיביאו לו אפילו מינים אחרים שברכתן שוה עם מין זה שמברך:
ו סָעִיף א נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד צריך לחזור ולברך ירושלמי הבאתיו בסמוך הביאו הרא"ש וכתב ב"י ע"ש ה"ר מנוח דלאו דוקא נפל מידו ונאבד אלא ה"ה אם נפל ונמאס לאכילה ופשוט הוא עכ"ל וז"ל הגהות דברכות מהר"ם מי שבירך על מאכל ולאחר שבירך נמאס המאכל בעיניו יש לו לאכול הימנו מקצתו אע"פ שנרקב כדי שלא יהא ברכה לבטלה וכן אדם שיש בידו אגוז אין לברך עליה עד שיראה הגרעין שבתוכה שאם יברך ואח"כ ישבר האגוז שמא התליע או נרקב נמצא שבירך לבטלה עכ"ה:
א וכ"כ הכלבו:
ב סָעִיף א ובמרדכי פרק כיצד מברכין ע"ב דכל מצוה יאחז בימינו:
ג וכתב עוד בסימן קע"ז ובס"ס קע"ט דיש חולקים ואומרים הא דא"צ לברך כשמביאים לו פירות אחרות היינו שדעתו עלייהו מתחלה או שסומך על שלחן של אחרים שדעתו על כל מה שיביאו לו אבל אי לא היה דעתיה עלייהו מתחלה צריך לחזור ולברך וע"ל סי' קע"ז במ"ש שם ובי"ד סימן י"ט לענין שחיטה שכתב הטור שם חילוקים אלו וה"ה לכאן אבל ב"י ר"ס זה כתב בשם הרשב"א דאם אכל תפוחים כו' עד נתכוון להם בתחלה ע"ש:
ד ונראה לי שזו התשובה ס"ל כדעת ר"ת והראב"ד אבל לדעת הרא"ש והרמב"ם וה"ר יונה צריך לחזור ולברך וע"ל סימן ר"ט כתבתי בזה:
א סָעִיף א בירך על פירות האילן בפה"א יצא כתב ב"י דרבינו סתם דבריו כדעת הפוסקים כר' יהודה ודלא כהרמב"ם אמנם בספרי הרמב"ם שבידינו כתב שם כדברי רבינו דאם בירך על פירות האילן בפה"א יצא. ע"ש:
ב סָעִיף א בורא פרי האדמה יצא דעיקר אילנא ארעא היא גמרא:
ג סָעִיף א ואם בירך על פרי האדמה פרי העץ לא יצא בגמרא פריך פשיטא ומשני לא נצרכה אלא לר"י דס"ל חיטין מין אילן הם דתניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון ר"י אומר חטה היה כו' א"כ ה"א שיברך עליו בפה"ע קמ"ל כיון דאי שקלית ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק לא מברכין בפה"ע:
ד סָעִיף א ועל הכל אם אמר שהכל יצא ואפילו על הפת כמ"ש לעיל:
ה סָעִיף א עד שיכסה ערוותו פסק ב"י דצריך ג"כ לחגור חגורה ולכסות הראש וכ"כ בש"ע:
ו סָעִיף א אבל באשה יושבת ופניה טוחות בקרקע לפום ריהטא משמע שהכל ענין אחד הוא דכשהאשה יושבת אז ממילא פניה טוחות בקרקע. אמנם בגמרא ס"פ מי שמתו משמע בהדיא דשני עניינים הם. והיינו דכשיושבת אז בישיבתה פניה שלמטה מכוסה בקרקע אבל מ"מ מגולות עגבותיה לאפוקי כשפניה טוחות בקרקע גם מהעגבות אינו נראה דבר דאנן לא קי"ל כרב הונא דאמר עגבות אין בהם משום ערוה. ונראה דגם טוחות בקרקע אינה צריכה אלא להיות קבוע ותקוע בקרקע באופן שיכסו הקמטים שבין עגבותיה גם מאחוריה אף שאינם מכוסין בצדדים דצדדי העגבות בכלל יריכים הן ולא בכלל עגבות וע"ש בגמרא ב"י והביאו גם בכ"מ ביאורו ע"ד שכתבתי ע"ש ופניה טוחות בקרקע פי' רש"י טוחות דבוקות ומכוסות בקרקע אבל לא האיש מפני שהביצים והגיד בולטים ונראים:
ז סָעִיף א בירך ואח"כ הביאו לפניו כו' משום דאפשר דלא יביאו לפניו משא"כ באמת המים דבסמוך דודאי יבא לפניו. ב"י:
ח סָעִיף א ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין כו' לאו דוקא מאותו המין אלא שיהיה ממין ברכת הראשון ב"י. וב"י כתב בשם רשב"א והביאו רמ"א בהגהותיו ס"ס רי"א דאם אכל תפוחים והביאו לפניו אגוזים אם אין התפוחים חביבים עליו יותר אינם פוטרים את האגוזים אא"כ מתכוין עליהן מתחלה ע"ש. ועיין בב"י ובד"מ דכתבו דהיינו דוקא כשהיה דעתו מתחלה אכל מה שיביאו לפניו או שסומך על שלחן אחרים וכתב נמי דדין שחיטה הנזכר בי"ד סי' י"ט שייך לכאן ולפ"ז לק"מ מי"ד ע"ש. ועיין בי"ד סי' י"ט דכתב רבינו לענין שחיטה דאם בירך על השחיטה על בהמות המונחין לפניו והביאו לו אחרים צריך לברך שנית ושם תירצתי ע"ש:
ט סָעִיף א נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו ונפל כו' כלשון הזה כתוב ג"כ אות באות בש"ע בסי' זה וכתב ב"י שהוא כדברי הירושלמי שלמדו ממנו כן הרמב"ם ור' יונה והרא"ש והטור ושבולי לקט בשם ר"ן גאון ושהגהות מיימוני בשם ר"ת חולק ע"ז וכן הראב"ד וס"ל כשהיה לפניו מאותו מין אף שהוא תפס בידו פרי אחד ובירך עליה הברכה חלה על כולן ואף אם נפלה אותו שבירך עליה מידו לוקח אחרת מאשר מונח לפניו ואוכלם בלא ברכה ע"ש ומהתימא על מהרמ"א ורמ"י שכתבו אדברי הש"ע שפסק כהרמב"ם והרא"ש ור"י והגאון לחומרא והם הגיהו עליו ז"ל רק שלא היה דעתו עליו לאוכלו וזהו כדעת ר"ת והראב"ד. אבל לדעת כל הגאונים הנ"ל אפילו היה דעתו מתחלה לאכול גם האחרים צריך לחזור ולברך. וכ"כ הרא"ש בהדיא והביאו ב"י וכן רמזו רבינו במ"ש אע"פ שהיו מאותו מין לפניו ור"ל ודעתו היה מתחלה לאכלו. ומאחר שלשון זה כתב ג"כ בעל הש"ע איך הגיה עליו רמ"א דעת מי שכנגדו ולא כתבו בשם י"א כדרכו. וע"ק דב"י מסיק וכתב בס"ס זה וז"ל מצאתי בתשובה אשכנזית אם בירך אדם על היין וכשהוא טועם הוא מים אם צריך לחזור ולברך ודעתו היה להוציא אחרים ג"כ בברכתו והשיב שא"צ לחזור ולברך בפה"ג מאחר שהיה דעתו לשתות יין וגם לשאר האחרים שדעתו להוציא יש להן יין לפניהם או הם טועמים יין אח"כ עכ"ל וכתב בד"מ ע"ז שזאת התשובה אתיא כדעת ר"ת והראב"ד ז"ל הנ"ל אבל לדעת הרמב"ם והרא"ש ור"י צריך לחזור ולברך עכ"ל. ולעד"נ דאינו מוכרח כלל דשאני הכא שהיה יין לפני המסובים הנפטרים בברכת המברך נמצא כשבירך תחלה המברך אכוסו וקסבר שהיה יין פטר באותו ברכה כל הכוסות שהיו לפני המסובים דבזה הכל מודים והראייה שכזה הוכיח הראב"ד את דינו הנ"ל וכתב דמ"ש מאם כוס ביד כל אחד מהמסובים וב"י הביאו ע"ש אלא שלהרא"ש וסייעתו הנ"ל צריכין אנו לחלק בין האי דינא לנדון דידן אבל בזה שהמסובין כל א' כוסו לפניו בשעת הברכה אף שכוס המברך היה מים מ"מ חל הברכה מיד אשאר כוסות כיון שכיוונו שיחול הברכה עליהן וזהו דומה למ"ש הרא"ש שאם לא אחז שום כוס או פת בידו ובירך סתם שיכול ליקח איזו שירצה ה"נ דכוותיה אלא ממ"ש באותו תשובה לבסוף או הם טועמים יין אח"כ מזה משמע שאף שאין יין לפניהם הם פטורין וזה אינו כ"א לדעת ר"ת הנ"ל מיהו י"ל שהתשובה כתבו למר כדאית ליה ולכך נקט שני עניינים דאם יין לפניהם הם פטורים אליבא דכ"ע ובאם אין יין לפניהם אלא יטעמו אח"כ אינם פטורים כ"א לדעת ר"ת והראב"ד ודו"ק ועיין בסי' ר"ט בד"מ ששם כתב התשובה הנ"ל שנית ושם חילק כאשר כתבתי ע"ש ובש"ע בהגהותיו:
א סָעִיף א כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק כו' ז"ל ב"י פשוט מדאמרינן דטול ברוך לא הוי הפסק משמע שאם דיבר דברים אחרים שאינם מצורכי הסעודה הוי הפסק עכ"ל צ"ל דהב"י לטעמיה שכתב לעיל סימן קס"ז בשם רמב"ם דבר וכתב שנלמד מדבריו דלאו דוקא טול ברוך וגביל לתורי אלא ה"ה כל צרכי סעודה לא הוי הפסק לכך כתב כאן שאם דיבר דברים שאינם מצורכי סעודה אבל אני כתבתי שם דל"נ דלא פליג הרמב"ם עם משמעות כל הפוסקים דמשמעות דבריהם דוקא גביל לתורי ודומה לו ופירשתי דברי הרמב"ם בענין אחר ע"ש:
ב סָעִיף א אין מברכין על האוכל ועל המשקה עד שיביאו לפניו כו' עיין בב"י שכתב ז"ל ונ"ל שדין זה הוא מאי דאמרינן בירושלמי אהן דנסיב פוגלא ומברך עליה והוא לא אתי בידיה צריך לברוכי עליה זמן תנינות כלומר מי שתופס פוגלא בידיה וכבר בירך עליו קודם שבא לידו צריך הוא עכשיו לחזור ולברך עכ"ל ב"י וצ"ע דהא בסמוך בסוף הסי' מביא דברי השבולי לקט שמפרש הירוש' בע"א וז"ל והמברך על המצות לעשותם או על דבר לאוכלו ולא עלתה בידו לפי שעה ונתעכב מעט ועלתה בידו לאחר מכאן צריך לחזור ולברך דאמרינן בירושלמי הדא אמרה ההוא דנסיב פוגלא כו' עד ומסתבר דשיעור עיכוב זה כדי שאילת שלום תלמיד לרב דבהכי לא מיחשב הפסק כו' ע"ש והנה נראה פשוט דהשבולי לקט לא פירש הירושלמי באופן שפירש הב"י שהב"י פירשו שבירך קודם שהביאו לפניו ונראה דבנדון זה הואיל ולא היתה לפניו כלל בשעה שבירך אפילו לא הפסיק כדי דיבור אפ"ה צריך לחזור ולברך ודוגמת אמת המים דהקשה שם הב"י עצמו ותירץ דשאני אמת המים דהמים ודאי סופן יבאו לפניו משא"כ בשאר דברים שאפשר שלא יבאו לפניו ולולי זה אלא אם היה יודע בודאי שיבאו והיה ג"כ כאמת המים אינו יוצא אע"פ שבאמת המים ישתה מהמים מיד ולא ישהה כשיעור שאלת שלום. והסברא ג"כ מהני כן הואיל והטעם הוא שמא לא יבואו לפניו א"כ מה לי הפסק הרבה או מעט. והשבולי לקט דמצריך תכ"ד מדבר בע"א והיינו כשמברך על דבר המונח לפניו רק שאינו מוכשר עדיין לאכול וצריך להפסיק ע"כ בין הברכה לאכילה ע"ז מסתבר למימר כיון שהוא מונח לפניו בשעת ברכה רק שמפסיק אם לא הפסיק כדי שאלת שלום שא"צ לחזור ולברך ומפרש הירושלמי דקאמר אהן דנסיב פוגלא ומברך עליה כפשוטו שהוא לפניו ומברך עליו ומ"ש והוא לא אתי בידיה ר"ל שא"א לאכלו מיד מחמת איזה דבר המעכבו מלאכלו ולא כמ"ש ב"י פי' הירושלמי אמ"ש אהן דנסיב פוגלא וכבר בירך עליו קודם שבא לידו. ובאמת ק"ל לפי' השבולי הלקט הא האי דינא דאהן דנסיב פוגלא כו' נפיק ממ"ש ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס כו' וכמ"ש ב"י בסמוך לשון הירושלמי ע"ש וא"כ אין לפרשו דמיירי כשבירך והיה לפניו אלא שנתעכב דהא הרא"ש פי' הטעם דבציעה משום דשמא יפול הפרוסה ותאבד ולפי' ב"י ניחא מיהו לעיל ס"ס מביא ב"י דברי הר"ד אבודרהם שמייתי ג"כ הירושלמי הלזה ופירשו משום הפסק וכמ"ש השבולי הלקט וכתבתי זה בסמוך ע"ש ודו"ק:
ג סָעִיף א אבל מי שבירך על הפירות שלפניו ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין וכו' ז"ל ב"י נראה דלא בעי שיהא מאותו המין ממש אלא שיהיה ממין ברכה הראשון כו' וכתב שדין זה נראה שנלמד ממ"ש הרשב"א גבי דברים הבאים בסעודה דלפי' רש"י רב פפא אשמועינן אע"פ שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת כיון דללפת הם באים א"צ ברכה כלל כו' ע"ש ונראה אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה דאינו דומה כלל לההיא דפירות הבאים בתוך הסעדה ללפת הפת דהתם כיון שקבע נפשו לאכול לחם ודבר ידוע שכל דבר שייך ללפת הפת א"כ שייך לומר שדעתו אכל דבר שיביאו ללפת אף שלא היו לפניו בשעת ברכה משא"כ כשיושב ואוכל פירות דאין דעתו מסתמא על פירות אחרים אלא א"כ דעתו עליו ולכך מסתבר לומר דאינו פוטר אלא אותו המין דוקא ולא מין אחר שיהיה ממין ברכה הראשון ודוקא קאמר רבינו. והראיה שאפילו בללפת הפת כתב הב"י לעיל ס"ס קע"ז ז"ל ומיהו היכא שאחר שבירך על הפת שלחו לו דורון מבית אחרים שאינו סומך עליהם ולא היה דעתו עליו אפילו מדברים שדרכן לבא ללפת הפת נראה שצריך לברך לפניהן דהיינו ממש נמלך שקובע ברכה לפניו וכן מצאתי בספר הפרדס עכ"ל הרי לפנינו דאפילו ברכת הפת אינו פוטר כל דבר כל שכן בברכה על הפירות דאין להם קבע ואפשר קרוב שלא יביאו לפניו עוד מין אחר אף שהוא מברכת מין ראשון שאינו נפטר בברכה ראשונה. ומ"ש שכ"כ ג"כ ר' מנוח כו' אין ראיה דשם ג"כ איירי הכל ממין א':
ד סָעִיף א נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו ונפל מידו כו' עיין בב"י שמביא דברי הירושלמי אהן דנסיב תורמסא ומברך עלייהו ונפל מיניה מהו למברך עליו זמן תנינות כו' ע"ש והכלל העולה מפי' הרא"ש הוא דכיון שנטל א' בידו ובירך אע"פ שדעתו היה לאכול גם כן האחרים המונחים לפניו מאותו המין אפ"ה אחר שזה שבירך עליו נפל מידו כשרוצה לאכול האחר צריך לחזור ולברך עליו ור"ת דחולק ס"ל כשהיה דעתו לאכול עוד מאותו מין אז אמרינן ברכה ראשונה אכל המין אזיל מתחלה וק"ל. אלא שק"ל אמ"ש ר' דוד אבודרה"ם בהלכות ברכות והביאו ב"י לעיל ס"ס ק"מ ז"ל מעשה אירע בר"ח טבת שמוציאין ב' ס"ת וטעה הש"ץ ופתח של חנוכה ובירך הקורא עליו והזכירוהו הציבור שטעה דבשל ר"ח יש לו לקרות ראשונה והפסיק וגלל ס"ת עד שהגיע לפרשת ר"ח ויש שפסקו שצריך לחזור ולברך והביאו ראיה מהירוש' שהביא הב"י כאן הדין דנסיב עיגולא כו' ומהאי דאמר הדין דנסיב תורמסא ונפל מידיה וכתב עליהן ר' גרשון בר שלמה שטעו דקי"ל כהראב"ד שפסק לקולא באם נפל דבר שבירך עליו מידו ונטל בידו אחר שא"צ לברך עליו שנית והביא ראיה לדבריו דכל דמונח קמיה חיילא עליו ברכה. ה"נ האי ס"ת קמיה ודעתיה עליה אפילו פתחו ס"ת אחרת כיון שהוציא שניהן יחד לקרות יחד בענין היום י"ל דמנחי קמיה ודעתיה עלוייהו וכן יצאה ההוראה בחבורה בעירינו עכ"ל שם אלא שקצרתי. וק"ל מאי ענין לומר דדעתא הוה עלויה דהא ידוע שכל קורא מברך בפני עצמו אפילו כהן הקורא במקום לוי או כשאין בב"ה אלא אחד שיכול לקרות שקורא ז' פעמים ומברך בכל פעם ואין שייך לומר שדעתו היה בברכה ראשונה גם אכל הפרשיות ואינו דומה הא להא דפסק הראב"ד לקולא דשם ענין אחר דמיירי דהיה דעתו מתחלה בשעה שבירך לאכול מהמונחים עוד לפניו וכמ"ש הרד"א בשם הראב"ד בהדיא דמיירי שדעתו היה לאכול גם האחרים המונחים לפניו לכן הדעת נוטה לע"ד לאותן שהצריכו לחזור ולברך דאין לך נמלך גדול מזה. אך מה שהביאו ראיה שצריך לחזור ולברך מהדין דנסיב פוגלא כו' ופירש"י דהטעם הוא משום הפסק באמת שכן פירשו השבולי הלקט וכמ"ש ב"י כאן בשמו ולפי זה יש ראייה לדבריהם במכ"ש מההוא דהרי כאן ג"כ הפסק אבל לפמ"ש לעיל דהב"י פירשו בע"א דמיירי דבשעה שבירך לא היה עדיין לפניו אותו מין שרוצה לאכול מכח אותו ברכה א"כ אין ראיה מההוא דכאן דספר תורה כבר הביאו לפניהן וראויה לקרות מתוכו כל מאי דבעי ודו"ק. ובש"ע שהביא שני הדעות ולא הכריע וז"ל י"א שאינו צריך ויש אומרים שצריך עד כאן לשונו. ומדהביא שני הדעות בלשון י"א והביא י"א דצריך באחרונה נראה שכן דעתו נוטה להלכה וכן נלע"ד ודו"ק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.