א על כל הפירות ושאר דברים חוץ מפת או יין אם היו האוכלים שנים או רבים אחד פוטר את חבירו אפילו בלא היסיבה דדוקא פת ויין בעי היסיבה משום דחשיבי ולדידן סגי בישיבה כמו בהיסיבה לדידהו אבל כל שאר דברים לא בעי היסיבה. וכתב בספר המצות אם בני אדם ישבו או היסיבו עתה על היין כל אחד צריך לברך שאין אנו רגילין לקבוע עצמינו כבימיהם ונ"ל שאין חילוק בין האידנא למעיקרא: אין המברך מוציא האחרים אא"כ יאכל וישתה עמהם ואז יוצאים בשמיעתן שמכוונין אליו אפילו לא יענו אמן וה"מ בברכה ראשונה אבל בברכה אחרונה אין זימון לפירות אלא לפת וצריכין לחלק וכל אחד יברך לעצמו:
א סָעִיף א על הפירות ושאר דברים חוץ מפת או יין אם היו אוכלים ב' או רבים וכו' בפרק כיצד מברכין (ברכות מב.) תנן היו יושבים לאכול כ"א מברך לעצמו הסיבו אחד מברך לכולם ובגמרא (מג.) א"ר ל"ש אלא פת דבעי היסיבה אבל יין לא בעי הסיבה ור"י אמר אפי' יין נמי בעי הסיבה א"ד אמר רב ל"ש אלא פת דמהניא ליה הסיבה אבל יין לא מהניא ליה הסיבה ור' יוחנן אמר אפי' יין מהני ביה הסיבה וכבר כתבתי בסי' קע"ד שדעת רוב הפוסקים דהלכה כלישנא קמא ומ"ש ולדידן סגי בישיבה כמו בהסיבה לדידהו כ"כ שם התוס' וה"ר יונה והרא"ש והרשב"א. ומ"ש אבל כל שאר דברים לא בעו היסיבה אפשר דישיבה נמי לא בעו ואף ע"פ שבסימן קס"ז כתבתי דישיבה בעו כדי לפטור אחד את חבירו התם שאני לפי שהוא פת ובעי קביעות אבל בשאר דברים דלא בעו קביעות ישיבה נמי לא בעו אלא שבסוף סימן קע"ד כתוב בקצת ספרי רבינו שאר כל הדברים אפי' לדידהו אחד פוטר את חבירו בישיבה לחוד דמשמע דישיבה מיהא בעו ולפי אותם נוסחאות יש לומר אף על גב דשאר דברים לא בעו קביעות הא מיהא צריך הוכחה שהאחרים מכוונים לצאת בברכת זה והוכחה זו היא ע"י שיושבים יחד וכ"נ ממ"ש התוספות בפרק כ"ה (קו:) ובכל מקום שהאחד מברך לכולם בין ברכה ראשונה בין ברכה אחרונה אין מברך אחד לכולם עד דקביעי וכ"כ רבינו ירוחם וז"ל ודוקא כשקבעו על הפירות אז אחד מברך לכולם לפניהם אבל כשלא קבעו כל אחד מברך לעצמו כדאמרינן בפרק כיצד מברכין ישבו כל אחד מברך לעצמו הסיבו אחד מברך לכולם דוקא ביין הוא דא"ר יוחנן דבעי הסיבה אבל פירות מודה דלא בעו הסיבה פירוש ואחד מברך לכולם אבל קביעות בעו ולפ"ז לדידן אין חילוק בין פת ויין לשאר דברים דבישיבה אפילו פת ויין אחד מברך לכולם ושלא בישיבה בשאר דברים נמי כל אחד מברך לעצמו:
ב סָעִיף א וכתב בספר המצות אם בני אדם ישבו או הסיבו עתה וכו' דעתו לומר דלא מהניא הסיבה אלא במקום שרגילין להסב עליו אבל במקום שאין רגילין להסב עליו לאו הסיבה היא דאלו שהסיבו עליו בטלה דעתן ורבינו כותב שנראה לו שאין חילוק בין האידנא למעיקרא כלומר דכל שהסיבו עליו אע"פ שאין רגילות להסב עליו הוי הסיבה ואחד פוטר את חבירו ובאמת שדברי סמ"ג הם דברי התוספות שהרי בפרק כיצד מברכין (ברכות לט.) גבי הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא הביאו לפניהם פרגיות וקפלוטות נתן בר קפרא רשות לאחד מהם לברך כתבו ומיירי בהסיבו ואנו אין לנו שום הסיבה אלא על הפת ולכך צריך לברך לכ"א על כל דבר הן בפירות הן ביין ובפרק כ"ה כתבו ג"כ וז"ל ומה שאין אנו נוהגין עכשיו לברך אחד לכולם אלא בפת לחודיה לפי שאין אנו קובעים עצמנו להסב על היין ועל הפירות וכ"כ גם כן במרדכי בפרק כיצד מברכין וכיוצא בזה דברי הרשב"א בפרק כיצד מברכין גבי הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא: ויש לשאול א"כ לפי שיטה זו שאר דברים נמי בעו הסיבה ומשמע דלא אתי לא כלישנא קמא ולא כלישנא בתרא דללישנא קמא פת ויין דוקא בעו הסיבה ושאר דברים לא בעו וללישנא בתרא שאר דברים לא מהניא בהו הסיבה ואפשר שהם מפרשים דיין דנקט רבי יוחנן לאו דוקא דבכלל יין הוו שאר דברים ובין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא לרבי יוחנן אין חילוק בין פת לשאר דברים לענין ברכה דבתחלה דבכולהו אם הסיבו אחד מברך לכולם ואם לא הסיבו לא. וכן מצאתי להרשב"א שכתב הלכה כלישנא בתרא והלכך שאר דברים חוץ מפת ויין לא מהניא בהו הסיבה אלא מיהו מעשה דבר קפרא ותרי תלמידי דאייתי קמייהו דורמסקית ופרגיות ונתן רשות לאחד מהם לברך משמע דאפילו לשאר דברים נמי מהניא הסיבה ונ"ל מתוך אותו מעשה דרב ודאי להדין לישנא בתרא ס"ל דלא מהני הסיבה אלא לפת בלבד ואפילו יין דחשוב לא מהניא ליה לדידיה ור' יוחנן ס"ל דבכל מילי מהניא הסיבה אלא משום דשמעיה לרב דאמר יין לא מהניא ליה הסיבה נקט איהו נמי יין וה"ה נמי לכל מילי אי קבעו ליה דוכתא והסיבו עכ"ל ובהגה"מ פ"א נסתפקו בדין זה שכתבו בשם סמ"ק וז"ל ואנו אין אנו רגילים לקבוע עצמנו אלא בפת אבל בשאר דברים כל אחד מברך לעצמו מיהו בליל פורים ובליל שלפני ברית מילה שרגילין לקבוע עצמם על היין ועל הפירות יש להסתפק אם אחד מברך לכולם ע"כ ולענין הלכה כבר נתבאר שדעת רוב הפוסקים לפסוק כלישנא קמא וכרבי יוחנן דאמר דפת ויין דוקא בעו הסיבה אבל כל שאר דברים לא בעו הסיבה והכי נקטינן וה"מ לברכה ראשונה אבל לברכה אחרונה קי"ל דאין זימון לפירות וכמו שכתב רבינו לקמן בסמוך: אין המברך מוציא האחרים אא"כ יאכל וישתה עמהם פשוט בס"פ ראוהו בי"ד (כט.):
ג סָעִיף א מ"ש שיוצאין בשמיעתן אפילו לא יענו אמן נראה דהיינו מדאסיקנא בפ' לולב הגזול (לח:) דשומע כעונה ובר"פ ג' שאכלו (מה:) אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ב' שאכלו כאחד אחד יוצא בברכת חבירו והוינן בה מאי קמ"ל תנינא שמע ולא ענה יצא וכ"כ הרשב"א בפרק כיצד מברכין על מתני' דהיו יושבין לאכול כל אחד ואחד מברך לעצמו וכ"כ ג"כ הר"ן בפרק הקורא את המגילה עומד אמתניתין דאין פורסין על שמע דשומע כעונה בין בעונה אמן בין בלא עונה: וז"ל הרמב"ם בפ"א כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוין לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן ונראה שלמד זה שצריך שישמענה כולה מדאמרינן בסוף פרק אלו דברים (ברכות נג:) אמתניתין דעונין אמן אחר ישראל המברך למימרא דישראל כי לא שמע כולה ברכה עונה אמן וכי לא שמע היכי נפיק אמר חייא בר רב בשלא אכל עמהם ואע"פ שדברי הרמב"ם שמצריך שישמע כל הברכה מתחלתה עד סופה אמורים אצל יוצא בשמיעה לבד בלא עניית אמן ה"ה דאפילו עונה אמן אינו יוצא אלא אם שמע כל הברכה מתחלתה ועד סופה שהרי מאי דמשמע בגמרא שאינו יוצא אלא בשמיעת כל הברכה בעונה אמן היא וכ"כ רבינו בסימן רט"ו עונין אמן אחר ישראל המברך אע"פ שלא שמע כל הברכה אלא הזכרת השם ומוקמינן לה בשלא אכל אבל אם אכל ונתחייב בברכה אינו יוצא עד שישמע כל הברכה ובסי' רי"ט כתב רבינו בשם הרא"ש דאע"ג דשומע יוצא בשמיעה בלא עניית אמן היינו דוקא כשהמברך חייב ג"כ בברכה אבל היכא שאין המברך חייב באותה ברכה צריך לענות ואם לאו אינו יוצא וכבר כתב הוא שם היכי משכחת לה ברכה שאין המברך חייב בה ולא תהיה ברכה לבטלה כלומר שאם מברך לבטלה אין העונה אחריו אמן נפטר מאותה ברכה. והרמב"ם כתב בפ"א כל העונה אמן אחר המברך ה"ז כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה היה המברך חייב מדברי סופרים והעונה חייב מן התורה לא יצא י"ח עד שיענה או עד שישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמוהו: ומ"ש רבינו שיוצאין בשמיעתן שמכונים אליו דמשמע שצריך שיתכוין לצאת וכן מ"ש הרמב"ם כל השומע ברכה וכו' ונתכוון לצאת בה י"ח יצא אתיא כמ"ד מצוות צריכות כוונה ולדעתו ה"נ צריך המברך להתכוין להוציאו כדאיתא בס"פ ראוהו ב"ד דאילו למ"ד אין צריכות כוונה אע"פ שלא נתכוין לצאת וגם חבירו לא נתכוון להוציאו כיון ששמעה יצא כדאיתא התם :
ד סָעִיף א וה"מ בברכה ראשונה כלומר הא דאמרינן דאחד פוטר את כולם ביין ושאר דברים ה"מ בברכה ראשונה אבל בברכה אחרונה אין זימון לפירות הכי איתא בפ' כ"ה (קו.) ש"מ אין מזמנין על הפירות וכתבו התו' דטעמא דשאני בין ברכה דבתחלה לברכה דבסוף היינו משום דברכה דבתחלה כל א' מרויח באותה ברכה שע"י כן מותרים לאכול וליהנות ולפיכך מצטרפים לה אבל בסוף שכבר אכלו לא מצטרפין: וכתב הרשב"א בפרק כיצד מברכין גבי מעשה בר"ג וזקנים שהיו מסובין בעלייה והביאו לפניהם כותבות ואכלום ונתן ר"ג רשות לר"ע לברך שהראב"ד פי' דהאי עובדא כשהביאו להם כותבות בסוף הסעודה שכבר בא להם זימון ע"י הפת וכמו שמברך להם אחד ברכת המזון כך יברך להם ברכה אחרונה : כתוב בספר אהל מועד אחר דברי הרמב"ם ודוקא במידי דאכילה ושתיה אבל לא בברכות אחרות ויש סובר דאפי' כל הברכות שומע כעונה ואפי' לכתחלה אבל הרא"ה כתב ז"ל בכל דבר של אכילה ושתיה מהניא הסיבה לענין ברכה שלפניו אבל לענין ברכה שלאחריו אין אחד מברך לכולם אלא בפת וכדקי"ל אין זימון בפירות ע"כ ורשב"א כתב בכל ברכה שהן של אכילה ושתיה כל שבירך האחד ושמעו האחרים בין ברכה שבתחלה בין ברכה שבסוף יצא דשומע כעונה ולכתחלה אין עושין כן לפי שאין זימון לפירות עכ"ל ומ"ש בשם הרשב"א כ"כ בתשובה והוא בתשובה להרמב"ן ס' קצ"ו: כתוב בהגה"מ פי"ח תניא בתוספתא י' שעושין י' מצות כל אחד מברך לעצמו ואם עושין כולם מצוה אחת אחד מברך לכולם ע"כ: בסי' כתב רבינו שלא יברך כשהוא ערום ושם כתבתי אם מותר לברך בלא חגורה:
א סָעִיף א על כל הפירות וכו' כבר נתבאר בסימן קס"ז סי"ב ובסימן קע"ד ס"ט דקי"ל דבין פת ויין ושאר דברים מהני ישיבה לדידן וישיבה בעינן אף לשאר דברים ואי ליכא ישיבה כל אחד מברך לעצמו ומ"ש בספר המצות נתבאר בסימן קע"ד וסימן קע"ה דעתו ודעת החולקים עליו וע"ש כתבתי דיש לנהוג להוציא עצמו מן הספק דאף בקובעים עצמן לשתית יין דהמברך יכוין שלא להוציא אחרים כדי שיתחייב כל אחד לברך לעצמו ובשאר דברים המנהג פשוט דכ"א מברך לעצמו:
ב סָעִיף א אין המברך וכו" ע"ל סימן רט"ו דאף בעונה אמן אינו יוצא אלא כששמע כל הברכה מתחלתה ועד סופה:
ג סָעִיף א ומ"ש ואז יוצאין בשמיעתן שמכווני' אליו וכו' משמע שצריך שיכוין לצאת דמצות צריכות כוונה וה"ה דצריך שיכוין המברך להוציאו וע"ל סי' תקפ"ט:
ד סָעִיף א וה"מ בברכה ראשונה וכו' פי' הא דאחד פוטר כולם ביין ושאר דברים ה"מ בברכה ראשונה וכו' וכ' ב"י ע"ש הרשב"א והרמב"ן דבדיעבד יוצא בשמיעה אף בברכה אחרונה.
א ולענין פירות נוהגין שכל אחד מברך אבל לענין יין אין נוהגין כדברי הסמ"ג אלא כדברי הטור שאחד מברך לכולם ונראה דנהגו כן משום דס"ל כלישנא דאיתא בגמרא דבשאר דבדים חוץ מפת ויין לא מהני בהו הסיבה וכן הוא דעת הראב"ד כמ"ש לעיל סי' קע"ז:
ב וע"ל סימן תקפ"ט:
ג וע"ל סימן קע"ז איזה מיקרי אחר הסעודה:
א סָעִיף א אבל כל שאר דברים לא בעו היסיבה כתב ב"י ומשמע דאף ישיבה לא בעו מיהו בס"ס קע"ד משמע מדברי רבינו דבעו ישיבה ואפשר דה"ט דאע"ג דשאר דברים לא בעו קביעות היסיבה מ"מ צריך הוכחה שהאחרים מכוונים לצאת בברכה זו והוכחה זו ע"י שיושבין יחד וכן נראה מדברי התוס' ורבינו ירוחם עכ"ל:
ב סָעִיף א ואז יוצאין בשמיעתן שמכוונים אליו זה כתב אליבא דמ"ד מצות צריכות כוונה ולפ"ז ה"ה שהמברך צריך לכוין להוציא אותו אבל אליבא דמ"ד א"צ כוונה א"צ שיכוין. ב"י. וצ"ע הלא ב"י כתב לעיל ריש סי' קצ"ב דאפילו למ"ד מצות א"צ כוונה מיהו כוונה לשמוע בעינן אלא שא"צ כוונה לצאת ואפשר דמדדייק רבינו וכתב שמכוונים אליו משמע דבעי כוונה לצאת ודו"ק ועיין מ"ש הר"י ספ"ק דברכות והביאו ב"י לקמן סי' תקפ"ט דמצות התלויין בדיבור לד"ה צריכות כוונה.
א מ"ש הב"י ולפ"ז לדידן אין חילוק בין פת ויין לשאר דברים כו' אין לדקדק דכאן כתב הב"י דאין חילוק לדידן ואחר זה כתב ז"ל ולענין הלכה כבר נתבאר ודוחק לומר דכתב הלכתא למשיחא. ונראה דמ"ש תחלה ולפ"ז לדידן אין חילוק כו' לשון לדידן תפס לשון רבינו שכתב ולדידן סגי בישיבה וגם ס"ל דאין חילוק ביין וכיוצא בו בין לדידן לזמניהן. ואח"כ כתב ולענין הלכה אליבא דכ"ע וק"ל:
ב סָעִיף א אבל ברכה אחרונה אין זימון אלא לפת נראה לפת ל"ד אלא ה"ה מיני דייסא העשוי מחמשת מיני דגן וכמ"ש הרא"ש לעיל סימן קע"ח ולענין דברים הטעונין ברכה במקומן וטעם חילוק בין ברכה ראשונה לאחרונה כתבתי לעיל ריש סי' קס"ב. ועיין בב"י בס"ס שהביא לשון הרשב"א ז"ל וכתב הרשב"א בפ' כיצד מברכין כו' עד וכמו שמברך להן אחר ברכת היין כך להם ברכה אחרונה עכ"ל אמת שבל' הזה כתיב ג"כ בחידושי הרשב"א פר' כיצד מברכין ריש דף ל"ח אבל נלע"ד שט"ס הוא וצ"ל ברה"ז וטעו המדפיסים והדפיסו ברכת היין. וה"פ מאחר שכבר קבעו יחד לפת כמו שאותו קביעות מועיל להן שא' מהן יכול לזמן ולפטור (בדברים הבאים לאחר הסעודה שטעונין ברכה לפניהן ולאחריהן) המסובים האחרים מבהמ"ז כך יכול לפטור אותן א' מהן בברכה אחרונה דכותבת אף שבעלמא אין זימון לפירות וכן מוכח בהדיא שם בחידושי רשב"א ע"ש ריש דף כ"ח דכתב דר"ג דנתן לר"ע רשות לברך ולזמן משום דר"ג לטעמיה דס"ל דמברכין ג' ברכות אכל ז' מינים ור"ע עבד כרבנן ולא בירך אחריו כ"א מעין ג' ברכות וכתב הרשב"א דר"ע לא היה דעתו לפטור האחרים דאין זימון לפירות והביא אח"כ דברי הראב"ד דכתב דדעת ר"ע היה לפטור גם אחרים וה"ט משום דסבר כיון דקבעו לפת מועיל הקביעות ג"כ לברכה אחרונה ופירות הבאים לאחר המזון קודם ברכת המזון דטעונין ברכה לפניהן ולאחריהן וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.