א ארבעה צריכים להודות יורדי הים כשיעלו ממנו והולכי מדברות כשיגיעו לישוב ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא וסי' וכל החיי"ם יודוך סלה חבוש יסורין ים מדבר. מאי מברך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב והשומעים אומרים אשר גמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה. כתב רב אלפס צריך לאודויי באנפי י' וכ"כ הרמב"ם ז"ל אבל התוספות כתבו על הא דאמר אביי וצריך לאודויי באנפי י' דכתיב וירוממוהו בקהל עם ואמר מר זוטרא והוא דאיכא תרי רבנן מינייהו דכתיב ובמושב זקנים יהללוהו ופריך ואימא עשרה ותרי רבנן קשיא. וכתבו כיון דלא אפשיטא עבדינן לחומרא ובעינן תרווייהו. ואם בירך אפילו בפחות מי' א"צ לחזור ולברך דלישנא וצריך לאודויי באנפי י' משמע דוקא לכתחלה: ואם בירך אחר ואמר בא"י אמ"ה אשר גמלך כל טוב וענה אמן יצא דגרסינן בפרק הרואה רב יהודה חליש ואיתפח על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא אמר להו פטרתן מלאודויי וצריך לומר שהזכירו שם ומלכות כגון שאמרו בריך רחמנא מלכא דיהבך לן שהרי כל הברכות צריכות שם ומלכות ואסיקנא כשענה אמן. ופי' א"א ז"ל אע"ג דשומע יוצא בשמיעה בלא עניית אמן היינו דוקא כשהמברך חייב ג"כ בברכה אז יוצא השומע בלא עניית אמן אבל הכא כיון שהם לא היו חייבין בברכה זו לכך הוצרך הוא לענות אמן ולא חשיב ברכה לבטלה כיון שהם לא נתחייבו בה שהם נתנו שבח והודאה למקום כדרך בני אדם שמשבחים למקום על הטובה שמזמין להם לפי זה אם בירך אחד הגומל לעצמו ושמע אחר וכיון לצאת יצא בלא עניית אמן ואם איחר מלברך יש לו תשלום לברך כ"ז שירצ': ונוהגין באשכנז וצרפת שאין מברכין כשהולכים מעיר לעיר שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי בה חיות רעות ולסטים והא דאיתא בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה לא אמרו אלא לענין תפלת הדרך שבכל הדרכים צריך אדם לבקש על עצמו אבל ברכת הגומל במקום תודה איתקן: וכן לענין חולה כתב הר"ר יוסף דוקא חולה שנפל למטה אבל חש בראשו או במעיו א"צ לברך וכן כתב הראב"ד דוקא במכה של חלל שיש בו סכנה אבל הרמב"ם ז"ל כתב דבכל דרך ובכל חולי צריך להודות דגרסינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה הם (וכל החולים בחזקת סכנה הם) וכ"כ בערוך דאפילו חש בעיניו או בראשו צריך לברך וכן נוהגין בספרד:
א סָעִיף א ארבעה צריכים להודות יורדי הים וכו' בפרק הרואה (ברכות נד:):
ב סָעִיף א מאי מברך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב כך היא גירסת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אע"פ שהנוסחא בגמרא בספרים שלנו היא ברוך גומל חסדים טובים גירסת הני רבוותא עיקר ופירוש הברכה בא"י אמ"ה הגומל לחייבים וכו' כלומר אפי' לאותם שהם חייבים דהיינו שהם רשעים דתרגום רשע חייבא עכ"ז גומל להם טובות וגם אני כאחד מהם שאף על פי שאיני הגון גמלני בכל טוב:
ג סָעִיף א ומ"ש והשומעים אומרים אשר גמלך כל טוב וכו' אינו בגמרא אלא שהרמב"ם כתבו בפ"י:
ד סָעִיף א כתב רב אלפס צריך לאודויי באנפי עשרה כדאמר אביי וכתב ג"כ דתרי מינייהו רבנן כדאמר רב הונא וכ"כ ג"כ הרמב"ם וסמ"ג. והתוספות סוברים דבעינן י' ועוד תרי רבנן דה"ל תריסר כיון דאותיבנא לרב הונא ואסיקנא בקשיא וכ"נ שהוא דעת הרא"ש. והרי"ף והרמב"ם וסמ"ג סוברים דכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן לקולא והכי משמע מדאמרינן גבי עובדא דרב יהודה חלש וכו' והא אמר אביי צריך לאודויי באנפי עשרה ומהדרינן דהוו בי עשרה אלמא דבי' לחוד סגי: ווכתב המרדכי ומיהו אי ליכא רבנן יברך. וכתוב בא"ח נהגו להודות אחר קריאת התורה לפי שיש שם י':
ה סָעִיף א ואם בירך אפי' בפחות מי' א"צ לחזור ולברך וכו' זו היא סברת רבינו דדייק מלישנא דגמרא ואין הדיוק נראה בעיני דאדרבה לישנא דצריך משמע שיש עיכוב בדבר. וכן דעת ה"ר יונה כמו שאכתוב בסמוך:
ו סָעִיף א ואם בירך אחר וכו' דגרסינן בפ' הרואה רב יהודה חלש וכו' שם בגמרא:
ז סָעִיף א ומ"ש וצריך לומר שהזכירו שם ומלכות כ"כ שם הרא"ש ופשוט הוא:
ח סָעִיף א ומ"ש ואסיקנא בשענה אמן שם בגמרא:
ט סָעִיף א ומ"ש ופי' א"א ז"ל אע"ג דשומע יוצא בשמיעה בלא עניית אמן וכו' לא מצאתיו בפסקיו. ואפשר שכ"כ בתוספותיו או שאמר כן ע"פ ולמד רבינו משם שאם אחד היה חייב לברך הגומל ובירך לעצמו ושמע אחר וכיון לצאת יצא בלא עניית אמן כדקי"ל בכל דוכתא דשומע כעונה וכמו שנתבאר בסי' רי"ג: והא דאמרינן שיצא בשמיעתו אם כיון לצאת אתי כמ"ד מצות צריכות כוונה ולפי דעתו ה"נ בעינן שהמברך יכוין להוציאו כדאמרינן בס"פ ראוהו ב"ד (ראש השנה כח:) דאילו למ"ד אין צריכות כוונה לא בעינן שיכוין לצאת כדאיתא התם: וכתב ה"ר יונה על האי עובדא למדנו מכאן שאם יש שם י' וברכו ברכה זו וענה החולה אמן א"צ לברך ברכה אחרת ואם אין שם י' צריך לברך ונראה שהם יכולים לאמרה אפילו בלא י' אע"פ שאין החולה נפטר בה ע"כ:
י סָעִיף א וממ"ש רבינו דלא חשיב ברכה לבטלה מה שבירכו הם אע"פ שלא נתחייבו בה שהם נתנו שבח והודאה למקום על הטובה שמזמין להם יש ללמוד על מה שנוהגים קצת אנשים שכשיולדות נשותיהם עומדים ומברכים ברכת הגומל דלאו ברכה לבטלה היא דכשם דרב חנא בגדתאה ורבנן אע"פ שלא היו חייבים בברכה זו היו מברכים אותה כדי לתת שבח והודאה למקום על הטובה שהזמין להם שניצול רב יהודה כך מי שילדה אשתו אע"פ שאינו חייב בברכת הגומל יכול לברך אותה כדי לתת שבח והודאה למקום על הטובה שהזמין לו שניצולה אשתו אבל מצאתי להרשב"א שכתב ואע"ג דבעיא היא בירושלמי מהו לברך אניסא דרביה ולא פשטוה איכא למפשטה מהא דרב חנא דאיתא לקמן בגמרא נראה שדעתו לומר דרב חנא בגדתאה ורבנן לא בריכו על רפואת רב יהודה אלא לפי שהיה רבם וכ"כ הרב רבי מנוח ולפי דבריהם אין ללמוד משם למי שאינו רבו אע"פ שהוא חביב עליו כגופו שיברך על רפואתו. ומ"מ מצאתי לה"ר מנוח שכתב אבל אחרים אין צריכים ומסתברא דאי אית להו תועלת בהצלתם שמברכין ע"כ ולענין הלכה כיון דלדברי הכל אינו חייב לברך לא יברך ואם בירך גוערין בו דדילמא ברכה לבטלה היא :
יא סָעִיף א ואם איחר מלברך יש לו תשלום לברך כל זמן שירצה זו היא סברת רבינו: אבל בא"ח כתוב בשם רמב"ן דעד ג' ימים מברכין ואני מצאתי כתוב דטעמא דאמרינן בעירובין (סה.) הבא מן הדרך לא יתפלל עד ג' ימים נראה דעד ג' ימים קרוי בא מן הדרך ועוד מצאתי כתוב שהרשב"א קבל מהר"י דעד ה' ימים יכול לברך:
יב סָעִיף א ונוהגין באשכנז ובצרפת שאין מברכין וכו' עד אבל חש בראשו או במיעיו א"צ לברך הכל דברי הרא"ש בפרק הרואה והתוס' ג"כ כתבו שם דברי ה"ר יוסף.
יג סָעִיף א ומ"ש בשם הרמב"ם דבכל דרך ובכל חולי צריך להודות אינו מבואר בדבריו אלא דממה ששינה הולכי מדברות האמור בגמרא וכתב במקומה בפ"י הולכי דרכים משמע דבכל הולך דרך קאמר ומינה למד רבינו דחולה ונתרפא בכל חולי קאמר ואפשר דהרמב"ן גרסינן בנו"ן שכ"כ בספר ת"ה דלאו דוקא בחולי שיש בו סכנה ולא במכה של חלל דוקא אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון (שבת לב.) וכן בדרך כל הולכי דרכים צריכים להודות וכ"כ הרא"ש בתשובה וסיים בה ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע לבא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע ואדרבה כל שהוא קבוע הוא יותר חזק ואף על פי שנעשה לו נס פעמים רבות וניצל ממנו מן השמים רחמוהו ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא עכ"ל:
יד סָעִיף א ומ"ש רבינו דגרסינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה הם איני יודע מה מלמדנו שכבר כתבו למעלה וכתב שבני צרפת מפרשים דהיינו לענין תפלת הדרך דוקא ומצאתי ספר שכתוב בו דגרסינן בירושלמי כל החלאים בחזקת סכנה הם ויישר מאד בעיני דהשתא מייתי ראיה מהירושלמי דבכל חולי צריך להודות כדמשמע מדברי הרמב"ם דהא כל החלאים בחזקת סכנה ליכא לפרושי אלא לענין ברכת הגומל ואפשר שרצה ללמוד מכאן דה"ה לכל הדרכים בחזקת סכנה הם לענין ברכת הגומל קאמר דכיון דתרווייהו בחד לישנא מיתנו כי היכי דמפרשינן כל החלאים בחזקת סכנה נפרש כל הדרכים בחזקת סכנה: כתב הרד"א עתה נהגו העולם לברך ברכת הגומל ואפילו כשהולכים מעיר לעיר וכ"כ הרמב"ן וכתב בה"ג שכשיש לו לילך פרסה או יותר אומר תפלת הדרך אבל פחות מפרסה אינו אומרה ש"מ דס"ל דשיעור דרך פרסה הוי עכ"ל וז"ל א"ת י"א שאינו מברך הגומל אלא אם הלך פרסה או יותר והרמב"ן כתב שכל דרך בחזקת סכנה ואפילו בפחות מפרסה מודה ע"כ ולא כן המנהג עכ"ל א"ת ולענין הלכה נראה דפחות מפרסה אינו מברך הגומל כדברי בה"ג לענין תפלת הדרך. כתב הרד"א בשם ה"ר גרשום בר' שלמה שהנעשה לו נס אינו מברך הגומל וז"ל א"ת ההולך תחת קיר נטוי ועל הגשר שמזכירין לו עונותיו יברך הגומל אחר שעבר וי"ל כיון דדבר קצר הוא לעבור מהרה אינו נחשב לסכנה כ"כ עכ"ל וכתב עוד י"א שד' בלבד צריכין להודות אבל אחרים שבירכו הויא ברכה לבטלה וכן פסק ה"ר שם טוב פלכו בשם התוס' דאלו הד' דוקא וה"ה בכל מקום שמזכיר התלמוד מספר עכ"ל אבל הריב"ש כתב בתשובה סי' של"ז שאלה הא דאמרינן בפ' הרואה ד' צריכים להודות מי נימא הני דוקא וא"כ אפילו נפל עליו כותל או ניצל מדריסת שור ונגיחותיו וכיוצא בנסים כאלו אינו חייב לברך או נימא דכ"ש הוא: תשובה נראה שצריך לברך שהרי הולכי מדברות שצריכים להודות זהו מפני סכנת אריה וגנבים המצוים בדרכים וא"כ כשעמד עליו אריה לטורפו אפילו בעיר אם גנבים באו לו אם שודדי לילה וניצל מהם וכיוצא בנסים אלו כ"ש שצריך להודות ולא הוזכרו הד' בכתוב אלא מפני שהם מצוים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים וכ"ש הנעשה לו נס וניצול ממיתה עצמה שהרי קבעו עליו ברכה אחרת לברך כשיעבור עוד במקום ההוא ברוך שעשה לי נס במקום הזה וכ"ש שמי שניצל צריך הוא להודות כדרך הד' שצריכים להודות ולא שיפטר מברכת ההודאה בברכת שעשה לי נס שחייבוהו לברך כשישוב לעבור במקום ההוא ואולי לא יעבור שם לעולם ולא יברך אותה ברכה אלא ודאי נראה שברכת ההודאה מברך אותה מ"מ עכ"ל:
א סָעִיף א ארבעה צריכים להודות וכו' בפרק הרואה סוף (ברכות דף נ"ד) וסימן וכל החיי"ם יודוך סלה נראה דקא יהיב סימנא לפי דבגמרא קאמר בסתם ד' צריכין להודות יורדי הים והולכי מדברות וכו' והרמב"ם כתב ויורדי הים כשיעלו והולכי דרכים כשיגיעו ליישוב דמפרש להו דומיא דחולה שנתרפא וחבוש שיצא מבית האסורין להכי קא יהיב סימנא וכל החיים יודוך סלה לאורויי דהני ד' כולהו דקא רמיזי בתיבת חיי"ם אין להם להודות אלא כשניצולו מן המות והגיעו לחיים דהיינו יורדי הים כשעלו וחבוש לאחר שיצא דומיא דחולה והולכי מדברות. כתב הרמב"ם כיצד מברך עומד ביניהם ומברך וכו' וכתב בכ"מ וצ"ע מנ"ל ומש"ה השמיטו בש"ע ולא כתב דעומד ביניהם נמשך אחר רבינו שלא כתב מיהו מנהג כל ישראל לברך מעומד ואין לשנות והכי משמע לישנא דקרא וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו דמדקאמר ובמושב זקנים יהללוהו אלמא דהזקנים בישיבה מכלל דהמהללים אינם בישיבה אלא בעמידה:
ב סָעִיף א ואם בירך אפילו בפחות מעשרה א"צ לחזור ולברך דלישנא וצריך לאודויי באנפי עשרה משמע דוקא לכתחלה ותלמוד ערוך הוא בפרק היה קורא (ברכות דף ט"ו) דקאמרינן דתנן ר' יהודה אומר משום ראב"ע הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו שנאמר שמע ישראל וגו' ופירש"י וכל צריך לכתחלה משמע הא דיעבד שפיר דמי עכ"ל אלא דבתר הכי קאמרינן הוה אמינא צריך ואין לו תקנה אפילו בדיעבד אבל קושטא הוא דצריך לכתחילה משמע הא דיעבד שפיר דמי ובפרק מי שהוציאוהו ריש (עירובין דף מח) פריך נמי ודילמא צריך ואין לו תקנה קאמרינן ונראה דזהו נמי דעת הרמב"ם בפ"ז מה' ס"ת שכתב אכל הני שצריך להניח בין כל תיבה ותיבה כמלא אות קטנה וכו' כל הדברים אלו לא נאמרין אלא למצוה מן המובחר וכו' וכ"כ בי"ד סימן רע"ג ועיין במהרי"ק שורש ק"ל: מיהו ב"י כתב דאדרבה נראה מלשון וצריך משמע שיש עיכוב בדבר וכן דעת ה"ר יונה שכתב שאם לא היה שם עשרה צריך לחזור ולברך: וכתב בש"ע כיון דאיכא פלוגתא דרבאוותא טוב לחזור ולברך בפני עשרה בלא הזכרת שם ומלכות אבל לפע"ד העיקר כדברי רבינו שא"צ לחזור ולברך כל עיקר:
ג סָעִיף א ואם בירך אחר וכו' כתב ב"י על מה שנוהגים לברך ברכת הגומל כשילדה אשתו וניצולה מן הסכנה יכול לברך לתת שבח והודאה למקום על הטובה שהזמין לו שניצולה אשתו וכ"כ ה"ר מנוח וז"ל אבל אחרים א"צ לברך ומסתברא דאי אית להו תועלת בהצלתם שמברכים ע"כ ואין תועלת לאדם יותר מהצלת אשתו שהוא כגופו וה"ה הצלת בניו ואוהביו וכ"כ בשלטי הגבורים לשון ר"י אחרון ז"ל ונראה בעיני שאם רצה אדם לברך הגומל על אוהבו ועל קרובו שהוא כואב עליו הרשות בידו עכ"ל ואע"פ שב"י כתב ע"ש הרשב"א דהא דבריך רב חנא בגדתאה ורבנן על רפואת רב יהודה היינו לפי שהיה רבם משמע דאם אינו רבו לא יברך היינו באין לו תועלת בהצלתו אבל אוהבו וקרובו כל שכן אביו או אשתו ובניו יש לו לברך כמו על רבו כנ"ל להלכה למעשה ודלא כב"י דכתב דאין לו לברך ואם בירך גוערין בו דדילמא ברכה לבטלה היא ולא נהירא אלא כדפי' דאף להרשב"א יש לו לברך:
ד סָעִיף א אבל הרמב"ם כ' דבכל דרך ובכל חולי וכו' איכא למיד' דאע"פ דהרמב"ם כתב והולכי דרכים כשיגיעו ליישוב ולא כתב הולכי מדברות מכל מקום מסוף דבריו שכ' כשיגיעו ליישוב מפורש דמיירי בהולכי דרכים במקום שאין שם יישוב אבל בהולך בדרך במקום יישוב מעיר לעיר מנא לן דלהרמב"ם צריך לברך ועוד שלא נרמז ברמב"ם דס"ל בכל חולי ועוד דאמר דגרסינן בירושל' וכו' והרמב"ם בספרו כתב פסקיו בסתם בלא ראיה ואם תפרש דמדברי רבינו הוא דמביא ראיה לדברי רמב"ם מדגרסינן בירושלמי כל שכן דקשה הלא כתב רבינו דבני צרפת מפרשים דהיינו לענין תפלת הדרך דוקא כמו שהקשה ב"י לכן נראה עיקר דהרמב"ן בנו"ן גרסינן שכתב כך להדיא בספר ת"ה בענין ההודאה (דף ט"ו סוף ע"ג) וז"ל לאו דוקא בחולי שיש בו סכנה ולא במכה של חלל דוקא אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות וכו' וכן בדרך כל דרכים צריכים להודות וכו' וגרסינן בירושלמי גבי תפלת הדרך ר"ש בר אבא בשם רבי חנינא אומר כל דרך בחזקת סכנה ר' ינאי כד הוה אזיל לגבי אכסניא הוה מפקיד גו ביתיה ר' מנא כד הוה אזיל מסחי בבית המרחץ שהיא נסוקת הוה מפקיד גו ביתיה רבי חנינא בריה דר' אבהו בשם רבי יהושע בן לוי כל החולים בחזקת סכנה והלכך בכולן צריך להודות עכ"ל הרמב"ן ורבינו הביא דבריו בקצרה והסופר השמיט וכצ"ל דגרסי' בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה הם וכל החולים בחזקת סכנה הם והכי נקטינן דלא כהגה"ת ש"ע דדוקא בחולי שיש בו סכנה:
א ובהגהות חדשים פרק הרואה כתב לשון ר"י א"ז ונראה בעיני שאם רצה אדם לברך הגומל על אוהבו ועל קרובו שהוא כואב עליו הרשות בידו עכ"ל:
א סָעִיף א יורדי הים כשיעלו ממנו והולכי מדברות כו' כסדר הזה מנאם ג"כ בגמרא ושם פי' ר' יונה ז"ל נשאל לרב האי גאון ז"ל למה לא מנאו אותם כסדר שכתובים במזמור והשיב שרצה למנותן אותן שהם מסוכנים ביותר תחלה שיורדי הים והולכי מדברות הם מסוכנים יותר מהחולה שרוב החולים לרפואה וחבוש רוב פעמים הוא חבוש בעבור ממון ואין סכנתו כ"כ. אבל במזמור המצויים ביותר הזכיר תחלה עכ"ל. וצ"ע ששם בתוס' הקשו זו ותירצו בהיפוך ע"ש. ואפשר ליישב ולומר שהתוס' ס"ל אע"פ שיורדי הים והולכי מדברות הם בסכנה גדולה מ"מ מאחר שאם נמלטים ועלו ליבשה או הגיעו לישוב אז לא היה סובל שום צער כלל מש"ה אינם נחשבים סכנה כ"כ כמו חולה וחבוש דאף אם נתרפא או יצא מ"מ היה סובל צער ויסורין. וסברת רבינו האי דס"ל מאחר שרוב חולים לרפואה ורוב חבושים יוצאים הילכך אינם מסוכנים כ"כ כמו יורדי הים והולכי מדברות ועיין במזמור שמדבר מזה ברישא וכמ"ש לשון הגמרא בדרישה:
ב סָעִיף א חולה ים יסורין כו' לכאורה היה נ"ל יותר לפרש שהחי"ת היא סימן על חבוש והיו"ד ר"ת יסורין רימז לחולה כי אף שגם הבית אסורין הוא ע"י יסורין דחבישה וכמ"ש רבינו מי שהיה בבית האסורין חבוש ויצא. דקדק והוסיף תיבת חבוש לרמז שלא על כל בית האסורין חייב להודות כ"א כשהוא ג"כ חבוש מ"מ תיבת יסורין לחוד איננו מיוחד ליסורין דבית האסורין כמו שהוא מיוחד לחולה כמ"ש קבל עליו יסורים חביבין עליך יסורין. ולגירסא שלפנינו צ"ל שע"ש המקרא שנאמר ממצוקותיהם יוציאם נקט יסורים:
ג סָעִיף א הגומל לחייבים טובות כו' ז"ל ב"י כך היא גירסת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אע"פ שהנוסחא בגמרא בספרים שלנו היא ברוך גומל חסדים טובים וגירסת הני רבוותא עיקר ופי' הברכה בא"י הגומל לחייבים כו' כלומר אפילו לאותם שהם חייבים דהיינו שהם רשעים דתרגום רשע חייבא. עכ"ז גומל להם טובות וגם אני כאחד מהם שאע"פ שאינני הגון גמלני כל טוב. ואין להקשות אנוסח זה מהא דאמרו כל האומר הש"י וותרן הוא יוותרו מעיו וא"כ איך יאמר שגומל לחייבים טובות ואף שמטיב לרשעים בעה"ז אין זה מיקרי טובות אלא מחניף לרשעים ויאבדם או נותן להם תגמולם בעה"ז ואין זה מיקרי טובה די"ל כמ"ש התוספות והביאו ב"י לעיל סימן קפ"ט אמ"ש לוקח נפשות במשפט דאף דיש מיתה בלא חטא מ"מ כל דרכיו משפט כי הוא יודע למה עושה כן וע"ד זה נמי הוא מ"ש הגומל לחייבים טובות שגמלני ר"ל שעשה עמי על דרך הגמול והחסד אמתי או משאר טעמים שישנו לפניו ולא אמרו כל האומר וותרן הוא אלא האומר הש"י עושה מעשים בלי שום טעם אלא בדרך וותרנות וק"ל. ומ"ש והשומעים אומרים כו' אינו בגמרא אלא שהרמב"ם כתבו בפירוש:
ד סָעִיף א צריך לאודויי באנפי עשרה כו' הרי"ף כתב ג"כ דתרי מינייהו רבנן כו' אבל התוס' סוברים דבעינן עשרה ועוד תרי רבנן דה"ל תריסר ואע"פ שב"י מסיק וכתב וז"ל וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כו' דבר פשוט הוא שט"ס הוא וצריך להגיה וכן נראה שהוא דעת הרא"ש. והרי"ף והרמב"ם וסמ"ג סוברים כו' וק"ל. ועיין באשר"י שכתב בהדיא שדעת הרי"ף כדעת הרמב"ם. כתב המרדכי מיהו אי ליכא רבנן יברך כתוב בא"ח נהגו להודות אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה. ה"ג ואמר רב הונא והוא דאיכא תרי רבנן מינייהו ולא כמ"ש בסכרים שלנו בהדייהו וכן איתא בגמרא בהדיא דאל"כ ק' מאי פריך תו ואימא כו':
ה סָעִיף א דלישנא וצריך לאודויי באנפי י' משמע דוקא לכתחלה כתב ב"י ואין הדיוק נראה בעיני דאדרבה לישנא דצריך משמע שיש עיכוב בדבר עכ"ל. ובאמת שקושיא זו חזקה היא מיהו אפשר ליישב ולומר דהא דמשמע לרבינו לישנא וצריך לאודויי כו' דוקא לכתחלה היינו משום דאם איתא דהא דאמר אביי וצריך קאי על עשרה ולעיכובא הכי הל"ל וההודאה צריך להיות באנפי עשרה דכיון דאביי לא בעי למימר שצריך להודות דזה כבר נתבאר בדברי רב אלא אתי למימר באיזה אופן יהיה ההודאה א"כ הל"ל וההודאה צריך להיות באנפי עשרה כדי לסמוך הצריכים לעשרה אלא ע"כ צ"ל דהא דאמר אביי וצריך לאודויי קאי אדלעיל וה"ק אביי דהא דאמרינן לעיל דצריך לאודויי כמ"ש ארבעה צריכין להודות היינו באנפי עשרה והשתא שפיר דייק רבינו שמשמע דוקא לכתחלה וק"ל:
ו סָעִיף א ואיתפח פי' נתרפא:
ז סָעִיף א וצריך לומר שהזכירו שם ומלכות כו' דע לך שאין זה מוכרח לפי שכבר כתבו התוס' ע"ז וז"ל וא"ת והא אמרינן כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וי"ל דרב יודא היה מתלמידי דרב ורב סבר לעיל בפרק כ"מ דלא בעינן אלא הזכרת השם או מלכות ורחמנא היינו מלכות (ומ"ש זה דרחמנא הוא מלכות לכאורה נראה דצ"ל הוא שם) עכ"ל. ורבינו כתב כן לפי דאזיל לשיטתיה שפסק לעיל סימן רי"ד כר' יוחנן דפליג על רב וס"ל דבעינן שם ומלכות:
ח סָעִיף א ופי' א"א ז"ל אע"ג כו' כתב ב"י לא מצאתיו בפסקים ואפשר שכ"כ בתוספותיו או שאמר כן בע"פ:
ט סָעִיף א ושמע אחר וכיון לצאת כו' כתב ב"י דזה אתי כמ"ד מצות צריכות כוונה ולפי דעתו ה"נ בעינן שהמברך יכוין להוציאו כו' ע"ש וצריך לתת טעם על מה שלא כתב רבינו ג"כ שהמברך יכוין להוציאו ונראה דהיינו משום דאילו כתב שהמברך יכוין להוציאו לא הוה אתי לכ"ע דהא למ"ד א"צ כוונה לא בעינן שיכוין להוציאו לאפוקי מ"ש וכיון לצאת אתי לכ"ע דאף למ"ד מצות א"צ כוונה מ"מ צריך כוונה לשמוע והיינו נמי מיקרי כיון לצאת למד כדאית ליה למר כדאית ליה וזהו דלא כב"י שכתב שרבינו נקט אליבא דמ"ד כיון לצאת וק"ל:
י סָעִיף א יצא בלא עניית אמן כו' עיין בכ"מ בפ"א מהלכות ברכות וכתב שם לפרש דברי הרמב"ם דאם המברך אינו חייב אלא מד"ס והשומע חייב מד"ת אינו יוצא בשמיעה אפי' בעונה אחריו אמן עד שיהא המברך ג"כ חייב מד"ת ועי"ל סי' רי"ג דלא משמע הכי ב"י:
יא סָעִיף א יש לו תשלום לברך כל זמן שירצה כו' אבל בא"ח כתוב בשם הרמב"ם דעד ג' ימים מברכין ואני מ"כ דטעמא מדאמרינן בעירובין הבא מן הדרך לא יתפלל עד ג' ימים נראה דעד ג' ימים קרוי בא מן הדרך ע"כ. ונ"ל דאע"ג דאנן לא נהגינן כן היינו מטעם שאנו אינן מכוונין כ"כ בתפלה כמו בזמניהם מ"מ הטעם שפטור הבא מן הדרך עד ג' ימים הוא מפני שנחלש מחמת טירדת הדרך אותו טעם לא נתבטל ושייך ג"כ עכשיו בזמנינו הילכך דין זה של א"ח איתא אף בזמנינו וק"ל:
יב סָעִיף א אבל הרמב"ם כתב דבכל דרך כו' כתב ב"י דהרמב"ן גרסינן בנו"ן שכ"כ בספר תורת האדם דלאו דוקא בחולי שיש בו סכנה וכן בדרך כל ההולכי דרכים צריכים להודות כו' וע"ש בספר תורת האדם בסוף שער ההודאה שמביא הרמב"ן ראיה לדבריו מהירושלמי הזה שכתב רבינו בסמוך:
יג סָעִיף א דגרסינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת הסכנה כו' ז"ל ב"י איני יודע מה מלמדינו שכבר כתבו למעלה וכתב שבני צרפת מפרשים דהיינו לענין תפלת הדרך דוקא ומצאתי ספר שכתוב בו דגרסינן בירושלמי כל החלאים בחזקת הסכנה הם וישר מאוד בעיני דהשתא אייתי ראיה מהירושלמי דבכל חולי צריך להודות כדמשמע מדברי הרמב"ן דהא כל החלאים בחזקת סכנה ליכא לפרושי אלא לענין ברכת הגומל עכ"ל ואפילו לפי מ"ש שגרסינן הרמב"ן ובאמת שהרמב"ן הביא שם בסוף שער ההודאה ראיה לדבריו מהולכי דרכים מ"מ צריך ביאור למה הביאו רבינו אף שכ"כ בשם הרמב"ן מ"מ ה"ל למיכתב בלשון הזה אבל הרמב"ן ס"ל דבכל חולי צריך להודות מההיא דירושלמי הנ"ל ובאמת ששם ברמב"ן התחיל בחולי ואמר שכל החלאים צריכין להודות כו' ואח"כ אמר וכן בדרך כל הולכי דרכים כו' ומביא ע"ז הירושלמי שהתחיל בכל הדרכים בחזקת סכנה ומסיים בכל החלאים בחזקת סכנה ע"ש:
א סָעִיף א ארבעה צריכין להודות ז"ל הגמרא פרק הרואה (ברכות דף נ"ד ע"ב) א"ר יודא אמר רב ד' צריכין להודות יורדי הים דכתיב יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים וכתיב המה ראו מעשה ה' כו' וכתיב ויעמד רוח סערה כו' וכתיב וישמחו כי ישתוקו כו'. יודו לה' חסדו כו' הולכי מדברות דכתיב תעו במדבר בישימון דרך כו' רעבים גם צמאים כו' וכתיב וידריכם בדרך ישרה כו' וכתיב יודו לה' חסדו. מי שהיה חולה ונתרפא. דכתיב אוילים מדרך פשעם ומעוונותיהם יתענו כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו עד שערי מות. וכתיב ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם וכתיב יודו לה' חסדו. ומי שהיה חבוש בבית האסורין דכתיב יושבי חושך וצלמות אסירי עני וברזל. וכתיב יוציאם מחושך וצלמות ומוסרותיהם ינתק וכתיב יודו לה' חסדו עכ"ל. והביאו הרי"ף והרא"ש:
ב סָעִיף א לפי זה אם בירך אחד הגומל לעצמו כו' יצא בלא עניית אמן ק"ק מאי לפי זה דקאמר הלא כבר כתב זה לדינא לעיל סימן רי"ג ז"ל אין המברך מוציא אא"כ אכל עמהן ואז יוצאין בשמיעתו אפילו בלי עניית אמן:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.