א מי שיש לו מקום מיוחד לבית הכסא יכול להכניס עמו אבנים לקנח מלא ידיו אין לו מקום קבוע מכניס עמו כשיעור ראש בוכנא קטנה ואם ניכר באבן שקנחו בו מותר להכניסו אפילו הוא גדול הרבה או אפילו אם הם הרבה ומותר להעלותן לגג לקנח בו ולא אמרינן כיון שיש לו מקום מיוחד לבדו יעלה שם מע"ש צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו ולא חיישינן שמא יתלוש ולא יקנח באדמה מפני שהיא נפרכת וכיון שאינה ראויה לקנח אסור לטלטלה אסור לקנח בחרס אפילו בחול משום סכנה היו לפניו בשבת צרור ואזני חרס חלקים שראויין לקנח בהם מקנח בחרס שהוא ראוי לטלטל לכסות בו הכלי ולא יקנח בצרור צרור ועשבים לחים יקנח בעשבים אבל ביבשים לא משום סכנה שהן חדין ומחתכין הבשר היה צריך לנקביו ואינו יכול לפנות שרפואתו למשמש בפי הטבעת לא ימשמש בכל ידו כדרך שעושה בחול משום השרת נימין אלא ימשמש כלאחר יד בשתי אצבעותיו ור"ח פי' שלא ימשמש בצרור של הקנוח להחליק כדרך שעושה בחול משום כתישה אלא כלאחר יד תשובה להרב ר"מ מרוטנבורג ששאלת על משמוש הברזא בפי הטבעת אם מותר בשבת אמרינן התם אמר רבא אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שעושה בחול מתקיף לה מר זוטרא ליסתכן ומשני כלאחר יד אלמא ע"י שינוי שרי כגון שאוחז הצרור או הברזא בשתי אצבעותיו וממשמש אבל בכל היד לא ואם תחוב כולו בגוף היה נראה דשרי לצאת בו דלא דמי להא דתנן בפ' המצניע (שבת צב.) המוציא בפיו ובמרפקו פטור וכל פטורי שבת פטור אבל אסור דהתם כשהוא פותח פיו ופושט מרפקו המשוי נראה אבל הכא שהוא בלוע כולו בגוף היה נראה דשרי אמנם איני מתירו כיון שמכניסו תדיר כדי לחזור ולהוציא אע"ג דלא דמיא ממש להני איכא למימר דפטור אבל אסור כי הני והואיל ואפשר במשמוש גרידא וע"י שינוי ובהכי סגי דלא ליסתכן לא שרינן ליה להכניסו כולו אפי' ע"י שינוי לצאת בו בשבת ע"כ. אסור לפנות בשדה ניר בשבת שמא יבא לאשויי גומות:
א סָעִיף א מי שיש לו מקום מיוחד לבית הכסא יכול להכניס עמו אבנים לקנח וכו' בס"פ המוציא יין (שבת פא.) ת"ר ג' אבנים מקורזלות מותר להכניס לב"ה ופירש"י מותר להכניסם בתוך ד"א או בחצר דלא מיתסר לטלטולינהו ועוד אבאר זה בס"ס בס"ד ומקורזלות היינו כדי שיהו ראויים לקינוח ופירש"י שם ובפרק לולב הגזול (סוכה לו:) דהיינו פוקוד"ש וכ"כ ה"ה בפכ"ו שמקורזלות הן חדות והתוס' פירשו בפרק לולב הגזול דהיינו שהן רכות והר"ן כתב מקורזלות ראויות לקינוח ואפשר דהיינו לומר דלא שני לן בין חדות לשאינן חדות דבראויות לקינוח תליא מילתא ולאורחא דמילתא נקט מקורזלות וטעמא דשרו טלטול אבנים לקנח בב"ה משום כבוד הבריות כדלקמן ומסיים בברייתא וכמה שיעורן ר"מ אומר כאגוז רבי יהודה אומר כביצה ובברייתא אחריתי קודם זו אמרינן נמנו וגמרו מלא היד ופירש"י מלא היד בין שלשתן ואפילו הן ד' או ה' ובין כולן מלא היד ובתר הכי א"ר ינאי אם יש מקום קבוע לב"ה מלא היד ואם לאו כהכרע מדוכה קטנה של בשמים אמר רב ששת אם יש עליה עד מותר. ופירש"י אם יש מקום קבוע לב"ה. שאם ישתיירו לו בהם ערבית יקנח בהם שחרית מכניס שם מלא יד: כהכרע. כשיעור המכריע: כאגוז. נפיש מכזית וזוטר מכביצה: מדוכה קטנה. מלאכתה לאישור ואסור לטלטלה: ואמר רב ששת אם יש עליה עד. כלומר קינוח המעיד שעשויה לכך מותר לטלטלה לקינוח: והר"ן כ' שאין פירש"י מחוור מכמה טעמים ואחד מהם דבלאו עד נמי מ"ט לא שריא דהא כל כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו ולצורך מקומו אלא ודאי כולה חדא מילתא היא וה"ק ואם לא כהכרע מדוכה קטנה של בשמים כלומר שאם אין לו מקום קבוע לב"ה לא התירו לו מלא היד אלא אבן אחת כהכרע מדוכה קטנה של בשמים כלומר כמשקלה והכי מוכח האי פירושא בירושלמי ורב ששת אמר בתר הכי דאפילו אבן גדולה כל שיש עליה עד מותר לטלטלה שמוכנת היא לכך וכ"כ התוס' (שבת פא.) וז"ל ואם לא כהכרע נראה לר"ת כגירסת ר"ח ואם לאו כהכרע מדוכה קטנה של בשמים והכרע פי' רגל כמו כרעי המטה וכן מפורש בירושלמי כמלא רגל מדוכה קטנה של בשמים אמר רב ששת אם יש עליה עד מותר מילתא באפי נפשה היא פי' מותר לקנח בה אפי' גדולה יותר מכביצה או אם יש הרבה ממלא היד מותר ליטול כולן דכיון דיש עליהן עד דהיינו שקינוח ניכר בו הוכנו כולן וכן פירשו הרי"ף והרא"ש וכך הם דברי רבינו והרמב"ם בפכ"ו כתב דברי רב ששת בפירוש הרי"ף והרא"ש והיכא דאין עליהם עד כתב שמכניס שלשה אבנים מקורזלות לקנח בהם וכמה שיעורן כמלא היד ולא חילק בין שיש לו מקום קבוע לאין לו ואפשר דס"ל דלא קי"ל כרבי ינאי דכיון שלא חילקו בברייתא בין יש לו מקום קבוע לאין לו הכי נקטינן דשיעורא הוי מלא היד בכל מקום:
ב סָעִיף א ומותר להעלותם לגג לקנח בו וכו' שם בעא מיניה רבה בר רב שילא מרב חסדא מהו להעלותם אחריו לגג ופירש"י מי חיישינן לטירחא יתירא או לא והתוספות (שם.) והר"ן פירשו מי אמרינן כי שרו רבנן לטלטל אבנים ה"מ כשאין לו מקום ליפנות שא"א להכניסם מבע"י אבל כשנפנה לגג בתוך ביתו כיון שיש לו מקום קבוע אסור שהיה לו להכניסם מאתמול א"ל גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה:
ג סָעִיף א צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו וכו' (שם:) אר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת. ופירש"י מותר לקנח. דאינו מתכוין לתלוש ומותר דהלכה כר"ש: והתולש ממנו במתכוין חייב. דמקום גידולו הוא ואע"פ שהוא צרור ואינו עפר אמר רב פפי ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולי מתקיף לה רב כהנא אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך ופירש"י פרפיסא עציץ נקוב שזרעו בו אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא היה מונח על גבי קרקע והניחו ע"ג יתדות חייב משום תולש היה מונח ע"ג יתדות והניחו ע"ג קרקע חייב משום נוטע וכתב רש"י חייב משום תולש דאינו נהנה עוד מריח הקרקע ול"נ דהאי חייב ל"ד אלא אסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרו רבנן איסור כרת וסקילה משום קינוח ע"כ וכתב ה"ה בפ"ח ונראה שלא היה גורס בההיא דצרור חייב חטאת אלא חייב בלבד עכ"ל ול"נ שאפשר שגורס בההיא דצרור התולש ממנו חייב חטאת ומה שפירש דחייב ל"ד קאי אהיה ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתדות דאם איתא דחייב בחטאת לא הוו שרי משום קינוח כיון דפסיק רישיה הוא אבל מתולש אע"פ דחייב חטאת לא קשיא לן אמאי שרו רבנן כיון שכשמקנח אינו מכוין לתלוש הא קי"ל דדבר שאין מתכוין מותר וכיון דלאו פסיק רישיה הוא שהרי אפשר לקנח בו ולא יתלשו העשבים שרי והרמב"ם לא הזכיר דין צרור שעלו בו עשבים בפכ"ו וכתב ה"ה בפ"ח שאפשר שסובר שההיתר היא כשהצרור מונח ע"ג יתדות ונסמך על מה שכתב היה לפניו צרור וכו' ואע"פ שלא נזכר שם שעלו בו עשבים כיון שמונח ע"ג יתדות אין איסור מחמת עשבים עכ"ל:
ד סָעִיף א ולא יקנח באדמה מפני שהיא נפרכת וכו' (שם.) א"ר יהודה אבל לא את הפאייס ופירש"י כמו שקל פיסת רגב דהואיל ומיפרכא לא חזי לקינוח ואסור לטלטל:
ה סָעִיף א אסור לקנח בחרס אפי' בחול מפני הסכנה פשוט (שם.) ופירש"י משום סכנה שלא ינתק בו שיני הכרכשתא שהיא תלויה בהם:
ו סָעִיף א היו לפניו בשבת צרור וחרס (שם פב.) רב הונא אמר מקנח בצרור ולא בחרס ורב חסדא אמר מקנח בחרס ולא בצרור מיתיבי היו לפניו צרור וחרס מקנח בחרס ואין מקנח בצרור הב"ע באוגני כלים ופירש"י באוגני כלים. שהן חלקים ואינם מקרעים את הבשר ופסקו הרי"ף והרא"ש כרב הונא וכן פסק הרמב"ם בפכ"ו:
ז סָעִיף א צרור ועשבים לחים יקנח בעשבים אבל ביבישים לא וכו' ג"ז שם היו לפניו צרור ועשבים רב חסדא ורב המנונא חד אמר מקנח בצרור ואין מקנח בעשבים וחד אמר מקנח בעשבים ואין מקנח בצרור מיתיבי המקנח בדבר שהאור שולטת בו שיניו התחתונים נושרות ל"ק הא בלחין הא ביבשין ופסק הרא"ש כמ"ד בעשבים ודוקא לחים אבל יבשים משירין את השינים וכ"כ הרמב"ם בפכ"ו וכן פירש"י לחין אין אור שולטת בהם ואע"פ שכתב ה"ה שמצא בהלכות בהיפך בנוסחא דידן ליתיה ומשמע מדברי רש"י שאפי' אם העשבים מחוברים יכול לקנח בהם בעודם מחוברים ולא יזיזם ומשום שמוש במחובר ליכא כדאמרינן בפ"ג דעירובין (לד:) דלא אסרו אלא באילן אבל לא בירק וכ"כ ר"י בחי"ג:
ח סָעִיף א היה צריך לנקביו ואינו יכול לפנות וכו' גז"ש (פא.) אמר רבא אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שממשמש בחול מתקיף לה מר זוטרא ליסתכן כלאחר יד ופירש"י הנצרך לפנות ואינו יכול לפנות אמרינן לקמן בפירקין דממשמש בצרור בנקב והוא נפתח: כלאחר יד. האי כדרך דקאמר רבא כדרך הממשמש בחול בלא שינוי משום השרת נימין אבל כלאחר יד כגון אוחז צרור בב' אצבעותיו ש"ד ור"י כתב בח"ט כלאחר יד כלומר שנוטל הצרור בב' אצבעותיו כלומר בנחת וממשמש בנחת והרא"ש כתב פירש"י וכתב עוד בשם ר"ח פי' לממשמש צרור כדי להחליקו שלא יסרט בשרו ומשום כתישה:
ט סָעִיף א תשובת הר"ם מבוארת היא:
י סָעִיף א אסור לפנות בשדה ניר בשבת וכו' (גז"ש:) מימרא דרב הונא ופירש"י שדה ניר חרישה ראשונה ועומד לזריעה ואמרינן בגמרא שאם היא בשדה חבירו אפילו בחול אסור משום דוושא ופירש"י מפני שדש את נירו ומקלקל את הזריעה גרסינן תו (שם:) א"ל אביי לרב יוסף ירדו עליה גשמים ונטשטשו מהו א"ל אם היה רישומו ניכר מותר. ופירש"י דקאי אמדוכה קטנה של בשמים דאמר רב ששת אם יש עליה עד מותר. אם נטשטש אותו עד מהו מי ביטל לייחוד דידיה או לא: אי רישומו ניכר מותר. דכיון דמאיס לא חזי לבשמים ולא מבטיל ליה מבית הכסא. וכיוצא בזה פי' הרא"ש דקאי ארב ששת אלא דלטעמיה אזיל שפירש דרב ששת לאו אמדוכה קאי אלא אאבן גדולה או שהם יותר ממלא היד וניכר שקנחו בה מותר לטלטל כולן שכבר הוכנו והשתא מיבעיא ליה אם ירדו עליהם גשמים ונטשטשו כלומר והעביר את קינוח מהו א"ל אם רישומו ניכר מותר אבל הרי"ף פי' כלומר אם ירדו גשמים על האבנים המקורזלות האלו ונטבעו בקרקע מהו מי חיישינן שיהא כסותר או כטוחן או לא א"ל אם היה רישומו ניכר מותר וכדבריו כתב הרמב"ם בפכ"ו. בפ' לולב הגזול (סוכה לז:) מייתי האי ברייתא דג' אבנים מקורזלות מותר להכניסן לבה"כ ופירש"י מותר להכניסן בתוך ד"א ובה"כ בשדה ואינו מוקף מחיצות ואין כאן אלא טילטול דרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזור והתוספות (שם:) כתבו ומדקאמר להכניס משמע דאיכא מחיצות ולשון בה"כ משמע בית ואפ"ה התירו להכניס אע"ג דמכניס מכרמלית לרה"י ותדע דהא איסור טילטול מוקצה חמור מאיסור כרמלית וכיון שהתירו טילטול אבנים משום כבוד הבריות כ"ש שהתירו ד"א בכרמלית ולהכניס מכרמלית לרה"י ומרה"י לכרמלית ומיהו לדידן דיש לנו בה"כ קבוע בבתינו אסור כדמוכח בשלהי המוציא יין (שבת פא:) דשרי רב חסדא להעלותן אחריו לגג ואקשי ליה רבינא וכו' ושני הכא אין אדם קובע מקום לבה"כ משמע דהיכא דקבע אסור ואע"פ שפי' שם בקונטרס דהא דבעי למיסר בגג משום טירחא יתירא בהעלה לגג לא משמע כן אלא לפי שהיה יכול להעלותן לגג מע"ש הוא דבעי למיסר כיון דאפשר להזמינן ומסיק דשרי משום דאין אדם קובע מקום והא דאמר ר' ינאי אם יש לו מקום קבוע לב"ה מלא היד התם בשדות איירי דמקום רחוק הוא וטורח להזמין מע"ש אבל לדידן דיש לו מקום קבוע בבית אסור אא"כ הזמין ושמא כיון דנפישי בני הבית דהוו שקלי להו לא אפשר ושרי עכ"ל התוס' והגהת מיימון בפרק כ"ו כתבו סתם דבבתי כסאות שלנו הקבועים בבתים אסור לטלטל אבנים אא"כ הזמינם מאתמול וכדברי תוס' הראשונים אבל הג"א בפרק המוציא יין כתב כדברי תוס' האחרונים שאם יכול אדם אחר ליכנס באותו ב"ה לא חשיב קבע דזימנין שמוצא שם אדם והולך במקום אחר ולא היה אפשר להזמין מע"ש הלכך מותר להכניס בשבת ומדברי הפוסקים שכתבו דינים אלו סתם משמע דל"ש לן בין זימנא לזימנא דכי היכי דחזינן דשרי להעלותן לגג אע"פ שהיה אפשר לו להעלותן מע"ש ה"נ לדידן דאית לן בתי כסאות שרי משום כבוד הבריות:
א סָעִיף א מי שיש לו מקום מיוחד וכו' ס"פ המוציא יין א"ר ינאי אם יש לו מקום קבוע לבית הכסא מלא היד ואם לאו כהכרע מדוכה קטנה של בשמים אמר רב ששת אם יש עליה עד מותר כך כתבו התוספות הגירסא ודנראה לר"ת כגירסת ר"ח ואם לאו כהכרע מדוכה קטנה של בשמים והכרע פי' רגל כמו כרעי המטה וכן מפורש בירושלמי כמלא רגל מדוכה קטנה של בשמים ודאמר רב ששת אם יש עליה עד מותר מילתא באפי נפשה היא פי' מותר לקנח בה אפי' גדולה הרבה או אם יש הרבה ממלא היד מותר ליטול כולן דכיון דיש עליהן עד הוכנו כולן עכ"ל וכך היא גירסת הרי"ף והרא"ש אלא שפירשו כהכרע מדוכה כראשו של בוכנא שדוכין בו את הבושם והביאו ג"כ הירושלמי שפירש מלא רגל מדוכה קטנה ורבינו לא כתב אלא כשיעור ראש בוכנא וכל זה דלא כגירסת רש"י ופירושו גם הר"ן הקשה על פירש"י והסכים לגירסת הרי"ף והרא"ש אלא שפי' כהכרע מדוכה קטנה כלומר כמשקלה וז"ל רש"י אם יש מקום קבוע לב"ה שאם ישתיירו לו ערבית יקנח בהם שחרית מכניס שם מלא יד עכ"ל משמע דפי' מקום קבוע הוא שמיוחד לו לבדו דאם גם אחרים נכנסים לשם אסור לו להכניס מלא היד שלא לצורך שהרי אחרים יקנחו בהם אלא בכל פעם שיכנס לא יקח אלא אבן אחת כשיעור ראש בוכנא אא"כ יש עליה קינוח המעיד שהכינוהו לכך אז מותר להכניסו אפי' גדול הרבה או אפילו הם הרבה ואפילו אין המקום קבוע לו לבדו דאין באבנים אלו איסור מוקצה כיון שהכינום לכך והרי"ף כתב אם יש עליה עד מותר פירשוהו רבנן כגון סמרטוטין כדתנן התם משמשת בעדים הן הן תיקוניה הן הן עיוותיה:
ב סָעִיף א ומ"ש ומותר להעלותן לגג וכו' בעיא דאיפשיטא לשם ורש"י פי' דלגג קמיבעיא ליה מי חיישינן לטירחא יתירא או לא והתוס' הקשו על פירושו ופירשו דנקט לגג כלומר דיש לו מקום קבוע לו לבדו ואם יזמינם מע"ש לא יקחם אחר ועוד דב"ה קרוב על הגג ויכול להכין שם מע"ש ומהדר ליה דאפי' הכי שרי להעלותם בשבת וכך כתב רבינו כפי' התוספות ופירש להעלותם היינו מלא היד שהתירו לו ביש לו מקום מיוחד ולא יותר ממלא היד כמ"ש בתחלת דבריו ובדין שהיה לו לרבינו לקצר ולכתוב מי שיש לו מקום מיוחד לב"ה יכול להכניס עמו אבנים לקנח מלא ידיו ולא אמרינן כיון שיש לו מקום מיוחד לבדו יכניסם שם מע"ש אין לו מקום קבוע וכו' אלא נמשך אחר התלמוד דבתחלה כתב הא דר' ינאי דאם יש לו מקום קבוע מלא היד ואם לאו כהכרע וכו' ודאמר רב ששת עלה אם יש עליה עד וכו' ואח"כ כתב הא דמיבעיא לן מהו להעלותם לראש הגג וכו' והעיקר דאם היה מקצר הייתי אומר דאע"פ שיש לו מקום מיוחד לא הטריחוהו חכמים להכניסם מע"ש במקום רחוק כגון ב"ה שבשדה בזמן חכמי התלמוד אבל במקום קרוב חייב להכניסם מע"ש להכי האריך רבינו ואמר דאפילו ב"ה שעל הגג דמיוחד לו לבדו והוא קרוב לגמרי נמי לא אמרינן שיעלה לשם האבנים מע"ש אבל קשה דבגמרא משמע דהא דמותר להעלותם על הגג היינו דוקא בב"ה שאינו מיוחד אבל אם הוא מיוחד צריך להעלותם מע"ש ורבינו כתב דאף במיוחד לו לבדו אין צריך להעלותם מע"ש ועיין במ"ש ב"י בסוף סי' זה ואיכא למידק דרבינו כתב מלא ידיו ותלמודא לא קאמר אלא מלא היד דמשמע להדיא מלא יד אחת ותו לא והא דקאמר מלא היד ולא קאמר מלא יד היינו מלא היד שמאל שמקנח בה וצ"ע:
ג סָעִיף א צרור שעלו בו עשבים וכו' פי' רש"י דאפילו יהא תולש דבר שאין מתכוין הוא ולא פסיק רישיה:
ד סָעִיף א אסור לקנח בחרס אפי' בחול משום סכנה וכו' והא דכתב רבינו בסי' ג' דאסור לקנח בחרס משום כשפים אתא לאשמועינן דבחול אסור אפילו באזני חרס משום חששא דכשפים אלא יקנח בצרור אבל הכא כתב הטעם משום סכנה לאורויי דבאזני חרס דליכא סכנה יקנח בחרס ואע"פ דאיכא חששא דכשפים ולא יקנח בצרור בשבת דאסור לטלטלו והכי איתא להדיא בגמרא ובפירש"י אלא דמ"ש רש"י בסוף לשונו דבשבת קמ"ל דבחרס לא אי משום סכנה אי משום כשפים קשה קצת דהא לא אסר בשבת אלא בחרס שאינו מאזני כלים דאיכא בהו סכנה אבל באזני חרס שרי ולא חיישי' לכשפים כדפי' וצ"ל דלרווחא דמילתא נקט רש"י הכי כלומר דבחרס שאינו מאזני כלים אית בה תרתי משום כשפים ומשום סכנה וכיון דאית ביה נמי משום סכנה אסור בחרס ושרי בצרור:
ה סָעִיף א ומ"ש מקנח בחרס שהוא ראוי לטלטל לכסות בו הכלי וכו' רבי' נקט כסוי משום דהכי איתא בפרק כל הכלים וכדלעיל בסי' ש"ח אבל רש"י בס"פ המוציא יין כתב דהוא ראוי לחתות בו האור או לחשוף מים מגבא דהכי תנן בס"פ המוציא יין:
ו סָעִיף א היה צריך לנקביו וכו' שרפואתו למשמש בפי הטבעת פי' למשמש בצרור בפי הטבעת ה"א להדיא בגמרא וכמו שהביא ר"מ בתשובה בסמוך לישנא דתלמודא וקאמר דישנה ולא ימשמש בכל ידו משום השרת נימין ופי' התוספות דפסיק רישיה הוא דודאי איכא השרת נימין ואיכא למידק דאי כפי' התוס' למה ליה לתלמודא למימר דאסור למשמש בצרור בשבת כדרך שהוא ממשמש בחול אלא כלאחר יד ע"י שינוי בב' אצבעותיו דהאי לישנא משמעו דאסור משום עובדא דחול והא ליתא אלא אסור מדאורייתא דבודאי איכא השרת נימין וא"כ הכי ה"ל למימר אסור למשמש בצרור בשבת בכל ידו דמשיר נימין אלא ממשמש בשתי אצבעותיו לכן נראה דאף במשמש בכל היד לאו פסיק רישיה הוא דאפשר דלא ישיר נימין ואפ"ה אסור למשמש בכל היד כדרך שהוא עושה בחול אלא ע"י שינוי כלאחר היד בב' אצבעותיו שאם נתיר לו בכל היד כדרך שהוא ממשמש בחול חיישינן שמא יבא להשיר נימין במזיד ולכך צריך לשנות שלא למשמש אלא בב' אצבעותיו כדי שיזכור שהוא שבת ולא ישיר נימין וכענין שכתב רבינו בסימן ש"א בהולך לדבר מצוה דיכול לעבור במים ובלבד שיעשה שינוי שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו כדי שיזכור שהוא שבת ולא יבא לידי סחיטה במזיד כנלפע"ד ודלא כפי' התוס':
ז סָעִיף א תשובה להר"ם וכו' אמנם איני מתירו כיון שמכניסו תדיר כו' נראה דה"ק איני מתירו אע"פ שהוא בלוע כולו בגוף דמ"מ דמי למוציא בפיו ובמרפקו שהרי ברוב פעמים הוא מכניסו כדי להחזיר ולהוציאו ולא יהא נשאר בגוף ובמוציא בפיו או במרפקו ג"כ ברוב פעמים נראה המשאוי ואסור ואע"ג דלא דמיא ממש להני כלומר דבברזא ודאי באותה שעה שהוא בלוע בגוף אי אפשר שיהא נראה משא"כ בפיו ובמרפקו דאף בשעה שאינו נראה אפשר לו שיהא נראה כשיהיה פותח פיו ופושט מרפקו אפ"ה איכא למימר דפטור אבל אסור כי הני:
ח סָעִיף א ומ"ש והואיל ואפשר כו' כלו' ועוד הואיל ואפשר וכו': אסור לפנות בשדה ניר וכו' מפרש בגמרא דבשדה שלו קאמר דבשל חבירו אפילו בחול אסור מפני שדש את נירו ומקלקל הזריעה:
א וכ"כ בתא"ו ני"ב חי"ו:
א סָעִיף א יכול להכניס עמו אבנים לקנח מלא ידיו שאם ישתייר לו ערבית יקנח בהם שחרית רש"י וכתב וכל זה מיירי בחצר או בתוך ד' אמות והתוס' כתבו דאפי' מרה"י לכרמלית התירו משום כבוד הבריות שהרי איסור מוקצה חמור מאיסור כרמלית ומדהתירו טילטול אבנים כ"ש שהתירו להכניס עמה כו' ומשום כבוד הבריות התירו מלא ידיו אפילו ג' או ד' לפי גודל האבנים:
ב סָעִיף א בוכנא קטנה פי' ר"ת כמו רגל של מדוכה קטנה ועיין בדרישה.
ג סָעִיף א מותר להכניסו כו' שהרי הכינה לזה והיינו דוקא שקינח בו הוא עצמו תחילה דאל"כ אסור לקנח בו שמביא לידי תחתוניות כמ"ש לעיל סימן ג':
ד סָעִיף א ומותר להעלותם לגג ולא אמרינן דוקא בשדה והוא רחוק כמו ב"ה שלהם לא אטרחוהו אבל בבית ה"ל להזמינה מע"ש תוס':
ה סָעִיף א וצרור שעלו בו עשבים כו' נראה דתלת קמ"ל חדא דלא חיישינן שמא יתלוש ממנו העשבים ויהיה חייב חטאת וחדא אע"ג דצרור הזה יש לו יניקה מן הארץ ויש איסור ליטלו מקרקע שלא לצורך כדין עציץ נקוב וכמ"ש אביי והביאו ב"י אפ"ה לצורך קינוח התירו משום כבוד הבריות והשלישי אע"פ שהצרור הוא כאבן והוא מוקצה:
ו סָעִיף א משום סכנה שהוא מנתק שיני הכרכשתא שהיא תלויה בהם ולעיל בסימן ג' כתב הטעם משום כשפים וכן הוא בגמרא בפרק המוציא יין א"ר יוחנן אסור לקנח בחרס משום סכנה ואיתימא משום כשפים מאי כשפים כו' ונראה דלעיל דאיירי בשדה שייך טעמא דכשפים שהוא חמור יותר מסכנה דגופו וגם שייך אפילו באזני חרס וכאן מדבר רבינו במקום צנוע דלא שייך כישוף כגון גג וכיוצא בו ושייך טעמא דסכנה וכן מוכרח אתה לומר מדכתב רבינו בסמוך באזני חרס מותר ואמאי לא חיישינן לכישוף אלא כדכתבתי ועיין בדרישה:
ז סָעִיף א יקנח בעשבים ואפילו במחוברים התיר רש"י דלא אמרו אסור לשמש במחובר אלא באילן דוקא:
ח סָעִיף א ומחתכין הבשר בגמרא מפרש מפני שהאור שולט בו והמקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו התחתונות נושרות וכן באשר"י והטעם בכאן אינו נכון ועיין בס"פ המוציא יין עכ"ל רא"ף ואפשר לומר דס"ל לרבינו דהא דשיניו התחתונות נושרות היינו מפני שהן חדין ומחתכין הבשר ושוב מצאתי שכ"כ רמ"י בש"ע אבל באמת ליתא דהא רבינו תלה הדבר מפני שהן חדין ולא בדבר שהאור שולט בו וק"ל:
ט סָעִיף א בשתי אצבעותיו פירש"י אותו הצרור בשתי אצבעותיו ופירש רבינו ירוחם כלומר בנחת וימשמש בנחת:
י סָעִיף א להחליקו שלא יסרט בשרו:
יא סָעִיף א ששאלת על משמוש הברזא בפי הטבעת כולי לכאורה נראה דהאי משמוש ברזא אינו ר"ל כממשמש דצרור הנ"ל שהוא בפי הטבעת לחוד דא"כ מאי קשאל הא גמרא ערוכה היא אלא ר"ל ברזא מה שאנו קורין צעפל ומכניסין אותו מפי הטבעת ולפנים וכמ"ש מהר"ם ז"ל ואם תחוב כולו בגוף אלא שמהר"ם הביא ראייה דמותר על ידי שינוי דוקא אבל שוב ראיתי שהב"י כתב דין הפתילה שמניחין לעצור בגוף בס"ס שנ"ח וכתב שדינו כמשמוש צרור ומשם נתבאר דהכא אין ר"ל צעפל אלא ברזא של עץ כפשוטו אבל מ"מ מיירי שתחבו בתוך הגוף:
יב סָעִיף א ליסתכן פי' דאמר מר עמוד החוזר מביא האדם לידי הדרוקן. במרפקו פירש"י אצילי ידיו:
יג סָעִיף א שמא יבא לאשוויי גומות ואז חייב בשדה משום חורש ובבית משום בונה וז"ל הגמרא דילמא שקיל מעילאי ושדי לתתאי ופירש"י שקיל מעילאי ממקום גבשושית ושדי לתתאי למקום גומא ומשום חרישה וכ"פ הר"ן ורש"י בפי' האלפסי דילמא שקיל פיסת רגבא שיקנח בה ומטמטם בם גומא וחייב משום חורש:
א סָעִיף א בוכנא קטנה עיין בב"י שכתב בשם רש"י כהכרע כשיעור המכריע כאגוז אע"ג דהביא הב"י לפני זה בלשון גמרא שיעור באגוז ע"ש בגמרא דף פ"א ותמצא ג"כ שיעור אגוז מוזכר. ומ"ש אח"כ בשם התוספות שכתבו ז"ל נראה דל"ג כגי' ר"ח ואם לאו כהכרע כו' לכאורה נראה דגי' רש"י היה כהכרעו שהוא מלה מוכרתת ומ"ש מדוכה קטנה של בשמים היא ענין בפני עצמו ועליה קאי רב ששת אבל ר"ח ור"ת גורסים כהכרע בלא וי"ו ומפר"י כהכרע מדוכה כו' ר"ל כמשקל של מדוכה וק"ל:
ב סָעִיף א משום סכנה הא דחזר וכתבו רבינו כאן אע"ג דכבר כתבו לעיל סי' ג' משום דה"א בשבת מותר לקנח בו כיון שיש תורת כלי עליו לחתות בו אור או לחשוף בו מים מגבת מוטב שיקנח בו מלקנח בצרור שאסור לטלטלו בשבת וה"א בשבת לא חיישינן לאיסור משום כשפים קמ"ל וכן הוא בגמרא בהדיא ס"פ המוציא יין סוף (שבת דף פ"א) ובזה נ"ל ליישב דכתב כאן הטעם משום סכנה ולעיל כתב משום כשפים אלא דאתי למימר דחמירא סכנתא מאיסור מוקצה ולעיל נקט כשפים משום שהוא טעם לאסור אף באזני חרס ויותר נכון הוא מ"ש בפרישה:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.