א אין בנין וסתירה בכלים וה"מ שאינו בנין ממש כגון חבית שנשברה ודיבק שבריה בזפת יכול לשברה ליקח מה שבתוכה ובלבד שלא יכוין לנוקבה נקב יפה שיהא לה לפתח דא"כ הוה ליה מתקן מנא אבל אם היא שלימה אסור אפי' לשוברה ואפי' נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש ואפי' יש בה נקב חדש ובא להרחיבו אסור היה בו נקב ונסתם אם הוא למטה מן השמרים אסור לפותחו דכיון שהוא למטה וכל כובד היין עליו צריך סתימה מעלייתא וחשיב כפותח מחדש למעלה מן השמרים מותר לפותחו: מותר להתיז ראש המגופה בסייף דלאו לפתח מכוין כיון שמסיר ראשה כולו אבל לנוקבה בצדה אפי' ברומח שעושה נקב גדול ואינו דומה לפתח אסור דודאי לפתח מכוין כיון שאינו מסיר ראשה וה"מ בצדה אבל למעלה מותר לנוקבה דלאו לפתח מכוין שאין דרך לעשות פתח למעלה מפני עפר וצרורות שיפלו בה אבל בצדה אסור דלפתח מכוין כדפרישית חותמות שבכלים כגון שידה תיבה ומגדל שהכיסוי שלהם קשור בהם בחבל יכול להתירו או לחותכו בסכין או להתיר קליעתו וכתב ה"ר פרץ אבל היתדות שנועלין בהן אסור להסירם דהוה כבנין גמור וכתב א"א הרא"ש ז"ל ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו אבל פותחת של עץ ושל מתכת אסור להפקיע ולשבר דבכלי נמי שייך בנין גמור וסתירה גמורה ובסמ"ק כתב ובשבירת פותחת של תיבות נחלקו בה ה"ר אלעזר מתיר והר"י אוסר ומיהו ע"י נכרי יש להקל ע"כ ושבקרקע כגון דלת של בור שקשור בו בחבל יכול להתירו דלאו קשר של קיימא הוא שהרי עומד להתיר אבל לא מפקיע וחותך משום סתירה אסור לחתוך שפופרת וליתנה בנקב שבחבית כדי שיקלח היין היתה חתוכה כבר מותר ליתנה אפילו לא נתנה שם מעולם וכ"ש שמותר להחזירה אם היתה שם ונפלה: עלה של הדס אם הוא קטום ויש לו הרבה מהם קטומים מותר ליתנו בנקב במקום מרזב כדי שיקלח היין: ואם אין לו אלא אחד אפי' אם קטום ועומד אסור ליתנו שם: אסור ליתן שעוה או שמן שהוא עב בנקב החבית מפני שהוא ממרח: חבית שנקבה והיין יוצא ממנו אסור ליתן בו בד של שום לסותמו ואם הוא מערים ואמר שנותנו שם להצניעו אסור לאיניש דעלמא ולצורבא מרבנן שרי:
א סָעִיף א אין בנין וסתירה בכלים וכו' הכי אמרינן בפרק כל הכלים (שבת קכב:) ובפרק בכל מערבין (עירובין לה:):
ב סָעִיף א ומ"ש וה"מ שאינו בנין ממש וכו' בפרק בכל מערבין (עירובין לד:) תנן נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח ה"ז עירוב ובגמרא ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא רב ושמואל דאמרי תרווייהו הכא בבנין של מגדל עסקינן וכתב על זה הרא"ש וז"ל משמע דס"ד מעיקרא דאיירי במגדל של עץ שהוא כלי ותימא מאי קשיא ליה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר והלא מותר לשבר כלי בשבת לאכול מה שבתוכו כדתנן בפרק חבית (קמו:) שובר אדם את החבית לאכול ממנו גרוגרות וי"ל דבפרק המביא כדי יין (ביצה לג:) מוקי לה במוסתקי ופירש"י שברי כלים המדובקים יחד על ידי זפת דמחמת גריעותו לא חיישינן שמא יתכוין לעשות כלי ואע"ג דהתם לא מוקי לה במוסתקי אלא לר"א מיהו גם לרבנן איכא לאוקמי הכי דרבנן ל"פ עליה דר"א אלא משום דאיהו ס"ל וכו' הילכך בתיקון כלי דשייך ביה בנין מודו רבנן דאסור לשבר החבית לאכול ממנה גרוגרות אי לאו דאיירי במוסתקי דבנין גמור וסתירה גמורה שייכי שפיר בכלי כדאמרינן בריש הבונה (שבת קב:) מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה ולא כמו שפירש"י בפ' כלל גדול (שבת עד:) גבי מאן דעביד חביתא דתנורא וחלתא דמשום בונה לא מיחייב דאין בנין בכלים והא דאמרינן בכל דוכתא אין בנין בכלים היינו דוקא כעין החזרת מנורה של חוליות דפרק כירה (שבת מו.) ופ"ב די"ט (כב.) אבל כשעושה כל הכלי או תיקון גמור מיקרי שפיר בנין עכ"ל וכ"כ ג"כ בפרק חבית והוא מדברי התוספות בפרק בכל מערבין (עירובין לד:) ובפרק חבית (קמ.) ובפרק כלל גדול (שבת עד:) והר"ן בפרק חבית תירץ בע"א דלא שרינן שבירת חבית אלא בכלי קטן כגון חבית דלא שייך ביה בנין וסתירה אבל בכלי גדול לא ומש"ה פרכינן בעירובין (לד:) אנחנו במגדל הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא משום דבמגדל גדול עסקינן דהוי כאהל ושייך ביה בנין וסתירה הא במגדל קטן לא שייך ביה בנין וסתירה ושרי וכן פירש"י בעירובין (שם) וכן מוכחת סוגיא דהתם עכ"ל וגם תירוץ זה הזכירו התוס' בפרק בכל מערבין (שם) אלא שנראה שלא סמכו עליו משום ההיא דמאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה אע"ג דכלי קטן הוא. ולהר"ן שסמך על תירוץ זה איכא לתרוצי דכי אמרינן אין בנין וסתירה בכלים ה"מ בכלי שנתפרק וא"צ אומן בחזרתו אבל עושה כלי מתחילתו א"נ כלי שנתפרק וצריך אומן בחזרתו כל שהחזירו לא מיקרי בנין בכלים אלא עושה כלי מיקרי ומיחייב משום בונה כ"כ הוא ז"ל בר"פ הבונה ובר"פ כל הכלים וכ"כ ה"ה בפ"י ואע"פ שכתבו התוס' (עירובין לד:) ומיהו בירושלמי קאמר הדא דתימא במגדל של אבן אבל במגדל של עץ נעשה כשובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות משמע דבלא מוסתקי נמי שרי בכלי עץ לא סמך הרא"ש עליו ורבינו סתם דבריו כהרא"ש ובפרק חבית (שבת קמו.) אמתניתין דשובר אדם החבית לאכול ממנה גרוגרות פירש"י משום דאין במקלקל משום איסור שבת וכתב עליו הר"ן ול"נ דנהי דכל המקלקלים פטורים איסורא מיהא איכא אלא היינו טעמא דכיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור הכא משום צורך שבת שרי לכתחלה מיהו דוקא בכלי קטן אבל בכלי גדול לא כיון דשייך ביה בנין וסתירה וכתב בת"ה סימן ס"ה בשם א"ז דהא דשובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות איירי בחבית שאינה מחזקת מ' סאה דהוי כלי ואין סתירה בכלים ואפשר דלהר"ן נמי לא מיקרי כלי גדול אא"כ הוא מחזיק מ' סאה :
ג סָעִיף א ומ"ש רבינו ובלבד שלא יתכוין לנוקבה נקב יפה וכו' פרק חבית (שם) במשנה שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות לה כלי ופירש"י שלא יתכוין לעשות לה כלי לנוקבה יפה בפתח נאה:
ד סָעִיף א ומ"ש אבל אם היא שלימה אסור אפילו לשוברה כלומר אצ"ל שאסור לנוקבה יפה בפתח נאה דמתקן מנא אלא אפי' לשוברה בענין שאינו עושה כלי אסור וטעמו משום דכל שהכלי שלם שאינו מדובק במוסתקי שייך ביה בנין וסתירה כמו שנתבאר:
ה סָעִיף א ואפי' נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש ואפילו יש בה נקב חדש ובא להרחיבו אסור ג"כ שם ת"ר אין נוקבין נקב חדש בשבת ואם בא להוסיף מוסיף וי"א אין מוסיפין דרש ר"ע משום ר"י הלכה כי"א: וכתב המרדכי ול"נ דהא מיירי כשמתכוין להוסיף אבל אם היה סכין תקוע מע"ש בחבית מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף כדאמרינן בס"פ במה טומנין (שבת נ:) בהני סכיני דביני אורבי וכתב בת"ה סימן ס"ד דנראה דהאי סכין התקוע בחבית איירי שהוציאוהו והכניסוהו כבר בחול דלאו פסיק רישיה הוא שיוסיף בנקב מדמייתי עלה ראיה מסכינא דביני אורבי דצה ושלפא וכו' וההיא ע"כ איירי דלאו פסיק רישיה הוא שירחיב הגומא ולפי מה שכתבתי ס"ס זה אפי' לא הוציאוהו והכניסוהו בחול נמי שרי וע"ש תניא בתוספתא דביצה פרק ג' קורע אדם את העור שעל פי החבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוק עכ"ל ונ"ל דזינוק היינו מרזב והיא מל' יזנק מן הבשן וטעמא דאסור משום דהוי כעושה כלי וכמו שיתבאר בס"ס זה שאסור ליתן עלה של הדס בנקב במקום מרזב אם אין לו אלא אחד :
ו סָעִיף א היה בו נקב ונסתם אם הוא למטה מן השמרים אסור וכו' ג"ז בפרק חבית (שם:) ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחלה א"ר יהודה אמר שמואל ל"ש אלא במקום העשוי לשמר אבל לחזק אסור ה"ד לשמר ה"ד לחזק א"ר חסדא למעלה מן היין זהו לשמר למטה מן היין זהו לחזק רבא אמר למטה מן היין נמי זהו לשמר וה"ד לחזק כגון שניקבה למטה מן השמרים וא"ל אביי לרבא תניא דמסייע לך וכתבו הרי"ף והרא"ש דכיון דתניא דמסייע ליה הכי הלכתא ופירש"י ל"ש. דנוקבין: אלא במקום. דסתימה זו לא נעשית אלא לשמור ריח היין שלא יצא ויתקלקל וכיון דלאו סתימה מעלייתא עבדי לה לאו כלום הוא: לחזק. שיתחזק הכלי שלא יצא יינו הואיל וסתימה מעלייתא היא כי הדר נקיב לה הוי בפותח לכתחלה: למטה מן היין נמי לשמר הוא. כיון דלאו כובד היין נשען עליו סגי ליה בסתימה כל דהו: למטה מן השמרים. אצל שוליו שכל כובד היין נשען שם: וכתב המרדכי דבמקום הישן נוקבין לכתחלה אפילו במקדח כגון שנשבר הברזלא ול"ש נקב גדול ול"ש קטן ואין להחמיר כולי האי דאמר רבא כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ורבנן הוא דגזור משום לול של תרנגולים הילכך בישן שרי ע"כ כלומר אפילו אם נקב הישן היה גדול מותר לנקבו ומשמע דאפילו להוסיף על רוחב הנקב שרי והא דתנן הקודח כל שהו חייב היינו בנקב חדש דוקא וא"נ במחובר לקרקע דוקא אבל לא בכלים וכמ"ש בתה"ד סי' ס"ד. וכתוב בכלבו שי"א דלא שרי לנקוב נקב ישן אלא דוקא בחבית של חרס שאין הסתימה מהודקת יפה אבל בחבית של עץ שמהדקים מאד הדודילא"ש וחותכים ראשם על דעת שלא להוציאם ודאי נראה שזה נקב חדש ואסור וכתוב עוד שאותן חביות שנסתמו בימי הקיץ אסור לנקוב הנקב שנסתם כיון דהוי סתימה גמורה והטעם לפי שלא משכו יין אחר הסתימה מ"כ בתשובה אשכנזית הורה ה"ר אביגדור ברזא הסתומה בחבית ואין אדם יכול להוציאה שרי ליקח ברזא אחרת ולתחוב הברזא לתוך החבית לכתחלה לצורך לשתות יין בשבת וראיה מפרק חבית ושוין שנוקבין נקב ישן בשבת עכ"ל וכ"כ בשבלי הלקט וז"ל מצאתי בשם ה"ר יוסף נקב שנסתם בחביות שלנו שסותמין אותם בעץ מותר לנקבו בשבת ולהוציא העץ ובלבד שלא יהיה הנקב כנגד השמרים וגם ליתן הקנה החלול בנקב להוציא היין מותר ואע"פ שלא היה בו מעולם וברזא נמי שקורין איספינ"א אפילו לא היה בחבית מעולם אם הכינו לכך מאתמול מותר עכ"ל : ב"ה ובסמוך אכתוב דין זה בשם הגמרא ויש לתמוה על מה שמצריך שהכינו לכך מאתמול שאיני רואה בגמרא רמז לזה:
ז סָעִיף א מותר להתיז ראש המגופה בסייף וכו' ברייתא בפ' חבית (שם) רשבג"א מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף וכתב רש"י שם שמרחיב פיה למטה ממגופתה כדקתני מתיז את ראשה שפת פיה וכ"נ מדברי הרמב"ם בפכ"ג ולפ"ז לא ה"ל לרבינו לכתוב מותר להתיז ראש המגופה דמשמע דוקא ראש המגופה אבל ראש החבית אסור ומצאתי נוסחא שכתב בה מותר להתיז ראש החבית ונוסחא מתוקנת היא אלא שפתב רבינו בסמוך וה"מ בצדה וכו' וההיא במגופה דוקא היא כמו שיתבאר ואם רבינו אינו מזכיר כאן מגופה משמע דבגופה של חבית שרי לנקוב למעלה וליתא לכן נ"ל דשפיר גרסינן ראש המגופה וה"פ מותר להתיז ראש החבית שהמגופה בו: וכתב בתה"ד סימן ס"ד בשם א"ז דה"מ בחבית שאינה מחזקת יותר ממ' סאה אבל אם היא גדולה כ"כ נראה מדבריו שאסור משום דהויא כקרקע ושייך ביה בנין וסתירה:
ח סָעִיף א ומ"ש אבל לנוקבה בצדה אפי' ברומח וכו' שם בעי ר"ש מהו למיברז חבית בבורטיא בשבתא לפיתחא קא מכוין ואסור או דילמא לעין יפה קא מכוין ושרי א"ל לפיתחא קא מכוין ואסור ופירש"י למברז בבורטיא. לתחוב רומח בדפנותיה לנקוב: לעין יפה. להרחיב מוצא היין. ואותיבנא לרב ששת מדתניא רשבג"א מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף ומשני התם ודאי לעין יפה קא מכוין הכא אם איתא דלעין יפה קא מכוין ליפתוחי מיפתח כלומר יטול מגופתה ובסמוך אכתוב בס"ד דאפי' מגופה עצמה אסור לנקבה מצדה:
ט סָעִיף א וה"מ בצדה אבל למעלה מותר לנוקבה וכו' שם במשנה אין נוקבין מגופה של חבית דר"י וחכמים מתירין ולא יקבנה מצדה ובגמרא א"ר הונא מחלוקת למעלה אבל מן הצד ד"ה אסור והיינו דקתני לא יקבנה מצדה ופירש"י למעלה בראש המגופה התם הוא דשרו רבנן דלאו אורחא למעבד פתחא התם אלא נוטל כל המגופה. אבל מצדה זימנין דעביד לה משום פתחא ואינו רוצה לפתחה למעלה שלא יפול עפר או פסולת ביין והיינו דקתני שלא יקבנה מצדה ואמגופה קאי ודברי הכל ור"ח אומר מחלוקת מן הצד אבל על גבה ד"ה מותר והא דקתני לא יקבנה מצדה בגופה דחבית ופסקו הרי"ף והרא"ש כרב הונא וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ג ולפי זה צריך לומר דהא דבעו מרב ששת מהו למיברז בבורטיא בשבת ואסר להו אפילו למיברז במגופה היא ואפילו הכי אסר משום דכיון דמן הצד היא ודאי לפתחא מכוין דאי לעין יפה ליפתח מיפתח וכ"כ ר"י בח"ה ואע"פ שהתוס' כתבו בר"פ במה טומנין (שבת מח:) דהא דאסור למיברז חביתא חבית גופא משמע ועוד דבמגופה שרי דתנן אין נוקבין מגופה של חבית דברי ר"י וחכמים מתירין צ"ל דאינהו ס"ל כר"ח ומש"ה כתבו דבמגופה שרי בכל גוונא לחכמים דקי"ל כוותייהו וא"כ עכ"ל דלא אסר רב ששת למיברז אלא בגופא דחביתא אבל למאן דפסק כרב הונא ודאי דאפילו במגופה נמי אסור למיברז לדברי הכל כיון דמן הצד הוא דע"כ לא שרו חכמים אלא מלמעלה:
י סָעִיף א חותמות שבכלים כגון שידה תיבה ומגדל וכו' בפרק המביא כדי יין (לא לב.) אמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך שבכלים מתיר ומפקיע וחותך אחד שבת ואחד י"ט ופירש"י חותמות שבקרקע. כגון דלתות פתחי בורות ומערות הסגורים בקשרי חבלים: מתיר. את הקשר דהא לאו קשר של קיימא הוא שהרי להתיר תמיד הוא עשוי: אבל לא מפקיע. החבל לסתור עבות גדילתו ולא חותך דהא סתירה הוא ויש סתירה בבנין של קרקע: ושל כלים. כגון תיבה הנעולה ע"י קשר חבל: מתיר ומפקיע וחותך. דאין סתירה בכלים. גרסינן בגמרא בפרק חבית (שבת קמו.) תני חדא חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך ופירש"י מתיר. אם הכיסוי קשור בחבל: מפקיע. סותר שרשרות החבל עכ"ל וכתב הרמב"ם דין זה. וז"ל הכלבו חותלות של תמרים מתיר הקשרים ומפקיע כל החבלים ואפי' בסכין ואפי' גופן של חותלות לפי שכ"ז כמי ששובר אגוז או שקדים בשביל האוכל שבהם עכ"ל :
יא סָעִיף א וכתב הר"פ אבל היתדות שנועלים בהם וכו' אפי' ביתדות שבכלים קאמר דאסור מטעם התו' והרא"ש שיבואר בסמוך וכן כתוב בכלבו בשם הר"פ וה"ר יעקב מקינון אומר דמותר להסיר היתדות שאחרי התיבה ואני חולק עליו וכ"כ המרדכי בפרק בכל מערבין ה"ר יעקב מקינון פי' שמותר להסיר הצירים שקורין גונ"ץ בלע"ז שאחורי התיבה אם נאבד המפתח דהא סתירה גרועה היא כיון שאין צריך לשבור שום דבר אבל ל"נ לר"פ דהא אמרינן בפרק כל הכלים (שבת קכב:) דאסור להחזיר דלת של תיבה גזירה שמא יתקע פירוש שמא יסיר הצירים דהוא בנין חשוב עכ"ל :
יב סָעִיף א וכתב א"א ז"ל ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו וכו' בפרק בכל מערבין (עירובין לה.) אמתני' דנתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח ה"ז עירוב דאוקמוה רבה ורב יוסף (שם) במגדל של עץ ומסקינן דמתני' במנעול וקטיר במיתנא היא ובעי סכינא למיפסקיה כתב הרא"ש דמשמע מהכא דהא דאמרינן חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך היינו דוקא כעין קשירה של מיתנא וכיוצא בה אבל פותחת של עץ ושל מתכת אסור להפקיע ולשבר דבכלי נמי שייך בנין גמור וסתירה גמורה וכ"כ התוס' שם ובפרק חבית וכ"כ המרדכי בפ' חבית:
יג סָעִיף א ובסמ"ק כתב ובשבירת פותחת של תיבות נחלקו וכו' מחלוקת זה כתב גם בסמ"ג ובהגהות פרק כ"ג ולא כתב רבינו בשם סמ"ק לבדו אלא משום דמסיים בה שנהגו להקל ע"י נכרי: וכתב האגור שמימיו לא ראה מי שהורה לשבר הפותחת לצורך השבת ומשמע דע"י ישראל קאמר דאילו ע"י נכרי אין להחמיר כ"כ כיון דאיכא מאן דשרי אפי' ע"י ישראל :
יד סָעִיף א ושבקרקע כגון דלת של בור שקשור בו חבל וכו' כבר נתבאר בסמוך. וכתב המרדכי בפרק חבית דהא דלא מפקיע וחותך דוקא כשעשוי לקיים ע"מ שלא להסירן בשבת אבל אם אינו עשוי לקיום כלל שרי ומטעם זה התיר בדף שמשימין לפי התנור ושורקין אותו בטיט בע"ש להסירו מן התנור בשבת שאינו עשוי לקיום וכתב ע"ז בתה"ד סי' ס"ה דאע"ג דהא דאסרי' להפקיע ולחתוך חותמות שבקרקעות בחותמות גריעי היא דאי בחיבור יפה אפי' חותמות שבכלים נמי אסור כמ"ש התוס' בשבת (קמו.) והרא"ש וא"כ אע"ג דלא מכוין למיעבד פתחא פסיק רישיה הוא לענין סתירת בנין מיהו כתב א"ז בשם רש"י דלא שייכי סתירה דאורייתא אפי' בקרקע היכא דאינו עושה אלא פתחא בעלמא דמיחזי כסותר מדרבנן ומתוך כך אית למימר דדוקא חותמות שבקרקע אף על גב דגריעי אינון מ"מ נעשו לחיבור ולסתימה זמן מה שהוא ולכן שייך בהו סתירה מדרבנן דמחזי כסותר אבל שריקת התנור דלא נעשה כלל לקיום רק לשמור החום לפי שעה ולמיסתר למחר שרי אפילו לכתחלה ומה שפירש"י דשרי להתיר חותמות שבקרקע משום דלא הוי קשר של קיימא שעשוי להתיר תדיר נראה שר"ל הקשר שסוגרין בו מתירין אותו כשבא לפתוח וחוזר וקושר כשבא לנעול אבל הדלת לעולם קבוע שם לאיזה זמן עכ"ל:
טו סָעִיף א אסור לחתוך שפופרת וכולי בשלהי פרק חבית (שבת קמו:) גובתא רב אסר ושמואל שרי מחתך לכתחלה דכ"ע ל"פ דאסור הדורי דכ"ע ל"פ דשרי כ"פ דחתיכא ולא מתקנא מאן דאסר גזירה דלמא אתי למיחתך לכתחלה ומאן דשרי לא גזרינן ופרש"י גובתא. לתקוע קנה חלול בנקב החבית שיבא היין דרך הקנה: מחתך. לתקנה למדת הנקב: לא מתקנא. לא ניתנה בנקב לידע אם למדתו היא. כתנאי אין חותכין שפופרת בי"ט ואצ"ל בשבת נפלה מחזירים אותה בשבת ואין צריך לומר ביום טוב ורבי יאשיה מיקל ואסיקנא דחתוכה ולא מתקנא א"ב מ"ס גזרינן ומ"ס לא גזרינן דרש רב שישא בריה דרב אידי משמיה דרבי יוחנן הלכה כרבי יאשיה: וכתב רבינו ירוחם בח"ח שנראה מפירש"י שאסור לתקן בגוף השפופרת שום דבר ואפי' ביד אבל ר"ח כתב שמתקנה ביד אבל לא בסכין. כתב הרמב"ם בפכ"ג אין חותכין שפופרת של קנה מפני שהוא כמתקן כלי היתה חתוכה אע"פ שאינה מתוקנת מותר להכניסה בנקב החבית בשבת להוציא ממנה יין ואין חוששין שמא יתקן עכ"ל נראה מדבריו שהוא מפרש דחתיכא ולא מתקנא כלומר שהשפופרת עצמה חסרה שום תיקון ואפ"ה מותר להכניסה בנקב החבית:
טז סָעִיף א עלה של הדס אם הוא קטום וכו' בס"פ חבית אמר טבות רישבא אמר שמואל האי טרפא דאסא אסור ופירש"י לתת עלה של הדס בנקב החבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם. מ"ט רב יימר מדפתי אמר משום מרזב וכ' התוס' שנראה כפירש"י שלא יתקן מרזב ליינו שיפול היין לתוכו וילך למרחוק דכשלוקח עלה הדס ומקפלו כעין מרזב נראה כעושה מרזב ולא דמי לגובתא דכיון שאינו עושה בו שום מעשה לא גזרי' רב אשי אמר גזירה שמא יקטום ופירש"י שמא יקטום. העלה מן הענף וכיון דקטמ' הו"ל מתקן כלי. מ"ב א"ב דקטים ומנח משמע דה"פ דקטים ומנח ומבע"י לרב יימר אסור משום מרזב לרב אשי שרי. ולא אסר שמואל אלא כשאינו מוכן לכך מבע"י דכיון דצריך לחזר אחריו גזרינן שמא לא ימצא קטום ויבא לקטום והרי"ף לא פסק הלכה כדברי מי והרמב"ם בפכ"ג פסק כרב יימר הרא"ש פסק כרב אשי וכדבריו פסק רבינו אלא שנראה מדבריו שהוא מפרש דע"כ לא שרי רב אשי אלא בדאיכא כלים הרבה קטומים שאם יתקלקל הא' יקח אחר ולא יצטרך לקטום אבל אם אין שם אלא עלה א' קטום אסור שמא יתקלקל ויבא לקטום עלה אחר ולהניח במקום הראשון ואפשר שהביאו לפרש כן מ"ש בנוסחי דידן בגמרא א"ב דקטים ומנחי וכיון דקאמר מנחי בלשון רבים משמע ליה דעלים רבים קאמר ומ"מ מ"ש ויש לו הרבה מהם אינו מדוקדק דבשנים נמי סגי מדכתב אח"כ ואם אין לו אלא א' וכו' משמע הא שנים שרי ומטעמא דפרישית: וה"ה תמה על הרמב"ם ז"ל למה לא פסק כרב אשי דבתרא הוא ואפשר שטעמו משום דהא דגזר שמא יקטום אתי דלא כהלכתא דכי קטום מאי הוי והא אסיקנא בפרק המביא כדי יין דרב יהודה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא ורב אשי דאמר גזירה שמא יקטום לפרושי טעמא דשמואל אתא ולא משום דס"ל הכי וכיון דלטעמיה דרב יימר מיתוקמא שפיר מימרא דשמואל אליבא דהלכתא לא דחינן לה מהלכתא ולדברי הרא"ש שפסק כרב אשי דאמר גזירה שמא יקטום לא תיקשי מההיא דר"י מפשח ויהיב לן אלותא אלותא דשאני התם שקוטמו להריח בו והוי כשובר חבית לאכול ממנה גרוגרות אבל כשקוטמו ליתנו בנקב שבחבית הוי כקוטם לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו את הדלת דבקשים לר"א חייב חטאת ולרבנן פטור אבל אסור כדאיתא בפרק המביא כדי יין (ביצה לג:) הרי דלרבנן נמי איסורא איכא אלא דק"ל אם כן היכי אסרינן למיתן טרפא דאסא משום גזירה שמא יקטום הא טרפא דאסא רכין נינהו ושרי ואפי' אם היו קשין אכתי הו"ל גזירה לגזירה דהא לרבנן דקי"ל כותייהו כי קטים נמי לא מיתסר אלא מדרבנן וצ"ע והר"ן כתב שם וז"ל וכ"ת והיכי מסקינן הכא דאוכלי בהמה כיון שהם רכין אין בהם משום תיקון כלי אע"פ שהוא מכוין לכך והא בפירוש אסרינן למיתן טרפא דאסא בחביתא איכא למימר דהתם היינו טעמא לפי שדרך הוא שאפי' באוכלי בהמה מתקנין כלי העשוי כבר אבל לא שיעשו ממנו כלי לכתחלה עכ"ל ודבריו אלה אליבא דמ"ד משום מרזב דלמ"ד גזירה שמא יקטום ליכא איסורא דרבנן אלא משום שמא יקטום בקשין וכדפירש"י ואפשר דסבר דגזירה שמא יקטום היינו שמא יקטום רכין ליתן בפי החבית דכל כה"ג כיון שדרכו בכך אסור:
יז סָעִיף א אסור ליתן שעוה או שמן שהוא עב וכולי בס"פ חבית (שם.) תנן לא יקבנה מצדה ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח ופירש"י ויש כאן משום ממחק ובגמרא (שם.) משחא רב אסר ושמואל שרי מאן דאסר גזרינן משום שעוה ומאן דשרי לא גזרינן ופירש"י משחא. שמן עבה וכתבו הרי"ף והרא"ש הלכתא כרב ואע"ג דאיתא בגמרא א"ל רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף בפירוש אמרת לן משמיה דרב משחא שרי לא חשו ליה הרי"ף והרא"ש משום דלישנא דסתם תלמודא דאמר דרב אסר עדיף טפי ומשמע מהכא דלא אסרינן אלא בשעוה וכיוצא בו שהוא דבר המתמרח וכן בשמן עב אף ע"פ שאין מירוחו ניכר כ"כ מ"מ אסור כיון דשייך ביה מירוח קצת דאתי לאיחלופי בשעוה אבל בשאר כל הדברים מותר לסתום החבית וההוא (שבת קלט:) דשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא שהביא רבינו בסמוך דמשמע דלא שרי אלא במידי דבר מאכל הוא וע"י הערמה ודוקא לצורבא מדרבנן נראה מדברי רש"י דההיא כשהיין יוצא דרך הנקב דמחזי כמתקן וההיא דשעוה ומשחא בשאין היין יוצא דרך הנקב ומש"ה בשאר דברים מותר לסתום חוץ מבדבר המתמרח וכ"נ מדברי רבינו אבל הרמב"ם בפכ"ג כתב וז"ל וכשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום כל נקב לפיכך אסור לסתום נקב החבית ואפילו בדבר שאינו מתמרח ואינו בא לידי סחיטה כגון שיסתום בקיסם או בצרור קטן אבל אם הניח שום אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם מותר ואחר כך כ' הממרח רטייה בשבת חייב משום מוחק את העור לפיכך אין סותמין נקב בשעוה וכיוצא בה שמא ימרח ואפי' בשומן אין סותמין את הנקב גזירה משום שעוה וכתב על זה ה"ה וא"ת והלא כבר נתבאר למעלה שאסור לסתום כל נקב אפי' בקיסם או בצרור וא"כ למה אנו צריכין בשמן לגזירת שעוה ובשעוה עצמה לגזירת מירוח תשובתה אין סתימה זו כסתימה של מעלה שהסתימה של מעלה היא שנכנסה תוך הנקב ובעובי הכלי וסתימה זו היא על פני הכלי ומגבו ואינה אסורה מפני עצמה אלא מפני גזירת מירוח עכ"ל ואפשר דס"ל להרמב"ם דסתימת נקב החבית אסור בכ"ד משום דהוי כבונה ואם סתמו בשעוה אסור משום ממרח גם כן והא דבמשחא שרי שמואל היינו לומר שאין בו משום ממרח אבל אה"נ דאסור משום דהוי כבונה ":
יח סָעִיף א חבית שניקבה והיין יוצא ממנו אסור ליתן בו בד של שום לסתמו ואם הוא מערים ואומר שנותנו שם להצניעו וכו' בפרק תולין (שבת קלט:) אמרו ליה רבנן לרב אשי חזי מר האי צורבא מדרבנן דשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא ואמר לאצנועי קא מכוינא ואזיל ונאים במברא ועבר להך גיסא וסייר פירי ואמר אנא למינם קא מכוונא אמר ליה הערמה קאמרת הערמה דרבנן היא צורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחלה ופירש"י הך הערמה לאו באיסורא דאורייתא היא אלא באיסורא דרבנן דא"נ עביד ממש בלא הערמה אדרבנן הוא דעבר הלכך כיון דצורבא מרבנן הוא לא אחמור עליה דהוא לא אתי למיעבד לכתחלה להדיא בלא הערמה לעבור שם לפני הכל עכ"ל ומשמע דאברא דתומא דאנח בברזא דחביתא נמי קאמר דלא שרי אלא דוקא לצורבא מרבנן אבל הרמב"ם בפכ"ג כתב סתם דמותר להערים להניח שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם ולא חילק בין צורבא מרבנן לשאר אינשי וכתב ה"ה שאולי הוא סובר שלא אמרו דוקא צורבא מרבנן אלא למעבר להך גיסא דוקא אבל לאתנוחי ברא דתומא בברזא לכ"ע נמי שרי כתב בתה"ד סימן ס"ד שנשאל על סכין התחוב בכותל של עץ מבע"י או תקעו בספסל או בדף שאינם מחוברים אי שרי להוציא הסכין בשבת או לאו והשיב יראה דהיכא דתקוע הוא בכותל שהוא מחובר יש לחוש לאסור להוציאו משום דאם הוא תקוע מעט בחוזק כמעט פסיק רישיה הוא שלא יוסיף בנקב והו"ל קודח כל שהו דחייב משום בונה ואין להביא ראיה להתיר מדכ' המרדכי בפרק חבית שאם היה סכין תקוע בחבית מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף דכיון דחבית כלי הוא ואין בנין וסתירה בכלים להכי אין בו משום קודח אפי' אי הוי א"א שלא יוסיף בנקב אמנם נראה דהאי סכין התקוע בחבית איירי שהוציאוהו והכניסוהו כבר בחול ולאו פסיק רישיה הוא שיוסיף בנקב מדמייתי עלה ראיה מס"פ במה טומנין (שבת נ:) מסכינא דביני אורבי פירוש סכין הנעוץ בין שורות לבנים שבבנין וההיא על כרחך איירי דלאו פסיק רישיה הוא שירחיב הגומא ובסוף דבריו העלה דכיון דכבר נהגו העולם לאסור להוציא סכין התקוע בכותל ואשכחנא ביה טעמא כדפרישית יש לנו לקיים המנהג אבל אם תקוע הסכין בדבר תלוש כספסל וכה"ג לא ידעינן כלל טעם וסברא לאסור והמחמיר בדבר מפריז הוא על מדותיו עכ"ל וכתב עוד דבסכינא דביני אורבי אין נראה לחייבו משום קודח אפי' אי לא דצה ושלפה דהתם אינו אלא שמפריש אורבי מהדדי שאינם גוף אחד ולא שייך ביה קודח והאי סכינא דביני אורבי הכי איתא בגמרא (שבת נ:) אמר שמואל האי סכינא דביני אורבי דצה ושלפה והדר דצה שרי ואי לא אסור מר זוטרא ואיתימא רב אשי אמר בגורדייתא דקנים ש"ד ופירש"י קנים הדקלים שיוצאין הרבה בגזע אחת ותכופים זה בזה ש"ד לנעוץ בתוכם סכין לשמרו ואין חוששין שמא יגרור הקליפה וחייב משום מוחק. ולכאורה דבתלושין מיירי אבל התוספות (שם) כתבו דבמחוברין נמי שרי והוא שהם למטה מג' דליכא איסור משתמש במחובר למטה מג' א"ל רב מרדכי לרבא מתיב רב קטינא הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר וניטלים בשבת תיובתא פירש"י מתיב רב קטינא תיובתא. להנך רבנן דאמרי דאי לא דצה ושלפה אסור וכן העלו הרי"ף והרא"ש דאפילו לא דצה ושלפה שרי וא"כ מ"ש המרדכי בפ' חבית אם היה סכין תקוע מע"ש בחבית מותר שהרי אינו מתכוין להוסיף כדאמר בס"פ במה טומנין אמר שמואל האי סכיני דביני אורבי דצה ושלפה והדר דצה שרי לאו למימרא דכשמואל נקטינן דהא איתותב אלא מסיפא דמלתא דאסיקנא דאפילו לא דצה ושלפה שרי הוא דמייתי ולא חש לסיומי מלתא דמפורש בהדיא דשמואל איתותב ולא קי"ל כוותיה וא"כ בסכין התקוע בחבית אפי' לא דצה ושלפה שרי אלא שמדברי בעל התה"ד נראה דכשמואל נקטינן דלא שרי אלא דוקא בדצה ושלפה ואפשר שהוא מפרש דלא מתיב רב קטינא אלא לרב הונא דאמר לעיל מיניה (שם) האי סליקוסתא דצה ושלפה והדר דצה שרי ואי לא אסיר ופירש"י עשב שהוא נאה למראה ולריח וממלאין כד עפר לח ותוחבין אותו לתוכו דהטומן לפת וצנונות להאי דמיא טפי דבתרוייהו איכא למיחש שמזיז עפר אבל סכינא דביני אורבי איכא למיחש ביה נמי משום מרחיב גומא דהוי בונה ועכ"ז איני יורד לסוף דעת בעל תה"ד שבתחלה כתב דנראה דלא שרי סכין התקוע בחבית אלא בשתקעוהו והוציאוהו כבר בחול הא לאו הכי לא ובסוף התשובה כתב שאם תקוע הסכין בדבר תלוש אין טעם לאסור ומשמע דאפי' לא דצה ושלפה שרי דאי בדצה ושלפה אפי' במידי דמחובר נמי שרי וא"כ חבית דתלוש היא אמאי לא אא"כ דצה ושלפה ושמא דוקא בחבית המחזקת מ' סאה קאמר שדינה כקרקע אבל אין זה במשמע לשונו שכתב אפי' בחבית גדולה שמחזקת יותר ממ' סאה משמע דבכל חביות מיירי: תנורים שטומנין בהם החמין וסותמין פיהם בדף ושורקים אותם בטיט אם מותר לסתור סתימת הדף נתבאר בסימן זה וכתבתיו בס"ס רנ"ט: אם מותר לחתוך בשבת קשרי השפוד שקושרים בהם הטלה אכתוב בסוף סימן שי"ז:
א סָעִיף א אין בנין וסתירה בכלים וה"מ שאינו בנין ממש וכו' בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל"ד) בתו' בד"ה ואמאי וכו' וע"פ מסקנת הרא"ש לשם ובפרק חבית ועיין בסי' ש"ח ס"ו:
ב סָעִיף א היה בו נקב ונסתם וכו' פי' דכיון דכל כובד היין עליו היה צריך מתחלה לסותמו בחוזק סתימה מעלייתא כדי שלא יצא היין דרך אותו נקב שלמטה מן השמרים וא"כ כי הדר נקיב לה הוי כפותח לכתחלה:
ג סָעִיף א מותר להתיז ראש המגופה בסייף וכו' לאו דוקא ראש המגופה קאמר דא"כ עדיין החבית סתומה במגופה שלא התיז אלא ראש המגופה למעלה מן הסתימה אלא ר"ל דבמקום שהיא סתומה במגופה לשם התיז ראש החבית והרחיב פיה למטה ממגופתה וה"א בברייתא בפרק חבית רשבג"א מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף ופי' שם רש"י שמרחיב פיה למטה ממגופתה וכו' וכדפי' ואיכא נוסחאות בספרי רבינו שכתוב בהן מותר להתיז ראש החבית:
ד סָעִיף א ומ"ש דלאו לפתח מכוין כיון שמסיר ראשה ה"א בגמרא ודאי לעין יפה קמיכוין שמרחיב פיה למטה ממגופתה כדי להרחיב מוצא היין בנקב גדול ולישנא לעין יפה דקאמר הוא לומר דקא מיכוין להראות נדיבות לבו לפני האורחים: ומ"ש אבל לנוקבה בצדה פי' בצדה של חבית בדפנותיה אפי' ברומח שעושה נקב גדול וסד"א דאי איתא דלפתח מתכוין היה לו לנקבה שם כדרך הנוקבין נקב עגול ויפה ולא ברומח אלא ודאי לעין יפה קמיכוין קמ"ל דאדרבה ודאי לפתח מכוין דאי לעין יפה כדי להרחיב מוצא היין ה"ל להסיר ראשה דלשם מרחיב מוצא היין בנקב גדול ביותר: ומ"ש וה"מ בצדה וכו' כלו' הא דקאמינא לנוקבה בצדה אסור היינו כל צדה בין דפנותיה של חבית בין צדה של מגופה דכיון שאין מסיר את ראשה ודאי לפתח קא מכוין אבל למעלה ממש דהיינו לנקוב נקב במגופה גופא מותר לנוקבה כחכמים דמתירין ופליגי ארב יהודה במשנה פרק חבית ריש (שבת דף קמ"ז) וכרב הונא דמפרש פלוגתייהו מחלוקת למעלה בראש המגופה התם הוא דשרו רבנן דלאו אורחא למיעבד פיתחא התם אלא נוטל כל המגופה אבל מצדה של מגופה זימנין דעבדי לה משום פיתחא דאינו רוצה לפותחה למעלה שלא יפול עפר או פסולת ביין וד"ה אסור והיינו דקתני לא יקבנה מצדה ואמגופה קאי דאפי' מצדה של מגופה נמי אסור לד"ה אבל לרב חסדא מחלוקת מן הצד של מגופה התם הוא דקאסר ר' יהודה משום דאיכא דעבדי לה פיתחא אבל ע"ג ד"ה מותר והדקתני לא יקבנה מצדה התם בגופה דחבית כלומר בדפנותיה לכ"ע אסור דלפיתחא מכוין אבל מצד המגופה שרי לרבנן והרי"ף והרא"ש פסקו כרב הונא וזה דעת רבינו שכפל ושילש דבריו דבצדה אסור לאורויי דכל צדה אסור בין בצדה דגופא דחבית דהיינו דפנותיה בין בצדה דמגופה וכתב ב"י ואע"פ שהתוספות כתבו ריש פרק במה טומנין דהא דאסור למיברז חביתא חבית גופא משמע ועוד דבמגופה שרי דתנן אין נוקבין מגופה של חבית דברי ר' יהודה וחכמים מתירין צ"ל דאינהו סברי כרב חסדא ומש"ה כתבו דבמגופה שרי בכל גוונא לחכמים דקי"ל כוותייהו וא"כ עכ"ל דלא אסר רב ששת למיברז אלא בגופא דחביתא אבל למאן דפסק כרב הונא ודאי דאפי' במגופה נמי אסור למיברז לד"ה כיון דמן הצד הוא דע"כ לא שרו חכמים אלא מלמעלה עכ"ל ובחנם דחק דפשוט הוא דדברי התוס' אף לרב הונא הם וכך הוא הפשט בתוספות דמדמשני בהא דרשב"ג דמתיר להתיז ראשה בסייף ודאי לעין יפה קמכוין צריך לומר דהיינו משום דכיון דמיירי שמתיז פיה למטה ממגופתה וכדפירש"י דהיינו במקום שהוא חבור השתא כיון דמרחיב הנקב כל פך למטה ממגופתה ודאי לעין יפה קמכוין אבל בדרב ששת דאסור למיברז בבורטיא דקאמר ודאי לפיתחא קמכוין דאי לעין יפה קא מכוין ליפתחיה מפתח צ"ל דמיירי בגוף החבית בדפנותיה דהכי דקמיבעיא להו מיניה דרב ששת לא קמיבעיא להו אלא אחביתא גופא דחביתא בסתמא חבית גופא משמע ופשיט להו בסתמא דאסור במאי דקמיבעיא להו והתם ודאי אין היתר למיברז ועוד דאי איתא דקמיבעיא ליה אי שרי למיברז נמי במגופה קשה היכי פשט להו בסתמא דאסור דמשמע דאין לו היתר הלא אף לרב הונא דבצדה דמגופה ד"ה אסור מ"מ במגופה עצמה שרי למיברז לחכמים דתנן במתניתין אין נוקבין מגופה של חבית דר"י וחכמים מתירין ולרב הונא פליגי בנוקב למעלה במגופה עצמה וקי"ל כחכמים וא"כ היאך פשט להו רב ששת בסתם דאסור אלא ודאי אחביתא גופא קמיבעיא להו וכו' כדפי':
ה סָעִיף א חותמות שבכלים וכו' מימרא דשמואל בפרק המביא כדי יין סוף (ביצה דף ל"א) וטעמו דבכלים אין דין בנין וסתירה ולכן אפי' מפקיע או חותך נמי שרי אלא דמ"מ אם אפשר לפותחו ע"י התרת חבל אין להפקיע ולא לחותכו כיון דא"צ לסתירה זו. ולכן הזכיר מתיר גבי כלים לאורויי דלכתחלה מתיר ולא מפקיע וחותך והר"פ ס"ל דלסלק היתידות הם הצירים שבאחורי התיבה אסור דהא דאמרו דאסור להחזיר דלת של תיבה שמא יתקע כדלעיל בסי' ש"ח פירושו שמא ישיר הצירים כדכתב המרדכי בפ' בכל מערבין וא"כ ה"נ אסור להסירם דהוי כסתירה גמורה:
ו סָעִיף א ומ"ש דהוי כבנין גמור ר"ל כי היכא דכשמשים הצירים הוי כבנין גמור ה"נ כשמסירם הוי כסתירה גמורה אך קשה דהא בפ' כל הכלים מחלק בדלת שידה תיבה ומגדל דנוטלין אבל לא מחזירין וכדלעיל בסימן ש"ח וא"כ היאך מדמה הר"פ סתירה לבנין ונראה דמטעם זה התיר הר"י מקי"נון להסיר היתדות שאחורי התיבה דסתירה גרועה היא כיון שא"צ לשבור שום דבר ולא דמי לחזרה דאסור שמא יתקע והביאו הב"י ובש"ע הביא שני הדעות ולא הכריע ולפעד"נ כדברי המתיר וכשנאבד המפתח נראה שמותר לפתוח בסכין או במחט לכ"ע כדתנן בריש פ' כל הכלים מחט של יד ליטול בה את הקוץ ושל שקים לפתוח בו את הדלת פי' מחט גדולה שתופרין בה שקים לפתוח בו את הדלת מי שאבד מפתח שלו עכ"ל מצאתי:
ז סָעִיף א אסור לחתוך שפופרת וכו' פלוגתא דתנאי ודאמוראי בפ' חבית ופסק ר' יוחנן הלכה כר' יאשיה דמיקל וכשמואל דלא כרב דאסר בחתיכה ולא נתנה שם מעולם:
ח סָעִיף א עלה של הדס כו' בס"פ חבית אמר שמואל האי טרפא דאסא אסור ומפרש רב יימר גזירה משום מרזב והלכך אפילו יש לו הרבה קטומים מוכנים מבע"י אסור משום דהו"ל כאילו עושה מרזב בשבת אם יתננו בנקב בשבת ולרב אשי הוי טעמא גזירה שמא לא ימצא קטום ויבא לקטום ולפיכך כשיש לו הרבה מוכנים מבע"י ליכא למיגזר שמא יקטום ומותר ליתנו במקום מרזב ולא גזרינן שמא יעשה מרזב בשבת אבל אם אין לו אלא אחד אפי' הוא קטום מבע"י חיישינן שמא יקטום דכיון דאין לו אלא אחד איידי דזוטר מירכס ויבא לקטום בשבת ולפ"ז לאו דוקא אחד אלא אפי' ב' וג' נמי אסור אא"כ בדאיכא הרבה קטומי' וגרסי' בגמ' איכא בינייהו דקטים ומנחי בלשון רבים ועיין בב"י:
ט סָעִיף א אסור ליתן שעוה או שמן וכו' משנה ס"פ חבית ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח ובמישחא פליגי רב ושמואל ופסקו הרי"ף והרא"ש כרב דאסר דגזר במישחא עבה אטו שעוה: וכתב ב"י ומשמע דוקא הני דאית ביה משום מירוח אבל בשאר כל הדברים מותר לסתום נקב החבית והא דבד של שום בסמוך דלא התירו אלא בדבר מאכל וע"י הערמה ולצורבא מרבנן דוקא ההוא כשהיין יוצא דרך הנקב ומש"ה בשאר דברים כשאין בהם משום ממרח מותר לסתום עכ"ל ולפענ"ד איפכא דכשהיין יוצא דרך נקב דאיכא פסידא יש להקל טפי ומש"ה התירו לצורבא מרבנן ע"י הערמה ואם לא היה היין יוצא היה אסור אפי' לצורבא מרבנן והא דנקט ברישא דבשעוה ושמן אסור מפני שהוא ממרח אתא לאשמועינן דבשעוה ושמן ליכא היתירא כלל אפי' במקום פסידא ואפי' לצורבא מרבנן וע"י הערמה להצניעו שם נמי אסור משום ממרח אבל שאר דברים דלית ביה משום ממרח שרי בדבר מאכל משום פסידא וע"י הערמה לצורבא מרבנן כמ"ש אח"כ חבית שניקב וכו' הא לאו הכי כגון קיסם או צרור אסור אף על פי דלית ביה משום ממרח ולפ"ז נוחין דברי הרמב"ם שכתב דבשעוה ושמן אסור משום מירוח דהקשה ה' המגיד וז"ל וא"ת הלא אסור לסתום כל נקב אפי' בקיסם או בצרור וא"כ לא צריך לטעמא דשעוה משום ממרח ובמישחא משום גזירה דשעוה ונדחק ה' המגיד וב"י ביישוב קושיא זו ולמאי דפי' ניחא דבקיסם וצרור דאין דרך להצניעו פשיטא דאין לו היתר אף לצורבא מרבנן אלא אפי' שעוה ומישחא דאיכא למימר דהניחו שם להצניעו וסד"א דלצורבא מרבנן שרי ע"י הערמה כי היכא דשרי תלמודא בברא דתומא וקמ"ל דאסור משום דאית בהו משום ממרח ובש"ע נמשך הרב ב"י לפי פירושו בכאן גם ממ"ש הרב בהגה"ה שם נראה שהסכים לזה ולפעד"נ שאינו כן דהא לקמן בסי' של"ד כתב בנתרועעה חבית של יין דהתירו לקרות לנכרי אע"פ שודאי יתקננה כשיבא עכ"ל והוא מדברי הרא"ש בפרק כ"כ ופסק ב"י כך למעלה בסי' ש"ז אלמא משום הפסד יין הקילו טפי וזהו שפרש"י בפ' תולין (סוף שבת דף קל"ט) בההוא צורבא מרבנן דשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא מקום שיש בו נקב בחבית והיין יוצא נותנו לשם בשבת לסתום והוי כמתקן ומערים לכתחלה עכ"ל דנראה פשוט דקשיא ליה לרש"י הניחא במאי דנאים במברא ועבר להך גיסא וסייר פירי דהתירו הערמה לצורבא מרבנן משום הפסד פירותיו שהיו בלא שמירה אבל למה התירו לסתום הנקב בברא דתומא דהוי כמתקן מנא דה"נ מתקן הנקב וסותמו ולכן פי' דהכא נמי הוי פסידא דהיין יוצא. ולפ"ז כשאין היין יוצא אסור לסותמו אפי' לצורבא דרבנן אפי' בשאר דברים שאין בהם משום ממרח ואצ"ל לשאינו צורבא מרבנן ודלא כמ"ש בש"ע להתיר בשאין היין יוצא ודו"ק: הב"י הביא מ"ש מהרא"י בת"ה סי' ס"ד בדין סכין התחוב בכותל של עץ מבע"י או בספסל שאינו מחובר והקשה עליו והאריך ע"ש ולפענ"ד דתשובה זו נכונה ואגב אבאר אותה כי דבריו קצת סתומים והוא דכתב תחלה דבתקעוהו קצת בחוזק בכותל שהוא מחובר כמעט פסיק רישיה הוא שלא יוסיף בנקב והו"ל קודח כל שהו וחייב משום בונה אח"כ אמר ואין להביא ראיה להתיר ולומר דאין בזה משום קודח מדמתיר במרדכי פ' חבית בסכין התקוע בחבית מע"ש להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף בנקב ומייתי ראיה מפ' במה טומנין דאמר שמואל סכינא דבי אורבי דצה ושלפה והדר דצה שרי עכ"ל ונראה דדעתו בהך ראיה דאע"ג דאסיקנא דשמואל אתותב היינו משום דקשיא עליה ממשנתינו דהטומן לפת דאפי' לא דצה ושלפה נמי שרי אע"ג דמזיז עפר מ"מ כיון דהעפר ניזוז מאליו לא חיישינן כדפרש"י לשם ריש (דף נ"א) והיינו לומר דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול אי נמי כדפי' התוס' בשם ר"י בפ' כירה (שבת דף מ"ד) דשמואל לא אסר בלא דצה ושלפה משום איסור טלטול מן הצד דהא שמואל מתיר טלטול מן הצד בפ' כירה אפי' גבי מת אלא דאוסר משום דמסיר העפר ומרחיב הגומא ואיתותב מהטומן לפת מכל מקום יש להביא ראיה מדשמואל דסכין התקוע בחבית אע"ג דמוסיף בנקב קצת כשמוציאו ומכניסו אפ"ה כיון דאינו מתכוין להוסיף שרי שהרי אפי' דצה ושלפה מבע"י אי אפשר שלא יוסיף בשבת בנקב כל שהו ומכ"ש בלא דצה ושלפה והשתא אמר מהרא"י דמכאן לכאורה מוכח דאין בסכין התקוע בכותל משום קודח מדמתיר במרדכי בסכין התחובה בחבית ומביא ראיה מדשמואל בסכינא דביני אורבי וכו' דמה ענין זה לזה התם ליכא משום קודח כמ"ש בסוף התשובה אבל בסכין בחבית אית ביה משום קודח אלא ודאי ליכא למיחש בסכין משום קודח וקאמר מהרא"י דלעולם איכא למימר בסכין התקוע בכותל שבקרקע אית ביה משום קודח דחייב משום בונה אלא דבחבית שהוא כלי כיון דאין בנין וסתירה בכלים להכי לית ביה משום קודח אח"כ אמר וא"ת דחייב משום דקא מתקן פיתחא וכו' כלומר אף ע"ג דבחבית אין בו משום בונה כיון דכלי הוא מ"מ בעושה נקב איכא משום דקא מתקן פיתחא דמתקן מנא הוא ואפי' בכלי הוא איסור דאורייתא למאי דקס"ד השתא ואפ"ה מתיר במרדכי בשאינו מתכוין להוסיף נקב בסכין שבחבית ולא חיישינן לאיסור פתח וא"כ איכא ראיה לסכין התקוע בכותל שבקרקע דבאינו מתכוין להוסיף דלא חיישינן לאיסור בונה דמ"ש הא מהא וקאמר מהרא"י הא ליתא דהא בנקב שבחבית דאסרו חכמים משום דקא מתקן פיתחא התם ליכא כלל איסור דאורייתא ולהכי כשאין מתכוין להוסיף אפי' איכא פסיק רישיה שרי וכו' אבל בסכין בכותל שבקרקע דבמקדח ממש איכא איסורא דאורייתא משום בונה איכא למימר היכא דאיכא פסיק רישיה אע"פ דאינו מתכוין להוסיף נמי אסור משום קודח דחייב משום בונה. אח"כ אמר דהאי סכין התחובה בחבית דמתיר המרדכי מטעם דאינו מתכוין להוסיף בנקב כי היכא דמתיר שמואל בדצה ושלפה אע"ג דמוסיף בנקב כיון דאינו מתכוין להוסיף בע"כ דמיירי נמי דהוציאוהו והכניסוהו לסכין בחבית מבע"י דומיא דדצה ושלפה דאיירי ביה שמואל דאל"כ מאי מביא ראיה הלא שמואל לא התיר אלא בדצה ושלפה דליכא למימר דמביא ראיה ממסקנא דאיתותב שמואל דאפילו לא דצה ושלפה נמי שרי כדכתב ב"י דהלשון במרדכי לא משמע הכי כלל אלא רוצה להביא ראיה דאף לשמואל דלא התיר אלא בדצה ושלפה נמי שרו בסכין בחבית א"כ בע"כ דבסכין התקוע בחבית נמי מיירי בדצה ושלפה וא"כ בע"כ דסכין התקוע בחבית כיון שהוציאוהו והכניסוהו לאו פסיק רישיה הוא כי היכא דבהך דשמואל בדצה ושלפה וצ"ל דלא הוה פסיק רישיה שירחיב הגומא לפר"י וכו' ודעת מהרא"י בזה לומר דהשתא לפ"ז אין התחלה להביא ראיה להתיר סכין התקוע בכותל מהא דכתב במרדכי להתיר בסכין התקוע בחבית וכו' דהתם מיירי בדצה ושלפה דלאו פסיק רישיה הוא אבל בסכין התחוב בכותל קצת בחוזק בלא דצה ושלפה איכא למימר דאסור משום קודח דחייב משום בונה בדאיכא פסיק רישיה ואמר עוד דלפ"ז דהא דסכין תקוע בחבית דמתיר במרדכי בדליכא פסיק רישיה אפילו בחבית גדולה דשייך בה בנין קאמר דשרי דאם הוה פסיק רישיה היה אסור משום קודח אח"כ אמר אבל סכינא דביני אורבי וכו' נראה דקשיא ליה למאי דכתב דסכין התחוב בכותל אסור משום קודח בדאיכא פסיק רישיה א"כ סכינא דביני אורבי דהיינו דמצניע הסכין ותוחב אותו בין שורות הלבנים שבבנין כדפירש רש"י דליכא התירא משום דאין בנין וסתירה בכלים דהא לאו כלי הוא אלא אדרבה בנין שייך ביה ואמאי שרי אפי' לא דצה ושלפה למסקנא דאיתותב שמואל הלא פסיק רישיה הוא כמו סכין התקוע בכותל שבקרקע וקאמר דכיון דאינו גוף אחד לא שייך ביה קודח ותדע שהרי ר"י לא הזכיר לשון קודח אלא לשון גומא ולכן בסכין התחוב בכותל שבקרקע אסור משום קודח אבל בדבר תלוש בספסל שהוא כלי אין סברא לאסור והא דהקשה ב"י הלא כתב בתחלה דסכין בחבית דהתיר המרדכי מיירי נמי בדצה ושלפה וחבית כלי הוא לאו קושיא הוא דהמרדכי בא להתיר אפילו בחבית גדולה היכא דליכא פסיק רישיה כגון דדצה ושלפה כדכתב ב"י עצמו ומה דקשיא ליה מלשונו שכתב אפילו בחבית גדולה דמשמע דבכל חבית איירי לאו קושיא היא דה"ק דבחבית קטנה פשיטא דשרי אפילו לא דצה ושלפה ואפי' לשמואל דע"כ לא קאמר שמואל דבעינן דצה ושלפה אלא היכא דאיכא חששא דמסיר העפר ומרחיב הגומא אבל בסכין בחבית קטנה דליכא הך חששא שרי אפי' בלא דצה ושלפה אלא אפי' בחבית גדולה דאיכא משום בנין נמי שרי היכא דדצה ושלפה דליכא פסיק רישיה כי היכא דמתיר שמואל בדצה ושלפה בדוכתא דאיכא חששא דמרחיב הגומא כיון דליכא פסיק רישיה ה"נ בחבית גדולה ולפ"ז ה"ה בכותל שבקרקע נמי שרי היכא דדצה ושלפה מבע"י כיון דליכא פסיק רישיה והכי נקטינן ודברי מהרא"י נכונים ודלא כמו שדן אותו ב"י דס"ל דכשמואל נקטינן ופי' בהלכה פירוש אחר דלא כפרש"י דאין זה דרכו של מהרא"י ז"ל ועוד הלא דבריו מבוארים בס"ד כדפי' וצריך שתדע שמ"ש באותה תשובה ומשום מוקצה טעות הוא שנפל בדפוס וצריך להגיה במקומו ומרחיב הגומא:
א ועוד כתב בא"ז לדידן דקי"ל דדבר שאין מתכוין מותר שובר אדם חבית כו' אע"פ שאין שבור מתחלה:
ב אבל לדעת המתירים שם כמו שיתבאר נראה דגם כאן שרי:
ג וכן יתבאר בסמוך בדברי הטור:
ד ודין החותלים מוזכר בגמרא פרק חבית (שבת קמו:) וכתבו הרמב"ם:
ה ודברי הרא"ש דבסמוך דאוסר בשל עץ ושל מתכות נראה כדברי הר"ף וכ"כ המרדכי והתוספות פרק חבית :
ו וכ"ה מסקנת א"ז דאפי' בשל עץ ושל מתכות שרי ואין להחמיר לכל הפחות ע"י נכרי:
ז וכבר נתבאר דין סתירת פי התנור לעיל סימן רנ"ז:
ח האריך שם בתשובה וכ"כ מהרי"ו בתשובה סימן ק"ל דבכותל אסור:
ט ובאמת שיותר יש לתמוה על ב"י שכתב דברים אלו שהרי בת"ה מוכח בהדיא דטעם דבחבית אסור משום דאיכא למיחש שמתקן פתח משא"כ בשאר דברים תלושים ולכן דברי ה"ה נכונים בטעמן ואין לפקפק עלייהו:
א סָעִיף א והני מילי שאינו בנין ממש בתוס' פרק כלל גדול ובתוס' ריש פרק הבונה אע"ג דקי"ל אין בנין בכלים אומר ר"י דהיינו דוקא בחזרת תריסים או במנורה של חליות אבל בנין גמור מיחייב בכלים כמו בקרקע כדאיתא בסוף פרק כירה גבי מטה של טרסיים כו' עד ואין חילוק בין כלים לקרקע אלא במקום שאין חזק ואומנות דבכלים לא חשיב בנין ובקרקע חשיב בנין והביא שם ראיות הרבה עכ"ל הרא"ף וכן האשר"י בפרק בכל מערבין כתב דדוקא במוסתקי דהיינו שברי כלים המדובקים יחד ע"י זפת דמחמת גריעותו לא חיישינן שמא יתכוין לעשות כלי כו' עיין בב"י שמביאו:
ב סָעִיף א יכול לשברה כו' דמחמת גריעותא לא חיישינן שמא יתכוין לעשות כלי אשר"י ע"ש וכן כתב הר"ן אע"ג דכל המתקלקלים בסתירה פטור אבל אסור משום כבוד השבת התירו לכתחלה:
ג סָעִיף א אסור אפילו לשוברה כו' פי' אפילו בלא נקב יפה ב"י:
ד סָעִיף א ואפילו נקב בעלמא אסור כו' פי' כשהיא שלמה. וכן מ"ש אא"כ היה בו נקב ונסתם כו' מיירי נמי כשהיא שלמה:
ה סָעִיף א מותר להתיז ראש החבית כו' ז"ל מ"ו בגמרא משמע דוקא לפני אורחים שמראה נדיבות לבו ודו"ק עכ"ל. וז"ל הגמרא בפרק חבית (שבת דף קמ"ו ע"א) ששנינו במשנה שובר אדם את החבית לאכול הימנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי ואין נוקבין מגופה של חבית דברי רבי יהודה (ופירש"י מגופה דבוקה בפי חבית לעשות נקב אלא נוטל את כולה אבל כי נקב לה מתקן פתחא) וחכמים מתירין ולא יקבנה מצדה (בגמרא מפרש לה) עכ"ל המשנה וז"ל הגמרא אין נוקבים מגופה א"ר הונא מחלוקת למעלה אבל מן הצד דברי הכל אסור והיינו דקתני במתניתין לא יקבנה מצדה (ופירש"י דוקא למעלה חכמים מתירין דלאו אורחא למיעבד פתח התם אלא נוטל כל המגופה אבל מן הצד זימנין דעבד לה משום פתחא ואינו רוצה לפתחה למעלה שלא יפול עפר או פסולת ביין ועבד לה פתח מהצד גם חכמים מודים דאסור וזהו ששנינו ולא יקבנה מצדה ואמגופה קאי ורב חסדא אמר מחלוקת מן הצד אבל על גבה ד"ה מותר והתנן לא יקבנה מצדה התם בגופה דחבית תו גרסינן התם בעו מיניה מרב ששת מהו למיברז חבית ברומח בשבת (פירש"י לתחוב רומח בדפנותיה לנקב) לפיתחא קמכוין ואסור א"ד לעין יפה קמכוין ושרי (פי' להראות נדבת לבו לפני האורחין מוציא יין בכלי גדול מדלא נקב ליה כדרך הנוקבין נקב עגול ויפה) א"ל לפתחא קמכוין ואסור מיתיבי רשב"ג אומר מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף ומניחה לפני האורחים בשבת ואינו חושש התם ודאי לעין יפה קמיכוין הכא אם איתא דלעין יפה קמיכוין ליפתח מפתח ופי' יטול מגופה אבל כשמתיז ראשה בסייף דהיינו שנוטל שפת פיה ומרחיב פיה למטה ממגופתה ודאי לעין יפה קמכוין עכ"ל הגמרא עם פירש"י הנה לכאורה קשה על מ"ש רש"י דלמעלה חכמים מתירין משום דלאו אורחא למעבד פתחא התם אלא נוטל כל המגופה דלמה צ"ל אלא נוטל כל המגופה ולא פי' שלא יפול עפר או פסולת ביין כמ"ש אח"כ אבל מן הצד ד"ה אסור. ונראה דרש"י ס"ל דזאת הסברא שאין דרך לעשות פתח למעלה מטעם שלא יפול בה צרורות כו' היא חלושה שנאמר שבודאי אין דרך לעשות פתח למעלה מטעם זה אלא ס"ל שפעמים אדם עושה נקב למעלה ואינו חושש לשמא יפול בה צרורות כו' ולהכי לענין היתר שלמעלה מתירין חכמים לא מהני זה הטעם דדילמא דזה שעושה הנקב אינו מקפיד לשמא יפול בה כו' ולכן כי סברא ודאי ומוחלטת וקאמר אלא נוטל כל המגופה ור"ל דודאי לאו לפתח קמכוין דא"כ למה לו לנקוב במגופה הא כבר יש נקב למעלה וה"ל לנטול כל המגופה אבל לענין איסור מהני זה הטעם שלא יפול בה כו' דדילמא זה האיש מקפיד בכך וא"כ נוכל לומר דילמא לפתח קמכוין ומאי אית לך למימר דלמה לא נטל כל המגופה י"ל דילמא מקפיד שלא יכול בה כו' והכי אמרינן בכל מקום דאין להתיר שום דבר אלא בראיה וסברא ברורה אבל לאסור אוסרים מכח ספק אף שאין הסברא והראייה ברורה ודיוקא דרש"י שזאת הסברא אינו ודאי וחלוטה מדקאמר הגמרא הטעם שמותר להתיז ראש החבית מטעם לעין יפה קמכוין ר"ל להראות נדבת לבו לאורחים ולמה לא קאמר הטעם דודאי לאו לפתח קמכוין שלא יפול בה צרורות כו' אלא ודאי דמכח זאת הסברא אין להתיר דדילמא זה האיש אינו מקפיד בכך. ועוד ראייה דלרב הונא משמע דאינו מתיר לחכמים אפילו למעלה אלא דוקא במגופה אבל בחבית גופא אפילו למעלה אסור ולמה לא אמרינן דודאי לפתח קמכוין משום דאין דרך לעשות פתח למעלה מטעם שלא יפול בה כו' אלא ודאי שזאת הסברא ודאי לא מהני להתיר כמ"ש אבל מלשון רבינו שכתב ז"ל אבל למעלה הותר לנוקבה דלא לפתח כו' מפני עפר וצרורות שיפלו בה משמע דזאת הסברא מהני אפי' להתיר ויש לדחוק ולומר שסובר שבחבית גופה מחמירים וחיישינן לפתח קמכוין אפי' למעלה הואיל שעושה הנקב בחבית גופה וכמ"ש בדרישה דבמקום שיש חיבור חמיר טפי כמו שאכתוב בסמוך בביאור דברי רבינו והנה מבואר דלרב הונא לא שרו חכמים אלא דוקא למעלה במגופה אבל למעלה בחבית גופא משמע אפילו לרב הונא אסור ופסקו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כרב הונא והשתא יתבארו דברי רבינו רק שאקדים תחלת דברי ב"י וז"ל ב"י מותר להתיז ראש כו' ברייתא פרק חבית רשבג"א מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף וכתב רש"י שם שמרחיב פיה למטה ממגופתה מדקתני מתיז את ראשה שפת פיה וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק כ"ג ולפ"ז לא הל"ל לרבינו מותר להתיז ראש המגופה דמשמע דוקא דראש המגופה אבל ראש החבית אסור ומצאתי נוסחא שכתוב בה מותר וכו' שיתבאר ע"ש עד וה"פ מותר להתיז ראש החבית שהמגופה כו' עכ"ל. ונראה שזה דוחק גדול דמ"מ הואיל דמ"ש מותר להתיז קאי אראש החבית א"כ אע"פ שכתב ראש החבית שהמגופה בו מ"מ במה שכתב אח"כ אבל לנוקבה בצדה בו וה"מ בצידה אבל למעלה כו' ג"כ קאי אחבית שהענין מדבר ומתחיל ולכן נראה שעיקר הגירסא היא מותר להתיז ראש החבית וכן גורס נמי רא"ף ואפ"ה קאי אמגופה דבחבית לא שייך לומר ראש הואיל שהוא עגול וארוך ובכל ארכו הוא שוה בגובה רק באמצע הוא משופע ועולה מכל צד כדרך החבית שלנו שבאמצעיתו בכל סביבו הוא רחב יותר ובולט מעט ולא נופל בו לשון ראש ובלאו הכי ק' שמשמע מדברי רש"י והמ"מ דהחילוק של מעלה ומן הצד קאי אמגופה עצמה והיאך שייך במגופה עצמה שיעשה נקב מן הצד והלא ידוע שסתם מגופה לעולם היא למעלה ע"ג החבית ובכל מקום שינקבה שם נופלים לתוכו פסולת ועפר. לכן נלע"ד שהמגופה הנזכר בגמרא אינה כמגופה שלכו שנוטלים עץ עבה וקובעים אותו בפי החבית למעלה במקום ששופכין בו המשקה אלא עשייה כמין קדירה שיש לו בות קיבול ומחברים פיה במקום שהיא פתוח בפי החבית כדרך שאנו עושין במשקה הנקרא שכר שמושיבין קדירה למעלה בפי החבית כשמוליכין אותו מעיר לעיר כך היה בימיהם שהיו החבית שלהן של חרס והיה עושין ע"פ כיסוי כמין קדירה כמ"ש ובזה שייך שפיר למימר שנוקבין אותו למעלה או מן הצד ר"ל בצדה של אותה קדירה שכשינקב שם בודאי לא יוכל ליפול שום דבר לתוכו משא"כ בשינקבה הקדירה ע"ג מלמעלה ועל מגופה זאת כתב רבינו מותר להתיז ראש החבית כו' דהואיל שהוא עומד ומחובר בחבית ובולט ועולה הרבה שפיר מיקרי ראש הריבית וכשמתיז אותה בסייף מן החבית א"א לצמצם ומתיז עמה מעט משפת החבית במקום שהוא מחובר שם ששם החבית גופה ובולט קצת ומוכרח אתה לומר כן אפילו לפי הגירסא שגורס ראש המגופה שנקראת המגופה ג"כ ראש החבית דהא רבינו כתב מיד ז"ל דלאו לפתח קימכווין כיון שמסיר ראשה כולה. וא"ל למה לא כתב בהדיא מותר להתיז המגופה דא"כ הוה משמע שאינו מתיר אלא להתיז המגופה אבל לא להתיז ג"כ מעט מן החבית לכך נקט בל' זה לאורויי דאפי' אם מתיז מעט עם החבית עמה ואע"ג דבחבית גופא אפי' נקב קטן אסור מ"מ כאן מותר כיון שמתיז כולה יחד וכדברי רשב"ג הנ"ל וזה הדין שכתב מותר להתיז ראש כו' והחילוק שלמעלה ולמן הצד נראה דאיירי אפילו אם החבית שלימה ואף ע"ג דכתב לעיל אם החבית שלימה אסור לשוברה או לנקוב בה נקב בעלמא מדכתב סתמא ואפי' נקב בעלמא אסור לינקוב בה כו' משמע אפילו למעלה מ"מ הואיל דכל דין זה מיירי במגופה שאינה מן החבית עצמה אלא מחובר ודבוק בה יש לה דין חבית שבורה ומותר כשמתיז ראשה או עושה נקב למעלה וכך היא הצעה של דברי רבינו מתחלה כתב מותר להתיז ראש החבית בסייף כו' ואשמועינן דאם עשה נקב גדול שהתיז כל המגופה עם מעט מן החבית דמותר מטעם דלעין יפה מכוין ואח"כ כתב אבל אם מן הצד ר"ל אם עושה נקב בצדה במגופה עצמה ברומח אע"פ שהוא גדול והו"א דנימא ג"כ דלעין יפה מכוין אפ"ה אסור דודאי לפתח קמכוין כו' ואח"כ כחב אבל למעלה ר"ל למעלה במגופה מותר לנוקבה אע"פ שאין עושה הנקב גדול כ"כ כמו שמתיז ראש כו' דנימא דלעין יפה קא מכוין אפ"ה מותר מטעם דאין דרך לעשות פתח למעלה. ואח"כ חזר וכתב אבל מצדה אסור כו' ואשמעי' דאם עושה נקב קטן במגופה מן הצד ג"כ אסור ואע"פ שכבר כתב לעיל אבל לנוקבה בצדה אפי' ברומח שעושה נקב גדול כו' משמע שיש רבותא יותר בנקב גדול מבקטן מ"מ חזר וכתב דין נקב קטן לאשמועינן כל חילוקי דינים דאף אם תמצא מי שסובר איפכא שיותר יש להתיר בקטן מבגדול מ"מ במן הצד אין חילוק בין גדול לקטן וכל זה מיירי במגופה אבל כשעושה נקב בגוף החבית כבר כתב רבינו לעיל בסמוך דאפי' נקב בעלמא אסור הנה נתבארו דברי רבינו יפה אלא שקשה לכי סברת רבינו שסבר דלמעלה אין דרך לעשות פתח מטעם שלא יפול דבר צרורות כו' וטעם זה מהני לדידיה אפילו להתיר כמ"ש לעיל וא"כ למה צריך לטעם שמותר להתיז ראש החבית משום דלאו לפתח קמכוין כיון שמסיר את ראשה כולה ר"ל שמראה נדבת לבו לאורחים ולמה לא כתב הטעם דלאו לפתח קמכוין דאין דרך לעשות פתח למעלה שלא יפול בה צרורות כמ"ש הטעם בסמוך. ולכאורה היה נראה דרבינו כ"כ אליבא דכ"ע ר"ל אפילו לרבי יהודא דאוסר במשנה לנקוב למעלה במגופה כמ"ש לעיל בשמו מודה הכא במסיר ראשה כולה דמותר דאז ודאי לאו לפתח קמכוין אלא להראות נדבת לבו לאורחים אבל יותר נראה לומר דרבינו הוכרח לכתוב זה הטעם אפי' לחכמים שמתירים למעלה במגופה מטעם דלאו לפתח קמכוין שלא יפול בה צרורות כו' מ"מ הכא שמתיז המגופה עם מעט מהחבית עצמה הו"א דאסור דהא כבר כתבתי לעיל דאפי' לסברת רבינו לא מהני זה הטעם שלא יפול בה צרורות אלא דווקא בלמעלה במגופה אבל למעלה בחבית עצמה לא מהני זה הטעם הואיל שהנקב הוא בגוף החבית ול"ד לעושה נקב במגופה שאינו בגוף החבית וכמו שמתרץ ומחלק רבא בגמרא זה חיבור וזה אינו חיבור וכמ"ש בדרישה ולכן צריך לטעם כיון שמסיר ראשה כולה ר"ל להראות נדבת לבו לאורחים וק"ל ועיין בדרישה:
ו סָעִיף א אבל היתידות שנועלים בהם ר"ל הצירים שבאחורי התיבה אסור אף אם נאבד המפתח:
ז סָעִיף א שהרי עומד להתיר פי' הת"ה שר"ל הקשר שסוגרין בו מתירין אותו כשבא לפתוח וחוזר וקושר כשבא לנעול אבל הדלת לעולם קבוע שם לאיזה זמן וק"ל עכ"ל:
ח סָעִיף א אבל לא מפקיע וחותך משום כו' כתב המרדכי בפרק חבית דהיינו דוקא כשעשוי לקיום ע"מ שלא להסירה בשבת אבל אם אינו עשוי לקיום כלל שרי ומטעם זה התיר בדף שמשימין לפני התנור ושורקין אותו בטיט בע"ש להסירה מן התנור כשבת שאינו עשוי לקיום ע"כ. ועיין בב"י שהביא מ"ש בת"ה בענין הזה:
א סָעִיף א כגון חבית שנשברה כו' כתב בת"ה בסי' ס"ה בשם א"ז דהיינו דוקא כשאינו מחזקת מ' סאה דאילו מחזקת מ' סאה נחשבת כקרקע ושייך גביה בנין וסתירה:
ב סָעִיף א מותר לפותחו כתב הכלבו שי"א דלא שרי לנקוב נקב ישן אלא בחבית של חרס שאין הסתימה מהודקת יפה אבל בחבית של עץ שמהדקים מאוד העץ שסותמים בה הנקב וחותכין ראשו על דעת שלא להוציאו ודאי נראה שזה נקב חדש ואסור ע"כ ע"ש יותר:
ג סָעִיף א מותר להתיז ראש החבית כו' בריש פרק במה טומנין גרסינן דף מ"ח סוף ע"א א"ר יודא א"ר הפותח בית הצוואר בשבת חייב חטאת ופירש"י בית צוואר של חלוק לכתחלה דהשתא קמשוי ליה מנא וחייב משום מכה בפטיש והיינו גמר מלאכה מתקיף לה רב כהנא וכי מה בין זה למגופת חבית פי' ר"ת דהכי פירושו מה בין זה לנקיבת מגופת החבית דתנן בפ' חבית דחכמים מתירין (כמ"ש דבריהם בפרישה) ואע"פ שאינו דומה לפותח בית הצוואר שעשוי להכניס ולהוציא משא"כ בנוקב במגופה מ"מ פריך דאם איתא דבפותח בית הצואר חייב חטאת ה"ל למיסר מדרבנן במגופה ומשני רבא זה חיבור וזה אינו חיבור פי' שהמגופה אינה מן החבית ואפילו היה הנקב שבמגופה עשוי להכניס ולהוציא לא היה חייב חטאת לפי שהמגופה אע"פ שדבוקה בחבית מ"מ כיון דלניטל קאי מש"ה אינו חשיב חיבור אבל הבגד כשנארג כולו חיבור עכ"ל הגמרא עם פי' ר"ת וק' מאי פריך מ"ש ממגופת החבית דמתירין חכמים הא לפי מ"ש רב הונא דקי"ל כוותיה מחלוקת למעלה אבל מן הצד ד"ה אסור וזיל בתר טעמא והיינו כמו שפירש"י דלמעלה ודאי לא לפתח קמכוין משא"כ מן הצד וא"כ כאן בפותח בית הצואר שייך טפי למיסר מה"ט דדרכו לפתוח שם מן הצד בחבית ודוחק לומר דלרב חסדא פריך דס"ל דלרבנן בכל ענין שרי דהא לא קי"ל כוותיה כמ"ש בפרישה. ועוד מנ"ל להקשות דילמא רב יהודה בעל שמועה זו משמיה דרב כרב הונא ס"ל. ואף אם תאמר שהמקשן לא ידע: מפלוגתת רב הונא ורב חסדא ועלתה על דעתו שהמשנה בכל ענין מתיר מ"מ קשה על רבא מרא דתלמודא למה תירץ זה חיבור כו' ה"ל לתרץ שאני הכא דודאי לפתח עשוי כמו מן הצד דהתם ודוחק לומר דרבא משני ליה אפילו אליבא דרב חסדא דמתיר גם מן הצד מ"מ מודה בפותח בית צוואר דהוי חיבור דומיא דנקוב בחבית גופא דעלה שנינו ולא ינקב בצידה דמיירי לרב חסדא בחבית גופא דאכתי קשה הא איכא למיטעי בדברי רבא ולמימר דבמגופה הואיל ואינו חיבור מותר בכל ענין אליבא דכ"ע ואפילו בפותח מן הצד וזה ליתא אליבא דרב הונא ולכאורה היה נראה לתרץ דגם רב הונא דקאמר אבל מן הצד ד"ה אסור ס"ל דלא אסרו חכמים אלא בנקב מן הצד בגוף החבית דכיון דאיכא חיבור אסור אפילו לחכמים אבל למעלה אפילו בגוף החבית מותר וה"ט משום דאין דרך לעשות פתח למעלה מפני עפר וצרורות שיפלו בה וכדפירש"י ורבינו וזיל בתר טעמא מה לי במגופה או בגוף החבית הואיל שאין דרך לעשות הפתח למעלה שלא יפול בה צרורות אבל במגופה אפילו מן הצד שרי כיון דאינו חיבור והא דשנינו במשנה בפלוגתא ר"י וחכמים בנוקב במגופה ה"ט משום שהמשנה מתחיל בדברי רבי יהודה האוסר ומש"ה נקט רבי יהודה האוסר רבותא דאפילו במגופה אסור לנקוב אבל חכמים המתירין בכל ענין מתירין והא דלא פירשו דבריהם משום דמפורש ממילא דזיל בתר טעמא דלפי טעם דאין עושין נקב למעלה אין חילוק בין נוקב במגופה או לנוקב מן הצד בתרווייהו ע"כ צ"ל דלאו לפתח קמכוין כמ"ש כך היה נראה לכאורה והשתא שפיר פריך ממגופה דלכ"ע מותר אליבא דחכמים אפילו לדברי רב הונא ואפילו מן הצד ואתי שפיר נמי דרבינו סתם דבריו וכתב סתם מותר להתיז ראש החבית כו' משמע אפילו החבית גופה וע"ז קאי דמן הצד אסור כו' מיירי במן הצד וסמך על מה שיכתוב אח"כ שמחלק בין מן הצד ללמעלה אבל איני אוכל לומר כן מדקאמר הגמרא באוקימתא דרב חסדא והא דקתני לא יקבנה מצדה התם בגופה דחבית ולפי מ"ש גם לרב הונא צ"ל כן וא"כ למה כתב באוקימתא שלו והיינו דקתני לא יקבנה מצדה ועוד דלפי מ"ש דגם לרב הונא חכמים אינם אוסרים אלא במן הצד בחבית עצמו לא יהיה נ"מ אליבא דהלכה כחכמים בין רב הונא לרב חסדא וא"כ למה כתבו הרי"ף והרא"ש דהלכה כרב הונא לכנלע"ד דצ"ל דכמו שכתב ר"ת בפי' דאע"פ שאינו דומה למגופה שאינו עשוי להכניס ולהוציא מ"מ פריך דאם איתא דבפותח בית הצואר חייב חטאת ה"ל לחכמים למיסר מדרבנן במגופה הואיל שדומה קצת זה לזה. ה"נ י"ל דאע"ג דהכא במגופה יש טעם הגון שמותר למעלה מכח שאין דרך לעשות פתח למעלה משא"כ התם בחלוק בית הצוואר מ"מ פריך אם איתא דהתם בחלוק בית הצוואר חייב חטאת היה לחכמים לכל הפחות למיסר מדרבנן במגופה אפילו למעלה הואיל שדומה זה לזה שהרי גם שם בחלוק לא לשם פתח קמכוין אלא לצורך לבישתו הוא עושה ואפ"ה חייב עליה אפי' חטאת גם ה"נ בנקיבתו למעלה מ"מ הוא עושה נקב לצורך ליטול ממנה מה שהוא צורך כמו גבי חלוק לצורך לבישתו ומשני רבא זה חבור כו' ר"ל דאינן שוין כלל דלגזור זה אטו זה דהכא במגופה אינו חיבור ואין בו שום צד איסור דאורייתא ולכן לא שייך לגזור הא אטו הא ומוחר בכה"ג אפילו מדרבנן ועיין בב"י בד"ה וה"מ בצדה אבל למעלה כו' שאחר שמשני על המשנה אוקימתא דרב הונא ורב חסדא הנ"ל כתב וז"ל ופסקו הרי"ף והרא"ש כרב הונא וכ"פ הרמב"ם בפכ"ג ולפ"ז צ"ל דהא דבעו מיניה דרב ששת מהו למיברז בבורטיא בשבת ואסר להו למיברז במגופה היא ואפ"ה אסר משום דכיון דמן הצד היא ודאי לפתיחה מכוין דאי לעין יפה ליפתח מיפתח וכ"כ רבינו ירוחם בפ"ה. ואע"פ שהתוס' כתבו בר"פ במה טומנין דהא דאסור למיברז חבית גופא משמע ועוד דבמגופה שרי דתנן אין נוקבים כו' וחכמים מתירין צ"ל דאינהו ס"ל כרב חסדא ומש"ה כתבו דבמגופה שרי בכל גוונא לחכמים דקי"ל כוותייהו וא"כ ע"כ צ"ל דלא אסר רב ששת למיברז אלא בגופא דחבית אבל למאן דפסקו כרב הונא ודאי דאפילו במגופה נמי אסור למיברז לדברי הכל כיון דמן הצד הוא דע"כ לא שרו חכמים אלא למעלה עכ"ל ב"י ולעד"נ דזה הוא דוחק גדול דמ"ש התוס' ועוד במגופה שרי דתנן אין נוקבין כו' דיכתבו כן אליבא דרב חסדא דלא קי"ל כוותיה ועוד דא"כ לא אשתמט חד מהפוסקים ראשונים ואחרונים דכולהו פסקו כרב הונא וה"ל לא' להזכיר שהתו' פסקו כרב חסדא ועוד דא"כ מה יכולין להקשות ארש"י מזאת המשנה דדילמא רש"י ס"ל דמיירי במגופה וס"ל כרב הונא דקי"ל כוותיה ואליביה אפילו לחכמים במגופה אסור מן הצד וכן נלע"ד דגם התוס' כתבו כן אליבא דכ"ע אפי' אליבא דרב הונא וא"ה לק"מ רק אציע לפניך ל' התוס' ומתוכה יתבארו דבריהם שפיר וז"ל וכי מה בין זה למגופת חבית פי' בקונט' דתניא לקמן בפרק חבית רשב"ג אומר מתיז בסייף ומניחה לפני האורחים וא"כ לר"י מה משני זה חיבור וזה אינו חיבור התם נמי חיבור הוא דרשב"ג שרי להתיז אפי' גוף החבית עם המגופה כדמוכח התם דבעו מיניה מרב ששת מהו למיברז החבית בבורטה כו' א"ל לפיתחא קמכוין ואסור ופריך מהא דשרי רשב"ג להתיז ראשה בסייף ומשני התם האי לעין יפה קמכוין אבל הכא אי לעין יפה מכוון ליפתח מיפתח והא דאסור למיברז החבית היינו בגוף החבית דחבית חבית גופה משמע ועוד דבמגופה שרי דתנן במתניתין אין נוקבין במגופה כו' וחכמים מתירין משמע דשרי רשב"ג אפילו בגוף החבית דלעין יפה קמכוין כו' עכ"ל והנה לכאורה יש לדקדק מה מקשה ארב ששת דאסור מהברייתא דרשב"ג מתיר להתיז כו' דילמא רב ששת דאסר מיירי מן הצד וכמ"ש הב"י ורשב"ג דמתיר במתיז ראשה היינו למעלה דשם יש להתיר יותר מטעם שמא יכול בה צרורות כמו שמחלק רב הונא בין מן הצד ולמעלה במגופה אליבא דחכמים אלא ודאי המקשה ס"ל מדאסר רב ששת סתמא בכל ענין איירי אפילו למעלה ולכן שפיר מקשה מרשב"ג וא"כ הואיל דאנו מוכרחין לומר דרב ששת אסר אפי' למעלה מדסתם דבריו כמ"ש וא"כ שפיר כתבו התוס' ועוד במגופה שרי דתנן אין נוקבין כו' ר"ל דאי רב ששת איירי במגופה וא"כ מדאסר סתם משמע אפי' למעלה כמ"ש וזה א"א דתנן אין נוקבין מגופה כו' וחכמים מתירין ולמעלה שרי לכ"ע אפי' לרב הונא אליבא דחכמים אלא ודאי רב ששת מיירי בחבית גופה ואז א"ש דאסר אפי' למעלה מטעם דחיבור הוא כמו בחלוק דחייב חטאת מטעם דחיבור הוא כמ"ש ול"ק למה סתם רב ששת י"ל כיון דאמר למברז בחבית וסתם חבית הוא בחבית גופה כמ"ש התוס' וחבים עצמו בכל ענין אסור. והנה נתבארו דבריהם אפי' אליבא דרב הונא ולא כב"י. כתוב בתשובה אשכנז וגם שבולי הלקט ברזא שבחביות שלם שסותמין אותו בעץ שנסתם ואין אדם יכול להוציאם מותר ליקח ברזא אחרת ולהביא באותו הברזא לתוך החבית לכתחלה לצורך לשתות יין בשבת ובלבד שלא יהא הנקב כנגד השמרים עד כאן וכ"פ בש"ע:
ד סָעִיף א ובשבירת פותחת כו' וכשנאבד המפתח נראה דמותר לפתוח בסכין או במחט לכ"ע כדתנן בריש כל הכלים מחט של יד ליטול בו את הקוץ ושל שקים לפתוח בו את הדלת פי' מחט קטנה שתופרים בה בגדים ושל שקים מחט גדולה שתופרים בה שקים לפתוח את הדלת מי שנאבד מפתחו עכ"ל מצאתי מ"ו. בת"ה בסי' ש"ז פסק סכין שהוא תחוב בכותל של עץ מבע"י אסור להוציאו בשבת כיון שהוא דבר מחובר אם היה תחוב מעט בדוחק כמעט פסיק רישא הוא שלא יוסיף בנקב והו"ל קודח כ"ש דחייב משום בונה אבל אם הוא תחוב בספסל וכן כל דבר תלוש מותר להוציאו כיון דאין בנין וסתירה בכלים ואם דצה ושלפה מבע"י אפי' בכותל שרי עכ"ל וכ"פ בש"ע. עיין בת"ה סי' ש"ז וב"י הביאו שכתב ז"ל תשובה יראה היכא דתקעו בכותל שהוא מחובר יראה שאסור להוציאו כו' עד ואין נראה להביא ראייה להתיר כו' וכתב ולא ירדתי לסוף דעת בעל ת"ה הנ"ל דבתחלה כתב דנראה דלא שרי סכין התקוע בחבית אלא כשתוקעו והוציאו כבר בחול הא לאו הכי לא ובסוף התשובה כתב שאם תקוע הסכין בדבר תלוש אין טעם כו' ע"ש ולע"ד ירדתי לסוף דעתו ולק"מ דמ"ש תחילה ז"ל אמנם נראה דהאי סכינא התקוע בחבית דאיירי שהוציאוהו והכניסוהו כבר בחול כו' לא כ"כ מפני שחזר ממ"ש ראשונה דבחבית מותר אפי' אי איכא פסיק רישא כל זמן שלא כיון דא"כ מתחילה מאי סבר להאריך ולכתוב שמותר גם הרי הביא ראייה לדבריו מהמרדכי דפרק חבית דבדרבנן בעי שיכוין ולא תלוי בפסיק רישא אלא ה"פ דהאי אמנם כו' ר"ל אע"פ שהדין דין אמת כמ"ש דבדרבנן בעינן שיכוין מ"מ אין ראייה מהמרדכי דפרק חבית דהמרדכי ע"כ איירי בהוציאוהו והכניסוהו מבע"י מדהביא ראייה מסכינא דבין אורבא דדצה ושלפה כו' וא"כ אין שם פסיק רישא. ואח"כ בסוף בא ליישב דלא תיקשה סתירה לדבריו הראשונים מהאי מרדכי דפ' חבית מדהוכיח מהרא"י דמיירי המרדכי בדצה ושלפה וא"כ קשה אם תאמר בלא דצה ושלפה בחבית שהוא כלי ג"כ מותר אע"פ שהוא פסיק רישא עד שיכוין א"כ למה כתב המרדכי דבחבית התירו בדצה ושלפה מן החבית הלא בלאה"נ שרי ע"ז כתב ומהשתא שהוכחנו דסכין התקוע בחבית מיירי בלא פסיק רישא מתיישב אפי' בחבית גדולה ר"ל לעולם אפי' היכא דאיכא פסיק רישא נמי שרי והא דאיירי המרדכי מדצה ושלפה משום דאיירי נמי בחבית גדולה ובחבית גדולה שהוא דומה לקרקע בעינן לה"ט דדצה ושלפה וק"ל. אבל בחבית קטן עכ"פ מותר וזהו שמסיק אח"כ וכתב דבתקוע סכין בדבר תלוש לא ידעינן כלל טעם וסברא לאסור ודו"ק. וזה נ"ל ברור בביאור דברי מהרא"י וב"י נמי כתב דיש ליישבו דהצריך דצה ושלפה מפני חבית גדולה והרחיק פי' זה מדכתב אפי' בחבית גדולה דמשמע דאיירי גם בחבית קטנה וזהו ודאי קושיא גדולה היא לפי הבנתו שמבין מ"ש מהרא"י אמנם נראה כו' בהאי אמנם חזר בו ממ"ש ראשונה אבל איננו כן אלא כמ"ש ודו"ק. עוד הקשה ב"י שם אמ"ש המרדכי שהביא מהרא"י הנ"ל דהא מסקינן בגמרא אהאי מימרא דשמואל דאמר האי סכינא דביני אורבא דצה ושלפה שרי ואי לא אסור דליתא דאיתותר מההיא דטומן לפת וצנונות כתב וכן העלה הרי"ף והרא"ש דאפי' לא דצה ושלפה שרי ומדברי המרדכי משמע דבעינן דצה ושלפה ומסיק ב"י דהמרדכי יש ליישב דלא משמואל מייתי ראייה אלא מהמסקנא דמתיר אפי' בלא דצה ושלפה כו' אלא אבעל ת"ה קשה דמייתי המרדכי והבינו דבעינן דצה ושלפה ומסיק הב"י דצ"ל דמהרא"י בעל ת"ה מפרש דהקושיא בגמרא והתיובתא לא קאי אדברי שמואל כי אם אשלפניו אדברי רב הונא האי סליקוסתא כו' ע"ש ודבריו גם בזה דחוקין הן דאיך יעלה על דעתינו דבעל ת"ה ישכח דעת התוס' והרי"ף והרא"ש ורש"י ויבנה במה לעצמו לפרש שיטת הגמרא דלא כוותייהו ובפרט מאחר שסתם דבריו ולא הזכיר דעת שום א' מהן שכל דבריו מיוסד עליהם לכן נראה פשוט אדרבה דהמרדכי פי' תיובתא דרב קטינא דלא קאי אלא אסליקוסתא והוא לבדה עלה בתיובתא שהן ממש ענין א' דבשניהן אין איסור אלא משום שהוא מזיז עפר משא"כ בסכיני ביני אורבא שהוא דחוק זע"ז ויש לחשש מפני גומא טפי וגם רש"י פי' וכתב ובסוף התיובתא וז"ל ונוטלין בשבת ולא חייש אם העפר ניזוז מאיליו וה"ה לסליקוסתא עכ"ל הרי דלא נקט בלשונו אלא סליקוסתא ואף שלפני זה כתב ז"ל מתיב רב כהנא תיובתא להנך רבנן דאמרי לא דצה ושלפה אסור עכ"ל. נראה שגיליון הוא ואינו מלשון רש"י דאין זה מל' רש"י לכתוב להנך רבנן ועוד דא"כ נמצאו דבריו סותרין זא"ז דהא לבסוף סיים ולא נקט בלשונו אלא סליקוסתא ודוחק לומר דס"ל דשמואל דאמר האי סכיני ביני אורבא כו' למד דינו מדינא דסליקוסתא ומדנפרך סליקוסתא כשר עוזר ונפל עזור דז"א דשמואל ודאי לא קאי אמימרא דרב הונא דסליקוסתא. ועוד נראה קצת להביא ראייה לדברי המרדכי דמסתבר לומר דלא נפרך דינא דשמואל דסכיני דביני אורבי דהא עלה קאי מר זוטרא ואיתימא רב אשי אמר בגודריתא דקני ש"ד עכ"ל ומשמע לי דהכי קאמר דאף דהאמת עם דינא דשמואל דבסכיני דביני אורבי בעי דצה ושלפה מכל מקום בגודריא דקני שאינן אונסים כ"כ בדוחק לא בעי דצה ושלפה דאל"כ אלא תאמר דמר זוטרא ואיתימא רב אשי לפלוגת אתא הו"ל למינקט בלשונו סכינא דביני אורבי לומר דא"צ שלפה ודצה וכיון דמר זוטרא ורב אשי דאחרונים המה הסכימו עם שמואל לא מסתבר דהתיובתא קאי עליו זהו דעת המרדכי ולפי שיטתו כתב מהרא"י בעצמו ודאי לא נטה משיטת הרי"ף והרא"ש ומשמעות התוס' דכולהו ס"ל דגם שמואל עלה בתיובתא וק"ל ולכאורה היה נלע"ד ליישב דברי המרדכי ומהרא"י בענין אחר דס"ל דאף דעלה גם דברי שמואל בתיובתא היינו בסכיני דביני אורבי שג"כ אינן מהודקים בחתיכה אחת אלא נפרדין זה מזה משא"כ בסכין התחוב בחבית או בדף שבהסרתו ודאי עושה נקב ופתח ואסרוהו המרדכי ומהרא"י והביאו ראייה דדצה ושלפה מבע"י מועיל דהא לדברי שמואל דסבר דגם בסכיני דביני אורבי יש איסור מ"מ בדצה ושלפה קאמר דאין איסור וכולם אסורין משום דנראה כיוצא למלחמה ה"ה לדידן נמי בסכינא בחבית כן ועולה לפ"ז דברי המרדכי יפה אלא שק' אמהרא"ר שהרי כתב בסכיני ביני אורבי שיש לחשש משום איסור גומא כמו שיש לחשש בחבית משום פתח ובנין ובאיסור גומא אין נ"מ במה שהן נפרדין ע"ש א"כ הדרא קושיא לדוכתא אלא ע"כ כמ"ש ראשונה: ורמ"א ז"ל בד"מ שלו כתב ליישב המרדכי ומהרא"י דאיירי דווקא בחבית ומשום דעושה לו פתח בסכיני דביני אורבי וצ"ל דרמ"א ז"ל ג"כ ס"ל דראיית המרדכי ומהרא"י ע"ד שכתבתי בתירוץ השני ואין נכון מהא דכתבתי וק"ל:
ה סָעִיף א עלה של הדס אם הוא קטום ויש לו הרבה מהם הא דכתב רבינו הרבה מהם נראה שטעמו מהא דאיתא בגמרא ס"פ חבית האי טרפא דאסא אסור מ"ט רב יימר מדפתי אמר משום מרזב רב אשי אמר שמא יקטום פירש"י שמא יקטם העלה מן הענף וכיון דקשה הו"ל מתקן מנא מאי בינייהו איכא בינייהו דקטמי ומנחי וס"ל לרבינו כיון דלרב אשי דקי"ל כוותיה מותר בקטמה ומנח א"כ היכן מצינו איסור דא"ל היכי דלא קטים ובעי למיקטם בשבת דזהו פשיטא דאסור ולא איצטריך שמואל לאומרה לכן כתב רבינו דיש חילוק בין א' להרבה ולא מתיר שמואל אלא היכא דאיכא הרבה לפניו קטומין והא דקאמר אם אין לו אלא א' אסור נראה דל"ד א' אלא ה"ה שנים ושלשה נמי אסור עד שיהא לו הרבה מהן וכדכתב תחלה אם יש לו הרבה ולא כתב אם אין לו אלא א' אלא הוכחה דע"כ מה שאמר איכא בינייהו דקטמי ומנח לאו בכל ענין מותר דא"כ היאך מצינו איסור דשמואל וצריכין למימר מ"ש דקטמי ומנח לאו בחדא מיירי וכיון דאפיקתא מחדא א"כ הולכין אחר הסברא ואין מתירין אלא בהרבה דלשנים או ג' ג"כ יש לחשש שמא יאבד זה ויקטם אחר וזה נראה ברור ולא כמ"ש ב"י תחלה פי' אחר לדברי רב אשי דמתיר בקטמי ומנחי והא דאסר שמואל מיירי באינן מונחים לפניו אלא צריך לחזר אחריהם ומתוך כך הוצרך לדחוק ולכתוב דהרבה ל"ד וג"כ הוצרך לכתוב טעם למה חילק רבינו בין א' לשנים משום דסמך אגירסא דמנחי והכל דוחק וק"ל. עיין בב"י שכתב בד"ה עלה של הדס שהוא קטום כו' עד אלא שק"ל א"כ היכא אסרינן למיתן טרפא דאסא משום גזירה שמא יקטום הא טרפא דאסא רכין נינהו ושרי כו' ותמה אני על תמיהתו הא כתב רש"י וז"ל רב אשי אמר שמא יקטום העלה מן הענף וכיון שהיא קשה הו"ל מתקן כלי וכדתניא במסכתא י"ט לחצות בו שיניו לא יקטמנו ואם קטם חייב חטאת וכל זה כתב הר"ן וגם הב"י הביאו ובאמת שמל' ב"י בסוף דיבור זה משמע שהבין ל' רש"י שר"ל שגזרי' שמא יקטם ג"כ: בדבר קשה וז"ל וכיון דקשה כו' כלומר ואם היה קשה ודוחק וע"כ צ"ל דר"ל דאף שהעלה הוא רכה מ"מ שהענף שקוטם ממנו הוא קשה בתר הענף אזלינן גם יש לתמוה דכאן פרק חבית דף קס"ד סוף ע"א כתב בלשון רש"י כו' ובפ' המביא כדי יין מדמה קטימת עלה למתקן כלי ממאכל בהמה שהן רכין ע"ש ונראה דלמ"ד משום מרזב כ"כ דלא ס"ל למימר משום גזירה שמא יקטם דסבר אף שקיטם אינו אסור משום שהוא רך ולא אזיל בתר הענף אלא בתר העלה אבל למ"ד משום שמא יקטם ודאי לא דמיא למאכל בהמה וגם הב"י כתב כאן דמ"ש בפ' המביא כדי יין כתב למ"ד משום מרזב ע"ש וק"ל. שוב ראיתי בח"ש שהגיה ל' רש"י במקום שכתב וכיון שקשה הגיה וכיון שקטמיה אבל לע"ד דלא למחוק כלום בפרט מאחר שהר"ן ג"כ כ"כ וב"י בעצמו הביא לשונו כן בדין זה ע"ש:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.