א מותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה אפילו הוא מיוחד למדה אבל אסור להזכיר לו שם מדה כגון תן לי מדה פלונית או פלונית כתב הרמב"ם ז"ל אסור לשקול כלל או למנות ולמדוד בין בכלי מדה בין ביד בין בחבל ומותר לומר לחבירו תן לי ביצים ואגוזים במנין ואומר לחנוני תן לי ד' ביצים וה' רמונים ובלבד שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום מדה ולא סכום מנין לומר כך וכך יש לך בידי תן לי כך וכך ויהיה לך בידי כך וכך: המביא כדי יין וכדי שמן לא יביאם בסל וקופה כדרך חול אלא יביאם לפניו או על כתיפו וכיוצא בזה שישנה מדרך חול אפי' אין בשינוי קלות במשא ואם א"א לו לשנות מותר: מדיחין כלים בשבת לצורך היום כגון שנשאר לו עדיין סעודה לאכול אבל לאחר סעודה שלישית אין מדיחין וכלי שתייה מדיחין כל היום שכל היום ראוי לשתייה אבל אסור להטביל כלי חדש או להטביל מטומאתו ומותר לשפשף הכלים בכל דבר כדי לצחצחן דכיון שאינו מכוין אלא לצחצחן מותר חוץ מכלי כסף בגרתקון שאסור לשפשפו בהם והוא מין עפר המתקשה בחבית של עץ משמרי היין מפני שהוא עיקר תקונו והוא גורר אותה וחייב משום ממחק:
א סָעִיף א מותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה וכו' משנה בס"פ אין צדין אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה ר"י אומר אם היה כלי של מדה לא ימלאנו וידוע דהלכה כת"ק ובגמ' מאי אבל לא במדה א"ר יהודה אמר שמואל אבל לא בכלי המיוחד למדה אבל כלי העומד למדה ימלאנו רבא אמר מאי אבל לא במדה שלא יזכיר לו שם מדה אבל כלי המיוחד למדה ימלאנו ופירש"י המיוחד למדה. שמודד ומוכר בו: עומד למדה. שכשישבר זה בא זה תחתיו אבל עדיין לא מדד בו והרמב"ם כתב בפי' המשנה דכלי העומד למדה היינו שהוא מוכן למדה ועדיין לא נעשה בדיוק ולא שמוהו מדה עכ"ל ולפ"ז אם כבר נעשה בדיוק אע"פ שעדיין לא שמוהו מדה ה"ל כלי המיוחד למדה וכתב הרא"ש ומסתבר כרבא דבתרא הוא וכ"פ בעל העיטור והרמב"ן פסק כרב יהודה והרי"ף לא הביא דברי רבא כמו שכתוב בגמרא עכ"ל כלומר שהרי"ף כתב אמר רבא שלא יזכיר לו שם מדה אבל כלי העומד למדה ימלאנו ע"כ ולפי דבריו כלי המיוחד למדה לרבא לא ימלאנו ובגמרא האי היא סברא דרב יהודה אבל לרבא כלי המיוחד למדה נמי ימלאנו ונמצא שתלה סברת רב יהודה בשם רבא והרמב"ם בפ"ד מהלכות י"ט פסק כרבא וכדעת הרא"ש שאפילו אם היה כלי מיוחד למדה ימלאנו והוא שלא יזכיר לו שם מדה וכ"כ הר"ן בשמו אבל רבינו כתב בסי' תקי"ז שהרמב"ם אסר בכלי המיוחד למדה וגם ר"י כתב בנ"ד ח"ג שהרי"ף והרמב"ם פסקו כרב יהודה ונ"ל שנוסחא משובשת נזדמנה להם בספרי הרמב"ם שהיה אוסר בכלי המיוחד למדה או שיש להגיה בדבריהם הרמב"ן בנו"ן ונתכוונו למה שכתב הרא"ש והרמב"ן פסק כרב יהודה אבל אין לומר שכתבו כן בשם הרמב"ם משום דבפירוש המשנה כתב כאוקימתא דרב יהודה דכיון דבחיבור הדר ביה ופסק כרבא דברי החיבור שהם אחרונים יש לתפוס עיקר והר"ן כתב על דברי הרי"ף וז"ל מוכח בגמרא ללישנא קמא לת"ק דקי"ל כוותיה אפילו כלי המיוחד למדה ימלאנו וכ"כ הרמב"ם ותמהני על הרי"ף שכתב אבל כלי העומד למדה לא ימלאנו ונ"ל דכי שרינן הכי ה"מ כשהלוקח לוקח מדה של מוכר. ומוליכה לביתו והיינו נמי לישנא דאומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה והיינו נמי דאמרינן בגמרא דעבידי אינשי דמקרבין חמרא במאני דכיילי ושתו אבל למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך לתוך כליו של לוקח אסור וכן נראים דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות י"ט עכ"ל ונראה שיש טעות סופר בדבריו שכתב דללישנא קמא אפילו כלי המיוחד למדה ימלאנה וצריך להגיה דללישנא בתרא במקום דללישנא קמא דהא ללישנא בתרא הוא דשרי במיוחד למדה ולא ללישנא קמא גם מ"ש ותמהני על הרי"ף שכתב אבל כלי העומד למדה לא ימלאנו צריך למחוק לא שהרי הרי"ף כתב אבל כלי העומד למדה ימלאנו ומיהו אפשר שנוסחא משובשת נזדמנה לו בספרי הרי"ף שהיה כתוב בה לא ימלאנו ומדברי הכלבו בה' יו"ט נראה דליטול כלי המדה של מוכר ולהוליכה לתוך ביתו נמי אסור ולא שרי אלא כשהלוקח מביא הכלי מתוך ביתו ואומר מלא לי כלי זה: ומ"ש הר"ן ונ"ל דכי שרינן הכי ה"מ כשהלוקח נוטל מדה של מוכר וכו' ומשמע לי דמילתא באנפי נפשה היא ואינה ענין לתמיהתו שתמה על הרי"ף וכתבתי כן לפי שמצאתי כתוב בביאור הגאון מהר"י אבוהב ז"ל וז"ל אבל הרמב"ם פסק כר"י כ"כ בפסקי הרא"ש אבל לשון הרמב"ם לא מצאנו אותו בספרו שסובר כר"י שהרי הוא כתב אומר לחנוני מלא לי כלי זה ואפי' כלי המיוחד למדה שזו היא סברת רבא אבל בהלכות שבת פכ"ג כתב כשם שאסור לשקול כך אסור למנות ולמדוד בין בכלי בין ביד בין בחבל ואם נפרש שבכל מדה ר"ל שלא יוכל לומר לחבירו מלא לי כלי זה אם הוא מיוחד למדה א"כ הוא סותר מ"ש בה' י"ט אם לא שנאמר שיש הפרש ביניהם שבשבת אסרו מיוחד למדה ובי"ט התירו אבל הרא"ש א"א שיסבור זה שהרי מקור הדין שהוציא הרמב"ם זה הדין הוא מאומר אדם לחנוני שכתב בהלכות י"ט ומזה הצד אמר שפסק כר"י אבל כפי הנראה מהמחבר אין סתירה בין זה לזה שהרי כתב הר"ן שיש תימה על הרי"ף שכתב שכלי העומד למדה לא ימלאנו מאחר שהלכה הוא כמו שכתבתי והשיב על זה דכי שרינן הכי ה"מ כשהלוקח נוטל מדה של מוכר ומוליכה לביתו אבל למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך לתוך כלי הלוקח אסור ואמר שכן נראין דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות יום טוב וגם כן המחבר נראה שהביא הרמב"ם לאסור זה שהרי מאחר שאמר שמותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה אמר כתב הרמב"ם אסור למדוד שהכוונה היא שאסור למדוד כדרך שאמרנו ולפ"ז אין חילוק בין י"ט לשבת שאפילו בשבת שרי לדעת הרמב"ם מלא כלי זה ובי"ט ג"כ אסור ליקח כלי המדה ולשפוך אותו בכלי אחר אע"פ שהרמב"ם כתב האיסור לשבת ה"ה לי"ט עכ"ל הגאון הנזכר ז"ל ותמיהני דלפ"ז כשכתב הרי"ף אבל כלי העומד למדה לא ימלאנו היינו כששופך לתוך כליו של לוקח דוקא ופלוגתא דרב יהודה ורבא באוקימתא דמתניתין דהיינו כשנוטל מדה של מוכר ומוליכה לביתו אי שרי בכלי העומד למדה דוקא או אפי' בכלי המיוחד למדה לא נזכר בדברי הרי"ף כלל ואת"ל דמאחר שכתב ובלבד שלא יזכיר לו שם מדה ממילא משמע דאפילו כלי המיוחד למדה שרי ליטול ולהוליכה לתוך ביתו הדבר ברור שאין הלשון סובלו דא"כ הל"ל הכי אבל לא ימלאנו אפילו עומד למדה כלומר דהא דשרי אפילו במיוחד למדה והוא שלא יזכיר לו שם מדה דוקא בנוטל המדה ומוליכה לתוך ביתו אבל לא ימלא וישפוך לתוך כלי של לוקח אפילו הוא כלי העומד למדה אבל מה שכתב אבל כלי העומד למדה לא ימלאנו לא משמע הכי כלל הלכך נ"ל דבודאי זה שכתב הר"ן ונ"ל דכי שרינן הכי ה"מ כשהלוקח נוטל מדה של מוכר וכו' מילתא באנפי נפשה היא ואינה ענין לתמיהתו על הרי"ף כמו שכתבתי לעיל ועוד יש לדקדק בדברי הגאון ז"ל שכתב שלדברי המחבר יש ליישב דעת הרמב"ם ע"פ דברי הר"ן שמה שאסר למדוד בשבת היינו בשופך לתוך כלי הלוקח ומה שהתיר לומר בי"ט מלא לי כלי זה הוא במוליך המדה לתוך ביתו שהרי רבינו כתב בסימן תקי"ז וז"ל מותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה ואפילו היא מיוחד למדה ובלבד שלא יזכיר שם מדה לומר תן לי מדה פלונית והרמב"ם אוסר בכלי המיוחד למדה ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל הרי דבמלא לי כלי זה שמשמעו שמוליך המדה ומוליכה לתוך ביתו כדכתב הר"ן כתב דאסר הרמב"ם בי"ט וכ"ש ששבת ועל מ"ש ולפ"ז אין חילוק בין י"ט לשבת שאפילו בשבת שרי אפילו לדעת הרמב"ם לומר מלא לי כלי זה וביום טוב גם כן אסור ליקח כלי המדה ולשפוך אותו בכלי אחר אע"פ שהרמב"ם כתב האיסור לשבת ה"ה ליום טוב יש לדקדק דבשלמא אי הוה נקט שריותא דמלא לי כלי זה בשבת ה"א דכ"ש דשרי בי"ט ואי הוה נקט איסורא דלשפוך המדה לתוך כלי אחר בי"ט ה"א דכ"ש בשבת אבל השתא דכתב איסורא דשופך המדה לתוך כלי אחר בשבת ושריותא דמלא לי כלי זה בי"ט אימא בשריותא דנוטל המדה ומוליכה לתוך ביתו שכתב גבי י"ט דוקא בי"ט הוא דקא שרי ולא בשבת דחמיר ולגבי איסורא דשופך המדה לתוך כלי אחר שכתב בשבת נהי דבי"ט נמי אסור מיהו לאו משום דילפינן לה מדכתב כן לענין שבת דאי מהא לא איריא דאימא דוקא בשבת דחמיר הוא דאסור ולא בי"ט אלא משום דלישנא דמלא לי כלי זה האמור בי"ט דייקינן הכי כמ"ש הר"ן ועל מ"ש שהמחבר הביא הא דכתב הרמב"ם אסור לשקול כלל או למנות ולמדוד וכו' לומר דפליג על מ"ש דמותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה יש לדקדק דא"כ אבל הרמב"ם כתב מיבעי ליה ומדנקט כתב הרמב"ם נראה דדבר בפני עצמו הוא ואינו ענין למה שהזכיר למעלה לכן נ"ל כמ"ש בתחלת הדיבור שנוסחא משובשת נזדמנה לרבינו בדברי הרמב"ם או שיש להגיה בסי' תקי"ז הרמב"ן במקום הרמב"ם ולענין דעת הרמב"ם נראה דבגוונא דשרי בי"ט שרי נמי בשבת ומה שלא כתב ההיתר אלא בי"ט היינו משום דמתני' דאומר אדם לחנוני מלא לי כלי זה בי"ט מיתניא ומ"ש בפכ"ב מהלכות שבת שאסור למדוד בין בכלי מדה בין ביד איכא לאוקמא במדת קרקע או בגדים דוקא וכדמשמע מדקתני בין בחבל אבל מדת הלח אין ה"נ ה"נ דשרי כי היכי דשרי בי"ט ואפי' את"ל דבמדת הלח מיירי איכא לאוקמי במזכיר לו שם מדה או בשופך המדה לתוך כלי אחר דבי"ט נמי אסור ואע"פ שאפשר לומר דהרמב"ם ס"ל דע"כ לא שרי מתניתין לומר מלא לי כלי זה אלא בי"ט דוקא אבל בשבת. בכל גוונא אסור מדברי רבינו לא משמע דבהאי לישנא דאסור לשקול ולמדוד וכו' נתכוין לאסור לומר מלא לי כלי זה דא"כ הל"ל אבל הרמב"ם כתב אסור לשקול כלל וכו' וכמו שכתבתי בסמוך ולעניין הלכה כיון שהרמב"ם והרא"ש מסכימים לפסוק הלכה כרבא דאמר כלי המיוחד למדה ימלאנו הכי נקטינן ומיהו היינו דוקא ליטול הלוקח מדה של מוכר ולהוליכה לביתו ואצ"ל אם הלוקח מביא כלי מתוך ביתו שהוא מיוחד למדה ואומר לו מלא לי כלי זה אבל למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך לתוך כליו של לוקח אסור וכמו שדקדק הר"ן מלישנא דמתני' ומלישנא דהרמב"ם כתב ה"ה בפ"ד מהלכות י"ט דאיתא בירושלמי ר"א אמר ר' חמא בר חנינא מלא. הדין מנא למחר אנן מכילין ליה (פירוש מלא לי כלי זה ולמחר נמדוד כמה מדות היא מחזיק) כתב המרדכי בפרק א"צ אמר רבא ובלבד שלא יזכיר לו שם המדה אבל כלי המיוחד למדה ימלאנו ואתא ר"י למימר וכו' והלכתא כרבנן ואפילו לר"י אם אינו ממלאו או הוסיף עליו שרי ואין כאן גזל שידוע לבעלים שהכל רגילין בכך בי"ט ולכך נהגו למדוד במדה ולהטיל בה טבעת ע"כ וכ"כ הג"א שם. כתב הרא"ש בתשובה כלל כ"ב שנוהגים במקומך שמודדין יין בשבת וכותבין מע"ש פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר כשמודדין היין לוקח בעל היין מחט ועושה נקבים כמנין המדות שמוליך דע כי מנהג רע הוא וראוי לבטלו ושתים רעות הם עושין חדא המדידה כדתנן (שם כט.) אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה ומפרש בגמרא מאי אבל לא במדה אבל לא בכלי המיוחד למדה ועוד דאסור להסתכל באותו כתב שכתוב בו סכום המעות כדתנן (שבת קמח:) מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב ומפרש בגמרא (קמט.) מ"ט רב ביבי אמר שמא ימחוק אביי אמר שמא יקרא בשטרי הדיוטות ע"כ:
ב סָעִיף א ומותר לומר לחבירו תן לי ביצים ואגוזים במנין משנה (שם) בפרק א"צ:
ג סָעִיף א ואומר לחנוני תן לי ד' ביצים וה' רמונים ובלבד שלא יזכיר לו שם דמים וכו' ברייתא שם וגירסת רש"י ובלבד שלא יזכיר לו סכום דמים רשב"א אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח. ופירש"י סכום מדה. קב או קביים. סכום מקח. דמים. וכתב הרא"ש וז"ל ור"ח גורס סכום מנין במילתיה דת"ק והכי איתא בתוספתא ופירש בה"ג שלא יאמר נטלת כך וכך אגוזים טול עדיין כך כדי שיהא לך ק' או ר' ורשב"א מתיר אע"פ שמזכיר סכום מנין מאחר שאינו מזכיר סכום מקח שלא יאמר לו טול כך וכך להשלים דינר והרי"ף גורס במילתיה דת"ק מקח ובמילתיה דר"ש מנין ולכך יש ליזהר בשניהם וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' י"ט שלא יזכיר שם דמים ולא סכום מנין עכ"ל וז"ל הרי"ף שם ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח רשב"א אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מנין פירוש סכום מקח כגון שיש עליו כסף לא יאמר לו תן לי בכסף ויש עלי כסף אתר הרי יש לך בידי שתי כספים וסכום מנין לא יאמר לו הרי שיש לך בידי נ' אגוזים תן לי נ' אחרים והרי יש לך בידי ק' וכתב עליו הר"ן ותמהני אם אמר לו תן לי בכסף אע"פ שלא עשה חשבון לומר הרי יש לך בידי שתי כספים מתשר ועוד דפשיטא דהיינו מקח וממכר ונ"ל דתן לי בכסף לאו דוקא אלא תן לי בכדי שיהיו לך בידי שתי כספים וסד"א כיון שאינו פוסק בפירוש על מה שהוא לוקח עכשיו שרי קמ"ל עכ"ל ובהג"א בפרק הנזכר כתב ולא חיישינן שמא יזכיר לו סכום מקח שיאמר לו תן לי בפשוט או בשני פשיטים דהיינו לא הוי סכום מקח אלא כגון שמתחלה היה חייב לו פשוט הרי לך בידי שנים זהו סכום מקח ואסור והא דאמרינן לעיל אין פוסקין דמים בי"ט היינו דוקא בדבר שאין ידוע שיעור ממכרו עכ"ל ונראה שהם תופסים דיבורם במאי דקתני התם הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי כ' ביצים או נ' אגוזים וכו' לומר דאשמועינן דלא חיישינן שמא יזכיר לו סכום מקח וכו' ודבריהם כפשט דברי הרי"ף אע"פ שהם תמוהים כמו שתמה עליהם הר"ן והתוס' כתבו שם דנראה להם גירסת ר"ח וכפירוש בה"ג ולכך יש ליזהר שלא להזכיר אפילו סכום מנין לפי שדומה למקח וממכר עכ"ל וכך הם דברי רבינו ובס"פ איזהו נשך (בבא מציעא עה.) כתבו התוספות דברי בה"ג וכתבו עליו ונראה הטעם דכיון שבא לדקדק בצימצום החשבון אסור שאין זה כדרך בעה"ב כי אין רגיל לדקדק בצימצום החשבונות כעין זה וחומרא גדולה היא ונראה דדוקא כשנותנין ק' אגוזים בפרוטה אז אסור דאי חשבון של ק' לא שייך לצימצום דמים אין נראה שיהא אסור עכ"ל וכן כתבו שם הג"א וכתבו עוד התוס' בפרק שואל (שבת קמט.) וז"ל ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח שאם היו נותנין ק' אגוזים בדינר ולקח כבר צ' לא יאמר לו תן לי כ' אגוזים שאתחייב לך י' אגוזים שנראה שעושה להשלים המכר אבל יכול לומר לו תן לי כ' אגוזים סתם ע"כ: דין בני חבורה המקפידין זה על זה אם יכולין לומר מלא לי כלי בכלי המיוחד למדה וכן אם יכולין לומר תן לי ביצים ואגוזים במנין אכתוב בסי' תקי"ז בס"ד:
ד סָעִיף א המביא כדי יין וכדי שמן לא יביאם בסל וקופה וכו' רפ"ד דמסכת י"ט שם וסובר רבינו דה"ה לשבת אבל התוספות (שם) כתבו דה"מ בי"ט שהוא מוציא לחוץ והרואה אומר לצורך חול מביא אותם אבל בשבת שאינו מטלטל אלא מזוית לזוית למעוטי בהילוכא עדיף ויותר טוב להביאם בסל ובקופה בפעם אחת מלהביאן כל אחד בפני עצמו. ומיהו מדברי הר"ן נראה קצת שסובר כדעת רבינו דשבת וי"ט שוין לענין זה שכתב לא יביאם בסל ובקופה לתת ג' וד' בתוך קופה אחת מפני שנראה כמעשה חול לשאת משאות אבל יביאם על כתיפו אחת או ב' דמוכח דלצורך י"ט הוא או לפניו בידיו ואע"ג דמסקינן בפרק מפנין (שבת קכז.) דאפושי במשוי עדיף מאפושי בהילוכא שאני הכא דעביד עובדין דחול:
ה סָעִיף א מדיחין כנים בשבת לצורך היום וכו' ברייתא בפרק כל כתבי (שבת קיח.):
ו סָעִיף א ומ"ש אבל אסור להטביל כלי חדש ופו' בפ"ב די"ט (ביצה יז:) תנן חל להיות אחר השבת מדיחין ב"ש אומרים מטבילין את הכל מלפני השבת ובה"א כלים מלפני השבת ואדם בשבת ובגמרא דכ"ע מיהת כלים בשבת לא מ"ט אמר רבה גזירה שמא יטלנה בידו ויעבירנה ד"א בר"ה הא תינח בשבת בי"ט מא"ל גזירה י"ט אטו שבת רב יוסף אמר גזירה משום סחיטה א"ל אביי תינח כלים דבני סחיטה נינהו כלים דלאו בני סחיטה נינהו מאי איכא למימר א"ל גזירה הני אטו הני רב ביבי אמר גזירה שמא ישהה ופירש"י אי שרית ליה לאטבולינהו בי"ט משהי להו עד י"ט שהוא פנוי ואתי בהו בתוך כך לידי תקלה להשתמש בהן תרומה רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי וכתב הרא"ש וז"ל והביא הרי"ף טעמא דרב יוסף וטעמא דרב ביבי ושביק טעמא דרבה וטעמא דרבא ותמהני למה האריך לפרש משנה זו מה שייך טבילת כלים האידנא ועוד לפי הטעמים שכתב מותר להטביל כלים חדשים בי"ט הלכך נראה דטעמא דרבה עיקר דהלכתא כוותיה לגבי רב יוסף וכן מצינו זה הטעם גבי שופר ולולב ומגילה וכן רבא בתראה הוא ומאלו שני הטעמים אסור להטביל כלים חדשים בי"ט עכ"ל והרמב"ם בפ"ד מהלכות י"ט כתב טעמא דרב ביבי וה"ה נתן טעם למה כתב טעם זה והניח האחרים וכתב עוד בשם הרשב"א שאין מטבילין בי"ט כלי תשמיש הנקחין מן העכו"ם הצריכים טבילה והוא ז"ל כתב דאע"פ שיש מקום לומר דלהרמב"ם שרי עכ"ז אפשר שגם הוא מודה בכך. והכלבו כתב בהלכות י"ט כלים הלקוחים מן העכו"ם כיון שהן צריכים טבילה נראה לומר שאסור להטבילן ביום טוב ויש מתירין עד כאן ולענין הלכה כיון דלהרי"ף והרמב"ם משמע דשרי להטביל כלים חדשים בי"ט הכי נקטינן מיהו כיון דאפשר בתיקון שכתב המרדכי שאכתוב בסמוך נכון לחוש לדברי האוסר ושלא להתיר כ"א ע"י אותו תיקון היכא דאפשר : כתב ה"ה בפ"ד מהל' י"ט בשם הרשב"א שכלי תשמיש הנקחין מן העכו"ם הצריכין טבילה אם הוא כלי העשוי לדלות בו או למלאות מים מן המעיין ממלא בו והוא כתב טהור כעין שאמרו בפ"ב די"ט (ביצה יח.) מדלין בדלי טמא והוא טהור וכ"כ בהגהות פכ"ג מהלכות שבת ונראה מדבריהם דהא דקתני דלי לאו דוקא אלא ה"ה לכל כלי כל שממלא אותו דלא מיחזי אלא כמאן דבעי למישקל מיא והכי איתא בהדיא בירושלמי פ"ב דביצה דגרסינן התם תני רבי הושעיא ממלא אדם כלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילו תני נפל דליו לתוך הבור מערים עליהם ומטבילן: כתב המרדכי בפ"ב דביצה מי ששכח ולא הטביל כלי מע"ש או מערב י"ט יתן הכלי לעכו"ם במתנה ויחזור וישאלנו ממנו וה"ל כשואל מן העכו"ם דא"צ טבילה:
ז סָעִיף א ומותר לשפשף הכלים בכל דבר חוץ מכלי כסף וכו' ברייתא בפרק במה טומנין (שבת נ.) ודייק התם הא בנתר וחול מותר ואוקימנא כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר ופירש"י דאע"ג דנתר וחול זימנין דגריד כיון דלא מתכוין שרי אבל גרתקון ודאי גריד לכלי כסף שהוא רך וה"ל ממחק וכיון דפסיק רישיה הוא מודה ביה ר"ש ומשמע דשאר כלים חופפין אותם בכל דבר וכ"כ בסמ"ג וכתב ר"י בחי"ג דהא דשרי בנתר וחול לחוף בשייחד מקום מבע"י לנתר וחול היא שאל"כ אסור לטלטלה ודבר פשוט הוא. וכתוב במרדכי בשם ספר המצות דנראה שאסור לחוף כלי כסף במלח בשבת לפי שהמלח נמחקכשחופף בחזקה עכ"ל ונ"ל דכלי כסף ל"ד דשאר כלים נמי אסור לחוף אותם במלח דבכולהו שייך האי טעמא ומיהו בתוספת' דביצ' ספ"ד תני אין מדיחין את הכלים בנתר בי"ט אבל מדיחין אותם במלח ובמורסן בשבת ואצ"ל בי"ט ע"כ ושמא יל דמדיח לחוד וחופף לחוד דחופף הוי כמרסק שלג וברד דאסור ומדיח הוי כנותן שלג וברד לתוך הכוס דשרי ומאי דקתני אין מדיחין כלים בנתר אתיא כר"י דאמר דבר שאין מתכוין אסור דאילו לר"ש מותר לחוף הכלים בנתר כמו שמפורש בפרק במה טומנין: כתב ר"י בח"ח כוס ששתה בו העכו"ם כתב הרא"ש בתשובה דמותר להדיחו ולא דמי לטבילה דהתם האיסור בגוף הכלי מיחזי כמתקן והכא גוף הכלי היתר והיין אוסרו ובשי? אינו מתקנו אלא כמסיר ממנו גרף של רעי עכ"ל:
א סָעִיף א מותר לומר לחבירו וכו' משנה ס"פ אין צדין פליגי בה ת"ק ורבי יהודה ופסקו הפוסקים כת"ק וכדמפרש רבא דלת"ק אפי' הוא מיוחד למדה פירוש שמודד ומוכר בו ימלאנו דלא כרב יהודה דלא שרי אלא בעומד למדה ועדיין לא מדדו בו וכן פסק הרמב"ם בפ"ד די"ט והרא"ש וכן כתב רבינו וכתב הרא"ש שכן פסק בעל העיטור והרמב"ן פסק כרב יהודה והרי"ף לא הביא דברי רבא כמ"ש בגמרא עכ"ל וז"ל הרי"ף בספרים שבידינו מאי אבל לא במדה אמר רבא שלא יזכיר לו שם מדה. אבל כלי העומד למדה ימלאנו עכ"ל ואי איפשר ליישבו דפתח בדברי רבא דפי' אבל לא במדה שלא יזכיר לו שם מדה כגון תן לי מדה פלונית או פלונית ומדיוקא נשמע דכשאינו מזכיר לו שם מדה אפי' בכלי המיוחד למדה ימלאנו ומסיים בדברי רב יהודה שאמר אבל כלי העומד למדה ימלאנו ומדיוקא נשמע אבל בכלי המיוחד למדה לא ימלאנו ובעל כרחינו צריכין אנו לומר דבסיום דבריו איכא ט"ס וצריך להגיה אבל כלי המיוחד למדה ימלאנו. והר"ן הביא לשון הרי"ף בטעות גדול מזה אבל כלי העומד למדה לא ימלאנו וצריך למחוק לא גם מ"ש בר"ן ומוכח בגמרא ללישנא קמא וכו' צריך להגיה ללישנא בתרא וכמ"ש ב"י גם מ"ש הר"ן ונ"ל דכי שרינן הכי וכו' הוא מילתא באנפי נפשיה לא בא ליישב דברי הרי"ף וכ"כ ב"י דלא כמ"ש הר"י אבוהב וכל זה פשוט לפע"ד אין צריך לאריכות לבאר כל זה:
ב סָעִיף א ומ"ש רבינו כתב הרמב"ם אסור לשקול כלל או למנות ולמדוד בין בכלי מדה בין ביד בין בחבל בפרק כ"ג דשבת כתב כן ורצונו לומר בכלי מדה דכתב כאן בסתם שהוא אסור היינו כמו שרגילין למדוד בחול דמזכיר לו שם מדה דומיא דמודד ביד או בחבל וכאן קיצר הרמב"ם ולא כתב אלא דרך כלל. ובה' י"ט האריך בפרטי דינין של משקל ומנין ומדידה כמו שמפורש במשנה ובגמרא גבי י"ט דבהא דין שבת ודין י"ט שוין והתנא דקבע דינים אלו בי"ט הוא לפי דשכיח טפי בי"ט מבשבת כיון דאוכל נפש מותר בי"ט ושוקלין ומונין ומודדין שהולכין אצל רועה צאן וא"ל תן לי טלה אחד ואצל פטם ואצל נחתום ואצל חנוני ושוקלין בשר וכו':
ג סָעִיף א ומותר לומר לחבירו תן לי ביצים ואגוזים במנין משנה שם. ואומר לחנוני תן ד' ביצים וה' רימונים ברייתא שם והיינו חבירו ישראל וחנוני ישראל. אבל בעכו"ם אסור דשמא הביצים היום נולדו ועיין במ"ש הר"ן לשם:
ד סָעִיף א ומ"ש ובלבד שלא יזכיר לו שם דמים וכו' ברייתא שם פליגי בה ת"ק ורשב"א. ואיכא חילוף גירסאות דמחלפי דת"ק בדרשב"א ודרשב"א בדת"ק ומסיק הרא"ש ואמר לכך יש ליזהר בשניהם ועוד יש גירסא אחרת בדת"ק ולכך יש ליזהר בכל שלשתן דהיינו סכום מקח וסכום מדה וסכום מנין. ובסכום מקח איכא שני פירושים הרי"ף מפרש לקולא דוקא כשהיה חייב לו תחלה כסף וא"ל תן לי עתה בכסף הרי לך בידי שני כסף זהו סכום מקח פי' סכום דמים שהוא סוכם הדמים זה אסור אבל בא"ל תן לי בכסף מותר דאע"פ דמזכיר דמים כיון שאינו סוכם הדמים דהיינו סך הכל כך וכך וכן פי' ר"ח ובה"ג וכתב המרדכי שכן נראה לראבי"ה עיקר וכ"כ בהגהת אשיר"י וכתבו עוד המרדכי והא"ז דלא קשה על פי' זה מהא דאמר התם אין פוסקין דמים לבהמה דאלמא דפסיקת שם דמים בלבד אסור דשאני התם דהוי דבר שאינו ידוע שיעור ממכרה. א"כ כשפוסק דמיה הוי מקח וממכר ממש אבל לרש"י פי' סכום מקח דמים משמע דכשמזכיר שם דמים בלחוד תן לי בכסף נמי אסור וכ"כ הרמב"ם שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום מנין ומביאו הרא"ש משמע דהכי ס"ל ואחריהם נמשך רבינו ואמר בלבד שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום מדה ולא סכום מנין נזהר שלא אמר סכום דמים אלא דמים בלחוד להורות דבדמים אסור אפי' בלא סכום גם הר"ן כתב כך ותמה על הרי"ף ומביאו בית יוסף והכי נקטינן מיהו בהגהת ש"ע כ' דנהגו במדינות אלו להקל כדעת הרי"ף ודעימיה:
ה סָעִיף א ומ"ש רבינו לומר כך וכך יש לך בידי וכו' אתרווייהו קאי אסכום מדה ואסכום מנין אלא דצריך לבאר דבסכום מנין פירושו שיאמר לו יש לך בידי י' אגוזים תן לי עוד י' אגוזים ויהיה לך בידי ך' אגוזים אבל בסכום מדה א"א לומר יש לך בידי מדה פלונית תן לי עוד מדה פלונית ויהיה לך בידי כך וכך מדה פלונית דא"כ תיפוק ליה בלא סכום מדה אסור לומר תן לי מדה פלונית אלא צריך לפרש בכה"ג דאומר לו יש לך בידי מלא כלי זה שמלאת לי מלא לי עוד כלי זה ויהיה לך בידי מלא שני כלים זהו סכום מדה ואסור אלא יאמר לו מלא לי כלי זה:
ו סָעִיף א המביא כדי יין וכו' רפ"ד דמסכת י"ט ולגבי י"ט תנן וסובר רבינו דבדין זה שוין שבת וי"ט אבל התוס' לשם כתבו לחלק בין י"ט לשבת ומביאו ב"י ובש"ע הביא שני הדעות וז"ל רש"י לא יביאם בסל ובקופה לתת ג' וד' בתוך הקופה וישאם משום שנראה כמעשה דחול לשאת משאות אבל מביא על כתפו אחת או ב' דמוכח דלצורך י"ט היא או לפניו בידו עכ"ל:
ז סָעִיף א מדיחין כלים בשבת לצורך היום וכו' ברייתא בפרק כל כתבי אבל אסור להטביל וכו' משנה בפ"ב די"ט והא דכתב רבינו אבל אסור להטביל וכו' ולא אמר אסור להטביל וכו' הוא כדי להורות דהא דאסור להטביל אפילו לצורך שבת אסור דלא תימא דדוקא שלא לצורך שבת אבל לצורך שבת שרי להטביל דמ"ש הדחה דטבילת כלים משאר הדחת כלים דמותר לצורך שבת ולא חיישינן להני גזירות דחששו רבנן לגבי טבילה להכי אמר רבינו אבל אסור להטביל וכו' לקשר דין זה עם הקודם כלומר אע"ג דהדחת כלים בשבת שרי לצורך שבת אבל טבילת כלים אסור אפילו לצורך שבת דדוקא בטבילה במקוה שעל הרוב היא עומדת חוץ לבית איכא למיחש שמא יעבירנו ארבע אמות בר"ה משא"כ בהדחת כלי אכילה ושתייה שעל הרוב היא בתוך הבית ולמ"ד משום סחיטה בכלי אכילה ושתייה ליכא משום סחיטה ולמ"ד משום שמא ישהה פשיטא דליכא הכא הך חששא ולרבא דאמר משום דנראה כמתקן כלי היינו דוקא גבי טבילה דהאיסור הוא בגוף הכלי מיחזי כמתקן אבל הדחת כלים מדברים המאוסים אינו אלא כמסיר ממנו גרף של רעי ואין זה מתקן כלי וכ"כ ה"ר ירוחם דמטעם זה יכול להדיח הכוס ששתה ממנו העכו"ם יין ומביאו ב"י בסי' זה:
ח סָעִיף א ומותר לשפשף וכו' ברייתא בפ' במה טומנין ופירש"י דאע"ג דגריד דבר שאין מתכוין מותר כר"ש אבל בגרתקון פסיק רישיה הוא דודאי הוא גורד בכסף שהוא רך:
א סָעִיף א ופירשו הגאונים דדוקא בחנוני ישראל אבל לא בחנוני עכו"ם עכ"ל א"ז וע"ל סימן תקי"ז אם נוהגין כן:
ב סָעִיף א ומשמע מדברי הר"ן פרק אין צדין דאסור לומר תן לי בכסף אבל מדברי הג"א משמע שם דכה"ג שרי בדבר שמקחו ידוע כבר ולא מיקרי מקח אלא כשאומר תן לי בכסף ויהיו לך בידי שתי כסף וז"ל א"ז כתב ראב"ן דאסור לומר תן לי בפשוט או בב' פשיטים יין אבל ראבי"ה כתב דשרי דלא מיקרי סכום מקח דדוקא כשאומר לו תן לי בפשוט או בב' פשיטים ואז אני חייב לך סך הכל כך וכך זהו אסור אבל בכה"ג שרי והא דאמרי' אין פוסקין דמים בי"ט היינו בדבר שאין שומתו ידוע אבל בדבר ששומתו ידוע שרי עכ"ל וכן נראין דברי הרי"ף פרק א"צ דמותר לומר תן לי בפשוט או בב' פשיטים וכ"כ המרדכי בהגהות סוף שבת לעניין מנין דמותר לומר תן לי כך וכך דאינו מכוין למנין רק להודיע שכך וכך הוא צריך ונ"ל דה"ה לענין מדה נמי שרי בכה"ג דלא אסרו להזכיר שם מדה אלא בדבר שאין מדתו ידוע אבל בדבר שמדתו ידוע רק שמודיע לחנוני כמה צריך שרי וכן פשוט המנהג כדברי ראבי"ה (וע"ל בסמוך אמר להקל להזכיר שם מדה):
ג ול"נ דמדינא אסור כי יש לחוש לדברי האחרונים הרא"ש והרשב"א והמרדכי והה"מ דחק לפרש דעת הרמב"ם לאסור כדי להעמידה כהלכתא ואיך נוציא הדבר ממשמעו לדדות דבריהן ולכן אסור לטבול כלים בשבת וי"ט:
א סָעִיף א תן לי מדה פלונית או פלונית ק"ק מ"ש או פלונית דמה לי מדה זו או זו והיה נראה ליישב דה"ק אע"ג דאינו מדקדק לומר תן לי דוקא מדה זו אלא אומר תן לי מדה זו או זו איזה שתרצה אפ"ה אסור וק"ל:
ב סָעִיף א כתב הרמב"ם אסור לשקול כו' ע"ל סוף סימן תקי"ז שכתב רבינו בשם הרמב"ם דבמדה המיוחדת למדה אסור ולפ"ז ה"ל לרבינו לכתוב והרמב"ם כתב בלשון פלוגתא אהא דמתיר לפני זה ועיין בב"י ובדרישה שהארכתי ולענין פירוש דברי הר"ן במה שמחולקים בו הב"י ומהרי"א ז"ל נלע"ד פשוט להכריע כפי' מהרר"י ז"ל וקושיית הב"י אינה כלל וגם א"צ למחוק תיבת לא כמ"ש ב"י ואדרבה מוכרחים אנו לגורסו כי מאחר שסיים הר"ן וכז"ל וכך נראים דברי הרמב"ם בפ"ד מהל' י"ט עכ"ל ור"ל שהרמב"ם כתב שם בסימן כ"א ז"ל וכן לא יקח מבעלי החנות במדה או במשקל אלא כיצד הוא עושה אומר לחנוני מלא לי כלי זה ולמחר נותן לו שוויו ואפילו היה כלי המיוחד למדה ימלאנו והוא שלא יזכיר לו שם מדה עכ"ל. והנה דקדק הר"ן מל' הרמב"ם שכתב לא יקח מבעלי החנות במדה או במשקל שבמדה ר"ל דומה למשקל וכמו שבמשקל המשקל נשאר אצל המוכר ואין הלוקח לוקח אלא דבר הנשקל כן מה שאסר דבר שבמדה ג"כ ר"ל שהמדה נשאר אצל המוכר והלוקח מערה דבר הנמדד לתוך כליו ומוליכו לביתו וזהו דוקא הוא שאסר ומסיים אח"כ אלא כיצד הוא עושה אומר לחנוני מלא לי כלי זה ר"ל הכלי שמביא הלוקח עמו מביתו אומר למוכר למלאותו וזהו דוקא מותר ואפילו בכלי המיוחד למדה ובלבד שלא יזכיר לו שם מדה לומר מלא לי מדה זו שלי. והשתא א"ש נמי הא דחזר לכתוב והוא שלא יזכיר לו שם מדה דאם לא תפרשהו כן אלא ר"ל במה שאסר ברישא ליקח במדה ובמשקל ר"ל שלא יזכיר שם מדה קשה למה חזר לכותבו בסיפא וק"ל. וא"כ קשה מנא ליה להרמב"ם תלתא חילוקים הנ"ל וע"כ צ"ל דגירסתו היה כגירסת הרי"ף הנ"ל שגרס וכתב ז"ל מאי אבל לא במדה אמר רבא שלא יזכיר לו שם מדה אבל כלי העומד למדה לא ימלא ור"ל ת"ק דאמר אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה ר"ל דאם הלוקח מביא כלי עמו ואומר למוכר מלא לי כלי זה זהו מותר יהיה כלי של לוקח מה שיהיה אפילו מיוחד למדה רק שלא יאמר לו מלא לי מדה זו זהו שאמר אבל לא במדה ומפרשה רבא שלא יזכיר לו שם מדה אפילו בכלי של לוקח. ומסיים רבא ואומר אבל כלי העומד למדה לא ימלאנו ר"ל המוכר לא ימלאנו בכלי שבידו העומד למדה את כלי של לוקח. וכאלו אמר אבל בכלי בבי"ת וק"ל. והם המה הג' חילוקים שכתב הרמב"ם הנ"ל כי ידוע שהרמב"ם בשיטת הרי"ף רבו רוב דבריו אמורים ויתיישב נמי השתא שפיר ל' הרמב"ם דשבת סימן י"ג במ"ש שם ז"ל וכשם שאסור לשקול כך אסור למנות ולמדוד בין בכלי מדה בין ביד בין בחבל עכ"ל. הרי שגם לשם לא כתב איסור דידיה אלא דומיא דמשקל ומדידת חבל שהמשקל והחבל נשארים ביד המוכר ואע"ג דאסר שם גם למנות איסור למנות שאני וכאילו מזכיר שם מדה דמי וק"ל. ותמה אני על הב"י מאחר שחילוק זה מוכרח לומר בדברי הרמב"ם וכמו שדייק הר"ן מדברי הרמב"ם וכמ"ש וב"י בעצמו מודה בחילוק זה כמו שמוכח מסוף דבריו וגם הכלבו אוסר יותר אפילו להלך במדה של מוכר לתוך ביתו ואינו מתיר אלא כלי של לוקח דוקא למלאותו ולהוליכה לביתו למה טרח ליישב דברי הרמב"ם בע"א וכתב שהרמב"ם אינו אוסר אלא במדידת הקרקע מיהו לבסוף גם הב"י רמז ישיב הר"ן ומהר"א הנ"ל במ"ש ז"ל או בשופך המדה לתוך כלי אחר כו' ע"ש והנה בהיות שבהרמב"ם מוכרח לחלק כן והדין דין אמת בודאי פשוט דלזה כיון ג"כ הרי"ף אף שהר"ן תמה מתחילה עליה ה"ט משום דלפי הנראה אין משמעות לשון הרי"ף כן. אבל כדי ליישבו שלא יהא פסקו דהרי"ף נגד סוגיית הגמרא ע"כ צ"ל דכוונתו כמ"ש הרמב"ם ומה שמסיק וכתב הר"ן ז"ל ונ"ל דכי שרינן כו' אלעיל קאי וכ"כ ליישב תמיהתו על הרי"ף הנ"ל וכמ"ש מהרי"א הנ"ל. ומה שהקשה הב"י וכתב ז"ל ותמיהני לפי' זה כשכתב הרי"ף אבל כלי העומד למדה לא ימנאנו היינו בששופך לתוך כליו של לוקח דיקא ופלוגתא דרב יודא ורבא באוקימתא דמתניתין דהיינו כשנוטל מדה של מוכר ומוליכה לביתו אי שרי בכלי העומד למדה דוקא או אפילו בכלי המיוחד למדה לא נזכר בדברי הרי"ף כלל כו' נלע"ד דזה אינו קושיא דהרי"ף בהלכותיו לא הביא סוגיא דגמרא רק מה שהוא פסק הלכה ובכלל מ"ש ובלבד שלא יזכיר לו שם מדה הוא דזולת זה הכל מותר כשממלא כליו דלוקח ומביאו לביתו וכמ"ש ב"י עצמו. ואף שהב"י חזר להקשות ע"ז דא"כ הל"ל אבל לא ימלאנו אפילו עומד למדה נראה דלאו דקדוק הוא והיא היא. ובאשר כתבתי נתיישבו עוד שני קושיות גדולות האחת מאי דשינה הרי"ף דברי רבא האמורין בגמרא בתרתי שבגמרא אמר בשם רבא דאפילו כלי המיוחד למדה ימלאנו ורי"ף כתב בשם רבא דאפילו כלי העומדת למדה ימלאנו והיא תמיהת הר"ן וגם הרא"ש רמזה במ"ש שהרי"ף לא הביא דברי רבא כמ"ש בגמרא השנית אף א"ת שגירסת הרי"ף שלפנינו היא עיקר דבמדה העומדת למדוד ס"ל דימלאנו מ"מ קשה כיון דרבא פי' דמ"ש ת"ק אבל לא במדה דר"ל שלא יזכיר שם מדה ממילא נשמע דאפילו במדה המיוחד למדה ימלאנו וא"כ קשה למה אמר כלי העומד למדה ימלאנו אלא ודאי צ"ל כמ"ש הר"ן ומהרי"א הנ"ל דמ"ש ובלבד שלא יזכיר שם מדה ממילא נשמע דכשאינו מזכיר שם מדה אפילו כלי המיוחד למדה של לוקח מותר להוליכו לביתו ומ"ש הרי"ף אבל כלי העומד למדה לא ימלאנו קאי אכלי של מוכר כשירצה לערות מתוכה לכלי של לוקח וזה אסור אפילו בכלי העומד למדה. א"נ ה"ק כלי העומד למדה של לוקח לא ימלאנו המוכר והשתא א"ש מ"ש העומד למדה דכל כלי של לוקח עומדים למדה מיקרי דמודדים לתוכו וק"ל והשתא א"ש נמי מה שסיים הר"ן ומהרי"א בלשונם וכתבו ז"ל אבל למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך כו' דק' דמתחיל בכלי העומד למדה וסיים בכלי המיוחד. אלא ודאי מ"ש העומד למדה ר"ל למלאות בכלי של מוכר המיוחדת למדה לתוך כלי של לוקח העומד למדה וק"ל. והשתא א"ש נמי דא"צ לומר דהרי"ף היה לו גירסא אחרת בגמ' דלפ"ז תפס הרי"ף לישנא דרבא דהוא בתראה וגם הוא ל"ק לו יותר מדרב יודא. דדברי הרי"ף ורבא כל' רב יודא בשניהן וגם ר"ל בסכום מדה פשיטא דאסור ולא הוצרך לכותבו וכמ"ש התו' שם ס"פ על רש"י ע"ש: ומ"ש ב"י עוד שם תמיהת הרא"ש על הרי"ף ז"ל ותמהני למה האריך לפרש משנה זו מאי שייך טבילת כלים האידנא יש ליישב ולומר דכוונת הרי"ף הוא ללמד שטבילת כלים חדשים מותר בשבת דהמשנה אינו אוסר אלא טבילת כלים טמאים וק"ל:
ג סָעִיף א ומותר לשפשף הכלים בכל דבר כו' חוץ מכלי כסף בגרתקון בפרק במה טומנין ופירש"י שם אע"ג דנתר וחול זימנין דגריד כיון דלא מתכוין שרי אבל גרתקון ודאי גריד לכלי כסף שהוא רך וה"ל ממחק כיון דפסיק רישיה הוא מודה ביה ר"ש:
א סָעִיף א מותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה אפילו הוא מיוחד למדה כו' הנה אעתיק לשון הגמרא והמצורף מדברי הפוסקים ולדקדק בהן והוא על כוונת דברי רבינו לסלק המבוכה והסתירה שהקשה פה הב"י. בס"פ אין צדין ריש (ביצה דף כ"ט) תנן אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה כו' ובגמרא מאי אבל לא במדה אמר רב יודא אמר שמואל אבל לא בכלי המיוחד למדה אבל כלי העומד למדה ימלאנו (פירש"י מיוחד למדה שמודד ומוכר בו עומד למדה שכשישבר זה בא זה תחתיו אבל עדיין לא מדד בו) רבא אמר מאי אבל לא במדה שלא יזכיר לו שם מדה אבל כלי המיוחד ימלאנו עכ"ל הגמרא וז"ל הרי"ף מאי אבל לא במדה אמר רבא שלא יזכיר לו שם מדה אבל כלי העומד למדה ימלאנו עכ"ל. הרי דהרי"ף כתב בשם רבא מ"ש בגמרא בשם רב יודא ואינו מתיר אלא בכלי העומד למדה ולא במיוחד למדה. וז"ל הרא"ש ומסתברא כרבא דבתראה הוא וכן פסק בעל העיטור והרמב"ם פסק כרב יודא והרי"ף לא הביא דברי רבא כמו שכתב בגמרא (ור"ל כמ"ש שהרי"ף הביא דברי רבא בדברי רב יודא לפנינו בגמרא וכנ"ל) עכ"ל הרא"ש. וז"ל הר"ן בגמרא מוכח ללישנא קמא לת"ק דקי"ל כוותיה אפי' כלי המיוחד למדה ימלאנו וכ"כ הרמב"ם ותמהני על הרי"ף שכתב אבל כלי העומד למדה לא ימלאנו כו' ע"ש. וכתב הב"י דתיבת קמא ותיבת לא בדברי הר"ן ט"ס הן וכצ"ל ללישנא בתרא. אבל כלי המיוחד למדה ימלאנו כו' ע"ש וכתב עוד ב"י שיש לתמוה על רבינו שכתב בסימן תקי"ז שהרמב"ם אסר בכלי המיוחד למדה וכ"כ ר' ירוחם בנ"ד חלק ג' שהרי"ף והרמב"ם פסקו כרב יודא. וז"א שהרי בפ"ד מהלכות י"ט כתב הרמב"ם שאפילו בכלי המיוחד למדה ימלאנו והוא שלא יזכיר שם מדה כדעת רבא וכמ"ש הרא"ש הנ"ל וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ם כנ"ל. ונראה שנוסחא משובשת נזדמנה להן בספר הרמב"ם כנ"ל שהיה אוסר בכלי המיוחד למדה. או שיש להגיה בדבריהן הרמב"ן בנו"ן ונתכוונו למ"ש הרא"ש דהרמב"ן פסק כרב יודא. אבל אין לומר שכ"כ בשם הרמב"ם משום דבפי' המשנה כתב כאוקימתא דרב יודא דכיון דבחיבור הדר ביה ופסק כרבא דברי החיבור שהם אחרונים יש לתפוס עיקר עכ"ל ב"י. ולעד"נ דדברי רבינו ורבי' ירוחם ונוסחאות בדברי הרמב"ן שכתב הרא"ש בשמו שפסק כרב יודא זה לא מצינו בשום חיבור וספר שהרמב"ן יפסוק כן אלא ודאי צ"ל והרמב"ם והעד ע"ז שהגאון מהר"י אבוהב הביא דברי הרא"ש וב"י הביאוהו בסמוך שכתב מ"ש הרא"ש עליו ז"ל בשם הרמב"ם איך שפסק כרב יהודה לא מצאנו אותו בספרו שסובר כרב יודא שהרי הוא כתב אומר אדם לחנוני מלא לי כלי זה ואפילו כלי המיוחד למדה שזו היא סברת רבא כו' ע"ש. הרי לפנינו שבנוסחאות מהרי"א ז"ל כתב הרא"ש הרמב"ם במ"ם ולא הרמב"ן בנו"ן ואין לומר דשם במהרי"א ט"ס וצ"ל הרמב"ן בנו"ן שהרי כתב ע"ז שבספרו לא כ"כ והביא ע"ז דברי הרמב"ם כן וחזר ושנה ושילש ומוכח מלשונו דגרס בדברי הרא"ש במ"ם. וכן היה גירסת רבינו ורבי' ירוחם. וטעמו דהרמב"ם משום דידוע דהרמב"ם בשיטת הרי"ף אזיל ובהדיא לפנינו בהרי"ף שפסק דכל העומד למדה דוקא מותר ולא בכלי המיוחד למדה. והשתא א"ש מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בשיטת רב יודא משום דס"ל כוותיה וכשיטת הרי"ף רבו. ונראה ליתן טעם לסברת הרי"ף והרמב"ם שפסקו לאסור בכלי המיוחד למדה אע"ג דרבא התירו משום דבנוסח הרי"ף היה כתב בגמרא רבא במקום רב יודא. והיו תרי לישני בגמרא משמיה דרבא בלישנא קמא היה כתב בשם רבא כמ"ש רב יודא אבל בכלי העומד למדה מותר. ובלישנא בתרא היה כתב משמיה דרבא אבל בכלי המיוחד למדה מותר והשתא א"ש דכיון דתרווייהו מימרא דרבא נינהו פסקו כלישנא קמא דרבא להחמיר. והשתא א"ש מ"ש הרי"ף בשם רבא ולא כ"כ בשם רב יודא ואע"ג דהרי"ף כתב ז"ל מאי אבל לא במדה אמר רבא לא יזכיר לו שם מדה ול' זה ליתא בגמרא בשם רב יודא נראה שהיה גירסת הרי"ף בגמרא בשני הלשונות בשוה דפי' דמתני' דקתני אבל לא במדה ר"ל שלא יזכיר שם מדה אבל במאי דמסיק וכתב אבל כו' בזה היה שינוי הלשונות דבל' קמא היה כתוב בכלי העומד למדה כמ"ש בגמרא דידן בשם רב יודא ובלישנא בתרא היה כתוב המיוחד למדה וק"ל. ובזה נתיישב לשון הר"ן הנ"ל שכתב ז"ל בגמרא מוכח ללישנא בתרא לת"ק דקי"ל כוותיה כו' וקשה מאי לישנא קמא ובתרא שייך בתרי אמוראי דפליגי בפי' המשנה והכי הל"ל בגמרא מוכח דלרבא מותר לת"ק דקי"ל כוותיה כו'. ובמ"ש א"ש דגם הר"י ידע (או גם הר"ן גרס כן) מדכתב הרי"ף בשם רבא ש"מ דגרס בתרווייהו רבא בגמרא וז"ש לישנא קמא ולישנא בתרא ותמה על הרי"ף למה לא פסק לקולא כלישנא בתרא דהרי הזכרת שם מדה איסור מדבריהן הוא ואזלינן בשל סופרים להקל. והשתא א"כ נמי מ"ש הרא"ש הנ"ל ז"ל והרי"ף לא הביא דברי רבא כמ"ש בגמרא עכ"ל. דק' מאי אשמעינן הרא"ש בזה ומאי בא ללמדינו. ולפי מ"ש א"ש והכי הצעת דבריו ומסתבר דהלכה כרבא דבתראה הוא אבל הרמב"ן או הרמב"ם פסק כרב יודא. וק' למה הניחו דברי רבא ופסקו כרב יודא. וע"ז כתב ליישב דס"ל כהרי"ף דלא הביא דברי רבא כמ"ש בגמ' ור"ל וצ"ל דלא גרס רב יודא אלא גרס רבא בתרווייהו וק"ל. ומכל זה מוכח דגירסת רבינו בסימן תקי"ז ור' ירוחם היא הנוסחאות האמתיות דכתבו בשם הרמב"ם לאסור. ולפ"ז נראה דמ"ש רבינו כאן בשם הרמב"ם ז"ל כתב הרמב"ם אסור לשקול כלל או למנות ולמדוד בין בכלי מדה כו' אף שכתב כתב הרמב"ם צריכין לפרשו כאילו כתב והרמב"ם כתב בלשון פלוגתא (ואין מדרך רבינו לדקדק בלשון זה וכמ"ש ב"י בעצמו כמה פעמים על דברי רבינו) דהרי הרמב"ם אוסר מ"ש רבי' לפני זה דמותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה אפילו הוא מיוחד למדה. והשתא הויין דברי רבינו שבכאן כמו שהן בסימן תקי"ז מלה במלה ע"ש ודו"ק. וגם לא סתרי לפ"ז דברי הרמב"ם אהדדי ולפי נוסחאות רבינו ורבינו ירוחם שגרסו בדברי הרמב"ם בהלכות י"ט לאסור בכלי המיוחד למדה. א"ש מ"ש הרמב"ם בהדיא בהל' שבת פכ"ג לאיסור שכתב ז"ל כשם שאסור לשקול כך אסור למנות ולמדוד בין ביד בין בכלי בין בחבל. ולפי נוסחאות שכתוב לפני הר"ן והב"י בספרים שבידינו בשם הרמב"ם בהלכות י"ט להיתר קשה דברי הרמב"ם דידיה אדידיה. ולפי מ"ש הכלבו וב"י מביאו דאסור להוליך דבר הנמדד בכליו של מוכר ואינו מותר אלא בכליו של לוקח למלאותו ולהביאו לביתו. י"ל דמ"ש הרמב"ם בפ"ד די"ט דמותר אפילו המיוחד למדה ר"ל כשימצא כלי של לוקח. ומ"ש רבינו ורי"ו בשם הרמב"ם דאסור לומר מלא לי כלי זה המיוחד למדה ר"ל כליו של מוכר. ומיהו זהו דוחק דא"כ לא ה"ל לסתום אלא לפרש. ומהרי"א הקשה קושיא זו וב"י הביאו וכתב דאין לומר דבשבת החמיר הרמב"ם ובי"ט היקל דלהרא"ש דכתב בשם הרמב"ם לקולא דפסק כרב יודא הנ"ל בדין י"ט א"א לתרץ כן ומסיק וכתב ז"ל אבל כפי הנראה מדברי המחבר אין סתירה בין זה לזה שהרי כתב הר"ן שיש תימה על הרי"ף שכתב שכלי העומד למדה (לפי פי' מהרי"א שפיר גירסת תיבת לא בדברי הר"ן גם ב"י לא מחקו לפי' זה וכמ"ש אח"כ ב"י בלשונו ע"ש) לא ימלאנו מאחר שהלכה היא כמו שכתבתי והשיב ע"ז דכי שרינן הכי ה"מ כשהלוקח נוטל מדה של מוכר ומוליכה לביתו. אבל למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך תוך כלי של הלוקח אסור ואמר שכן נראין דברי הרמב"ם בפ"ד מהל' י"ט וגם המחבר נראה שהביא הרמב"ם לאסור זה שהרי אחר שאמר שמותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה אמר כתב הרמב"ם אסור למדוד כו' שהכוונה היא שאסור למדוד בדרך שאמרנו ולפ"ז אין חילוק בין שבת לי"ט כו' עכ"ל מהרי"א ז"ל. והב"י הקשה עליו ביישוב דברי הרמב"ם הנ"ל וגם בפירושו לדברי הר"ן שמהרי"א עלתה על דעתו שמ"ש הר"ן דכי שרינן כו' כ"כ ליישב תמיהתו על הרי"ף וז"א כו' ע"ש. ועוד כתב ומ"ש מהררי"א שכוונת רבינו במ"ש כתב הרמב"ם כו' הוא לומר שהרמב"ם מודה במה שכתב לפני זה וז"א שהרי בסי' תקי"ז כתב הרמב"ם לאיסורא כו' עד ועל מ"ש שהמחבר הביא הא דכתב הרמב"ם אסור לשקול כלל או למנות לומר דפליג על מ"ש דמותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה יש לדקדק דא"כ אבל הרמב"ם כתב מיבעי ליה כו' ותימא בעיני איך עלתה על דעתו דב"י להבין דעת מהרי"א דמ"ש רבינו כאן כתב הרמב"ם כו' לפלוגי כתבי' הא ב"י גופא הקשה לעיל על מהרי"א מסי' תקי"ז שכתב רבינו שם בשם הרמב"ם דאסור לומר מלא לי כלי זה אבל מ"ש רבינו בשם הרמב"ם כאן פשוט בדברי מהרי"א הנ"ל דכוונתו דהרמב"ם מתיר באומר מלא לי כלי זה דאל"כ לא נתיישבו כלל דברי ב"י ומהרי"א הנ"ל דו"ק ותשכח בדברי ב"י הנ"ל. לכן נלע"ד דטעות נפל בדפוס ב"י ובמקום שנדפס לפנינו ועל מ"ש שהמחבר כו' שנדפס ועל בעי"ן צ"ל ואל באל"ף. ור"ת הוא ואין לומר שהמחבר כו' והכי הצעת דבריו דעד כאן כתב ב"י לפי כשוטו בהבנת דברי מהרי"א דמ"ש מהרי"א ז"ל וגם כן המחבר נראה שהביא הרמב"ם לאסור זה. ר"ל לאסור אם נותן הלוקח לתוך מדותיו דוקא. אבל אם מוליך לבית במדת המוכר מותר שהרי מתחיל רבינו בהיתר דמותר לומר כו' וכתב עליו ז"ל כתב הרמב"ם דמשמע דלא אתי לפלוגי הרמב"ם אלא כוונתו דפעמים שהוא אסור והיינו כשנותן הלוקח ל# כליו ומוליך לביתו. והקשה על זה כמה קושיות ועכשיו מתחיל ב"י לכתוב דרך אחר וכתב ואין לומר דכוונת מהרי"א במ"ש ז"ל וג"כ המחבר נראה שהביא הרמב"ם לאסור זה כו' ר"ל לאסור מ"ש המחבר לפני זה דקאי אמ"ש תחלה מותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה כו' וע"ז הביא דברי הרמב"ם וכתב דהרמב"ם אסרו ומ"ש מהרי"א וג"כ המחבר כו' ר"ל כמו שהרא"ש כתב בשם הרמב"ם והחמיר בכל ענין שהרי רב יודא ורבא באומר לחבירו מלא לי כלי זה פליגי ור"ל שהלוקח מביא כלי עמו ואמר למוכר מלא לי כלי זה ומוליכו לביתו ואפ"ה אוסר רב יודא אפי' לת"ק במיוחד למדה כן ג"כ המחבר שמתחיל מתחלה במותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה וכתב עליו דהרמב"ם אסרו. ואע"ג דמהרי"א כתב תחלה ז"ל אבל כפי הנראה מהמחבר אין סתירה בין זה לזה. צ"ל לפ"ז דהמחבר הראשון ר"ל הרמב"ם ור"ל לפי דברי הרא"ש ונוסחאתו קשיין דברי הרמב"ם אהדדי אבל לפי הנראה מהרמב"ם עצמו לא קשיא מידי. ואח"כ מסיק וכתב וגם כן המחבר נראה שהביא הרמב"ם לאיסור זה ר"ל וג"כ כמו הרא"ש שס"ל שדעת הרמב"ם בכל ענין וכמ"ש כן הוא נראה ג"כ מדברי המחבר ומ"ש אח"כ ז"ל ולפ"ז אין חילוק חוזר אדלעיל אעיקר ישוב דברי הרמב"ם. ואע"פ שהפשט הזה הוא רחוק מאוד מ"מ כיון שגם פשט הראשון בהבנת ל' מהרי"א הוא רחוק מכח כל הקושיות שהקשה עליו הב"י סבל הב"י דוחקים הללו ואמר ואין לומר שכוונת מהרי"א כן כמ"ש באחרולה ודחה זה דא"כ לא ה"ל לרבינו לכתוב כתב הרמב"ם אלא והרמב"ם כתב בל' פלוגתא. שם הביא ב"י תשובת הרא"ש כלל כ"ב שכתב ז"ל מה שנוהגין במקומך שמודדין יין בשבת וכותבין מע"ש שפלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך למחר כשמודדין היין לוקח בעל היין מחט ועושה נקבים כמנין המדות שמוליך. דע כי מנהג רע הוא חדא המדידה כדתנן אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה ומפרש בגמרא מאי אבל לא במדה אבל לא בכלי המיוחד למדה כו' תימא איך הביא דברי רב יודא דלא כהלכה שהרי הוא פסק בפסקא כרבא דאינו אוסר אלא בכלי המיוחד למדה וצריכין לומר דרבינו בבחרותו כתב התשובה ואז הוה ס"ל כהרי"ף והרמב"ם הנ"ל דפסקו כרב יודא ובפסקים דאחרונים נינהו חזר בו ופסק כרבא וכן מצינו הרבה פעמים שפסקיו סותרין למ"ש בתשובותיו. ומה שעשה נקבים כמנין המדות ר"ל באותו כתב שהיה נרשם שם פלוני ופלוני רשם בצד שם כל פלוני מנין המדות אשר לקח וצריך עיון למה לא כתב שעשיית הנקבים ג"כ הוא איסור ואפשר דבנקב כי האי שאין בו ממש ויש בו משום עונג שבת והפסד ממון לא הקפידו לאוסרו וגדול מזה התירו לפתות מגופת חבית ולשבר הדלתות ליקח מהן האוכל וכמ"ש לעיל סימן שי"ד ע"ש ומ"ש ב"י אח"כ שם ז"ל וגירסת רש"י ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח. נ"ל דט"ס הוא וצ"ל שלא יזכיר לו סכום מדה ודו"ק. ומ"ש אח"כ ולכך יש ליזהר בשניהן בגמרא הכל קאי אכלי של מוכר שמוליכין מליאין לביתו אבל דעת הרא"ש בהבנת הרי"ף ודאי אינו כן אלא כמ"ש לעיל וע"פ פירושו בדברי הרי"ף פי' נמי דברי הרמב"ם וע"ד שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה וכמו שפירשו הרי"ף כן פירשו רבינו ורבי' ירוחם וכמ"ש לעיל ודו"ק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.