א שתי עליות הפתוחות לחצר זו כנגד זו ואחת עשתה גומא בחצר כדי לשפוך בחצר שאין בה ד"א מימיה כדפרישית לעיל והשנייה לא עשתה אם עירבו יחד שתיהן מותרות לשפוך מימיהן לא עירבו יחד והאחת עירבה לעצמה והשנייה לא עירבה כלל זו שלא עירבה אסורה ושעירבה מותרת ובלבד שלא תשפוך להדיא לגומא אלא תשפוך בעלייה והם יורדין לגומא דכחו בחצר שאינה מעורבת שרי:
א סָעִיף א שתי עליות הפתוחות לחצר ואחת עשתה גומא בחצר כדי לשפוך מימיה כדפרישית לעיל סי' שנ"ז והדין משנה ס"פ כיצד משתתפין וכן ב' דיוטאות זו כנגד זו מקצתן עשו עוקה ומקצתן לא עשו עוקה את שעשו עוקה מותרין ואת שלא עשו עוקה אסורין ובגמ' (דף פט) אמר רבא ל"ש אלא שלא עירבו אבל עירבו מותרים וכי לא עירבו מ"ט לא א"ר אשי גזירה דילמא אתי לאפוקי מיא במאני דבתים להתם כלומר לשפת העוקה לשפוך לתוכו ופירש"י דיוטאות עליות וחצר פחותה מד"א לפניהם ששופכין בה מימיהם. מקצתם בני האחד עשו עוקה בחצר ובני האחד לא עשו וכתבו התוס' (שם פט.) והרא"ש וא"ת בלא עירבו תרווייהו ליתסרו וי"ל דמיירי בשאינן שופכין ממש לתוך העוקא בחצר אלא שופכין על הדיוטא והן יורדין לעוקה ואע"ג דהוי כחו בחצר שאינו מעורב לא אסרו חכמים אלא כגון בכרמלית אבל כחו בחצר שאין מעורב לא אסרו כלל וכן פסק רשב"ם דמותר לשפוך מים בחצירו אע"פ שהולכים לרשות אחרת שאינה מעורבת דמרשות לרשות לא בעי קמירה ואותן שלא עשו עוקה אסורין כדאמרן דילמא אתי לאפוקי מיא במאני דבתים להכא שיורידו מן הדיוטא בכלים מלאין מים לשפת העוקה שרחוקה מהם דאין רוצין שיפלו המים למטה ויקלקל החצר וכ"כ בהגהות מיימון בפט"ו מה"ש בשם סמ"ג. ודע דמיירי בחצר פחותה מד"א ואם יתירה מד"א אין שופכין לתוכה ממש אא"כ עירבו ואם לא עירבו כל אחת שופכת ברשותה והמים הולכין מכחו לחצירן שאינה מעורבת ולא חיישינן שמא יוציא המים בכלים ששבתו בבית לחצר דכיון שיש בחצר שיעור לא חיישינן לכך דלא מקלקל החצר:
א סָעִיף א שתי עליות וכו' משנה ס"פ כיצד משתתפין וכן ב' דיוטאות זו כנגד זו מקצתן עשו עוקה ומקצתן לא עשו עוקה את שעשו עוקה מותרין את שלא עשו עוקה אסורין ופירש"י דיוטאות עליות וחצר פחותה מד"א לפניהם ששופכין בה מימיהם מקצתן בני האחת עשו עוקה בחצר ובני האחת לא עשו עכ"ל פי' דאם היה החצר ד"א לא צריך עוקה כלל וכמ"ש רבינו לעיל בסימן שנ"ז אבל בפחות מד"א דצריך עוקה אותן שעשו עוקה שופכין מן העלייה ויורדין לתוך העוקה הסמוכה להן ולא מתקלקל החצר ליכא למיחש דילמא אתי לאפוקי מיא במאני דבתי לשפת העוקה אבל אותן שלא עשו עוקה א"כ העוקה שעשאה האחת היא רחוקה ממנה ואין מימיה יורדין לתוך העוקה אלא לחצר ומתקלקל חיישינן דילמא אתי לאפוקי לשפת העוקה לפי שיהא חס על קלקול חצרו:
ב סָעִיף א ומ"ש אם עירבו יחד וכו' שם בגמ' אמר רבא ואפי' עירבו א"ל אביי מ"ט אילימא משום דנפישי מיא והתניא אחת לי גיסטרא וכו' אע"פ שנתמלאו מים מע"ש שופכין לתוכה מים בשבת אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא ל"ש אלא שלא עירבו אבל עירבו מותרין וכי לא עירבו מ"ט לא אמר רב אשי גזירה דילמא אתא לאפוקי מיא במאני דבתי להכא פירש"י להכא לשפת העוקא. ואיכא לתמוה טובא בדברי רבינו חדא הא דלא כתב דאם לא עירבו את שעשו עוקה מותרין ושופכין לעוקה שלהן ואת שלא עשו עוקה אסורין ואם שתיהן עשו עוקה כל אחת שופכת לעוקה שלהן אע"פ שלא עירבו וכדכתב הרמב"ם בספ"ד דה"ע ועוד תימה דכתב והאחת עירבה לעצמה וכו' הך בבא לא אשכחנא לה לא במשנה ולא בגמ' וי"ל דס"ל לרבינו דע"כ הא דתנן את שעשו עוקה היינו דוקא כשעירבה לעצמה שהרי סתם עליות מרפסת לפניהם כדלעיל בסי' שע"ה ואם לא עירבה לעצמה אסורין להוציא הכלים מן העליות למרפסת שהיא משותפת לכל בני העליות ולשפוך המים עליה כדי שירדו לעוקה וא"כ צריך כל אחד לשפוך מימיו בעלייה עצמה ומשם יורד למרפסת ולחצר ואיכא למיחש טפי דיהא חס על קלקול ביתו ואתי לאפוקי למרפסת דהיא סמוכה לעלייה אלא בע"כ שהאחת שעשתה העוקה עירבה לעצמה דהשתא ניחא דמותרין לטלטל מאני דבתי למרפסת ולשפוך עליה וממנה יורדין לעוקה שבחצר הסמוכה עליה והשתא לרבינו היכא דלא עירבו יחד אפי' עשתה עוקה לא שרי אלא בדאיכא תרתי דעשה עוקה וגם עירבה לעצמה אבל לא עשתה עוקה אע"פ שעירבה לעצמה א"נ עשתה עוקה ולא עירבה לעצמה אסורה לשפוך מימיה ולכן אמר רבינו ואחת עשתה גומא וכו' והשנייה לא עשתה וכו' לא עירבו יחד והאחת עירבה והשנייה לא עירבה כלל וכו' מבואר מלשונו דמראה באצבע דהאחת שעשתה גומא עירבה לעצמה והשנייה שלא עשתה גומא לא עירבה זו שלא עירבה אסורה מפני שלא עירבה ואפי' עשתה גומא כ"ש השתא דאיכא תרתי דלא עשתה גומא וגם כן לא עירבה ושעירבה וגם עשתה גומא מותרת הנה ביאר רבינו דמשנתינו דמדברת בשתי דיוטאות כל אחת עירבה לעצמה ואפ"ה כיון שלא עירבו יחד אותה שעשתה עוקה מותרת ושלא עשתה עוקה אסורין אבל אם לא עירבה לעצמה אפילו עשתה עוקה אסורה והדבר פשוט הוא אע"פ שלא פירשוהו בתלמוד ועוד נראה קצת סעד לדברי רבינו דמדקאמר תלמודא אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא ל"ש וכו' אלמא דהאי שקלא וטריא לאחר שמת רבא הוה וגרסינן אמר אביי מ"ט אילימא וכו' ולא גרסינן א"ל וכן הגיה מהרש"ל והשתא קשה מאי קס"ד דרבא דאמר ואפילו עירבו אלא ודאי דרבא ה"ק דהא דתנן דאותן שלא עשו עוקה אסורין ואפילו עירבו לעצמן נמי אסורין ואביי קא מתמה וקאמר דאם רבא קאמר שאפילו עירבו יחד נמי אסורים מ"ט אילימא משום דנפישי מיא והתניא וכו' אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רבא ל"ש אלא שלא עירבו וכו' והשתא ממילא מובן דאשלא עירבו ביחד קאמר רבא דאותן שלא עשו עוקה אסורין ואפי' עירבו לעצמן כל זה לרווחא דמילתא אבל דברי רבינו ישרים ברורים ונכונים למוצאי דעת אלא שדבריו קצת סתומים שהיה לו לפרש דבעינן תרתי להיתירא דעשתה גומא וגם עירבה לעצמה אבל בדליכא אלא חדא אסורה ולפי שלא פירש נבוכו רבים וכן שלמים ולא ידעו מהו וטעו לפרש פירושים זרים ולהגיה בדבריו והאמת מה שכתבנו:
א סָעִיף א שתי עליות כו' משנה וגמרא ס"פ כיצד משתתפין:
ב סָעִיף א מותרות לשפוך מימיהם אפילו להדיא לגומא:
ג סָעִיף א זו שלא עירבה אסורה ושעירבה מותרת ז"ל התוספות והביאן בית יוסף דחיישינן דילמא אתי לאפוקי מיא במאני דבתים מן הדיוטא לגומא שרחוקה מהן דאין רוצין שיפלו המים למטה ויקלקל החצר משא"כ באותה עלייה שיש עוקא לפניה דמיד הולך המים מחצר לעוקא עכ"ל ונ"ל דמש"ה צריך לערב לעצמה דאל"כ לא היתה מותרת להוציא המים לשפת העלייה שבני עלייה אוסרים הא' על חבירו ותימה גדולה בעיני הלא זה כנגד מה שמסיק שם בגמרא ואציע לפניך לשון המשנה וכן שני דיוטות זו כנגד זו מקצתן עשו עוקא ומקצתן לא עשו עוקא את שעשו עוקא מותרין ואת שלא עשו עוקא אסורים ובגמרא אמר רבא לא שנו אלא שלא עירבו אבל עירבו מותרין וכי לא עירבו מ"ט לא גזירה דילמא אתי לאפוקי מיא במאני דבתי להכא לשפת העוקא לשפוך לתוכה עכ"ל הרי לפניך שהמשנה תלה הכל בעשיית העוקא שאותה שעשתה מותרת ושלא עשתה אסורה ורבינו המחבר תלה הכל באותה שעירבה מותרת משמע אפילו לא עירבה אותה שעשתה עוקא. ויותר התימה שכתב והשנייה לא עירבה כלל כו' למה לן דלא עירבה כלל אפילו עירבו בני אותה דיוטא שלא עשו עוקא ולא עירבה עם דיוטא אחרת אסורה לשפוך גזירה דילמא אתי לאפוקי מיא לעוקא כיון שהיא רחוקה מהעוקא משא"כ באותה שעשתה עוקה שהיא קרובה וכמ"ש התוס'. ועוד קשה שלפי' רש"י ותוס' צריכין לומר שהעוקה קרובה להחצר שעשתה ורחוקה מהחצר שלא עשתה וזה דלא כדברי הרמב"ם והש"ע שכתבו שתי עליות הפתוחות לחצר זו כנגד זו וגם ל' רבינו משמע קצת הכי ושוב ראיתי בדברי הרי"ף ורא"ש ורמב"ם והר"ן ומצאתי שגורסים בגמרא גזירה דילמא אתי לאפוקי מאני דבתי לחצר ולא כגירסת רש"י דשגרס דילמא אתי לאפוקי מיא במאני דבתי להכא והיא גירסת התוס' ומש"ה הוצרכו לחלק ולכתוב דהעוקא היא רחוקה לזו וקרובה לזו אבל הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והר"ן אינם כותבים שהיא רחוקה מזה לזה כלום ויש שיטה אחרת בפי' גזירה זו דס"ל שהעוקה היא שוה לשניהן בין שיהיה הדיוטא זו כנגד זו ועוקא ביניהן כלשון המשנה וכלשון כל הפוסקים וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות בהדיא ע"ש בין שהיא צד אחד והעוקה מן הצד בסוף חצירו של זו שכן דרך של העושין עוקה שעושין אותה מן הצד ולא בתוך חצריהם כדי שלא לקלקל החצר בגומא ונמצא שהיא קרובה לשניהם וה"פ דאם עירבו שניהם יחד אז ליכא למיחש למידי ושניהם מותרים ואי לא עירבו יחד אף שעירבו כל אחד לעצמן שעשתה עוקה מותרת ושלא עשתה עוקה אסורה גזירה אי תתיר לה לשפוך מימיה בעוקא של חבירתה בלא עירוב מטעם כחה בחצר שאינה מעורבת מותר תוציא בהדיא מאני דיוריה ותוציאם לחצר ולא תדע לחלק בין כחה בחצר לטילטול גמור וזה שאמר בגמרא ל"ש אלא שלא עירבו השני הדיוטות יחד בין שדרים בכל דיוטא כ"א הרב ותלמידו וכיוצא בו שא"צ לערב וכן נראה דמיירי מתניתין בצד שלא צריך כל א' לערב לעצמה מדתלה הכל בעוקא ולא בעירוב אבל רבינו המחבר מיירי בשיש בכל דיוטא הרבה דיורים ולכך צריכה לכל א' לערב בדיוטא שלה ואי לא עירבו אסורים שאוסרים עליה אותן הדרים עליה בדיוטא עצמה ואז אפילו עשתה עוקה אסורה ודיוטת חבירתה שבצידה אם עירבה מותרת אפילו לא עשתה עוקא דכיון שזו שעשתה עוקה לא עירבה ואסור לשפוך מימיה לשם חשבינן העוקא כאילו זו עשתה אותה וע"ד שכתב רבינו המחבר הדין בסמוך ס"ס שפ"ז בדין שיתוף דאם המבוי הרגיל בה שתפו כו' דוחין אותה אצל המבוי שאינה רגיל כו' ותו לא שייך גזירה דילמא אתי לאפוקי מאני לחצר כיון שזו אסור לשפוך מימיה יש לה היכר ודוק היטב ועיין בפי' המשניות שפירש בהדיא הגזירה כאשר כתבתי. והא דלא כתב רבינו גם דין זה דאם עירבו כל א' לעצמה דאותה שעשתה עוקה מותר כו' דזה פשיטא ולא אתי לאשמועינן אלא כשאחת לא עירבה כלל אפילו עשתה עוקא שהיא אסרה וחבירתה שלא עשתה עוקה הואיל שעירבה מותרת ודו"ק וב"י הביא גירסת רש"י ולא הזכיר שום גירסא אחרת דס"ל דמצינו לחלק כמ"ש גם לפי פירושינו דמשנה וגמרא מיירי כשלא עירבו יחד אבל כל א' לעצמו עירב או שאינם צריכים לעירוב וא"כ אין לשום א' מהן היכר שהרי שניהם יכולין להוציא מהדיוטא עד החצר ולהכי אותה שעשתה עוקה יכולה לשפוך מן הדיוטא וממנו עולים לחצר והוי כחו בחצר וגזירה אין כאן כיון שהיא קרובה אל העוקה מסתמא לא יטלטלנה עד העוקה אבל אותם שאין לה עוקה איכא איסור לשפוך משום גזירה דכיון שהעוקה רחוקה ממנה לא תרצה לקלקל חצירה ומטלטלת מיא במאני דבתי לחצר כך הוא סוגיית הגמרא ורבינו מיירי בדאחת עירבה ואחת לא עירבה ובענין זה אין הדבר תלוי בעשיית העוקה דאפילו אם היא רחוקה או קרובה לשניהם באנו לחלוקה דעירוביה אם עירבה מותרת ודלא עירבה אסורה אפילו היא קרובה מ"מ איכא למיגזר כיון שאין לה היכרא שהרי גם השנייה מטלטלת מהדיוטא לחצר יוציאו גם שאר כלים אבל הכא דעירבה מותרת דהא לה איכא היכרא שתראה שהב' אסורה לשפוך משום שלא עירבה כלל תזכור ג'"כ שהיא לא עירבה אלא לבדה ולא תוציא ולכך מתירין לזו שעירבה שהרי יש לה רשות לפחות להוציא מהדיוטא עד החצר שהרי עירבה משא"כ זו שלא עירבה שאפילו הוציאה לחוד אסורה והטעם משום שאין לה היכרא ודו"ק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.