א סומכין על עירוב במקום שיתוף ועל שיתוף במקום עירוב שאם היו חמשה חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי ועירבו החצירות דרך פתחים שביניהם אין צריכין שיתוף במבוי וכן אם שתפו במבוי אפי' ביין שאין ראוי לערב בו בחצירות אין צריכין לערב בחצירות והרמב"ם ז"ל כתב שאין סומכין על שיתוף בשביל עירוב אלא א"כ שתפו בפת וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן:
א סָעִיף א סומכין על עירוב במקום שיתוף וכו' בפרק הדר (פא:) מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות שיאמרו אבותינו לא עירבו דר"מ וחכמים אומרים מערבין או משתתפין פליגי בה רב נחומי ורבא חד אמר בפת כ"ע לא פליגי דבחדא סגיא כי פליגי ביין וחד אמר ביין כ"ע לא פליגי דבעינן תרתי כי פליגי בפת א"ר יהודה א"ר הלכה כר"מ ורב הונא אמר מנהג ורבי יוחנן אמר נהגו וכתב הרא"ש שהראב"ד פסק כמ"ד ביין כ"ע לא פליגי והרז"ה פסק כמ"ד בפת כ"ע ל"פ ולדבריו הסכימו הרא"ש והמרדכי וכתבו עוד הרא"ש והמרדכי דהלכה כר"י דאמר נהגו כלומר ולא מורינן כר"מ אלא כרבנן וכ"כ בהגהות אשיר"י בפ' הדר ד' קכ"ב בשם מהרי"ח וכתבו עוד ד' קכ"ד והלכה כר"מ מיהו במקום מצוה לא בעינן תרתי דקאמר אביי והא לא ערבינן א"ל נסמוך אשיתוף וכן אם נשתתפו בפת סומכין אשיתוף במקום עירוב מא"ז. ובהא דתניא מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי פירש"י מערבין בחצירות הפתוחות מזו לזו אע"פ שעירבו דרך פתחיהם צריכין להשתתף במבוי להתיר המבוי ואם לאו חצירות מותרות מזו לזו ומבוי אסור דאין סומכים על עירוב במקום שיתוף ולא על שיתוף במקום עירוב היכא דלא עירבו בני חצר לעצמן שאם יסמכו על זה תורת עירוב תשתכח אבל עירבה כל חצר לעצמה ונשתתפו כולם במבוי אע"פ שלא עירבו חצירות זו עם זו שיתוף המבוי מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך המבוי בין דרך פתחיהם עכ"ל. וכך הם דברי התוספות בפ' הדר (עירובין עג.) גמרא חמשה חצירות פתוחות זו לזו אהא דאמרינן כל שיתוף שאין מכניסו ומוציאו דרך פתחים למבוי וכ"כ הגהות בפ"א בשם הר"ם וכ"כ רבינו ירוחם בחי"ז וכ"כ המרדכי בפרק הדר. [ולפ"ז לד"ה כל חצר צריכה לערב בפני עצמה ואם לא עירבה בפני עצמה ליכא למ"ד דסומכין על השיתוף אלא הב"ע בשכל חצר עירבה לעצמה ואח"כ נשתתפו במבוי ולא עירבו דרך פתחים שביניהם או עירבו דרך פתחים שביניהם ולא נשתתפו במבוי דלרבנן בחד מינייהו סגי להתירן במבוי ומחצר לחצר ור"מ סבר שאע"פ שנשתתפו במבוי צריכין לערב דרך פתחים מפני התינוקות שאינם יודעים מהשיתוף הנעשים במבוי ויאמרו שמטלטלין מחצר לחצר בלא עירוב דרך פתחיהם וע"ד זו צריך לפרש הא דתנן בס"פ חלון (עירובין פ:) ולא אמרו לערב בחצירות אלא שלא לשכח התינוקות ומתני' דה' חצירות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי דאיתמר בפרק הדר (עירובין עג.) וגם צ"ל דההיא מתניתין דפרק חלון נמי אתיא כר"מ ולא קי"ל כוותיה ואע"ג דסתם מתניתין כוותיה כיון דר' יוחנן אמר נהגו כר"מ ולא מורינן כוותיה אלא כחכמים הכי נקטינן אבל הרמב"ם כתב בפ"א המשתתפין במבוי צריכין לערב בחצירות כדי שלא ישכחו התינוקות תורת עירוב שהרי אין התינוקות מכירים מה נעשה במבוי לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריכין לערב בחצירות שהרי התינוקות מכירים בפת ובפ"ה כתב מבוי שעירבו כל חצירות שבו כל חצר לעצמה ואח"כ נשתתפו כולן במבוי שכח א' מבני החצר ולא עירב עם בני חצירות לא הפסיד כלום שהרי כולם נשתתפו ועל השיתוף סומכין ולא הצריכו לערב בחצירות עם השיתוף אלא שלא לשכח התינוקות והרי עירבו בחצירות נראה מדבריו שאפילו לא עירבה כל חצר לעצמה אם נשתתפו בפת סומכין עליו וא"צ לערב כלל ואע"פ שכתב בפ"ה נשתתפו במבוי ושכחו כולם לערב בחצירות אם אין מקפידין על פרוסתן סומכין על השיתוף בשבת ראשונה בלבד ואין מתירין להם דבר זה אלא מדוחק כבר העמידה ה"ה בשעירבו ביין ומאי פרוסתן פרוסה דעלמא שאילו נשתתפו בפת סומכין עליו משום עירוב ולפ"ז נראה שהרמב"ם פוסק כמ"ד שהלכה כר"מ ולא חיישינן לדרבי יוחנן דאמר נהגו כיון דסתמא דמתני' כר' מאיר וכמאן דאמר בפת כולי עלמא לא פליגי דבחדא סגיא וכן פירש הרב המגיד בפ"א וכתב שכן דעת הרשב"א ואפשר שפוסק כחכמים וכמאן דאמר ביין כולי עלמא לא פליגי דבעינן תרתי וסתם מתניתין כחכמים דבנשתתפו ביין היא דכהאי גוונא מודו רבנן דצריך לערב בחצירות מפני התינוקות שאינן מכירין ביין שמשתתפין בו במבוי אבל כשמשתתפים בפת מתוך שהפת חיי האדם עיניהם תלויות בו ומתוך כך מכירים במשתתפין במבוי בו ולפי זה סומכין על שיתוף בפת במקום עירוב אבל לא שייך למימר סומכין על עירוב במקום שיתוף דעירוב שעירבה כל חצר לעצמה היאך יתיר לטלטל במבוי והרי אפילו מחצר לחצר שלא דרך מבוי אסור לטלטל ולכן לא הזכירו הרמב"ם מיהו היכא שהחצירות פתוחות זו לזו ועירבו דרך פתחיהם אפשר שמותר לטלטל במבוי על סמך עירוב זה ורבינו סתם דבריו ביותר שנראה מהם דאין חילוק בין הרמב"ם והרא"ש בפי' סומכין על שיתוף במקום עירוב וכן נמי משמע מדבריו דסומכין על עירוב במקום שיתוף לדעת כולם וליתא אלא כדפרישית: כתוב בתשובות אשכנזיות ששאלת אם צריך לערב בחצירות היכא שנשתתפו במבוי לא צריך כדמשמע פרק הדר דרבי יוחנן הלכתא כוותיה לגבי דרב דאמר נהגו העולם כר"מ דאמר מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי וכל היכא דאיכא נהגו אורויי לא מורינן הלכך לא צריך אלא שיתוף לחודיה והעושה שניהם מברך ברכה לבטלה ואתה תעלה מעלה מעלה כנפש מאיר ב"ר ברוך. ונראה לי שאין דברים אלו אמורים אלא בשעירבו החצירות זו עם זו דרך פתחים שביניהם ובא לעשות גם כן שיתוף במבוי וכמו שנתבאר לדעת רש"י אבל לערב כל חצר לעצמה ולשתף במבוי שניהם צריכין ומברך על כל אחד ואחד מהם :
א סָעִיף א סומכין על עירוב במקום שיתוף וכו' פלוגתא דר"מ וחכמים בפ' הדר סוף (עירובין דף ע"ו) ופסק רבינו כר' יוחנן דאמר נהגו כר"מ פי' דלכתחלה לא מורינן כר"מ אלא כרבנן ואי עביד לא מחינן בידיה וחכמים ס"ל או מערבין או משתתפין וז"ש רבינו סומכין על עירוב במקום שיתוף כו' פי' לענין זה סומכין על עירוב במקום שיתוף שאם היו פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי ועירבו החצירות דרך פתחים שביניהם א"צ שיתוף במבוי אבל אם לא היו החצירות פתוחות זו לזו א"נ פתוחות ולא עירבו ביניהם אפי' עירב כל חצר לעצמה מ"מ כיון דהחצירות עצמן אסורות לטלטל מזו לזו כ"ש דאסורות לטלטל במבוי בלא שיתוף אבל בפתוחות זו לזו ועירבו ביניהם א"צ שיתוף. והיכא דשיתפו במבוי נמי מורינן כחכמים דשוב א"צ עירוב בחצירות אפילו לא עירבה כל חצר לעצמה דאילו עירבה כל חצר לעצמה ושיתפו במבוי אף ר"מ מודה דאפילו לא עירבו חצירות זו עם זו דשיתוף המבוי מחברן ומטלטלין מזו לזו בין דרך מבוי בין דרך פתחים אלא היכא דלא עירבו חצירות לא לעצמן ולא זו עם זו ושיתפו במבוי פליגי ומורין כחכמים דסגיא בשיתוף וא"צ לערב בחצירות כלל דכיון דכל חצר וחצר נתן שיתופו במבוי הרי כל החצירות מעורבין ביחד וב"י כתב איפכא וטעות גמור נשמט מתחת קולמסו בלא מתכוון:
א והמנהג פשוט שלא לעשות אלא שיתוף לחוד ומימי לא ראיתי שום עירוב בחצירות במקום שיתוף ונ"ל לומר טעם המנהג שלא פי' הפוסקים הנ"ל דבעינן מיהא שיערב כל חצר בפ"ע אלא היינו כשמשתתפין בדרך דין השיתוף כלומר שלא גבו השיתוף מכ"א מבני החצר רק שאחד מבני החצר נתן לשיתוף כי זה דין השיתוף המוזכר בתלמוד כמו שנתבאר לעיל סי' שע"ו ולכן כל חצר צריכה לערב בפני עצמו כדי שלא ישתכח תורת העירוב מהתינוקות שאינן יודעין משיתוף המבוי והוא הטעם המוזכר בדבריהם על זה אבל בשיתוף הנהוג האידנא שבל אחד מבני החצר נותן לשיתוף ה"ז עירוב ושיתוף ביחד וא"צ עוד לערב כלל כדברי תשובת מוהר"ם דלעיל וכן הפוסקים שוים בדבר כן נ"ל:
א סָעִיף א אין צריכין לערב בחצירות רש"י ותוספות פירשו דרך פתחיהן אבל כל חצר צריך לערב דאל"כ ישתכח תורת עירוב מהתינוקות שלא יודעין מהשיתוף במבוי ז"ל רמ"א ולעיל סי' שס"ו כתבתי לעשות רק שיתוף אחד בקמח וצ"ל הטעם כי עירוב שלנו שכל אחד מבני החצר נותן לשיתוף ביחד ולכתחלה אין לעשות יותר והא דאצריכו שיתוף לעירוב היינו בזמן התלמוד שבני החצר לא נתנו לשיתוף רק בני החצר עירבו ביחד ואחד מבני החצר נתן לשיתוף אבל בכה"ג לכ"ע אין עושין רק שיתוף אחד ומי שעביד יותר הוי ברכה לבטלה. ואחרי העיון לעמוד על דעת החכם הגאון בעל בית יוסף במה שסתם דבריו וכתב לדברי הכל היפך הנראה מדברי הכל דהיינו רש"י ויתר הפוסקים ומה ראה על ככה לכתוב כן שמתי לבי תחלה להתעורר ולעמוד על מ"ש אחרי שהעתיק תחלה לשון רש"י כתב עליו ז"ל וכך הם דברי התוס' פרק הדר עלה ע"ג ע"ב כו' וכ"פ הגהות פ"א בשם הר"מ וכ"כ ר' ירוחם בח' י"ו וכ"כ המרדכי בפרק הדר כו' כי הנה עיינתי שבעינן שעירבו לעצמן וכמ"ש לבסוף אבל מ"מ משמעות לשון ב"י שכתב וכך הם דברי התוספות כו' לא משמע שכיון על מה שיש לדקדק קצת מדבריהם כ"א על מ"ש בהדיא ולבי אומר לי שכוונת ב"י דבכל זה התיר כי מאחר שמצינו שרש"י וכל הפוסקים והתוס' שבאו אחריו פירשו האי מערבין הנזכר בפלוגתא זו דר"ל מערבין יחד החצירות הפתוחות זו לזו ולא אישתמיט אחד מהן לפרש שמערבין ר"ל כל חצר וחצר לעצמו ש"מ דס"ל דמהאי שמערבין כל חצר לעצמו לא קמיירי ר"מ ורבנן אלא לד"ה כל חצר צריכה לערב בפני עצמו כו' והשתא א"ש מ"ש ב"י וכך הם דברי התוספות והג"מ ורי"ו והמרדכי שכולם פה אחד כתבו ופירשו בהדיא האי מערבין דמיירי בבי"ת חצירות פתוחות זו לזו ומערבין יחד והשתא נמי א"ש מה שמסיק בית יוסף וכתב ז"ל אבל הרמב"ם כו' דבפ"ה כתב בהדיא מבוי שעירבו כל חצירות שבו לעצמו ואח"כ נשתתפו כולן במבוי שכח אחד מהן ולא עירב עם בני חצירו לא הפסיד כלום דלא הצריכו לערב חצירות עם השיתוף אלא שלא לשכח התינוקות והרי עירב בחצירות ש"מ שהרמב"ם מפרש האי מערבין ומשתתפין דר'"מ וחכמים שר"ל מערבין כל חצר לעצמו ושאותו עירוב לא נתקן עם השיתוף כ"א כדי שלא לשכח מן התינוקות גם פי' במשנה דף ע"ג חמש חצירות פתוחות זו לזו עירבו בחצירות ושכח אחד מהן דג"כ מ"ש עירבו בחצירות כו' ר"ל שעירבו כל חצר לעצמו ושכח אחד דהא דברי הרמב"ם מ"ש בפ"ה מאותו משנה נלמד ואותו דין עצמו הוא וכתב כלשון המשנה ולא הזכיר שעירבו החצירות יחד כ"א כל אחד לעצמו ש"מ דס"ל דלרבנן סגי אפילו לכתחלה בשיתוף ואפילו ביין ואין צריך לשום עירוב אפילו לערב החצירות יחד אלא שהרמב"ם פסק כר"מ א"נ כרבנן וכמ"ד ביין כ"ע ל"פ וכמ"ש הב"י לשיטת הרמב"ם וממילא לפ"ז נשמע דהרמב"ם מפרש מ"ש רבנן מערבין או משתתפין דר"ל דלצורך טילטול בחצר לחוד סגי בעירוב שמערבין כל חצר לעצמו לחוד או בשיתוף לחוד אבל ודאי לא מועיל מה שמערבין כל חצר לעצמו לטלטל במבוי ומזה לא קמיירו רבנן וכמ"ש ב"י לשיטת הרמב"ם וע"ז מתמה הב"י על רבינו במה שסתם ולא הזכיר ג"כ החילוקים שיש בין הרמב"ם לרבינו אף שלדינא אין נ"מ שגם רבינו מודה דאין עירוב דעירבו כל חצר לעצמו מועיל למבוי מ"מ כיון דלפירוש רבינו דפירש מערבין או משתתפין דאמרי רבנן ר"ל מערבין החצירות יחד וא"כ ממילא מפורש דבריהם ר"ל שסומכין אאותו עירוב לחוד לטלטל אפילו במבוי ואף להרמב"ם הפי' כן וזה היה לו להזכיר אבל באמת אין זו קושיא גדולה כיון דלדינא אין פלוגתא בינייהו מש"ה לא נחית רבינו לכתוב מאי בינייהו בפירושי דשמעתתא אבל קושיא ראשונה ודאי קושיא היא למה סתם רבינו לכתוב דלהרמב"ם אם שתפו בפת סומכין עליו במקום עירוב וא"צ לערב אפילו כל חצר לעצמו וז"א וע"ז אפשר נמי דמסיק וכתב ז"ל וכן נמי משמע דס"ל דגם להרמב"ם פי' מערבין ר"ל החצירות יחד וזה ליתא ולהחזיק קושיא ראשונה נקט קושיא אחרת ולא קושיא בפני עצמו ודו"ק. וכדי ליישב דעת ב"י במה שמוקי פלוגתייהו דמיירי שעירבו כל חצר לעצמו היפך מה שנראה מפירש"י וכמ"ש צ"ל דנדחק בפירש"י לפרשו היפך ממשמעות פשוטו ומכח קושיא בא לידי כך כי יש להתעורר ולהקשות בדברי ר' מאיר שאמר ז"ל מערבין בחצירות ומשתתפין במבוי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות שאמרו אבותינו לא עירבו למה מסיק לומר טעם למה אין סומכין על שיתוף במקום עירוב דהיינו מטעם שלא ישכח תורת עירוב מן התינוקות ולא קאמר ג"כ טעם למה אין סומכין על עירוב במקום שיתוף הקודם בדבריו בפת מאחר שה"ט דשלא ישתכח לא שייך בזה כי מאחר שמערבים בפת ישימו התינוקות לבן לעירוב דפת משא"כ בשיתוף דמבוי שהוא ביין וכמ"ש רש"י וצ"ל דר"מ במ"ש שלא ישתכח כו' לא בא ליתן טעם על מה שאין סומכין על שיתוף במקום עירוב דזה בלא שכחת תינוקת חייבו חז"ל כי הוצרכו עירוב ושיתוף אלא בא ליתן טעם ולומר כי אף שכבר עירבו כל חצר לעצמו וג"כ נשתתפו במבוי כולן יחד והרי יש כאן עירוב ושיתוף אפ"ה מצריך ר"מ שג"כ יערבו החצירות יחד ואין טעם לדבר זה כ"א שמא ישכחו התינוקת תורת עירוב מחצר לחצר כי לא יתנו לבם על שיתוף דיין ויסברו דמותר לטלטל מחצר לחצר ולמבוי בלא שיתוף כלל כן צ"ל לדעת ב"י בישוב דברי ר' מאיר וע"פ זה נתיישב ג"כ לרש"י כי מ"ש מערבין בחצירות כו' עד דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף היינו מדינא ומסיק וכתב ע"ז ז"ל ולא על שיתוף במקום עירוב ר"ל גם זה מדינא אסור לסמוך על השיתוף וע"ז כתב דמה שכתבתי דמדינא אסור לסמוך אשיתוף לחוד זה דוקא היכא דלא עירבו בני החצר לעצמן שאם יסמכו על זה תורת עירוב תשתכח דוק בלשונו שלא כתב תשתכח מן התינוקות אלא כתב סתם תשתכח ור"ל תשתכח מישראל ומה"ט מדינא אסור ומסיק וכתב אבל אם עירב כל חצר לעצמו כו' אזי לא היו צריכין תו לערב החצירות יחד מדינא דהא יש כאן תורת עירוב ושיתוף מש"ה הוצרך ר"מ ליתן טעם דלא מחוייב לערב ג"כ חצירות יחד אלא מפני שכחת התינוקות וק"ל. ועיין בפי' ר' יונתן שסביב האלפסי שכתב טעמו דר"מ ז"ל דאין סומכין על עירוב במקום שיתוף ולא על שיתוף במקום עירוב היכא דלא עירבו בתי החצר לעצמן שאם יסמכו ע"ז תשתכח תורת עירוב או תשתכח תורת שיתוף ולא הזכיר שום שכחת תינוקות בדבריו וגם דוחק לומר שסתמו כפירושו ור"ל שכחת תינוקות דהא במ"ש אם לא ישתף ישתכח תורת שיתוף אין לפרש אתינוקות דהא אף אם ישתתפו ביין התינוקות לא ישימו לבן על היין וישתכח השיתוף ואח"כ כתב ז"ל וחכמים אומרים אין מערבין או משתתפין אם לא עירב כל חצר לעצמו אבל לא נשתתפו כולם במבוי אע"פ שלא עירבו חצירות זו עם זו שיתוף המבוי מחברן מטלטלין מזו לזו בין דרך המבוי בין דרך הפתחים כדתנן שהמבוי לחצירות כחצר לבתים מה עירוב החצר משוי להבתים חדא אף שיתוף המבוי משוי להחצירות חדא עכ"ל והנה לכאורה קשה מזה להב"י שהרי כתב שחכמים איירי בלא עירבו החצירות לעצמן ואפ"ה קאמר דסומכין על שיתוף במקום עירוב ושוב מצאתי בשם מהור"ר ליב זצ"ל ר"מ דלובלין שהקשה כן מפירוש ר' יונתן הלזה על הב"י אבל כי דייקת שפיר אדרבה נמצינו למדין מכאן כדברי ב"י דע"כ צ"ל שיש כאן ט"ס בדברי ר' יונתן במ"ש אם לא עירבו כל חצר לעצמה אבל לא נשתתפו כו' עד שיתוף המבוי מחברן כו' דמתחיל באבל לא נשתתפו וסיים דהשיתוף מחברן ואף אם נאמר דתיבת לא דלא נשתתפו טעות סופר הוא וצ"ל אבל נשתתפו כו' אכתי קשה מאי דסיים שהמבוי לחצירות כחצר לבתים מה עירוב החצר משוי להבתים חדא אף שיתוף המבוי משוי להחצירות חדא דאף אם נעשה ע"י השיתוף החצירות לחדא מ"מ מאן משוי להבתים כחדא ואי משוי השיתוף גם הבתים כחדא הל"ל זה ועוד דא"כ עדיף שיתוף מעירוב ולא אמר אלא דשיתוף לחצירות כעירוב לבתים ועוד קשה מאי דמתחיל בתחלה וכתב אם לא עירבו כל חצר כו' מאי אם לא עירבו אף לא עירבו הל"ל דהא רבותא הוא דאף אם לא עירבו כל חצר לעצמו אפ"ה סומכין אשיתוף. וע"ק דה"ל להסמיך הלא עירבו יחד ולכתוב דלא עירבו החצירות לעצמן וגם לא עירבו החצירות יחד אפ"ה סומכין אשיתוף בלחוד. וע"ק למה לא כתב ג"כ דסומכין על עירוב שעירבו החצירות יחד אע"פ שלא שתפו במבוי דהא גם בזה פליגי חכמים עם ר"מ. וע"ק דה"ל לכתוב תחלה פירושו דמערבין או משתתפין דר"ל מערבין החצירות יחד או משתתפין יחד במבוי ואח"כ ה"ל לכתוב הרבותא דאחד מהן מועיל אף אם לא עירבו כל חצר לעצמן לכן נראה לע"ד פשוט דאדרבה תיבת לא קמייתא צריכין למחוק והוא ט"ס ולא בתרייתא היא דייקא שרירא וקיימא ולא למחקה והכי גרסינן אם עירבה כל חצר לעצמה וגם עירבו יחד אבל לא נשתתפו כולם במבוי או שנשתתפו כולם במבוי אע"פ שלא עירבו החצירות זו עם זו שיתוף המבוי מחברן כו' ובמאי דסיים פתח וכתב שיתוף המבוי מחברן וה"ה ועירוב החצירות יחד מחברן והשתא א"ש מאי דסיים אף שיתוף המבוי משוי החצירות חדא ור"ל הואיל ועירבו ג"כ כל חצר לעצמו ובזה נתיישב הכל ויש לזה ראיה לדברי ב"י כמ"ש שגם לחכמים מיירי שעירבו כל חצר לעצמו. גם אפשר לומר שרבינו פירש מערבין שאמרו חכמים דר"ל שעירבו כל חצר לעצמו וכמו שפי' הרמב"ם כמ"ש לעיל וסבירא ליה ג"כ פי' דחכמים שאמרו מערבין או משתתפין שר"ל שטילטול בחצר סגי בעירוב כל חצר לעצמו לחוד או בשיתוף לחוד. וה"ט דסגי בשיתוף לחוד משום דהשיתוף משוי כולם לא' וזהו שסיים וכתב שיתוף המבוי מחברן ולא כתב נמי דעירוב שעירבו החצירות יחד מחברן משום דלא איירי מזה אלא שלפי זה נשאר קשה מה שהקשתי לעיל דלא א"ש מה שסיים דהשיתוף משוי לחצירות כחדא אכתי למה מותר הבתים בחצר יחד בשלא עירבו כל אחד לעצמו אלא מחוורתא כדכתבתי ראשונה וג"כ מדברי רבינו הטור משמע דלא סגי בשיתוף לחוד אלא צריכין שיערבו כל חצר לעצמה וזה מוכח בדבריו כמה פעמים חדא ממ"ש בסי' שצ"ה מצוה לחזר בין אחר עירובי חצירות בין אחר שיתופי מבואות ועל שניהן מברך ודוחק לומר דר"ל או זה או זה דהא מסיק בנוסח הברכה וכתב ז"ל ואומר בדין עירובי יהא שרא לנא לטלטולי מבתים לחצר ומחצר לבתים ולא הזכיר היתר טלטול מחצר לחצר או מחצר למבוי ש"מ דאיירי בעירוב שמערבין כל חצר לעצמה ואח"כ כ' ז"ל ובשיתופי מבואות יאמר מחצירות למבוי וממבוי לחצירות לנו ולכל הדרים בעיר הזאת ולא הזכיר ג"כ היתר טלטול מבתים לחצר ש"מ דס"ל דבעי תרווייהו עירוב כל חצר לעצמו ובזה ניתר בתים לחצר ואיפכא וגם בעי שיתוף למבוי להתיר חצירות עם המבוי וק"ל. ועוד מוכח מדכתב רבינו כל דין לנפשו דין עירוב כל חצר לעצמו לעיל סימן שס"ו ואח"כ דין עירוב החצירות יחד בסימן שע"ב ואח"כ ר"ס שפ"ו והתחיל דין לנפשיה וכתב מן התורה מותר לטלטל מן החצירות למבוי אלא שחכמים אסרו מפני שהמבוי חשוב רשות כו' ור"ל אע"פ שכבר עירבו כל חצר לעצמו אפ"ה אסור לטלטל מן החצירות להמבוי ואח"כ בסימן זה כתב סומכין על עירוב במקום שיתוף ועל שיתוף במקום עירוב וסיים שאם עירבו החצירות דרך פתחים ביניהם כו' עד א"צ לערב בחצירות משמע דלא כתב שא"צ עירוב וסומכין על השיתוף כ"א דא"צ לערב דרך הפתחים ביניהם אבל עירב כל חצר לעצמו פשיטא דבעי דאל"כ לא הוי ליה למסתם אלא לפרש כיון דכבר כתב הדין שכל אחד צריך עירוב לנפשו וזהו שכתב ב"י מדמפרשי כל המפרשים דמ"ש מערבין או משתתפין מיירי בעירבו כל החצירות יחד ש"מ דסומכין על שיתוף במקום עירוב דקאמרי דר"ל דוקא במקום עירוב חצירות יחד אבל עירב כל חצר לנפשיה צריכא דאל"כ הוי להו לפרש. וגם מדברי התוספות יש להוכיח שס"ל דלא פליגי בהא ושגם לרבנן צריכים שיערבו כל חצר לעצמו שהרי בדף ע"ג בד"ה כל שיתוף שאין מכניסו ומוציאו דרך פתחים למבוי לא שמיה שיתוף כו' כתבו ז"ל וא"ת והיכי משכחת לה פלוגתא דר"מ ורבנן דמערבין ומשתתפין אם לא בחצירות הפתוחות זו לזו וי"ל דאשכחן כשעירבו החצירות יחד דרך חלונות כו' ואם איתא דלרבנן בשיתוף סגי וא"צ לערב אפי' כל חצר לעצמו מאי הקשו התו' ומאי נדחקו לתרץ כשעירבו דרך חלונות הא אשכחן פלוגתייהו בנשתתפו לחוד ולא עירבו לעצמו דלרבנן סגי בשיתוף ולר"מ בעי ג"כ עירוב אלא ודאי בשעירבו כל אחד לעצמו כ"ע ל"פ דצריך כי פליגי אם צריכין ג"כ לערב החצרות יחד וכדי שלא ישתכח תורת עירוב מהתינוקות וכמ"ש ב"י. ויש לדקדק אם עירבו כל חצר לעצמו דאז בעי אפי' לרבנן שיתוף במבוי או לערב חצירות יחד ודאי אם ישתתפו במבוי סגי בשיתוף דיין או שאר כל דבר ולר"י הנ"ל עדיף שיתוף דיין או שאר כל דבר משיתוף דפת אבל אם אינן משתתפין אלא מערבין דרך החצירות יחד יש להסתפק אי סגי להו ג"כ ביין או שאר כל דבר כיון דכבר עירבו החצירות כל א' לנפשו בפת ומאי שמערבין יחד אינו אלא כדי לערב ולשתף החצירות יחד ואפילו דין ותורת שיתוף עליו או בעי ג"כ דוקא פת כדין כל חצר לעצמן ויש לדקדק בלשון הפוסקים ובלשון רבינו הטור שהזכיר בכל מקום אצל עירוב חצירות יחד פת בסימן שע"ב כתב ז"ל ואם ירצה יוליך שם אפילו פת משלו וכולן מותרין כו' הרי דאף שכבר עירבו לעצמן מצריך להוליך כל א' פת ומשמע דדוקא פת קאמר מדלא כתב פת או כל דבר כמ"ש בדין שיתוף בריש סימן שפ"ו גם לשון ר"ש ובשמעתין הנ"ל סוף דף ע"א כתב ז"ל ותרווייהו ס"ל דסומכין במבוי על עירובי חצירות שהוא לעולם של פת עכ"ל הרי לפנינו שכתב שהוא לעולם של פת משמע שעירבו כל חצר לעצמן אפ"ה צריך שיהיה העירוב שמערבין ג"כ בפת ובפרט לשיטת פי' ב"י הנ"ל שכתב שפלוגתתן איירי כשעירבו כל חצר לעצמן ואפ"ה כתב רש"י שעירוב שמערבין החצירות יחד הוא בפת וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.