א צריך שיהא העירוב במקום שיכול להגיע אליו בין השמשות אבל אם אינו יכול להגיע אליו כגון שהוא כהן והעירוב בבית הקברות אינו עירוב ודוקא שאיסור דאורייתא מונעו מליטלו אבל אם אין בו אלא איסור דרבנן כגון שנתנו באילן אע"פ שאסור להשתמש באילן בשבת הוי עירוב שזמן קניית עירוב הוא בין השמשות וכיון שאין בו אלא איסור דרבנן לא גזרו עליו בין השמשות במקום קניית עירוב וכיון שיוכל ליטלו בין השמשות שרי ואם נתכוין לשבות בד"א שאצל האילן ונתן עירובו עליו הוי עירוב בין אם נתנו למטה או למעלה אפילו אם האילן עומד בר"ה חוץ לעיבורה של עיר ואם (נוף האילן נוטה חוץ לד"א וכל הנטייה למטה מי' וראשו חוזר וזוקף למעלה מעשרה והאילן עומד בר"ה חוץ לעיבורה של עיר) אם נתכוון לשבות למטה (אצל עיקרו) ונתן העירוב למעלה מי' על זקיפת הנוף והוא רחב ארבעה ורבים מכתפים על נטיית הנוף והוא גבוה ט' שהוא ר"ה אינו עירוב כיון שאינו יכול להביאו אליו אלא דרך הנוף שהוא ר"ה אבל נתכוון לשבות למעלה או שאין ר"ה על הנוף או שהאילן עומד בתוך עיבורה של עיר אחרת (או שנתן העירוב למטה מעשרה על זקיפת הנוף) הוי עירוב זה הכלל כשהוא בר"ה ועירובו ברה"י או איפכא לא הוי עירוב כיון שאינו יכול להביאו אליו אלא באיסור דאורייתא אבל כשהוא ברה"י או בר"ה ועירובו בכרמלית או איפכא הוי עירוב ודוקא נתנו באילן הוי עירוב אבל נתנו בקנה מחובר כיון שהוא רך ונוח לקטום אינו עירוב דחיישינן שמא יקטום כשיבא ליטלו אבל אם הוא תלוש ונתנו עליו אפילו הוא גבוה ק' אמה הוי עירוב אף ע"פ שאינו רחב ד' נתנו בבור העומד ברה"י או ברה"ר אם נתכוין לשבות למטה או על שפתו בתוך ד"א הוי עירוב נתכוון לשבות חוץ לד' אמות אם הבור עומד ברשות הרבים והוא עמוק י' ורחב ד' אינו עירוב ואם הוא ברה"י או בכרמלית הוי עירוב נתנו במגדל דינו כמו שכתבתי למעלה בעירובי חצירות וכן בנפל עליו גל כמו שכתבתי למעלה: נתגלגל חוץ לתחום מבע"י אינו עירוב שהרי אינו יכול להגיע אליו בין השמשות והוא שנתגלגל חוץ לד' אמות אבל לתוך ד"א הוי עירוב שהרי הנותן עירובו יש לו שם ד"א והם נחשבים לו מכלל התחום נתגלגל משחשיכה הוי עירוב דכיון שהיה בין השמשות במקומו אין אנו חוששין מה שנעשה בו אחר כך: ספק אם היה שם בין השמשות אם לאו כשר דספק עירוב כשר והוא שהיה לו חזקת כשרות כדפרישית לעיל: כיצד עשיית עירוב אם רוצה לילך בסוף התחום ולהחשיך שם זהו עיקר מצותו ואפילו לא אמר שביתתי במקומי אלא החשיך שם ושתק לא שנא מי שיוצא מביתו להחשיך על התחום לא שנא מי שבא בדרך וחשכה לו קונה אלפים בלא אמירה ואם אינו רוצה לטרוח ולהחשיך שם ילך מבע"י ויניח שם פת מזון שתי סעודות כפי סעודות חול כל אחד ואחד כפי מזונו לחולה ורעבתן הוי שיעור שתי סעודות בינוניות שהם שמונה ביצים או מכל דבר שכתבתי למעלה שמשתתפין בו שיתופי מבואות ויאמר בזה העירוב אהיה מותר לילך למחר אלפים אמה לכל רוח וחוזר ולן בביתו ואפילו הכי מודדים לו תחומו ממקום עירובו שאנו רואין כאילו דר שם שאף ללון היה רוצה אילו היה שם מקום ללון אבל התלמידים האוכלים אצל בעלי בתים ובתיהם בשדה וחוזרים ולנים בבית רבם מודדין להם תחומם מבית רבם מקום לינתן שהוא להם עיקר שגם בבית רבם היו חפצים יותר לאכול אילו היה שם מזונות ואם ירצה ישלח שם העירוב ע"י שליח ויאמר בזה העירוב יהיה פלוני מותר לילך ובלבד שלא יהא קטן ויהא מודה בעירוב שלחו על יד קטן או כותי או שאינו מודה בעירוב אינו עירוב ואם אומר לא' לקבלו ממנו וראה שזה מוליכו ונתנו לאחר שם הוי עירוב אע"פ שלא ראה שהניחם האחר דחזקה שליח עושה שליחותו והוא שלא ישנה השליח אבל שינה כגון שאומר ערב לי בגרוגרות ועירב לו בתמרים או איפכא או שאמר לו להניחו בעליה והניחו בבית או שאמר לו ערב לי לצפון וערב לו לדרום או איפכא לא הוי עירוב אבל אם אמר לו ערב לי סתם ולא ייחד לו לאיזה רוח בכל מה שיערב ובכ"מ שיניחנו ולאיזה רוח שיערב הוי עירוב מי שבא בדרך ומכיר אילן או גדר בסוף אלפים וירא שמא תחשיך קודם שיגיע שם ואומר שביתתי תחתיו בעיקרו קנה שביתה בעיקרו ויש לו משם אלפים אע"פ שאינו יכול להגיע שם מבע"י במהלך בינוני אא"כ ירוץ יכול לילך שם בנחת אף על פי שאינו מגיע שם מבע"י אבל לא היה יכול להגיע שם כלל מבע"י לא יזוז ממקומו שהרי עקר דעתו מכאן וגם שם לא קנה ודוקא שייחד ד"א והם בתוך אלפים כיון שאומר שביתתי בעיקרו ומכאן עד עיקרו אין יותר מאלפים אבל אם אין כל האילן בתוך אלפים ולא ייחד מקום תחתיו לא קנה שביתה דשמא היה בדעתו על ד"א שהן חוץ לאלפים וגם כאן לא קנה שהרי עקר דעתו מכאן ולא יזוז ממקומו ואם כולו עומד תוך אלפים ולא ייחד מקום שביתתו כגון שאומר שביתתי תחתיו יש לו ד' אלפים ממקומו לצד האילן חוץ משיעור משך תחתיו של אילן כגון אם שיעור האילן כ' אמה יש לו אלפים פחות כ' אמה היו שנים אחד מכיר ואחד אינו מכיר שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר ואומר שביתתנו במקום פלוני ודוקא לבא בדרך התירו כה"ג אבל מי שיושב בביתו ואומר שביתתי במקום פלוני לא התירו לו ויש לו שביתת ביתו:
א סָעִיף א צריך שיהא העירוב במקום שיוכל להגיע אליו בה"ש וכו' פשוט בפרק בכל מערבין בכמה מקומות מהם במשנה שאזכיר בסמוך:
ב סָעִיף א ומ"ש כגון שהוא כהן והוא בבית הקברות שם במשנה (דף כו) מערבין לכהן בבית הפרס ר' יהודה אומר אפילו בבית הקברות וכתב הרא"ש בשם ר"מ דאין הלכה כר"י אע"פ שהוא מיקל בעירוב וכ"כ המרדכי וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מה"ע וכתב שם ה"ה שכן דעת הרמב"ן ושלא כדברי הרשב"א שפסק כר"י ומשמע מדברי הרמב"ם דלישראל נהי אם נתן עירובו בבית הקברות אינו עירוב שכתב בפ"ו מה"ע הנותן עירובו בבה"ק אינו עירוב לפי שבית הקברות אסור בהנאה וכיון שרוצה בקיום העירוב שם אחר קנייה הרי נהנה בו וכ"כ בהדיא בפי' המשנה דלישראל נמי אסור להניח עירובו בבית הקברות אליבא דרבנן וטעמו מדאמרינן בגמרא מ"ט דרבנן קא סברי אסור לקנות בית באיסור הנאה מכלל דר"י סבר דמותר וכו' ואסיקנא אמר לך רב יוסף דכ"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה ודכ"ע מצות לאו ליהנות נתנו ובהא קא מפלגי מ"ס כיון דקנה ליה עירוב לא ניחא ליה דמינטר ומ"ס ניחא ליה דמינטר דאי איצטרך אכיל ליה ופירש"י גבי אסור לקנות בית באיסורי הנאה ואפי' בישראל נמי אסרו רבנן והא דתני כהן להודיעך כוחו דר' יהודה ודבר פשוט הוא דכיון דטעמא דרבנן משום דאסור לקנות בית באיסורי הנאה מה לי כהן מה לי ישראל ומהאי טעמא איכא למימר נמי דלמאי דמסיק טעמייהו משום דניחא ליה דמינטר ל"ש לן בין ישראל לכהן ורבינו שכתב דלכהן דוקא הוא דאינו עירוב צ"ל דמשמע ליה דלא אצטריכין לאוקמי פלוגתייהו בהכי אלא כי היכי דלא נצטרך לומר דמאן דאמר מצות לאו ליהנות ניתנו או מאן דאמר אין מערבין אלא לדבר מצוה כתנאי אמרוה למילתייהו ומש"ה אמר תלמודא דכבר אפשר לפרש פלוגתא דר' יהודה ורבנן בגוונא דלא ניהוו הני מימרא כתנאי אבל לפום קושטא דמילתא לא מפקינן מתני' מפשטא אלא אמרינן דדוקא לכהן הוא דאמרו רבנן אינו עירוב ולא לישראל ופליגי במצות דלאו ליהנות ניתנו או באין מערבין אלא לדבר מצוה:
ג סָעִיף א ומ"ש ודוקא שאיסור דאורייתא מונעו מליטלו וכו' אבל אם אין בו אלא איסור דרבנן וכו' וכיון שאין בו אלא איסור דרבנן לא גזרו עליו בין השמשות במקום קניית עירוב גם זה בפ' בכל מערבין אמתני' דנתנו באילן (דף לב) דמוקי מתני' כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש וכיון דאוקימנא למתני' כוותיה אלמא דהכי קיימא לן:
ד סָעִיף א ומ"ש ואם נתכוון לשבות בד"א שאצל האילן וכו' משנה שם נתנו באילן למעלה מי' טפחים אין עירובו עירוב למטה מי' טפחים עירובו עירוב ובגמ' (שם) האי אילן דקאי היכא אילימא דקאי ברה"י מה לי למעלה מה לי למטה רה"י עולה עד לרקיע ואלא דקאי בר"ה דנתכוון לשבות היכא אילימא דנתכוון לשבות למעלה הוא ועירובו במקום א' הוא אלא דנתכוון לשבות למטה והא קא משתמש באילן לעולם דקאי בר"ה ונתכוון לשבות למטה ורבי היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכתב הרמב"ם בפ"ו מה"ע דהא דלא גזרו בין השמשות דוקא במקום מצוה או בשעת הדחק ואיתא תו בגמ' אמר רבא ל"ש אלא באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר אבל אילן העומד בתוך עיבורה של עיר אפי' למעלה מי' ה"ז עירוב דמתא כמאן דמליא דמיא ופירש"י העומד בתוך עיבורה של עיר כגון שהיה עיר בתוך אלפים של עירוב והיה רוצה לילך עוד אלפים והניח עירובו באותה העיר באילן העומד בתוך עיבורה של עיר אפילו למעלה מי' והוא נתכוון לשבות למטה עירובו עירוב דמתא מתוך שהיא מוקפת יישוב מחיצות ואינה מגולה חזינא לה כמאן דמליא עפרא והוי כמאן דנתכוון לשבות למעלה מי' ואע"ג דאי בעי למשקליה לא מצי דהא אילן רה"י ותחתיו ר"ה חזינא למקום שביתתו כאילו הוא גבוה למיהוי כאילו נתכוון לשבות למעלה ויקנה לו העירוב ופריך בגמ' אי הכי חוץ לעיבורה נמי כיון דאמר רבא הנותן עירובו יש לו ד"א ה"ל רה"י ורה"י עולה עד לרקיע אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא הכא באילן הנוטה חוץ לד"א עסקינן ונתכוין לשבות בעיקרו ומאי למעלה ומאי למטה דהדר זקיף והא אי בעי מייתי לה דרך עליו כשרבים מכתפים עליו וכדעולא דאמר עמוד ט' בר"ה ורבים מכתפים עליו וזרק ונח על גביו חייב ופירש"י כיון דאמר רבא הנותן עירובו וכו' אלמא לרבא הנך ד"א כרה"י הן לו ורה"י עולה עד לרקיע ואפילו נתנו למעלה מי' הוא ועירובו במקום אחד הוא ונהי דלאו רה"י ממש היא לגבי איסורא דאורייתא מיהו לענין מיהוי הוא ועירובו במקום אחד הוי חד רשותא דומיא דנותן בעיבורה של עיר דחזי ליה רבא כמאן דמליא: באילן שנופו נוטה חוץ לד"א. שהוא סוף התחום והניח עירובו בנופו חוץ לד"א והוא נתכוין לשבות בעיקרו הילכך למטה מי' עירובו עירוב דמצי נפיק ליה חוץ לד' אמותיו כמה דבעי ולמשקליה ואיתויי פחות מד"א עד לתוך ד' אמותיו למעלה מי' אין עירובו עירוב דהא כי נפיק ושקלי' מייתי מרה"י לר"ה ומאי למעלה ומאי למטה דבר הנוטה שוה הוא ולא שייך ביה לשון מעלה ומטה אלא לשון גבוה ונמוך דהדר זקיף בסוף נטייתו ומשכחת בזקיפתו מעלה ומטה: והא אי בעי מייתי ליה דרך עליו. כי הוי חוץ לד"א נמי ולמעלה מי' כיון דד' אמותיו עולות עד לרקיע רה"י הרי יכול לעלות לאילך עד למעלה מי' וליטלו דהא כל האילן מי' ולמעלה רה"י ויביאנו למקום שביתתו: בשרבים מכתפים עליו. נטיית הנוף שחוץ לד' אמותיו הנמוכה מי' דהוי ר"ה כדעולא וכי מייתי ליה למעלה מי' דרך אויר של נטייה עובר באויר ר"ה וקי"ל במושיט מרה"י לרה"י דרך אויר ר"ה אפילו למעלה מי' חייב ע"כ ובנוסחא דידן בספרי רבינו יש קיצור בזה ובס' מוגה מצאתי אם נתכוין לשבות למטה ונתן העירוב למעלה מי' על זקיפת הנוף היא רחב ד' ורבים מכתפים על נטיית הנוף והוא גבוה ט' שהוא ר"ה אינו עירוב וכו' ואין בדברי הרי"ף והרמב"ם מכל זה כלום וכתב ה"ה בפ"ו מה"ע שנראה שהם סוברים שאינה כהלכה אבל האחרונים פסקו כן כ"כ הרשב"א ז"ל עכ"ל וגם הרא"ש כתב כל זה בפסקיו ואחריו נמשך רבינו שכתב לפסק הלכה דברים הללו וא"ת אכתי יכול להביאו אליו ע"י זריקה דהזורק מרה"י לר"ה דרך אויר ר"ה פטור או יביאנו כלאחר יד או בזה עוקר וזה מניח כבר תי' הרא"ש דבשבות כי הכא לא שרי רבי בין השמשות כיון דבקל יכול לבא לידי חיוב חטאת:
ה סָעִיף א ומ"ש זה הכלל כשהוא בר"ה ועירובו ברה"י וכו' אבל כשהוא ברה"י או בר"ה ועירובו בכרמלית וכו' פשוט הוא מדאוקימנא מתני' כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות וכתב ה"ה בפ"ו מה"ע וז"ל ולא נזכר בדברי רבינו בפי' מניח עירובו בר"ה ונתכוין לשבות בר"ה מה דינו אבל מכלל דבריו שעירובו עירוב והרשב"א כתב דדוקא בשלא נתכוון לשבות רחוק מעירובו ח' אמות לפי שהנותן את עירובו יש לו ד"א וכשמטלטלו ומביאו אצלו א"צ לטלטלו אלא פחות מד"א אבל נתכוין לשבות ברחוק ח' אמות אין עירובו עירוב שאין מתירין לו להביאו דרך ר"ה פחות מד"א ששבות הקרוב למלאכה גמורה היא ולא התירו וקרוב לזה יתבאר בדין נתנו בראש הקנה עכ"ל:
ו סָעִיף א ומ"ש ודוקא נתנו באילן הוי עירוב אבל נתנו בקנה מחובר וכו' ג"ז משנה שם (ד' לד) נתנו בראש הקנה או הקונדס כ"ז שהוא תלוש ונעוץ אפילו גבוה ק' אמה ה"ז עירוב ובגמ' אסיק רבינא דאע"ג דרישא אוקימנא כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש אפ"ה אמרינן הכא דבקנה תלוש דוקא עירובו עירוב אבל אם היה מחובר אין עירובו עירוב גזירה שמא יקטום כלומר דאיידי דרך הוא מיקטים וחיוב חטאת הוא וכיון דמצי למיתי לידי חיוב חטא' אפי' בה"ש גזרו בו אבל במשתמש באילן דקשה הוא ליכא למיחשביה שמא יקטום ולית ביה אלא איסור חכמים שאסרו להשתמש במחובר לא גזרו בה"ש וכ"כ הרא"ש ז"ל וכך הם דברי הרמב"ם בפי' המשנה:
ז סָעִיף א ומ"ש רבינו אע"פ שאינו רחב ד' לא קאי למאי דסמיך ליה שהוא תלוש דאי קאי האי קנה ברה"י מה לי רחב ארבעה מה לי אינו רחב ד' ואי קאי בר"ה האי אע"פ הואיל מיבעי ליה דטעמא דשריותא ליתיה אלא משום שאינו רחב ארבעה שאילו היה רחב ד' הוי רה"י ואינו יכול ליטול עירובו מפני שנמצא שהוא מטלטל מרה"י לר"ה אלא ע"כ לומר דלא קאי אלא ארישא שכתב דכשהוא מחובר אינו עירוב קאמר דאע"פ שאינו רחב ד' שהיה רשאי ליטול עירובו דהא ממקום פטור לר"ה קא מטלטל אפ"ה אסור ליטלו משום גזירה שמא יקטום:
ח סָעִיף א תניא בגמ' ר' אומר נתנו על גבי קורה גבוה י' טפחים ורחבה ד' עירובו עירוב ואם לאו אין עירובו עירוב כלומר דסבר דכל למעלה מי' בעינן שיהא העירוב מונח על גבי מקום ד' וכתב הרא"ש בשם ר"מ דלית הלכתא כוותיה דהא רבנן פליגי עליה בתוספת' וכ"נ שהוא דעת כל הפוסקים שלא הזכירו הא דר' יהודה: נתנו בבור העומד ברשות היחיד וכו' שם במשנה נתנו בבור אפילו עמוק מאה אמה הרי זה עירוב ובגמרא האי בור דקאי היכא אילימא דקאי ברה"י פשיטא רה"י עולה עד לרקיע וכי היכי דסלקא הכי נמי נחתא ואלא דקאי בר"ה דנתכוין לשבות היכא אי למעלה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר אי למטה פשיטא הוא ועירובו במקום אחד לא צריכא דקאי בכרמלית ונתכוין לשבות למעלה ור' היא דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות. וכתבו התוס' אי למעלה הוא במקום אחד וכו' הוה מצי למימר משום דהנותן עירובו יש לו ד"א אלא דבעא לשנויי אפילו נתכוין לשבות חוץ לד' אמות מן הבור דומיא דרישא וכ"כ הרא"ש וז"ל אלא דנתכוין לשבות למעלה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא וכגון שנתכוין לשבות חוץ לד' אמות משפת הבור דאי בד"א הוי הוא ועירובו ברה"י עכ"ל כלומר שאע"פ שהוא בר"ה ואינו יכול להוציאו מ"מ כיון שהוא תוך ד' אמותיו חשוב הוא ועירובו במקום אחד וכדאמרינן גבי נתנו באילן וקאי אילן בר"ה כיון דאמר רבא הנותן עירובו יש לו ד"א ה"ל רה"י ורה"י עולה עד לרקיע ופירש"י ואפילו נתנו למעלה מי' הוא ועירובו ברה"י הן ונהי דלאו רה"י ממש הוא לגבי איסורא דאורייתא למשקליה מאילן להתם דהא ליכא מחיצות מיהו לענין מיהוי הוא ועירובו במקום אחד הוי חד רשותא דומיא דנותן עירובו בעיבורה של עיר דחזי ליה רבא כמאן דמליא:
ט סָעִיף א נתנו במגדל וכו' וכן אם נפל עליו גל וכו' כמו שכתבתי למעלה בעירובי חצירות בסי' שצ"ד:
י סָעִיף א נתגלגל חוץ לתחום וכו' משנה בפ' בכל מערבין (עירובין דף לה):
יא סָעִיף א ומ"ש והוא שנתגלגל חוץ לד"א וכו' שם על משנה הנזכר אמר רבא לא שנו אלא שנתגלגל חוץ לד"א אבל לתוך ד"א הנותן את עירובו יש לו ד"א ופי' רש"י הואיל והני ד"א מיבלען בתחומא ה"ל מתחומא והוי כנותן את עירובו בבית שבסוף התחום שאפילו הוא אלף אמה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. וא"ת הא תנן מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס וכמ"ש רבינו בסימן ת"ה ואמאי הא אפי' יצא ד"א פחות משהו ה"ל למשרי י"ל דלא דמי דהתם כיון דנתכוין לשבות בעיר היא חשובה לו כד"א ואין לו ד"א אחרים אבל הכא שהוא רוצה לעקור דירתו מן העיר ראוי לתת לו במקום שמניח עירובו ד"א כי שם ביתו. וכתב רבינו דברי רבא כפשטן אבל הרמב"ם בפ"ו מה"ע כתב וז"ל לפיכך המניח עירובי תחומין שלו בסוף התחום ונתגלגל העירוב ויצא חוץ לתחום בתוך ב' אמות ה"ז עירוב חוץ לב' אמות אינו עירוב והשיגוהו הראב"ד וה"ה הליץ בעדו:
יב סָעִיף א ומ"ש נתגלגל משחשיכה הוי עירוב ג"ז במשנה הנזכר:
יג סָעִיף א ומ"ש ספק אם היה בין השמשות וכו' ג"ז במשנה הנזכר פלוגתא דתנאי ופסקו כדברי המכשירים כמ"ש בסימן שצ"ד:
יד סָעִיף א ומ"ש והוא שהיה לו חזקת כשרות כדפרישית לעיל גם הוא בסי' שצ"ד:
טו סָעִיף א כיצד עשיית עירוב וכו' בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מט) אמתניתין דזהו שאמרו העני מערב ברגליו וכו' איפליגו ר"מ ורבי יהודה דלר"מ עיקר עירוב בפת ולר"י עיקר עירוב ברגל וידוע דהלכה כר"י:
טז סָעִיף א ומ"ש ואפי' לא אמר שביתתי במקומי וכו' כ"כ הרא"ש בפ' הנזכר (דף קיח) אמתני' דאם אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה ואמר שביתתי במקומי וכו' וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מה"ע ופשוט הוא מדין ישן שנתבאר בסי' ת"א:
יז סָעִיף א ומ"ש לא שנא מי שיוצא מביתו להחשיך לא מיבעיא כפי הסברא הראשונה שכתב רבינו בסי' ת"י אלא אפי' לסברת רש"י שכתב שם רבינו שצריך שיאמר הכא לא צריך דשאני התם שאינו מגיע ברגליו לתחום אלא מחזיק בדרך לבד אבל הכא שהולך ברגליו ומחשיך על התחום לכ"ע א"צ שיאמר ומ"מ יש חילוק בין יוצא מביתו ומחשיך על התחום למי שבא בדרך וחשכה לו דמי שיצא מביתו ומחשיך על התחום צריך שיתכוין לקנות שם שביתה ואם אינו מתכוין ודאי אינו קונה שביתה אלא בביתו אבל הבא בדרך וחשכה לו אפי' לא נתכוין לקנות שם שביתה יש לו ממקום רגליו אלפים אמה לכל רוח כמו שנתבאר בסימן ת"א דישן נמי קונה שביתה וכן מבואר בדברי הרא"ש אמתני' דאם אינו מכיר או שאינו בקי בהלכה ואע"פ שכתב שם ור' יהודה נמי דאמר אחד עני וא' עשיר ע"כ מיירי דאמר לאו דוקא דבנתכווין לשבות שם סגי כדמוכח סיפא דלישניה וראייה מפ' בכל מערבין (עירובין דף לח) גבי י"ט הסמוך לשבת מי סברת דאזיל ואמר מידי דאזיל ושתיק ויתיב:
יח סָעִיף א ומ"ש ואם אינו רוצה לטרוח וכו' שם במשנה ולא אמרו לערב בפת אלא להקל לעשיר שלא יערב ברגליו:
יט סָעִיף א ומ"ש ויניח שם פת מזון ב' סעודות פשוט במשנה בפ' כיצד משתתפין (עירובין דף פב):
כ סָעִיף א ומ"ש כפי סעודות חול וכו' שם במשנה הנזכר כמה הוא שיעורו מזון ב' סעודות לכל א' וא' מזונו לחול אבל לא לשבת דר"מ ר' יהודה אומר לשבת אבל לא לחול אלו ואלו מכוונין להקל ופירש"י ר"מ סבר בשבת אכיל איניש טפי משום דבסים תבשיליה ור' יהודה סבר כיון דבשבת אוכל ג' סעודות אינו אוכל הרבה בכל סעודה. ואע"ג דאיכא התם תנאי דפליגי אר"מ ור"י כתב הרא"ש דנראה מדברי הרי"ף דהלכה כר"מ ור' יהודה וכן משמע בגמ' וז"ש רבינו כל א' וא' כפי מזונו ובפלוגתא דר"מ ור' יהודה פסק כר"מ מדאמרינן בגמ' דרב יוסף אמר אבוך כמאן ס"ל כר"מ אנא נמי כר"מ ס"ל ובפ' בכל מערבין (עירובין ד' ל) תניא רשב"א אומר מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו ולרעבתן כסעודה בינונית וכתבו הרא"ש בפ' כיצד משתתפין ופירש"י דכיון דחזי לחולה וזקן אע"ג דלכל אדם לא הוו מזון ב' סעודות מערבין מיהא למאן דחזי ורעבתן דאכיל טפי סגי בבינונית ושיעור לשון רבינו כך הוא כל א' כפי מזונו לחולה אבל רעבתן הוי שיעור ב' סעודות בינונית ומ"ש שהם שמונה ביצים תימא דהא ר' יוחנן בן ברוקא ור"ש איפליגו במילתא בפ' כיצד משתתפין ולר' יוחנן ב' ברוקא מזון ב' סעודות הוי ו' בצים ולר"ש הוו ה' ביצים ושני שתותי ביצה וכן פירש"י ואע"פ שכתב רש"י אליבא דר"ש דקים להו לרבנן דשיעור סעודה הוי ד' ביצים כבר כתב דהיינו בעלמא אבל לענין עירוב נתכוונו להקל ובהדיא תנן על שיעור מזון ב' סעודות דעירוב ר"ש אומר שתי ידות לככר משלש לקב כלומר שתי ידות של ככר של שלש ככרות לקב נמצאת ככר השלימה שלישית הקב שהם שמונה ביצים ושתי ידותיה שהם ה' ביצים ושני שתותים הוו שתי סעודות לענין עירוב ואין לומר דפסק שהם שמונה ביצים מדתנן במשנה זו חציה לבית המנוגע וחצי חציה לפסול בה את הגויה ובגמ' תנא וחצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין ותנא דידן מ"ט לא תני טומאת אוכלין משום דלא שוו שיעורייהו להדדי דתניא כמה שיעור חצי פרס שיעור שתי ביצים חסר קימעא דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר שתי ביצים שוחקות שיער רבי שתי ביצים ועוד כמה ועוד אחד מעשרים בביצה ואילו גבי טומאת אוכלין תניא ר' נתן ור' דוסא אמרו כביצה שאמרו כמוה וכקליפתה וחכ"א כמוה בלא קליפתה וכיון דלר"י ורבי יוסי הוי שיעור חצי פרס שני ביצים נמצא דשיעור ב' סעודות שמונה ביצים דהא לר"ש נמי הוי שיעור חצי פרס שני ביצים ואפ"ה קאמר דלענין עירוב אזלינן לקולא וסגי בשתי ידותיה לככר וכפירש"י וכיון דר' יהודה ור' יוסי לא איירי אלא לענין שיעור חצי פרס דמודה ביה ר"ש ולא איירי לענין עירוב כלל מהיכא תיתי לן לומר דפליגי לענין עירוב ושמא י"ל שטעות נפל בספרים והחליפו ה' בח' והגירסא האמיתית היא שהם חמשה ביצים ואע"פ שהוא שתי שתותים יותר י"ל דלא דק בדבר מועט או שצריך לגרוס שהם חמשה ביצים ועוד ופסק כר"ש משום דלענין שיעור חצי פרס קיימי כוותיה כל הנך תנאי דאע"פ שזה מוסיף מעט וזה גורע מעט מ"מ בהדי ר"ש שייכי טפי מרבי יוחנן בן ברוקא ואיכא למימר דלענין עירוב נמי כוותיה ס"ל וכ"כ מדברי רש"י פ' אלו עוברין (פסחים מד.) ופרק אע"פ (כתובות סד:) דהלכה כר"ש. אבל הרמב"ם פסק בפ"א מה"ע שהם ו' ביצים ונראה לכאורה דטעמו מדאמרינן בדף הנזכר בגמ' דכמה שיעור חצי פרס אמר רב חסדא זו דברי ר"י ור' יוסי אבל חכ"א כביצה ומחצה שוחקות ומאן חכמים ר' יוחנן בן ברוקא וכיון דאפקיה בלשון חכמים נקטינן כוותיה וכ"כ ה"ה והוא מדברי הרשב"א בתורת הבית ועוד דסתם לן תנא כוותיה בסוף פיאה כמ"ש התוס' בפ' כל כתבי (שבת קיח.) אבל קשה דא"כ ה"ל לפסוק דלטמא טומאת אוכלין הוי שיעור ג' רביעית ביצה דהא תנא וחצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין ואילו הוא ז"ל פסק בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין דשיעורא לטמא טומאת אוכלין הוי כביצה והכי אמרי' נמי בכל דוכתא והיינו כר"ש וי"ל דכי אמרינן ותנא דידן מ"ט לא תני טומאת אוכלין משום דלא שוו שיעורייהו דתניא כמה שיעור חצי פרס ב' ביצים חסר קימעא וכו' והכי פי' הא דתני חצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין לאו ד"ה היא דהא איכא מ"ד דהוי פחות מחצי חצי חציה ואיכא מ"ד דהוי יותר והשתא לדידן דקי"ל כר"י בן ברוקא כי חזינן בכל דוכתא דקאמר דלטמא טומאת אוכלין הוי שיעורא כביצה אמרינן דאתיא שפיר כר"י בן ברוקא דאיהו לית ליה הא דתנא חצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין אלא טפי מחצי חצי חציה הוי דהיינו כביצה:
כא סָעִיף א ומ"ש או מכל דבר שמשתתפין בו שיתופי מבואות וכו' ר"פ בכל מערבין (עירובין כו.) בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח ופי' רש"י בכל מערבין עירובי תחומין ובר"פ כיצד משתתפין תנן גבי עירובי תחומין מניח את החבית ואומר ה"ז לכל בני עירי ומדלא קתני פת לית לן לפלוגי בשאר דברים בין קצתן לקצתן וכ"כ הרמב"ם בפ"ו שכל שמשתתפין בו מערבין בו ע"ת וכן בענין השיעורין שוין עירובי תחומין לשיתופי מבואות שאם היה מזון בעינן שתי סעודות ואם היה לפתן בכדי לאכול בו שתי סעודות סגי. וכתב בהג"א בפ"ב די"ט נראה דעירובי תחומין אין עושין אותן אלא מחומץ דלא צריך כי אם מעט לכל אחד לשתי סעודות אבל לא מפת שצריך הרבה שתי סעודות לכל אחד עכ"ל ועצה טובה הוא:
כב סָעִיף א ומ"ש רבינו וחוזר ולן בביתו ואפ"ה מודדין לו תחומו ממקום עירובו וכו' כן פשוט בס"פ הדר (עירובין דף עג) גמרא האחין שאוכלין על שולחן אביהם:
כג סָעִיף א ומ"ש אבל התלמידים האוכלין אצל בעלי בתים וכו' ג"ז שם בדף הנזכר בעיא דאיפשיטא: תניא תו בההוא פירקא (עג.) הרועים והקייצים והבורגנין ושומרי פירות בזמן שדרכן ללון בעיר הרי הן כאנשי העיר בזמן שדרכן ללון בשדה יש להם אלפים אמה לכל רוח ופירש"י בזמן שדרכן ללון בעיר במקום שאוכלין אע"פ שקידש עליהם היום בשדה יש להם מן העיר אלפים אמה לכל רוח וכל העיר להם כד"א: בזמן שדרכן ללון בשדה. אע"פ שאוכלין בעיר אין מודדין להם אלא מן השדה ויהיב טעמא בגמ' משום דאנן סהדי דאי ממטי להו ריפתא התם טפי ניחא להו:
כד סָעִיף א ואם ירצה ישלח שם העירוב ע"י שליח הכי משמע מתוך מה שיתבאר בסמוך:
כה סָעִיף א ומ"ש ובלבד שלא יהא קטן וכו' משנה בפ' בכל מערבין (עירובין דף לא) אינו מודה בעירוב פירש"י כותי:
כו סָעִיף א ומ"ש שלחו ע"י קטן או כותי וכו' עד דחזקה שליח עושה שליחתו גז"ש במשנה ובגמ' בדף הנזכר:
כז סָעִיף א ומ"ש והוא שלא ישנה השליח וכו' ברייתות בפ' המקבל (סה.) ואף ע"ג דאמרינן התם דתניא אידך עירובו עירוב הא אמר רבה הא ר"א והא רבנן דאמרי קפידא הוי ואע"ג דרב יוסף אמר הא והא רבנן כאן בשלו כאן בשל חבירו פסק כרבה וכן דעת הרמב"ם בפ"ו מה"ע וכבר נתן טעם ה"ה לדבריו וכתב שהרשב"א חולק עליו ופסק כרב יוסף והוא ז"ל כתב שדברי הרמב"ם נראין לו:
כח סָעִיף א מי שבא בדרך ומכיר אילן או גדר בסוף אלפים וירא שמא תחשיך וכו' משנה בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מט) מי שבא בדרך והיה ירא שמא תחשיך והיה מכיר אילן או גדר ואמר שביתתי תחתיו לא אמר כלום שביתתי בעיקרו מהלך ממקום רגליו עד עיקרו אלפים אמה ומעיקרו ועד ביתו אלפים אמה ובגמרא (דף נ"א) אמר רבא והוא דכי רהיט לעיקרו מטי א"ל אביי והא חשכה לו קתני חשכה לביתו אבל לעיקרו של אילן אזיל איכא דאמרי אמר רבא חשכה כי מסגי קלי קלי אבל רהיט מטי ובדף מ"ט מאי לא אמר כלום אמר רב לא אמר כלום כל עיקר דאפילו לתחתיו של אילן לא מצי אזיל ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל ונמצא תחתיו של אילן חמר גמל בא למדוד מן הדרום מודדין לו מן הצפון מן הצפון מודדין לו מן הדרום ופסקו הרי"ף והרא"ש ומרדכי כשמואל וכן פסק הרמב"ם בפ"ז וכ"כ שם ההגהות בשם ר"מ. ובתר הכי אמר רב הונא בריה דרב יהושע ל"ש אלא באילן שתחתיו שמונה אמות אבל באילן שתחתיו ז' אמות הרי מקצת ביתו ניכר ופירש"י ושמואל אמר לא אמר כלום לביתו אבל לתחתיו של אילן מצי אזיל דממה נפשך כל ד"א שאתה נותן לו תחתיו לשביתה נותנות לו עד מקום רגליו אלפים אמה נעשה תחתיו של אילן רוחב נטיית נופו אם הוא רחב כ' או ל' אמה נעשה לו חמר גמל כלומר מושכו לכאן ולכאן בא למדוד מן הצפון בסוף נטיית הנוף לצד ביתו אלפים כדי שיגיע לביתו מודדין לו מן הדרום ואומרים שמא ד' הראשונות של צד רגליו בחר לו תחת האילן ומשם מודדין לו אלפים ולביתו נמצא רחוק ל' אמה בא למדוד מן הדרום מד"א ראשונות אלפים לצד רגליו כדי שיוכל לחזור ולאחריו ממקום רגליו ל' אמה מודדין לו מן הצפון שמא ד' אמות של סוף האילן לצד ביתו בחר לו ומשם עד מקום רגליו יש לו אלפים ואין יכול לחזור לאחריו אפי' פסיעה אחת אבל ארבע אלפים יש לו ממקום רגליו ועד ביתו פחות שלשים אמה ממה נפשך ומקום רוחב האילן הוא מפסיד מה שלא פי' עכ"ל וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ז. ומייתי בגמ' בריית' לסיועי' לרב מי שבא בדרך וכו' בד"א כשסיים ד"א שקבע אבל לא סיים ד"א שקבע לא יזוז ממקומו ופירש"י לא יזוז ממקומו. אפילו פסיעה אחת מד"א של מקום רגליו דאין לו שביתה לא כאן ולא כאן דבמקום רגליו לא רצה לקנות וכאן שרצה לא סיים לימא תיהוי תיובתא דשמואל אמר לך שמואל הב"ע כגון דאיכא ממקום רגליו ועד עיקרו תרי אלפים וארבע גרמידי דאי מוקמת ליה באידך גיסא דאילן קם ליה לבר מתחומא אי סיים ד"א מצי אזיל ואי לא לא מצי אזיל ופירש"י תרי אלפים. לתחומא וארבע לשביתה כולם כלים ממקום רגליו ועד עיקרו ועדיין נוף דאידך גיסא דאילן נוטה חוץ לכולן: דאי מוקמת ליה באידך גיסא דאילן קם ליה לבר מתחומא שאם אתה נותן לו שביתה תחת הנוף שבעבר השני נמצא מקום רגליו שהיה עומד שם בשעה שחשיכה לו חוץ לתחומו הילכך סיים לו ד"א בצד זה מצי אזיל שפיר אבל לא סיים לו יש לומר בעבר השני בחר והרי הוא עכשיו חוץ לתחומו ואין לו אלא ד"א וכי אמר שמואל דליקני שביתה תחת האילן אע"ג דלא סיים ומצי אזיל כגון שכלה תחתיו של אילן בתוך אלפים וד"א דכל ד' דיהבינן ליה לשביתה מטו תחומייהו עד מקום רגליו הילכך שביתה קנה לו שם אבל אינו יודע אם בצפונו אם בדרומו ולפיכך ידו על התחתונה בא למדוד לו מן הדרום מודדין לו מן הצפון וכו' והשתא מ"ש רבינו ודוקא שייחד לו ד"א מהם בתוך אלפים וכו' היינו מתניתין וברייתא דבד"א שסיים לו ד"א וכאוקימתא דשמואל ולא כתב הא דאר"ה לא שנו אלא באילן שתחתיו שמונה אמות וכו' משום דפירש"י דאדרב קאי וגם הרא"ש לא כתבה מטעם זה:
כט סָעִיף א ומ"ש ואם כולה עומד תוך אלפים וכו' היינו מתני' דקתני לא אמר כלום וכדפריש שמואל וכתב רש"י ששמע פירוש אחר בסוגיא זו ולא נראה בעיניו והרמב"ם בפ"ז כתב הקונה שבית' ברחוק מקום ולא סיים מקום שביתתו לא קנה שביתה שם אלא במקום שהי' עומד בו כשחשיכה וכתב ג"כ הא דא"ר הונא לא שנו אלא באילן שתחתיו ח' אמות וגם נראה מדבריו שאם אמר שביתתי במקום פלוני והמקום ההוא רחוק יותר ממקומו קנה שביתה במקומו וכתב ה"ה שיטתו כדברי שמואל על פי פסק זה אבל דעת הראב"ד שלא יזוז ממקומו כלל וכדפירש"י והרי"ף כתב ההיא דאמר רב הונא לא שנו אלא באילן שתחתיו ח' אמות וכו' נראה שהוא ז"ל מפרש דאדשמואל קאי וכדברי הרמב"ם ז"ל:
ל סָעִיף א היו שנים אחד מכיר ואחד אינו מכיר ברייתא שם (דף נ):
לא סָעִיף א ומ"ש ודוקא לבא בדרך התירו לו כה"ג וכו' שם (דף מט) אמתני' דמי שבא בדרך והיה מכיר אילן וכו' תנן זהו שאמרו העני מערב ברגליו ר"מ אומר אין לנו אלא עני ר' יהודה אומר אחד עני ואחד עשיר ובגמרא (דף לא) אמר רב נחמן מחלוקת במקומי אבל במקום פלוני עני אין עשיר לא ופסקו הרי"ף והרא"ש כרב נחמן אע"ג דרב חסדא פליג עליה וכן דעת הרמב"ם בפרק ז' מה"ע וכ"כ סמ"ג וסמ"ק ופירש"י זהו שאמרו. כגון זה שהוא בדרך ואין עמו פת דהשתא עני הוא לו התירו חכמים לערב ברגליו בלא פת: ואחד עשיר. היושב בביתי: מחלוקת במקומי. באומר שביתתי במקומי ע"כ נראה מדבריו דתרתי בעינן שיהא בא בדרך וגם לא יהיה לו פת אבל הרמב"ם כתב בפי"ז וכן אם נתכוון לקבוע שביתתו במקום ידוע אצלו וכו' בד"א בעני שאין מטריחין אותו להניח עירוב או ברחוק כגון מי שהיה בא בדרך וכו' אבל אם לא היה רחוק ולא עני ה"ז לא קנה שביתה ברחוק מקום וכתב שם ה"ה בשם הרשב"א איזהו עני כל שיוצא מביתו שלא על דעת לערב וחשכה לו בדרך ואפי' היה בידו פת יצא מביתו ע"ד לקנות שביתה באחד מהמקומות אפילו עני ה"ז עשיר לדבר זה שאין לך עני שאין לו בביתו אוכלין שיכול לערב בהם ודקדק כן מן הסוגיא ואינו נראה כן מל' רבינו עכ"ל: בסימן תי"א יתבאר דמי ששלח עירוב ע"י שליח ונתנו חוץ לאלפים ממקים שעומד המשלח קנה שביתה בעיר שעומד ויש לו משם אלפים אמה לכל רוח משום דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי:
א סָעִיף א צריך שיהא העירוב וכו' משנה ר"פ בכל מערבין מערבין לכהן בבית הפרס ר' יהודא אומר אפילו בבית הקברות ופסקו הפוסקים דאין הלכה כר"י והקשה ב"י דבגמרא אסיקנא דכ"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה ודכ"ע מצות לאו ליהנות ניתנו והכא בהא קמיפלגי מ"ס כיון דקנה ליה לא ניחא ליה דמינטר [פי' ועד קניית עירוב א"נ ניחא ליה לאו הנאה הוא דמשום מצוה היא] ומ"ס ניחא ליה דמינטר דאי איצטריך ליה אכיל ליה והשתא כיון דלרבנן אסור בבה"ק משום דנהנה באיסור הנאה מה לי כהן ומה לי ישראל וכן כתב הרמב"ם בפ"ו דה"ע דאפילו לישראל אינו עירוב וא"כ למה כתב רבינו דלכהן דוקא אינו עירוב ותירץ דלא איצטריך לאוקומי פלוגתייהו בהכי אלא כי היכי דלא נצטרך לומר דמ"ד מצות לאו ליהנות ניתנו או מ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה כתנאי אמרו למילתייהו אבל לפום קושטא דמילתא לא מפקינן מתני' מפשטא אלא אמרינן דוקא לכהן אינו עירוב ולא לישראל ופליגי במצות לאו ליהנות ניתנו או באין מערבין אלא לדבר מצוה עכ"ל ותימא גדולה דאפי' אם תמצא לומר דפליגי בהכי מ"מ פליגי בקניית בית באיסור הנאה במקום מצוה א"נ לא פליגי אלא בדבר הרשות מ"מ כיון דלרבנן אינו עירוב משום איסור הנאה ודאי דאפי' לישראל נמי אינו עירוב וא"כ קשה למה כתב רבינו דוקא לכהן הא לרבנן דהלכה כוותייהו אף לישראל אסור אלא הדבר ברור דלא כב"י אלא דרבינו ז"ל נמשך אחר פסקי הרא"ש שכתב על שם מהר"ם דהא דאמר דלית הילכתא כר' יהודה ואע"פ דאמר שמואל בפרק כל גגות בכל מקום שאמר ר"י בעירובין הלכה כמותו ועוד אמרו בפ' מי שהוציאוהו הלכה כדברי המיקל בעירוב ואפי' יחיד במקום רבים מ"מ הכא דפליגי באוהל זרוק ורבנן ס"ל כרבי ור' יהודא ס"ל כר"י ב"ר יהודה וקי"ל כרבי מחבירו הילכך הלכה כרבנן דאין מערבין לכהן בבה"ק ולא סמכינן אמאי דמצי אזיל בשידה תיבה ומגדל דכיון דאוהל זרוק לא שמיה אוהל כרבי וכל שאינו אוהל לא חייץ בפני הטומאה ולא חזי למיכליה לכהן אינו עירוב אלמא דבהך פלוגתא דפליגי רבנן ור' יהודא גבי כהן לא קי"ל כר' יהודא משום דקי"ל כרבי מחבירו אבל באידך פלוגתא דפליגי בקניית בית באיסורי הנאה דמ"ס ניחא ליה דמינטר וכו' הדרינן לכללן דהלכה כר' יהודה בעירובין והלכה כדברי המיקל בעירוב ואפילו יחיד כנגד רבים ולפיכך ישראל קני עירוב בבית הקברות כדברי רבינו:
ב סָעִיף א ודוקא שאיסור דאורייתא וכו' עד וכיון שיכול ליטלו בין השמשות שרי משנה שם (דף לב) נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים אין עירובו עירוב למטה מי' טפחים עירובו עירוב ומוקמינן לה בגמרא מעיקרא דהאי אילן קאי בר"ה ונתכוין לשבות למטה בר"ה ולפיכך בנתנו למעלה מי"ט דה"ל העירוב ברה"י והוא בר"ה ואיסור דאורייתא מונעו מליטלו אינו עירוב אבל למטה מי"ט דאינו רה"י אע"פ דאסור להשתמש באילן הוי עירוב דקי"ל הלכה כרבי דלא גזרו משום שבות בה"ש במקום קניית עירוב שהוא במקום מצוה דאין מערבין אלא לדבר מצוה ופירש"י וה"ה דה"מ למימר דלא גזרו בלמטה מי"ט דקא מייתי מכרמלית לר"ה אלא כיון דהא שבות והא שבות חדא מינייהו נקט מיהו במסקנא קאמרינן דאפילו קאי אילן בר"ה ונתכוין לשבות למטה בר"ה ונתן עירובו באילן למעלה מי' דאיסור דאורייתא מונעו מליטלו נמי הוי עירוב ומתני' באילן הנוטה חוץ לד"א וכו' כמו שיתבאר בסמוך לפי זה מ"ש רבינו כאן ודוקא שאיסור דאורייתא מונעו מליטלו היינו כגון שנתכוין לשבות ועירובו רחוק הרבה ממקום שביתתו:
ג סָעִיף א ואם נתכוין לשבות בד' אמות שאצל האילן ונתן עירובו עליו הוי עירוב בין אם נתנו למטה או למעלה אפילו אם האילן עומד בר"ה חוץ לעיבורה של עיר שם בסוף הדף אמר רבא ל"ש אלא באילן העומד חוץ לעיבורה של עיר אבל באילן העומד בתוך עיבורה של עיר אפי' למעלה מי' הוי עירוב דמתא כמאן דמליא דמיא ופירש"י כגון שהיתה עיר בתוך אלפים אמה של עירוב והיה רוצה לילך עוד אלפים והניח עירובו באותה העיר באילן העומד בתוך עיבורה של עיר אפי' למעלה מי' והוא נתכוון לשבות למטה בר"ה עירובו עירוב דמתא מתוך שהיא מוקפת יישוב מחיצות ואינה מגולה חזינן לה כמאן דמליא עפרא והוי כמאן דנתכוין לשבות למעלה מי' ומקשינן אי הכי אפי' חוץ לעיבורה נמי כיון דאמר רבא הנותן עירובו יש לו ד"א ה"ל רה"י ורה"י עולה עד לרקיע ופירש"י הא כל ד"א שסביביו ה"ל כמוקפות מחיצות ועולה עד לרקיע ואפילו נתנו למעלה מי' הוא ועירובו ברה"י הן ונהי דלאו רה"י ממש נינהו לגבי איסורא דאורייתא למישקליה מאילן להתם דהא ליכא מחיצות מיהו לענין מיהוי הוא ועירובו במקום אחד הוי חד רשותא דומיא דנותן עירובו בעיבורה של עיר דחזאי ליה לרבא כמאן דמליא ופריק הכא באילן הנוטה וכו' פירוש ודאי כדקאמרת דאפי' למעלה מי' משוינן להו חד רשותא לגבי קניית עירוב להקל ומתני' דלמעלה מי' אינו עירוב באילן הנוטה וכו' שמעינן דבאילן שאינו נוטה אפילו עומד בר"ה וחוץ לעיבורה ונתנו למעלה מי' ינתכוין לשבות למטה אע"פ שאיסור דאורייתא מונעו מליטלו קנה עירוב דחשבינן ליה הוא ועירובו במקום אחד וכמ"ש רבינו: ומ"ש ואם נתכוין לשבות ברחוק ממנו עד ד"א והאילן וכו' טעות סופר הוא וכצ"ל ואם נוף האילן נוטה חוץ לד"א וכל הנטייה למטה מי' וראשו חוזר וזוקף למעלה מי' והאילן עומד בר"ה חוץ לעיבורה של עיר אם נתכוין לשבות למטה אצל עיקרו ונתן העירוב למעלה מי' על זקיפת הנוף והוא רחב ד' ורבים מכתפים על נטיית הנוף וכו' וכך הוא בספרים המדוייקים והוא מפורש בגמ' דמוקמינן מתני' דלמעלה מי' אינו עירוב ולמטה מעשרה עירובו עירוב באילן שנופו נוטה חוץ לד"א והוא נתכוין לשבות בעיקרו ומאי למעלה ומאי למטה דהדר זקיף ופי' התוס' שיש גובה עשרה ורחב ד' באותה זקיפה וחשיב רה"י אע"ג דגדיים בוקעין תחתיו א"נ שסתום תחת הזקיפה דלא מצי בקעי עכ"ל והשתא ניחא מתני' דהכי תנן אם נתן העירוב בזקיפה למעלה מי' אינו עירוב דליכא למימר כיון דד' אמותיו עולה עד לרקיע חשבינן ליה כאילו עלה לאילן למעלה מי' דיכול ליטלו ממקום שמונח חוץ לד' אמותיו בזקיפת הנוף למעלה מי' עד מקום שעלה באילן למעלה מי' דמרה"י לרה"י קא מטלטל דודאי היכא דנטיית הנוף הוי כרמלית הוי עירוב אבל מתני' מיירי דנטיית הנוף ה"ל ר"ה דכי מייתי ליה מלמעלה מי' דרך אוירה של נטייה עובר באויר ר"ה וקי"ל במושיט מרה"י לרה"י דרך אויר ר"ה אפילו למעלה מי' חייב חטאת כדתנן ריש פ' הזורק אבל נתנו בזקיפת הנוף למטה מי' דה"ל כרמלית אע"ג דמייתי ליה דרך אוירה של נטייה שהיא ר"ה מ"מ ה"ל עקירה מכרמלית והנחה ברה"י וליכא אלא שבות ועירובו עירוב:
ד סָעִיף א ומ"ש אבל אם נתכוין לשבות למעלה פי' השתא אע"פ שאין יכול ליטלו ולהביאו אליו דרך נטיית הנוף שהוא ר"ה מ"מ כיון דשביתתו באילן למעלה מי' הוא והעירוב ג"כ באילן בזקיפת הנוף למעלה מי' חשבינן ליה הוא ועירובו במקום א' באותו אילן אלא היכא דנתכוין לשבות בעיקרו של אילן דלא ה"ל הוא ועירובו במקום אחד אלא מטעם דרה"י עולה עד לרקיע וחשבינו ליה כאילו עלה באילן למעלה מי' התם בעינן דיכול להביאו אצלו וכיון שאינו יכול להביאו אצלו דרך נטיית הנוף שהוא ר"ה אינו עירוב:
ה סָעִיף א ומ"ש או שאין ר"ה על הנוף מבואר הוא דה"ק דאפילו נתכוין לשבות אצל עיקרו מ"מ כיון דה"ל מושיט מרה"י לרה"י דרך אויר כרמלית ליכא אלא שבות:
ו סָעִיף א ומ"ש או שהאילן עומד בתוך עיבורה של עיר אחרת מבואר הוא בפירש"י שהבאתי והיינו לומר שכל העיר ועיבורה נעשה כד' אמות ואע"פ שאין שם מחיצה וה"א בפרק כיצד מעברין סוף (עירובין דף נה) גבי יושבי צריפין דבשובת בעיר שהיא קבוע כל העיר חשובה כד"א ואע"פ שאין שם מחיצה ומודדין לה אלפים לבד מהעיר ועיבורה ומש"ה פרכינן א"ה חוץ לעיבורה נמי ומ"ש רש"י דמתא מתוך שהיא מוקפת יישוב מחיצות וכו' לא היתה דעתו לומר שהעיר מוקפת מחיצה דא"כ הל"ל מתוך שהיא מוקפת מחיצה אלא ר"ל דהעיר היא קבוע ומוקפת יישוב מחיצות קבועין לאפוקי יושבי צריפין דדירתן של הוצין וערבה ואינו קבוע יישוב מחיצות גמורין והא דאמר בפ' מי שהוציאוהו דאין העיר חשובה כד"א אא"כ מוקפת מחיצה אינו אלא ליוצא חוץ לתחום כמ"ש התוס' לשם בד"ה דכולה מברכתא (דף מז) וכ"כ הרא"ש לשם והתבאר לעיל בסימן ת"ה אך קשה למה לא כתב רבינו עוד חלוקה אחת או נתן העירוב למטה מי' על זקיפת הנוף דהוי עירוב דחלוקה זו מפורשת במשנה למטה מעשרה עירובו עירוב דמוקמינן לה דנתנו בזקיפת הנוף למטה מי' וכדפרישית לעיל ולבי אומר לי דטעות סופר הוא דהסופר השמיט חלוקה זו ולא כתבה. והא דפירש"י בתוך לעיבורה של עיר אחרת וכ"כ רבינו היינו משום דאי בתוך עיבורה של עירו ל"ל עירוב בלא שום עירוב נותנין לו עיבורה של עיר ואח"כ מודדין לו אלפים לכל רוח כדלעיל בסי' שצ"ח:
ז סָעִיף א ודוקא נתנו באילן וכו' אבל אם הוא תלוש וכו' עד הוי עירוב אע"פ שאינו רחב ארבעה נראה דרבינו בא להורות דלא קי"ל כרבי יהודא דמצריך שהעירוב יהא מונח על גבי מקום ד' כדתניא (דף ל"ג) וכפסק הרא"ש להדיא והב"י הביאו בסמוך ושגגה יצאה מתחת קולמוס ב"י שכתב לפרש דברי רבינו דהכא דלא קאי אלא ארישא וכו':
ח סָעִיף א ומ"ש בנתגלגל מבע"י לתוך ד"א הוי עירוב שהרי הנותן עירובו יש לו שם וכו' הקשה ב"י הא תנן מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס וכמ"ש רבינו בסימן ת"ה י"ל התם דנתכוין לשבות בעיר היא חשובה לו כד"א ואין לו ד"א אחרים אבל הכא דעיקר דירתו מן העיר יש לו ד"א במקום שמניח עירובו כי שם ביתו עכ"ל ול"נ דליכא הכא קושיא דדוקא ביצא לדעת במזיד קאמר דאפילו אמה אחת לא יכנס אבל יצא שלא לדעת יש לו ד"א כדפי' לעיל בסימן שצ"ו ובסימן ת"ה ונתגלגל ג"כ שלא לדעת הוא:
ט סָעִיף א כיצד עשיית עירוב וכו' עד זהו עיקר מצותו בפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מט) פליגי במשנה לר"מ עיקר עירוב בפת ולר"י עיקר עירוב ברגל והלכה כרבי יהודה:
י סָעִיף א ומ"ש ואפילו לא אמר וכו' כ"כ שם הרא"ש:
יא סָעִיף א ומ"ש ל"ש מי שיצא מביתו וכו' בפרק בכל מערבין סוף (עירובין דף לח) מי סבר' דאזיל ואמר מידי דאזיל ושתיק ויתיב:
יב סָעִיף א ומ"ש ואם אינו רוצה לטרוח וכו' עד כפי מזונו לחולה ולזקן ולרעבתן הוי שיעור ב' סעודות בינונית שהם ח' ביצים פירוש תרווייהו לקולא לחולה ולזקן לא בעינן ב' סעודות בינונית דסגי בכדי מזונן אבל בשאר כל אדם אפילו לרעבתן סגי בב' סעודות בינוניות ולא בעינן כדי מזונו וה"א בפרק בכל מערבין סוף (עירובין דף ל') וא"כ הא דתנן ר"פ כיצד משתתפין וכמה הוא שעורו מזון ב' סעודות לכל אחד ואחד מזונו לחול ולא לשבת דברי ר"מ ר"י אומר מזונו לשבת ולא לחול צריך לומר דר"מ ור"י לא קיימי אלא אזקן ואחולה אבל שאר כל אדם אפי' רעבתן הוי שיעור ב' סעודות בינונית וכ"כ הרא"ש להדיא (דף קכז ריש ע"ג) והכי משמע לשון רבינו שאמר כל אחד כפי מזונו לחולה ולזקן אלמא דוקא לחולה ולזקן הוי שיעורו כדי מזונו שהיא פחות מב' סעודות בינונית אבל לשאר כל אדם אפי' רעבתן שיעורו ב' סעודות בינונית אבל בש"ע כתב וז"ל ויניח שם מזון ב' סעודות כל א' וא' כפי מזונו ואם הוא חולה או רעבתן שיעורו ב' סעודות בינונית וכו' ונראה דכתב כך ע"פ ספר רבינו שהיה כתוב שם וז"ל ויניח שם פת מזון ב' סעודות כפי סעודות חול כל א' וא' כפי מזונו ולחולה ולרעבתן הוי שיעורו ב' סעודות בינונית אבל נוסחא זו נדפסה בטעות גם השמיט בה תיבת ולזקן וכצ"ל וכפי מזונו לחולה ולזקן וכו' דתיבת לחולה צריך לכתבה בלא וי"ו בראשה:
יג סָעִיף א ומ"ש שהם ח' ביצים תמה ב"י דהלא לריב"ב סגי בו' ביצים ולר"ש ה' ביצים ושליש ביצה דאע"פ דשיעור סעודה הוא ד' ביצים לר"ש היינו לענין שהייה בבית המנוגע אבל לגבי עירוב נתכוונו להקל ואין שיעור סעודה אחת אלא ב' ביצים ומחצה ושתות ביצה ונמצא שתי סעודות הן ה' ביצים ושליש ביצה וכתב דטעות הוא בדברי רבינו דהחליפו ה' בח' והאריך בזה. ולפע"ד נראה דאין להטעות הספרים ורבינו נמשך אחר דברי התוס' בשם ר"י בפרק חלון (עירובין דף פ) דאהא דקאמר התם ואגב אורחיה קמ"ל דב' סעודות הויין י"ח גרוגרות הקשה ר"ת דהא לר"ש שיעור ב' סעודות ה' ביצים ושליש ביצה וכשתחלק י"ח גרוגרות לה' ביצים ושליש ביצה דזה וזה הוי שיעור ב' סעודות תמצא לכל ביצה ג' גרוגרות וג' שמינית של גרוגרות. וגרוגרות גדולה מכזית כדמוכח בריש המצניע וביומא אמרו דאין בית הבליעה מחזקת יותר מכביצת תרנגולת ובכריתות אמרו דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים ואין לומר דלר"ש ודאי אין ב' סעודות יותר אלא קרוב לעשרה גרוגרות והא דקאמר הכא ב' סעודות הויין י"ח גרוגרות אתא כתנאי דפליגי אדר"ש בפרק כיצד משתתפין דהיינו ר"מ ור"י דמרבין בשיעור ב' סעודות הא ליתא דהא כר"ש קי"ל בכל דוכתא דשיעור כביצה לטמא טומאת אוכלין וכו' וא"כ ליכא למימר דסוגיא דהכא אתיא דלא כהילכתא והא ליכא למימר דלכולהו תנאי הוי כביצה לטמא טומאת אוכלין והא דקתני בברייתא וחצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין לא קאי אלא לר"ש אבל לשאר תנאי לא הוי כביצה לטמא טומאת אוכלין שיעורא דחצי חצי חציה דככר של עירוב דהא לקמן מוכח דהא דתני וחצי חצי חציה וכו' אכולהו תנאי קאי מדמשני דהא דלא תני לה תנא דידן משום דלא שוו שיעורייהו להדדי וכו' ואי לא קאי אלא אר"ש הא ודאי דלר"ש שוו שיעורייהו דפסול גוויה ב' ביצים וטומאת אוכלין כביצה ותירץ ר"י דככר דר"מ ודר"י ודאי גדול טפי מככר דר"ש לגבי עירוב והא דתני במתניתין וחצי חציה לפסול את הגוויה אינו לכולהו תנאי אלא מדברי ר"ש הוא ועלה תני ברייתא וחצי חצי חציה לטמא טומאת אוכלין והא דקאמר תלמודא משום דלא שוו שעורייהו להדדי הייינו לומר דאליבא דר"ש פליגי ר"י ור' יוסי ורבי ולדידהו לא שוו שיעורייהו להדדי אליבא דר"ש והשתא ל"ק מידי דבב' סעודות של עירוב לא קי"ל כר"ש דאמר חמשה ביצים ושליש ביצה הוא שיעור עירוב אלא כר"מ או כר"י דתרתי ריפתא איכרייתא בעינן והיינו כדמסקינן הכא דשני סעודות הן י"ח גרוגרות שהוא כשמונה ביצים ואע"פ דלדברי ר"ת י"ח גרוגרות הוי יותר משמנה ביצים מ"מ כיון דלענין בית המנוגע הוי שיעור סעודה בד' ביצים לא מחמרינן גבי עירוב טפי וסגי בשמונה ביצים לשני סעודות ולפי זה שיעור עירוב תחומין שוה לשיעור עירובי חצירות וכדכתב גם הרמב"ם בפ"א דהלכות עירובין אלא דאיהו מפרש די"ח גרוגרות דהוי שיעור ב' סעודות הן כששה בצים וכר' יוחנן בן ברוקה בין בע"ת בין בשיתופי מבואות אבל לר"ת ור"י הוי שיעור שתי סעודות שמונה ביצים כר"מ וכר"י ועירוב תחומין שוה לשיתופי מבואות וכן מוכח מדברי הרי"ף והרא"ש דבפ' חלון כתבו דב' סעודות הן י"ח גרוגרות ובפ' כיצד משתתפין הביאו הני תנאי דפליגי בשיעורא דמזון ב' סעודות אלמא דע"ת ושיתופי מבואות שוו שיעורייהו ונהגו כדברי רבינו דשיעור עירוב הוי שמונה ביצים וכ"כ בש"ע בסימן שס"ח די"א שמונה ביצים ודלא כמ"ש כאן בש"ע ו' ביצים:
יד סָעִיף א ומ"ש או כותי או שאינו מודה בעירוב נראה דמ"ש או כותי ר"ל או עו"ג אבל כותי ממש הוי בכלל שאינו מודה בעירוב כדאיתא התם בגמרא או ביד מי שאינו מודה בעירוב מאן אמר רב חסדא כותאי וכן צדוקי הוי נמי בכלל שאינו מודה בעירוב כדמשמע ר"פ הדר:
א וכ"ה בהג"א ריש פ' בכל מערבין ובתא"ו ני"ב חי"ח:
א סָעִיף א והעירוב בבית הקברות אינו עירוב ואין זה דומה לנזיר שמותר לערב ביין דשאני התם דהוא ועירובו במקום אחד והעירוב חזי לאחריני משא"כ הכא שהרי אינו חזי ליה לשבות במקום הנחת העירוב וק"ל
ב סָעִיף א לא גזרו עליו בה"ש במקום כו' ר"ל במקום מצוה או בשעת הדחק רמב"ם דבענין אחר לא התירו לערב בפת וכדלעיל סי' שמ"א דכל שבות במקום מצוה לא גזרו בה"ש:
ג סָעִיף א ואם נוף האילן חוץ לד' כו' פי' תוך לד' אמות שיש לכל מערב וכו' הנטייה למטה מי' כן הוא לשון רש"י בגמרא ריש דף ל"ג ונ"ל דל"ד קאמר כל הנטיה ה"ה אי הוה תחילת הנטייה למעלה מי' וסוף הנטייה למטה מי' וחוזר וזוקף אלא שאין דרכו של נטיית אילן בכך גם נ"ל שרש"י פי' כן משום דתנן במתני' שם סתמא וז"ל נתנו באילן למעלה מי' אין עירובו עירוב למטה מי' עירובו עירוב ע"כ ובגמרא מוקי לה בנוף הנוטה חוץ לד' אמות כמ"ש כאן ואם לא כל הנטייה למטה מי' א"כ לא ה"ל לתנא דמתני' לסתום נתנו למעלה מי' אין עירובו עירוב דהא בתוך ד' אמות עירובו עירוב אפילו הוא למעלה מי' אלא ודאי מיירי בנוף שנטה י' וראשו חוזר וזוקף למעלה מי' דאי לא הדר זוקף למעלה מי' אלא הוי מונח עירובו על נוף גבוה ט' שהוא ר"ה הוי עירובו עירוב דהא מותר לו להלוך לשם כמה דבעו ולמישקליה משם ואתויי פחות מד"א עד לתוך ד"א ואע"ג דמשוינן ליה רה"י להני ד' אמות לענין קניית עירוב להקל לאו רה"י גמורה היא שלא יוכל להביא מחיצה לתוכן דהא לאו מחיצה ולא חילוק רשויות איכא ומאן קמשווי להו בית עירוב הוא דמשוי להו וכי אכוין לבית דהיתרא הוא דאיכוין ולא לבית דאיסורא רש"י ועוד פירש רש"י סוף דף ל"ב ז"ל באילן שנו ונופו נוטה חוץ לד' אמות שהוא סוף התחום והניח עירובו בנופו חוץ לד"א עכ"ל ור"ל שאין התחום של אלפים אמה כלה בעיקרו של אילן אלא עד סוף כלות נטיית הנוף דהיינו במקום שהניח שם עירוב אלא שהוא נתכוון לשבות במקום מסוים דהיינו בעיקרו של אילן וכמו שיכתוב רבינו בסמוך בסי' זה וכן פי' מ"ו שם בגמרא בהדיא שהאי שהוא סוף התחום דפי' רש"י אנוף קאי ולא אעיקר וכן מוכח שם בגמ' מיניה וביה והשתא א"ש מ"ש רבינו שאם אין ר"ה על האילן דעירובו עירוב משום דיכול לילך לשם וליטלו ונחשב הוא ועירובו במקום א' אבל אם נאמר שכלות התחום היה בעיקרו אם כן בכל ענין אין עירובו עירוב כמ"ש רבינו בסמוך בדין נתגלגל העירוב ממקומו חוץ לד"א. וא"ל דשאני הכא דהאילן כולו גוף א' וכששובת בעיקרו והוא כלות אלפים יכול לטלטל בכל האילן דמיחשב לו לענין זה כולו כד"א דומיא דבית או עיר שנותן עירובו שמה דזה אינו שהרי רבינו כתב גם דין זה אנותן עירובו בתוך הבור והוא שובת סמוך לו חוץ לד"א אם אין הבור בר"ה עירובו עירוב והשתא ליכא לתרץ בהכי אלא ודאי כדכתיבנא דהתם נמי איירי דאין התחום במקום שביתתו כ"א במקום שנותן שם עירובו דהיינו בבור וק"ל: אלא דרך הנוף שהוא ר"ה אע"ג דד' אמותיו עולין עד לרקיע מ"מ לא אמרינן דיעלה בד"א דקי"ל המושיט מרה"י לרה"י דרך אויר ר"ה אפי' למעלה מי' חייב אע"ג דבזורק בכה"ג או המביאו כלאחר יד פטור וכן בזה עוקר וזה מניח וא"כ יביאנו דרך זה כבר תירץ הרא"ש דבשביתה כי הכא לא שרי רבי דבקל יכול לבא לידי חיוב חטאת:
ד סָעִיף א אבל אם נתכוין לשבות למעלה כו' נראה דר"ל בעליונה של אילן דהיינו במקום שמונח העירוב על זקיפת הנוף:
ה סָעִיף א שאילן עומד בתוך עיבורה של עיר העומדת בתוך אלפים שלו:
ו סָעִיף א אע"פ שאינו רחב ד' עיין מ"ש ב"י בזה ופי' דחוק מאוד לכן נלע"ד לפרש בפשיטות דמ"ש רבינו שאינו רחב ד' קאי אמאי דסמיך ליה וקמ"ל דאע"ג דהקנה הוא גבוה אינו צריך שיהא מקום הנחת העירוב שם ד"ט כדעת ר"י דס"ל הכי בגמ' ד' ל"ג ע"ב ונמשך בזה אחר דעת הרא"ש ז"ל שכתב אדברי ר' יהודא בדף קי"ז ריש ע"ב ז"ל תניא רבי אומר נתנו למעלה ע"ג קורה גבוה עשרה טפחים ורחב ד' עירובו עירוב ואם לאו אין עירובו עירוב דסבר דכל למעלה מעשרה צריך שיהא עירובו מונח ע"ג מקום ד' וכתב ר"מ ז"ל לא ידענא הילכתא כמאן דהא רבנן פליגי עליה בתוספתא וס"ל דאינו צריך להיות רחב ד' דקתני נתנו כו' וקי"ל כל מקום דאמר ר' יהודא בעירובין הלכה כמותו אפי' אי רבים פליגי עליה כו' עד אבל איכא למימר דילמא הלכה כרבנן דקי"ל הלכה כדברי המיקל בעירוב אפי' ביחיד לגבי רבים וכ"ש רבים לגבי יחיד ונ"ל דהלכה כרבנן כו' ע"ש שהאריך וכלל העולה שם דהלכה כרבנן דא"צ רחב ד' אפי' אי הקנה גבוה הרבה וע"ז הפסק נתכוין ג"כ רבינו לאשמועינן כאן וא"ל למה לא כתב האי פיסקא לעיל גבי נוף האילן די"ל דבמקום ששנויה בגמ' ובמקום שכתבו אביו הרא"ש והר"מ ז"ל שם כתב ג"כ רבינו וק"ל גם ב"י הביא פסק דר"מ הנ"ל בסי' זה בסמוך ותימה בעיני על אשר לא שת לבו לפרש כן בדברי רבינו:
ז סָעִיף א מבע"י אינו עירוב אבל מ"מ יש לו אלפים לכל צד מביתו ולא אמרי' שהוא חמר גמל מחמת שעקר דעתו מביתו וכ"כ רש"י בהדיא והביאו ב"י בסי' תי"א ע"ש והטעם כתבתי בס"ס זה:
ח סָעִיף א או ע"י מי שאינו מודה בעירוב לשון או לא מתיישב שפיר כי פירוש מי שאינו מודה בעירוב היינו כותי כמו שפירש"י בהדיא פ' בכל מערבין (עירובין דף ל"א) ובספר ישן כתב או ע"י כותי שאינו מודה בעירוב מיהו יש ליישב אף גירסא שלנו ובענין שכתב ב"י בח"מ סי' רמ"ט ורס"ו וע"ש:
ט סָעִיף א אבל אם אמר לו עירוב סתם ר"ל דמשמע בכל מין שירצה ושל כל רוח זה כולל גם בבית או בעלייה ולזה סיים בכל מה שיערב ובכל מקום שיניחנו ולאיזה רוח שיערב וק"ל ובש"ע יתיישב הלשון שפיר ע"ש:
י סָעִיף א ויש לו משם אלפים כו' כיון שהוא בדרך מיחשב כעני והתירו לו בשעת הדחק בלא פת משא"כ בביתו כיון דיכול ליתן פת לא התירו לו בלא פת שאין עני שלא שכיח גביה בביתו פת ועני בביתו מיחשב כעשיר:
יא סָעִיף א ומכאן עד עיקרו אין יותר מאלפים אע"ג שלצד ענפיו מצד שני יש יתר מאלפים והאי אבל אם אין כו' אלא ייחד מקום קאי:
יב סָעִיף א יש לו ד' אלפים ממקומו כו' פי' משני צידי האילן לכל צד שני אלפים פחות עשרים:
יג סָעִיף א ויש לו שביתת ביתו דדוקא בבא בדרך דבמקום רגליו לא הוי ניחא ליה דליקני ליה אין לו שביתה כלל לפיכך לא יזוז ממקומו היכא שלא היה יכול להגיע שם מבע"י כדלעיל אבל כאן שעומד בביתו ועירב במקום שאינו עירוב יש לו שביתה בביתו דמסתמא בביתו ניחא ליה למיקני כשאין עירובו עירוב וזה הטעם ג"כ למ"ש לעיל נתגלגל חוץ לאלפים דמ"מ יש שביתה בביתו וכמו שכתבתי שם וזהו ג"כ טעם למ"ש בסמוך סי' תי"א דכשעירב שלוחו לדרום חוץ לאלפים ממנו דקנה שביתה בביתו דמסתמא דעתו על ביתו ור' יונתן תירץ שם בע"א הואיל שהשליח הניח שם העירוב יכול לומר לתקוני שדרתיך כו' משא"כ לעיל כשרצה לקנות שביתו בעיקרו של אילן והוא חוץ לאלפים כל זה כתב בב"י בסי' תי"א:
א סָעִיף א כגון שהוא כהן והעירוב בבית הקברות אינו עירוב וכו' וכתב הב"י בשם הרמב"ם דאפילו ישראל גם כן אין עירובו עירוב שכן משמע מסוגיא דגמרא דמוקי פלוגתייהו דרבנן ור"י באסור לקנות בית באיסורי הנאה וכיון דטעמיה דרבנן משום דאסור לקנות בית באיסורי הנאה מה לי כהן מה לי ישראל והעלה דרבינו שכתב דוקא כהן אבל ישראל הוי עירוב משמע ליה דלא איצטריך לאוקמא פלוגתייהו בהכי אלא כדי דלא נצטרך לומר למאן דאמר מצוה לאו ליהנות נתנו כתנאי אמרה לשמעתיה אבל לפום קישטא דמילתא לא מפקינן מתניתין מפשטא ופליגי במצות דלאו ליהנות נתנו כו' ואיני מבין דבריו מה הועיל בזה והלא עדיין יש לתמוה על רבינו מאחר דטעמא דרבנן הוא דמצות ליהנות נתנו מה לי כהן ומה לי ישראל וגם זולת זה דברי הב"י תמוהים מאד הפלא ופלא להמעיין בגמרא דפרק בכל מערבין (עירובין דף ל') ובאשר"י דף קי"ז ריש ע"ב כי שם בגמרא מייתי דפליגי בתרתי דרבי יודא עם רבנן ת"ק שלו האחד הוא מ"ש שם במשנה ר"פ בכל מערבין דלת"ק אסור לכהן לערב כ"א בבית הפרס ולא בבית הקברות ורבי סבר אפילו בבית הקברות מפני שיכול להוציאו לחוץ ולילך ולאכול ובזה הפלוגתא מסיק בגמרא דפליגי אי אהל זרוק שמיה אוהל ובפלוגתא דהני תנאי דתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ורבי יוסי בר' יהודא מטהר ובזאת הפלוגתא כתב הרא"ש דאין הלכה כר"י משום דקיל"ן אוהל זרוק לא שמיה אוהל נמצא דאינו יכול לבא למקום עירובו ובכה"ג כ"ע מודו דאין עירובו עירוב וזהו ממש כדברי רבינו הוא וישראל שיוכל לילך ולבא שם למקום עירובו בבית הקברות פשיטא דמותר לשני טעמים הנ"ל ומאי דמסיק שם פלוגתא שנייה דפליגי אי עירב לכהן בתוך קבר מידי דיכול גם כהן לבא למקום עירובו אלא שהעירוב בקבר עצמו שהוא אסור בהנאה דרבנן סברי אסור להניח עירובו שם לכהן ור"י מתיר ובזה מסיק הגמרא הטעם דפליגי אי ניחא ליה דמינטרא בתר קניית העירוב וכמ"ש לעיל ולכי ה"ט דרבנן דאסרי בכהן ה"ה בישראל נמי אלא להודיעך כוחו דר"י דמתיר נקט כהן וכפי' רש"י שם בהדיא ובזה הדין לא איירי רבינו הכא ויכול להיות שגם רבינו ס"ל דאסור אפילו לישראל כיון שהניח העירוב במקום איסור הנאה דרבנן אלא שרבינו מיירי שהניחו בבה"ק בין הקברים שאותו מקום מותר בהנאה ולא בתוך הקברות והרמב"ם שסתם דבריו ונקט טעמא לאיסור משום שהניחו במקום איסור הנאה כו' ע"ש בפ"ו דהלכות עירובין צ"ל דמיירי דהניחו בתוך הקבר ומש"ה אסור אפילו לישראל אבל היותר נלע"ד דאפילו הניחו בתוך הקבר מתיר רבינו לישראל לערב שם כרבי יהודא דהא קיל"ן הלכה כדברי המיקל בעירוב וכמ"ש הרשב"א על הרמב"ם והביאו המ"מ ומ"ש הרמב"ן בזה ע"ש ורבינו ס"ל כהרשב"א וכן מוכח מדברי הרא"ש אביו שהרי ג"כ הקשה לנפשיה במאי דפסק בפלוגתא קמא הלכה כרבנן מהא דקיימא לן הלכה כדברי המיקל בעירוב ועוד דאמרינן בפרק חלון הלכה כרבי יהודא בכל מקום כו':
ב סָעִיף א נתגלגל משחשיכה הוי עירוב כו' וכתב ב"י ז"ל דמי שיצא לחוץ לתחום בשבת כיון דנתכוין לשבות בעיר היא חשובה לו כד' אמות כו' אבל הכא שנתכוין לעקור מן העיר דירתו ראוי לתת לו במקום שמניח עירובו ד"א ויראה לכאורה מדבריו דאם לא נתכוין לעקור דירתו מן העיר אע"פ שנתן עירובו אין נותנין לעירובו ד"א אלא העיר הוא כד"א אבל נתכוין לעקור מן העיר נותנין לו אלפים וד"א כמו שמשמע בגמרא בהדיא והביאו ב"י בסימן ת"ט בד"ה מי שבא בדרך וז"ל אמר שמואל כגון דאיכא ממקום רגליו ועד עיקרו תרי אלפים וד' גרמידי וכן פירש"י שם. אבל צ"ע דהא בנתגלגל סתמא מיירי בכל מי שנותן עירובו וחוזר ולן בביתו אפ"ה נותנין לעירובו ד"א ודבר תימה הוא איך יכול לטלטל בעיר מאחר שנותנין לו ד"א אצל עירובו ודוחק לומר כיון דיכול לסלק עצמו בין השמשות מן העיר ויכול לברר ד"א אצל עירובו לכך הוי כאילו בירר ומשום הכי הוי עירובו עירוב אף שנתגלגל ומותר לילך ג"כ בכל העיר דלא מצינו סמך לסברא זו בשום מקום וצ"ע מ"ש ב"י בד"ה והוא נתגלגל חוץ לד"א ז"ל וא"ת והא תנן מי שוצא חוץ לתחום אפילו אמה א' לא יכנוס ואמאי ואפילו יצא ד"א פחות משהו ה"ל למישרי י"ל דל"ד כיון דנתכוין לשבות בעיר היא חשובה לו כד"א ואין לו ד"א אחרים כו' אע"ג שנותנים לו ד"א כדין מי שיצא חוץ לתחומו מ"מ הם לא נחשבים לו בכלל התחום לפי שבאיסור הם נתונים לו אבל ד' אמות שנותנים למי שנותן עירוב הם נחשבים בכלל התחום ובהיתר נותנים לו לכך אם נתגלגל חוץ לתחום לתוך ד"א הוי עירוב. מ"ש רבינו ושיעור ב' סעודות ח' ביצים תמה ב"י כיון דר"י ור' יוסי לא איירי בעירוב אלא לענין שיעורא חצי פרס דמודה בה ר"ש מהי תיתי לן דפליגי לענין עירוב וכתב דשמא י"ל דטעות סופר נפל בספרים כו' ובאמת שלכאורה יש לתמוה על רבינו אבל נ"ל שרבינו הוציא דין זה ממשמעות דברי הרא"ש ז"ל שכתב בפרק כיצד משתתפין (עירובין דף פ"ב) וז"ל אחר מתניתין כמה הוא שיעורו ודהביא רב אלפס ז"ל כל זה משמע דהלכה כהני תנאי ובגמרא משמע דמשערין באכילת כל אדם מדקאמר וכמה מזון שתי סעודות כו' ומיהו צריכין לידע כמה הוא סעודה בינונית של כל אדם מדקאמר בפ' בכל מערבין ורעבתן בטלה דעתו כו' ומשערין לו בסעודה בינונית של כל אדם עכ"ל והנה משמע בהדיא מדבריו דלית הלכתא כהני תנאי וכמו שהוכיח מגמרא וע"ש וסבר רבינו מאחר שהרא"ש ז"ל לא ס"ל כהני תנאי ונתן שיעור בסעודה בינונית ר"ל כמו שמצינו שיעור סתם סעודה של כל אדם וסובר רבינו מאחר שר"ש ור"י ור' יוסי סברי דסתם סעודה לענין טומאת אוכלים הוי ח' ביצים וכמו שהביא ב"י ממילא נקטינן גם בעירוב בשיעור ח' ביצים והוא סעודה בינונית וע"פ משמעות דברי הרא"ש ז"ל כתב רבינו ז"ל ח' ביצים ואע"ג דר' יוחנן סבירא להו בכל מקום גם בטומאת אוכלין שיעור י' ביצים מ"מ כיון דאנן קי"ל בכל מקום כר' יודא ור' יוסי בשיעור חצי פרס הוי ב' ביצים ושיעור ב' סעודות הוו ח' ביצים כמ"ש ב"י והרא"ש כתב דלא משערין כהני תנאי אלא כסעודה בינונית של כל אדם אנן הכא משערינן שהוא שיעור בכל מקום. וצ"ע על המחבר ש"ע שכתב בסימן שס"ח דשיעור ב' סעודות לרש"י הוי ח' ביצים וכאן כ' שט"ס בדברי רבינו וצריך להיות חמש. מ"ש ב"י בשם הגהות אשיר"י דעירובי תחומין עושין מחומץ דלא צריך כ"א מעט לכל א' וא' כשתי סעודות משמע דלכל אחד צריך כשיעור ב' סעודות וגם לעיל בסימן שפ"ו הביא ב"י לענין שיתוף מבואות ולפי י"א שהביא ב"י בריש הסימן הנזכר יש לחלק אם כל אחד ואחד נותן בפני עצמו משמע דכל א' צריך ליתן כשיעור ב' סעודות ואם א' נותן לכולם א"צ כי אם ב' סעודות לכולן אבל בעירובי תחומין אפי' א' מונה לכולן צריך להניח לכל אחד מזון ב' סעודות וכמ"ש רבינו בסי' תי"ג וע"ש. מ"ש רבינו ואם אמר לאחד לקבל ממנו וראה שזה מוליכו ונתנו לאחר שם הוי עירוב כו' אע"פ דבגמרא קאמר סתמא בעומד ורואהו ס"ל לרבינו דל"ד רואהו שמוליכו אלא ראה גם שנתנו לאחר והא דפריך שם בגמרא וליחוש דילמא לא שקיל מיניה ולפי זה מאי פריך והלא ראו דשקיל מיניה כבר פי' רש"י דהכי פריך דילמא לא שקיל מיניה ולא מערב ליה אע"פ שהבטיחו כו' ור"ל דעיקר קושיא הוא דילמא לא יערב ליה וא"ל מאי בא רבינו לאשמועינן במ"ש שליח עושה שליחותו והלא כבר כתב ואם ירצה ישלח העירוב ע"י שליח כו' וממילא שמעינן דחזקה שליח עושה שליחותו כבר פירשו שם תוס' כשעושה שליח וסומך עליו לגמרי חזקה עושה שליחותו אבל הכא שאמר לו לקבל הקנין ולא סמך עליו לגמרי ה"א מימנע ולא עביד שליחותו קמ"ל דאפ"ה חזקה עושה שליחותו וע"ש. מ"ש רבינו ודוקא שייחד ד"א והם בתוך אלפים כו' וגם מ"ש ומכאן עד עיקרו אין יותר מאלפים וגם מ"ש ואם כולו עומד תוך אלפים הכל ל"ד אלפים אלא תוך אלפים וד"א שנותנין לנותן עירובו שהם חשובים בכלל תחומו וכן מוכח בהדיא בגמ' ומלשון רש"י פ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ט) והביאו ב"י כאן וז"ל הגמרא א"ל שמואל הכא במאי עסקינן כגון דאיכא ממקום רגליו ועד עיקרו תרי אלפים וד' גרמידי דאי מוקמי ליה באידך גיסא דאילן קם ליה לבר מתחומו כו' ופירש"י תרי אלפים לתחומו וד' לשביתה כולם כלים ממקום רגליו ועד עיקרו ועדיין נוף דאידך גיסא דאילן נוטה חוץ לכולן כו' הרי בהדיא שד"א שנותנין לו הם חשובים עם אלפים. ורבינו ל"ד אלפים קאמר דאותן ד"א שנותנים לו הם נחשבים לו בכלל תחומו ועיין מ"ש לעיל דנ"ל דמי שמניח עירוב והוא נשאר בתוך העיר והולך בכל העיר דאין נותנין לו אלא אלפים ומש"ה ניחא דנקט הכי אלפים אע"פ שכאן איירי במי שהוא בשדה והולך לשבות במקום עיקרו של אילן מ"מ כיון שבעלמא אין נותנין למניחי עירוב כ"א אלפים סידרא לישנא דעלמא נקט וק"ל:
ג סָעִיף א ודוקא לבא בדרך התירו כה"ג כו' אבל מי שיושב בביתו כו' ב"י הביא לשון רש"י שפי' ז"ל וזה שאמרו כגון שבא בדרך ואין עמו פת דהשתא עני הוא לו התירו לערב ברגליו בלא פת ואחד עשיר היושב בביתו כו' וכתב עליו שנראה מדבריו דתרתי בעי שיהא בא בדרך וגם לא יהיה לו פת ע"כ ולפ"ז היה צריך לאוקמי גם כן דברי רבינו דמפליג בין בא בדרך והיושב בביתו ולא מפליג בין יש לו פת לאין לו פת דסבר גם כן דצריך שיהא תרתי ונראה שהוא ז"ל דחק לפרש דברי רש"י כן מדכתב בא בדרך ואין לו פת וגם מדמפליג בין בא בדרך דמסתמא אין לו פת ובין היושב בביתו ולא מפליג בין יש לו פת לאין לו פת ויהיה במקום שיהיה משמע דבעי תרתי ולא נראה דאין לחוש לכל זה כי רש"י ז"ל סבר דסגי בחדא באין לו פת ובא בדרך מסתמא אין לו פת והא דנקט בא בדרך ולא נקט אין לו פת משום דבא לפרש דברי ר"מ דמתניתין דפרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ט) דתנן ז"ל מי שבא בדרך והיה מכיר אילן כו' עד זהו שאמרו העני מערב ברגליו ר"מ אמר אין לנו אלא עני כו' ומפרש שם בגמרא דף ט' דזהו שאמרו ר"מ קתני לה וקאי ארישא אמי שבא בדרך כו' ואמר שביתתי בעיקרו דקתני קנה ועליה קאמר ר"מ דזהו שאמרו העני כו' דהאי קולא לעני הוא דאקיל כו' וע"ש בפירש"י לכך נקט ז"ל בלשונו וזהו שאמרו כגון זה שהוא בא בדרך כו' ותדע ג"כ מלשון רש"י שהביא ב"י בריש סי' ת"י וז"ל ופירש"י לעיל איהו כיון דנפיק לאורחא משום הליכה ממש ולא משום לערב ברגליו ה"ל עני ומדמפליג בין הליכה ממש ובין לערב ברגליו ע"כ צ"ל דה"פ כי נפיק לאורחא משום הליכה ולא עירב הוי כמי שבא בדרך דמסתמא אין לו פת וזה הוי עני אבל אם יצא מביתו לערב ברגליו לא הוי עני מאחר שיש לו פת בביתו וא"כ מוכרח מדברי רש"י ז"ל דתלה הכל בדרך דאינו צריך תרתי ועוד כתב שם רש"י ז"ל דאם לא החזיק בדרך לא הוי עני משמע ג"כ דא"צ תרתי רק אם בא בדרך הוי עני כיון דמסתמא אין לו פת בדרך:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.