א אחר אפיקומן אין לאכול שום דבר דתנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן פירוש משסיימו לאכול הפסח לא יעקרו ממקומן לאכול במקום אחר ואפי' באותו מקום לא יאכל אחריו שום דבר ואפיקומן הוא לנו במקום הפסח הלכך משהתחילו לאוכלו לא יעקרו ממקום למקום ולא יאכלו אחריו שום דבר ואפי' באותו מקום ואם לאחר שהתחילו לאכלו ישנו כל בני חבורה חשוב כהיסח הדעת ולא יאכלו עוד ממנו אפי' באותו מקום דחשיב כמקום אחר אבל אם ישנו מקצתן אם לא נשתקעו בשינה אלא נתנמנמו מעט לא חשיב סילוק ומותרין לאכול עוד ממנו ואפי' אותן שנתנמנמו אבל אם נשתקעו בשינה חשיב סילוק ולא יאכלו אותן שישנו והר"י כתב דוקא בישנו כולם יש חילוק בין ישנו לנתנמנמו דנתנמנמו יאכלו וישנו לא יאכלו אבל ישנו מקצתן אפי' שינת קבע יאכלו וכ"כ הרמב"ם וא"א ז"ל כתב כסברא ראשונה:
א סָעִיף א אחר אפיקומן אין לאכול שום דבר דתנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן בס"פ ע"פ (קט:) ופרשב"ם מפטירין לשון הנפטר מחבירו כלומר כשנפטרין מן הסעודה אין מסיימין אותה באפיקומן ובגמרא מפרש עכ"ל. ובגמרא (שם) מאי אפיקומן אמר רב שלא יעקרו מחבורה לחבורה ושמואל אמר כגון ארדלייא וגוזלייא לאבא ורבי יוחנן אמר כגון קליות ואגוזים ותניא כוותיה דר"י ופרשב"ם שלא יעקרו מחבורה לחבורה אחר שאכלו הפסח בחבורה לא ילכו בחבורה אחרת לאכול לא פת ולא שום דבר גזירה דלמא אתי למיכל את הפסח בשני מקומות אבל לאכול דברים אחרים במקומן הראשון שרי רב ושמואל ור"י פליגי עליה ואמרי כל דבר אסור לאכול אפילו בחבורה הראשונה ולרב אפיקומן משמע אפיקו מנייכו הוציאו כליכם מכאן ונלך ונאכל במקום אחר ולשמואל משמע לשון אפיקומן הוציאו והביאו מיני מתיקה ואיתא תו בגמרא א"ר יהודא אמר שמואל אין מפטירין אחר מצה אפיקומן ומר זוטרא מתני הכי א"ר יהודה אמר שמואל מפטירין אחר מצה אפיקומן ופסקו הפוסקים כלישנא קמא וזהו שכתב רבי' אפיקומן הוא לנו במקום הפסח וכו' דלכזית שאוכלין בסוף הסעודה קורין אפיקומן ע"ש שאין מפטירין אחריו אפיקומן ואם אסור לשתות יין אחר כזית מצה שאוכל בסוף הסעודה כתב רבינו בסימן תפ"א:
ב סָעִיף א ומ"ש רבינו לא יעקרו ממקומן לאכול במקום אחר אע"ג דרב קאמר לה פסק כן משום דשמואל ור"י נמי ס"ל הכי שאסור ליעקר מחבורה לחבורה ולא פליגי עליה דרב אלא להוסיף לאכול כל דבר אפילו בחבורתו הראשונה וכדפירש רשב"ם והר"ן ומשמע לרבינו דמצה יש לה דין פסח גם לענין זה ב"ה וכ"כ הרשב"ם ז"ל במשנה ישנו מקצתם. אבל התוספות כתבו דרב לא איירי אלא בקרבן פסח אבל מצה לא אשכחן בשום דוכתא דליתסר בשני מקומות ואי משום דאיתקש לפסח להא על כרחך לא איתקש דאי לא תימא הכי ליפרוך ממתניתין לרב וכו':
ג סָעִיף א ואם לאחר שהחחילו לאוכלו ישנו כל בני החבורה וכו בס"פ ערבי פסחים (פסחים קכ.) שנינו ישנו מקצתן יאכלו כולן לא יאכלו ור"י אומר נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו ופרשב"ם ישנו כולן לא יאכלו ואם התחילו לאכול פסחם וישנו לא יאכלו דנראה כאוכל פסחו בשני מקומות דמאחר שישנו הסיחו דעתן עוד לאכול וחשיב ליה תנא כאכילת שני מקומות וחומרא בעלמא הוא וה"ה במצה בומן הזה לאחר שהתחיל לאכול מצת חובה באחרונה וישן הפסק אכילה הוא ושוב לא יאכל משום דעבדי זכר לפסח בזמן שב"ה קיים ר"י אומר נתנמנמו יאכלו ארישא קאי דקאמר ת"ק ישנו מקצתן יאכלו ואתא למימר ה"מ אם נתנמנמו אבל אם נרדמו אפילו מקצתן לא יאכלו כשיעורו והכי הלכתא כר"י דהא רבה קאי כוותיה כדאמרי' בגמרא ע"כ וגם הרא"ש כו' על משנה זו במצה נמי איירי כדמוכח בגמרא בעובדא דרבה ומוכח נמי התם דרבי יוסי אישנו מקצתן קאי והלכה כר"י אבל הרמב"ם כ' בני חבורה שישנו מקצתן בתוך הסעודה חוזרין ואוכלין נרדמו כולן ונעורו לא יאכלו נתנמנמו כולן יאכלו ונראה שהוא מפרש דר"י אסיפא קאי דקאמר ת"ק כולן לא יאכלו ואתא ר"י למימר ה"מ אם נרדמו אבל אם נתנמנמו יאכלו והלכה כרבי יוסי וכתב הרב המגיד ויש בזה שטה אחרת שאין משנתינו אלא לפסח בלבד אבל לענין מצה לא דהוי הפסק שצריך לחזור וליטול ידיו ולברך המוציא וזו היא שיטת הראב"ד בהשגות ורב"י כתב בשם רי"ף שאם אחר שהתחיל לאכול מצה של מצוה באחרונה ישן הוי הפסח ונראה דשינה באמצע הסעודה לא הוי הפסק עכ"ל:
א סָעִיף א ואחר אפיקומן וכו' פי' משהתחילו לאכול הפסח וכו' אע"ג דבלאו פסח נמי קי"ל כלישנא קמא דשמואל דאין מפטירין אחר המצה אפיקומן כמ"ש בריש סימן תע"ד אפ"ה היה צריך להביא מה ששנינו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כדי להורות לנו דאפיקומן שהוא לנו במקום הפסח יש לו כל דין פסח וכי היכי דבפסח אין עוקרין ממקום למקום ה"נ באפיקומן וכן אם ישנו מקצתן או כולן דינו כמו בפסח שלא תאמר דדוקא לענין זה שאין לאכול שום דבר אחר אכילת אפיקומן שלא לבטל טעם מצה מפיו התם הוא דאמרי' דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן אבל לשלא יעקרו ממקום למקום משהתחילו לאכול או ישנו דאיסורו משום שנאכל בשתי חבורות אינו ענין אלא לפסח ולא למצה קמ"ל דאין חלוק דכל מה שנוהג בפסח נוהג באפיקומן וכן פסק במרדכי בסדר האחרון בשם ראב"ן ולא כדעת התוס' דבמצה אין איסור בב' מקומות והראב"ד ג"כ כתב בהשגותיו דדין ישנו אינו אלא לפסח ולא למצה דליתא. ודע דבמקצת ספרי רבינו כתוב פי' משסיימו לאכול הפסח לא יעקרו ממקומן כו' והכי איתא בגמרא אליבא דרב שמפרש כן אין מפטירין כו' שאם נפטרו וסיימו לאכול הפסח במקום א' לא ילכו בחבורה אחרת לאכול לא פת ולא שום דבר גזירה דילמא אתי למיכל את הפסח בב' מקומות ולפי זה נקט רבינו פי' משסיימו כו' לרבותא דאפילו סיימו לא כ"ש בלא סיימו אלא שהתחילו לבד שאוכל את הפסח בב' מקומות ממש דלא ולפיכך אפיקומן שהוא לנו במקום הפסח נמי משהתחילו לאכול לא יעקרו ממקום למקום ולפי רוב ספרים שכתוב בהן פי' משהתחילו וכו' נקט רבינו בדבריו מילתא דפסיקא דבהתחילו ודאי אסור משום שאוכל בב' מקומות וממילא ה"ה באפיקומן שהוא לנו במקום פסח ושני גרסאות עולים כהוגן. ומ"מ משמע דאם לא התחילו לאכול אפיקומן אין חשש בעקירת מקום וג"כ אין חשש בשום שינה:
ב סָעִיף א ואם לאחר שהתחילו לאכול ישנו וכו' משנה שם ישנו מקצתן יאכלו כולם לא יאכלו ר' יוסי אומר נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו והלכה כר' יוסי דרבה קאי כוותיה והרי"ף הביאה בפסקיו ולמדו מדבריו שמשנתינו אף לענין מצה נשנית דאל"כ לא הוי ליה להביאה מאחר שאין פסח קרב בזמן הזה וכן הרמב"ם כתבה בסוף פ"ח לענין מצה וכ"כ הרא"ש ורשב"ם וטעם מחלוקת הר"י והרמב"ם עם הרא"ש תלוי בפירוש דברי ר' יוסי שבמשנתינו אי קאי ארישא אי אסיפא ומביאו ב"י:
א סָעִיף א ואחר אפיקומן עיין ב"י:
ב סָעִיף א לא יעקרו ממקומן לאכול במקום כו' ואפילו באותו מקום כו' עיין כל זה בדרישה: וכ"כ הרי"ף בהדיא וגם הרא"ש הביאו בסימן קל"ט ריש ע"ב אהא דכתב רבינו בריש סי' תפ"ד דאם אכל בביתו יכול לברך בבתים אחרים ולא יאכל עמהם ז"ל שם ואיהו כיון דבריך ליה ברכת המזון לא לטעום מידי דאין אחר הפסח אפיקומן עכ"ד ש"מ דאם לא בירך מותר ע"ש ולפום ריהטא היה נלע"ד דר"ע היקל טפי ודוקא משום חזרת שתיית כוס ב"ה הוא דאסר משום דהוה כמוסיף על הרוסות דכיון שצריך לאכול שם ולברך צריך ג"כ כוס וכשיחזור ויברך בביתו על כוס הו"ל כוס ה' ודו"ק ומכל זה נלע"ד היתר לילך אחד מהסיבה זו לבית אחר לצרף עמו לברכת זימון ואף למהר"ם שס"ל שאין מצרפין לזימון לכתחלה כ"א למי שאוכל עמו כזית דגן וכתבה לעיל בשמו סימן קצ"ז מ"מ גם כאן מותר לו לילך שמה ויאכל עמו כזית כשהיה דעתו מתחילה ע"ז וישמע שם ברכת הזימון דהיינו עד נודה לך ויחזור לביתו ויאכל שם האפיקומן ויברך ב"ה דאין זה חשוב ב' סעודות כיון שלא בירך שם דאף ששמע ברכת זימון זה אינו ענין לברכת המזון שהרי הדין פשוט דאחד מפסיק לשנים לברכת הזימון וחוזר ואוכל בלא נטילה ובלי המוציא וכמ"ש לעיל סימן ר' ע"ש ולולא דמסתפינא הייתי אומר דיכול לילך לבית אחר ויצטרף לזימון אף שלא יאכל ולא ישתה שם דבר שכיון שכבר אכל בביתו ונתחייב בזימון במקומו יכול להצטרף לזמן במקום אחר ויחזור ויצטרף לזימון שם שהרי חזר ואכל אפיקומן ואע"ג דאמרינן לעיל סימן קפ"ד דדוקא אם אכל במקום השני אז אין צריך לחזור למקומו לברך אבל אם לא אכל במקום השני צריך לחזור למקומו שאכל שם ויברך ולא יברך במקום שלא אכל שם היינו דוקא לענין ב"ה אבל לעניין להצטרף לברכת הזימון מצינו למימר דמצטרף כיון שכבר נתחייב בזימון שהרי מצינו שמאוד הקילו בברכת הזימון כדאתמר בפ"ג שאכלו והביאו לעיל סימן קצ"ג שג' בני אדם שבאו מג' חבורות אין רשאין לחלק ואע"ג שמסיק שם אעפ"י שלא אכלו אלו הג' יחד משיתחברו דמשמע יחד לא אכלו אבל כל אחד אכל מככרו היינו משום דאי לא אכלו כלל במקום שנתחברו היה אסור להן לברך ב"ה במקום הזה והיו צריכין לחזור למקומן כמ"ש לעיל סי' קצ"ג ועוד הקילו שאף אם כבר בירך א' מהם ב"ה יכול לצרף לזימון כמ"ש לעיל סימן קצ"ד. עוד שם שאם א' מהם יצא לשוק קוראין ומודיעין לו שרוצין לזמן והוא מצטרף עמהם כו' כן נלע"ד ותימא על מה שהחמיר הגאון מהרי"ו ז"ל שכתב בדרשותיו סימן דיני פסח דף פ"ה וז"ל מצה אינה נאכלת בב' חבורות משום דאיתקש לפסח ומש"ה נ"ל דאין תקנה שילך אדם לבית אחר ויצרף לזימון דאין יכול לאכול בבית אחר מטעם דפרישית ומהר"ם כתב דבשתייה אין יכול לצרף לג' ואותם ההולכים לצרף יהא בדעתם כשעוקרים לילך שרוצים לשתות לשם בלא ברכה כדי שלא יהא כמוסיף על הכוסות ולאחר שברכו ב"ה לא ישתו לשם מה"ט כדפי' הרי שהחמיר טפי שלמהר"ם אינו יוצא כלל והרא"ש וסייעתו דס"ל דיכול לצרף לזימון בעלה של ירק או בשתיית כוס אחד ג"כ בפסח צריך לחשוב מתחלה כשעוקרים לילך שרוצים לשתות שם בלא ברכה ונלע"ד דמהרי"ו איירי בשכבר אכל אפיקומן כבר בירך ב"ה בביתו אז אסור לו לילך לצרף מהני טעמי שכתב ותדע שהרי כתב דמצה איתקש לפסח וזהו דוקא במצה השמורה לאפיקומן וגם מדכתב שלא יהא נראה כמוסיף על הכוסות משמע שכבר בירך בביתו ודו"ק. שוב מצאתי כתב בספר גבורת השם שחיבר הגאון מהור"ר ליב מפראג שי' שכתב בשער ס"ג ז"ל ויש בני אדם קוראין מבית אחר לזימון וחוזר לביתו ושותה כוס שלא כדין ומנהג עמי הארצות הוא זה לא מיבעיא כו' עד אלא אפילו אם רוצה להפסיק עד שיאמר ברוך שאכלנו משלו שהיא ברכת הזימון ויחזור לאכילתו הנה מחזיק עצמו במחלוקת הגאונים הא רב האי והראב"ד ז"ל כתבו שמי שמפסיק לשניהם צריך לחזור וליטול ידיו ולברך המוציא ואע"ג דהרא"ש ז"ל פליג עלייהו ופסק שא"צ לחזור וליטול ידיו ולברך המוציא וכתב דלא דמי להא דאמרינן משתי וברוכי בהדדי לא אפשר דהא הוא לא בירך רק מפסיק תימא גדולה מ"ש מאמר הב לן ונברך דצריך לחזור ולברך כשרוצה לשתות אע"ג דלא ברכו רק דיהבי דעתם לברך ב"ה שהוא הפסק על מה שאכלו כבר וגם לא הסיח דעתו מלשתות וא"כ ה"נ אע"ג שלא בירך והיה דעתו לחזור ולאכול כיון שנצטרף על ברכת הזימון וזה הזימון הועיל ג"כ לעצמו עד דיצא בו ידי זימון כמ"ש הרא"ש בעצמו וגם אם אינו חוזר ואוכל אח"כ א"צ לברך אפילו ברכת הזן וכיון שעולה לו ג"כ שייך לומר משתי וברוכי בהדדי לא אפשר ואין לעשות כן אפילו בשאר ימי השנה וכ"ש בלילי פסח ומה שהביא הרא"ש ראיה מה"ג אין ראיה שה"ג ס"ל כרב אשי דפסק בברכת המזון אינו הפסק כו' וכ"כ ב"י ז"ל ותמהני שמהר"י קאר"י משוה ג"כ דעת בה"ג לדעת הרא"ש כיון שהוא עצמו כתב בסימן ק"צ שדעת בה"ג כרב אשי שאין ברכת המזון מפסיק א"כ אין ראיה מדבריו ומה שהביא הרא"ש ראייה לדבריו מדקאמר בגמרא מפסיק לשנים דמשמע הפסקה בעלמא בלא נטילה וברכת המוציא אין ר"ל כו' ע"ש שדחק לתרצו זהו תמצית דברי הגאון אלא שקצרתי ועל תמיהתו אני מתמיה כי לדעתי אין כאן מקום תיוהא בדברי הרא"ש הנ"ל גם ראיותיו מה"ג אמת וצדק המה בלי פיקפוק כי מה שרצה לדמות ברכת הזימון לאומר הב לן ונברך לומר כמו שאמרינן באומר הב לן ונברך דצריך ליטול ידיו ולברך המוציא מטעם דמיחשב היסח הדעת ובכלל משתי וברוכי בהדדי א"א הוא ה"נ בזימון דכוותה נראה דאינו דומה כלל דהא זה פשוט דלא אמרינן משתי וברוכי בהדדי לא אפשר אלא דוקא בברכת המזון שהוא סילוק אכילה ושתייה שרוצה לחזור ולשתות תחילה הוא וזהו דוקא שייך בברכת המזון עצמו וה"ה באומר הב לן ונבריך שגילה דעתו שהסיח דעתו מלאכול עוד ודעתו לסלק ולברך משא"כ ברכת הזימון שלדעת הרי"ף והרמב"ם וסייעתו א"צ להפסיק רק עד אומרו ברוך שאכלנו משלו והוא אינו בכלל ברכת המזון למחשב לסילוק רק חובה היא על שלשה שאוכלין ליתן שבח והודיה וניתוסף ג"כ מעין ברכת השבח ולא מיחשב זה סילוק אכילה כלל אפילו לדעת הרא"ש וסיעתו שפסק כרב ששת שצריך להפסיק עד סוף ברכת הזן הא כתב דלא משום דברכת הזן מיחשב מברכת הזימון דלכ"ע ברכת הזימון אינו אלא מה שאומרים נברך שאכלנו משלו וברוך שאכלנו משלו כו' אלא מתוך שנברך שאכלנו אינו ברכה טוב שיפסיק עד שיסיים המברך ברכה אחת כדי שיהא ניכר שמזמנין עליו וכ"כ ב"י בשם הר"ר יונה וכיון לר"ע אין ענין ברכת הזימון לג' ברכות דברכת הזימון לא מקרי הפסק והיסח הדעת להצטרך ע"י נטילה והמוציא ויש לדמותו ללומד או מתפלל בתוך הסעודה שלאחר גמר הלימוד והתפילה חוזר לסעודתו בלי נטילה והמוציא וכמ"ש הטור בהדיא בסימן קע"ח ומדבריו שכתב שם נלמד חילוק שכתבתי. ונראה שדעת רב האי והראב"ד שהמפסיק לזימון צריך ליטול ידיו ולברך המוציא ס"ל כדעת הר"ר יום טוב בר יהודא שכתבו התוס' והרא"ש בשמו בפ' ע"פ ובפ' כיסוי הדם וגם הטור הביא בסימן קע"ח שס"ל שהתפלה בתוך הסעודה מקרי הפסק מטעם משתי וברוכי בהדדי א"א ודחה התוס' והרא"ש והטור דבריו במקומות הנ"ל מטעם שכתבתי דלא אמרינן הכי אלא גבי ברכת המזון שהוא סילוק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה אבל תפלה לא והביא ראיה לדבריהן מהא דתניא חבירים שהיו מסובין ועקרו רגליהן לילך לב"ה או לבית המדרש כשהן יוצאין אין טעונין ברכה ומסיק וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה אמר ר"י בד"א בזמן שהניחו שם מקצת חברים כו' והא דבעינן שהניחו שם מקצת חבירים היינו דוקא בעקרו רגליהם הא בנשארו במקומן לא מיחשב התפלה והלימוד להיסח הדעת לדעת התוס' והרא"ש והטור וה"ה נמי בברכת הזימון שאין עניינו ברכת המזון ממש וכמ"ש גם מצינו פלוגתא בזו בין הראב"ד והר"ש בישן שינת עראי בתוך סעודתו שכתב הרא"ש בפרק קמא דתענית בשם הראב"ד דמיחשב היסח הדעת וטעון ברכה למפרע לברכה לכתחלה והרא"ש ז"ל חולק עליו והביא ראיה לדבריו דלקבעי' קמא הדר בענין הזה והנה גם בזימון לטעמייהו אזלי וכיון דקי"ל כוותייהו דהתוס' והרא"ש וסייעתא בדין תפלה ולימוד הה"נ בזימון וכן פסק נמי ב"י בסימן ר' בהדיא כהרא"ש וסייעתו וגם שבילי הלקט כתב שכן עשה הרא"ה הלכה למעשה גם א"ח כתב בשם הר"ר משולם שכחב על דברי הראב"ד שכבוד הרב במקומו מונח וכל זה הביא הב"י והגאון מהר"ר ליב ראה עיניו כל אלה שהרי הביא דברי הב"י ופליג עלייהו בראייה הנ"ל ולע"ד פשוט דאין ראיותיו ראייה כלל ולכן אין להניח פסק כל הני רבוואתא ולילך אחריו בלי טעם ובפרט מאחר שהרא"ש הביא ג"כ ראיה לדבריו מדקאמר בגמרא אחד מפסיק לשנים ולדברים אין כאן הפסק אלא סעודה אחרת ואף שהגאון הנ"ל בא לתרצו אשינויא דחיקא לא סמכינן. ומ"ש עוד שאין ראייה לדברי הרא"ש מבעל ה"ג שה"ג פסק כרב אשי דס"ל דאין ברכת המזון מפסיק ולא קי"ל כוותיה דרב אשי דבריו הללו יותר תמוהים בעיני הפלא ופלא שאיך יסבור כרב אשי הרי רב אשי פסק שאין לברך אפילו ברכת בפה"ג אכוס של ב"ה ואזה כתבו התוספת דהיינו טעמא משום דס"ל דאין בה"מ הפסק אבל ה"ג ס"ל דצריך לברך בפ"ה אכוס דבה"מ וכמ"ש בה"ג בהדיא בפ' ג' שאכלו ריש ד' י' דמברכין בפ"ה אכוס של בה"מ אבל לא ברכה אחרונה ואי לא חשיב ב"ה הפסק אמאי צריך לברך עליו בפה"ג תחילה והא דלא מצריך לברך ברכה אחרונה כתב הרא"ש בפרק כיצד מברכין דס"ל דחשבינן להאי כוס דב"ה מדברים הבאים מחמת הסעודה אע"פ שהפסיק בב"ה עכ"ל ור"ל כיון דהאי כוס הוא נוטל אלא לצאת ידי חובת הסעודה מיחשב צרכי הסעודה וזה שהפסיק בב"ה מיחשב כאילו הפסק בתוך הסעודה והיסח הדעת בזה בתוך הסעודה מצריך ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה משום דב"ה פטרו ה"נ דכוותיה אעפ"י שכבר בירך ברכת המזון ושותה הכוס אחרון כן צריכין ליישב דעת ה"ג ומכח שסברא רחוקה הוא זה לא קי"ל כוותיה וכמ"ש הרא"ש שם והסמ"ג כתב דנ"ל דט"ס הוא זה בה"ג דודאי גם הוא מצריך לברך אחריו ברכה אחרונה ובאמת שגם הב"י כתב שם בסימן ק"צ דנ"ל דאין ט"ס ולמד זכות דס"ל כרב אשי וכמ"ש הגאון מהר"ל הנ"ל והוא פלאי שהרי הוכחתי שאינו ס"ל כוותיה מדהצריך לברך ברכה ראשונה ומה"ט אתי שפיר מה שהביא הרא"ש והטור ראייה מה"ג דכתב ג"כ דהמפסיק לזימון א"צ ליטול ידיו ולברך המוציא דהרי גם הוא מצריך בב"ה ברכה ראשונה מטעם דברכת המזון הוא הפסק לכן לע"ד אין להפליג המנהג שנהגו לצרף לזימון אך שיעשה כדרך שכתבתי לעיל דהיינו שקודם שאוכל אפיקומן ילך לבית חבירו ויאכל שם כזית מצה ובזה יכול להצטרף אפילו לדעת מהר"ם דס"ל דאין לצרף לכתחלה כ"א מי שאכל כזית דגן וישהא שמה עד שסיים חבירו ברכת הזן ויחזור לבית שסעד שמה ויאכל שם אפיקומן שלו בלי נטילה וברכת המוציא כדעת הרא"ש הנ"ל דקי"ל כוותיה כנ"ל ויצטרף גם עם ב"ה שלו בזימון אף שכבר יצא ידי זימון הא חזר ונתחייב במה שחוזר ואוכל וגם זולת זה הלא השיב הרא"ש לבנו הר"ר יחיאל שיכול להפסיק להצטרף לזימון אפילו כמה פעמים וכמ"ש בשמו הטור סוף סי' ר' ואף שהגאון מהרי"ו כתב ג"כ ז"ל מצה אינה נאכלת בשני חבורות משום דאיתקש לפסח ומש"ה נ"ל דאין תקנה כו' והביאותיו לעיל בסמוך ע"ש וצ"ע הא תנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן דפי' משהתחילו לאכול הפסח לא יעקרו ממקומן לאכול במקום אחר וגם אפילו באותו מקום אסור וכמ"ש הטור ריש סימן תע"ח אבל קודם אכילת פסח שנאכל על השובע לא מצינו שיהא אסור לעקור ממקומן לאכול בשני מקומות ודוגמא זה לנו אחר אכילת אפיקומן ולא קודם לכן גם בטור בסימן תפ"ד משמע מדברי רב כהן צדק דווקא בשכבר בירך ברכת המזון אסור ולא קודם לכן ונראה דגם מהרי"ו איירי בענין זה דכבר אכל אפיקומן בביתו וכמ"ש לעיל ע"ש ודו"ק. אלא שק' מה שמסיק וכתב שם ז"ל ואותם ההולכים לצרף יהא בדעתם כשעוקרים לילך שרוצים לשתות שם כדי שיוכלו לשתות שם בלא ברכה ממ"נ הא לדעת הרשב"ם דמחשבינן לפת ולענין דברים הצריכים ברכה במקומן לא צריך מחשבה ולדעת ר"י לא מועיל מחשבה וצריך לברך לפני השתייה כשיחזור וישתה וכמ"ש רבינו בשמם בסימן קע"ח ע"ש וצ"ל דס"ל כרשב"ם ומ"ש לשתות ר"ל אחר אכילה עוד כוסות שאינן מן הצורך: ואפי' באותו מקום לא יאכלו אחריו כו' שם בגמרא ד' קי"ט ע"ב פלוגתת רב ושמואל ור' יוחנן דרב פירש מפטירין שנפטר ממקום למקום ולומר הוציאו מנא לאכול במקום אחר ושמואל ורבי יוחנן דס"ל דאפילו באותו מקום אסור לאכול דבר אחר פסח וה"ה לדידן אחר אכילת מצה השמורה דאפיקומן ופי' אין מפטירין ר"ל שיהא נפטר מאכילת מצה לאכול מיני מתיקה דהיינו אפיקומן ולאכול מיני מתיקה הוא דאסור וכתב רבינו דעת שניהם לאשמועינן דאסור לאכול במקום אחר אפילו לא בעי לאכול שם שום מיני מתיקה אלא עוד כזית ממצה השמורה קמ"ל דלא משום דאין פסח נאכל בשני מקומות וכתב נמי דעת שמואל ור"י לאשמועינן דאפילו באותו מקום אסור לאכול דבר אחר לבטל
ג סָעִיף א דחשיב כמקום אחר פי' ואסור לאכול פסח בב' מקומות וה"ה לאפיקומן הבא עתה במקומו רשב"ם:
ד סָעִיף א אבל ישנו מקצתם אפילו שינת קבע כצ"ל:
א סָעִיף א לא יעקרו ממקומן לאכול במקום אחר מכאן משמע דדוקא אחר אכילת אפיקומן שהוא במקום פסח אסרו לאכול במקום אחר אבל קודם לכן מותר והא דכתב בסימן תפ"ד בשם רב כהן צדק דאסור שהרי כתב דאטו איניש דבעי למיכל תרי זימני מצי אכיל דמשמע דאסור וכמ"ש ב"י שם היינו דוקא כשאכל ובירך ברכת המזון שאז אסור לו לאכול עוד אפילו באותו מקום דנראה כשתי סעודות דהרואה יסבור שגם כבר אכל אפיקומן וחוזר ואוכל ומברך אחריו וכן משמע בהדיא מדברי רב עמרם שהרי כתב שאם בירך להם ברכת המזון תו לא מצי למשתי בביתיה ברכת המזון ה"ה בלא ב"ה נמי אסור לו לאכול כיון שכבר בירך אלא לאו דוקא קאמר וע"ד שפי' ב"י שם שר"ל שאסור לו לחזור ולאכול שע"י יחזור ויברך...*************TEXT MISSING *************
ב סָעִיף א ואפי' באותו מקום לא יאכלו אחריו וכו' *************TEXT MISSING *************...טעם מצה וק"ל: ושוב מצאתי שרמ"י בש"ע שסידר כתב בהדיא כדברי בסימן תפ"ד ע"ש שכל זמן דלא אכל אפיקומן מותר לאכול בשני מקומות גם הרי"ף והרא"ש כתבו בהדיא דלא אסרו אלא היכא דכבר בירך והעתקתי לשונם לעיל בסימן זה ודו"ק:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.