א כתב רי"ף מאן דלית ליה אלא כזית דמינטרא אכיל ברישא דלא מינטרא ומברך עליה המוציא ולבסוף מברך על כזית דמינטר לאכול מצה ומברך אמרור ואכיל והדר כריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה ותמה עליו א"א ז"ל לפי סברתו שאכל כזית דמינטר לבסוף איך יעשה כריכה אחר שיאכל כזית דמינטר ואוכל שאינו שמור אחריו ויבטל טעם מצה ויותר מסתבר לפי סברתו להניח הכריכה שאינה אלא זכר למקדש ממה שיבטל טעם מצה שבפיו וכן כתב ה"ר יונה שיאכל כזית דמינטר באחרונה ויברך עליו על אכילת מצה ולא יאכל אחריו כלום ובעל העיטור כתב שיאכל מיד דלא מינטר ויברך עליו המוציא ועל אכילת מצה ויאכל דמינטר בסוף בלא ברכה וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיאכל מיד כזית דמינטר כדי שיאכל מצה לתיאבון ויברך עליו המוציא ועל אכילת מצה ואינו חושש אם יאכל לבסוף דלא מינטר:
א סָעִיף א כתב רי"ף מאן דלית ליה אלא כזית דמינטרא וכו' בסוף פרק ע"פ וכתב הר"ן יש תמיהים על הרי"ף שהתחיל ואומר היכא דלית ליה ממצה דמינטרא אלא כזית בלבד ואח"כ סיים בשני זתים שאמר דלבסוף מברך על כזית דמינטר לאכול מצה והדר אמר דכריך מצה ומרור ואכיל בלא ברכה והרי כאן שני זתים ואפשר שכשאומר הרב כריך מצה ומרור מההיא דלא מנטר קאמר דכיון דכריכה אינה אלא זכר למקדש מסתייה דעביד לה אפילו ממצה דלא מינטרא אי נמי דכי קאמר דל"ל אלא כזית בלחוד לאו כזית בלחוד דוקא קאמר אלא כשיעור חובותה דוקא קאמר עכ"ל. והרא"ש נראה שתפס פירושא קמא בפשיטות דבאין לו אלא כזית בלחוד מיירי וכריכה דקאמר היינו ממצה שאינה שמורה ודברי הרמב"ם בסוף ה' חמץ ומצה כדברי ה"ר יונה שכשגומר סעודתו מברך על אכילת מצה ואוכל אותו כזית ואינו טועם אחריו כלום וכ' הר"ן בשם הרז"ה דהיכא דל"ל אלא כזית מצה דמינטר אינו כורך כלל אלא אוכל זה בעצמו וזה בעצמו שהכריכ' בזמן הזה אינה אלא לזכר בעלמא והיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר:
א סָעִיף א ותמה עליו הרא"ש וכו' ואפשר ליישב דכי קאמר הרי"ף דלית ליה אלא כזית לאו כזית בלחוד דוקא קאמר אלא כשיעור חובתיה קאמר וכן פי' הר"ן דברי הרי"ף בחד פירושא אבל אם אין לו אלא כזית בלחוד גם הרי"ף מודה שלא יעשה כריכה כל עיקר שלא לבטל טעם מצה שבפיו וכמ"ש ה"ר יונה וכן פסק הרמב"ם בפ"ח וכן פסק הרז"ה:
ב סָעִיף א ומ"ש וב"ה כתב שיאכל מיד דלא מינטר ויברך עליה המוציא וע"א מצה כו'. יש לתמוה דהיאך מברך על אכילת מצה בלא מינטר הא מצת מצוה אינה אלא במינטר כדמוכח בפ' כל שעה ונראה דס"ל לב"ה דד"ת ודאי בכל מצה שהוא לחם עוני יוצא בה י"ח אפילו דלא מינטר ודרשת ושמרתם את המצות אסמכתא בעלמא הוא ולפיכך צריך לברך ע"א מצה מיד כשיאכל דלא מינטר שאם יאכל תחלה בלא ברכה היאך יברך עליה לבסוף לאחר שכריסו מלא ממנה הילכך יברך עליה בתחלה ויפטור גם כזית שיאכל לבסוף דמינטרא שהיא עיקר המצוה ובאה באחרונה שישאר טעם מצה בפיו זכר הפסח וכה"ג קאמרינן גבי מרור:
ג סָעִיף א ומ"ש וא"א הרא"ש כתב שיאכל מיד כזית דמינטר וכו' מה שקשה מדתניא הסופגנין והדובשנין אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה כתב הרא"ש שם דהברייתא איירי בזמן הבית הלכך צריך שיאכל כזית שימור באחרונה לקיים על מצות ומרורים יאכלוהו אבל בזמן הזה שאין לנו חובת מצה אלא מבערב תאכלו מצות אין לאחר ברכת המצה ומוטב שיאכלו בתחלה לתיאבון עכ"ל אך קשה היאך מיישב הרא"ש ז"ל הא דקאמר רב הונא בפרק כל שעה בצקות של עו"ג אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה דרב הונא ודאי בזמן הזה קאמר והרא"ש גופיה הביא דבריו בסתם לפסק הלכה בפ' כ"ש. והר"א מפרא"ג כתב דצריך לפרש לדעת הרא"ש ההיא דבצקות וכו' מיירי ביש לו ב' זתים ומברך המוציא וע"א מצה על כזית א' בראשונה וכזית הב' אוכל לבסוף אלא דקשיא א"כ הו"ל לרב הונא למימר נמי ובלבד שיאכל כזית מצה בראשונה לפי דעת הרא"ש עכ"ל ועוד קשה לי דא"כ מן הראוי היה שיבאר הרא"ש יישוב זה בפסקיו שאינו כ"כ פשוט ותו דגם ההיא דסופגנין היה יכול ליישב בכה"ג ולמאי איצטריך לפרש דאיירי בזמן הבית אלא נראה לי ליישב דהרא"ש סובר דההיא דבצקות של עו"ג בע"כ דלא אתי רב הונא לאשמועינן איזה מהן יאכל בראשונה ואיזהו מהן יאכל באחרונה דא"כ מאי איריא דנקט בצקות של עו"ג הלא דין זה כולל לכל מצה שאינה של מצוה אלא ודאי עיקר כונתו לאורויי לן דבצקות של עו"ג אין לחוש בהן משום חמץ ואדם ממלא כריסו מהן ומפני שהיה אפשר לומר דמתיר לגמרי אף לצאת בה י"ח דשמור דאפייה לחוד הוי שמור לפיכך קאמר ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה דלענין שיצא י"ח אינו יוצא אא"כ יאכל כזית מצה שמורה ובאחרונה דקאמר לאו דוקא דודאי אם היה לו מצה שמורה עיקר המצוה שיאכלנה בראשונה לתיאבון אלא היכא שלא היה לו בראשונה והביאו לו באחרונה יוצא בה נמי י"ח אבל ברייתא דסופגנין דלא איצטריכא לן להתיר מצה עשירה דהא פשיטא דמצה עשירה אין בה משום איסור חמץ ושיאכל כזית מצה שמורה לצאת י"ח נמי לא איצטריך דהא פשיטא דלצאת בה י"ח לחם עוני בעינן אלא עיקרא לאשמועינן דתחלה יאכל הדובשנין ובאחרונה יאכל המצה שמורה ולא בהפך ולפיכך הוצרך הרא"ש ליישב הברייתא לפי סברתו דאיירי בזמן הבית כו' ודו"ק:
א סָעִיף א אלא כזית דמנטרא כו' כתב הר"ן לאו דוקא כזית אלא ר"ל כשיעור חובתיה עכ"ל פי' ב' כזיתים דהיינו לברכה ולכריכה ולפ"ז לא קשה קושית הרא"ש וק"ל:
ב סָעִיף א ולבסוף מברך כו' פי' אחר סעודה ודו"ק ועי' עוד בדרישה:
ג סָעִיף א ותמה עליו א"א הרא"ש' לפי סברתו שיאכל כזית כו' כצ"ל ועיין בדרישה:
ד סָעִיף א ויותר מסתבר עיין בדרישה:
ה סָעִיף א שאינו אלא זכר כו' לכאורה נראה דלפ"ז גם על מרור צריך לברך קודם אכילת שמורה כו' גיליון אבל אינו מוכרח דדוקא מצה בא ומבטל טעם מצה שאכל קודם לכן אבל מרור ומידי אחרונה לא תדע דהא אנו שותין ב' כוסות אחר אכילת אפיקומן וגם תמיהת הרא"ש אינו אלא היאך יעשה כריכה כו' אבל על אכילת מרור אינו מתמה איך יאכלנו אחר המצה וק"ל:
ו סָעִיף א באחרונה פי' אחר הסעודה:
ז סָעִיף א ואינו חושש אם יאכל לבסוף דלא מינטר עיין בדרישה:
א סָעִיף א ולבסוף מברך כו' בפרישה כתבתי שפירושו אחר סעודה וראיתי רבים מפרשים לבסוף לאחר שבירך על אכילת מצה וקודם סעודה וטעות בידם דא"כ קשה למה מצריך הרי"ף לברך המוציא על דאינה מנטרא לברך המוציא ואכילת מצה תרווייהו אכזית דמנטרא דהא הרי"ף ס"ל דא"צ אלא שתי מצות וכמ"ש לעיל בשמו סימן תע"ה וע"ק אדפריך הרא"ש עליו מכריכה דהאיך יאכלנו אחר כזית דמינטר ויבטל טעמו ליפרוך עליו מעיקר הסעודה שיאכל אחר הכריכה ואחר כזית דמינטרא לפי הבנתם ועוד דהרי מסיק רבינו וכתב ז"ל וכ"כ ר' יונה שיאכל כזית דמינטר באחרונה כו' ולא יאכל אחריו כלום והרי מוכח דלסוף סעודה קאמר וק"ל:
ב סָעִיף א ותמה עליו א"א הרא"ש לפי סברתו כו' בפרישה כתבתי מ"ש בגליון ע"ש והוא פלאי בעיני דא"כ מאי קאמר לפי סברתו הא כ"ע מודו בזה דאסור לאכול שום דבר אחר כזית דאפיקומן דע"כ ל"פ לעיל ס"ס תפ"א אלא בשתייה אבל באכילה כ"ע מודו לכן היותר נראה דלפי סברתו דקאמר לאפוקי מדעת הרא"ש ואינך דכתב רבינו בשמן בסימן זה דס"ל דבאם אין לו אלא כזית אחד א"צ לאכלו בתוך הסעודה ולכן תמה על הרי"ף לפי סברתו דס"ל דאפילו אין לו אלא כזית א' נמי צריך לאכלו לבסוף היאך יעשה כו' וק"ל:
ג סָעִיף א ויותר מסתבר לפי סברתו להניח הכריכה אבל לא קאמר דיותר טוב להפך הסדר ולעשות הכריכה תחלה משום דאיכא למיחש דיעשה כן בשאר השנים ואז אינו יוצא י"ח מצה דאורייתא דהא אתא מרור ומבטלו לטעם מצה ואחר שאכל ראשונה מצה אפי' עם מרור לא יאכל לתיאבון משא"כ בזה דאף אם יניח הכריכה בשאר השנים לא יעשה איסור דאינו אלא לזכר בעלמא כהלל וק"ל: ואינו חושש אם יאכל לבסוף דלא מנטר ז"ל מהרא"פ בהגהותיו וצ"ע דאמרינן בציקות של עו"ג כו' ובלבד שיאכל כזית מצה דמנטרא באחרונה ואף דבגמרא אמרו דאפי' באחרונה קאמרו וכ"ש בראשונה ע"ש בע"פ היינו לדיחוי בעלמא קאמר דלא מצי להביא ראייה משם דאין אוכלין אחר אפיקומן אבל לפי מאי דקמ"ל דאין אוכלין אחר אפיקומן דמצה א"כ ברייתא כפשוטו ומה"ט הביא רבינו הברייתא סתמא לעיל בס"ס תנ"ד ואפשר שסובר האשר"י דהתם מיירי כשיש לו שני זתים מצה דמנטרא ויאכל כזית בראשונה ויברך עליו המוציא ואכילת מצה וימלא כריסו מבציקות של עו"ג ואח"כ חוזר ואוכל כזית דמינטר שישאר הטעם בפיו אבל תמהני כי לפי זה למה לא אמר גם כן ובלבד שיאכל כזית מצה בראשונה עכ"ל וכתב מ"ו ז"ל עליו וז"ל ובודאי לא עיין בדברי הרא"ש שהרי כתב ז"ל דוקא בזמן הבית צריך שיאכל כזית דמנטר באחרונה לקיים על מצות ומרורים יאכלוהו אבל בזמן הזה שאין לנו חובת מצה אלא מבערב תאכלו מצות אין לאחר ברכת המצה שמוטב שיאכלו בתחלה לתיאבון ע"כ. ומיהו צ"ע א"כ למה סתם רבינו לכתוב כן בס"ס תנ"ד שאיירי גם בזמן הזה:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.