א וקורין ק"ש ומברכין שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה וסמכום על פסוק (תהלים קי״ט) שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך והוא שיגיע זמנה מאימתי זמנה משיראה חבירו הרגיל עמו קצת מרחוק ד"א ויכירנו ונמשך עד סוף ג' שעות ומצוה מן המובחר לקרותה כוותיקין שהיו מכוונין לקרותה מעט קודם הנץ החמה כדי שיסיים אותה וברכותיה כותיקין עם הנץ החמה ויסמוך לה התפלה מיד בהנץ החמה וכן כתב הרמב"ם מצותה שיתחיל קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרותה ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה ושיעור זה כמו שיעור שעה אחת קודם שיעלה השמש ע"כ ומי שיוכל לכוין לעשות כן שכרו מרובה מאד ומובטח לו שהוא בן עולם הבא ולא יוזק כל אותו היום מי שהוא אנוס כגון שצריך להחזיק בדרך או כיוצא בו יכול לקרותה עם ברכותיה מיד אחר שיעלה עמוד השחר וכן אם קראה מיד אחר שיעלה עמוד השחר בדיעבד אע"פ שלא היה אנוס יצא ואין צריך לקרותה פעם שנייה והוא שלא יהא רגיל לעשות כן: אע"פ שזמנה נמשך עד סוף שעה שלישית אם נאנס ולא קרא יכול לקרותה עם ברכותיה כל שעה רביעית ומיהו אין לו שכר כקורא בזמנה אבל מכאן ואילך לא יקרא בברכותיה ואם יברך הוי ברכה לבטלה:
א סָעִיף א וקורין ק"ש ומברכין שתים לפניה ואחת לאחריה וכו' משנה בספ"ק דברכות (יא.) בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה ומ"ש וסמכום על פסוק שבע ביום הללתיך הוא בירושלמי פרק היה קורא:
ב סָעִיף א מאימתי זמנה משיראה חבירו הרגיל עמו וכו' שם במשנה (ט:) מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן ר"א אומר בין תכלת לכרתי ובגמרא תניא ר' מאיר אומר משיכיר בין זאב לכלב וכו' אחרים אומרים משיראה את חבירו רחוק ד"א ויכירנו אמר רב הונא הלכה כאחרים ואמרינן בירושלמי שיראה את חבירו וכו' במה אנן קיימין אי ברגיל אפילו ברחוק טפי חכים ביה ואי בשאינו רגיל אפי' בקרוב לגביה לא חכים ביה תפתר ברגיל ואינו רגיל כהדין אכסניא דאתי לקיצין וכתבוהו התוספות והרא"ש וזהו שכתב רבי' משיראה חבירו הרגיל עמו קצת מרחוק ד"א ויכירנו:
ג סָעִיף א ומ"ש ונמשך עד סוף ג' שעות ג"ז שם במשנה וגומרה עד הנץ החמה ר' יהושע אומר עד ג' שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות ובגמרא (י:) אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהושע: כתוב בהגהות מיימוניות שרבינו שמחה כתב דעד תחלת שעה ג' קאמר והם דחו דבריו והעלו דעד סוף שעה ג' קאמר וכן מוכח בירושלמי וכן פירשו התוספות במסכת ע"ז דף ע"ב וכן הסכים הר"ם ע"כ וכן העלה סמ"ג וכ"כ הרמב"ם ז"ל:
ד סָעִיף א ומ"ש ומצוה מן המובחר לקרותה כותיקין שם (ט:) אמר אביי לתפילין כאחרים לק"ש כוותיקין דאמר רבי יוחנן וותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה תניא נמי הכי וותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום וכתב ה"ר יונה שאע"פ שוותיקין היו קורין אותה סמוך להנץ החמה מודו דזמן התחלת קריאתה קודם הוא דהלכה כאחרים שאמרו משיראה את חבירו ברחוק ד"א דהא רב הונא דהוא בתראה פסק הכי ואביי נמי הכי ס"ל אלא שבא לומר שהוותיקין מתוך שהיו מדקדקין במצות והיו רוצים לסמוך גאולה לתפלה היו גומרים אותה עם הנץ החמה כדי שיתפללו מיד כשתנץ החמה ויסמכו גאולה לתפלה ואם היו מתחילין לקרותה מיד כשיכיר את חבירו היה הרבה בין זה השיעור ובין הנץ החמה והיה להם להתאחר אחר ק"ש ולהמתין עד שתנץ החמה ונמצא שלא היו יכולים לסמוך גאולה לתפלה ומתוך כך היו צריכים לקרותה סמוך להנץ החמה אבל לאדם אחר שאינו חושש לסמיכות גאולה לתפלה מודו שיכול לקרותה לכתחלה משיראה את חבירו ברחוק ד"א ויכירנו וקודם לכן אין לו לקרותה אלא בדיעבד או בשעת הדחק עכ"ל וכ"כ ג"כ הרא"ש דהא דאמר אביי לק"ש כוותיקין היינו למצוה מן המובחר אבל מודה הוא דתחלת זמן קריאה הוא משיכיר בין תכלת ללבן כסתמא דמתני' ע"כ וכ"כ הרשב"א ומה שכתבו הרא"ש והרשב"א דתחלת זמן קריאה הוא משיכיר בין תכלת ללבן נראה דלא פליגא על מה שפסק ה"ר יונה כאחרים דאמרי משיראה את חבירו ברחוק ד"א ויכירנו דשניהם שיעור אחד הוא כדאמרינן בירושלמי אלא שמדברי הרשב"א גבי הא דאמר אביי לתפילין כאחרים נראה דלאו שיעור אחד נינהו והגהות מיימונית כתבו לק"ש כוותיקין וכן פסק ר"י אלפס והא דתנן (ביומא לז.) אף היא עשתה נברשת של זהב בשעה שהחמה זורחת היו ניצוצות יוצאות ממנה וידעו כל העם שהגיע זמן ק"ש משמע שזמן ק"ש הוא אחר הנץ החמה היינו לצבור שאין כל אדם יכול לעמוד עם הנץ החמה ודלא כר"ת שפי' שזמן ק"ש הוא דוקא אחר הנץ החמה מכח ההיא מתני' דאייתי ופי' שוותיקין לא עשו כדין ופי' שאביי עצמו סובר שזמנה הוא אחר הנץ החמה ולא הזכיר זמן של וותיקין אלא לאפוקי מאחרים דאמרי זמנה משיכיר את חבירו ברחוק ד"א וכן פסק ר"ש ודלא כר"ת שפירש וותיקין עצמם לא היו קורין עד אחר הנץ החמה וכן פסק ר"י וראבי"ה פסק כר"ת עכ"ל וראיות ר"ת והחולקים עליו נתבארו יפה בתוס' ס"פ א"ל הממונה (שם:) ובסמ"ג ודברי התוס' שם נוטים לדברי החולקים על ר"ת וכן כתבו בפ"ק דברכות (ט:) סתם כדברי ה"ר יונה והרא"ש ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' ק"ש וכיון דרוב הפוסקים סוברים כן הכי נקטינן:
ה סָעִיף א ומ"ש רבינו וכ"כ הרמב"ם היינו לומר דאיהו נמי סובר דמצוה לקרותה קודם הנץ ולאפוקי מר"ת ומיהו מ"ש רבינו שזמנה משיראה את חבירו ברחוק ד"א ויכירנו לא נזכר בדברי הרמב"ם ומשמע לי שהוא מפ' דרב הונא ואביי פליגי דרב הונא אמר הלכה כאחרים לק"ש ואביי אמר לתפילין דוקא הלכתא כוותייהו אבל לק"ש לא אלא כוותיקין ופסק כאביי דבתרא הוא ונראה שכן הוא דעת הרי"ף שכתב אמר רב הונא הלכה כאחרים אמר אביי לתפילין כאחרים לק"ש כוותיקין דא"ר יוחנן וותיקין היו גומרין אותה וכו' וכן הלכתא ומדכתב וכן הלכתא מכלל דס"ל דפליגי א"נ לא פליגי משמע ליה דאביי מפרש דברי רב הונא דלא אמר הלכה כאחרים אלא לתפילין אבל לק"ש כוותיקין:
ו סָעִיף א ועל מה שכתב רבינו בשם הרמב"ם ושיעור זה כמו שיעור שעה אחת קודם שיעלה השמש כתב מהר"י אבוהב ז"ל אל יקשה בעיניך היאך קרא הרב לזה הזמן מעט שהנה עליית השמש דהרמב"ם רוצה לומר לאחר שיעלה גוף השמש כולו והנץ החמה הוא מיד כשיתחיל גוף השמש להעלות עכ"ל. ובנוסחא אחרת מצאתי בדברי הרמב"ם כתוב במקום שיעור שעה אחת עישור שעה אחת : כתב ה"ר יונה שאם לא קרא אותה קודם הנץ יש לו להקדים ולקרותה במהרה כל מה שיוכל והביא ראיה לדבר:
ז סָעִיף א ומי שיוכל לכוין לעשות כן שכרו מרובה וכו' בפ"ק דברכות (שם) איזהו בן העוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה והתם נמי אמרינן כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל אותו היום ואיתא תו התם דרב ברונא זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסק חוכא מפומיה כוליה יומא וכתבו התוס' על זה וא"ת והלא כל העולם סומכים גאולה לתפלה ומאי רבותיה דרב ברונא דלא פסיק חוכא מפומיה וי"ל דה"ק כל הסומך גאולה לתפלה כוותיקין שקורין ק"ש קודם הנץ החמה ותפלה לאחר הנץ וכ"כ הרא"ש ז"ל ועוד יתבארו דיני סמיכות גאולה לתפלה בסימן ס"ו ובסימן קי"א:
ח סָעִיף א מי שהוא אנוס כגון שצריך להחזיק בדרך או כיוצא בו יכול לקרותה עם ברכותיה אחר שיעלה ע"ה וכן אם קראה מיד וכו' שם (ח:) תניא רשב"י אומר פעמים שאדם קורא ק"ש ב' פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת לאחר שיעלה עמוד השחר ויוצא בהם ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה ומפרש טעמא בגמרא משום דכיון דאיכא דקיימי אחר שעלה ע"ה זמן ק"ש דיום הוא דובקומך כתיב והא קיימי א"ר אחא בר חנינא אמר ריב"ל הלכה כרשב"י וכתב הרי"ף דהיינו בדיעבד א"נ בשעת הדחק כגון מי שמשכים לצאת לדרך וכיוצא בו אבל לכתחלה לא וכן כתב הרמב"ם וכן נראה מדברי הרא"ש וא"ת הא תניא בס"פ תפלת השחר (ברכות ל.) השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע וכו' וכשיגיע זמן ק"ש קורא אלמא אפילו ביוצא לדרך אחר שיעלה ע"ה אינו קורא עד שתנץ החמה דמדקתני שופר ותוקע לולב ומנענע ודאי לאחר שיעלה ע"ה היא תירץ הרשב"א דהא דאמרי' שאם היה משכים לצאת לדרך קורא משעלה ע"ה דוקא ביוצא לדרך במקום גדודי חיה ולסטים שלא יוכל לעמוד ולא לכוין אפילו פרשה ראשונה ואפי' עד על לבבך ומש"ה שרינן ליה לקרות משעלה ע"ה וההיא דס"פ ת"ה ביוצא בשיירא א"נ במקום שאין שם גדודי חיות ולסטים וה"ר יונה כתב דהא דשרינן לקרות במשכים לדרך כשהשיירא הולכת במהרה ולא ימתינו לו כלל היא הא לאו הכי ממתין מלקרות עד שתנץ החמה כברייתא דס"פ ת"ה וכתב מהר"י אבוהב ז"ל שדקדק רבינו במה שכתב שצריך להחזיק בדרך ולא כתב לצאת לדרך משום דלישנא דלהחזיק משמע שהוא נחפז ללכת במרוצה בענין שאין לו מקום לקרות ק"ש כתקנה כלומר שהוא בדרך שהוא בענין שלא יוכל לכוין דעתו וכתב עוד הרשב"א ואי קשיא הא דתניא במס' יומא (לז:) הקורא עם אנשי משמר לא יצא מפני שהן מקדימין ואנשי משמר בודאי לאחר עלות השחר היו קורין ואפ"ה קתני שהקורא עמהם לא יצא איכא למימר דההיא ליתא וא"נ איתא היינו לומר שלא יצא ידי מצוה מן המובחר וא"נ אפשר במי שקורא שלא בשעת הדחק אלא מדעת שלא יצא כלל וצריך לחזור ולקרות בעונתה אבל הרי"ף והרמב"ם כתבו דבדיעבד אפילו שלא בשעת הדחק יצא וכדברי רבינו. וכתב עוד הרשב"א כשקורא בשעת הדחק אחר שעלה עמוד השחר אע"ג דמברך יוצר אור אין בכך כלום דמכיון שעלה ע"ה שפיר מיקרי יוצר אור וכאנשי משמר ומ"ש רבינו והוא שלא יהא רגיל לעשות כן פשוט הוא שכיון שלא התירו כן אלא בדיעבד או בשעת הדחק אין לאדם להיות רגיל לעשות כן שלא מדוחק: וכתבו התוס' דהא דנקט רשב"י לאחר שעלה עמוד השחר ל"ד מיד הוא דהא צריך להמתין לכל הפחות שיעורא דמתניתין עד שיכיר בין תכלת לכרתי ונראה שכתבו כן משום דמשמע להו דהא דרשב"י שלא בשעת הדחק היא דאילו בשעת הדחק תיכף שעלה ע"ה קורא את שמע וכ"כ הרשב"א ולענין קריאה של שחר מעמוד השחר עד שיכיר בין תכלת ללבן לכתחלה לא יקרא ומיהו בשעת הדחק כמי שמשכים לצאת לדרך במקום גדודי חיה ולסטים שלא יכול לעמוד ולכוין אפילו לפרשה ראשונה ואפילו עד על לבבך הרי זו מותר לקרות משעלה עמוד השחר וכך הם דברי ה"ר יונה גבי מאימתי קורין את שמע בשחרית אבל תימא אם כן מנין להם לתוספות דקודם שיכיר בין תכלת לכרתי יכול לקרות ק"ש בשעת הדחק כיון דהא דרשב"י ס"ל דמיירי משיכיר בין תכלת לכרתי לכך צריך לומר שהם סוברים דהא דרשב"י בשעת הדחק היא ואפ"ה לא יקרא עד שיכיר בין תכלת לכרתי דמתני' הכי קתני מאימתי קורין את שמע בשעת הדחק משיכיר בין תכלת לכרתי אבל אין כן דעת ה"ר יונה והרשב"א אלא שיעורא דמתני' בשלא בשעת הדחק היא ודרשב"י בשעת הדחק ומשום הכי הוי תיכף משעלה ע"ה וכן מבואר בדברו רבינו וכן נראה מדברי הרי"ף והרמב"ם שמיד שעלה ע"ה קורא בשעת הדחק וכן הלכה: ודע דבגמרא (ח.) איתא תו רשב"י אומר משום ר"ע פעמים שאדם קורא ק"ש ב"פ ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בה ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה וכתב הרא"ש כיון דיוצא י"ח בקריאה של ערבית אחר שיעלה ע"ה אמאי תני רשב"י פעמים שאדם קורא ק"ש ב"פ בלילה אחת קודם ע"ה לישמעינן רבותא טפי דיוצא בק"ש של ערבית אחר שיעלה ע"ה ונראה לפי שרוצה להשמיענו שקורא אדם ק"ש ב"פ סמוכים זה לזה ויוצא בהם י"ח אחת של יום ואחת של לילה ולהכי הוצרך לומר באותו של ערבית קודם שיעלה ע"ה דאם אירעו אונס שלא היה יכול לקרות בלילה וגם צריך להחזיק בדרך ואינו יכול לקרות בזמנו לא מסתבר שיקרא של ערבית ושל שחרית אחר שיעלה ע"ה אע"פ שיכול לקרות של ערבית לבדה אחר שיעלה עמוד השחר ולהכי תני אחת קודם שיעלה עמוד השחר עכ"ל ונראה דכל שנאנס ולא קרא של ערבית עד שעלה עמוד השחר וצריך להחזיק בדרך ואינו יכול לקרות של שחרית בזמנה קורא של ערבית ואולי אח"כ יכול לקרות של שחרית אבל אם יקרא עכשיו של שחרית ולא של ערבית נמצא שהוא מפסיד של ערבית בידים שתיכף שתנץ החמה שוב אינו יוצא י"ח של ערבית וכ"כ רבינו ברמזים. ואיני יודע למה השמיט רבינו דין זה ולא הזכירו לא בדיני ק"ש של שחרית ולא בדיני ק"ש של ערבית ואפשר שמפני שאח"כ כתב הרא"ש והא דלא נקט פעמים שאדם קורא ק"ש ב"פ קודם הנץ החמה ויוצא בשל יום ושל לילה דהוי רבותא טפי א"ל דאתא לאשמועי' שאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ החמה א"נ כדפרישית לעיל שאם היה אנוס בפעם אחת על של ערבית ועל של שחרית אינו יכול לקרות שניהם ע"כ משמע לרבינו דרפויי מרפייא ביד הרא"ש דין זה:
ט סָעִיף א אע"פ שזמנה נמשך עד סוף שעה ג' אם נאנס ולא קרא וכו' שם (ט:) במשנה וגומרה עד הנץ החמה ר' יהושע אומר עד ג' שעות הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ובגמרא מאי לא הפסיד שלא הפסיד הברכות תניא נמי הכי הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה אבל מברך לפניה ולאחריה וכתב הרא"ש יש להסתפק אם רוצה לומר עד חצות כשיעור תפלה אליבא דרבנן או עד ד' שעות אליבא דר' יהודה או אפילו כל היום כולו לא הפסיד ורב האיי גאון ז"ל כתב אף כל שעה ד' אע"פ שאינה עונתה מברך שתים לפניה ואחת לאחריה משמע דוקא שעה ד' שהיא זמן תפלה לר"י אבל מכאן ואילך הפסיד שכר הברכות ואם בירך עובר על לא תשא עכ"ל אבל הרמב"ם כתב שמברך לפניה ולאחריה כל היום אפי' איחר וקרא אחר ג' שעות ומשמע דה"ק אפילו איחר במזיד או בפשיעה ולא קרא עד אחר ג' שעות מברך לפניה ולאחריה כל היום ורבינו שכתב אם נאנס ולא קרא יכול לקרותה עם ברכותיה כל שעה ד' אם בדוקא נקט נאנס לומר דאם לא נאנס לא איני יודע זו מנין לו ואפשר דלא נקטיה בדוקא אלא אורחא דמלתא נקט שאין דרך להתאחר מלקרוא ק"ש עד אחר ג' שעות אם לא מחמת אונס: כתב הרמב"ם בפי' המשנה פ"ק דברכות ודע כי אלו השעות הנזכרים בכל המשנה הן השעות הזמניות וענין הזמניות הוא השעות שיש י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה ושאמר עד ג' שעות כאילו אמר עד כלות רביע יום אחר שיהיה היום יום תקופת תמוז או תקופת טבת. וכתב רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל הנה מבואר לפי זה שיש לנו להזהר בימי החורף למהר לקרוא ק"ש מאחר שהיום קטן ורביע היום הוא קצר: קרא ק"ש בלא ברכות אם מותר לו לחזור ולקרוא כתבתיה בסימן מ"ו : כתב הכלבו טעה בק"ש של שחרית י"א שאין לה תשלומין בערבית ולא של ערבית בשחרית ורבינו חיים כתב דק"ש שוה לענין תפלה עכ"ל:
א סָעִיף א וקורין ק"ש וכו' סוף משנה פ"ק דברכות (דף י"א) מאימתי זמנה וכו' משנה שם (דף ט) מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן ר' אליעזר אומר בין תכלת לכרתי וגומרה עם הנץ החמה פי' ר' אליעזר הוא דקאמר לה כדמוכח (בדף כ"ה) ר' יהושע אומר עד ג' שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות ובגמרא בין תכלת שבה ללבן שבה ופי' התוספות והרא"ש בין חוליא של תכלת ובין חוליא של לבן שבציצית ומשמע דהלכה כת"ק דאמר בין תכלת ללבן תניא ר' מאיר אומר משיכיר בין זאב לכלב ר"ע אומר בין חמור לערוד אחרים אומרים משיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירנו אמר רב הונא הלכה כאחרים אמר אביי לתפילין כאחרים לק"ש כותיקין ומשמע מדברי הר"ר יונה דמפרש דאביי לא אתא לחלוק אדרב הונא דודאי תחלת זמן ק"ש כאחרים אלא דאפ"ה לא יקדים לקרות ק"ש משיראה חבירו מרחוק ד' אמות ויכירנו משום דצריך להקדים הנחת תפילין קודם ק"ש כדאיתא בפ' היה קורא סוף (ברכות דף י"ד) והלכך לתפילין כאחרים אבל לק"ש מצוה מן המובחר כוותיקין וזו היא דעת רבינו ולכך פסק דזמנה של ק"ש משיראה חבירו וכו' אבל בדברי הרא"ש מפורש דלא קא מפרש הכי שהרי כתב דהא דקאמר אביי לק"ש כותיקין היינו למצוה מן המובחר אבל מודה הוא דתחלת זמן קריאה היא משיכיר בין תכלת ללבן כסתמא דמתני' עכ"ל אלמא דמפרש דאביו פליג אדרב הונא והלכתא כאביי דלק"ש אין זמנה כאחרים אלא לתפילין כאחרים אבל לקריאת שמע תחלת זמנה משיכיר בין תכלת ללבן כסתמא דמתני' אלא דלמצוה מן המובחר כוותיקין והרמב"ם לא הזכיר לא שיכיר בין תכלת ללבן ולא משיראה את חבירו ברחוק ד' אמות אלא כתב דמצותה כותיקין ובדיעבד אם קרא אחר שיעלה עמוד השחר יצא א"נ בשעת הדחק קורא לכתחלה משעלה עמוד השחר נראה דלקח לו שטה אחרת דס"ל דכיון דהלכה כברייתא דרשב"י דלאחר עמוד השחר יוצא בשל יום א"כ הא דאמר אביי לק"ש כותיקין היינו דמצותה לכתחלה כותיקין ואידחי להו להני שיעורים דבין תכלת ללבן ומשיראה חבירו דמה נפשך אי לכתחלה אין לקרותה אלא כותיקין ואי בשעת הדחק או בדיעבד יוצא לאחר עמוד השחר מיד אפי' קודם משיכיר בין תכלת ללבן וקודם משיראה חבירו ברחוק ד' אמות ויכירנו. ונראה שזאת היא דעת הרי"ף שהביא הך דרב הונא דאמר הלכה כאחרים ודאביי דאמר לתפילין כאחרים לק"ש כותיקין ואח"כ אמר וכן הילכתא ואם היה מפרש דאביי ס"ל דזמן ק"ש כתנא דמתניתין משיכיר בין תכלת ללבן א"נ כאחרים משיראה חברו וכו' אלא דלמצוה מן המובחר כותיקין א"כ לא שייך לומר וכן הילכתא דמאן פליג עלה דליכא מצוה מן המובחר כותיקין אלא דעת הרי"ף היא דלכתחלה הכי הילכתא דוקא כותיקין וקודם לכן משעלה עמוד השחר עד זמן דותיקין אסור לכתחלה אלא בדיעבד יצא או בשעת הדחק כדפסק הרי"ף להדיא בריש ברכות והיינו ממש כמו שפסק הרמב"ם אבל רבינו סובר כה"ר יונה דמפרש דמה שאמרו ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה אינו אלא למצוה מן המובחר אבל לפי הדין איכא עוד שני זמנים בזמן התחלת הק"ש הראשון אחר עמוד השחר היכא דאירע לו דחק זה שיוצא לדרך מתחיל אחר עמוד השחר מיד השני אם לא היה שעת הדחק מתחיל לקרוא לכתחלה משיראה את חבירו ויכירנו או משיכיר בין תכלת ללבן להרא"ש. וראיתי שכתב הרמב"ן בריש ברכות דאיתא בירושלמי מאן דאמר כדי שיהא אדם רחוק מחבירו ד' אמות ומכירו כמ"ד בין תכלת ללבן כלומר דחד שיעורא הוא עכ"ל וכ"כ ב"י דלפי זה דעת רבינו ודעת הרא"ש אחת היא ובש"ע כתב כדברי רבינו והכי נקטינן והיא דעת התוס' וכל הפוסקים דוותיקין אינה אלא למצוה מן המובחר אבל יש עוד זמן אחר לכתחלה זולתי הרי"ף והרמב"ם כדפי':
ב סָעִיף א ומ"ש עד סוף ג' שעות כ"כ הרמב"ם וכתב הסמ"ג דה"א בירושלמי ר' אסא ור' חייא בר רב הונא הוו מצלי לתלת שעין ר' ברכיה קרי שמע ומצלי בתר תלת שעין וכן ברפ"ק דברכות ר' יוסי ור' אתא נפקין לתעניתא אתא צבורא מקרי שמע בתר ג' שעין כו' הובא לעיל בסוף סי' מ"ו ע"ש והא דאיתא ברפ"ק דברכות בפלוגתא דר' ור' נתן דאמרינן לר' נתן דג' משמרות הוי הלילה הא דכתיב קדמו עיני אשמורות סבר לה כר' יהושע דתנן עד ג' שעות שכן דרך מלכים לעמוד בג' שעות שית דליליא ותרתי דיממא ה"ל ב' משמורות אלמא דדרכן של מלכים לעמוד בתחלת שעה השלישית וכפרש"י אפ"ה לאחר שעומדים ממטתן שוהין בלבישתן ובעשיית צרכיהן עד סוף שעה שלישית ואז קורין שמע ולכן כתב הרמב"ם ורבינו עד סוף ג' שעות:
ג סָעִיף א ומ"ש וכ"כ הרמב"ם מצותה שיתחיל וכו' אע"ג דרבינו חולק על הרמב"ם דסובר דאין לק"ש אלא זמן אחד לכתחלה דהיינו כוותיקין ולרבינו יש עוד זמן שני לכתחלה משיראה את חבירו כדפי' בסמוך מ"מ בפי' ותיקין היו גומרין כתב הרמב"ם כמו שפי' רבינו דהיינו שהתחילו קודם הנץ החמה כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה דלא כיש מפרשין גומרין כמו קורין ויהיה פירושו שהיו קורין ק"ש מתחלת הנץ החמה עד ג' שעות לכתחלה אבל לא קודם הנץ החמה וכמ"ש הרא"ש ע"ש רבינו חננאל שסובר דכך היא הלכה וכבר השיג עליו הרא"ש לשם (דף ע') ריש ע"ג:
ד סָעִיף א ומ"ש ושיעור זה כמו שיעור שעה אחת קודם שיעלה השמש נראה לפי נוסחא זו שהרמב"ם בא להודיע השיעור מהתחלת היום כל זמן שהוא נקרא בשם קודם הנץ החמה עד הנץ החמה והוא כמו שיעור שעה אחת קודם שיעלה השמש וכתב כן על פי הירושלמי ריש ברכות דמשיאיר המזרח עד הנץ החמה ד' מילין שהוא כמו שיעור שעה אחת בקירוב לפי חשבון מהלך אדם בינוני ארבעים מילין ביום שהוא י"ב שעות דהשתא כשאדם יודע השיעור יכול לכוין לפי מנהגו בתפלה מתי יתחיל ביוצר אור כדי שיוכל לסיים ברכה אחרונה עם הנץ החמה ויתפלל ביום וכתב ב"י דיש נוסחא כתוב בה עישור שעה אחת ובכסף משנה כתוב דהיא נוסחא אמתית גם מהר"י אבוהב דחק לפרש הנוסחא שכתב רבינו ולפע"ד נראה עיקר הנוסחא הראשונה וכדפי' דאילו לנוסחא השנייה קשה היאך נותן הרמב"ם שיעור עישור שעה אחת הלא אין דרך המתפללים אחד יש מאריך הרבה ומכוין בתפלתו ובקריאתו ויש מקצר אבל לפי הנוסחא הראשונה וכדפי' ניחא דכל אחד יודע לכוין לפי מנהגו בתפלתו אחד מאריך ואחד מקצר ודו"ק:
ה סָעִיף א מי שהוא אנוס כגון שצריך להחזיק בדרך כו' כך פסק הרי"ף ריש ברכות דהך ברייתא דרשב"י דלאחר עה"ש יוצא בה בשל יום היינו בדיעבד אם קרא אעפ"י שלא היה אנוס יצא וא"צ לקרותה פעם שנייה. א"נ בשעת הדחק כגון מי שמשכים לצאת בדרך וכיוצא בו וכן פסקו הפוסקים וכתב רבינו יכול לקרותה מיד אחר שיעלה עה"ש וכן אם קראה מיד אחר שיעלה עה"ש להוציא ממ"ש התוס' (בדף ח') ד"ה לא לעולם וז"ל דהאי דנקט לאחר עה"ש לאו דוקא מיד הוא דהא צריך להמתין לכל הפחות כדי שיעורא דמתניתין עד שיכיר בין תכלת לכרתי עכ"ל וכתבו כך משום דהם מפרשים דרשב"י שלא בשעת הדחק קאמר אבל לדעת הפוסקים דרשב"י בשעת הדחק קאמר אפילו קודם שיכיר בין תכלת לכרתי שרי וכן אם קרא בדיעבד יצא:
ו סָעִיף א ומ"ש והוא שלא יהא רגיל לעשות כן כראה דרבינו הוציא דין זה מדקשה מהא דתניא ביומא הקורא עם אנשי משמר לא יצא מפני שהן מקדימין אלמא דהקורא לאחר עה"ש לא יצא בדיעבד דקושיא זו הקשה הרשב"א וישבה בכמה פנים ומביאו ב"י אבל רבינו סובר דליכא קושיא דהתם הקורא עם אנשי משמר קאמר דהיינו דקורא עמהם בכל יום החמירו בו חכמים דלא יצא דיעבד וצריך לקרותה פעם שנייה כדי שלא יהא רגיל בכך אבל באקראי בעלמא פעם אחת בחדש יצא בדיעבד והכי נקטינן ולא הביאו הש"ע לפי שהוא דבר פשוט והא ודאי דדוקא אמי שקרא בדיעבד יצא קאמר רבינו שלא יהא רגיל בכך אבל אם הוא שעת הדחק שצריך להחזיק בדרך וכו' אפי' רגיל טובא שרי כיון דאנוס הוא מאי ה"ל למיעבד. ויש להקשות דכאן פסק רבינו דבאנום יקרא ק"ש מיד לאחר עה"ש בביתו ולא כתב שום מחלוקת ע"ז ובסי' פ"ט כתב שנחלקו התנאים בברייתא וגם הפוסקים נחלקו בזה ומסקנת רבינו כפירש"י ור"ח דאם הוא אנוס לילך לדרך יתפלל בביתו מעומד מיד לאחר עה"ש וק"ש לא יקרא בביתו אלא בדרך יקרא כשיגיע עונתה וא"כ הפסקים סותרין אלו לאלו ונראה דס"ל לרבינו דהתנאים בברייתא לא נחלקו אלא כשאי אפשר לו להתעכב בביתו עד שיקרא ק"ש בברכותיה ויתפלל דאם היה אפשר לו להתעכב הכל מודים דקורא ק"ש ומתפלל בביתו מיד לאחר עה"ש דאיכא תרתי תפלה מעומד ומסמך גאולה לתפלה וכיון דהוא אנוס מיד לאחר עה"ש בין ק"ש ובין תפלה הכל שרי לא נחלקו אלא היכא שאי אפשר לו להתעכב אלא להתפלל בלבד או לקרות ק"ש בברכותיה בלבד מ"ס תפלה מעומד עדיף ולכן מתפלל בביתו ואח"כ קורא שמע בעונתה בדרך ומ"ס מסמך גאולה לתפלה עדיף ולכן קורא שמע ומסמיך גאולה לתפלה בדרך בעודו מהלך ובזו פסק רבינו כמ"ד תפלה מעומד עדיף אבל כאן מיירי דיוכל להתעכב עד שיקרא ק"ש ויתפלל ולכן קאמר רבינו דמותר לו לכתחלה לקרוא ק"ש מיד לאחר עמוד השחר וכ"ש שמותר לו להתפלל מיד דקעביד תרתי מסמך גאולה לתפלה ותפלה מעומד ומה שלא כתב רבינו כאן כך בפירוש משום דלא איירי כאן בדין תפלה אלא בדין ק"ש. והב"י כתב ע"ש הרשב"א לחלק בין הולך בין גדודי חיה ולסטים דאי אפשר לקרות אפילו פסוק ראשון בכוונה בדרך הלכך מותר לקרות ק"ש בביתו מיד לאחר עמוד השחר אבל במקום שאין שם גדודי חיה ולסטים צריך שיקרא ק"ש בעונתה בדרך ואסור לו לקרותה בביתו אחר שיעלה עמוד השחר ומהר"י אבוהב כתב שכך היא דעת רבינו שכתב להחזיק בדרך דמשמע שהוא נחפז ללכת כו' כגון בגדודי חיה ולסטים הא לאו הכי אסור לו לקרות לאחר שיעלה עמוד השחר ולפעד"נ דוחק לומר שרבינו נתכוין לזה אלא דעתו ודאי כדעת הרי"ף והרמב"ם וכל הפוסקים דכל שהוא צריך לצאת לדרך מותר לו לקרות ק"ש ולהתפלל מיד לאחר עמוד השחר דמוטב לקרות ק"ש ולהתפלל בביתו בכוונה מלקרות ק"ש ולהתפלל בדרך בעונתה שלא בכוונה וה"ה אם אינו יכול להתעכב בביתו לקרות ולהתפלל יעשה א' מהם בביתו בכוונה דהיינו תפלה מעומד והכי נקטינן דלא כש"ע שפסק כהרשב"א שהוא יחיד בדבר זה ואע"ג שגם הרמב"ן כתב כן בפרק קמא דברכות יש לנו לתפוס דעת כל שאר הפוסקים שלא כתבו לחלק בכך ומתירין בכל ענין ודו"ק. ועיין במ"ש בסי' פ"ט בזה:
ז סָעִיף א אעפ"י שזמנה נמשך עד סוף שעה שלישית אם נאנס ולא קרא יכול לקרותה וכו' הקשה ב"י מנ"ל לרבינו לחלק בין נאנס ללא נאנס דבגמ' לא חילקו וכן בשום פוסק לא נזכר חילוק זה גבי ק"ש דיום אלא בק"ש דלילה דשכיח שינה הוא דלא התירו לאחר זמנה אלא היכא דאנוס אבל ביום שרי אפי' לא נאנס ואפשר דאורחא דמילתא נקט שאין דרך להתאחר אם לא מחמת אונס עכ"ל ונכון ליישב דנקט נאנס משום סיפא דמכאן ואילך לא יקרא בברכותיה אפילו נאנס:
א סָעִיף א וכ"כ התוספות פ"ק דברכות והרא"ש והוא דעת הר"ר יונה והרשב"א דמצוה מן המובחר כוותיקין אבל התחלת זמנה קודם לכן וב"י דקדק מלשון הרמב"ם והרי"ף שס"ל שהתחלת זמנה כוותיקין ואין בדקדוקו הכרח כי יש לישב דברי הרי"ף והרמב"ם דאין חולקין בזו:
ב ואיני מבין דבריהם כלל כי מה שהקשה מהרי"א אינו כלום דהרב הטור לא קאמר אלא מעט קודם הנץ החמה וזה קאי על אימת יתחיל לקרוא ק"ש ושיעור הרמב"ם הוא להודיע לנו זמן הנץ החמה אימת הוא קודם עליית השמש על הארץ והאמת הוא כמו שפירש מהר"י אבוהב אבל קושייתו אינו כלום ומ"ש ב"י שמצא נוסחא א' כולי אותה נוסחא שמצא הוא טעות' דכל היודע מעט בחכמת התכונה יודע שהאמת הוא כן ששיעור הנץ החמה דהיינו תחילת זריחת השמש על הארץ עד שיעלה כל גוף השמש הוא כשיעור שעה אחת וכן בשקיעת החמה גוף השמש שוקע בשעה אחת ע"כ אותה נוסחא היתה מוטעת והעישור שבה היה [ראוי] להיות שיעור אלא שהחליף לו שי"ן בעי"ן:
ג ומבואר שם דאף אם קרא ק"ש בשחרית בלא ברכות דמותר לחזור ולקרות עם הברכות וראייה מק"ש של ר' יהודה הנשיא ועיין לעיל וס"ס ס"ז מדברי הרוקח שכתבתי שם משמע דאם קרא ק"ש בלא ברכות צריך לברך אח"כ הברכות וכן משמע מדברי ב"י סימן מ"ו:
א סָעִיף א ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה. ע"ל סי' רל"ו כתבתי טעם למה בערבית ד' ובשחרית ג':
ב סָעִיף א ונמשך עד סוף ג' שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות וכתב הרמב"ם בפירוש המשנה בפ"ק דברכות דע כי אלו השעות הנזכרים בכל המשנה הן השעות הזמניות ועניין הזמניות הוא השעות שיש י"ב ביום וי"ב בלילה וכשאמר עד ג' שעות כאילו אמר עד כלות רביעית מהיום אחר שיהיה היום או תקופת תמוז או תקופת טבת:
ג סָעִיף א כוותיקין שהיו כו' פי' ותיקין מפולפלין ומחודדים מלשון מפרק הרים דמתרגמינן מוותק טוריא תלמידי ר"י פ"ק דברכות דף ז' ע"א:
ד סָעִיף א עם הנץ וכו' כמ"ש ייראוך עם שמש:
ה סָעִיף א כמו שיעור שעה אחת כו' כתב ב"י וו"ל כתב מהר"י אבוהב אל יקשה בעיניך היאך קרא הרב לזה הזמן מעט שהנה עליית השמש דהרמב"ם ר"ל לאחר שיעלה גוף השמש כולה והנץ דחמה הוא מיד כשמתחיל גוף השמש לעלות עכ"ל ובנוסחא אחרת במיימוני מצאתי כתוב במקום שיעור שעה עישור שעה עכ"ל ב"י ואיני מבין דבריהם כלל כי מה שהקשה מהרי"א לק"מ דהרב הטור לא אמר אלא מעט קודם הנץ החמה וזה קאי על אימת יתחיל לקרות ק"ש ושיעור הרמב"ם להודיע לנו זמן הנץ החמה אימת הוא קודם עליית השמש על הארץ והאמת הוא כמ"ש מהררי"א אבל קושייתו אינו כלום ומ"ש ב"י שמצא נוסחא אחרת כו' אותה נוסחא שמצא ט"ס היא דכל היודע מעט בחכמת התכונה יודע שהאמת הוא כך שיעור נץ החמה דהיינו תחלת זריחת השמש על הארץ עד שיעלה כל גוף השמש הוא השיעור שעה וכן בשקיעת החמה גוף השמש בשעה א' וע"כ אותה נוסחא היא מוטעת ועישור צ"ל שיעור עכ"ל ד"מ:
ו סָעִיף א ומי שיוכל לכוין כו' עיין הטעם לקמן סי' ק"א:
ז סָעִיף א כיון שצריך להחזיק בדרך ולא כתב לצאת לדרך משום דל' דלהחזיק משמע שהוא נחפז ללכת במרוצה כלומר שהוא בדרך בענין שלא יוכל לכוין דעתו ובזה מיושב דלא תיקשי מ"ש כאן אמ"ש לקמן סי' פ"ט ז"ל מי שהוא אנוס כגון שצריך לצאת לדרך כו' יכול להתפלל משעלה ע"ה וימתין מלקרות שמע עד שיגיע זמנה. ובעל ש"ג הקשה מזה על זה בפ"ק דברכות. ובזה מיושב דהכא מיירי בענין שלא יכול לכוין עצמו בדרך וכיוצא בזה תי' ר"י שם ליישב דברי רי"ף ע"ש דף ג' ע"א:
ח סָעִיף א אם נאנס ולא קרא כתב ב"י דנאנס ל"ד אלא נקט נאנס דבלא"ה לא יתאחר כ"כ וכן משמע מדברי רבינו והרמב"ם והרא"ש:
ט סָעִיף א כל שעה רביעית שהוא זמן תפלה כר' יהודה כדלקמן ריש סי' פ"ט:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.