א ועומד התוקע לתקוע שצריך שיתקע מעומד דכתיב יום תרועה יהיה לכם וילפינן מלכם דכתיב גבי עומר וספירת העומר מעומד דכתיב מהחל חרמש בקמה אל תקרי בקמה אלא בקומה וקודם שיתקע יברך לשמוע קול שופר ולא לתקוע דלאו בתקיעה תליא מילתא אלא בשומע כדתנן (כז:) התוקע לתוך הבור כו' לא יצא כתב א"ה ויברך שהחיינו ויתקע תשר"ת ג"פ ותש"ת ג"פ ותר"ת ג"פ ואם התחיל ולא יכול להשלים כתב ר"י דבר פשוט הוא שמשלים אחר ואפילו ג' וד' ודי בברכה שבירך הראשון כי הראשון מברך בשביל כל הצבור ותוקע ולמה יברך השני ואפילו אם בירך ולא יכול לתקוע כלל השני תוקע בלא ברכה וברכה לבטלה לא הוי כיון שיוצא בתקיעת השני אמר רבי יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן פירוש למה תוקעין מיושב קודם מוסף וחוזרין ותוקעין על סדר ברכות למה מקדימין לתקוע מיושב כדי לערבב השטן פי' כדי שיתערבב מיד בתקיעה ראשונה שלפני התפלה ולא יקטרג בשעת תפלה וי"מ שמכח תקיעה ראשונה מתערבב בשנייה והכי איתא בירושלמי בלע המות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע קול שופר חדא זימנא בהיל ולא בהיל אומר שמא ההיא זימנא דשופר גדול כד שמע תניינא אומר ודאי מטא זמניה ומירתת ומתערבב ולית ליה פנאי למיעבד קטיגוריא אבל לעולם עיקר תקיעה היא מעומד שהיא על סדר ברכות כדתנן העובר לפני התיבה בי"ט של ר"ה השני מתקיע פירוש מי שמתפלל תפלת מוסף מתקיע ודקדק רב האי מדקאמר מתקיע ולא אומר תוקע אלמא אחר תוקע ולא ש"צ וכתב א"א ז"ל והטעם כי הא דתנן בפרק אין עומדין (ברכות לד.) העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף פי' שמא יטרף דעתו בעניית אמן ואז לא ידע מהיכן יתחיל לחזור ואם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו מזה הטעם עצמו ואם הוא בטוח שנושא כפיו וחוזר לתפלתו שאינו מתבלבל רשאי וכן הטעם בכאן דתקיעה ודאי לא הוי הפסק הלכך אם הוא מובטח שחוזר לתפלתו רשאי לתקוע וכ"כ בעל העיטור מסתברא שאם ש"צ יודע לתקוע הרשות בידו אלא מנהג הראשונים שהיו זריזין במצות ומחבבין אותן כל אחד ואחד נוטל חלקו כדי לקבל שכר וכ"כ אחי ה"ר יחיאל ז"ל וכן עוד מנהג באשכנז שגדולי העיר מקדימין לתקוע כל מי שזריז בו יותר מה שאין כן בספרד שבורחים מן המצוה עד שצריכים לשכור אחד מן השוק לתקוע להם ולא ידעתי מאין מצאו היתר זה כי נ"ל שאסור כדתניא (ב"מ נח:) השוכר את הפועל לשמור הפרה והתינוק אין נותנין לו שכר שבת אלמא בהדיא קתני שאסור ליטול שכר שבת אלא ע"י הבלעה כדמפרש בסיפא דברייתא ששכרו לשמור חדש משם יראה שיצא שכרו בהפסדו וע"ז נאמר עבירה גוררת עבירה ע"כ: וא"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין בה בתחלתה מריעין לה בסופה מ"ט משום דלא מיערבב שטן ומפרש בה"ג דלא דאקלע בשבתא אלא דאיתיליד אונסא ולא תקעו רמז לדבר אין שטן ואין פגע רע ראשי תיבות שופר פי' כשיש שופר אין פגע רע אע"פ שאין שופר מפורש בתקיעות ר"ה אנו לומדין אותו מיובל דכתיב בי' והעברת שופר תרוע' בחדש השביעי:
א סָעִיף א ועומד התוקע לתקוע שצריך שיתקע מעומד דכתיב יום תרועה יהיה לכם וילפינן מלכם דכתיב גבי עומר וכו' כן כתב הגה"מ בפ"ג בשם סמ"ק:
ב סָעִיף א וקודם שיתקע יברך לשמוע קול שופר ולא לתקוע דלאו בתקיעה תליא מלתא וכו' ז"ל הרא"ש בפרק בתרא דר"ה ר"ת כתב שיש לברך על תקיעת שופר משום דעשייתה היא גמר מצותה וראבי"ה הביא הירושלמי תוקע שופר צריך לברך אקב"ו לשמוע בקול שופר ושהחיינו ואח"כ תוקעין וכ"כ בה"ג הא דמברכין לשמוע קול שופר ולא מברכין לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו על מקרא מגילה משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר כדתנן התוקע לתוך הבור וכו' פעמים שהתוקע בעצמו לא יצא כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותוקע עכ"ל. ורבינו נתכוון לכתוב דברי בה"ג וקיצר במקום שאמרו להאריך והרמב"ם כתב ג"כ שמברך לשמוע קול שופר וכתב רבינו ירוחם שכן עיקר וסמ"ק כתב כדברי ר"ת ואין נוהגין כן: וכתב הגאון מהר"ר אליה מזרחי זלה"ה על דברי סמ"ג דאי כדמפרש לה הטור משום דבשמיעה תליא מלתא ולא בתקיעה והביא ראייה מדתנן התוקע לתוך הבור וכו' הא א"ר הונא ל"ש אלא לאותן העומדין על שפת הבור וכו' ואיכא למימר שאני העומדין על שפת הבור דלא תקעו אבל היכא דתקע אפילו לא שמע יצא עכ"ל. ודבר ברור הוא של' רבינו הקצר גרם לו לכתוב כן שאילו היה מעתיק דברי הרא"ש לא היה מקשה כן שהרי מתוקע עצמו מייתי לה: וכתב הר"ן בפ"ק דפסחים איכא למידק מפני מה אנו מברכים במגילה על קריאתה ותקנוה בעל מפני שיכול הקריאה להתקיים ע"י אחר ובשופר תקנו הברכה על שמיעתו ותקנוה בלמ"ד לפי שא"א להתקיים ע"י שליח נעביד איפכא שתהא ברכת מגילה על השמיעה ובלמ"ד וברכת שופר על התקיעה ובעל י"ל שלפי שהמגילה יש בה פיסוק אותיות שצריך לשמוע אותן תקנו ברכתה על קריאתה ללמד שלא בקול בלבד הוא יוצא אלא בשמיעת קריאתה אבל בשופר אין ל' תקיעה מוכיח פיסוק קולות יותר משמיעה עכ"ל: כתוב בתה"ד דמי שכבר יצא י"ח תקיעת שופר ובא לתקוע כדי להוציא את חבירו דמן הדין לא יברך התוקע אלא השומע מברך אבל אין נוהגין כן: כתב א"ח ויברך שהחיינו וכ"כ הרמב"ם וסמ"ג: כתב הרמב"ם פרק י"א מה" ברכות אחד העושה מצוה לעצמו ואחד העושה לאחרים מברך קודם עשייתה אקב"ו לעשות אבל א"צ לברך שהחיינו ולא על מצוה שעשה לעצמו עכ"ל. נראה מכאן שמי שיצא כבר ידי תקיעה ואח"כ תוקע להוציא אחרים שלא יברך שהחיינו וכן מי שיצא כבר ידי מקרא מגילה וכן מי שאומר קידוש להוציא אחרים והוא אינו רוצה לצאת ידי אותו קידוש כך מצאתי כתוב נראה שזה כדעת ת"ה דבסמוך ואין נוהגים כן. ואפשר דהרמב"ם לא איירי אלא במצוה שיש בה מעשה אבל מצוה שאין בה מעשה אלא דיבור או קול מברך שהחיינו אפילו כשעושה אותה לאחרים:
ג סָעִיף א ויתקע תשר"ת ג"פ וכו' יתבאר בסימן תק"צ בס"ד:
ד סָעִיף א ואם התחיל ולא יכול להשלים כ' הר"י דבר פשוט הוא שמשלים אחר ואפילו ג' וד' ודי בברכה שבירך ראשון וכו' כ"כ ג"כ הרא"ש בפ' בתרא דר"ה וז"ל ואם התחיל לתקוע ועף והוצרך אחר לגמור מתחיל ממקום שפסק ואינו צריך לברך כיון ששמע ברכת הראשון ואע"'פ שלא היה בדעתו לתקוע מ"מ גם על השמיעה היה צריך לברך לשמוע קול שופר אלא שנפטר בברכת התוקע וה"ה אם תקע נפטר בשמיעת הברכה ואף אם לא יוכל המברך לתקוע כלום נפטר התוקע בברכת המברך עכ"ל. וכ"כ ה"ה בפ"ג בשם רבינו האי וכ"כ המרדכי בסוף ר"ה בשם רבינו יואל שראה מעשה בפני רבינו אפרים וריב"ם שאחד בירך ותקע מקצת התקיעות ושלח השופר לאחר וסיים התקיעות בלא ברכה ורשב"ט הביא ראיה מתוספתא דמגילה מעשה בר"מ שקרא מיושב ונתנה לאחר ובריך עליה ופריך עלה בירושלמי זה קורא וזה מברך א"ר ירמיה מכאן שהשומע כקורא וכי היכי דהשומע כעונה ה"נ שומע כתוקע עכ"ל. ומשמע דהיינו דוקא כשהיה שם התוקע בשעת הברכה אבל אם לא היה שם באותה שעה צריך הוא לברך בודאי:
ה סָעִיף א ומ"ש רבינו וברכה לבטלה לא הוי כיון שיצא בתקיעת השני נ"ל דה"ק ברכה לבטלה לא הוי כיון שהשני יוצא בברכתו אלא שתלה הדבר בשיצא בתקיעת השני ולא דק דכיון שהשני יוצא בברכתו אע"פ שלא יצא הוא בתקיעת השני כגון שיצא והלך לו או שסתם אזנו ולא שמע התקיעה לא היתה ברכתו לבטלה:
ו סָעִיף א א"ר יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין וחוזרין ותוקעין וכו' בפ"ק דר"ה (טז.) ומשום דלכאורה משמע דאתקיעות דמעומד מתמה למה הן צריכות כיון שכבר תקעו מיושב וא"א לפרש כן שהרי עיקר התקיעות על סדר הברכות הן לכך פי' רבינו דאתקיעות דמיושב מתמה למה הן צריכות כיון שסופן לתקוע על סדר הברכות והן תקיעות של עיקר וכ"פ הר"ן ג"כ: וכתב עוד הר"ן נ"ל שלכך הקדימו תקיעות דמיושב אף ע"פ שהיה ראוי להקדים אותם שעל סדר הברכות שהן עיקר לפי שאילו היו מקדימים אותם אפשר שלא היו חוששים אח"כ לתקיעות מיושב שאינן אלא לערבב את השטן בלבד ולפיכך הקדימו תקיעות דמיושב שבידוע שלא יזלזלו באותם שעל סדר הברכות: וכתב עוד שהקשו בתוס' דהא עבר משום בל תוסיף ותירצו דלא שייך בל תוסיף בעשיית המצות ב"פ:
ז סָעִיף א ואמאי דאמרינן כדי לערבב את השטן פי' הר"ן ולהכניע את היצר כדכתיב (עמוס ג׳:ו׳) אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו דשטן היינו יצה"ר:
ח סָעִיף א ומ"ש רבינו פירוש כדי שיתערב מיד בתקיעה ראשונה וכו' וי"מ שמכח תקיעה ראשונה מתערבב בשנייה והכי איתא בירושלמי וכו' כל זה כתוב ברוקח: סמ"ג כתב הא דירוש' בשם המדרש וכתב עוד ובל' המדרש אם לא יתפחד מ"מ זוכר שלקץ הימים כשיתקע בשופר גדול יגיע זמנו להיות נבלע לנצח ולעולם כששומע קול שופר זוכר אותה שעה כאדם שרואה מת שזוכר יום המיתה ומעירבב בזה ואינו יכול לקטרג ובספר הזוהר כתוב ת"ח ביומא דר"ה עלמא איתדן ובו דינא דקב"ה יתיב ודן כל עלמא ואיהו סטרא אחרא קאים מסטרא דא וכל אינון דאתדנו למותא אשגח עלייהו ואתרשימו קמיה ובשעתא דישראל מתערו רחמי עלייהו בההוא קול דשופר כדין אתערבו כול' דלא ידעי ולא משגחי באינון דאתדנו עד דלבתר כל אינון דלא מהדרי בתשובה ואגזר עלייהו מותא ודאי נפקין פתקין מבי מלכא ואתמסרו ליה כיון דאתמסרו לא אהדרו פתקין עד דיתעביד דינא וישראל כולהו בעיין לאסתמרא מיניה.
ט סָעִיף א כדתנן (שם לב.) העובר לפני התיבה בי"ט של ר"ה הב' מתקיע פירוש מנהגם היה שש"צ המתפלל ביוצר אינו מתפלל במוסף אלא ש"צ אחר וקתני דתקיעות שעל סדר הברכות אין תוקעין אותם אלא במוסף ולא ביוצר ומתמה בגמרא אמאי אין תוקעין ביוצר דהא זריזים מקדימים למצות א"ר יוחנן בשעת השמד שנו ופירש"י עו"ג גזרו שלא יתקעו והיו אורבים להן כל ששה שעות לקץ תפלת שחרית לכך העבירום לתקוע במוספין וכתבו התוספות (שם) ואף על פי שבטל השמד לא עבדינן כדמעיקרא דחיישינן שמא יחזור דבר לקלקולו ולפירו' הירושלמי ניחא טפי דמפרש שם שדמו עו"ג שנאספו לתקוע תרועת מלחמה ועמדו עליהם והרגום ולכך תקנו תקיעות וברכות במוסף דכי חזו דקרו בקריאת שמע ומתפללין וקורין בתורה וחוזרין ומתפללין ותוקעין אמרי בנימוסייהו אינון עסקין כלומר בחוקיהם ובתורתם:
י סָעִיף א ומ"ש רבינו דקדק רבינו האי מדקאמ' מתקיע ולא קאמר תוקע אלמא אחר תוקע ולא ש"ץ כ"כ בשמו הרא"ש והר"ן בפרק בתרא דר"ה:
יא סָעִיף א ומ"ש בשם הרא"ש עד רשאי לתקוע הכל בפרק הנזכר וביאור המשך לשון רבינו כך הוא ר"ל שעיקר התקיעות הם אותן שמעומד ומדיקדוק רבינו האי משמע שאותן שמעומד אינן עיקר שאם היו עיקר היה יכול הש"ץ לתקוע ולא היה הפסק אבל כיון שאין הש"ץ רשאי לתקוע ומשמע דטעמא משום דהוי הפסק אלמא אינם עיקר לכך כתב דברי הרא"ש דמפרש טעמא שאין ש"ץ תוקע לא הוי משום הפסק אנא מפני הטירוף אבל הפסק לא הוי מאחר שהן עיקר התקיעות: הכלבו כתב דברי רבי' האי וכתב עוד ואע"ג דאמרינן נמי סוטה (ל:) מקרא את ההלל שהוא גם כן לשון מפעיל התם נמי טעמא לפי שמקרא אותו לצבור כדאמרינן התם הוא אומר הללויה וכל העם אומרים הללויה:
יב סָעִיף א וכתב עוד אחרי שהטעם כדי שלא יטעה בברכות נ"ל שש"ץ רשאי לתקוע תקיעות שמיושב משום דלא שייך בהו האי טעמא ופשוט הוא :
יג סָעִיף א ולא ידעתי מאין מצאו להם היתר זה כי נ"ל שאסור כדתניא השוכר את הפועל וכו' המרדכי כתב בס"פ אע"פ אהא דקאמר התם (סד.) מיחזי כשכר שבת מכאן פסק הר"ב יש לי חשש על החזני' שמשכירים אותם להתפלל בשבת וה"ר שמואל אומר דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצוה להתפלל עכ"ל ויש לתמוה על ה"ר שמואל דאטו כדי לקיים המצוה נחלל שבת וי"ל דבגמרא איתא הא על מורד ומורדת דקא בעי מ"ש איהו דיהבינן ליה דשבת ומ"ש איהי דלא יהבינן לה דשבת ומשני איהי דמיפחת קא פחית לא מיחזי כשכר שבת איהו דאוסופי קא מוספא מיחזי כשכר שבת ופירש"י כשכר שבת וגזירה משום מקח וממכר ושכירות עכ"ל ומשמע דאפי' אי הות מוספא ליכא איסורא אפי' מדרבנן דהא מקח וממכר גופיה לא מתסר אלא מדרבנן והיכי גזרינן במורד דאוסופי מוספא אטו מקח וממכר הו"ל גזירה לגזירה אלא ודאי לית ביה איסורא כלל אפי' מדרבנן אלא דלתקן להוסיף לכתחלה לא רצו חכמים משום דהוי מיחזי לאינשי כשכר שבת וכן משמע בפרק מקום שנהגו (פסחים נ:) דת"ר ד' פרוטות אין בהם סימן ברכה לעולם וחד מינייהו שכר מתורגמנין מפרש טעמא משום דמיחזי כשכר שבת ואם איתא דהוה שום צד איסור בדבר לא הול"ל אין בהם סימן ברכה דמשמע דלית בהו איסורא אלא שאין רואין סימן ברכה ועוד דמשמע שהיה דרכם לשכור מתורגמנין בשבתות וי"ט להשמיע הדרשה לרבים וטעמא כדפרישית דכיון שאינו שוכר אותו בשבת עצמה אלא מע"ש שוכר אותו שאין איסור בדבר אלא שיש לחוש לכתחלה היכא דאפשר ובמקום מצוה לא חששו כלל וזהו דעת ה"ר שמואל שכתב דאין איסור דהא נותנים שכר לקיים המצוה כלומר כיון דאין איסור בדבר כלל אלא חששא בעלמא כיון דלקיים המצוה הוא שרו ושלא כדברי הר"ב יחיאל כנ"ל:
יד סָעִיף א ומ"ש ואור"י כל שנה שאין תוקעין בה בתחלתה מריעין לה בסופה וכו' בפ"ק דר"ה (יו.) פי' צריכים להתריע בסופה מפני הצרות שיבואו עליהם כדתנן בפ"ב דתעניות שמתריעין על הצרות:
טו סָעִיף א ומ"ש ומפרש בה"ג לא דאיקלע בשבת וכולי כ"כ שם הר"ן בשמי:
טז סָעִיף א ומ"ש רמז לדבר אין שטן וכו' הם דברי רבינו שכתב שבנוטריקון שופר נרמז הא דא"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין בתחלתה מריעין בסופה דנוטריקון שופר אין שטן ואין פגע רע שתוקעין שופר משמע הא אם אין תוקעין יש שטן ויש פגע רע והיינו שמריעין בסופה כדקאמר רבי יצחק:
יז סָעִיף א אע"פ שאין שופר מפורש בר"ה אנו לומדים אותו מיובל וכו' בפ' בתרא דר"ה (לג: לד) ת"ר מנין שבשופר ת"ל והעברת שופר תרועה אין לי אלא ביובל בר"ה מנין ת"ל בחדש השביעי שאין תלמוד לומר בחדש השביעי ומה ת"ל בחדש השביעי שיהו כל תרועות חדש השביעי זה כזה ובסוף הברייתא מייתי לה מדכתיב שביעי ביובל וכתיב שביעי בר"ה בג"ש ומפרש בגמרא דה"ק אי לאו ג"ש הוה מייתינא לה בהיקישא השתא דאתא ג"ש היקישא לא צריך:
א סָעִיף א ועומד התוקע לתקוע וכו' כ"כ בהגהות סמ"ק סימן צ"ג:
ב סָעִיף א ומ"ש יברך לשמוע קול שופר כך היא הסכמת הפוסקים וכך נוהגין דלא כהסמ"ג שפסק כר"ת לברך לתקוע בשופר ומיהו בדיעבד אם בירך לתקוע בשופר יצא וא"צ לחזור לברך לשמוע. ובשם אגודה ושכל טוב דאין לומר בקול דמשמע לעשות צוויו ולשמוע בקולו אלא יאמר קול שופר:
ג סָעִיף א ומ"ש דלאו בתקיעה תליא מילתא וכו' כן כתב הרא"ש וכתב עוד ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותוקע עכ"ל ודעת רבי' דהאי ופעמים וכו' הוא לפרש הא דתנן התוקע לתוך הבור לא יצא דמשמע דהתוקע עצמו נמי לא יצא ולמה לא יצא הלא העומד בבור ותוקע ודאי שומע קול שופר ועל זה אמר ופעמים וכו' דבהא ודאי אף התוקע אינו שומע קול שופר אלא קול הברה ולא יצא ולפי זה הא דאיתא התם ל"ש אלא לאותן העומדין על שפת הבור וכו' לא אתא להוציא התוקע עצמו דיצא אפי' עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ואין לחלק בין העומד על שפת הבור ובין עומדין בבור אלא לשומעין דהא ודאי ליתא דפשטא דמתני' משמע דבתוקע עצמו נמי קאמר דלא יצא אם שמע קול הברה וה"ק ל"ש דלא יצאו אלא לעומדין על שפת הבור בין תוקע עצמו ובין לשומעין ממנו התקיעה כיון דלא שמעו אלא קול הברה אבל אותן העומדין בבור דשומע קול שופר יצא בין התוקע עצמו ובין השומעין ממנו התקיעה השתא מפשטא דמתני' שמעינן דאף התוקע לא יצא אם לא שמע קול שופר אלא קול הברה א"כ השמיעה עיקר אם שמע קול שופר אע"פ דלא תקע ולכן יש לברך לשמוע קול שופר ולזה לא הביא רבינו אלא המשנה לבדה שממנה עיקר הראייה והשמיט האי ופעמים וכו' מפני שאינה אלא לפרש המשנה ובזה נתיישבה ההשגה שהשיג הר"א מזרחי על רבינו לפי מה שהבין דאין הוכחת דין זה דבשמיעה תליא מילתא מגופא דמתני' אלא בהצטרף מילתא דרבא דליתא אלא מגופה דמתני' לחוד מויתי כדפי':
ד סָעִיף א כתב אבי העזרי ויברך שהחיינו וכ"כ הרמב"ם בפי"א מה" ברכות והסמ"ג בה' שופר ואינו מפורש בתלמוד וכן דאומרים שהחיינו על קביעות מזוזה ומעקה כמ"ש הרמב"ם לשם אינו מפורש בתלמוד ובמרדכי הארוך סוף סוכה ראיתי בשם הגאונים דהא דמברך אקידוש דר"ה שהחיינו ואינו פוטר זמן דתקיעת שופר היינו משום דלאו דאורייתא היא אלא רבנן שווינהו כרגלים דהא בעיא היא ס"פ בכל מערבין אי אמרינן זמן בר"ה ויה"כ משום דלאו רגלים נינהו ואסיקנא דאומר זמן מדרבנן והשתא לא אתא זמן דמדרבנן אקידוש ומפיק זמן דתקיעת שופר אורייתא אבל זמן דסוכה שעל הכוס מדאורייתא הוא ומפיק זמן דלולב דהוי דאורייתא השתא ניחא דכיון דתניא בפרק לולב וערבה דמברך שהחיינו אלולב ואסוכה שמעינן דכל שכן דצריך לברך שהחיינו אתקיעת שופר:
ה סָעִיף א ואם התחיל לתקוע וכו' פי' מתחיל ממקום שפסק וכן כתב הרא"ש ומביאו ב"י וכן הדין בש"ץ שטעה שמתחיל השני מתחלת הברכה שטעה זה כדלעיל בסימן קכ"ו ולא דמי להקורא בתורה ונשתתק דהשני מתחיל ממקום שהתחיל הראשון אף על פי דשומע כקורא בתורה שאני דכתיב תורת ה' תמימה וכו' כדלעיל סימן ק"מ וכמ"ש הרא"ש ע"ש ראבי"ה בפרק הקורא עומד:
ו סָעִיף א ומ"ש ואפי' אם בירך ולא יכול לתקוע כלל וכו' אינו מדברי ר"י כי במרדכי הארוך סוף ר"ה כתב משם ראבי"ה דאם לא התחיל הראשון לתקוע מספקא ליה לר"י אם אחר יכול לתקוע בברכה שבירך הראשון או לא אלא מדברי רבינו הוא שפסק כן כמ"ש הרא"ש:
ז סָעִיף א ומ"ש וברכה לבטלה לא הוי כיון שיוצא בתקיעת השני כתב ב"י וז"ל נ"ל דה"ק ברכה לבטלה לא הוי כיון שהשני יוצא בברכתו אלא שתלה הדבר בשיוצא בתקיעת השני ולא דק כיון דהשני יוצא בברכתו אע"פ שלא יצא הוא בתקיעת השני כגון שיצא והלך לו או שסתם אזניו ולא שמע התקיעה לא היתה ברכתו לבטלה עכ"ל דעת ב"י דכיון דקיי"ל דכל ברכות שהם חובה אע"פ שיצא מוציא כדאיתא ס"פ ראוהו ב"ד א"כ ה"נ זה שבירך ולא תקע ואפי' יצא והלך לו ולא יצא ידי חובת תקיעה נמי לא הוי ברכה לבטלה כיון דברכת חובה היא ומטעם דכל ישראל ערבים זה בזה מיהו אפשר ליישב דברי רבי' דלא אמרו בברכת חובה אף על פי שיצא מוציא אלא להוציא את שאינו בקי אבל לא להוציא את הבקי כדלעיל בסימן רע"ג בשם בה"ג ובק"ש ובתפלה אף שאינו בקי לא כדלקמן בסי' תקצ"ד והשתא בתקיעת שופר היה נראה שצריך השני לברך לכתחלה אם הוא בקי שאינו יוצא בברכת הראשון ואם כן נמשך דברכת הראשון לבטלה היא ע"כ אמר דכיון שהראשון יוצא בתקיעת השני כאילו תקע הוא עצמו נמצא שאין השני צריך לחזור ולברך ולא הוי ברכה שבירך הראשון לבטלה והרב מהר"ל מלובלין פי' דדברי רבי' הם ע"פ דבריו שכתב לעיל בסימן ר"ו דמי שנטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד צריך לחזור ולברך אע"פ שהיה לפניו יותר מאותו המין כשבירך על הראשון כיון שלא כיון דעתו מתחלה לכך וה"נ לא כיון המברך מתחלה אלא לברך על תקיעת עצמו וכיון שלא יכול לתקוע הויא ברכה לבטלה וצריך הב' לחזור ולברך ע"ז אמר דלא דמי דכיון דבירך לשמוע ולא נאבדה ממנו השמיעה כשיתקע הב' א"כ יוצא הראשון בתקיעת הב' ולא הוי ברכה לבטלה. ואין פירוש זה במשמעות לשון רבינו כלל אבל העיקר כדפרישי':
ח סָעִיף א א"ר יצחק וכו' בפ"ק דר"ה ופירש"י כדי לערבב שלא ישטין כשישמע שישראל מחבבין המצות מסתתמין דבריו עכ"ל אבל הר"ן כתב כדי לערבב השטן פי' להכניע את היצר כדכתיב אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו דהשטן היינו היצה"ר וכדר"ל דאמר הוא השטן הוא היצה"ר הוא מלאך המות אבל בספר הערוך כתוב דגרסינן בירושלמי כתיב ובלע המות לנצח וכתיב ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע השטן קול שופר חדא זימנא בהיל ולא בהיל וכו' ונראה לי שלכך הקדימו תקיעות שמיושב אע"פ שהיה ראוי להקדים אותם שעל סדר הברכות שהן עיקר לפי שאילו היו מקדימין אותם אפשר שלא יהיו חוששין אח"כ לתקיעות שמיושב שאינן אלא לערבב את השטן וכו' עכ"ל ומביאו ב"י ומשמע לי מדבריו דלפירוש קמא דכתב דלהכניע את היצר קאמר לא קשיא כלל למה לא הקדימו התקיעות שעל סדר הברכות שהן עיקר דפשיטא היא דקודם התפלה צריך להכניע היצר ואפילו קודם תפלת שחרית היה ראוי לתקוע להכניע היצר אלא משום גזירת שמד שהיה אז תקנוהו אחר תפלת שחרית כדאיתא התם אבל להירושלמי דלערבב השטן ממש קאמר שיהא בהיל ומפחד ולא יקטרג השתא ודאי קשה כיון שאינו מעורב אלא בשמעו שנית לאחר שהתפלל מוסף ולא יוכל לקטרג בסוף היום בגמר הדין א"כ היה ראוי להקדים אותן שהן עיקר. ותירץ מה שתירץ:
ט סָעִיף א ומ"ש אבל לעולם עיקר התקיעה היא מעומד שהיא על סדר הברכות כדתנן העובר וכו' נראה דמביא ראייה שהיא העיקר מדלא תנן במתני' דתוקעין מיושב אלא תנן דתוקעין על סדר הברכות אלמא דעל סדר הברכות הוא העיקר ואגב גררא הביא מה שדקדק רבינו האי מדקאמר מתקיע:
י סָעִיף א ומ"ש הרא"ש על דבריו ומהרש"ל כתב וז"ל אינו מביא ראיה אלא על שהוא על סדר הברכות עכ"ל ולא משמע הכי ומה שפי' ב"י שלפי דעת רבינו האי משמע שעל סדר הברכות אינם עיקר ולכך היה הפסקה בתפלה אם היה ש"ץ תוקע והרא"ש סובר דהם עיקר אלא הא דאין ש"ץ תוקע לאו משום דהוי הפסקה בתפלה אלא מפני הטרוף נראה דאינו אמת דא"'כ הו"ל להרא"ש לכתוב הך דר' יצחק סמוך לאותה משנה ודברי רבינו האי עליהם אבל מדכתב הרא"ש הך דר' יצחק בריש פרק קמא והך דר' האי בפ' בתרא אלמא דאין ענין זה עם זה כלל אלא רבינו מביא ראיה דעל סדר הברכות הוא העיקר ואגב גררא הביא רבינו מה שכתב הרא"ש על משנה זו כדפרי':
יא סָעִיף א הילכך אם הוא מובטח וכו' וכתב מהרש"ל דלמהר"ם גבי כהנים דאפי' הוא מובטח לא סמכינן עליה היכא דאיכא אחר הכי נמי לענין תקיעה עכ"ל: מריעין לה בסופה. ב"י פי' צריכין להתריע בסופה מפני הצרות שיבואו עליהן כדתנן בפ"ב דתענית ומהרש"ל פי' דהוא מלשון רעה עיין בבאוריו לסמ"ג:
יב סָעִיף א ומפרש בה"ג וכו' איכא לתמוה על מ"ש במהרי"ל דוקא שהיו מזידין שלא לתקוע אבל נתבטלה מחמת אונס לא יאונה להם און וי"ל דבה"ג מדבר באונס דאבדה דקרוב לפשיעה הוא וכ"כ בהגהת מרדכי פ"ק דר"ה לאו שחל בשבת אלא כגון שנאבד השופר או אונס אחר כלומר אונס אחר הדומה לאבידה שהיו יכולין להשמר ממנו שלא יגיע לו שום אונס ולא נשמרו זה נחשב למזיד אבל מהרי"ל מדבר באונס דגנב' דקרוב לשוגג הוא א"נ שהמושל גזר שלא לתקוע א"נ התוקעין אינם יכולין לתקוע דכל זה חשיב אונס דאיקלע בשבתא:
א סָעִיף א בכלבו יש מקומות שנוהגין לתקוע בר"ה יום ראשון על הבימה וביום ב' במקומו עכ"ל ואין נוהגין כן אלא תוקעין ב' הימים על הבימה קודם התפלה והתקיעות שתוקעין על סדר התפלה בשניהם במקומו ב"י כתב במנהגים ויהפוך השופר לצד ימין שנא' (זכריה ג׳:א׳) והשטן עומד על ימינו לשטנו ובמהרי"ל והתוקע אל יסמוך לשום דבר שאם ינטל אותו דבר הסומך עליו היה נופל ודרש מהרי"ל כשתוקע יהפוך השופר למעלה שנאמר (תהילים מ״ז:ו׳) עלה אלהים בתרועה וכ"ה ברוקח.
ב נוהגים שהחזן המתפלל שחרית מקרא לפני התוקע מלח במלח סדר תקיעות כדי שלא יטעה בתקיעתו ומנהג יפה היא:
א סָעִיף א וילפינן מלכם כו'. אע"ג דכתיב נמי שבו לכם פה עם החמור התם פי' המתינו פה כו' וק"ל:
ב בב"י משום דלכאורה משמע דמתקיעות דמעומד מתמה למה הן צריכין כיון שכבר תקעו מיושב לכ"נ דכיון כו' ר"ל עיקר התימה על התקיעות שמיושב:
ג סָעִיף א כדי לעררב השטן כתב ב"י בשם הר"ן דפי' כדי להכניע היצה"ר כדכתיב אם יתקע שופר דהיינו שטן היינו יצה"ר ול"נ דרבי' לא ס"ל פי' זה אלא ר"ל לערבב השטן שלא יקטרג על ישראל וכן פי' בהדיא שם התוס' ורש"י ע"ש דף י"ו ע"ב:
ד סָעִיף א וי"מ שמכח תקיעה ראשונה מתערבב בשנייה כו' ר"ל ולפי' הראשון הוה תקיעות שבברכות גזירת הכתוב ונ"מ בהאי טעמא. דלפי הי"מ אם אין האדם חש כ"כ ואומר די בתקיעה ראשונה או שלא היה מצוי שופר על עירבוב השטן א"צ לתקוע שנית. ולדעת ראשונה כיון דגזירת הכתוב הוא צריך לתקוע פעם שנית. וא"ת אמאי לא תני במתני' כי אם תקיעה שניה כמ"ש רבי' לקמן מיד בסמוך ז"ל כדתנן העובר לפני התיבה בשני כו' י"ל דבין לפי' ראשון ובין לפי' שני דמתני' לא תני אלא התקיעות שהן עיקר. ולפי' ראשון הוי תקיעות שבברכות עיקר טעמא שהן גזירת הכתוב ומעירבוב השטן לא קא מיירי וכן לפי' שני נמי נקט תקיעות שעל סדר הברכות לומר לך שבסדר הברכות צריך התקיעו' כדי שלא יערבב השטן בשעת התפלה וממה שצריך לתקוע ב"פ משום בהיל ולא בהיל. מזה לא קמיירי וק"ל:
ה סָעִיף א בשופר גדול כתב במהרי"ל נ"ב ע"א דנראה לו שיתקע בקרן ימין של איל שהוא גדול מדשמאל:
ו סָעִיף א כדתנן העובר לפני התיבה אינו מביא ראייה אלא על סדר הברכות ודו"ק מורי אבל לע"ד נראה דמייתי ראייה שהן עיקר שהרי לא נזכר במשנה שתקעו שום תקיעה כ"א אלו שמתקיע המתפלל מוסף. והא דאמר רבי יצחק למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין כו' על מנהגינו בעלמא קא יהיב טעמא וכ"כ הר"ן שם אמ"ש בגמרא ובר"ן. לפני מימרא זו אמר אבהו מפני מה תוקעין בשופר של איל כו' שבשום דוכתא לא תנן הכי אלא אמנהגינו הוא דיהיב טעמא והביא ראייה ממסכת תענית שמצינו כיוצא בזה ע"ש:
ז סָעִיף א וכתב א"א ו"ל והטעם והמשך דברי רבינו הוא כך שלא תדקדק מדברי רבינו האי כיון שאין ש"ץ רשאי לתקוע משום הפסק ש"מ דתקיעות מעומד אינן עיקר דאל"כ לא הוו הפסק לכן כתב רשאי לתקוע ו"ל מהרי"ל דף כ"ב ע"א וכן היה נוהג מהר"י סג"ל אם לא היה שום תוקע אחר אלא הוא והיה נשאר עומד במקומו לפני העמוד והיה תוקע ולא כשאר תוקעין שתוקעין על סדר הברכות והולכין על המגדל. וז"ל מורי מאחר שפסק מהר"ם [עיין בהגהות רא"ף בסי' קכ"ח שמביא דברי מהר"ם באריכות וראיותיו והוא מהמרדכי שכתב] גבי כהנים שאפי' הוא מובטח כו' לא סמכינן עליה היכא דאיכא כהן אחר ה"ה לענין תקיעות וק"ל עכ"ל וכן פי' כולם הב"י ורמ"א ורמ"י בסי' קכ"ח שדוקא כשאין שם כהן אחר וגם בטוח שלא יטרוף אז עולה לדוכן עיין סי' קכ"ח. שהעתקתי ג"כ בק"ש ע"ש בסי' קכ"ח ע"ש. ותימא דכאן פסק ב"י בש"ע דאפי' יש אחר אם הש"צ מובטח יכול לתקוע דהכי דייקי לשונו דכתב בסי' זה סעיף ד' ז"ל אחר תוקע ולא ש"צ כדי שלא יתבלבל ואם הוא מובטח שחוזר לתפלתו רשאי לתקוע עכ"ל ודוק בל' אחר תוקע וגם במה שסיים רשאי לתקוע דמשמע אפי' יש אחר וגם ק' דברי רבינו הטור אהדדי דלעיל סי' קכ"ח מביא דברי המ"מ בקיצור ומשמע מיניה ג"כ דס"ל דווקא כשאין כהן אחר סמכינן אזה שהוא בטוח שהרי כתב ז"ל אפי' אם אין שם כהנים אחרים לא יעלה אא"כ הוא מובטח וגם כאן בסי' זה כ' ואם הוא בטוח אחר שכתב ואם אין שם כהן אחר דמשמע דעל אם אין כהן אחר קאי וק' דמסיק מיד וכ' ע"ז ז"ל וכ"כ ב"ה מסתברא שאם ש"צ יודע לתקוע הרשות בידו אלא מנהג ראשונים שהיו זריזים במצות כו' דמשמע דמיירי אפילו יש אחרים שיכולין לתקוע אפ"ה רשאי הש"ץ לתקוע אם הוא מובטח וכבר דימה ברכת כהנים לתקיעה ונלע"ד דס"ל לרבינו דכיון דמנהגן היה לברוח מהתקיעה כמ"ש שהמנהג ספרד היה לברוח מהמצות עד שהוצרכו לשכור אחד מהשוק א"כ מקרי אין שם אחר לתקוע דהא כל אחד אינו רוצה לתקוע ורוצים שש"ץ הוא שלוח' ומושכר להם שיתקע לכך אם הוא מובטח רשאי לתקוע משא"כ בנשיאת כפים דאם יש שם כהן אחר התורה רמיא עליה בשלשה עשין שכל אחד ואחד מחויב לישא כפיו. ובזה מיושב ג"כ הש"ע וק"ל:
ח וה"ה בקרני רוב החיות כו' פי' אעפ"י שלא מכר בהם לא שופר ולא קרן ואין כאן הוכחה מ"מ כיון שאינם חלולים לא איקרי שופר ושל פרה חלול הוא לכך צ"ל שטעמא הוא מפני שלא נקראת שופר וק"ל:
ט שופר של ע"ג של עו"ג כו' פרק ראוהו ב"ד פרש"י שמשמשין בו לע"ג ונאסר בהנאה ולהכי לכתחלה לא יתקע בו דהתקיעה בעצמה הנאה לאדם שהוא תוקע וכמ"ש לקמן בשם הכלבו. א"נ כפשוטו כיין שהוא של ע"ג אונו ראוי שיתקע בו תקיעת מצוה גם יש לחשש שמא יזכה בו ואם תקע בו יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו ובלא נתכוון לזכות בו כמ"ש רבינו מיד דאז יוצא כיון שראוי להתבטל אשר"י ע"ש:
י ואע"פ שהוא גזול פי' אם הוא של ע"ג של עו"ג ולא נתכוין לזכות בו:
יא ניקב וסתמו שלא במינו כל זה הוא דעת הרמב"ם והגאונים כמו שסיים רבינו דס"ל דבעינן תלתא למעליותא דהיינו סתמו במינו ואינו מעכב וגם נשתייר רוב שופר או כשר ואי בציר חד מהני תלתא פסול:
יב ובעל העיטור כתב כו' כי היכי דאמרינן בנסדק כו' פי' דס"ל אפילו אם מעכב את הקול אעפ"כ מהני כיון שנשתייר שיעור שופר חשבינן לאידך כנקצץ כמ"ש בנסדק לרחבו:
יג ומ"ש רבינו ול"נ היינו מטעם דלא דמי דהתם לא מיפסל אלא משום נסדק דין הוא שנשתייר בו שיעור שופר כשר אבל בסתמו שלא במינו דמיפסל משום קול שופר וד"א שהרי קול זה לא דמי לכשיהיה שלם ולא כמות שהיא נקוב הילכך מיפסל ועיין בדרישה:
יד אפילו כ"ש פסול אף ע"פ שנשאר שיעור שופר לפי שמחמת רוח וחוזק התקיעה הסדק הולך ומוסיף עד שיסדק כולה רא"ש וכ' הראב'"ד ור"ן שאם הדקו הרבה בחוט או במשיחה כשר שהרי החוט מעמידו שלא יתבקע והוא שישתייר שיעור תקיעה ממקום הקשירה ולמעלה לצד הפה. כלבו: בין מצד אחד בין מב' צדדים לכאורה היה נראה לפרש שר"ל שנסדק בכל צד חצי ארכו זה למעלה וזה מלמטה דאל"כ אלא שנסדק כולו מב' צדדין היינו דבק שברי שופרות שכתב רבינו בסמוך שוב מצאתי שרש"י פי' כן להדיא ממתניתין דף כ"ז ע"א דקתני שופר שנסדק ודבקו פסול שר"ל שנסדק כולו מב' צדדין ומש"ה פסול דהוה כב' שופרות וכתבו התוספות והרא"ש עליו דא"כ היינו שברי שופרות דתנן שם ופירשו שם דמיירי בנסדק מצד אחד אבל הרא"ש תירץ לפי' רש"י דצ"ל שאני התם שדיבק שבר לשבר לאורך השופר ושייך לפוסלו משום כב' שופרות אבל הכא שכל אורך השופר חתיכה אחד אין פסולו דומה לדיבק שברי שופרות וסד"א לא מיפסל עכ"ל:
טו צפהו זהב בעביו במקום הקצר שהוא מקום הנחת כיו פסול כו' צ"ל דמיירי שהוסיף ובדרישה כתבתי בשם מ"ו דפי' דפסול בלא הוספה אלא משום דהזהב כלפי השופר שם חצוצרות עליו ומאריך אותו קצת שציפוהו על חוד במקום החוד סביבו שהוא עובי השופר ואינו פסול מטעם מוסיף עליו כ"ש כיון שמכניס הזהב בתוך פיו ושפתיו מתכסה על הזהב ומגיעים לשופר לא מקרי הוספה וטעם הפסול הויא משום דקול היוצא מן השופר אמר רחמנא ולא קול היוצא מן הזהב. וזה כיון שהקול נכנס אל הזהב קודם שנכנס לשופר הויא קול זהב ולי"מ שהביא רבינו בסמוך מיירי שמצפה הזהב על סביבות הקרן מקום שמניח שם הפה ששם מתחיל אריכת השופר ולהכי דייק שאינו פסול משום הוספה אלא משום חציצה ודו"ק ועיין בדרישה:
טז כגון מגל כו' כן היא גירסת רש"י בגמרא אבל הרי"ף והרא"ש והר"ן ותוספות והרמב"ן גורסים איפכא. בגמרא ריש דף ל"ג דסכין אין בו אלא משום שבות ובמגל יש בו חיוב לאו:
יז אלא משום שבות ואמירה לעו"ג שבות דשבות ושבות דשבות במקום כו' צ"ל ופי" אפילו לישראל עצמו אין בו אלא איסור שבות וא"כ אמירה לעו"ג שבות דשבות דאמירה לעו"ג אפילו באיסור דאורייתא אין בו אלא שבות:
א סָעִיף א כדתנן התוקע לתוך הבור ז"ל ב"י כתב הר"ר אליה מזרחי ז"ל בביאורי סמ"ג דאי כדמפרש לה הטור משום דבשמיעה תליא מילתא כדתנן התוקע לתוך הבור כו' קשה הרי אמר רב הונא ל"ש אלא לאותן העומדים על שפת הבור כו'. וא"ל שאני העומדים על שפת הבור דלא תקעו אבל היכא דתקעו אפי' לא שמע עכ"ל רא"ם ודבר ברור הוא שלשון רבי' הקצר גרם לו לכתוב כן שאילו היה רואה דברי הרא"ש לא היה מקשה כן שהרי מתוקע עצמו מייתי לה עכ"ל ב"י. וי"ל דהרא"ש בפ' בתרא דר"ה דף ע"א ריש ע"ג כתב בשם הג' שכתב ז"ל דמברכין לשמוע קול שופר ולא לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו על מקרא מגילה משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר כדתנן התוקע לתוך הבור כו' ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא כגון שהיה עומד על שפת הבור כו' והכניס פיו בבור ותוקע עכ"ל הרא"ש והביאו ב"י בריש סימן זה. וק"ל על ישובו דלא יישב מידי דמכ"ש דיש לתמוה על רבי' דכיון דהרא"ש פי' דבריו והביא ראייה מתוקע עצמו למה סתם הוא והביא ראייה מהא דתנן כו' ושם אעומד על שפת הבור קאי. ונלע"ד דרבי' דקדק יפה בקיצור ואעתיק תחלה ל' המשנה וגמרא ומ"ש עליו הרא"ש ואח"כ נבוא אל ביאור דברי רבי'. בפרק ראוהו ב"ד דף כ"ד ע"ב שנינו התוקע לתוך הבור או לתוך הדות אם קול שופר שמע יצא ואם קול הברה שמע לא יצא. ושם בגמרא אמר רב הונא ל"ש אלא לאותן העומדים על שפת הבור אבל אותן עומדין בבור יצאו עכ"ל ופרש"י מפני שהעומדים בתוך הבור שמעו קול שופר לעולם. וכ' הרא"ש ע"ז דף ל"ט ריש ע"ב ז"ל משמע מתוך פי' רש"י דאותן העומדים על שפת הבור פעמים שומעים קול שופר ופעמים שומעים קול הברה וכן משמע לישנא דרב הונא דאמר לא שנא דמתניתין מפלגא בין שמע קול שופר וכן שמע קול הברה אלא לאותן העומדים על שפת הבור אבל העומדים בבור לעולם שומעין קול שופר ולא ידעתי מה הבחנה יש אם קול שופר שומע אם קול הברה שומע אם תלוי בהבחנת אדם שיאמר שמעתי קול שופר או תלוי בעומק הבור או בהתקרב אדם על שפת הבור והתרחקו ממנו ולא מסתברא שיהא תלוי בהבחנת האדם דילמא נשתנה תקיעת הבור פעמים קול שופר ופעמים קול הברה שמע ואם תלוי באמירה או בקירובו וריחוקו לבור כל זה צריך שיעור ע"כ נראה לי אע"ג דרב הונא אמר לא שנא אינו בא כ"א לפרש המשנה וה"פ ל"ש אם קול הברה אלא לאותם העומדים על שפת הבור שהקול מתבלבל קודם שיצא לחוץ דלעולם אין שומעין אלא לקול הברה אבל לאותם העומדים בבור לעולם קול שופר הם שומעין ויצאו עכ"ל הרא"ש. והנה יש לעורר על רבינו שמייתי ל' וכתב כדתנן התוקע בתוך הבור לא יצא דמשמע לעולם לא יצא דהרי המשנה חילק ותנא אם קול שופר שמע יצא. לכן ע"כ צ"ל דרבינו תפס פי' הרא"ש הנ"ל לעיקר דפי' דברי רב הונא דמה שאמר אם קול הברה שמע לא יצא דהיינו העומדים על שפת הבור. דהם לעולם לא יצאו. ומ"ש אם קול שופר שמע יצא ז"ל העומדים בתוך הבור לעולם יצאו ומינה נשמע דצריך לגרום בדברי רבינו כדתנן התוקע לתוך הבור לתוך בלמ"ד ולא בתוך בבי"ת וכן מצאתי הגירסא בדברי רבינו בספרים מדוייקים וכ"כ באשר"י וכן לשון המשנה הנ"ל התוקע לתוך הבור כו' ור"ל שעומד על שפת הבור ומכניס פי השופר לבור ותוקע לא יצא התוקע דעליה קאי דאילו גירסת ספרים שלפנינו דכתוב בה התוקע בתוך הבור בבי"ת לא הוי מיושב למה קתני לא יצרו סתמא דהא התוקע בתוך הבור משמע נמי דהתוקע עומד בתוך הבור ותוקע שם ואז יוצא התוקע וגם כל העומדים עמו בתוך הבור דכולן שומעין קול שופר ולמה סתם וקתני לא יצא וא"כ הוא לא ק"מ ארבינו דמייתי ראייה בקצרה מהא דתנן התוקע לתוך הבור לא יצא דאף שהעומדים בתוך הבור יצאו בתקיעה זו מ"מ האי לישנא משמע דהתוקע אינו יוצא וה"ט משום דבשמיעה תליא מילתא ולא בתקיעה והוא קול הברה שמע ולא קול שופר. ומש"ה קתני כמו המתניתין לא יצא ל' יחיד משום דאתוקע קאי אלא דכ"ש הוא שאר העומדים אצלו על שפת הבור דלא יצאו ומשום דקתני ל' יחיד באומרו אם קול הברה שמע לא יצא דקאי אתוקע קתני נמי אם קול שופר שמע יצא ג"כ בל' יחיד אע"פ שקאי אהעומדים בתוך הבור. ורב הונא פירשו ונקט בלשונו לשון רבים משמע דאם קול שופר שמעו יצאו צריכין לפרש דקאי אעומדים בתוך הבור פי' ולא אתוקע וכמ"ש כי" נמי אם קול הברה שמע לא יצא ג"כ אהעומדים על שפת הבור וה"ה נמי דהתוקע לא דהא הוא נמי לא שמע רק קול הברה ודו"ק. ולולי פה קדוש הרא"ש נלע"ד דמ"ש במשנה אם קול שופר שמע או קול הברה שמע קאי אקול התוקע וה"פ אם קול שופר שמע דהיינו שעומד התוקע בתוך הבור ותוקע שם נמצא דשומע נמי קול שופר יצא התוקע וה"ה כל העומדים עמו בבור אלא שלא איירי מהתוקע. ואם קול הברה שמע ר"ל שעומד התוקע על שפת הבור ומכניס השופר לתוך הבור לא יצא התוקע וה"ה כל העומדים עמו על שפת הבור. וע"ז קאי רב הונא בגמרא לפרש ל"ש דאם קול הברה שמע דלא יצא אלא אותו העומדים על שפת הבור אבל העומדים בבור יצאו קמ"ל דאף דהתוקע עצמו אינו יוצא מ"מ אחרים העומדים בבור ושומעים קול שופר יוצאים והשתא א"ש הכל: גם הרא"ש נראה דפירוש כן אבל דברי ב"י א"א לפרש כי מדכתב רבינו קיצר הלשון וכו' ולפי פי' הראשון והאחרון לית ביה שום קיצור רק כפתור ופרח גם מה דקאמר הגמרא שם על רב הונא ז"ל תנ"ה התוקע לתוך הבור ולתוך הדות יצא והתנן לא יצא אלא לאו ש"מ דרב הונא ה"פ שמייתי ראייה לדרב הונא מדקתני ברייתא התוקע לתוך הבור יצא. דמשמע אפי' עומד בחוץ ותוקע נמי יצא וקשה דהא תנן במתניתין דאם קול הברה שמע דהיינו שעומד בחוץ לא יצא אלא ודאי מתני' ר"ל התוקע והעומדים עמו בחוץ. וברייתא ר"ל העומדים בבור שיצאו מתקיעותו דהתוקע העומד בחוץ ומכניס השופר בתוך הבור. ובזה מיושב נמי לשון הרא"ש שהעתקתי לעיל דמייתי לשון הגמ' שכתוב ז"ל משום דבשמיעת קול שופר הוא יצא ולא בתקיעה כדתנן התוקע לתוך הבור כו' ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותקע עכ"ל שקשה מאי ופעמים דכתב הלא זהו פי' דמשנה עצמו דקתני אם קול הברה שמע ומינה הביא ראייה דבשמיעה תליא מהא דתנן התוקע בתוך הבור וע"ד שכתבתי. ודוחק לומר דכתב ופעמים לפי שטת פרש"י דאינו פסול לעולם כ"א לפעמים כמ"ש לעיל והיינו אם קול הברה דוקא. אי נמי דהאי ופעמים כו' שכתב חוזר לפרש הראייה שמייתי ולומר דמהאי משנה נשמע דלפעמים העומד בחוץ ותוקע לתוך הבור אינו יוצא ולאפוקי אם עומד בפנים דיוצא. וזהו הכל דוחק אבל לפי מ"ש א"ש דא"ל המשנה הביא בקצרה ומסיק וקאמר דלפעמים התוקע עצמו לא יצא והיינו כשעומד בחוץ. ולאפוקי אינך בבא דקתני במשנה עצמו דיצא התוקע והיינו שעומד בפנים ותוקע. ודו"ק. ועכ"פ נ"ל במ"ש הרא"ש והכניס פיו בפנים ר"ל פה השופר ואין צריך שיכניס התוקע שם פיו א"נ דמ"ה קאמר שהכניס פיו ר"ל פיו לחוד ולאפוקי שהכניס שם גם אזניו דאז יצא דהא קול שופר שמע ודו"ק שגם לפירש"י יש ליישב דברי רבינו דמייתי ראייה מהתוקע שתוקע לתוך הבור דלא יצא אם קול הברה שמע ולא קול שופר אלא שכתבתי האמת כדי ליישב הא דקיצר רבינו ושינה ל' המשנה לומר לא יצא סתמא וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.