א לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא את שמע ולא עוד אלא אפילו היה קורא ובא צריך להפסיק ואם לא פסק עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם ואם פסק עליו הכתוב אומר ובדבר זה תאריכו ימים וכשיחזור פסק רב אלפס חוזר למקום שפסק אפי' שהה כדי לגמור את כולה ור"י פסק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש דודאי היכא שהפסיק באמצע בלא אונס שאם היה רוצה היה יכול לקרות בהא קיימא לן שאפי' שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק אבל זה שהוצרך לפסוק מפני המקום שאינו ראוי לקרות אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש וכן בהלל ובתפלה ובמגילה:
א סָעִיף א לא ילך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא את שמע וכו' מחלוקת ברייתות ואמוראים בס"פ מי שמתו (ברכות כד:) ופסקו כל הפוסקים כדברי האוסר ולאו דוקא לקרות אלא אפילו להרהר אסור דהכי אמרינן התם ובפרק כירה (שבת מ:) ארבב"ח אמר רבי יוחנן בכ"מ מותר להרהר בד"ת חוץ מבית המרחץ ובה"כ ותמהני על ה"ר יונה שכתב בפרק היה קורא אהא דתניא לא יברך אדם בה"מ בלבו שמי שנתחייב בברכה ואינו יכול לאומרה שאין ידיו נקיות או שעומד במקום שאינו נקי כגון החולה שאין מטתו נקיה ואינו יכול לבטא בשפתיו התפלה יש לו להרהר הברכה או התפלה שנתחייב ואע"פ שאינו יוצא ידי חובתו אלא באמירה ה' יראה ללבב ליתן לו שכר המחשבה עכ"ל ואפשר דלאו בידים מטונפו' או מקום מטונף ממש קאמר אלא כשהידים או המקום אינם נקיים אבל טינוף אין בהם ואילו לא היה אנוס היה צריך לנקות ידיו והמקום כדי שיוכל להוציא בשפתיו והשתא שהוא אנוס וא"א לנקותם אינו רשאי להוציא בשפתיו ומ"מ יכול להרהר בהם כיון שאין שם טינוף גמור כנ"ל לדחוק כדי ליישב דבריו: וכתב ה"ר מנוח בירושלמי אמרינן דמותר להרהר בד"ת בבה"כ ולא פליג אגמרא דידן דכי אמרי' אסור להרהר ה"מ לכתחלה כלומר לשום מחשבתו ולבו לחשב בד"ת אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו מותר עכ"ל ומבואר הוא בגמרא דידן דגרסינן בפרק טבול יום (זבחים קב:) אמר רבא האי דינא מרבי אלעזר בר"ש גמירנא דאמר בבה"כ והיכי עביד הכי והארבב"ח א"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובה"כ לאונסו שאני ופירש"י לאונסו שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו: כתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות ק"ש ולא ק"ש בלבד אלא כל ענין שהוא מדברי הקודש אסור לאמרו בבית המרחץ ובבה"כ ואפי' אמרו בלשון חול ולא לאמרו בלבד אלא אפילו להרהר בלבו בד"ת בבה"כ ובבית המרחץ ובמקום הטנופת והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים אסור דברים של חול מותר לאמרן בלשון הקודש בבה"כ וכן הכנויים כגון רחום נאמן וכיוצא בהם מותר לאמרן בבה"כ אבל שמות המיוחדים והם שמות שאינן נמחקין אסור להזכירם בב"ה ובבית המרחץ ישן ואם נזדמן לו להפריש מן דבר האסור בבית המרחץ או בבה"כ מפריש ואפילו בלשון קודש ובעניני קודש עכ"ל ומ"ש דכל ענין שהוא מדברי הקודש אסור לאמרו בבית המרחץ ובבה"כ וכו' ולא לאמרו בלבד אלא אפילו להרהר בלבו וכו' נתבאר בסמוך ומ"ש ואפי' אמרו בלשון חול וכן מ"ש דברים של חול מותר לאמרן בלשון הקודש אם נזדמן לו להפריש מן דבר האסור מפריש וכו' בפרק כירה (שם) ומ"ש וכן הכנויים כגון רחום ונאמן וכיוצא בהם מותר לאמרן בבה"כ מימרא דרב בפרק קמא דשבת (י:): כתוב בא"ח גרסינן בירושלמי שואלין הלכות בית המרחץ בבית המרחץ והל' בה"כ בבה"כ כהדא רשב"י על מסחי עם ר"מ א"ל מהו שנדיח א"ל אסור מהו שנקנח א"ל אסור והרמב"ם כתב מסתברא דגמרא דילן לא שריא אלא לאפרושי מאיסורא ומעשה דר"מ לאו הכי הוה כדמייתי בירושלמי אלא כדאמרי' בגמרא דילן פ' כירה בקש להדיח לו קרקע א"ל אין מדיחין וכו' עכ"ל:
ב סָעִיף א וכשיחזור פסק הרי"ף חוזר למקום שפסק אפי' שהה כדי לגמור את כולה ור"י פסק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש דודאי היכא שהפסיק באמצע בלא אונס וכו' כבר נתבאר בסימן ס"ה:
א סָעִיף א לא ילך אדם במבואות המטונפות וכו' מחלוקת תנאים ואמוראים בס"פ מי שמתו (ברכות דף כ"ד) ופסקו הפוסקים כהני דאסרי ואיתא התם דאפי' להרהר בד"ת אסור וב"י הביא בשם ה"ר מנוח ה"מ לכתחלה לשום מחשבתו ולבו לחשב בד"ת אסור אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו מותר עכ"ל וכתב ב"י דה"א בפ' טבול יום ע"ש:
ב סָעִיף א וכשיחזור פסק הרי"ף חוזר למקום שפסק וכו' כבר נתבאר בסימן ס"ה דדעת הרי"ף לחלק בין ק"ש והלל ומגילה דחוזר למקום שפסק אבל בתפלה חוזר לראש אם הפסיק כדי לגמור את כולה ואין חילוק בין הפסיק מחמת אונס שעכבו מלקרות ובין הפסיק שלא מחמת אונס אבל דעת ר"י כדעת השר מקוצי דאיכא חילוק בין עכבו אונס ללא עכבו אונס אבל אין חילוק בין ק"ש והלל ומגילה ותפלה וז"ש רבינו בסוף דברי ר"י וכן בהלל ותפלה ומגלה כלומר להוציא מדעת הרי"ף דמחלק בין תפלה ובין ק"ש והלל ומגלה ועיין במ"ש בסימן ס"ה בס"ד:
א והראב"ד השיג עליו ואסר להזכיר הכינויים והר"ר יונה פ' מי שמתו (ברכות דף י"ט ע"ב) הסכים לדברי הרמב"ם כתב הר"ן פ"ק דשבת דף ק"ב ע"א ופרק כל הצלמים דף שס"ג ע"ב דבבית הפנימי אסור להרהר בד"ת אבל באמצעי שרי וכל מקום שמותר להרהר מותר להורות היתר או איסור אך לא יאמר טעמו של דבר כתב הר"ן פרק כירה דף קי"ח דאסור לענות אמן בבה"כ ומרחץ:
ב וכ"כ הר"ן:
א סָעִיף א במבואות המטונפות כו' ויניח ידו על פיו פי' ואפילו אם מניח ידו על פיו כלומר שקורא כ"כ בלחש שאינו ניכר כלל שמרחש בשפתיו ולאפוקי ממ"ד דס"ל דמהני זה:
ב סָעִיף א ויקרא את שמע. וה"ה ד"ת ול"ד קריאה אלא ה"ה הרהור אסור ועיין בדרישה:
ג סָעִיף א עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים כו' פסוק ביחזקאל כה. ופי' ר' יונה דף י"ח ע"א דר"ל כיון שעושה הדבר בעבירה נמצא שלא טובים להם החקים ולא יחיו בהם:
ד סָעִיף א עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים פסוק סוף האזינו ור' אבהו הוא דאמר שם בפרק מי שמתו (ברכות דף כ"ד ע"ב) ופירש"י שם ובדבר הזה בשביל דיבור זה שנזהרתם עליו תאריכון ימים ע"כ ולא ידעתי איך נלמד מזה שקאי על אזהרה שלא ידברו דילמא על האזהרה שידברו בתורה קאי וכן איתא בהדיא בילקוט ונראה דרבי אבהו כרב אדא בר אהבה ס"ל דאמר שם לפני זה דמי שאינו פוסק עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה הכרת תכרת וגו'. וא"כ הכי קאמר וכי פסק מאי שכרו עליו הכתוב אומר ובדבר הזה כו' פי' ילפינן דבר מדבר להלן כתיב כי דבר ה' בזה והוא קאי על המבזה ד"ת לאומרן במקום טינופת וקאמר כאן ואם תשמרו דבר זה שמזהירך עליו הפסוק דבר ה' בזה תאריכון ימים כנ"ל דעת רש"י אבל דעת רבינו א"א להיות כן שהרי הוא לא הזכיר הך פסוק דדבר ה' בזה ונראה דרבינו הכי פירש דהא בדבר הזה תאריכו כו' מחובר למ"ש לפני זה ויאמר אליהם שימו לבבכם כו' אשר תצום את בניכם לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת כי לא דבר רק היא מכם כי היא חייכם ובדבר הזה תאריכו כו' והנה נראה לכל משכיל כפלי הלשונות הבאים בהני קראי אלא ה"ק שימו לבבכם לאשר אני מעיד בכם והוא לשמור ולעשות כו' לקיים דברי התורה ולעסוק בה דהיינו בכלל לעשות. וגם לשמור ולהזהיר שלא לעסוק בה כי כל מקום שנאמר השמר ופן ואל אינו אלא לא תעשה והיינו במקום הטינופת ואמר כי לא דבר רק הוא מכם פי' אע"פ שהזהרתי אתכם על השמירה דהיינו שלא תעסקו בה במקום הטנופת אל תאמר שיהיה גנאי לך שתהיה שעה אתת ריק בלא תורה. לכן אמר ריקות זה לא חשיב ריקות כלל ואח"כ פרט תרי מיני שכר כי היא חייכם הוא על עסיקתן בתורה ועשיית המצות ע"ד שכתב למען ירבו ימיכם עץ חיים היא למחזיקים בה. ובדבר הזה תאריכו ימים הוא על הדבר הריק הנזכר למעלה דהיינו השמירה מלעסוק בה זה נ"ל לדעת רבינו וק"ל:
ה סָעִיף א וכשיחזור פסק רי"ף חוזר למקום שפסק ור"י פסק אם שהה כדי לגמור כו' הא דכפל רבינו דין זה לכתבו ג"כ לעיל בס' ס"ה ובסי' ע"ח וכאן היינו דלעיל בסימן ס"ה סתם רבינו הדין אליבא דהילכתא למדו רבינו מדין הנזכר בסי' ע"ח דהוא עיקר הדין דבגמרא דברכות דף כ"ב הכי איתא ת"ר היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל להיכן חוזר רב חסדא ורב המנונא חד אמר חוזר לראש וחד אמר למקום שפסק אמר רב אשי דכ"ע שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש התם בדלא שהה קמיפלגי ופסקו הלכתא בדלא שהה כמ"ד למקום שפסק והיינו דין הנזכר לעיל סי' ע"ח וכ"פ שם הרי"ף ולכן לא הזכיר רבינו לעיל שהרי"ף חולק. ובדין זה דהיינו פוסק מחמת מקום מטונף איתא שם דף כ"ד ר' אבהו הוה קאזיל בתריה דר' יוחנן והוי קרי ק"ש כי מטי למבואות המטונפות אשתיק א"ל לר"י להיכן אהדר א"ל אם שהית כדי לגמור את כולה חזור לראש. הוקשה להתוספות מהא דאמר ר' יוחנן עצמו שמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא אלמא תקיעות מצטרפות אע"פ דשהה כדי לעשות כולן א"כ ממילא בתפלה נמי חוזר למקום שפסק ומכח זה חילק הרי"ף דדוקא בתפלה הוא דחוזר לראש אם שהה כדי לגמור את כולה וכדרב אשי הנ"ל אבל בק"ש הלל מגילה שופר וכיוצא בו אפילו שהה כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק והתוספות והרא"ש חילקו בין שהה באונס לשהה שלא באונס. ולזה הביא רבינו פלוגתת הרי"ף כאן ולא לעיל כי גם הרי"ף כתבו כאן וק"ל:
א סָעִיף א במבואות המטונפות כו' ויקרא את שמע כו' כתב ב"י בשם ה"ר מנוח ז"ל בירושלמי אמרינן דמותר להרהר בד"ת בבה"כ ולא פליג אגמרא דידן דכי אמרינן אסור להרהר ה"מ לכתחלה כלומר לשום מחשבתו ולבו לחשוב בד"ת אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאנסו מותר עכ"ל. ול' הגמרא דידן הוא במסכתא ברכות פרק מי שמתו (ברכות דף כ"ד ע"ב) האמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובית הכסא ומה שחילק הר"ר מנוח בישוב גמרא דידן מבואר במסכת זבחים פרק טבול יום (זבחים דף ק"ב ע"ב) וז"ל אמר רבא האי דינא מראב"ש גמירנא דאמר בבה"כ דנתה בא טבול יום כו' ופריך והיכי עביד הכי והא אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ כו' ומשני לאונסו שאני ופירש"י והיכי עביד ראב"ש הכי דאמר האי דינא בבה"כ. לאונסו שהיתה שמועה שגורה בפיו ומהרהר בה ע"כ ומשמע מגמרא זו דכיון ששמועה היא כל כך שגורה בדעתו ותקוע בפיו עד שא"א שיסיח דעתו ממנה אז מותר אפי' לבטא בשפתיו כיון ששמועתו אונסו. וראייה שהרי ר' אלעזר הנ"ל אמר האי דינא בב"ה וא"כ מה שאמר הר"ר מנוח דמותר להרהר לאנסו לאו דוקא אלא ה"ה דבור מותר. וצ"ע דבש"ע כתב ג"כ סתם הרהור לאונסו מותר וגם לשון מותר אינו מתיישב דאם אנוס הוא להרהר מאי מותר שייך ביה אלא כדפרישית דכיון דאנוס הוא בהרהורו יכול אפי' לבטא בשפתיו וז"ל ר' יונה בפ"ב דברכות דף י' ע"ב אמר מורי הרב שמי שמתחייב בברכות ואינו יכול לאמרם מפני שאין ידיו נקיות או שעומד במקום שאינו נקי כגון החולה שאין מטתו נקיה ואינו יכול לבטא בשפתיו התפלה יש לו להרהר הברכה או התפלה שנתחייב בה ואע"פ שאינו יוצא י"ח אלא באמירה יש לו להרהר בלבו וה' יראה ללבב ויתן לו שכר המחשבה ואמרינן הכי במדרש אמרי האזינה ה' אמר דוד רבש"ע בשעה שאני יכול לדבר אמרי האזינה ובשעה שאיני יכול לדבר בינה הגיגי והגיגי ל' מחשבה כו' ע"כ ותמה עליו ב"י ז"ל הא אסור להרהר במבואות המטונפות ואפשר דלאו בידים מטונפות או מקום מטונף ממש קאמר אלא כשהידים או המקום אינם נקיים אבל טינוף אין בהם ואילו לא היה אנוס היה צריך לנקות ידיו והמקום כדי שיוכל להוציא בשפתיו והשתא שהוא אנוס וא"א לנקות אינו רשאי לבטא ממש. אבל מ"מ יכול להרהר כיון שאינו טינוף גמור עכ"ל וכ"כ מורי בהגהותיו להרי"ף ור' יונה לא משמע ליה לחלק בכך דכל שאינו נקי היינו מקום טינוף אבל נ"ל שמעולם לא היתה כוונת ר"י ז"ל שיהרהר בלבו נוסח הברכה כמו שהבינו הם דזה ודאי אסור אלא ר"ל יהרהר ויחשב בלבו שחשקו ותאוותו לעשות ברכה זו או תפלה זו בכל לב ובכל נפש כראוי אלא שאינו רשאי כיון שאין ידיו נקיות ואז מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומעלה עליו הכתוב כאילו עשאו. וזהו שאמר המדרש אמר דוד ובשעה שאיני יכול לדבר בינה הגיגי דהיינו מחשבתי הטובה שכל חשקי ותאוותי היתה לקיים ולשמור מצותיך שלא היה אפשר באותה זמן לכך בינה מחשבתי הטובה וקח אותה תמורת מעשה אבל לא שהיה מהרהר ומכוין בלבו כל נוסח הברכה דזה ודאי איסור גמור וק"ל. וב"י בסימן ק"א דף ס"ה ריש ע"ב כתב ז"ל א"ח אם אתה אונס מחולי או דבר אחר ואינך יכול להתפלל אמור בלבך שנאמר אמרו בלבבכם עכ"ל ויש לפרשו נמי ע"ד זה שכתבתי וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.