א גופו כיצד דתניא היה צריך לנקביו אל יתפלל משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל וכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים וא"ר אשי ואיתימא ר"ח בר פפא שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפלה לפני ואם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל וה"מ שאינו יכול לעמוד על עצמו שיעור הילוך פרסה אבל אם יכול לעמוד על עצמו תפלתו תפלה אבל לכתחילה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחילה יפה וכן יסיר כיחו וניעו וכל דבר הטורדו ואחר שבדק עצמו יפה ירחוץ ידיו במים אם יש לו ואם אין לו צריך לחזור אחריהם וה"מ שיש לו עוד שהות להתפלל אבל אם אין לו שהות ויעבור זמן התפלה ינקה אותם בצרור או בעפר או בכל מידי דמנקי. וכתב אבי העזרי הא דאמרינן בכל מידי דמנקי ה"מ דלא אסח דעתיה אלא שנתלכלכו בטיט וי"א אדרבה צריך שלא יהו מלוכלכים ועל היסח הדעת אין לחוש שאין היסח הדעת אלא באכילה וא"א ז"ל היה אומר שאין לחלק ל"ש לכלוך ל"ש בהיסח הדעת אלא שינקה בכל מידי דמנקי גרסינן במגילה בפרק בני העיר המשתין לא יתפלל עד שישהא כדי הילוך ד"א משום ניצוצות והמתפלל לא ישתין עד שישהה כדי הילוך ד"א שכל ד"א תפלתו שגורה לו בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה ואיתא נמי הכי בירושלמי גבי רקיקה והרוקק לא יתפלל עד שישהא ד' אמות המתפלל לא ירוק עד שישהא ד"א: וטוב ליתן צדקה קודם תפלה דר"א הוה יהיב פרוטה לעני ומצלי דכתיב אני בצדק אחזה פניך:
א סָעִיף א גופו כיצד דתניא היה צריך לנקביו אל יתפלל משום שנאמר הכון לקראת אלהיך ישראל מימרא דר' שמואל בר נחמני בס"פ מי שמתו (ברכות כג:):
ב סָעִיף א וכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים ואמר רב אשי וכו' גם זה שם:
ג סָעִיף א ומ"ש אם התפלל תפלתו תועבה ברייתא שם:
ד סָעִיף א ומ"ש וצריך לחזור ולהתפלל כ"כ הרמב"ם ופשוט הוא שמאחר שתפלתו תועבה לא עלתה לו אותה תפלה:
ה סָעִיף א ומ"ש וה"מ שאינו יכול לעמוד על עצמו שיעור הילוך פרסה וכו' בפ' מי שמתו על בריית' דתני' ואם התפלל תפלתו תועבה אמר רב זביד לא שנו אלא שאינו יכול לעמוד על עצמו אבל יכול לעמוד על עצמו מותר ועד כמה אמר רב ששת עד פרסה זו היא גירסת הרי"ף וכתב ה"ר יונה ואינו נכון דודאי אע"פ שיכול לעמוד על עצמו כיון שצריך לנקביו אינו מותר לכתחילה כדאמרינן באידך ברייתא הנצרך לנקביו לא יתפלל ומשמע אע"פ שיכול לעמוד על עצמו אלא כך היא הגירסא בספרים המדוייקים אבל יכול לעמוד על עצמו אם התפלל תפלתו תפלה וכ"כ הרמב"ם וכן הסכים הרא"ש וזהו שכתב רבינו אבל לכתחלה לא יתפלל עד שיבדוק עצמו תחלה יפה. וכיון דכל הני רבוותא מסכימים בכך הכי נקטינן והרשב"א בתשובה אע"פ שהוא גורס כגירסת הרי"ף כתב אם קודם שיתחיל להתפלל הרגיש בעצמו אסור לו להתפלל עד שיעשה צרכיו ואם התפלל לא יצא דתפלתו תועבה והוא שלא יכול לעמוד על עצמו כשיעור פרסה ודוקא כשהיה צריך לנקביו קודם שהתחיל להתפלל אבל אם לא היה צריך לנקביו כלל כשהתחיל להתפלל ושמש נקביו קודם לכן ובאמצע תפלתו נתעורר לו תאוה לא יפסיק ואם בשעת ק"ש וברכותיה נתעורר בין לקטנים בין לגדולים ויכול להעמיד על עצמו קורא כדרכו ואם רצה להרחיק ולהטיל את המים אפשר לו לעשות כן עכ"ל :
ו סָעִיף א ומ"ש וכן יסיר כיחו וניעו וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' תפלה: דין מי שברי לו שאינו יכול לעמוד מלהפיח עד שיגמור ק"ש ותפלה נתבאר בסי' פ':
ז סָעִיף א ואחר שבדק עצמו יפה ירחץ ידיו במים אם יש לו ואם אין לו צריך לחזור אחריהם וה"מ שיש לו עוד שהות להתפלל וכו' בפ' היה קורא (ברכות טו.) א"ל רבינא לרבא חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בעפר ובצרור ובקסמין א"ל שפיר קאמר מי כתיב ארחץ במים בנקיון כתיב כל מידי דמנקי דהא רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה"מ לק"ש אבל לתפלה מהדר ועד כמה עד פרסה וה"מ לקמיה אבל לאחוריה אפילו מיל אינו חוזר וש"מ מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר כך היא גירסת גמרות דידן וכן היא גירסת הרי"ף וכ"כ הרשב"א בשם רבינו האיי וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מה' תפלה אלא שנראה שהיה גורס בלאחריו יותר ממיל אינו חוזר הא מיל חוזר. ופירש"י טעמא דשאני לן בין ק"ש לתפלה משום דק"ש זמנה קבוע שמא יעבור הזמן אבל לתפלה דכל יום זמנה היא צריך למהדר אמיא והקשה עליו הרשב"א ופירש הוא דבק"ש שהיא דאורייתא לא החמירו עליו למהדר אמיא כמו שהקלו בה לגבי בעל קרי לפי שאין ד"ת מקבלין טומאה אבל לתפלה החמירו עד פרסה אבל התוס' כתבו דל"ג וה"מ לק"ש אבל לתפלה מהדר וכו' דבין לק"ש בין לתפלה קא לייט ר"ח אמאן דמהדר אמיא דמ"ש ק"ש מתפלה דאע"ג דק"ש דאורייתא ותפלה דרבנן עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה והביאו ראיה מדאמרינן בפרק מי שמתו (ברכות כב.) בטלוה לנטילותא כרב חסדא דלייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא ומדלא הזכיר שם ק"ש משמע דבכל ענין קאמר וההיא דאמרינן פרק אלו עוברין לגבל ולתפלה ד' מילין וה"מ מלפניו וכו' כבר פירשה רש"י דלהתפלל בעשרה קאמר וכן דעת המרדכי וה"ר יונה והרא"ש שאין חילוק בין ק"ש לתפלה בענין זה ורבינו מאחר שאינו גורס כגירסת הרי"ף שהרי לא חילק בין לפניו ובין לאחריו וגם דבהא דאמר ר"ל בפרק אלו עוברין (פסחים מו.) לגבל ולתפלה ד' מילין וכו' כתב בסימן צ' שפירש"י עיקר וכדברי התוס' לא היה לו לכתוב שצריך לחזר אחריהם דהא רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא ומשמע דלא להדר בתרייהו כלל וכבר תמה רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל על דברי רבינו בזה ולע"ד נראה שרבינו מפרש דהא דלייט ר"ח אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא לאו אתחלת זמנה קאמר כמו שפי' ה"ר יונה שכיון שהגיע הזמן לא יחזור בעבור המים לא לתפלה ולא לק"ש דאין זה סברא שמאחר שמצוה לרחוץ ידיו במים כדי שיתפלל צריך לחזר אחריהם כדרך שהוא מחזר אחר שאר מצות שאע"פ שאמרו מי כתיב ארחץ במים היינו לומר שאינן מעכבין אבל ודאי כל היכא דאפשר במים מצוה לחזר אחריהם והיינו כשיש לו עוד שהות להתפלל אבל אם חושש שאם יחזר אחר המים שמא יעבור זמן התפלה לא יחזר אחריהם אלא ינקה ידיו בכל מידי דמנקי ואהא הוא דלייט ר"ח אמאן דמהדר אמיא דבעידן צלותא דקאמר היינו סוף זמן צלותא וכ"נ ממ"ש בסימן רל"ג וז"ל כתב ר"ע כשיבא להתפלל יטול ידיו אין לו מים ליטלם אם יודע שיהיו לפניו עד ד' מילין והוא בדרך ימתין עד מקום המים אפי' אם יעבור זמן התפלה אבל יותר מד' מילין יתפלל מיד ואל יעבור זמן התפלה וה"מ לפניו אבל לאחריו פחות ממיל חוזר אבל מיל אינו חוזר והתוס' כתבו דאין לו להעביר זמן התפלה כדי ליטול ידיו במים ואם אין ידיו נקיות יקנחם בעפר או בצרור וכן לאחריו א"צ לחזור כלל כדי ליטלם אפי' יש לו זמן עכ"ל ומדכתב בשם התוס' דאין לו להעביר זמן התפלה כדי ליטול ידיו במים משמע שכל שאינו מעביר זמן התפלה מצוה לחזר אחריהם כדרך שמחזרים על שאר מצות ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם והרשב"א בשם רבינו האיי מסכימים לחלק בין ק"ש לתפלה הכי נקטינן : דין מים שאינם ראוים לנט"י לסעודה כתבתי בסימן ד':
ח סָעִיף א וכתב אבי העזרי הא דאמרי' בכל מידי דמנקי ה"מ דלא אסח דעתיה וכו' כ"כ המרדכי בשמו בפרק היה קורא וכ"כ ג"כ הגהות מיימיניות בשמו בפ"ד מהלכות תפלה:
ט סָעִיף א וי"א אדרבה צריך שלא יהו מלוכלכים ועל היסח הדעת אין לחוש וכו' נראה שזהו דעת הר"ן שכתב בפ' ערבי פסחים אהא דאמרי' נטל ידיו בטיבול ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול ב' דידים של היסח דעת כשרות לברכה ולתפלה אבל מדברי רבינו בסי' רל"ג נראה שסובר דידים של היסח דעת צריכים נטילה לתפלה אע"פ שאינו יודע להם שום לכלוך וגם הרמב"ם כתב בפ"ד מהל' תפלה שאחד מהדברים המעכבים את התפלה היא טהרת הידים ואח"כ כתב טהרת ידים כיצד רוחץ ידיו במים עד הפרק ואח"כ יתפלל בד"א שאינו מטהר לתפלה אלא ידיו בלבד בשאר תפלות חוץ מתפלת שחרית אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואח"כ יתפלל נראה מדבריו דבכל התפלות צריך לרחוץ ידיו אע"פ שאינו יודע להם שום לכלוך כשם שהוא צריך ליטול ידיו לאכול פת ובפ"ו מהל' ברכות כתב כל הנוטל ידיו בין לאכילה בין לק"ש בין לתפלה מברך תחלה אקב"ו על נט"י ע"כ וכיון דהרמב"ם ורבינו ואבי העזרי מסכימים דידים של היסח דעת צריכים נטילה לתפלה אע"פ שאינו יודע להם שום לכלוך הכי נקטינן ומיהו לענין ברכה לא ראיתי נוהגים לברך ענ"י לשום תפלה חוץ מנטילת שחרית לבד וטעמא דמסתבר הוא כיון דאיכא מ"ד שא"צ ליטול ספק ברכות להקל: ועל מ"ש הרמב"ם שצריך לתפלת שחרית לרחוץ פניו ידיו ורגליו כתב הראב"ד לא ידעתי רגליו למה. וכתב בעל מגדל עוז שכתב כן מדתניא בס"פ במה טומנין (שבת נ:) רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונהו משום שנא' כל פעל ה' למענהו. ולא נהגו כן העולם משום דההיא ברייתא איכא לפרושי דלאו לענין תפלה איתניא וכדפי' רש"י התם : כתוב בתשובה להרמב"ן סימן קצ"ה מי שעומד בתפלה ונזכר שנגע במקום מטונף די בנקיון עפר או צרורות או מחכך ידיו בכותל ואינו צריך לברך וכל שנגע שלא במקום טינופת א"צ כלום ואיזהו מקום טינופת לדבר זה מסתברא שלא במקום הטינופת ממש אלא אפי' שוק וירך ומקומות המכוסים באדם לפי שיש מלמולי זיעה וכן מחכך בראש אבל מקומות מגולים בפניו ומקומות מגולים שבזרועותיו אין זה מקום הטינופת שאין שם מלמולי זיעה וצואה וכן אנו נוהגים ע"כ והיא מתשובת הרשב"א : כתב הכלבו בשם ה"ר יצחק בשעת תפלה ובשעת ת"ת יזהר שלא יגע בבשרו בידי' כי אם עד הפר' העליון הנקרא קובדו ובצוארו עד החזה:
י סָעִיף א גרסי' במגילה פ' בני העיר (מגילה כז:) המשתין לא יתפלל עד שישהה וכו' כתבוה הרי"ף והרא"ש בפרק מי שמתו:
יא סָעִיף א ומ"ש ואיתא נמי הכי בירו' גבי רקיקה הרוקק לא יתפלל וכו' כ"כ שם ה"ר יונה ז"ל וכתב עוד ודוקא לרצונו אבל אם נזדמן לו רוק מותר כדבעינן למימר לקמן:
יב סָעִיף א וטוב ליתן צדקה קודם תפלה דר"א הוה יהיב פרוטה לעני וכו' בפ"ק דב"ב (י.):
א סָעִיף א גופו כיצד דתניא וכו' בפרק מי שמתו (ריש ברכות דף כ"ג) ונראה דהא דיליף לה מתרי קראי דאתא לאורויי דאם ישמור נקביו שלא יתפלל עד אשר יפנה תחלה לא מיבעיא דמקבל שכר על אשר נזהר שלא לעמוד יתברך בתפלה בגוף מלא צואה וטנופת מי רגלים אלא עוד מקבל שכר על אשר התנאה לעמוד לפניו בגוף נקי וחשוב בלי שום לכלוך כאדם שמתנאה ללבוש בגדים חשובים בעמדו לפני המלך כך מתנאה בגוף נקי שהוא ג"כ מלבוש לנשמה בעמדו בתפלה לפניו ית' וגם זה בכלל הכון לקראת אלהיך ישראל שפי' התנאה לפניו ית':
ב סָעִיף א וה"מ שאינו יכול לעמוד על עצמו וכו' מימרא דרב זביד לשם כפי גירסת ה"ר יונה והרא"ש שהיא גירסת רוב ספרים אבל הרי"ף גורס אמר רב זביד לא שנו דתפלתו תועבה אלא שאינו יכול לעמוד על עצמו אבל יכול לעמוד על עצמו מותר דמשמע מותר לכתחלה וכן נראה מפירש"י שכתב ועד כמה יכול להעמיד עצמו מנקביו שיהא מותר להתחיל בתפלה ע"כ. ומה שהקשו ה"ר יונה והרא"ש שהרי אח"כ אמרו בבריית' אחרת הי' צריך לנקביו אל יתפלל יש ליישב דהא דמותר לכתחלה היינו דוקא בסוף זמנה דאם לא יתפלל אלא יפנה תחלה יעבור הזמן והא דתני אל יתפלל היינו כשאינו עובר הזמן אף אם יפנה תחלה התם הוא דאסור להתפלל אע"פ שיכול להעמיד על עצמו מיהו הרמב"ם כתב כגי' הרא"ש ורבינו יונה וכמ"ש רבינו. והכי נקטינן דאסור להתפלל אפילו יעבור זמנה אלא ינקה גופו תחלה ומ"ש שיעור הילוך פרסה מ"כ דנתנו חכמים שיעור פרסה לפי דבר"פ אין עומדין איתא דשוהין בתפלה שעה אחת דהיינו שיעור הילוך פרסה בקירוב לפי מהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ביום שהוא י"ב שעות והר"י לשם הוכיח דשעה ממש קאמר אחת מי"ב שעות ביום מדקאמר בגמ' מכדי ג' תפלות ביום הרי ט' שעות וכו': ואחר שבדק עצמו יפה ירחוץ ידיו במים אם יש לו כו' דעת רבינו כדעת התו' דל"ג בפרק היה קורא וה"מ לק"ש אבל לתפלה מהדר וכמה עד פרסה וכו' דבין לק"ש בין לתפלה קא לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא וכו' מיהו כתב ב"י וכן הוא ודאי דמצוה היא לרחוץ ידיו קודם תפלה אם אפשר שיהיו לו מים כשיחזור אחריהם ולא יעבור זמן תפלה וכדמשמע מהאי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בעפר וכו' דאלמא דוקא מי שאין לו מים ופשיטא היא דכשיוכל להשתדל מים כשיחזר אחריהם ולא יעבור זמן תפלה יש לו מים קרינן ביה ולכן כתב רבינו כאן צריך לחזר אחריהם וה"מ שיש לו עוד שהות להתפלל וכו' ולא כתב כאן לחלק בין לפניו דצריך לחזור עד ד' מילין כשהוא בדרך וכו' דלדעת התוס' דל"ג וה"מ וכו' לא נאמרו חילוקים אלו אלא לענין להתפלל בעשרה כפירש"י וכמ"ש רבינו להדיא בסי' צ' ס"י אבל בסימן רל"ג הביא רבינו שני הדעות הביא דעת רב עמרם דתופס גירסת הרי"ף והגאונים דמחלקים בין ק"ש לתפלה לתפלה נמי איכא חילוק בין לפניו ובין לאחריו והביא ג"כ דעת התוס' ומה שלא הביא רבינו כאן גם דעת רב עמרם נראה דטעמו דמאחר דהכל מודים דלק"ש א"צ לחזר אחר מים דכיון דק"ש בזמנה דאורייתא אין לדחות זמנה כלל בשביל רחיצת מים אלא מיד כשהגיע התחלת זמנה יקנח ידיו בצרור או בעפר וקורא ק"ש וכיון דצריך לסמוך גאולה לתפלה א"כ בע"כ שאין לו לחזר אחר מים אף לתפלה ועל כן סתם דבריו כאן כדעת התוספות אבל בסימן רל"ג בדין תפלת מנחה הביא גם דעת ר"ע לתת מקום לפסקו דכיון דא"צ להסמיך גאולה לתפלה שפיר קעביד אם מחמיר ומהדר אמיא בין לפניו בין לאחריו וכדעת רב עמרם וב"י פסק כהרי"ף ור"ע ודעימיה דאף במים איכא לחלק בין לפניו ולאחריו וכן פסק בש"ע כאן גבי תפלת השחר ולפעד"נ עיקר דבתפלת שחרית כיון דא"צ לחזר אחר מים לק"ש השתא כיון דצריך להסמיך גאולה לתפלה אין לחזר אחר מים גם לתפלת שחרית והכי נקטינן דלא כש"ע ועיין במ"ש בסי' רל"ג דכאן מיירי כשהוא בביתו:
א וצ"ע בת"ה בתשובה שכתב למטה סימן ק"ג דמשמע שם דאסור להעמיד עצמו בין לגדולים בין לקטנים וצריך להפסיק. ואפשר דכאן מיירי שאינו מתאוה כל כך שיהא בו בל תשקצו אלא שמתאוה שאינו יכול לעמוד עצמו עד פרסה. כתב בה"מ פ"ד דתפלה דאם נצרך לנקביו אסור בכל דברי תורה כל זמן שגופו משוקץ מן הנקבים:
ב ולפי כללינו נקטינן כדברי התוספות והאחרונים שהסכימו עמהן דבתראי אינהו:
ג כתב הר"ן פרק ע"פ דף רנ"א ע"א דאם נגע בידיו בערוה אסור להתפלל או לברך שום ברכה עד שינקה ידיו:
ד כתב מהרי"ל דצואת האזן והאף אסור ליגע בהן בתפלתו אלא ע"י בגד:
א סָעִיף א שמור נקביך בשעה שאתה עומד פירש"י שמור נקביך שבין רגליך כמו להסך את רגליו שמור נקביך שלא יפיחו:
ב סָעִיף א שיעור הילוך פרסה שהוא זמן תפלה כדאמרינן חסידים ראשונים היו מתפללין שעה אחת והוא שעה ממש כמ"ש בסי' צ"ג ואע"פ שצריך לילך לפרסה יותר משעה לפי חשבון דבי"ב שעות ביום מהלך אדם בינוני י' פרסאות מ"מ הא לאו כל היום הוא הולך ועוד דבעי' שהייה דקודם לכן ושאח"כ שוהא מעט וכמ"ש בריש סי' שאחר זה ועם הכל הוא שיעור הילוך פרסה:
ג סָעִיף א וכן יסיר כיחו וניעו כיחו פירש"י פרק המוצא תפילין הוא ליחה הנתלשת מן הגוף ע"י חולי מצינה ובתוספ' דשם כיחו הוא היוצא מן הגרון בכח וניעו הוא היוצא מן הפה ע"י נענוע עכ"ל:
ד סָעִיף א ירחוץ ידיו במים ל' הרמב"ם בד"א בשאר תפלות אבל בשחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואח"כ יתפלל ואם היה רחוק מן המים מקנח ידיו בלבד ומתפלל עכ"ל מורי והרא"ף והראב"ד כתב עליו רגליו לא ידעתי למה ובמגדול עוז כתב שהוא מדתניא בס"פ במה טומנין רוחץ אדם ידיו פניו ורגליו בכל יום בשביל קונהו דכתיב כל פעל יי' למענהו ומה שלא נהגו כן העולם משום דההיא ברייתא איכא לפרושי דלאו לענין תפלה איתניא וכדפרש"י התם ונ"ל דה"ה לפניו ומש"ה לא נקטיה רבינו ג"כ:
ה סָעִיף א ואם אין לו צריך לחזור אחריהם והיינו כשהוא בדרך ודוקא מלפניו אבל לאחריו אפי' אם יש שהות א"צ לחזור אחריהם וכ"כ רבינו בהדיא לקמן סי' רל"ג ועיין בדרישה:
ו סָעִיף א אבל אם אין לו שהות כו' דרב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וכו' עיין בדרישה:
ז סָעִיף א דלא אסח דעתיה כתב רמב"ן בסי' קצ"ה בתשובות מסתברא דמקום טינופת שאמרו לאו מקום טינוף ממש. אלא אפילו שוק וירך ומקומות המכוסים באדם נקראים מקום טינופת לפי שיש מלמולי זיעה עכ"ל וזהו הטעם דהיסח הדעת פוסל בידים שמא נגע באחד ממקומות המטונפים:
ח סָעִיף א והרוקק לא יתפלל עד שישהא כדי הילוך ד' אמות כצ"ל המתפלל לא ירוק כו' ודוקא לרצונו אבל אם נזדמן לו רוק מותר:
א סָעִיף א ירחוץ ידיו במים אם יש לו ואם אין לו צריך לחזור אחריהם וה"מ שיש לו עוד שהות כו' בפרק היה קורא א"ל רבינא לרבא חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים לרחוץ ידיו מקנח ידיו בעפר ובצרור. א"ל שפיר קאמר מי כתיב ארחץ במים ארחץ בנקיון כתיב כל מידי דמנקי דהא רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה"מ לק"ש אבל לתפלה מהדר ועד כמה עד פרסה וה"מ לקמיה אבל לאחוריה אפילו מיל אינו חוזר מיל הוא דאינו חוזר אבל פחות ממיל חוזר ע"כ גירסת גמרא דידן וכך היא גירסת הרי"ף ורשב"א בשם ר' האי וכן נראה דעת הרמב"ם [אלא שנראה שהיה גורס בלאחריו יותר ממיל אינו חוזר הא מיל חוזר] ופי' רש"י הטעם דשאני לן בין ק"ש לתפלה משום דק"ש זמן קבוע שמא יעבור הזמן. אבל לתפלה דכל היום זמנה צריך למהדר אמיא. והקשה עליו הרשב"א בחידושיו דתפלת שחר נמי יש לו קבע עד ד' שעות וכן ק"ש של ערבית אין לו קבע. ופי' הוא דבק"ש שהיא דאורייתא ועכ"פ צריך לקרות לא החמירו עליו למהדר אמיא כמו שהקילו בה לגבי בעל קרי [לעיל סימן פ"ח] אבל לתפלה החמירו עד פרסה עכ"ל. ולפי דבריו הא דאמרינן שם רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא אפילו ביש לו שהות מיירי ואפ"ה לייט בק"ש אמאן דמהדר אמיא. והתוספות והרא"ש גרסי שם בברכות דף ט"ו גירסא אחרת וז"ל גירסתם דהא רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן ק"ש ע"כ וכתבו ולא גרסינן והני מילי לקריאת שמע כו' כדאיתא בקצת ספרים דה"ה לענין צלותא נמי מטעם שלא יעבור זמן תפלה דמ"ש ק"ש מתפלה וכן משמע לקמן פרק מי שמתו בטלה נטילותא כדרב חסדא דלייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא ומדלא הזכיר קריאת שמע משמע דבכל ענין קאמר וההיא דרשב"ל דקאמר ולתפלה ד' מילין פירש"י להתפלל שם במנין עכ"ל והך דרשב"ל הוא בפרק אלו עוברין וז"ל הגמרא שם דף מ"ו אמר ר' אבהו אמר רשב"ל לגבל ולתפלה ולנט"י ד' מילין אמר ר' יוסי בר חנינא ל"ש אלא לפניו אבל לאחריו אפי' מיל אינו חוזר אמר ר' אחא ומינה מיל דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר ע"כ ופירש"י לגבל המגבל עיסת אחרים בשכר וכלי בע"ה טמאים עד ד' מילין הטריחוהו חכמים לילך למקוה לטבול כליו וכן לתפלה אם מהלך אדם בדרך ובא עת ללון ולהתפלל אם יש ב"ה לפניו ברחוק ד' מילין הולך ומתפלל שם ולן שם. וכן לנט"י לאכילה אם עתיד למצוא מים לפניו בד' מילין עכ"ל זו שיטת רש"י ותוס' ורא"ש וכבר כתב רבינו לעיל סימן צ' ששיטה זו עיקר וב"י תמה על רבינו מאחר שאינו גורס כגירסת הרי"ף שהרי לא חילק בין לפניו בין לאחריו כו' וכיון דס"ל לרבינו כרש"י ותוספות ורא"ש והם לא גרסי בברכות אלא רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא כו' ותו לא משמע דלא להדר כלל ואמאי כתב רבינו ואם אין לו צריך לחזור אחריהם וכן תמה מהררי"א על רבינו וכתב ב"י ולע"ד נראה שרבינו מפרש דהא דלייט רב חסדא אמאן דמהדר בעידן צלותא לאו אתחילת זמנה קאמר כמ"ש הר"י אלא אסוף זמן תפילה קאי שכיון שיגיע סוף הזמן לא יחזור בעבור המים לא לתפלה ולא לק"ש ואהא הוא דלייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בסוף עידן צלותא אבל בתחלת זמן תפלה דודאי סברא הוא שמאחר שמצוה הוא לרחוץ ידיו במים כדי שיתפלל צריך לחזור אחריהם כדרך שהוא מחזר אחר שאר מצות שאף על פי שאמרו מי כתיב ארחץ במים היינו לומר שאין מעכבין אבל ודאי כל היכא דאפשר מצוה לחזור אחריהם וכ"כ רבינו לקמן סימן רל"ג עכ"ל ב"י אלא שקצרתי ושניתי לשונו בתוספות ביאור וק"ל דא"כ דיש חילוק בין יש שהות להתפלל לאין שהות מאי דוחקייהו דרא"ש ותוספות ורבינו לפרש ההוא דפרק אלו עוברין דקאמר לתפלה דר"ל לחזור אחר עשרה ולמה לא פירשוהו לחזור אמיא ואפ"ה לק"מ אדרב חסדא דלייט דרב חסדא מיירי באין שהות וההיא דאלו עוברין איכא לאוקמא בדיש שהות וא"ל דלא רצה רבינו לאוקמי ההיא דאלו עוברין לענין חזרת אמיא משום דאמר שם רב אחא דלאחריו צריך מיהא לחזור עד מיל ולרבינו ותוספות ס"ל דלאחריו א"צ להדר אפילו יש שהות וכמ"ש בהדיא לקמן סימן רל"ג תקשה לרבינו מניין לו כל זה דילמא באמת רשב"ל אאהדורי בתר מיא קאי ובדיש שהות ואפ"ה בעי לאחריו לחזור הילוך מיל לכן נראה דס"ל לרבינו דרב חסדא דלייט אמאן דמהדר אמיא מסתמא לאו אמהלך בדרך קאי אלא מיירי במי שהוא בביתו ובעירו והכי דייק לשון אמאן דמהדר כו' דמשמע מי שמהדר כלל אמיא בביתו דכיון דלית ליה מים מצוי לא חייבוהו ולא הטריחוהו חכמים למהדר כלל עליהו ובבית ודאי לא שייך לומר לפניו או לאחריו הילכך בין יש שהות בין אין שהות כיון שלא חייבוהו חכמים והוא רוצה לעשות יותר ממה שחייבוהו על הא הוא דקא לייט רב חסדא אבל ודאי המהלך בדרך ויש לפניו מים ויש שהות ביום לא יתפלל עד שיגיע לשם ואפילו רחוק ממנו יותר מד' מיל ולכך סתם רבינו כאן וכתב צריך לחזור אחריהן ולא הזכיר שום שיעור דכיון דמן הדין א"צ כלל להדר אחר מים אלא כיון שהוא בדרך ובלא"ה צריך לילך ויש לו שהות עד בואו למים א"כ מה לי ד' מילין או יותר ולקמן סימן רל"ג נמי כתב תחלה דעת רב עמרם שמחלק בד' מילין והיינו משום דרב עמרם גרס כגירסת הרי"ף ורמב"ם וסיעתם הנ"ל. ואח"כ כתב רבינו שהתוס' לא ס"ל הכי אלא שאין לו להעביר זמן תפלה בשביל מים משמע הא כשלא יעבור זמן תפלה ילך לפניו אפי' כמה מילין וסיים שם דלאחריו דאיכא טירחא לחזור לאחוריו לא הטריחוהו ואין לי להדר אמיא אפי' יש שהות וכיון שכן ע"כ הא דאמרינן התם בפרק אלו עוברין ולתפלה פי' כמ"ש רש"י לילך לעשרה ולפי זה אין אנו צריכין לומר לדעת רבינו דרב חסדא דלייט אאין לו שהות הוא דלייט דאפי' ביש לו שהות לייט אמאן דמהדר אמיא וכמ"ש. ומ"ש רבינו כאן דאם יש לו שהות צריך לחזור אחריהן מיירי במהלך בדרך וכשיש מים לפניהם תדע לך דהא לקמן סימן רל"ג כתב רבינו בהדיא דלאחריו א"צ לחזור אחר מים אפילו יש שהות וכל שהוא בעירו או בביתו ודאי לפניו ולאחריו חדא מילתא הוא לגביה וא"כ למה כתב כאן שצריך לחזור אחריהם אלא ע"כ ל"ד קאמר לחזור אחריהם אלא ר"ל צריך שימתין עד שיגיע למקום מים שהוא לפניו ורבינו קיצר כאן וסמך אמ"ש לקמן סימן רל"ג ומ"ש רבינו לעיל סי' צ' דלאחריו צריך להדר מיל ולקמן סי' רל"ג כתב בשם ר"ע דלאחריו אינו חוזר רק בפחות ממיל ודאי דדין חזרה לעשרה לרבינו ודין חזרה על המים לרב עמרם שוים בשיעורן. יש לומר דכבר כתבתי לעיל בשם ב"י דיש חלופי גרסאות בשיעורין דלאחריו ורבינו ס"ל כגי' הרמב"ם ודע דלקמן ס"ל כגי' רש"י. ודברי רש"י הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא דתימה למה פירש"י שם באילו עוברין דלתפלה דקאמר ר"ל לעניין חזרה אחר עשרה ולא פירש אחזרת מיא כיון שהוא גריס בפ"ק דברכות כגירסת רי"ף ורשב"א ורמב"ם דגרסי וה"מ לק"ש אבל לתפלה צריך כו' להדר כו' ונראה דהוקשה לרש"י אמדס"ד דר"ל לתפלה לענין חזרת מיא לא הל"ל ולתפלה דהא בכלל נטילה הוא דהא גם נטילה חשיב ליה שם וכמ"ש לעיל לשון הגמרא דודאי שם נטילה שייך אנטילה לאכילה ואנטילה לתפלה ומדפרט לתפלה ש"מ דלהדר בתר עשרה קאמר. וא"ל אכתי למה פי' רש"י שם לנטילה לנט"י דאכילה הא גם לנט"י דתפלה הדין כן לדעת רש"י דברכות וא"כ הל"ל לנט"י דאכילה ודתפלה י"ל דרש"י רצה לפרש דרשב"ל מילתא דפסיקא נקט דכ"ע ידעי דלאכילה בעי נטילה וקאמר דשיעור חזרה זו לאותה נטילה הוא ד' מילין אבל אי אנטילה לתפלה קאמר קשה הא עדיין לא השמיענו רשב"ל דבעינן כלל נטילה לתפלה דבא ואמר לנו שיעור החזרה לאותה נטילה ועוד דאיכא למיטעי ולומר דבין לק"ש בין לתפלה צריך להדר וכבר לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן ק"ש. וכ"ת אדרבה נימא דבקושיא זו יתורץ הראשונה דלהכי פרט ואומר ולתפלה כדי שתשמע דוקא לתפלה יחזור אחר מים אבל לא לק"ש דא"כ ה"ל לכללינהו יחד והכי הל"ל ולנט"י לאכילה ולתפלה ומדפרט ואומר ולתפלה ולנטילה ש"מ דמילי מילי קאמר ולתפלה היינו לחזור אחר עשרה ולנטילה היינו לחזור אמיא לאכילה ומדין חזרת מים לתפלה לא קמיירי וק"ל. ובספר ברכת אברהם הקשה ג"כ קושיא זו דרש"י ותירץ שינויא דחיקא ועין הקורא יראה ויבחר. ולדינא פסק ב"י בכאן כרמב"ם ורי"ף ורשב"א דמחלקין בין ק"ש לתפלה ומדהקשה ב"י על רבינו שכתב כאן שצריך להדר אחריהם ממ"ש רב חסדא לייט אמאן דמהדר וכתב נראה שרבינו מפרש דרב חסדא לייט כו' בשאין לו שהות כו' משמע דלשיטת רי"ף ורמב"ם הנ"ל אין אנו צריכין לאוקמי גמרא דברכות בשאין שהות אלא אין חילוק בין יש שהות לאין שהות דלעולם לק"ש אין להדר ולתפלה יש להדר וכן משמע ל' הרשב"א שכתבתי לעיל שהשיג אמ"ש רש"י החילוק בין ק"ש לתפלה לענין העברת זמן וס"ל לרשב"א דאין חילוק בין יש שהות לאין שהות וכן לקמן בסי' רל"ג כתב רבינו בשם ר"ע ז"ל אם יודע שיהיה לפניו כו' ימתין אפילו יעבור זמן התפלה כו' ודאי אין דעת רב עמרם דעה שלישית חולקת וא"כ צ"ע על דברי ש"ע שכתב כאן בהתחלת דבריו כדעת רי"ף ורמב"ם שחילקו כאן בין לפניו ד' מיל ולאחריו מיל וכמ"ש ג"כ ב"י דנקטינן כוותייהו ובסוף דבריו כתב אם מתיירא שיעבור זמן התפלה ינקה ידיו בצרור כו' והיינו כדעת רבינו דאילו להרי"ף והרמב"ם אין חילוק בין יש שהות לאין שהות וצ"ע. שוב ראיתי בתוס' פרק העור והרוטב סוף (חולין דף קכ"ב) בד"ה לגבל שכתבו ז"ל מ"ש בעל הערוך לתפלה שפי' ירחוץ ידיו לתפלה אין נראה דממ"נ אי דמטי זמן צלותא הא לייט עלה ר"ח בברכות אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא כו' ע"ש ואי לא מטי זמן תפלה מאי איריא ד' מילין אפילו טובא נמי ונראה כפ"ה דלענין להתפלל בעשרה איירי עכ"ל התוס'. והנה אף שלכאורה דברי תוספות הללו הם מסייעים לב"י הנ"ל דהרי כתבו בהדיא דאי לא מטי זמן תפלה צריך להדר אמיא וגם כתבו דרב חסדא דלייט לא איירי אלא במטי זמן התפלה גם נתיישב מדברי התוס' הנ"ל למה הוצרכו התוס' לפרש דלתפלה איירי להתפלל בעשרה דהא כתבו התוספות שם דא"א לפרשו על ענין נטילה דא"כ קשה ממ"נ אי לא מטי זמן תפלה מאי איריא ד' מילין אפילו טובא נמי אכן כי דייקת שפיר אדרבה תראה שדברי התוס' הללו הן סתירה לדברי הב"י דהא כתב אי מטי זמן תפלה אסור להדר כלל אמיא ומטא זמן תפלה דקאמר פשוט דר"ל בתחלת זמן תפלה כי כן דייק הלשון ואפ"ה כתב דאסור להדר ודלייט עלה ר"ח דלא כב"י שכתב דרב חסדא איירי דוקא בסוף זמן תפלה ודייקו נמי דמטא זמן דקאמר ר"ל התחלת הזמן דאל"כ קשה מאי דמסקי דלתפלה לענין להתפלל בעשרה קאמר הא אכתי קשה קושיות הנ"ל ממ"נ אי מטי זמן תפלה כו' בשלמא אי מטי ר"ל התחלת זמן לק"מ דודאי מיירי בהתחלת הזמן ואפ"ה צריך להדר עד ד' מילין להתפלל בעשרה כיון דיש שהות ולא יעבור זמן תפלה וטפי לא כיון דכבר מטא זמן התפלה לא הרשוהו להדר טפי דילמא יבא לידי עיכוב ויעבור זמן תפלה משא"כ בנטילה לתפלה כיון דאפשר לנקות ידיו בצרור אסור להדר אחר מיא מיד שהגיע זמן תפלה דודאי אי לא מטא עדיין זמן צריך להדר ואפי' טובא נמי אבל מיד שהגיע זמן יצא שכרו בהפסידו דילמא יבא לידי עיכוב כיון דיש לו תיקון לנקות ע"י צרור משא"כ בלהתפלל בעשרה שאין לו תיקון בכאן וק"ל. ומ"מ מוכח ממ"ש דמיד שהגיע זמן תפלה מדברי ר"ח ולייט אמאן דמהדר אמיא ולא כב"י דכתב דלא לייט ר"ח אלא אמאן דמהדר בסוף זמנה ובתחלת זמנה צריך להדר אמיא. וע"ק לפי' ב"י מנא ליה לרבינו הא שכתב בסימן רל"ג דלאחריו א"צ לחזור כלל דר"ל אפילו אם לא יעבור זמן תפלה מנ"ל לכך ע"כ דברי ב"י אינו ולפי מ"ש ניחא אלא שבאמת לפי מ"ש ק' דלא ה"ל לרבינו לסתום ולכתוב ואם אין לו צריך להדר אחריהם אי ס"ד דאירי דוקא בהיותו בדרך ה"ל לפרש ולומר כן דדרך לא נזכר שם ואדרבה כל מאי דנזכר שם אירי בכל ענין. ומש"ה ודאי תמיהתו דהרב הגדול מהר"י אבוהב תמיה. לכן היותר נראה ליישב קושיא הנ"ל וגם ליישב למה שינה רבינו כאן ממ"ש בסימן רל"ג דלא הזכיר כאן דין דלאחריו לא יחזור כלל ועוד דכאן כתב דאבי העזרי חילק בין ידיו מלוכלכים או אסח דעתיה ושי"א איפכא ולא כ"כ בסי' רל"ג. לכן נראה דודאי גם רבינו ס"ל כמ"ש התוס' דר"ח דלייט אעידן צלותא ר"ל מיד כשהגיע זמנה אף דיש שהות להתפלל אלא שס"ל לרבינו דבקומו ממטתו להתפלל שחרית והידים עסקניות הם ודאי אין לך היסח הדעת גדולה מזה במה שהסיח דעתו כל הלילה ובהיסח הדעת יש פלוגתא דלראבי"ה לא סגי בקינוח בצרור ובעינן דוקא מים ומש"ה כתב דאם יש שהות צריך להדר אמיא ולא חילק בין לפניו בין לאחריו וכמ"ש לעיל דבהיותו בביתו שוים לו לפניו כלאחריו ואפילו טפי מד' מילין נמי כיון דלא יעבור זמן התפלה וכסברת התוספות באם צריך להדר. ובסי' רל"ג דאיירי בתפלת המנחה וסתם בני אדם משמרין ידיהם כל היום מלטמאם ומליגע במקום מזוהם לכך ס"ל לרבינו דבהיותו בדרך לאחריו אין צריך להדר כלל. וה"ה בהיותו בביתו שוה לפניו כלאחריו וא"צ לחזור כלל אמיא דאהא לייט רב חסדא רק בהיותו בדרך ויש לו שהות שלא יעבור זמן תפלה ס"ל דאזה לא לייט רב חסדא כיון שבלא"ה הולך ויכול להתפלל בכל עת שירצה בדרך כאשר יבא לו עיכוב וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.